הוכחת חוב בראי הליך פשיטת הרגל
הפרקים שבספר:
הגשת תביעת חוב על-ידי נושה מובטח
ב- בש"א (תל-אביב-יפו) 10834/03 {עו"ד ג. מויאל נ' אמדר לבניין, תק-מח 2003(2), 3899 (03.06.03)} קבע בית-המשפט:"החלטה
מונחת בפני בקשתו של הנאמן בהקפאת ההליכים של חברת אמדר לבניין (אילת) בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה", בהתאמה), כי אאשר את הסדר הנושים אשר עלה בידו לגבש, ואשר במסגרתו תבצע חברת מליבו בניה בע"מ (להלן: "מליבו"), את עבודות הבניה של החברה. במסגרת ההסכם, נטלה מליבו אחריות כלפי רוכשי הדירות, כולל נטילת אחריות ישירה לעניין ביצוע הסכמי המכר שנחתמו, וכן כלפי עיריית אילת, דבר אשר מנע חילוטן של ערבויות בנקאיות. כמו-כן, הוסכם על "יציבות" הפרוייקט גם במידה שהקפאת ההליכים תכשל והפרוייקט יקלע להליכי כינוס, וביצוע הפרוייקט ככל הניתן באמצעות קבלני המשנה והספקים הקיימים, דבר אשר עשוי להסדיר חלק ניכר מהנשיה הבלתי-מובטחת.
הנושה המובטח, בנק איגוד, הסכים לבקשה, והסכים אף להעמיד מימון ביניים לפרוייקט, אשר יזכה למעמד של הוצאות הקפאת הליכים. כמו-כן, הסכים הבנק שלא לעמוד על מלוא זכויותיו, וליתן לחלק מהנושים קדימה חלקית על פניו.
לפי ההסדר, יושלמו דירותיהם של הרוכשים בתוך כשנה, וכן הוכנסה אפשרות לפיה 'יתוגמלו' הנושים הבלתי-מובטחים על הצלחת הפרוייקט, ודירותיהם של הרוכשים 'ישודרגו'.
בדיון אשר נערך בפני, ציין הנאמן כי טרם הגשת הצעת ההסדר, נידונו בפניו ונדחו תביעות בלתי-מובטחות בהיקף גדול של בעלי עניין בחברה, והצעת ההסדר במתכונתה זו הינה בכפוף לכך.
במהלך ההסדר, התבררה בפני מחלוקת בין הנאמן לבא-כוח מס הכנסה, אשר בסופו של יום נפתרה, כאשר הגיעו הצדדים להסכמה הבאה:
א. לנאמן יוקנו סמכויות לבצע חקירות על-פי פקודת החברות.
ב. לאחר סיום החקירה יגיש הנאמן דו"ח ממצאים, ואם תעלה ממנו עילה להפעלת סעיף 373 או סעיף 374 לפקודה, תוגש בקשה מתאימה.
בכפוף לכך, ויתר מס הכנסה על מספר תנאים עליהם עמד קודם לכן, ובעיקר על טענתו כי דין הסכם הנושים להתבטל אם יתברר כי קיימות תוספות מס. לא מצאתי עילה להתערב בהסכמה זו, ואין לי אלא לאשרה כפי שהיא.
באסיפות הנושים שנערכו, התקבל ההסכם ברוב גורף; בין היתר, לפי חישובו של הנאמן, תמכו בהסדר 97% מערך הנשיה הבלתי-מובטחת. חרף זאת, התייצבו בפני ביום הדיון שלושה פרקליטים מתנגדים, המייצגים ביחד שבעה מתוך כ- 70 רוכשי דירות, וביקשו כי אמנע מאישור הסדר הנושים. זאת, מכוחן של הטענות הבאות:
1. נפלה בלוחות הזמנים תקלה חמורה. החלטת בית-המשפט על כינוס אסיפות נושים ניתנה ביום 11.5.03. לפי תקנה 25ב לתקנות הקפאת ההליכים, חלה חובה לפרסם מודעה על כך תוך 24 שעות, אולם בפועל היא פורסמה רק לאחר חמישה ימים.
במודעה זו לא צויין המועד להגשת תביעות חוב.
בשל תקלה זו, התייצבו באסיפה נושים אשר לא הגישו הוכחות חוב. בשל תקלות אלו, נבצר מחלק מהנושים להגיש הוכחות חוב, ולכן קולם לא נמנה על קולות המתנגדים.
2. בפועל, התקבלה הצעת ההסדר אך ורק יום לפני כינוס האסיפות; זאת, כאשר עסקינן בהצעה עבת כרס הדורשת עיון ובדיקה. אף בכך, הופרו התקנות.
3. ההצעה לא זכתה, באמת ובתמים, ברוב הדרוש לפי סעיף 350 לפקודת החברות.
הנאמן מנה קולות בלתי כשרים כתומכים ולא מנה קולות כשרים כמתנגדים:
א. מס הכנסה, שהינו נושה בדין קדימה, נמנה על הנושים הבלתי-מובטחים.
ב. מר זמיר בר-ציון, אשר נמנה כתומך באסיפה, איננו נושה כלל ועיקר. מדובר באדם שרכש שליש ממניות נגה נדל"ן, ומחוייב בערבויות בנקאיות שהעניק להחלפת ערבויותיה של נגה. עסקינן בערבות שהינה למעשה בגדר השקעה של רכישת מניות.
ג. עו"ד גולדהאמר טוען לזכות עכבון לטובת פרקליט. לא ניתן למנותו כנושה בלתי-מובטח.
ד. הופיעו בעלי שלוש דירות שהצביעו נגד ההסדר, לאחר שהנאמן זיהה אותם שמית.
ה. קיימים מתנגדים אחרים להסדר שתביעתם נדחתה על-ידי הנאמן, אולם החלטתו אינה חלוטה.
4. הנאמן שגה בכך שלא סיווג את רוכשי הדירות בסכום נשייתם המלא בשל כך כי הם עתידים לקבל יחידות דיור. סיווגו של נושה הוא ביום הגשת הבקשה ולא במה שמוצע מכח ההסדר על-פיה. לעניין זה, מפנים המתנגדים ל- ע"א 359/89 סולל בונה נ' נאמן, פ"ד מג(4), 41 (15.11.89) זאת, כאשר הנאמן הכיר בערבויות חוק המכר לצורך חישוב נשיית הבנק.
5. בעוד שלנושים הרגילים הוצע דיבידנד של 10% עד 20% מנשייתם, בעלי הדירות מוותרים על זכותם לפיצויים בגין אחור במסירה ואינם מקבלים כל דיבידנד. דומה, כי היה מקום לכנס אסיפה נפרדת של רוכשי הדירות. זאת, בשל כך כי ברשותם בטוחה בדמות ערבות חוק המכר אשר הם עשויים לאבדה בשל ההסדר. אי-לכך, יש לרוכשים אלו אינטרס שונה מזה של שאר הנושים הבלתי-מובטחים. זאת, כאשר כל רוכשי הדירות שהתייצבו התנגדו להסדר. קיימים גם מתנגדים אחרים שלא התייצבו.
6. בעוד שמליבו מחוייבת לפרוייקט גם במקרה שיקלע לכינוס, ישנם נושים אשר מצבם יטב אם החברה תקלע לפירוק או כינוס, באשר יוכלו לחלט את ערבויות חוק המכר. יוצא, כי ההסדר מיועד לטובת הבנק, ולא לטובת רוכשי הדירות, אשר מאבדים את יכולתם לחלט ערבויות, מסירת הדירה לידיהם נדחית בשנה, וזאת תוך שלילת הפיצוי המוסכם. דומה, כי דווקא את פעילות הבנק בחברה מן הראוי לחקור.
7. אין זה נכון כי הרוכשים אינם צריכים להוסיף כסף; הם נאלצים לוותר על הפיצויים המוסכמים בגין איחור.
לטענות אלו השיבו הנאמן ובאי-כוחם של תומכי ההסדר, כדלקמן:
8. המתנגד המרכזי מייצג 4 דירות מתוך עשרות; טענתו כי צריך לחקור את פעילות הבנק היא מופרכת. הבנק יכול היה לפנות להליכי כינוס לו רצה בכך, אלא שפעל מתוך ראיית האינטרסים של יתרת הנושים.
9. ההסדר רואה לנגד עיניו את האינטרס של רוכשי הדירות. הרוכשים זוכים לאחריות של חברה קבלנית שאושרה על-ידי בית-המשפט, ונותנת בדק ואחריות על עבודות שלא היא ביצעה, מעסיקה מומחים לשם כך וכ"ו. רוכשי הדירות אינם צריכים להוסיף כסף מכיסם, בשל העובדה כי בנק איגוד מממן את המשך העבודה.
מתוך כל העשרות הרבות של רוכשי הדירות, יש לכל היותר שישה טוענים; 10. למעשה, אין לנו עניין אלא בקומץ מתנגדים, אשר מעוניינים לשפר עמדות ולהכניס חברה לפירוק, על כל המשתמע מכך, כדי להשיג את ערבויות חוק המכר.
זאת, כאשר הרוכשים זוכים להתחייבות של מליבו ולתנאים טובים מהמקובל.
11. פורסמה הודעה עבור הנושים על הגשת תביעות חוב בשלושה עיתונים כדין, ביום 14.3.03. את תביעות החוב היה ניתן להגיש עד יום 27.3.03. תביעת החוב של המתנגד המרכזי הגיעה לנאמן אך ביום 25.5.03, באיחור של חודשיים.
12. טענות המתנגדים אינן רציניות; כך למשל, תמוה הוא הדבר כי ניסו להאחז בכך כי ארבע דירות הנתונות במחלוקת עם חברת אמדר לפיתוח עירוני בע"מ הוצאו לעת עתה מתוך המלאי, עד שתתברר המחלוקת לעניינן.
13. חלק מנשייתו של מס הכנסה הינה נשייה בלתי-מובטחת. לכן, עסקינן בקול כשר. מר זמיר הינו רוכש דירה בפרוייקט, ואין סיבה לשלול ממנו את זכות ההצבעה. באופן כללי, מנה הנאמןו בשלב זה את כל רוכשי הדירות שהגישו תביעת חוב, אף אם הם בנים של בעלי עניין. אין סיבה להתייחס לעורכי-הדין שלא כנושים רגילים, משום שטענת העכבון שלהם הינה על מסמכים שהחברה אינה מעוניינת בהם.
14. נשיית רוכשי הדירות הינה נשייה מותנית, ואם יקבלו את דירותיהם אזי אין הם נושים עוד.
15. אמנם, קיים פיגור במסירת הדירות, אולם מאידך גיסא, הדיירים זוכים בשדרוג הדירות ובפתרון מגוון ליקויים ובעיות בבנייה שכלל לא היו מודעים להם בתחילת הקפאת ההליכים ושהתגלו במהלכה.
16. חלק מהמתנגדים שהתייצבו באולם היום כלל לא הגישו תביעות חוב.
עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;
המסגרת הנורמטיבית - הצבעה באסיפות נושים לצורך אישור הסדר
17. הקפאת הליכים, במהלכה מנסה נאמן אשר מונה בידי בית-המשפט לגבש הסדר נושים, שונה מההליך המקביל בפירוק, בין היתר, בכך כי ההליך, מעצם טיבו מנוהל בסד זמנים. הקפאת הליכים, מוגבלת, על-פי דין, לתקופה כוללת של תשעה חודשים. החודשים הראשונים של תקופה זו מוקדשים, מעצם טיבם, לנסיונות הנאמן להשתלט על החברה, ליצבה, וללמוד את עסקיה; לאחר מכן מגיע השלב, אשר לעיתים איננו פשוט כלל ועיקר, של חיפוש משקיעים ומציעים, עריכת משא-ומתן והתמחרות ביניהם. יוצא, כי בדרך-כלל, כאשר מגיע שלב גיבוש הצעת הסדר הנושים וכינוס האסיפות, מצויה הקפאת ההליכים בשלב מתקדם למדי, כאשר סוף התקופה הסטטוטורית כבר נראה באופק.
18. מסיבה זו, מצא מחוקק המשנה אשר התקין את תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), ליצור מנגנון מיוחד של קביעת זכויות הצבעה על-ידי הגשת תביעות חוב ודיון בהן, אשר מעיון בו ניכר כי מטרתו הדומיננטית הינה האצה ככל האפשר של חלוקת זכויות ההצבעה באסיפות והימנעות ככל שניתן מהתדיינות ארוכה אשר עשויה להכשיל את אישור ההסדר טרם תום תקופת תשעת החודשים. זאת, תוך הכרה והשלמה עם העובדה כי העדפת שיקול זה עשויה לעיתים להביא לתוצאות שאינן 'אידיאליות' בתחום חלוקת זכויות ההצבעה באסיפות:
א. הזמן להגשת התביעות הינו קצר, ונתון באופן בלעדי לשיקול-דעתו של בית-המשפט. בפועל, מוקצבים בדרך-כלל שבועות ספורים לצורך כך, להבדיל ממועד ששת החודשים הקיים בהליכי פירוק ופשיטת רגל.
ב. ניתנות לנאמן סמכויות מפליגות לפעול על דרך אומדן, מקום בו מוגשת לו תביעת חוב מותנית, או לשלול כליל את זכות ההצבעה מבעל תביעה בלתי-קצובה (דברים אשר אין צורך להכביר מילים על היותן שיטות שהדיוק שלהן אינו מרבי, ותוצאתן תלויה מאד בהשקפת הנאמן).
ג. הליך הערעור על החלטת הנאמן (לצרכי הצבעה) הינו מהיר מאוד מבחינת המועדים, כאשר הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה דוחה את ההצבעה (כאשר החריג הוא אם בית-המשפט הורה אחרת). זאת ועוד; אף אם בסופו-של-יום התברר כי הערעור היה מוצדק, אין הדבר גורר בטלות אוטומטית של ההצבעה, אלא שהדבר מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט אשר רשאי להחליט כך או אחרת, לפי נסיבות המקרה. לעניין זה יוער, כי עשויה לקום רשימה ארוכה של שיקולים מנחים, הכרוכים בשיקולי צדק, ביכולת הנושה להשפיע על ההצבעה אם היתה עמדתו מתקבלת, בטיב ההסדר ובמידה בה מוצא אותו בית-המשפט ראוי, וכך הלאה.
19. זאת ועוד; ההבדל המרכזי שהתווה מחוקק המשנה בין הקפאת הליכים לבין הליכי חדלות פרעון אחרים הינו תקנה 24(ג), הקובעת כי:
"החלטת בעל התפקיד בעניין תביעות חוב או תביעה לתיקון מרשם בעלי מניות וכן החלטת בית-המשפט בהתאם לתקנת-משנה (ב) נועדה אך ורק לשם קביעת זכאותו של בעל המניה או הנושה להצביע באסיפות, ולא יהיה בה משום הכרעה בדבר החוב או הזכאות להרשם במרשם בעלי המניות". (ההדגשות שלי - ו.א).
עיננו הרואות; מחוקק המשנה מצא לנכון להפריד בין דיון בתביעת חוב לצורך קביעת זכויות הצבעה, לבין דיון בתביעת חוב לצורך חלוקת דיבידנד; זאת, מתוך הנחת יסוד כי לחץ הזמן והבהילות קיימים לעניין עריכת אסיפת הנושים והכרעתה, אך משתמו אלו, וההסדר אושר, סר הלחץ וניתן לבדוק את תביעות החוב ולהכריע בהן בקפידה הראויה. אי-לכך, הכיר מחוקק המשנה בכך כי "ההליך המזורז" שיצר לצורך קביעת זכויות הצבעה איננו מדוייק, ומנע את הפיכתו ל"מעשה-בית-דין", אשר יחייב את הצדדים אף בעת קביעת הזכות לקבלת דיבידנד. כזה הוא האיזון אשר התווה מחוקק המשנה, ועל בית-המשפט לכבדו.
בכך משתלבת אף מושכלת-יסוד נוספת, והיא כי מחלוקת על אחוזי נשיה ועל השאלה האם תתקבל תביעת חוב פלונית אם לאו איננה בדרך-כלל סוגיה מכריעה לגבי השאלה האם לקבל הסדר או לדחותו. זאת, להבדיל מהשאלה כיצד תחולק תמורתו בין הנושים. לעניין זה התייחסתי בעבר, במסגרת החלטתי ב- פש"ר (ת"א) 1048/02 רו"ח שלמה זיו ורו"ח חן ברדיצ'ב נ' וועדת הביקורת, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.09.06) בעניין הסדר הנושים של מדרשת רופין:
"אין חולק, אמנם, כי נסיון של נושה להתנות הסכמתו בשיפור התנאים המוענקים לסוג הנושים אליו הוא שייך הינו מותר ולגיטימי במסגרת אסיפת הנושים והדיונים בהצבעה על ההסדר. לא כך הוא לאחר שהרוב אישר את ההסדר למרות התנגדותו של אותו נושה. במיוחד, מודגשים הדברים כאשר אין עסקינן באינטרס כללי של סוג הנושים אליו שייך אותו נושה, אלא באינטרס ספציפי של אותו נושה, הנוגע לסכסוך בינו לבין הנאמן או החברה הנדון בהליכים אחרים.
במקרה אשר מוכח לבית-המשפט, כי כזה הוא השיקול האמיתי מאחורי ההתנגדות, הרי שבלא לקבוע מסמרות בעניין, עשוי דבר זה לשלול מההתנגדות כל משקל מכריע. מעבר לדרוש ייאמר כי דבר כגון זה עשוי להיות שיקול אשר די בו כדי לשכנע את בית-המשפט להפעיל את שיקול-הדעת המוקנה לו בחוק, ולאשר הסדר אף אם מידת התמיכה בו באסיפת נושים פלונית נופל במעט מ- 75%". (ההדגשות אינן במקור - ו.א).
כך, למשל, כאשר עסקינן בהתנגדות להסדר אשר המניע לה הוא ערעור שהגיש נושה פלוני על החלטת נאמן שלא להכיר בחובו כמובטח או כחוב בדיו קדימה, או לקבל אך חלק בתביעת חובו. כך הוא הדבר, ביתר שאת, כאשר נושה פלוני מונע על-ידי שיקול זר אשר מביא אותו למסקנה, כי הליכי פירוק עדיפים לו, באופן אישי. אמנם, אין חולק כי זכותו של נושה זה להצביע כנגד ההסדר. אולם בית-המשפט ינקוט זהירות יתרה בדיון בטענותיו, אם וכאשר לא יסתפק בכך, אלא ינסה להפוך על פניה החלטת רוב אשר תומכת באישור ההסדר.
20. הלכה פסוקה וידועה היא, כי כאשר מכריע רוב נשיה של 75% ומעלה כי הסדר מסויים הינו כדאי כלכלית, לא ימהר בית-המשפט להתערב בשיקול-דעתו ולהפוך את ההחלטה, אף אם הוא סבור כי ניתן להגיע להסדר טוב יותר. לעניין זה התייחסתי, בין היתר, ב- בש"א 25413/01 שפיץ לאה נ' מפעלי תחנות בע"מ, תק-של 2004(1), 15381 (22.02.04), בעניין הסדר שינוי המעטפת התאגידית של אגודת דן:
"בעניין כדאיותם הכלכלית או הסיכויים והסיכונים הצפונים בהסדרי נושים ופשרות, הלכה פסוקה היא כי אין בית-המשפט נוטה להחליף את שיקול-דעתם של רוב בעלי העניין (בין אם עסקינן בנושים או בחברי אגודה שיתופית), אלא בנסיבות חריגות, כאשר הוכח כי ההחלטה היתה בלתי-סבירה במובהק, או נגועה בפגם יסודי שנפל באופן קבלתה" (ההדגשות הוספו - ו.א ).
לעניין זה ראוי לציין, כי לנגד עיני בית-המשפט עומדים שיקולים הנעוצים הן באוטונומיה ובכיבוד הרצון החופשי של הנושה אשר בחר להצביע כפי שהצביע, והן בתובנה כי לא פעם מצויים הנושים עצמם בעמדה טובה מבית-המשפט לעניין בחינת הכדאי או הבלתי כדאי עבורם (ראה לעניין זה גם פש"ר 1533/00, בעניין הסדר הנושים של אגודת ברית פיקוח).
אם כך הוא לעניין בית-המשפט, הרי שלעניין נושה מתנגד אשר דעתו לא התקבלה באסיפת הנושים - קל וחומר. כך הוער בעניין זה בעניין מדרשת רופין:
"רציונל נוסף וחשוב העומד מאחורי ההלכה לפיה לא ישמע נושה אחד בטענה כי נושה אחר לא שקל היטב את הכדאי באמת בעבורו ובעבור כלל ציבור הנושים, נובע אף מן הצורך החיוני במניעת סרבול ההליכים בהוכחות ארוכות ובלתי פוסקות של תחשיבים כלכליים ומשמעות אומד דעתם הסובייקטיבי של נושים אלו ואחרים. זאת, כחלק בלתי-נפרד מהמגמה לעודד הסדרי נושים ולהקל את אישורם.
יוצא, כי אסיפת הנושים היא המופקדת על שיקולי הכדאיות, ובית-המשפט אינו אלא מפקח אשר יתערב כאשר החלטתה של זו חרגה במובהק ממתחם הסבירות, או גרמה קיפוח ועיוות דין חמורים, החורגים מ"כללי המשחק" הרגילים בתחום זה" (ההדגשות במקור - ו.א).
21. אלא מאי? נסיון החיים מלמד כי לא פעם, מנסה מיעוט מקרב הנושים, אשר עמדתו לא זכתה לתמיכה באסיפות הנושים, לגבור על "רוע הגזירה", ולהשמיע טענות מטענות שונות בכדי לעכב או למנוע את אישור ההסדר, חרף העובדה כי זכה לרוב. על רקע הבעייתיות המרובה הקיימת בלאו-הכי בשאלת חישוב קולות ההצבעה, קיים חשש לא מבוטל, כי דרך חישוב הקולות ואחוזי הנשיה לצורך ההצבעה (דבר אשר מעורבת בו מניה וביה מידה לא מבוטלת של אי-דיוק אפשרי ושיקול-דעת מצד הנאמן), תשמש את המתנגדים כ"מקור לא אכזב" להעלאת טענות מטענות שונות המיועדות לתקוף את דרך עריכת ההצבעה ולשנות את יחסי הכוחות שהתגלו בה. באלו, יש לנקוט גישה זהירה ומצמצמת, תוך הקפדה על הגישה הכללית כי כוונתו המפורשת של מחוקק המשנה הינה כי הליך בדיקת תביעות החוב לצורך הצבעה יהיה הליך מהיר, אף אם דבר זה בא לעיתים על חשבון הדיוק. אמנם, החוק מקנה לנושה מעמד לתקוף החלטות נאמן אשר פגעו בו, עילה שהיא רחבה למדי, ואינה מוגבלת אך ורק לפעולת נאמן הנוגעת לו במישרין.
אלא, שאך ברור הוא כי מתן פתח רחב מדי עשוי לאפשר לכל מיעוט לפתוח בהתדיינות והתנצחות מתישה, אשר עצם השיהוי בו היא כרוכה עלול לסכל את ההסדר. אי-לכך, לא ימהר בית-המשפט להטות אוזן ולעצור את ההליך בשל טענות מיעוט כי אי-אלו פגמים נפלו בחישוב הקולות, וזאת במיוחד כאשר:
א. הנושה אינו קובל על טעות אשר פגעה בכוחו הוא, אלא מנסה "להיות לפה" לנושים אחרים, אשר קופחו כביכול.
ב. הנושה המתנגד אינו מייצג אלא מיעוט קטן (להבדיל ממקרה בו עסקינן, בטרם העלאת הטענות, באחוז נשיה המתקרב לסף הקריטי של 25%).
22. לסיכומה של נקודה זו; מן הראוי להזכיר כי את הדין יש להפעיל על בסיס המדיניות השיפוטית, אשר מעדיפה (במידת האפשר), קיומם של הסדרי נושים על פני פניה לאפיקי פירוק הגורמים לקריסת חברות, על כל המשתמע מכך. לעניין זה התייחס בית-המשפט העליון ב- ע"א 359/88 סולל בונה בע"מ נ' נאמן, פ"ד מה(3), 862 (09.07.91) כדלקמן:
"אין לך בהליכי פירוק של חברה החלטה פשוטה, החלטית ומהירה מאשר מתן צו לפירוקה של החברה. אולם קיצורי דרך במקרים כאלו לעיתים קרובות מחטיאים את המטרה. במקום להושיע ככל שניתן את הנושים ולהעמיד עסק כלכלי על רגליו ולשקמו לטובת הנושים, ציבור העובדים והחברה בכללותה, עלולים מתוך חפזון יתר למוטט סופית יישות כלכלית ולהמיט על כלל הנושים ובעיקר על נושים לא מובטחים הפסדים כספיים או אובדן כל השקעתם בחברה שלא בהכרח.
הסדר פשרה סביר ומאוזן המקובל על מרבית הנושים עדיף ברוב המקרים על-פירוק כפוי שאולי ייטיב עם נושה זה או אחר, וברוב המקרים רק יתן בידו תאורטית עמדת מיקוח טובה יותר להשגת יתרונות לעצמו, אך ירע את מצבם של הרבים שלא מטובתם ולא על דעתם".
זאת, כל עוד עומד ההסדר בתנאי החוק, וכל עוד משתכנע בית-המשפט כי רוב רובם של הנושים זוכים לתמורה העולה על מה שעתידים הם לקבל בהליכי פירוק.
יוצא, כי אם מתרשם בית-המשפט כי עסקינן בנושה בעל אינטרס אישי מיוחד, או נושה הסבור כי אסיפת הנושים טעתה בשיקול הכדאי-כלכלי כאשר הסכימה לאשר את ההסדר, יש לנהוג זהירות מרובה ולבדוק היטב האם אין טענותיו ה"מהותיות" כנגד ההסדר אינן אלא מסווה ל"מלחמת מאסף" גרידא, שאינה אלא אי-השלמה עם החלטת הרוב. על רקע זה מן הראוי לבחון את נסיבות המקרה אשר בפנינו.
הכרעה בנסיבות המקרה דנן
23. ההסדר המונח בפני הינו הסדר נושים הכולל ויתורים מצד הנושה המובטח, מצד מס הכנסה ומצד חלק ניכר מהנושים הבלתי-מובטחים; הוא מציע לרוכשי הדירות לקבל את דירותיהם לידיהם באיחור של שנה לערך, לאחר ששודרגו באופן ניכר בידי חברת מליבו, אשר נוטלת אחריות על הדירות, כולל עבודות שלא היא ביצעה, ומוכנה לטפל בליקויים ובעיות שנבעו מעבודת החברה שבהקפאת הליכים. זאת, בתמורה לכך כי הרוכשים יוותרו על הפיצויים המוסכמים העומדים לרשותם בשל האיחור, אך בלא תוספת תשלום מצידם (תנאי אשר אין חולק כי הוא נפוץ למדי בהסדרים מסוג זה).
מתוך כ- 70 רוכשי דירות, עומדים בפני לכל היותר 7 מתנגדים, אשר לפחות שניים מהם לא הגישו תביעת חוב כלל ועיקר, קרי, לא היו זכאים להמנות בהצבעה. יוצא, כי המתנגדים בפועל מבין רוכשי הדירות הינם לכל היותר 10% לערך מקבוצת נושים זו, ואם אתייחס לכך כי חלקם לא היו זכאים להצביע כלל ועיקר, הרי מספרם פחות עוד יותר.
24. כבר בשלב זה, מן הראוי לדחות על-הסף ובשתי ידיים את אחת מטענותיהם, הנוגעת למועדי הגשת תביעות חוב; המתנגדים טענו, במפורש, כי מועד כזה לא נקבע בהודעת הנאמן מיום 16.5.03; אלא שהמתנגדים, באורח תמוה למדי, התעלמו מכך כי מועד הגשת תביעות החוב פורסם במפורש על-ידי הנאמן בשלושה עיתונים, כבר ביום 14.3.03, כאשר להגשת תביעות החוב (לצורך הצבעה) הוקצבו שבועיים. זאת, בעוד תביעת החוב של המתנגדים (אלו מהם אשר טרחו להגיש תביעות חוב כלל ועיקר), הוגשה באחור של כחודשיים ימים! טעון זה של המתנגדים אינו לטעמי, וזאת בלשון המעטה. מחד גיסא, הם קובלים (שלא בצדק) על אי-עמידת הנאמן, כביכול, במועדים הקבועים בתקנות, ומאידך גיסא, הם עצמם בוחרים, משיקולים השמורים עימם, לחטוא לאותם מועדים באורח ניכר ומובהק הרבה יותר. די בכך, כדי שטענות דיוניות אלו של המתנגדים ידחו על-הסף. אתמהה רק האם סבר בא-כוח המתנגדים כי הנאמן לא יזכור עובדה זו.
מוסיפים המתנגדים וטוענים, כי הנאמן אחר במספר ימים מן המועד הקבוע לפרסום על עריכת האסיפות. אלא, שאף אם כאלו הם פני הדברים, אין בכך, לכשעצמו, כדי לפסול את תוצאת האסיפה. זאת, לאור העובדה כי המועד להגשת תביעות חוב כבר חלף (קרי, מחדלו הנטען של הנאמן לא קיצר את המועד שעמד לרשות הנושים). בנסיבות המקרה, לא גרמו העיכובים בפרסום תוצאות האסיפות ובהצגת הצעת ההסדר עוול לאיש מהנושים; עסקינן בהצעה שהינה פשוטה וברורה, ולא הוכח (או אף נטען באורח רציני) כי מי מהנושים טעה בהבנתה עקב לוח הזמנים הקצר שהוביל הנאמן, נהפוך הוא; המחלוקת בדבר כדאיות ההסדר, עבור רוכשי הדירות, הינה פשוטה: האם להסכים לויתור על פיצויים מוסכמים בגין עיכוב של שנה בעבור שדרוג הדירות וקבלת אחריותה של מליבו על הבניה שנעשתה בידי החברה, אם לאו.
25. המתנגדים העלו שורת טענות על דרך עריכת האסיפות, אולם באלו אין ממש.
לנאמן הוגש מגוון גדול של תביעות חוב, חלקן מורכבות מאוד. אך ברור הוא, כי לא היה לאל ידו לערוך דיון מעמיק בכולן ולתת החלטות מפורטות ומנומקות עד למועד עריכת האסיפות. אי-לכך, אך טבעי הוא כי ההצבעה תיערך על-פי התביעות כפי שהוגשו, לאחר בדיקה ומיון ראשוניים של הנאמן. לכך התכוון מחוקק המשנה, כאשר מצא לנכון להפריד בין הדיון הראשוני בתביעת חוב, שלא נועדה אלא לצרכי הצבעה, לבין הדיון הסופי והמהותי, אשר נועד לצורך חלוקת דיבידנד. זאת, בתוספת לשיקול-דעתו הרחב של בית-המשפט, אשר יכול, במקרים מתאימים, להתחשב בהחלטתו האם לאשר הסדר אם לאו בתמיהות ומחלוקות לגבי טיבו של הרוב אשר קיבל את ההחלטה. אלא, שכאשר עסקינן בהסדר ראוי אשר רוב -רובם של הנושים מסכים לו, הרי כדי לפסול תוצאות אסיפת נושים, על המתנגדים להוכיח כי בהחלטת הנאמן לגבי זכויות ההצבעה נפלה שגיאה גסה, מהותית וניכרת על פניה. כזאת לא נפלה בנסיבות המקרה דנן:
א. מס הכנסה הינו נושה אשר סכום נשייתו קשה לקביעה מדוייקת בשלבים מוקדמים טרם אישור הסדר נושים מורכב; מן המפורסמות הוא, כי חלק ניכר מנשייתו עשויה שלא לזכות בדין קדימה, וכך נראה אף בנסיבות המקרה דנן. אך בדין פעל הנאמן כאשר העניק לו זכות הצבעה, לפי שיעור נשייתו הבלתי -מובטחת המשוערת, באסיפת הנושים הרגילים.
ב. עורכי הדין עשויים היו, לכאורה, להחשב כנושים מובטחים בגין עכבון הפרקליט העומד להם, אולם זאת אך ורק במידה והחברה מעוניינת במסמכים נשוא העכבון. הלכה פסוקה היא, כי במקום בו אין בעליו של נכס מעוכב נזקק לנכס, או אם הופך הנכס לחסר ערך, אזי אין בעל העכבון אלא נושה רגיל לכל דבר ועניין (לעניין זה, ראה גם פש"ר 199/98, בש"א 5861/00 בעניין מולה סנטר). אם החליט הנאמן כי אין הוא זקוק למסמכים המעוכבים, אך בדין כלל את עורכי הדין הנושים באסיפת הנושים הרגילים.
ג. רוכשי דירות אשר קשורים לבעלי השליטה: אין חולק, כי לעיתים עשוי הדין לשלול מבעל שליטה או ממקורביו את הזכות להפרע כדי חובם, או לקזזם כנגד חבויות שלהם כלפי החברה; זאת הן מהעילה המגולמת בדוקטרינת ההדחיה והן מעילות אחרות הקבועות בדין. אלא שדבר זה איננו הכרחי, קל וחומר שלא מובן מאליו. כאשר נשייתו של מקורב לבעל עניין עומדת על אדנים מוצקים לכאורה (כגון רכישת דירה במחיר מלא), אזי על הנאמן הנטל להוכיח את קיומה של אחת העילות שבדין לשלול אותה - דבר אשר איננו מן הקלים. המתנגדים לא הוכיחו, בנסיבות המקרה, עילה מספקת לשלילתה של נשיה זו. קל וחומר, שאין עסקינן במצב בו העדר הנשיה בולט על פניו והופך את החלטת הנאמן לבלתי-סבירה. אם בחר הנאמן ליתן ביד אותם נושים זכות הצבעה, ולמצות את בירור תביעת חובם ויחסיהם אל מול החברה מאוחר יותר, אין בכך כל פסול מהותי המחייב את התערבות בית-המשפט.
ד. קיימים מתנגדים להסכם אשר תביעת חובם נדחתה על-ידי הנאמן, אך החלטתו טרם הפכה חלוטה: טוב היה לטענה זו אלמלא נטענה כלל ועיקר. זאת, באשר אין לה עיגון בדין או בהגיון. התקנות כוללות, אכן, הליך ערעור על החלטת נאמן. אלא, שיגעתי ולא מצאתי מהיכן הסיקו המתנגדים כי די בעצם הגשת ערעור (קל וחומר מצב בו הערעור טרם הוגש) כדי שתחול על הנאמן חובה ליתן לנושה נטען שכזה זכות להשתתף באסיפות - מהלך אשר משמעותו מאיינת למעשה את החלטת הנאמן מכל ערך. זאת ועוד; ברירת המחדל הקבועה במפורש בתקנות היא כי אף הגשת ערעור לא תעכב את כינוס האסיפות, ואף קבלתו לא תאיין את תוצאותיהן, אלא אם קבע בית-המשפט אחרת. הגיונו של דין זה ברור מאליו:
מניעת מצב בו יאלץ הנאמן לקבל כל תביעת חוב שתוגש לו, פן די יהיה בעצם הערעור עליה כדי לעכב, ולעיתים אף להכשיל כליל, את קבלת הסדר הנושים.
כלום ציפו המתנגדים באמת ובתמים לכך כי לא יערכו אסיפות כל עוד לא נדונו והוכרעו כל הערעורים העתידיים, או שמא לא ניסו אלא להאחז בזאת כדי לכפות על יתרת הנושים את רצונם הם? מכל האמור לעיל עולה, כי אין עסקינן אלא בטענה שאין מאחוריה דבר, ולכן יש לדחותה בשתי ידיים - וכך אני עושה.
26. טוענים המתנגדים, כי הנאמן טעה בדרך חישוב הנשיה; לשיטתם, היה עליו לחשב את ערך נשייתם של בעלי הדירות לפי מלוא ערך הדירה, ולא לפי ערך הפיצויים המוסכמים בלבד. לטענת באי-כוחם המלומדים, נובעת מסקנה זו מפסק-הדין בעניין סולל-בונה נ' נאמן אשר הוזכר קודם לכן. עיינתי בפסק-הדין דנן ולא מצאתי כל תימוכין לטענתם זו של המתנגדים. בעניין נשייתם של רוכשי דירות, לא קבע בית-המשפט העליון אלא כדלקמן:
"בהליך הפירוק, נמנים הדיירים עם הנושים הלא מובטחים של החברה, וכל העניין שיש להם בשלב הליכי הפירוק הוא השבת כספם, וזה לכאורה האינטרס המקביל של הנושים הלא מובטחים". (ההדגשה שלי - ו.א.)
אלא, שהליך פירוק וחיסול של החברה לחוד, והליך שיקום בו מושלמות הדירות ומשודרגות לחוד. לעניין זה צודק הנאמן בטענתו כי בנשיה מותנה עסקינן - נשיה אשר אם יאושר ההסדר, הרי לאור מעורבותה של מליבו והעמדת מימון מצד הבנק, קלושים מאד הסיכויים כי הרוכשים ישארו בלא דירותיהם בידם.
לעניין זה, נקבע הסדר מפורש בתקנות הקפאת ההליכים, אשר חוקק לאחר פסק-הדין בעניין סולל בונה; וכך קובעת תקנה 24(ב) לעניינן של תביעות חוב מותנות:
"הוגשה תביעת חוב בשל חוב מותנה או בלתי קצוב, יקבע בעל התפקיד מהם הסיכויים לדעתו לקיומו של התנאי או יקבע את שווי החוב, לפי העניין...
סבר בעל התפקיד כי לא ניתן להכריע בדבר סיכויי קיומו של תנאי בחוב מותנה, יפנה לבית-המשפט ובית-המשפט יכריע בדבר זכותו של הנושה בחוב מותנה, להצביע באסיפות". (ההדגשות אינן במקור - ו.א).
27. עיננו הרואות; רוכשי הדירות אינם אלא מתקשרים חוזיים עם החברה, אשר שילמו סכום בתמורה לנכס אשר ינתן להם בסופו של יום; הרוכשים הופכים לנושים במלוא סכום הדירה כאשר מוברר כי החברה אינה מסוגלת להמשיך ולבנותה, קרי, כאשר עסקינן בהפרה יסודית צפויה אשר שוללת מהדיירים את הנכס אותו הם זכאים לקבל. כאשר עסקינן באחור בלבד, בעיה אשר נצפתה ונדונה על-ידי החוזה בין הצדדים, אין הדיירים נושים אלא בסכום הפיצוי המוסכם בגין האחור.
יוצא, כי לרוכשי הדירות נשייה כפולת-פנים:
א. נשיה רגילה, בסכום הפיצוי המוסכם.
ב. נשיה מותנית, לפי ערך הדירה.
בנסיבות המקרה, הצדק עם הנאמן כאשר קבע כי אם יאושר ההסדר, הסיכויים כי תתממש הנשיה המותנית הינם קלושים ביותר. אי-לכך, אין כל עילה לבוא אליו בטרוניה על כך כי החשיב את רוכשי הדירות לנושים בערך הפיצוי המוסכם. יתר על-כן; דומה כי דווקא החלטה הפוכה היתה יוצרת עוול, באשר היתה עושה דין אחד לנשיה מותנית אשר ככל הנראה תפרע במלואה, בתוספת רווח נאה בצורת שדרוג, עם נשיה בלתי מובטחת רגילה, אשר אף לפי התרחיש הטוב ביותר לא תזכה אלא לדיבידנד בשיעור של 20%. נושים אלו, האחרונים, הם הנפגעים באמת ובתמים מההסדר, ואי-לכך, מן הדין היה ליתן לקולותיהם את המשקל הראוי.
28. טענתם הבאה של המתנגדים היא כי לרוכשי הדירות אינטרס שונה משל יתרת הנושים הבלתי-מובטחים, באשר יש להם היכולת להפרע על-ידי חילוט ערבויות חוק המכר, אם תגיע החברה לכלל פירוק. אי-לכך, מוסיפים המתנגדים וטוענים, חייב היה הנאמן לכנס לרוכשי הדירות אסיפה נפרדת, ולא לכלול אותם בצוותא עם שאר הנושים הבלתי-מובטחים.
אין חולק, כי אין זהות מוחלטת בין רוכשי דירות לבין נושים בלתי-מובטחים אחרים; בעניין זה, על בית-המשפט לאזן לכאורה בין שני שיקולים נוגדים:
מחד גיסא, ליתן ביטוי לאינטרסים מהותיים נפרדים של נושים שונים, ולמנוע מצב בו "תועלם" קבוצת נושים בעלי אינטרס יחודי בתוך קבוצה אחרת בעל אינטרס שונה, ומאידך גיסא, להיזהר מפיצול יתר של קבוצות ההצבעה, פן תנתן לכל מיעוט מעוניין זכות וטו, דבר אשר יסכל כליל את כוונת הדין לעודד עריכת הסדרי נושים ולא לדכאם, זאת אף במחיר פגיעה מסויימת באינטרסים של מיעוט מתנגד. האיזון בין השיקולים הנוגדים תלוי בנסיבות המקרה; כך למשל, קבע בית-המשפט העליון כי יש לכנס אסיפה נפרדת לנושי חברה אשר מחזיקים בערבויות אישיות של בעלי השליטה. אלא, שזאת אך ורק כאשר ההסדר מפקיע את זכותם לממש את הערבות האישית, קרי כרוך בפגיעה קשה ויחודית בקניינם.
דומה, כי דינם של רוכשי הדירות אינו זהה; ראשית, רוכשי הדירות עתידים לקבל את חלקו המירבי של המגיע להם (קרי, את הדירה), דבר אשר משפר את מעמדם לעומת נושים בלתי מובטחים אחרים. זאת, אף בלא שיצטרכו להוסיף ולשלם סכומים נוספים מכיסם. מאידך גיסא, ההסדר שולל מהם את נשייתם לעניים הפיצוי המוסכם בגין איחור, לעומת דיבידנד של 10% עד 20% שיתנן לנושים האחרים. לעומת-זאת, זוכים הרוכשים לפיצוי בדמות שדרוג דירותיהם.
29. המסקנה היא, כי אף אם רוכשי הדירות מקיימים שוני מהותי משאר הנושים הרגילים, הרי שספק גדול הוא אם ההסדר גורר את קיפוחם לעומת הנושים האחרים, ויתכן כי תמונת המצב הינה הפוכה. אין ספק, כי מידת השוני והפגיעה שונים בתכלית מן המצב שנדון בפסיקה, אשר עסק בבעלי בטוחה נוספת בדמות ערבות אישית אשר נשללה, בלא שתנתן לבעלי הערבויות הזדמנות ל"פתחון פה" ויכולת הכרעה ראויה בדמות אסיפה נפרדת.
עניין זה, של האינטרס הנפרד של רוכשי דירות, זכה להתייחסות בית-המשפט העליון בהלכת סולל בונה, כדלקמן:
"אכן במדה מסויימת יש ניגוד אינטרסים בין הנושים השונים ואפשר שמיטיב היה בית-המשפט אם היה מורה לזמן אסיפות נושים לא מובטחים על-פי שתים או שלוש קבוצות נושים נפרדות הקרובות זו לזו מבחינת ההתייחסות להסדר ומעורבותן בהקמת העיר עמנואל, אולם מאידך גיסא לא במעט האינטרסים של אלה וגם של אלה דומים.
הרי בהליך הפירוק נמנים הדיירים עם הנושים הלא מובטחים של החברה וכל העניין שיש להם בשלב הליכי הפירוק הוא השבת כספם, וזה לכאורה האינטרס המקביל של הנושים הלא מובטחים, לרבות המערערת.
לאור ההתמוטטות החמורה של החברות היה זה מן האינטרס של אלה וגם של אלה למנוע פרוק מוחלט של החברות, שהיה מותיר אותן ללא מושיע וללא יכולת להציל ולו גם חלק מכספם. מטובת כולם היה לפעול לשקום החברות ובדרך זו, בהיות החברות בשיקום כגוף כלכלי חי ופעיל, להציל חלק ניכר מהשקעתם. אכן ההסדר נותן תקוה לאפשרות כזו גם מנקודת מבטם של הדיירים וגם מבחינת ענינה של המערערת. אפשר בהחלט שהדיירים יצאו בהסדר נשכרים יותר מאשר המערערת, אולם בכך בלבד אין כדי להביא לכלל קביעה כי מן ההכרח היה לפצל הנושים הלא מובטחים לקבוצות משנה נפרדות.
אין זה מדוייק לומר שעל-פי תנאי ההסדר הדיירים לא מקריבים כל קורבן. עמד על כך בית-המשפט בפסק דינו: עליהם להשלים את מלוא התמורה, לותר על הזכויות שניתנו להם בחוזה הרכישה לביצוע תיקונים במבנים על-ידי החברות ועל חשבונן ועוד ויתורים המרעים את מצבם בהשואה למה שהיה אילו ההסכמים היו מיושמים במלואם".
עיננו הרואות; באותו מקרה, נאלצו הרוכשים לעמוד בתנאים קשים לאין ערוך מאלו של ההסדר העומד בפני; חרף זאת, קבע בית-המשפט העליון כי אף אם נפל פגם באי-עריכת אסיפה נפרדת, הרי שאין חומרתו של פגם זה כה רבה, עד כי הוא מביא לפסילת האסיפה, על כל המשתמע מכך. להשלמת התמונה יצויין, כי באותו מקרה לא באה הטענה מצד רוכשי הדירות, אלא מצד נושה אחר אשר קבל על צירופם לאסיפת הנושים שעל מניינם נמנה אף הוא. אולם אין בכך כדי לשנות את העקרון.
30. לא זאת, אלא אף זאת; בנסיבות המקרה שבפני אין מקום לקבל את עמדת המתנגדים מניה וביה, ואין צורך לקבוע מסמרות מדוייקים בדבר מעמדם של רוכשי דירות כנושים רגילים או כסוג נושים מיוחד; דומה, כי לא היה מנוס מהכרעה בעניין זה, אילו קמו כל רוכשי הדירות או חלק גדול מהם והתנגדו להסכם, אך חרף התנגדות גורפת זו היה קולם "נבלע" בקהל הנושים הרגילים.
לא כך בנסיבות המקרה אשר בפני, כאשר אין בפני אלא קומץ מתנגדים אשר שיעורו מגיע, לכל היותר, לכלל עשירית מהרוכשים, וחלקם כלל לא הגיש תביעות חוב כדין. איש לא הסמיך את באי-כוחם המלומדים של המתנגדים להיות לפה לרוכשי דירות אחרים, אשר לא טרחו להתייצב לאסיפות הנושים לאחר שהגישו תביעות חוב כדין, ולא ניצבו במהלך הדיון כדי להביע התנגדות להסדר. אי-לכך, מן הדין לדחות בשתי ידיים את טענת המתנגדים, כאילו קיימים עוד מתנגדים "אלמוניים" רבים. דומה, כי צו ההגיון מכתיב דווקא מסקנה הפוכה; כאשר באנשים פרטיים שאינם מצויים בדיני הפירוק עסקינן, הרי יתכן כי דווקא הרוכשים התומכים בהסדר לא יטרחו להוציא הוצאות על דרך שכירת פרקליט והתייצבות בדיון, אלא יסתפקו בעמידה מהצד ואי הפרעה לנאמן ולנושה המובטח התומכים בהסדר.
בין אם כך ובין אם כך, חוזרים אנו לנקודת ההתחלה; רוכשי הדירות המתנגדים, אשר בחרו להוציא הוצאות כדי להיות פעילים בהליך, אינם אלא מעט מזעיר מכלל הרוכשים; במצב זה, אין כל מקום ליתן בידם זכות וטו על ההליך, באמצעות פסילתו למפרע וכינוס אסיפה נפרדת בעבורם. תוצאה כזו הינה בלתי-הגיונית, בלתי צודקת ונוגדת את היסודות והמדיניות המשפטית אשר הדין בא כדי להגשימה.
40. סיכומם של דברים; לא מצאתי ממש בסדרת הטענות הדיוניות שהעלו המתנגדים; בסופו-של-יום, אין בפני אלא מספר זעום מכלל הנושים, אשר דומה כי בחרו לנהל "מלחמת מאסף", תוך שימוש בכל טיעון אפשרי (לרבות טיעונים עובדתיים לא מדוייקים - עניין המועדים שברישא) בכדי לכפות את רצונם על רובם המכריע של הנושים. מפני התנהגות מעין זו, בדיוק, על בית-המשפט להשמר ולהיזהר כאשר הוא דן בהסדרי נושים מורכבים, הדורשים מכל אחד מהמעורבים להקריב קורבן מסויים. זאת מהותו של דין הפשרה וההסדר, אשר העניק לרוב הנשיה סמכות לכפות על מיעוט הסדר, הגם שהדבר כרוך בפגיעה בזכויותיו.
אי-לכך, לא נותרתי אלא עם טעמיה המהותיים של ההתנגדות. אלו הינם פשוטים למדי. הנושים המתנגדים מעדיפים (וכך הבהירו במפורש), להכניס את החברה לפירוק כדי שיהיה לאל ידם לחלט את ערבויות חוק המכר. מהלך זה (בין אם על רקע ירידת מכירי הדירות ובין אם בשל סיבות אחרות), נראה להם כתורם יותר לטובתם האישית מאשר הסכמה עם איבוד הפיצוי המוסכם בגין אחור והמתנה של שנה בכדי לקבל את דירתם, ולו משודרגת ובעל ערך רב יותר מאשר זה אשר שילמו בעבורו.
מבט מושכל על מהותם של דברים יבהיר, כי אם היתה החברה נכנסת לפירוק או כינוס, הרי סביר להניח כי הנושים הבלתי-מובטחים לא היו זוכים לדבר על חשבון חובם. יוצא, כי רוכשי הדירות לא היו מצליחים אלא לחלט את ערבות חוק המכר, ולזכות בדרך זו לסכום אותו שילמו עבור הדירה. ככל שנוגע הדבר לפיצוי המוסכם, לא היו אלא נושים רגילים. במצב בו היה הנושה המובטח והנושים בדין קדימה "בולעים" את מלוא התקבולים, לא היו זוכים הרוכשים לראות דבר מן הפיצוי המוסכם (ומעבר לדרוש יוער, כי אף לפי ההסדר, אין הנושים הרגילים זוכים אלא לכל היותר לחמישית מערך חובם, דין אשר היה חל אף על הפיצוי המוסכם, לו היה נכלל זה בהסדר).
41. יוצא, כי לא אובדן הפיצוי המוסכם (המגלם את נזקי האחור), הוא האינטרס המרכזי העומד מאחורי ההתנגדות, באשר יכולת הרוכשים לקבלו הינה קלושה ביותר. מעובדות המקרה עולה, כי המניע האמיתי אינו אלא נסיון להשתחרר מההסכם עם החברה למטרות אלו ואחרות (כגון השקעת הכסף בעסקת נדל"ן משתלמת יותר, זאת לאור ירידת ערכם של נכסי נדל"ן מאז רכשו הדירות ועד היום).
יוצא, כי המתנגדים אינם מנסים אלא "ליצר" לעצמם עילת חילוט, על-ידי הכנסת החברה לפירוק או כינוס. בכך, שונה מצבם ממצבם של בעלי ערבויות אישיות, אשר עילת הפעולה כנגד הערב קמה לזכותם בעת הקפאת ההליכים.
"יצור" זה של פירוק נעשה תוך התעלמות במפגיע מהאינטרס של יתרת הנושים, כגון ספקים אשר ההסדר מנסה למנוע את נזקם על-ידי העסקתם בהמשך הפרוייקט על-ידי מליבו, החברה עצמה, המנסה לקום על רגליה, רוכשי דירות אחרים, הרוצים לקבל את דירותיהם ולהנות מן השדרוג המובטח, וכך הלאה. אמנם, אין חולק, כי זכותו של כל נושה לערוך לעצמו שיקולי כדאיות אישיים ולהצביע כרצונו. זאת, בלא שיהיה מחוייב להתנהגות "אלטרואיסטית" במובהק אשר תאלצו להצביע בניגוד לכדאי לו. אלא, שמרגע שהוברר כי אין עסקינן אלא במיעוט קטן מקרב רוכשי הדירות, ואילו ההסדר הינו הסדר הגון המקובל על רוב גורף של הנושים, לא היה כל מקום כי מיעוט זה ינסה לכפות דעתו על הרוב, הכל תוך שימוש בטיעונים ובדלי-טיעונים בלתי-מוצדקים מתחום הפרוצידורה, ותוך הפגנת אדישות תמוהה כלפי הדין וכלפי כל הסובב אותם, משל היו "אי לבדד ישכון". כך בחרו המתנגדים לנהוג, אלא שבית-המשפט אינו יכול ליתן להתנהגות זו את ידו. לכך בדיוק נועדה הערתו של בית-המשפט העליון, כי:
"הסדר פשרה סביר ומאוזן המקובל על מרבית הנושים עדיף ברוב המקרים על-פירוק כפוי שאולי ייטיב עם נושה זה או אחר, וברוב המקרים רק יתן בידו תאורטית עמדת מיקוח טובה יותר להשגת יתרונות לעצמו, אך ירע את מצבם של הרבים שלא מטובתם ולא על דעתם".
42. לדברים אלה אני בוחרת להצטרף בכל לב אף בנסיבות המקרה דנן, בכל הכבוד הראוי.
עסקינן בהסדר מאוזן, סביר והוגן, אשר זכה לתמיכתם הגורפת של הנושים, ואין לי אלא לאשרו ולדחות את ההתנגדויות. בנסיבות המקרה, יישא כל אחד מהרוכשים המתנגדים בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ אשר יישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל."
ב- פר"ק (מרכז) 25351-01-12 {התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.01.14)} קבע בית-המשפט:
"החלטה
מונחות לפניי בקשות לשינוי החלטותיהם של הנאמנים בגדרן נדחו תביעות חוב "לשם הצבעה" שהוגשו בנפרד על-ידי המבקשים - מר חיים בורקין וה"ה ישראל ויוסף ניסים. בהחלטות אלה שוללים הנאמנים את זכותם של המבקשים להצביע באסיפות הנושים לכשתתקיימנה.
I. העובדות הנוגעות בעניין
א. רקע כללי
1. חברת כיכר לוינסקי הוקמה בזמנו לשם בניית והפעלת התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (להלן: "כיכר לוינסקי" ו- "התחנה המרכזית" בהתאמה). בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה חברת כיכר לוינסקי, מונו לה מפרקים, וביום 9.6.83 נמכר הפרויקט על-ידי מפרקי חברת כיכר לוינסקי לחברת חפציבה חברה לבנין עבודות ופיתוח בע"מ (להלן: "חפציבה") (העתק מהסכם רכישת הפרויקט צורף כנספח 3 לתגובת הנאמנים לבקשה מס' 61).
ב. חנות מס' 4219 בתחנה המרכזית (נושא תביעת החוב של מר חיים בורקין)
2. בקשה מס' 61 עוסקת בחנות מספר 4219 בתחנה המרכזית. ביום 29.6.73 רכש מר אפרים ניסן ורסן חנות זו מחברת כיכר לוינסקי.
3. ביום 30.4.91, בעקבות רכישת פרוייקט התחנה המרכזית על-ידי חברת חפציבה וחתימה על הסכם מסגרת בין ארגון בעלי עסקים בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (בת"מ) לבין החברות - נחתם הסכם בין מר ורסן לבין התמחת המסדיר את היחסים המשפטיים בין הצדדים (העתק ההסכם צורף כנספח ג(א) לבקשה מס' 61). בגדרו של הסכם זה התחייבה התמחת, בין היתר, להקנות לרוכש זכות חכירה בחנות לתקופה של 999 שנים, אשר תירשם בלשכת רישום המקרקעין תוך 30 חודש מהיום שבו יקבל הרכוש את החזקה בפועל בחנות (סעיף 4(א) בהסכם). כן סוכם כי עורכי דין מטעם התמחת יטפלו בהסדרת רישום זכויות החכירה בחנות כיחידה נפרדת על שם הרוכש בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 10(א) בהסכם).
4. ביום 15.1.95 רכש המבקש בבקשה מס' 61, מר חיים בורקין, את החנות ממר ורסן בתמורה לתשלום סך בשקלים חדשים השווה לסך של 175,310$ בתוספת מע"מ (הסכם המכר מיום 15.1.95 צורף כנספח ג' לבקשת בורקין). בגדרו של הסכם המכר נקבע, בין היתר, כי מר ורסן ירשום את הזכויות בחנות על שם מר בורקין אצל החברות ובלשכת רישום המקרקעין (סעיף 2(ב)), וכי "העברת הזכויות בחנות על שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין תבוצע לכשיתאפשר הדבר" (סעיף 3א). כן צויין בהסכם המכר כי מר ורסן עצמו "טרם חתם וקיבל החזקה בחנות" ולפיכך נקבע כי "מסירת החזקה בחנות על-ידי המוכר לקונה תבוצע על-ידי הוראה בכתב על-ידי המוכר לחברה למסור החנות לילדי הקונה מייד לאחר תשלום מלוא התמורה על-ידי הקונה במעמד חתימת הסכם זה" (סעיף 4(א)).
5. ביום 5.11.95 העבירה התמחת למבקש אישור על השלמת העברת הזכויות בחנות, הרשומות בספרי התמחת, מהמוכר - מר ורסן, לרוכש (המבקש) - מר בורקין. התמחת ציינה במכתבה כי "רישומה בפועל של העברת הזכויות האמורה בלשכת רישום המקרקעין, ייעשה במועד בו ניתן יהא לעשות כן מבחינה משפטית" (העתק האישור צורף כנספח ג(ד) בבקשה מס' 61).
ג. חנות מס' 3110 בתחנה המרכזית (נושא תביעת החוב של ה"ה ישראל וניסים יוסף)
6. בקשה מס' 65 עוסקת בחנות מספר 3110 בתחנה המרכזית. ביום 30.4.68 רכשו המבקש בבקשה מס' 65, מר ישראל יוסף, ואמו הגב' רבקה יוסף ז"ל, חנות זו מחברת כיכר לוינסקי, במחיר של 75,000 לירות בתוספת מע"מ (העתק ההסכם צורף כנספח ג(ה) בבקשה מס' 65).
7. ביום 27.10.88, בעקבות רכישת פרויקט התחנה המרכזית על-ידי חברת חפציבה וחתימה על הסכם מסגרת בין ארגון בעלי עסקים בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (בת"מ) לבין החברות - נחתם הסכם בין ה"ה רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א לבין התמחת, המסדיר את היחסים המשפטיים שבין הצדדים (העתק ההסכם צורף כנספח ג(ו) לבקשה מס' 65). בדומה להסכם מיום 30.4.91 שנחתם בין התמחת לבין מר ורסן, גם בהסכם זה שבין התחמת לבין רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א התחייבה התמחת להקנות לרוכש החנות זכות חכירה בחנות לתקופה של 999 שנים, אשר תירשם בלשכת רישום המקרקעין תוך 30 חודש מהמועד בו הם יקבלו את החזקה בפועל בחנות (סעיף 4(א) בהסכם). בנוסף התחייבה התמחת כי עורכי הדין מטעמה יטפלו בהסדרת רישום זכויות החכירה בחנות כיחידה נפרדת על שמם של הרוכשים בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 10(א) בהסכם).
8. לטענת הנאמנים, רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א לא פרעו את מלוא מחיר רכישת החנות, והם נותרו חייבים לתמחת סכום של 22,712 ש"ח נכון ליום 2.7.96 (סכום אשר יש להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית) ולפיכך החזקה בחנות לא נמסרה להם לאורך השנים.
9. ביום 28.10.00 נפטרה הגב' רבקה יוסף ז"ל. ביום 27.3.01 ניתן צו קיום צוואה על-ידי בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו בו נקבע כי "בית הדין מחליט לקיים צוואת המנוחה מיום כ"א תשרי תשנ"ג (18/10/1992) שהעתק ממנה מצורף בזה, והיא בת תוקף". בצוואה עצמה קבעה המנוחה כי היא מורישה את חלקה (50%) בחנות שרכשה בתחנה המרכזית לשני בניה - האחים ישראל וניסים יוסף, בחלקים שווים (העתק צו קיום צוואה מיום 27.3.01 והצוואה מיום 18.10.92 צורפו כנספח ג(ב) בבקשה מס' 65).
ד. הודעות המבקשים על ביטול הסכמי רכישת החנויות
10. ביום 27.12.11 פנה מר בורקין לתמחת בדרישה להסדרת רישום זכויותיו בחנות מס' 4219. מר בורקין טען כי אי הסדרת רישום זכויותיו בחנות מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר שנכרת לגבי החנות, וכי ככל שהתמחת לא תסדיר את העניין - יבטל את הסכם רכישת החנות.
11. ביום 12.1.12 הודיע מר בורקין לתמחת על ביטול הסכם רכישת חנות מס' 4219 בשל הפרתו היסודית על-ידי התמחת נוכח אי-הסדרת רישום הזכויות בחנות על שמו. בנוסף דרש מר בורקין מהתמחת השבה של כל התשלומים ששולמו על ידו לורסן בגין רכישת החנות, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית, המסתכמים לטענתו בסך כולל של 2,039,774 ש"ח.
(העתק המכתבים מימים 27.12.11 ו- 12.1.12 צורפו כנספח ב' בבקשה 61).
12. ביום 2.2.12 פנה מר ישראל יוסף לנאמנים בטענה שהסכם רכישת חנות מס' 3110 הופר הפרה יסודית על-ידי התמחת. לטענתו, הפרת ההסכם נובעת מכך שטרם הוסדר רישום זכויותיו בחנות, וכן מכך שהתמחת השכירה את החנות לצדדיים שלישיים - ללא ידיעתו וללא רשותו - תוך שהיא נוטלת את דמי השכירות לרשותה. מר יוסף הודיע כי ככל שהתמחת לא תסדיר בהקדם את רישום זכויותיו בחנות - יבטל את הסכם המכר. כן דרש מר יוסף כי יימסרו לידיו ההסכמים ומלוא הפרטים הקשורים בהשכרת החנות ובתמורה שנתקבלה בגינה.
13. ביום 20.2.12 הודיעו האחים יוסף לנאמנים על ביטול הסכם רכישת חנות מס' 3110 בשל הפרתו היסודית נוכח אי-הסדרת רישום זכויותיהם בחנות, ונוכח השכרת החנות לצדדים שלישיים ללא רשותם. בנוסף, האחים יוסף דרשו מהנאמנים השבה של כל התשלומים ששולמו על ידם בגין רכישת החנות, בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית, המסתכמים לטענתם בסך כולל של 1,730,790 ש"ח.
(העתק המכתבים מימים 2.2.12 ו- 20.2.12 צורפו כנספח ג(א) בבקשה 65).
ה. תביעות החוב שהגישו המבקשים ודחייתן על-ידי הנאמנים
14. ביום 20.2.12, בד-בבד עם הגשת ההודעה לנאמנים על ביטול הסכם רכישת החנות, הגישו האחים יוסף לנאמנים תביעת חוב על סך של 1,730,790 ש"ח בגין הפרת חיובי התמחת וחברת הניהול כלפיהם (העתק תביעת החוב צורפה כנספח ג(א) לבקשה מס' 65).
15. ביום 5.3.12 הגיש מר בורקין לנאמנים תביעת חוב על סך של 2,039,774 ש"ח בגין הפרת חיובי התמחת וחברת הניהול כלפיו (העתק תביעת החוב צורפה כנספח ב' לבקשה מס' 61).
16. ביום 15.1.13 פרסמו הנאמנים את הכרעתם בתביעת החוב שהגיש מר בורקין, וביום 18.2.13 פרסמו הנאמנים את הכרעתם בתביעת החוב שהגישו האחים יוסף. הקביעות האופרטיביות בהכרעות אלו היו זהות:
א. תביעות החוב "לשם הצבעה" (לעניין זכותם הנטענת של המבקשים להצביע באסיפות הנושים) - נדחו;
ב. באשר לתביעות החוב "לשם דיבידנד" (לעניין זכותם הנטענת של המבקשים לקבלת תשלום כלשהו מקופת הסדר הנושים, ככל שייערך) - נקבע כי תביעות אלה תדחנה לגופן ככל שהמבקשים לא ינמקו ויפרטו את תביעותיהם ולא יתמכו אותן בראיות קבילות ובחישובים מהימנים, בתוך 21 ימים.
17. ביום 25.2.13 פנה מר בורקין אל הנאמנים במכתב ובו "נימוק פירוט וראיות לתביעת החוב", אליו צורפו הסכם המכר מיום 30.4.91 שבין התמחת לבין מר ורסן, הסכם מיום 30.4.91 שבין התמחת לבין מר בורקין, הסכם מכר מיום 15.1.95 שבין מר ורסן לבין מר בורקין, מסמכי העברת הזכויות בחנות ממר ורסן למר בורקין מיום 28.2.95, וכן אישור התמחת מיום 5.11.95 לגבי העברת זכויות אלה. מר בורקין הוסיף וטען כי אין כל מקום לטענת התיישנות שהעלו הנאמנים שכן מדובר, לטענתו, בחובת נאמנות של התמחת לרשום הזכויות בחנות על שמו שהינה בגדר חובה נמשכת מכוח נאמנות קונסטרוקטיבית, וכי אין כל מקום לטענת שיהוי שהעלו הנאמנים כנגדו שכן לא הוכחו יסודותיה של עילת השיהוי, כדוגמת שינוי לרעה של מצב התמחת. לפיכך, ביקש מר בורקין כי הנאמנים יקבלו החלטה מחודשת בנוגע לתביעת החוב, ויאשרו אותו כנושה של החברות הן לצרכי הצבעה והן לצרכי דיבידנד (העתק המכתב מיום 25.2.13 צורף כנספח ג' לבקשה מס' 61).
18. ביום 28.2.13 השיבו הנאמנים למר בורקין כי הכרעתם שלא לאשרו כנושה של החברות לצורכי הצבעה "בעינה עומדת הואיל וניתנה לאחר בחינת הסיכוי הלכאורי של הסוגיות אשר פורטו בהחלטה, ובפרט, את שאלת האפשרות של ביטול והשבה כאשר החנות נרכשה מצד ג', אשר רכש אותה מכיכר לוינסקי. המסמכים שצורפו אינם מצביעים על עלייה משמעותית בסיכויי התביעה, בנסיבות המפורטות לעיל" (סעיף 2 במכתב). הנאמנים הוסיפו וציינו כי "דין תביעת החוב כפי שהוגשה במקור היה להידחות" וכי הארכה שניתנה למר בורקין להשלמת פרטים ומסמכים נוספים ניתנה לו לפנים משורת הדין "תוך הבהרה כי אין בהשלמת הפרטים והמסמכים לשנות את ההכרעה לצרכי הצבעה, אלא לצרכי דיבידנד בלבד" (סעיף 3 במכתב). באשר למסמכים שצורפו על-ידי מר בורקין - ציינו הנאמנים כי יהיה בהם כדי לסייע להם בהכרעתם לצרכי דיבידנד, לכשתתקבל על ידם.
19. ביום 5.3.13 פנו האחים יוסף אל הנאמנים במכתב ובו "נימוק פירוט וראיות לתביעת החוב", אליו צורפו תביעת החוב המקורית מיום 20.2.12 (לרבות נספחיה), צו קיום צוואה מיום 27.3.11 וצוואה מיום 18.10.92 של המנוחה רבקה יוסף ז"ל, מסמך ובו פירוט התשלומים ששולמו בגין החנות לחברת כיכר לוינסקי ולתמחת, צילום של החנות המושכרת על-ידי התמחת ללא היתר, הסכם מכר מיום 30.4.68 בין חברת כיכר לוינסקי לבין רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א, והסכם מכר מיום 27.10.88 שבין התמחת לבין רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א (העתק המכתב מיום 5.3.13 צורף כנספח ג' לבקשה מס' 65).
20. ביום 11.3.13 השיבו הנאמנים לאחים ניסים כי מכתבם התקבל אך סייגו כי:
"אין בהשלמת הפרטים והמסמכים לשנות את הכרעת הנאמנים לצרכי הצבעה. המסמכים הנוספים יסייע לנאמנים בהכרעתם לצרכי דיבידנד, אם וכאשר יידרשו להכרעה זאת" (סעיף 2 במכתב).
21. נוכח הודעותיהם אלה של הנאמנים, הגישו המבקשים - מר בורקין והאחים יוסף - בקשות לשינוי החלטות הנאמנים הדוחות את תביעת החוב "לשם הצבעה" שהגישו באופן השולל את זכותם להצביע באסיפות הנושים, לכשתתקיימנה.
II. עיקר טענות הצדדים
א. טענות המבקשים
22. המבקשים מציינים כי הגישו בקשותיהם אלו מכוח סעיף 24(ו) בתקנות החברות לפיו רשאי נושה שהגיש תביעת חוב ונפגע מהחלטת בעל תפקיד לפנות לבית-המשפט בבקשה לשינוי ההחלטה.
23. המבקשים טוענים כי הנאמנים שגו בכך שנמנעו מלהתחשב בפרטים הנוספים ובמסמכים הנוספים שהמציאו להם (בהתאם לארכה שקיבלו מהם לצורך כך) לעניין תביעות החוב "לשם הצבעה", והסכימו להתחשב בהם בעת שידונו בתביעת החוב "לשם דיבידנד" בלבד. לגרסתם של המבקשים, "שעה שהנאמנים אפשרו הגשת ראיות ומסמכים - מנועים ומושתקים הם מלטעון כעת כי היו יכולים לדחות על-הסף תביעת החוב, ומשלא עשו כן, אין נפקות לטענתם זו כעת" (סעיף 3 בתשובת בורקין וכן סעיף 4 בתשובת האחים יוסף).
24. מר בורקין טוען כי הנאמנים שגו בכך שנימקו את דחיית תביעת החוב "לשם הצבעה", בין היתר, בכך שמר בורקין רכש את החנות מצד ג' (מר ורסן), שכן מר בורקין "בא בנעליו" של מר ורסן בכל דבר ועניין הקשור בחנות (כעולה מההסכם מיום 15.1.95 שבין מר בורקין לבין מר ורסן, ממכתב העברת הזכויות בחנות ממר ורסן למר בורקין מיום 28.2.95, ומאישור התמחת מיום 5.11.95 בדבר העברת הזכויות ורישום מר בורקין כבעלים של החנות בספרי התמחת - אשר הומצאו על-ידי מר בורקין לנאמנים).
25. המבקשים טוענים כי הנאמנים שגו בכך שנימקו את דחיית תביעות החוב "לשם הצבעה", בין היתר, בכך שחנויותיהם לא נרכשו מהתמחת - אלא מחברת כיכר לוינסקי (שבהמשך נכנסה להליכי פירוק). לגרסתם, נוכח העובדה שבמסגרת ההסכם מיום 27.10.88 שנכרת בין התמחת לבין רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א, וכן במסגרת ההסכם מיום 30.4.91, שנכרת בין התמחת לבין מר ורסן (אשר בנעליו נכנס מר בורקין, כאמור לעיל), התחייבה התמחת להקנות לרוכשי החנויות זכות חכירה לתקופה של 999 שנים אשר תירשם בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 4(א) בהסכמים). בנוסף, התחייבה התמחת בהסכמים אלה כי עורכי דין מטעמה יטפלו בהסדרת רישום זכויות החכירה בחנויות כיחידות נפרדות על שם רוכשיהן בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 10(א) בהסכמים). מכאן, לטענת המבקשים, שקיימת יריבות ישירה בין המבקשים לבין התמחת מכוחם של הסכמים אלה.
26. המבקשים טוענים כי הנאמנים שגו בכך שנימקו את דחיית תביעת החוב "לשם הצבעה", בין היתר, בכך שקבלת תביעת החוב מנוגדת לעקרון הבסיסי בדיני חדלות פירעון לפיו הפרויקט נרכש מחברת כיכר לוינסקי כשהוא נקי מכל חוב ודרישה. לטענת המבקשים, תביעות חוב אלה הוגשו עקב הפרות של התחייבויות שנטלה על עצמה התמחת, בעת רכישת הזכויות בשתי החנויות נושאי תביעות החוב, להסדיר את רישום הבעלות בחנויות 4219 ו- 3110 על שם רוכשיהן.
27. המבקשים טוענים כי הנאמנים שגו בכך שנימקו את דחיית תביעות החוב "לשם הצבעה" בכך שקיימת אפשרות לכך שתביעות החוב של המבקשים התיישנו. נימוקיהם של המבקשים לעניין זה הם אלה:
ראשית, נוכח פסיקת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ב- ת"א (ת"א) 2065-08 מרקור נ' התחנה המרכזית החדשה בת"א בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.08.11) (להלן: "פסק-דין מרקור") בו נדון מקרה דומה, ונדחתה טענת ההתיישנות שהועלתה, גם שם, על-ידי התמחת.
שנית, לתמחת עומדת חובת נאמנות לרשום את הזכויות בחנות על שם הרוכשים (המבקשים), חובה שהיא חובה נמשכת המהווה גם חובת נאמנות קונסטרוקטיבית, שאינה מתיישנת, שכן התמחת מעולם לא כפרה בחובתה לפעול כנאמן לרישום הזכויות בחנויות על שם המבקשים.
28. המבקשים טוענים כי הנאמנים שגו בכך שנימקו את דחיית תביעות החוב "לשם הצבעה", בין היתר, בכך שקיימת אפשרות לכך שתביעות החוב של המבקשים תדחנה בשל שיהוי. לטענתם, לא הוכחו היסודות הנדרשים לשם הוכחת השיהוי כדוגמת שינוי מצב לרעה של התמחת, או ויתור מצד המבקשים על זכויותיהם כלפי התמחת.
29. המבקשים טוענים כי דרישתם הינה להשבה של התשלומים ששולמו על ידם בגין רכישת החנות, כדלקמן:
בתביעת החוב של מר בורקין - המדובר בתביעת להשיב לידיו סכומים ששולמו על ידו למר ורסן, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת מע"מ, מסתכמים בסך כולל של 2,039,774 ש"ח.
בתביעת החוב של האחים יוסף - המדובר בתביעה להשיב לידיו סכומים ששולמו על-ידי רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א לחברת כיכר לוינסקי, אשר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת מע"מ, מסתכמים בסך כולל של 1,730,790 ש"ח.
30. לגרסתם של המבקשים, ככל שיקבעו הנאמנים את זכאותם העקרונית להשבה בכפוף לחובתם לקזז מסכומים אלה את רווחיהם מחנויותיהם, יש לפעול באופן הבא:
בשלב ראשון, על הנאמנים להורות לחברת הניהול להמציא פירוט של כל תשלומי דמי הניהול ששולמו בגין החנות על-ידי רוכש החנות או על-ידי מי מטעמו עד כה, וליתן לו שהות בת 45 ימים להגשת תחשיב מטעמו של ההכנסות מול ההוצאות הקשורות בחנות;
בשלב שני, תוך 45 ימים, יגיש רוכש החנות תחשיב מטעמו, שבסיומו יבוצע קיזוז של הרווחים מסכום ההשבה - ככל שיתברר כי לרוכש החנות נוצרו רווחים מהחנות.
מכל מקום, לטענת המבקשים, לא היו להם רווחים מהחנות, אלא דווקא הפסדים, והאחים יוסף אף מציינים בהקשר זה כי החנות מעולם לא הופעלה על ידם ולפיכך לא נוצרו להם כל הכנסות מהחנות.
31. האחים יוסף טוענים כי מר ישראל יוסף הוא בעלים של 75% מהחנות ואילו מר ניסים יוסף הוא בעלים של 25% לאחר שאימם של האחים יוסף, המנוחה רבקה יוסף ז"ל, שהחזיקה מחצית מהזכויות בחנות, הורישה את חלקה בחנות לשני בניה (האחים יוסף) בחלקים שווים. בהקשר זה מפנים האחים יוסף לצו קיום הצוואה ולצוואה של המנוחה רבקה יוסף ז"ל, אשר צורפה לבקשתם כנספח ג(ב) ואף הועברו על ידם לנאמנים ביום 5.3.13.
32. האחים יוסף טוענים כי הנאמנים שגו בכך שבמסגרת הכרעת החוב שלהם נמנעו מלהתייחס לטענה כי הנאמנים השכירו ללא רשות את חנות מס' 3110 לצדדים שלישיים.
33. באשר לטענת הנאמנים בדבר קיום חוב בסך של 22,712 ש"ח מיום 2.7.96 בגין אי-תשלום מלוא דמי הרכישה עבור החנות - משיבים האחים יוסף כדלקמן:
א. חוזה הרכישה של החנות מיום 30.4.68 נכרת מול חברת כיכר לוינסקי ולא מול התמחת, ולפיכך מדובר בטענה שהתמחת אינה יכולה להעלותה;
ב. ככל שהתמח"ת טוענת כי נכנסה בנעליה של חברת כיכר לוינסקי - כפופה התמחת לטענות החוזיות העומדות למבקשים כנגד חברת כיכר לוינסקי בגין הפרת החוזה על ידה;
ג. המדובר בחוב שהתיישן.
ב. טענות הנאמנים
34. הנאמנים מציינים כי ביום 15.1.13 החליטו לדחות את תביעות החוב "לשם הצבעה" שהגישו המבקשים, מכיוון שהוגשו בצורה סתמית, כלאחר יד, כשהן אינן מפורטות ואינן מנומקות כך שעילותיהן לא היו ברורות ולא היה ידוע מהן הטענות המבססות את סעד הביטול (סעיף 3 בתגובות הנאמנים לבקשות מס' 61 ו- 65). באשר לתביעות החוב "לשם דיבידנד" - החליטו הנאמנים ליתן למבקשים ארכה להשלמת פרטים ומסמכים בטרם יכריעו בהן.
35. הנאמנים מדגישים כי בפסיקת בתי-המשפט נקבע כי הליך הבדיקה של תביעות חוב "לשם הצבעה" צריך להיות מהיר, אף אם דבר זה בא לעיתים על חשבון הדיוק (ו' אלשייך ב- פש"ר (ת"א) 1896/02 אמד לבניין (אילת) בע"מ (בהקפאת הליכים) נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.03)).
36. הנאמנים טוענים כי גם לאחר שהמציאו להם המבקשים את הפרטים והמסמכים הנוספים בנוגע לתביעות החוב שהגישו - הם עודם סבורים כי סיכוייהן של תביעות החוב קלושים. בהקשר זה מציינים הנאמנים את הקשיים הבאים הניצבים בפני המבקשים:
א. העדר יריבות - מר בורקין לא רכש את חנות מס' 4219 מהחברות אלא ממר ורסן, שרכש את החנות מחברת כיכר לוינסקי. גם האחים יוסף לא רכשו את חנות מס' 3110 מהחברות אלא מחברת כיכר לוינסקי. הנאמנים טוענים כי מאחר שהסכמים אלה לא נכרתו עם החברות אלא עם חברת כיכר לוינסקי, ואף התשלומים עבור החנות לא שולמו לחברות אלא לחברת כיכר לוינסקי - אין החברות מהוות צד נכון וראוי בתביעות המבקשים לקבלת סעד של השבה;
ב. תביעות החוב מנוגדות להסכם מכירת פרויקט התחנה המרכזית ממפרקי חברת כיכר לוינסקי לחברת חפציבה מיום 9.6.83 (צורף כנספח 3 לתגובת הנאמנים לבקשה מס' 61) - בהסכם זה נקבע כי היזמים רכשו את הפרויקט כשהוא נקי מכל חוב, וכי כל דרישה או תביעה שהתעוררה טרם החתימה על הסכם זה או שתתעורר לאחריו - יש להפנות כלפי המפרקים (סעיף 14 בהסכם וכן סעיף ב' בנספח א' להסכם). לטענת הנאמנים, משמעות דרישת המבקשים היא "השתת כל חובות חברת כיכר לוינסקי על התמח"ת, כאשר מפורשות הדבר נשלל הן בהסכם רכישת התמח"ת מידי המפרקים והן בהסכמים עם ארגון בת"מ ועם רוכשי החנויות השונים" (סעיף 26 בתגובת הנאמנים לבקשה מס' 61);
ג. העדר עילה לביטול ההסכמים:
1) הנאמנים טוענים כי חנות מס' 3110 לא נמסרה לאחים יוסף בשל אי-פירעון חוב בגין רכישתה בסך 22,712 ש"ח נכון ליום 2.7.96. לטענתם, מכיוון שבסעיף 4(א) בהסכם מיום 27.10.88 שבין התמחת לבין רבקה ז"ל וישראל יוסף יבדל"א נקבע כי על הרישום להיות מוסדר תוך 30 חודשים מיום המסירה בפועל של החנות לידי הרוכשים, ובפועל החנות כלל לא נמסרה לאחים יוסף - טרם הגיע המועד להסדרת רישום הזכויות בחנות על שם האחים יוסף, ומכאן שאי הסדרת הרישום הנ"ל אינה מהווה הפרה של ההסכם.
2) לטענת הנאמנים, התמח"ת מנהלת רישום של הזכויות בחנויות כחברה משכנת, והזכויות בחנויות הינן בעלות סחרות שאינה פחותה מזו שהייתה מוקנית להן אף אם הן היו רשומות על שם המבקשים במרשם המקרקעין. לפיכך, אי-רישום זכויותיהם של המבקשים בלשכת רישום המקרקעין אינה מהווה עילה לביטול ההסכמים;
ד. התיישנות, שיהוי וויתור: הנאמנים טוענים כי חנות מס' 4219 נמסרה למר ורסן עוד בשנת 1993, ועל-פי ההסכם שבין התמחת לבין מר ורסן מוטל היה על התמחת להסדיר את נושא הרישום בתוך 30 חודשים מיום מסירת החזקה בחנות לרוכשה. מכאן שעילת התביעה של מר בורקין נולדה כבר בשנת 1996. באשר לאחים יוסף טוענים הנאמנים כי ככל שלא תתקבל טענתם כי טרם הגיע המועד להסדרת רישום הזכויות בחנות על שם האחים יוסף - יש לקבוע כי מועד זה חלף בשנת 1996 (30 חודשים לאחר מסירת החנויות ליתר הרוכשים בתחנה המרכזית), ומכאן - שגם עילת התביעה שלהם נולדה כבר בשנת 1996.
דא עקא, מכתבי ההתראה והביטול של המבקשים נשלחו לתמחת (או לנאמנים) רק כ- 16 שנים מאוחר יותר: בורקין שלח מכתב התראה ביום 27.12.11 ומכתב ביטול ביום 12.1.12, ואילו האחים יוסף שלחו מכתב התראה ביום 2.2.12 ומכתב ביטול ביום 20.2.12. על-כן, לטענת הנאמנים, קיימת אפשרות שהתביעה תידחה מנימוקים של התיישנות, שיהוי או ויתור.
ה. טענת הנאמנים בדבר תוצאה אבסורדית - הנאמנים טוענים כי קבלת התביעה לפיה על התמחת להשיב סכומים ששילם מר בורקין לצד ג' (מר ורסן) בגין חנות שרכש ממנו, או סכומים ששילמו האחים יוסף לצד ג' (חברת כיכר לוינסקי) בגין חנות שרכשו ממנה, עלולה להוביל למצב אבסורדי לפיו יכול אדם לרכוש נכס מצד ג' במחיר מופקע ולדרוש השבה של הסכום המופקע מהתמחת, תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת.
הנאמנים טוענים כי קיים שוני מהותי בין פסק-דין מרקור לבין הבקשות דנן:
1) מרקור רכש את חנויותיו מהתמחת - ואילו המבקשים רכש את חנויותיהם מצדדי ג' (כשבמקרה של מר בורקין, צד ג' - מר ורסן, רכש את החנות מצד ד' - חברת כיכר לוינסקי);
2) מרקור שלח מכתבי התראה לאורך השנים שבעטיין קבע בית-המשפט כי עילת התביעה שלו לא התיישנה - ואילו אצל המבקשים חלפו כ- 16 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה שלהם (ככל שאצל האחים יוסף נולדה כלל עילת תביעה) ועד ששלחו מכתבי התראה וביטול;
3) מרקור הגיש לבית-המשפט בשנת 2006 תביעה לסעד הצהרתי לביטול הסכמי המכר - ואילו המבקשים "שקטו על שמריהם".
37. הנאמנים טוענים כי האחים יוסף לא הוכיחו כי למר ניסים יוסף זכויות בחנות מס' 3110, והוא אף אינו רשום בספריהם של החברות כבעל זכויות בחנות.
38. הנאמנים טוענים כי השכירו את חנות מס' 3110 של האחים יוסף כמתבקש וכמתחייב על-מנת לצורך הקטנת הנזק, בשל אי תשלום דמי הניהול עבור החנות על-ידי האחים יוסף.
III. השאלות שבמחלוקת
39. עיקר השאלות שבמחלוקת הינן כדלקמן:
(1) האם יש לסלק על-הסף, בהעדר עילה, את תביעות החוב "לשם הצבעה" שהגישו המבקשים?
(2) האם יש לדחות את תביעות החוב "לשם הצבעה" שהגישו המבקשים בשל העובדה שלטענת הנאמנים סיכוייהן של תביעות אלו קלושים?
(3) האם הנאמנים צריכים היו לתת למבקשים ארכה לצורך השלמת פרטים ומסמכים נוספים בטרם יכריעו בתביעות החוב "לשם הצבעה", או שמא פעלו הנאמנים כדין כאשר נתנו למבקשים ארכה בהתייחס לתביעות החוב "לשם דיבידנד" בלבד?
IV. דיון והכרעה
א. תביעת חוב "לשם הצבעה" - המתווה הנורמטיבי
40. תקנה 1בתקנות החברות מגדירה את המונח "תביעת חוב" באופן הבא:
"'תביעת חוב' - תביעה המוגשת על-פי תקנות אלה בידי נושה של החברה לשם קביעת זכותו להצביע באסיפות וקביעת כוח הצבעתו בהן ולצורך גיבוש הפשרה או ההסדר בלבד".
באופן דומה קובעת תקנה 24(ג) כי:
"החלטת בעל התפקיד בעניין תביעת חוב או תביעה לתיקון מרשם בעלי מניות וכן החלטת בית-המשפט בהתאם לתקנת משנה (ב) נועדה אך ורק לשם קביעת זכאותו של בעל המניה או הנושה להצביע באסיפות ולא יהיה בה משום הכרעה בדבר החוב או הזכאות להירשם במרשם בעלי המניות".
יוצא מכאן, שהבקשות דנן נושאות אופי ערעורי שכן עיקרן מתרכז בדרישה לשינוי החלטות הנאמנים הדוחות את תביעות החוב "לשם הצבעה" (להבדיל מתביעות חוב "לשם דיבידנד") שהגישו המבקשים.
41. ב- פש"ר (ת"א) 1896/02 אמד לבניין (אילת) בע"מ (בהקפאת הליכים) נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.06.03) ציינה כב' השופטת ו' אלשיך כי הליך בדיקת תביעות חוב "לשם הצבעה" נועד להיות הליך מהיר, על-מנת למנוע הכשלת אישורו של ההסדר בטרם סיום תקופת הקפאת ההליכים, וזאת גם אם בשל המהירות תפגע במידת מה רמת הדיוק בהכרעה בתביעות החוב:
"17... הקפאת הליכים, מוגבלת, על-פי דין, לתקופה כוללת של תשעה חודשים. החודשים הראשונים של תקופה זו מוקדשים, מעצם טיבם, לנסיונות הנאמן להשתלט על החברה, ליצבה, וללמוד את עסקיה; לאחר מכן מגיע השלב, אשר לעיתים איננו פשוט כלל ועיקר, של חיפוש משקיעים ומציעים, עריכת משא ומתן והתמחרות ביניהם. יוצא, כי בדרך-כלל, כאשר מגיע שלב גיבוש הצעת הסדר הנושים וכינוס האסיפות, מצויה הקפאת ההליכים בשלב מתקדם למדי, כאשר סוף התקופה הסטטוטורית כבר נראה באופק.
18. מסיבה זו, מצא מחוקק המשנה אשר התקין את תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), ליצור מנגנון מיוחד של קביעת זכויות הצבעה על-ידי הגשת תביעות חוב ודיון בהן, אשר מעיון בו ניכר כי מטרתו הדומיננטית הינה האצה ככל האפשר של חלוקת זכויות ההצבעה באסיפות והמנעות ככל שניתן מהתדיינות ארוכה אשר עשויה להכשיל את אישור ההסדר טרם תום תקופת תשעת החודשים. זאת, תוך הכרה והשלמה עם העובדה כי העדפת שיקול זה עשויה לעיתים להביא לתוצאות שאינן 'אידיאליות' בתחום חלוקת זכויות ההצבעה באסיפות:
א. הזמן להגשת התביעות הינו קצר, ונתון באופן בלעדי לשיקול-דעתו של בית-המשפט. בפועל, מוקצבים בדרך-כלל שבועות ספורים לצורך כך, להבדיל ממועד ששת החודשים הקיים בהליכי פירוק ופשיטת רגל.
ב. ניתנות לנאמן סמכויות מפליגות לפעול על דרך אומדן, מקום בו מוגשת לו תביעת חוב מותנית, או לשלול כליל את זכות ההצבעה מבעל תביעה בלתי-קצובה (דברים אשר אין צורך להכביר מילים על היותן שיטות שהדיוק שלהן אינו מרבי, ותוצאתן תלויה מאוד בהשקפת הנאמן).
ג. הליך הערעור על החלטת הנאמן (לצרכי הצבעה) הינו מהיר מאוד מבחינת המועדים, כאשר הכלל הוא כי הגשת ערעור אינה דוחה את ההצבעה (כאשר החריג הוא אם בית-המשפט הורה אחרת). זאת ועוד; אף אם בסופו של יום התברר כי הערעור היה מוצדק, אין הדבר גורר בטלות אוטומטית של ההצבעה, אלא שהדבר מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט אשר רשאי להחליט כך או אחרת, לפי נסיבות המקרה" (פסקאות 18-17 בהחלטה) (ההדגשות אינן במקור - ב' א').
כן מציינת כב' השופטת ו' אלשייך בהחלטה זו את ההבחנה הקיימת בין תביעת חוב "לשם הצבעה" לבין תביעת חוב "לשם דיבידנד":
"מחוקק המשנה מצא לנכון להפריד בין דיון בתביעת חוב לצורך קביעת זכויות הצבעה, לבין דיון בתביעת חוב לצורך חלוקת דיבידנד; זאת, מתוך הנחת יסוד כי לחץ הזמן והבהילות קיימים לעניין עריכת אסיפת הנושים והכרעתה, אך משתמו אלו, וההסדר אושר, סר הלחץ וניתן לבדוק את תביעות החוב ולהכריע בהן בקפידה הראויה. אי-לכך, הכיר מחוקק המשנה בכך כי "ההליך המזורז" שיצר לצורך קביעת זכויות הצבעה איננו מדויק, ומנע את הפיכתו ל"מעשה בית דין", אשר יחייב את הצדדים אף בעת קביעת הזכות לקבלת דיבידנד. כזה הוא האיזון אשר התווה מחוקק המשנה, ועל בית-המשפט לכבדו" (סעיף 19) (ההדגשות אינן במקור - ב' א').
42. מסכים אני לפרשנותה של כב' השופטת ו' אלשייך שאוזכרה לעיל, לפיה תקנות החברות מסדירות הליך שנועד לאפשר בדיקה מהירה של תביעות החוב "לשם הצבעה", גם כאשר הדבר עלול להוביל לפגיעה מסוימת ברמת הדיוק בהכרעה בתביעות החוב. עם זאת, אדגיש כי הרציונל העומד מאחורי הסדר זה הוא קביעתו של סעיף 350ב בחוק החברות לפיה הקפאת ההליכים תוגבל בדרך כלל לתקופה בת תשעה חודשים בלבד. לפיכך, התמשכות הדיון בתביעות החוב עלולה להוביל - במקרים של הקפאת הליכים המוגבלת למשך חודשים ספורים בלבד - להכשלת הסדרי החוב.
עם זאת, שונה הדבר כאשר קיימות נסיבות המצדיקות את התמשכותה של תקופת הקפאת ההליכים לפרקי זמן נוספים, בני 3 חודשים כל אחד, כמפורט בסעיף 350ב(ב)(2) בחוק החברות.
במקרה הנוכחי תקופת הקפאת ההליכים נמשכת כבר מזה כשנתיים (ביום 12.1.12 ניתן צו הקפאת הליכים ארעי, וביום 18.1.12 ניתן צו הקפאת הליכים אשר תוקפו הוארך מעת לעת, והינו תקף, נכון להיום, עד ליום 31.3.14) וזאת - נוכח הנסיבות המיוחדות והייחודיות של תיק הקפאת הליכים זה, ובהן - המורכבות הרבה בניהולה וייצובה של התחנה המרכזית על-ידי הנאמנים לרבות הטיפול בסוגיות רישוי ובטיחות הכרוכות בכך, שאלת מעמדן של החברות מקבוצת נצבא, וביניהן חברת ניפ, כנושות מובטחות שטרם הוכרעה ואשר עשויה להשפיע באופן מהותי על כל הסדר עתידי, וכן הצורך "לפעול לפירוט טוב ומדויק יותר של הממכר, של הזכויות הנוספות וכן בנושא עדכון שווי נכסי התחנה בהתחשב בבעיות הקנייניות, המשפטיות (כולל הרישומיות), תכנית תא 5000 והשפעתה על השווי וכד'" (לעניין זה ראו, בין היתר, פרוטוקול הדיון מיום 15.9.13 (עמוד 52, שורה 26-23), וכן החלטתי מיום 24.12.13 בבקשות 99, 100 ו- 108 (סעיפים 11-1 בהחלטה).
במקרה כגון זה, כאשר נדרשת תקופת הקפאת הליכים ארוכה באופן משמעותי מהרגיל, וכאשר טרם נקבע המועד לכינוס אסיפות הנושים, אין תחולה להנחת היסוד לפיה לחץ הזמן והבהילות מחייבים את הנאמנים לפעול במהירות על חשבון היסודיות והדיוק הנדרשים בבדיקת תביעות החוב אף לצורך הצבעה. אני סבור כי בנסיבות כאלה מן הראוי לאפשר לנושים לצרף לתביעות החוב שהוגשו על ידם במועד, תוך פרק זמן נתון שייקבע על-ידי הנאמנים, את המסמכים החסרים הנדרשים לצורך בדיקת תביעות החוב אף לצורך הצבעה.
על כך יורחב להלן.
ב. האם יש לסלק על-הסף את תביעות החוב "לשם הצבעה" שהגישו המבקשים בשל העדר עילה?
43. בין הנימוקים שפרטו הנאמנים לביסוס החלטתם לדחות את תביעת החוב "לשם הצבעה" שהגיש מר בורקין הובהר על ידם כי "תביעת החוב הוגשה בצורה סתמית, אינה מפורטת ואיננה מנומקת, כך שעילותיה אינן ברורות ולא ידוע מהן הטענות המבססות את סעד הביטול" (סעיף 13 בהחלטת הנאמנים מיום 15.1.13). באופן דומה נימקו הנאמנים את דחיית תביעת החוב שהגישו האחים יוסף, בין היתר, בכך ש"לא פורטו עילות המזכות את התובעים בביטול ההסכם ובהשבה" (סעיף 8 בהחלטת הנאמנים מיום 18.2.13). בתגובותיהם הוסיפו הנאמנים כי "לו הייתה מוגשת תביעת החוב המקורית לבית-המשפט כתביעה רגילה, הייתה נמחקת על-הסף בהיותה נעדרת כל נימוק ו/או פירוט" (סעיף 3 בתגובות הנאמנים לבקשות 61 ו- 65).
מכאן ניתן להסיק שהנאמנים, למעשה, דחו את תביעות החוב "לשם הצבעה" של המבקשים מאחר והם סברו כי מן הדין לסלק תביעות חוב אלה על-הסף בשל העדר עילה.
44. אין בידיי לקבל טענה זו של הנאמנים. הנאמנים עצמם קבעו בסעיף 4 בהכרעתם בתביעת החוב של מר בורקין מיום 15.1.13 כי:
"עילת התביעה המפורטת בתביעת החוב הינה ביטול הסכמי הרכישה והשבת הכספים ששולמו עקב הפרת חוזה הרכישה ואי-רישום החנות".
בדומה לכך קבעו הנאמנים בסעיף 4 בהכרעתם בתביעת החוב של האחים יוסף מיום 18.2.13 כי:
"4. עילות התביעה המפורטות בתביעת החוב הינן:
4.1 ביטול הסכמי הרכישה והשבת הכספים ששולמו עקב הפרת חוזה הרכישה ואי-רישום החנות.
4.2 השכרת החנות ללא ידיעת התובע לצדדים שלישיים".
מכאן שתביעות החוב מבוססת על עילות תביעה אשר היו ברורות גם לנאמנים עצמם עוד בטרם ניתנה למבקשים האפשרות להשלמת פרטים ומסמכים נוספים. לפיכך, דין הטענה בדבר סילוק התביעות על-הסף בשל העדר עילה - להידחות.
ג. האם תביעת החוב לשם הצבעה שהגיש המבקש היא בעלת סיכויים קלושים?
45. במסגרת הכרעתם מיום 15.1.13 בתביעת החוב שהגיש מר בורקין, ציינו הנאמנים כי לקחו בחשבון ש"גם בהנחה שהתובע יתקן ויבסס את תביעתו, הרי שלאחר שיקלול לכאורי של הסוגיות שתיבחנה בהכרעה לגופו של עניין, דוגמת סוגיית ההתיישנות, השיהוי, הויתור, וכמובן שאלת האפשרות של ביטול והשבה כאשר החנות נרכשה מצד ג', סבורים הנאמנים כי בשלב זה דין התביעה להידחות לצורכי הצבעה, מבלי לגרוע מהאפשרות של התובע לתקן את תביעתו ולהוכיחה כך שיימנה על נושי החברות לצורכי דיבידנד" (סעיף 15) (ההדגשות אינן במקור - ב' א'). באופן דומה קבעו הנאמנים במסגרת הכרעתם מיום 18.2.13 בתביעת החוב שהגישו האחים יוסף כי "לאחר שכלול לכאורי של הסוגיות... דוגמת סוגיית היריבות המשפטית, ההתיישנות, השיהוי וכמובן שאלת האפשרות של ההשבה כאשר התמורה שולמה לחברת כיכר לוינסקי ולא לנתבעות, סבורים הנאמנים כי יש לדחות את התביעה לצורכי הצבעה" (סעיף 12) (ההדגשות אינן במקור - ב' א').
במסגרת תגובותיהם לבקשות 61 ו- 65 הוסיפו הנאמנים נימוקים נוספים התומכים, לטענתם, בגרסתם בדבר היות סיכוייהן של תביעות החוב של המבקשים קלושים. לטענת הנאמנים, העובדה שבהסכם מיום 9.6.83 למכירת פרוייקט התחנה המרכזית ממפרקי חברת כיכר לוינסקי לחברת חפציבה נקבע כי היזמים רכשו את הפרויקט כשהוא נקי מכל חוב; והטיעון לפיו קבלת התביעה עלולה להוביל למצב אבסורדי בו על התמחת להשיב סכומים אשר מגישי תביעות חוב שילמו לצדדים שלישיים בגין חנויות שרכשו מהם (ולא מהתמחת במישרין) גם כאשר מגישי תביעות החוב רכשו את החנויות במחירים מופקעים - מבססים אף הם את החלטתם בדבר הצורך לדחות את תביעות החוב "לשם הצבעה". נימוק נוסף אותו הוסיפו הנאמנים במסגרת תגובתם לבקשת האחים יוסף הינו כי האחים יוסף לא פרעו את מלוא מחיר רכישת החנות וכתוצאה מכך לא נמסרה להם החנות ולא הגיע המועד להשלמת רישום החנות על שמותיהם, כך שלא קמה להם עילה ממשית לביטולו של ההסכם.
46. למעשה, הנאמנים לא הכריעו לגופו של עניין בתביעות החוב "לשם הצבעה" - אלא ביצעו סקירה ב"מעוף הציפור" של קשיים משפטיים שונים (התיישנות, שיהוי, ויתור, ביטול הסכם שנכרת עם צד ג' ולא עם התמחת וכו') הקיימים, לטענתם, לשם הוכחת תביעות החוב, וקבעו כי נוכח קשיים אלה (אשר לא הוכרעו על ידם אחד לאחד) דין תביעות החוב "לשם הצבעה" להידחות, בעוד שדין תביעות החוב "לשם דיבידנד" להיות נדונות לגופן בהמשך.
47. אין בידיי לקבל דרך הכרעה מסוג זה בתביעות חוב "לשם הצבעה". כפי שכבר קבעתי בעבר בתיק זה:
"מאחר שהנאמנים הינם בעלי סמכות מעין שיפוטית ביחס לתביעות החוב המוגשות אליהם על-ידי הנושים, מוטל עליהם לדון ולפרסם באופן רשמי, מחייב ופורמאלי את הכרעתם בנוגע לתביעות החוב המוגשות אליהם" (פר"ק 25351-01-12, החלטה בבקשות 99, 100 ו- 108).
כשם שמוטל על בית-משפט לדון, להכריע ולנמק פסיקתו לגבי טענותיהם של הצדדים המתדיינים בפניו, ולא להסתפק במתן התרשמות כללית לגבי סיכוייה של התביעה - כך מוטל על הנאמנים לנהוג באופן דומה עת הם דנים בתביעת חוב של נושה. לעניין זה, אין מקום להבחנה שערכו הנאמנים בין תביעות חוב "לשם הצבעה" (אותן דחו בטענה כי סיכוייהן קלושים) לבין תביעות חוב "לשם דיבידנד" (לגביהן הודיעו כי ידונו בהן לגופן באופן מפורט יותר בהמשך).
ד. האם הנאמנים צריכים היו לתת למבקשים ארכה לצורך השלמת פרטים ומסמכים נוספים בטרם יכריעו בתביעות החוב "לשם הצבעה", או שמא הם פעלו כדין כאשר נתנו למבקשים ארכה לתיקון והשלמת מסמכים רק בהקשר של תביעות החוב "לשם דיבידנד"?
48. במסגרת הכרעתם מיום 15.1.13 בתביעת החוב "לצרכי הצבעה" שהגיש מר בורקין, ציינו הנאמנים כי "התובע לא צירף את הסכם המכר או ראיות אחרות לבעלותו בנכס נשוא התביעה ובעצם לא צירף אף לא מסמך אחד לתימוכין בתביעתו מלבד מכתבי ההתראה והביטול" (סעיף 7). עם זאת, הנאמנים לא הסתפקו במסמכים שצירף מר בורקין - ופעלו בעצמם לאיתור מסמכים המצויים בשליטת החברות:
"6. ממזכירות התמח"ת קיבלנו את הסכם המכר מיום 15.01.1995. לפיו התובע רכש את חנות 4219 ממר אפרים ניסין ורסן. כמו כן קיבלנו 'בקשה להעברת זכויות' מורסן לתובע ופירוט חוב דמי ניהול של התובע כלפי חברת הניהול" (סעיף 6 בהכרעת הנאמנים מיום 15.1.13).
49. תביעות החוב "לשם הצבעה" הוגשו על-ידי המבקשים במועד. כפי שכבר הובהר לעיל - עילות התביעה העומדות בבסיס תביעות החוב היו ברורות לחלוטין כבר בעת הגשתן, אך המבקשים נמנעו, בתחילה, מלצרף חלק מהמסמכים הנדרשים לצורך ביסוס תביעות החוב שלהם.
במקרה כזה מוטל היה על הנאמנים להורות למבקשים להגיש להם, בתוך מספר ימים מוגדר, את המסמכים והפרטים החסרים הנדרשים על ידם לשם השלמת בירורן של תביעות החוב. בכך היו משיגים הנאמנים רווח כפול:
ראשית, הנאמנים היו חוסכים זמן מיותר, שהרי בסופו של יום הם עצמם חיפשו מסמכים (באמצעות מזכירות התמחת) הנוגעים בתביעת החוב של מר בורקין, ואשר מר בורקין עצמו יכול היה להמציא לידיהם בנקל;
שנית, תפקידם של הנאמנים, בכל הנוגע לתביעות החוב המוגשות בפניהם, לא נועד להגיע לצמצום של מספר תביעות החוב שמתקבלות, אלא להגיע לחקר האמת. לפיכך, את הנאמנים, כבעלי תפקיד מטעם בית-המשפט, צריך להנחות האינטרס של חקר האמת וכפועל יוצא מכך - לאפשר למבקשים דכאן להמציא מסמכים נוספים הנדרשים לנאמנים לשם הכרעה בתביעותהחוב שלהם.
50. אכן, במקרה בו מתן ארכה כאמור להשלמת מסמכים ופרטים נוספים עלול להוביל לאיחור בלתי מוצדק בקיום ההצבעה על הסדר נושים מוצע, ובאופן כזה - אף לגרום לעיתים להכשלת אישורו של הסדר נושים מוצע - מוצדק כי הנאמנים יימנעו מלתת אורכה כאמור. אולם במקרה הנוכחי שלפניי, לא רק שמתן אורכה להשלמת מסמכים ופרטים במועד הרלבנטי לא הייתה פוגעת באישור הסדר הנושים (שכיום אינו עומד בפתחו של בית-המשפט, נוכח מספר בעיות מהותיות עקרוניות הנוגעות להגדרת הממכר, הגדרת הזכויות שנמכרו לרוכשי זכויות בתחנה המרכזית בתל-אביב, והכרעה בשאלת העדיפות בנשייה של חברות מקבוצת נצבא) אלא שבמקרה הנוכחי מתן ארכה כזו ודיון בתביעת החוב "לשם הצבעה" לאחר המצאת המסמכים החסרים הייתה אף מסייעת לנאמנים להגיע לחקר האמת ביעילות רבה יותר.
לפיכך אני מורה בזאת לנאמנים לדון בתביעות החוב "לשם הצבעה" של המבקשים לגופן ולצורך זה הנני מורה לנאמנים להביא בחשבון את המסמכים הנוספים שהגישו המבקשים לנאמנים על-פי דרישתם.
V. לסיכום
51. דין הבקשות להתקבל במובן זה שעל הנאמנים לשוב ולדון בתביעות החוב "לשם הצבעה" שהגישו המבקשים, תוך התחשבות במסמכים ובפרטים הנוספים שהומצאו להם על-ידי מר בורקין ביום 25.2.13, ושהומצאו להם על-ידי האחים יוסף ביום 5.3.13.
52. בנסיבות העניין, נוכח מחדלם של המבקשים בהגשת תביעות החוב כהלכה מלכתחילה בצירוף כל המסמכים הנדרשים - לא מצאתי לעשות צו לצו להוצאות."