עילת התביעה של השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין

1. אין להחריג את המדינה בסוגיית התביעה הייצוגית
ב- רע"א 6340/07 {עיריית תל אביב נ' חגי טיומקין, תק-על 2011(1), 1802 (13.02.2011)} נקבע:

"חוק התובענות הייצוגיות, עליו נסמכת בקשתו המחודשת של טיומקין לאישור תביעתו כתובענה ייצוגית, נועד כפי שמעיד עליו סעיף 1 שבו "לקבוע כללים אחידים לעניין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על הזכויות" וסעיף 3(א) לחוק קובע רשימה סגורה של מקרים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית, וכך נאמר בו:

'לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בעניין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית; על-אף האמור, לא תוגש נגד רשות תובענה ייצוגית לפיצויים בגין נזק שנגרם על-ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי-הפעלה של סמכויות פיקוח, הסדרה או אכיפה של הרשות ביחס לאותו צד שלישי; בסעיף-קטן זה ובסעיפים 5(ב)(2), 9 ו-21, "רשות" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.'

התפישה העקרונית שמבטא החוק ככל שמדובר בתביעות ייצוגיות נגד המדינה או נגד רשויות ציבור אחרות היא כי אין המדינה מוחרגת מתחולתו וסעיף 29 לחוק אף קובע ברורות ומפורשות כי "חוק זה יחול על המדינה". יחד-עם-זאת שזורות לכל אורכו של החוק הוראות המבחינות בין הרשות לנתבעים אחרים לעניין הגשתה וניהולה של תובענה ייצוגית. כך קובע החוק הוראות המגבילות את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות בעניינים מסויימים (ראו למשל הוראת סעיף 3(א) סיפא הנ"ל); הוראות החוסמות את הגשתה בהתקיים תנאים מסויימים (סעיף 9 לחוק); הוראות התוחמות את פרק הזמן אשר בגינו יינתן הסעד (סעיף 21 לחוק); וכן הוראות המקנות לבית-המשפט שקול דעת שלא לאשר תובענה ייצוגית נגד "המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על-פי דין", אם עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מניהולו בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור, ולא ניתן למנוע את הנזק בדרך של אישור בשינויים (סעיף 8(ב)(1). שיקול-דעת דומה הוקנה לבית-המשפט בסעיף 8(ב)(2) גם כאשר הנתבע הוא "גוף המספק שירות חיוני לציבור, תאגיד בנקאי, בורסה, מסלקה או מבטח"). עוד קובע החוק כי בבוא בית-המשפט לקבוע את שיעור הפיצוי ואת אופן תשלומו בתביעה ייצוגית שהתקבלה נגד איזה מן הגופים המנויים לעיל, רשאי הוא להתחשב גם בנזק העלול להיגרם לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור (סעיף 20(ד)(1). שיקול-דעת דומה הוקנה לבית-המשפט בסעיף 20(ד)(2) גם לגבי כל נתבע אחר לבחון את הנזק שיגרם לציבור הנזקק לשירותיו או לציבור בכללותו, כתוצאה מפגיעה ביציבותו הכלכלית של אותו נתבע ולהביא את הדבר בחשבון בקביעת שיעור הפיצוי ואופן תשלומו).

מגבלות אלה שקובע החוק לעניין תובענות ייצוגיות נגד רשות, מצמצמות במידה ניכרת את היכולת לעשות שימוש בכלי התובענה הייצוגית ככל שעניין לנו בתביעה נגד רשות. עם-זאת נשמרת, כמובן, זכותו של התובע להגיש נגד הרשות תביעה אישית באותו עניין במסלול "הרגיל".

22. ההוראות המיוחדות בחוק תובענות ייצוגיות, אותן פירטנו לעיל לגבי הגשת תובענה ייצוגית נגד רשות, הן פרי של פשרה בין עמדתם של חלק מחברי ועדת חוקה חוק ומשפט שצידדו בהחלה אחידה של הוראות החוק על כל הנתבעים בתביעה ייצוגית, לרבות הרשות ובין עמדת נציגי משרד המשפטים שצידדו בהבחנות נוספות אשר יבדילו תביעות ייצוגיות נגד הרשות מתביעות ייצוגיות נגד נתבעים אחרים (ראו אלון קלמנט "קווים מנחים לפרשנות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006" הפרקליט מט 131, 132 (תשס"ז); סטיבן גולדשטיין "הערות על חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 עלי משפט ו 7, 9-13 (תשס"ז)). העמדות השונות בעניין זה קיבלו ביטוי בדיוני ועדת חוקה, חוק ומשפט, במליאת הכנסת ובנוסחים השונים של הצעת החוק, והן משקפות את מכלול האינטרסים הציבוריים הפועלים בזירה ככל שבתובענה ייצוגית נגד רשות עסקינן וכן את העובדה כי מדובר באינטרסים המושכים במידה לא מבוטלת לכיוונים מנוגדים (ראו: עמ' 23-41 לפרוטוקול מס' 15 של ועדת-המשנה של ועדת חוקה חוק ומשפט מיום 11.1.2006; עמ' 25 לפרוטוקול מס' 667 של ועדת חוקה חוק ומשפט מיום 01.03.2006; עמ' 104-81 לפרוטוקול מליאת הכנסת בקריאה שניה ושלישית להצעת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ה-2005 מיום 01.03.2006 (ד"כ תשס"ו); תזכיר החוק משנת 2005 והצעת החוק הממשלתית משנת 2006 (ה"ח 234 תשס"ו, 285-284); הצעת החוק הפרטית משנת 2003).

23. ב- ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח משה שמש ז"ל, פ"ד סב(2), 437 (07.06.2007) עמדה השופטת ע' ארבל על חשיבותו של מוסד התובענה הייצוגית ועל הרציונלים המצדיקים את קיומו באופן כללי, באומרה:

'מוסד התובענה הייצוגית נושא חשיבות רבה בצמצום הפער המובנה שבין התמריץ הפרטי לעשיית שימוש במערכת אכיפת החוק האזרחית לבין התמריץ החברתי הכולל לעשיית שימוש שכזה. במילים אחרות, מוסד זה מאפשר התפתחותן של תביעות שאף כי קיים אינטרס חברתי בבירורן, ייתכן ולא היו יוצאות לפועל בהיעדרו, היות שתוחלתה של התועלת הפרטית שמפיק התובע הבודד, שמתעלם בדרך-כלל מן ההשלכות החברתיות של תביעתו, נמוכה מתוחלת ההשקעה בהגשת התביעה. תכלית זו מתממשת הן במתן פיצוי לניזוקים שתמריצי ההשקעה שלהם נמוכים, כך שבהיעדרו של מוסד התובענה הייצוגית עלולים להימנע מלהשקיע את המאמץ הכרוך בהגשת תביעה, והן בהרתעתם של מעוולים פוטנציאלים שבהיעדרו של מוסד זה אינם נושאים ב"מחיר" הנזקים שלהם גרמו...'
(פסקה 2 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל)

על יתרונותיו וחסרונותיו של מוסד התובענה הייצוגית באופן כללי ראו גם: הערעור בעניין אשת 236, 266-267; סטיבן גולדשטיין וטליה פישר "יחסי הגומלין בין תביעות המוניות לתובענות ייצוגיות: היבטים בסדרי דין" משפטים לד 21, 26-24 (תשס"ד); גיא הלפטק "תיאוריה כלכלית בדבר התועלת החברתית של מכשיר התביעה הייצוגית כאמצעי לאכיפת החוק" משפט ועסקים ג 247 (תשס"ה)).

הרציונלים התומכים במוסד התובענה הייצוגית, עליהם עמד בית-משפט זה בין היתר ב- ע"א 345/03 הנ"ל, מתקיימים ולעיתים ביתר שאת, כאשר הנתבע הוא גוף ציבורי רב סמכות ועוצמה שהתובע הבודד, אף אם בידו עילה טובה, נוטה להשלים עם פעולותיו ואינו מהין לקרוא עליהן תיגר. מנגד, לא ניתן להתעלם ממכלול שלם של שיקולים ייחודיים המחייבים התייחסות מקום שבו הנתבעת היא רשות המשמשת כנאמן על כספי הציבור והמופקדת על ביצוע המטרות הציבוריות שלצורך הגשמתן היא קיימת. כך למשל חיוב רשות ציבורית לשלם סכומים גבוהים מאוד עלול לפגוע בוודאות התקציבית שלה ולמנוע ממנה להמשיך ולמלא את תפקידה כראוי (ראו אסף חמדני ואלון קלמנט "הגנה ייצוגית וגביה לא חוקית" משפטים לח תשס"ט 445, 470 (להלן: "חמדני וקלמנט")). במובן זה, פגיעה ברשות הציבורית, אשר למעשה "אין לה משל עצמה", עלולה להוביל לפגיעה בציבור כולו, ופגיעה כזו עשויה לעיתים לעלות על התועלת שהציבור יכול להפיק מקבלת התובענה הייצוגית שעל הפרק (ראו לעניין זה גם הערעור בעניין אשת, 274-271, שם עמדה השופטת ביניש (כתוארה דאז) על מנגנונים חלופיים הקיימים בשיטתנו המשפטית לעניין תביעה נגד רשויות, וכן ראו עמדתו של מיכאל קרייני במאמרו "התביעה הייצוגית בישראל - על פרשת דרכים" דין ודברים א 449, 504-502 (תשס"ה)).

כפי שצויין בחר המחוקק לאמץ גישה המאזנת בין האינטרסים הנוגדים המשמשים בזירה בהקשר זה והדבר מצא את ביטויו בהוראות החוק עליהן עמדנו לעיל, המגדירות ותוחמות בהיבטים שונים את התובענות הייצוגיות שניתן להגיש נגד הרשות."

2. הוראת סעיף 9 לחוק - חדילת הרשות מן הגביה
ב- רע"א 6340/07 הנ"ל נקבע:

"24. פרט 11 שבתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות מתיר הגשת "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". אך בסעיף 9 לחוק קבע המחוקק את אחת המגבלות המרכזיות שהוטלו לעניין תובענות ייצוגיות נגד רשות וכך קובע הסעיף שכותרתו "בקשה לאישור בתביעת השבה נגד רשות - הוראות מיוחדות":

"(א) הוגשה בקשה לאישור בתביעה כמפורט בפרט 11 בתוספת השניה (בחוק זה: "תביעת השבה נגד רשות"), לא ידון בה בית-המשפט אלא לאחר שחלפה תקופה של 90 ימים מהמועד שבו הוגשה הבקשה לאישור ובית-המשפט רשאי להאריך תקופה זו מטעמים שיירשמו (בסעיף זה: "המועד הקובע").

(ב) בית-המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית-המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.
(ג) החליט בית-המשפט כאמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הוא:

(1) על-אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקש בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב);
(2) לקבוע שכר-טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף .23"

על-פי הוראה זו משהוגשה תביעת השבה נגד רשות ועימה בקשה לאשרה כתובענה ייצוגית, ניתנת לרשות תקופת חסד בת תשעים ימים שתחילת מניינה ביום הגשת הבקשה לאישור, על-מנת לאפשר לה לפשפש במעשיה ולחדול בתוך פרק הזמן האמור מן הגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור. סעיף 9 לחוק התובענות הייצוגיות מוסיף וקובע כי ככל שהרשות הודיעה כי תחדל מאותה הגביה והוכח כי כך הוא לא תאושר כייצוגית תביעה להשבה נגד אותה הרשות בגין הגביה כאמור. הוראה זו אכן מקנה לרשות מעמד מיוחס בשימה את הדגש על הפסקת הגביה הבעייתית בעתיד, תוך שמיטת הזכות לנהל תובענה ייצוגית להשבת הסכומים שעל-פי הנטען נגבו על-ידי הרשות שלא כדין בעבר. במאמר מוסגר יצויין כי תלויות ועומדות בבית-משפט זה עתירות (בג"צ 2171/06; בג"צ 2367/06) התוקפות, בין היתר, את חוקתיותו של סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות בשל המעמד המיוחס שמוקנה לרשות על-פיו, אך לעת הזו וככל שאין באותן עתירות הכרעה לטובת העותרים, עומדת בתוקפה הוראת סעיף 9(ב) לחוק והיא מחייבת לכל דבר ועניין (ראו והשוו רע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי המדינה בע"מ נ' שפירא, פורסם באתר נבו (23.11.10), פסקה ח').

25. בית-משפט קמא פירש את ההוראות שבסעיף 9 לחוק פירוש צר וקרא לתוכו את הדרישה לקיומו של קשר סיבתי בין הגשת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית ובין הפסקת הגביה שבשלה הוגשה הבקשה. לפיכך, כך הוסיף בית-המשפט וקבע, אין משמעות לעובדה כי במועד שבו הגיש טיומקין את בקשתו המחודשת לאישור תביעתו כייצוגית (02.04.2006), כבר עמדה בתוקפה פקודת המסים (גביה) בנוסחה המתוקן מיום 10.08.2004, הכולל את סעיף 12ט שמכוחו - ועל כך אין חולק - הוסמכה העיריה לגבות את הוצאות הליכי הגביה.

דעתי שונה.
לשון החוק, ועל כך עמדנו לא אחת, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני. היא הקובעת את קשת האפשרויות לפירוש ההוראה העומדת לדיון ומתוכן על בית-המשפט לחלץ את הפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו של דבר החקיקה. פרשנות שאין לה עוגן בלשון החוק אינה באה, איפוא, לכתחילה בגדר האפשרויות אותן יוכל הפרשן לשקול (ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פורסם באתר נבו (28.05.08), פסקה 26; ע"א 10846/06 בזק החברה הלאומית לתקשורת בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין, רחובות, פורסם באתר נבו (23.12.10), פסקה 19). מבחינה לשונית קשה למצוא בהוראת סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות עוגן של ממש לקשר הסיבתי הנדרש לגישתו של בית-משפט קמא בין הבקשה לאישור ובין החדילה מפעולת הגביה שבשלה הוגשה הבקשה. אכן, מהלך הדברים אותו צפה הסעיף מבחינה כרונולוגית הוא כי הרשות "תחדל" מן הגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור לאחר הגשת הבקשה. הסעיף אף קובע כי על-מנת שיקום ויעמוד המחסום מפני אישור התביעה כייצוגית, על הרשות לחדול מן הגביה בתוך 90 ימים מיום הגשת הבקשה. אלא שמהלך כרונולוגי זה שאותו צפה הסעיף אינו משמיע לנו בהכרח, ולו מבחינה לשונית, דרישה לקיום קשר סיבתי בין הגשת הבקשה לאישור ובין החדילה מן הגביה (למחלוקת הקיימת בסוגיה זו בפסיקתו של בית-המשפט המחוזי ראו: ת"מ (ת"א) 122/06 מדינת ישראל נ' לוי, פורסם באתר נבו (20.05.2007); ת"מ (יר') 406/09 ספיר נ' חברת הגיחון בע"מ, תאגיד הביוב והמים של ירושלים, פורסם באתר נבו (05.09.2010), ומנגד ראו: בש"א (נצ') 268/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מבוא עמקים נ' ח'מאיסי, פורסם באתר נבו (20.04.09), פסקה 6; ת"מ (ת"א) 112/06 אלבז נ' עיריית חולון, פורסם באתר נבו (10.06.2007)).

זאת ועוד. הדרישה שהציב בית-משפט קמא לקיומו של קשר סיבתי בין הגשת הבקשה לאישור ובין החדילה מן הגביה שבשלה הוגשה הבקשה חוטאת לתכלית שאליה כיוון סעיף זה. ב- רע"א 7860/96 מדינת ישראל נ' ינובר, פורסם באתר נבו (23.03.2008) (להלן: "עניין ינובר") עמד בית-המשפט על כך ש:

'החוק מאפשר לרשות להפסיק את פעולת הגביה, אשר נטען כי היא בלתי-חוקית, ובדרך זו ליטול את העוקץ מן התובענה הייצוגית. החדילה מפעולת הגביה מביאה לכך שהרשות אינה פועלת עוד שלא בהתאם לדין.' (פסקה 3)

כלומר, הוראת סעיף 9(ב) לחוק נועדה לאפשר לרשות לחדול מגביית תשלומים אשר נטען כי היא בלתי-חוקית ואם חדלה מכך, לכל המאוחר עד המועד הקובע הנקוב בסעיף 9(א) לחוק, אין היא חשופה עוד לתביעת השבה בגין גביה זו על דרך של תובענה ייצוגית. נשאלת השאלה מה טעם יש להבחין לצורך השגת תכלית זו בין רשות אשר חדלה מן הגביה כאמור רק בעקבות הגשת בקשה לאישור תביעת ההשבה כתובענה ייצוגית ובין רשות אשר חדלה מן הגביה כאמור, מכל סיבה שהיא, עוד טרם שהוגש נגדה הליך כזה? נראה לי כי הבחנה זו אין לה מקום. אדרבא. ככל שתאומץ הגישה הסוברת כי יש להקים מחסום מפני אישור תביעת ההשבה כייצוגית רק אם חדלה הרשות מן הגביה בעקבות הגשת הבקשה לאישור, יהא בכך כדי לתמרץ את הרשות שלא לחדול מאותה גביה עד אשר תוגש נגדה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, וזאת בניגוד מוחלט לתכלית שאותה מבקש להשיג סעיף 9 לחוק ובניגוד להכוונת ההתנהגות המונחת ביסודו.

26. שגה, איפוא, בית-משפט קמא בקובעו כי נדרש קשר סיבתי בין הגשת הבקשה לאישור ובין החדילה מפעולת הגביה שבשלה הוגשה הבקשה. להבנתי ומן הטעמים שפורטו לעיל, משמיע לנו סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות כי אין לאשר תביעת השבה נגד רשות כתובענה ייצוגית גם באותם המקרים שבהם חדלה הרשות מן הגביה טרם הגשת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית (ליישום גישה זו הלכה למעשה ראו: עניין ינובר, פסקה 3; רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פורסם באתר נבו (26.04.10), פסקה 28; כן ראו והשוו רע"א 8717/01 מדינת ישראל (משרד התחבורה, משרד הרישוי והנהלת בתי-המשפט) נ' מילר, פורסם באתר נבו (04.11.07), פסקה 1).

זאת, בין אם החליטה הרשות בעצמה לחדול מן הגביה כאמור, בין אם חדלה ממנה לפי הוראת חוק ובין אם הוסמכה מפורשות בהוראת חוק, כפי שאירע במקרה שלפנינו, לבצע את פעולת הגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור, בעוד הבקשה נסמכת כל כולה על המצב החוקי שקדם לכך. במצב דברים אחרון זה ניתן לומר כי הרשות חדלה מפעולת הגביה אשר נטען לגביה כי נעשתה שלא כדין, משום שהוראת החוק החדשה הכשירה אותה או הבהירה מפורשות את דבר חוקיותה. הוראת החוק הרלבנטית לענייננו היא הוראת סעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה), לפיה הוסמכה הרשות החל מיום 10.08.2004 לגבות מידי "הסרבן" הוצאות סבירות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה, והוראה זו חלה מתוקף אכרזת שר האוצר על גביית ארנונה ומתוקף סעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לגבי הוצאות הליכי הגביה שהוציאה העיריה לגביית קנסות החניה.
אשר-על-כן, היה על בית-משפט קמא לדחות על-פי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות את הבקשה המחודשת שהגיש טיומקין ביום 02.04.2006 לאישור תביעתו כתובענה ייצוגית."

3. תביעות השבה נגד רשות
ב- רע"א 6340/07 {עיריית תל אביב נ' חגי טיומקין, תק-על 2011(1), 1802 (13.02.2011)} נקבע:

"27. בבחינת למעלה מן הצורך ראיתי להתייחס בקצרה לסוגיה נוספת אשר גם לגביה אין אני רואה עין בעין עם בית-משפט קמא. כוונתי לפירוש אשר נתן בית-משפט קמא למונח "תביעת השבה" שבחוק תובענות ייצוגיות ולפיו יש לכלול בו גם תביעות למחיקת חוב שנדרש על-ידי הרשות אך טרם שולם על-ידי התובע.
בהתאם לפרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות ניתן להגיש תובענה ייצוגית נגד רשות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". במקרה דנן קבע בית-משפט קמא כי אף שטיומקין לא שילם לעיריה את הוצאות הליכי הגביה בגין קנסות החניה, ניתן לראות את דרישתו למחיקת חוב זה מספרי העיריה כ"תביעת השבה" אשר בגינה ניתן להגיש תובענה ייצוגית לפי החוק.
קביעתו זו של בית-משפט קמא אף היא בטעות יסודה. ראשית היא מנוגדת ללשונו המפורשת של פרט 11 המדברת ב"סכומים שגבתה" הרשות, שנית מונח ה"השבה" אין לו אמנם משמעות אחת אחידה בענפי המשפט השונים (ראו לעניין זה: מיכל אגמון-גונן ההשבה בהקשרים חוזיים (2001), 23-22, 84-65; דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' (1998), 11), אולם, מבלי להיכנס לעובי הקורה בשאלות העיוניות העולות בהקשר זה דומני כי אין מי שיחלוק על כך שמחיקת חוב אשר נדרש וטרם שולם נעדרת יסוד של "החזרה" המאפיין למשל השבה על-פי דיני החוזים וכן היא נעדרת יסוד של העברת רווח לידי התובע המאפיין השבה על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. צודקת איפוא העיריה באומרה כי עניין לנו, למעשה, בסעד הצהרתי וכן באומרה כי יש בכך משום עקיפת ההוראה המפורשת שקבע המחוקק ולפיה לא ניתן להגיש כתובענה ייצוגית אלא תביעה להשבת סכומים שגבתה הרשות שלא כדין. אכן, מתן סעד הצהרתי במסגרת תובענה ייצוגית עשוי להוות בסיס לתביעות כספיות - אישיות מרובות (למאפייניו של הסעד ההצהרתי כסעד הפותח פתח להליכים נוספים ראו: דודי שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות (2007), 226; יואל זוסמן סדר הדין האזרחי (1995), 560) ואת זאת, כך נראה, ביקש המחוקק למנוע (ראו לעניין זה גם חמדני וקלמנט, 448, 480)."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עילת התביעה של השבת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין