על בזיון בית-משפט
הפרקים שבספר:
- מבט היסטורי והגדרת המונח "בזיון"
- מהותו של בזיון בית-משפט ("בזיון אזרחי" ו"בזיון פלילי")
- זהות המבזה
- סירוב עד להשיב על שאלות
- סירוב לציית לצווי בית-משפט
- דינו של ממרה צו הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של בתי-המשפט בארץ
- ערעור
- עיכוב ביצוע
- בקשה לנקיטת הליכי בזיון - צורת הבקשה
- הליכי הדיון בבקשה
- רמת ההוכחה
- הגנות בפני הליכי בזיון - מבוא
- אי-קיומו של תנאי הנותן תוקף להחלטה או צו
- צו שניתן ללא סמכות
- אי-בהירות ההחלטה או הצו
- העדר אפשרות לאכיפת פסק-דין
- אי-בהירות צו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט
- הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין
- חוסר אפשרות לביצועה של החלטה
- ביצוע מאוחר
- הממרה המשתדל לקיים את צו בית-המשפט
- אכיפת החלטת בית-המשפט בדרך אחרת
- הפרה צפויה מראש של צו או החלטת בית-המשפט
- קיום דרישה מוקדמת טרם נקיטת הליכי בזיון
- ביצוע פסק-הדין או ההחלטה לאחר שניתנה החלטה הכופה ביצוע
- אילוצים אדמינסטרטיבים בביצוע צו
- ערכאות משפטיות שונות ופקודת בזיון בית-משפט - מבוא
- בית-דין רבני
- בית-משפט לענייני משפחה
- ראש ההוצאה לפועל
- מפקח על רישום מקרקעין
- בית-דין לעבודה
- חוק העונשין, התשל"ז-1977 – הבזיון הפלילי
- זילות בית-משפט
- יישום הלכות בזיון בית-המשפט - מבוא
- צו עשה וצו מניעה
- ענייני מקרקעין
- דיני משפחה
- שותפויות
- תכנון ובניה
- רשויות ציבוריות
- כינוס נכסים
- הגבלים עסקיים
- שימוש בשם מסחרי
מבט היסטורי והגדרת המונח "בזיון"
מקורם של דיני ה"בזיון" במשפט הישראלי ושורשם הוא במשפט האנגלי."בזיון בית-משפט" במשפט האנגלי נתפש כאחד מאותם אקטים משפטיים שעניינם היה פגיעה בשלטון הריבוני. הורתם של דיני ה "בזיון" במשפט האנגלי הינה במונח
"CONTEMPT" אשר למעשה תחולתו היתה על כל סוגי הפגיעה בריבון.
בתארו את סוגי ההתנהגויות המהוות "בזיון", במשפט האנגלי, מונה, פרופ' א' הרנון[1] שלוש קבוצות: האחת, קבוצת המקרים הכוללת פגיעה ברשויות המשפט ובהליכי ההתדינות והצדדים להתדיינות. השניה, קבוצת המקרים אשר מגמתם הטיית בית-המשפט, שיבוש ההליכים, או השפעה שלא כדין על הליכי הדיון. השלישית, קבוצת המקרים שזהות הממרה היא הנותנת לעניין ביצוע פעולת הביזוי. בנסותו להטביע הגדרה ממצה למונח בזיון, אומר פרופ' א' הרנון[2] כך:
"הגדרת הבזיון איננה מן המשימות הקלות כלל ועיקר. יש המטילים ספק אם קיים בכלל סיכוי סביר למצוא את הניסוח ההולם למושג זה, הגדרה שתחבוק כל התנהגות המהווה בזיון בית-משפט אך לא תכיל כל דבר אחר זולת בזיון - שהיא תכונה חיובית להגדרה המדעית, לפי המקובל בתורת ההגיון.
עם זאת נביא תחילה שתי הצעות להגדרה כוללת ונשתדל אחר-כך לעמוד על טיבו של הנושא, לאור כמה דרכי מיון המקובלות בתחום משפטי זה, בשים-לב לרשימת ההתנהגויות השונות שסווגו כבזיון בית-משפט.
המשפט האנגלי, כידוע, איננו מחסידי השיטה הדוגלת במתן הגדרות מופשטות למושגים משפטיים. בפרט אין הפסיקה עשירה בהגדרות מעין אלו והיא יותר נזקקת להגדרת המושג בזיון אגב הצורך ליתן תשובה לשאלה אם אמנם נכנסת ההתנהגות הספציפית, הנידונה באותו משפט, לקטיגוריה של בזיון או לא. כך שגם כאשר פסק-הדין כולל הגדרה, יבלוט בה, בדרך-כלל, רק אחד האספקטים של המושג, אותו אספקט שהיה לנגד עיניו של בית-המשפט לרגל הבעיה שהתעוררה אז בפניו.
לפיכך, ניטיב לעשות אם נפנה אל סופרים או מילונים שהגדרותיהם מהוות סיכום מכסימלי של היסודות המשותפים להתנהגויות השונות המהוות בזיון בית-משפט.
OSWALD[3] מציע את ההגדרה הבאה:
'To speak generally contempt of court may be said to be constituted by any conduct that tends to bring the authority and adminstration of the law into disrespect or disregard, or to interfere with or prejudice parties litigant or their witnesses during the litigation'.
הגדרה אחרת הלקוחה מ-OXFORD ENG. DICT.[4] ואשר זכתה לתואר של ההגדרה התמציתית הטובה ביותר, אומרת כדלקמן:
"Contempt of court includes any disobedience to the rules orders or process of a court whether committed by an inferior court, by the servants of the court or officers of the law, or by strangers, and any disrespect or indignity offered to the judges in their judicial capacity within or without the court."
התייחסות המשפט האנגלי למונחים כמו "קנס" ו"מאסר" שורשיה אף הם בעבר הרחוק עת מושגים אלה הוטבעו בנשימה אחת עם דרכי גביה כלפי צד שהפסיד בהליכים או מי שהטעה את בית-המשפט. על התפתחות מושגים אלה, שהם בעצם הסנקציות המודרניות על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, מתוארת באורח תמציתי וממצה בספרו של פרופ' א' הרנון[5] וכתיאורו:
"השוואת מובניהם המקוריים של הקנס והמאסר במשפט האנגלי למובניהם במשפטנו המודרני, משקפת התפתחות שיש בה שינוי גישה יסודיים ביותר כלפי הסנקציה המשפטית.
החל במאה ה-12 ועד המאה ה- 17, המאסר לפי ה- COMMON LAW היה למעשה רק מה שקרוי כיום מעצר. כלומר, בעבירות חמורות היה זה אמצעי להחזקת החשוד בעבירה תחת משמר עד לבירור משפטו ובעבירות קלות יותר אמצעי להבטחת תשלום הקנס על-ידי העבריין, בדומה לתפקיד המאסר בעניינים אזרחיים: להבטחת ציותו של הנתבע-הנאשם להוראת בית-המשפט. ה- CAPIAS AD RESPONDENDUM, כשמו כן הוא, להכריח את הנעצר להשיב וה- CAPIAS AD SATISFACICNDUM - לעצור את הנתבע עד שימלא אחר הנדרש ממנו על-פי פסק-הדין. אולם מאסר כעונש עצמאי איננו קיים. המאסר, לתקופה קצובה מיוחד, היינו כבר מסממניה של ציביליזציה מתקדמת.[6]
אשר לקנס, ההבדל בין העתיק למודרני נעוץ בשאלת האפשרות להטילו כסנקציה עצמאית בלא קשר למאסר. הדבר מקובל כיום, אך זה היה בלתי-אפשרי בבית-המשפט של ה- COMMON LAW (להוציא מקרים של סטטוסים הורו על כך מפורשות). מבחינה מסויימת המצב לא נשתנה בהרבה: כמו בימינו כך גם בעבר, בית-המשפט אומר לנאשם שלם כך וכך כדי להימלט ממאסר. מכל מקום כאשר סנקציית המאסר מוטלת כיום באורח עצמאי, היא ודאי לא "בת כופר" להשתחרר הימנה על-ידי תשלום ממון וכאמור הטלת מאסר וקנס באורח מצטבר, לא היתה אפשרית. במילים אחרות, הכוונה העיקרית היתה להניע את הנאשם לשלם…
תאריך המיפנה שהוזכר (במאה ה17-) קשור ב-STAR CHAMBER. בית-משפט זה היה מטפל במקרי הבזיון הפליליים של בתי-המשפט ה- COMMON LAW. כאן (ב-STAR CHAMHER) נמצא המקור לכמה דרכי שפיטה וענישה שהיו שונים מדרכי החוק המקובל[7], לרבות הטלת הסנקציה הכפולה של קנס ומאסר גם יחד. עם ביטולו של טריבונל זה (שזכה לביקורות חריפות ביותר[8]) בשנת 1640 עברו הסמכויות בענייני בזיון ל-KING'S BENCH .
כדי לסכם נקודה זו, ניתן לומר כי למעשה הסנקציה המקורית היתה הקנס ואילו המאסר שימש רק אמצעי פיתוי לשלם ממון או דרך לאכיפת התשלום: העניין צמח מן האינטרס של "בעל מעיין הצדק: הגדלת ההכנסות של בית-המלכות[9]."
כפי שנראה אגב דיון בנושאים השונים קיימת השפעה כוללת של המשפט האנגלי על המשפט המקומי בסוגיה זו. גם בתקופה המודרנית המשפט האנגלי אינו משנה את גישתו לפיה דרכי הכפיה אינם יציר חקיקה מסודרת אלא פרי "סמכותו הטבעית" של בית-המשפט. אצלנו סמכות זו מקובעת במסגרת חקיקתית, זו ניתנת ליישום תוך הפעלת שיקול-דעת של בית-המשפט, בבואו להטיל את אמצעי הכפיה הנקובים בפקודת בזיון בית-המשפט.
[1] פרופ' א' הרנון, בזיון בית-משפט – על-ידי אי-ציות, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ"ה-1965) מס' 19, ירושלים.
[2] ראה הערה 1, שם, בעמ' 12 ואילך.
[3] בספרו בעמ' 6, אנשי Justice סבורים כי לא יוכלו להציע הגדרה טובה הימנה. ראה ה-Report עמ' 4.
[4] מפיו של סיר ג'והן פוקס 37 L.Q.R. pp. (1921): "The Nature of Contempt of Court" 191-192.
[5] ראה הערה 1, שם, בעמ' 73 ואילך.
[6] ראה II. P. 516 Pollock and Maitland, vol..
[7] על השפעת ה- Star Chamber בעניינים אלה, ראה: "Frankfurter and Landis", op. cit., 37 H.L.R. 1010 at pp. 1045-1046.
[8] דוגמה לביקורת על הטריבונל עצמו, ובכלל על השפעתו השלילית על השיטה המשפטית האנגלית, הם דברי ההיסטוריון C. Macaulay כפי שמופיעים בספרו של המלומד פוקס, עמ' 34.
[9] "So intimate is the connexion of judicature with finance under the Norman Kings, that we scarcely need the comments of the historians to guide us to the conclusion that it was mainly for the sake of the profits that justice was administered at all..." - Stubbs, Constitutional History, 5th ed., Oxford, vol I, s. 127 (p. 418)