פקיד הסעד ובית-המשפט
הפרקים שבספר:
מעמדו המשפטי של פקיד הסעד
1. כלליבמגעו עם בית-המשפט, במסגרת הליכים להגנת קטין או חוסה, מופיע פקיד הסעד {לעניין המונח "פקיד סעד" בחקיקה ראה הערותינו כפי שבאה לידי ביטוי בפרק א', מבוא} באחד מהתפקידים הבאים: יוזם הליכים בבית-המשפט להגנת אוכלוסיה נזקקת, או לחילופין כנתבע על-ידי המטופל בגין מעשה או מחדל; עד רגיל; עד מומחה.
כפי שנראה להלן, לפקיד הסעד קשרים הדוקים עם מערכת המשפט במילוי תפקידו, יותר מלכל גורם טיפולי אחר.
פקידי הסעד אמביוולנטיים ביחסם לבית-המשפט ולמערכת החוק, אך עם זאת, חשוב להעמיק את הידע של פקידי הסעד, בכל הנוגע לחוקים מהם הם שואבים את סמכויותיהם, רק כך יוכלו הם לקדם, בצורה הטובה והממצה ביותר, את ענייניהם של נזקקים הזקוקים לטיפול.
ניתוח תפקידי פקיד הסעד בעומדו מול מערכת המשפט, מצביע על מגוון רחב של תפקידים שיועדו לו בהליכים להגנת הנזקק.
לעיתים, תפקידים אלו עומדים בסתירה ועל פקיד הסעד להשכיל ליישב אותה בדרך הטובה ביותר.
במסגרת התפקידים שיועדו לפקיד הסעד, נדרש הוא לייזום הליכים בבית-המשפט להגנת קטין, מפגר או חוסה, ששלומם נתון בסכנה מיידית.
לעיתים, היכולת של פקיד הסעד להפעיל את סמכותו המתערבת לצורך הגנה על נזקק עשויה לחרוץ את גורלו, לחיים או לתת-חיים.
כמו-כן, נדרש פקיד הסעד להכין תסקירים וחוות-דעת עבור בית-המשפט, תסקירים אלו מסייעים לשופט היושב בדין להגיע להחלטה מושכלת תוך ראיית המשפחה כולה. על פקיד הסעד להפנים את גודל חשיבותו של התסקיר והשפעתו המכרעת על גורלו של הנזקק, ולערוך אותו בחרדת קודש.
2. פקיד סעד כיוזם הליכים בבית-המשפט
המדינה העניקה סמכויות נרחבות לפקיד הסעד בתפקידו כמגן על אוכלוסיות נזקקות, וחוקקה חוקים שונים המעניקים לו סמכויות.
במסגרת חוקים אלו ניתנה לפקיד הסעד הסמכות ליזום הליכים בבית-המשפט.
במסגרת הליכי הייזום משמש פקיד הסעד כתובע, המייצג במסגרת הליכים אלו את המדינה, המאשימה את משפחתו של הקטין או החוסה, בהזנחתו והפקרתו.
בהליכי הייזום, בא לידי ביטוי הקו המנחה את פקיד הסעד בעבודתו והוא, הצורך להגן על קטינים וחוסים אשר מחמת גילם או מצבם השכלי והגופני אינם מסוגלים לדאוג לענייניהם בכוחות עצמם.
הדברים אמורים בייזום הליכים ובהצגת עמדת המדינה בפני בית-המשפט, בכל הקשור להגנת שלומו של הקטין המצוי בסכנה {סעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (ייקרא להלן: "חוק הנוער (טיפול והשגחה)")}, שלומו של מפגר שאינו זוכה לטיפול נאות {סעיף 4 לחוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (ייקרא להלן: "חוק הסעד (טיפול במפגרים)")} ושלומו של חוסה בגיר, שבגלל היותו לוקה בשכלו או בגלל נכותו נמצא בסכנה ואין ביכולתו להתמודד עם הבעיה {סעיף 4 לחוק הסעד הגנה על חוסים, התשכ"ו-1966 (ייקרא להלן: "חוק ההגנה על חוסים")}.
תפקידו זה של פקיד הסעד, ביזום הליכים, הינו תפקיד שעל נושאו מוטלת אחריות רבה. לפקיד הסעד ניתן חופש פעולה מקצועי רחב לצורך הפעלת שיקול-דעתו, ועליו לבחון האם נסיבות המקרה מצדיקות הבאת עניינו של קטין או חוסה בפני בית-המשפט אם לאו.
ההחלטה האם לייזום הליכים בבית-המשפט, הינה החלטה הרת גורל, ולעיתים כל עתידם של קטינים וחוסים הנזקקים לטיפול, תלוי בתפקודו של פקיד הסעד.
במקביל, הוענקו ליועץ המשפטי לממשלה, סמכויות רחבות מאלה שהוענקו לפקיד הסעד, בכל הקשור לייזום הליכים בבית-המשפט לשמירת האינטרסים של קטינים, חולי נפש ומפגרים. על הסמכויות אלו ניתן ללמוד מסעיפי החוק הבאים:
סעיף 8 לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), התשט"ו-1955 {החוק הנ"ל ייקרא להלן: "חוק הסעד (סדרי דין)"} קובע מהן סמכויות היועץ המשפטי לממשלה:
"8. סמכויות היועץ המשפטי לממשלה
רשאי היועץ המשפטי לממשלה, או בא-כוחו, אם הוא סבור שטובת הקטין, חולה נפש או נעדר דורשת זאת, לפתוח בכל הליך בבית-משפט, וכן להתייצב ולטעון בכל משפט שבו נדונים קטין או נידן חולה נפש או נידן נעדר."
סעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 {החוק הנ"ל ייקרא להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות"} קובע את סמכות כללית לאמצעי שמירה על נזקקים:
"68. סמכות כללית לאמצעי שמירה (תיקונים: התש"ל, התשמ"ג)
(א) בית-המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעוניין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת ענייניו של קטין, של פסול דין ושל חסוי, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית-המשפט לעשות, אם הקטין, פסול הדין או החסוי פנה אליו בעצמו.
(ב) היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על-כך בית-המשפט, אלא אם שוכנע, על-פי חוות-דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים, לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין, פסול הדין או החסוי."
סעיף 69 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, קובע את מעמדו של היועץ המשפטי לממשלה בכל הקשור לייזום הליכים:
"69. מעמד היועץ המשפטי לממשלה (תיקון התש"ל)
היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו רשאים, אם הם סבורים שטובתו של קטין, של פסול דין או של חסוי או טובת הכלל מחייבת זאת, לפתוח בכל הליך משפטי, כולל ערעור, לפי חוק זה וכן להתייצב ולטעון בכל הליך כזה."
מהוראות סעיפי החוק עולה, כי במקרים אחדים, לפקיד הסעד וליועץ המשפטי לממשלה, הוענקו סמכויות מקבילות לצורך הגנה על אוכלוסיות נזקקות.
היתרון העיקרי במצב נתון זה במידה וגורם אחד לא יפעל בעניין מסויים ולא יפעיל את הסמכויות הנתונות לו בחוק, ימלא את החסר הגורם השני. כך האוכלוסיות הנזקקות לא יפגעו מחוסר מעש.
לכאורה, ייתכן מצב שפקיד סעד יחליט, לאחר בדיקה, שאין מקום לערב את בית-המשפט לשם פעולת הגנה, ואילו בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יחליט באותו עניין כן לערב את בית-המשפט - בין שהדברים אמורים בהפעלת בית-המשפט המחוזי מכוח סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ובין שמדובר בהפעלת בית-משפט מוסמך אחר {חוק הנוער (טיפול והשגחה) או חוק ההגנה על חוסים}, מכוח הסמכות לפתוח בכל הליך הנוגע לשלומו ולטובתו של קטין או חוסה בגיר {סעיף 8 לחוק הסעד (סדרי דין)}.
פער כזה בגישותיהן של הרשויות, שהוסמכו לייצג את המדינה, בכל הקשור לפתיחתם וניהולם של הליכי הגנה כאלה, ייתכן לכאורה גם במקרים הפוכים, שלגביהם יחליט פקיד הסעד לפתוח בהליך משפטי להגנת חוסה קטין או בגיר, ואילו בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה יצטרף לדיון ויציג עמדה שונה מזו של פקיד הסעד.
התנגשות בין גישת פקיד הסעד לבין גישת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, לא שכיחה, ואין להפריז בחשיבותה. עם-זאת, מן הראוי לקבוע דעתו של מי תייצג את הגישה המוסמכת מטעם המדינה.
נראה, כי על-פי המצב המשפטי הקיים, אין זה ודאי שבכוחו של היועץ המשפטי לממשלה מכוחו של פקיד הסעד, להשפיע על כיוון ההליך השיפוטי ותוצאותיו.
היועץ המשפטי לממשלה רשאי להצטרף לכל הליך הנוגע לקטין או לקוי בשכלו, ולטעון ולהביע את עמדתו, מכוח סעיף 8 לחוק הסעד (סדרי דין).
לפקיד הסעד אין סמכות דומה, להצטרף ולהביע עמדה בכל הליך הנוגע לחוסה, שכבר מתקיים בבית-משפט.
אולם, עדיין יש לראות בפועל את פקידי הסעד כרשות המרכזית שעליה הוטל לייצג את המדינה בהליכים הגנתיים מהסוג האמור לעיל. הדברים אמורים לא רק בסמכות ליזום את ההליך, כי אם גם באחריות להוכחת התנאים הדרושים בחוק להתערבות בית-המשפט, וכן באחריותו לשכנוע בית-המשפט לגבי הדרך שבה ראוי לנקוט בנסיבות המקרה {ד' שניט החוק, הפרט ושירותי הרווחה (האוניברסיטה העברית, התשמ"ח)}.
3. פקיד הסעד בתפקידו כעד בבית-המשפט
לעיתים, נקרא פקיד הסעד לתת עדות בבית-המשפט, בעניין מסויים. הדברים אמורים, בין שהמדובר בדיון בו הוא יוזם ההליכים כתובע מאשים ובין שהמדובר בהתדיינות בין צדדים פרטיים {כגון: סכסוכי משמורת}.
יש בין פקידי הסעד כאלה המסתייגים ממתן עדות בבית-המשפט, אולם למרות רתיעתם, חל הכלל בו מי שכשר להעיד מחוייב לעשות כן. ישנם סייגים מסויימים שבמידה ומתקיימים, פטור פקיד הסעד ממתן העדות, ועל-כך נרחיב להלן.
את עדותו של פקיד הסעד ניתן לסווג לעדות סברה ולעדות רגילה: כאשר פקיד הסעד נקרא להעיד עדות רגילה - צריך הוא לדווח רק על דברים שקלט בחושיו במסגרת עבודתו.
עד רגיל רשאי להעיד על עובדות בלבד. כאשר העד מסיק מסקנות מאותן ראיות, פסולה עדותו כ"עדות סברה". הסקת המסקנות שמורה לבית-המשפט
בלבד {י' קדמי על הראיות, חלק ראשון (תשנ"א), 387}, החריג לכך הוא כאשר נקרא להעיד מומחה. מומחה, במידה שהתבקש לעשות כן, יכול להעריך מצב דברים ולהציג את מסקנותיו.
במסגרת עדות זו נדרש פקיד הסעד להעיד על דברים שראה או שמע. אין המדובר בעדות סברה. למשל, פקיד הסעד המתבקש להעיד על פגיעה בקטין, יכול להעיד - ובלבד שהוא עצמו היה עד לפגיעה - או על הזנחה בבית, או תנאי מחיה מחפירים, ובלבד שנחשף להם בעת שערך ביקור בית.
אין המדובר בעדות המשלבת בתוכה הערכות ומסקנות.
פקיד הסעד נדרש להעיד, ככל אדם מן היישוב, על דברים שראה או שמע. קו הגבול בין הערכות ומסקנות שפקיד הסעד גיבש לעצמו, לצורך הכנת חוות-הדעת או התסקיר, צריך להיות ברור, ועליו להעיד רק על-סמך דברים שקלט בחושיו - גם אין לטעות ולחשוב שהמדובר בעדות שמיעה שהגיעה לאוזניו דרך מקורות אחרים - מהימנים ככל שהיו - עדות שמיעה אינה קבילה ואסור לפקיד הסעד להסתמך עליה במהלך עדותו בבית-המשפט.
שונים פני הדברים כאשר נקרא פקיד הסעד להעיד עדות סברה - כאשר מדובר בעדות של עד מומחה בעניין הוא בתחום מומחיותו, עד זה נקרא מלכתחילה להעיד על מסקנות.
מסקנות בדבר שבמומחיות הינן כשרות כראיה, כאשר הן רלבנטיות ובעלות כוח ראיתי לגבי הנושאים השנויים במחלוקת {י' קדמי על הראיות, חלק ראשון (תשנ"א), 387}.
בעדות סברה, על פקיד הסעד לגייס את כל הידע והניסיון שרכש במסגרת עבודתו ולעזור לבית-המשפט להגיע להחלטה הנכונה ביותר, כאשר האחרון חסר את הידע המקצועי ואת הניסיון שיש לפקיד הסעד.
כאן, לא מתבקש פקיד הסעד לעזור בקביעת ממצא עובדתי כלשהו, כגון, הוכחה שקטין מוכה או עזוב, אלא, בית-המשפט נעזר בו כדי להעריך את העובדות שנתבררו בשלב מוקדם יותר במהלך הדיונים.
פרופ' ד' שניט {ד' שניט החוק, הפרט ושירותי הרווחה (האוניברסיטה העברית, התשמ"ח)} מביא בספרו דוגמה הממחישה את ההבדלים בין סוגי העדויות: הדוגמה נוגעת לתחום הוכחת נזקקותו של קטין בבית-משפט לנוער. פגיעה בקטין יכולה להיות התעללות גופנית או התעללות נפשית. הוכחת פגיעה גופנית היא עניין שבעובדה, שבית-המשפט יכריע בו, בדרך-כלל, על-סמך ראיות ישירות קבילות שיובאו לפניו. ספק עובדתי, שלגביו עשוי בית-המשפט להיזקק לחוות-דעת רפואית, מוגבל למקרים שבהם הוכחה פגיעה גופנית בקטין, אך יש הכחשה לגבי סיבת הפגיעה או מקורה. לדוגמה: כאשר ההורים טוענים שהנזק הגופני לא נגרם מפגיעה מכוונת שלהם, אלא מתאונה שאירעה בשוגג. בנסיבות כאלה, עשויה חוות-דעת רפואית להפריך טענת תאונה ולשכנע, כי הדברים אמורים בפגיעה מכוונת.
המצב עשוי להיות שונה בתכלית, כאשר פקיד הסעד מתלונן על פגיעה נפשית.
בפגיעה מעין זו דרושה הערכת מומחה לגבי מסכת העובדות שמהן יש להסיק שנגרם לקטין נזק נפשי.
הבהרת העובדות, שעל פיהן מבקשים ללמוד על נזק נפשי שגרמו הורים לילדם הקטין, והערכת הנזק שהסבו לקטין בהתנהגותם, עלולה לחרוג מתחום ידיעת השופט, שאינו מומחה בתחום הנוגע להתפתחותו הפסיכולוגית של הילד.
לדוגמה, לבית-המשפט תידרש עדות מומחה לצורך ניתוח מערכת העובדות שעל פיהן הוא מתבקש להסיק שאם מופרעת גורמת נזק נפשי לילדה כשהיא מגוננת עליו הגנת יתר: אוסרת עליו - מחמת חרדותיה - לצאת את הבית, ובכך מונעת מפגש חופשי של הילד עם הסביבה והחברים, וגורמת לו נזק נפשי שלא ניתן לתיקון.
במצבים כאלה אין לצפות, שבעקבות מתן עדות עובדתית ישירה על מערכת היחסים בין הילד לאמו ולסביבתו, יוכל בית-המשפט להגיע בעצמו למסקנה, כי הוכחה נזקקותו של הילד על-פי החוק {סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה)}.