טעות סופר

סעיף 32 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"32. טעות סופר וכו'
נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א."

לתשומת-ליבנו:
סעיף 32 לחוק הירושה אינו עוסק בפרשנות הצוואה.

כאשר עסקינן בצוואה ברורה ושאינה מעוררת כל בעיה פרשנית, השאלה שנשאלת, במסגרת טעות בצוואה היא האם מה שכתוב בה משקף את רצון המצווה או שמא טעה המצווה בניסוח הצוואה באופן שמה שכתוב בצוואה אינו משקף את אומד-דעתו.

בחוק הירושה נקבעו הוראות מפורשות המאפשרות לבית-המשפט לתקן טעויות שנתגלו בצוואה, בסעיפים 30(ב) ו- 32 לחוק הירושה.
יש להבדיל בין טעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה לבין טעות על-פי סעיף 32 לחוק הירושה.

בטעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה עסקינן בסוג טעויות - טעות בעובדה, בדין או במניע. בסוג זה של טעויות, קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפישתה הסובייקטיבית אצל המצווה. כמו טעות בעובדה שמקורה בטעות של המצווה באשר למצב הדברים לאשורם. כך, למשל, כאשר המצווה סבר בטעות שהוא בעל הזכויות בנכס פלוני אותו ציווה כחלק מנכסיו. טעות בדין מקורה בטעות המצווה בנוגע למשמעות המשפטית שייחס להוראות הצוואה באופן שלא ידע לאשורן את התוצאות המשפטיות של הלשון שבה בחר לנסח את הצוואה. טעות במניע היא זו הנסמכת על הנחה עובדתית מוטעית.

לגבי סוג זה של טעויות נקבע כי מקום בו ניתן לקבוע בבירור מה היה אומד-דעתו האמיתי של המצווה אילו ידע את המציאות האובייקטיבית, כי אז רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה.

סוג אחר של טעויות בא בגדרו של סעיף 32 לחוק הירושה המתייחס לטעות טכנית שנפלה בלשון הצוואה, באופן שקיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין הביטוי שנתן לה בלשון הצוואה, כמו טעות סופר או אחת הטעויות הספציפיות האחרות המנויות בסעיף 32 לחוק הירושה. במקרים אלה, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה אם הוכח בבירור מה היה המוריש מצווה אלמלא הטעות.

כלומר, הטעות עשויה להיות משני סוגים עיקריים {ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999); ע"מ (מחוזי חי') 547/07 אלמונית נ' פלונים, תק-מח 2007(3), 10605 (2007)}:
ראשית, קיום פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסתה הסובייקטיבית אצל המצווה. אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אילו המציאות האובייקטיבית היתה ידועה לו, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה. הוא רשאי להחליף את הלשון המוטעית בלשון המשקפת את אומד-דעתו הברור של המצווה. טעות זו יכול שתהא בעובדה, במשפט או במניע.

שנית, בסוג מקרים זה קיים פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. אם אפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, רשאי השופט לתקן את לשון הצוואה.

ודוק, תיקון טעויות שנפלו בצוואה על-ידי בית-המשפט מותנה במילויים של שני תנאים מצטברים:

האחד, כי הוכחה עצם הטעות {בין אם מתוך הצוואה ובין אם תוך היזקקות לראיות חיצוניות}.

השני, כי הוכחה כוונתו האמיתית של המצווה אלמלא הטעות.

הנטל להוכיח טעות בצוואה מוטל כמובן על הטוען לטעות או לפרשנות שונה מזו הנלמדת מלשון הצוואה. כך, אף משהוכחה הטעות, על הטוען להוכיח את אומד-דעתו האמיתי של המצווה אלמלא הטעות.

הנטל הכפול בעניין זה צריך להיות מוגבר, ומכל מקום, אין להסתפק בהעלאת ספק סביר בעניין זה, ויש להיזקק לרמת הוכחה כזו שלבית-המשפט הבא לפרש את הצוואה יהיה ברור מה היתה כוונת המצווה.

המחוקק השתמש בלשון דומה לעניין הוכחת טעות בסעיף 30(ב) לחוק הירושה {"אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות"} ובסעיף 32 לחוק הירושה.

עוד ראוי להדגיש כי אין לבלבל בין המשמעות של טעות סופר שבסעיף 32 לחוק הירושה לבין משמעות של פגם בצורה שבסעיף 25 לחוק הירושה. בעוד שסעיף 25 לחוק הירושה עוסק בצורת הצוואה, סעיף 32 לחוק הירושה עוסק בטעות בגוף הצוואה.

אם-כן, מהו השוני בין סעיף 30(ב) לחוק הירושה לבין סעיף 32 לחוק הירושה?

קיים שוני בניסוח הסעיפים, בסעיף 30(ב) לחוק הירושה המחוקק ציין מפורשות כי אם לא עלה בידי בית-המשפט לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות - בטלה הוראת הצוואה ואילו בסעיף 32 לחוק הירושה אין הוראה דומה כאמור בנוגע לטעות סופר.

על ההבחנה בין טעות על-פי סעיף 30(ב) לחוק הירושה, לבין טעות סופר לפי סעיף 32 לחוק הירושה עומד כב' השופט א' ברק בספרו {פרשנות במשפט - פרשנות הצוואה, כרך חמישי, 365}:

"טעות סופר בצוואה היא פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה לבין ביטויה בלשון הצוואה. היא נבדלת מטעות במחשבת המצווה. בזו האחרונה הפער הינו בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה למציאות האובייקטיבית. בטעות סופר לא קיים כל פער בין המציאות הסובייקטיבית של המצווה למציאות האובייקטיבית. הוא מתבטא בשוני בין אומד-דעת המצווה לבין תרגומו של אומד-דעת זה בלשון הצוואה."

תיקון יעשה רק מקום שברור כי בהוראת הצוואה נפלה טעות אופרטיבית וכי ניתן ללמוד בבירור על רצונו הריאלי של המצווה.

ניתן לתקן באמצעות סעיף 32 לחוק הירושה מעבר לתיקון טעות בתיאורו של אדם, נכס, טעות בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצ"ב גם טעות סופר שעניינה טעות שבכתיב, בתחביר ופיסוק {ע"א 241/80 טובה רוט נ' אריאל רוט ואח', פ"ד לו(3), 528 (1982)}.

ניתן לתקן את לשון הצוואה בשל טעות שנפלה בה לפי סעיפים 30 או 32 לחוק הירושה, ותיקון טעות במספר חשבון ניתנת לתיקון לפי סעיף 32 לחוק הירושה {ה"פ (ת"א) 176727/99 שרה רבקה כוכבי נ' בלום משה, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.10.00); ת"ע (משפחה ר"ל) 5012/07 פלונית (חסויה) נ' יורשת 1, תק-מש 2010(3), 74, 77 (2010)}.

דוגמה:
מצווה שביקש לצוות נכסיו לפלוני. המצווה טעה בעריכת הצוואה ומתוך טעות נרשם בצוואה "אלמוני". אם "כוונתו האמיתית" של המצווה מתבררת ובית-המשפט יגיע למסקנה כי כוונתו של המצווה היתה להוריש נכסיו לפלוני {ולא לאלמוני} - יהא בית-המשפט רשאי לתקן את לשון הצוואה.

ב- עז' (משפחה חי') 5000/01 {עזבון המנוח שמואל רוטפורט, ז"ל נ' גניה רוטפורט - חסויה, תק-מש 2004(3), 644 (2004)} בצוואתו של המנוח נפלה טעות סופר בסעיף 4 שבה כך שנשמטה המילה "לא".

במקרה דנן קבע בית-המשפט כי המנוח התכוון לומר באותו סעיף כי אם ביום פטירתו לא תהיה אשתו {נתבעת מס' 1} בחיים, יירשו התובעים את הכספים המפורטים בסעיף 3ג לצוואה. המילה "לא" נשמטה מן ההדפסה ולסעיף אין כל משמעות אם המילה הזאת נשמטת.

בית-המשפט קבע כי סמכותו של בית-המשפט לתקן טעות סופר שכזאת המסורה לו בסעיף 32 לחוק הירושה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טעות סופר