הוכחת חוב בראי הליך פשיטת הרגל
הפרקים שבספר:
הערכה - סעיף 73 לפקודת פשיטת הרגל
סעיף 73 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כדלקמן:"73. הערכה
(א) חוב או חבות שהם בני תביעה, אלא שמחמת היותם מותנים או מכל סיבה אחרת אין ערכם קצוב – ישום אותם הנאמן, והנפגע בשומה רשאי לערער לפני בית-המשפט.
(ב) ראה בית-המשפט כי חוב או חבות אינם ניתנים לאומדן, רשאי הוא להחליט כך, ומשעשה כן לא יהיו עוד חובות בני-תביעה לעניין פקודה זו.
(ג) ראה בית-המשפט כי החוב או החבות ניתנים לאומדן הוגן, רשאי הוא להורות כי שוויים יישום בפני בית-המשפט וליתן את ההוראות הנחוצות לעניין זה, והסכום שנקבע כך יהיה חוב בר תביעה."
סעיף 73(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי חוב או חבות שהם בני תביעה, אלא שמחמת היותם מותנים או מכל סיבה אחרת אין ערכם קצוב – יישום אותם הנאמן.
הנפגע משומת הנאמן כאמור, רשאי לערער בפני בית-המשפט של פשיטת הרגל.
ההערכה כאמור, דרושה כשהוכחת החוב מוגשת, וסכום החוב צריך להיקבע, לפני שאירע אותו המאורע בו תלויה החבות.
אם הוכחת החוב מוגשת לאחר אירוע אותו מאורע, שוב אין צורך בהערכת הנאמן, שבינתיים כבר נודע לו לחוב "ערך ודאי" {ע"א 71/64 הנאמן לנכסי שותפות "שאר" ושות' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3), 350 (30.07.64)}.
ב- ע"א 152/71 {יוסף רפפורט, קטין נ' אברהם רפפורט, פ"ד כו(1), 253 (06.01.72)}, בו קבע בית-המשפט כי בפשיטת רגל, חוב שזמן פרעונו טרם הגיע, יש להעריך את ערכו הנוכחי ועל בסיס הערכה זו משתתף הנושה בחלוקת נכסיו של פושט הרגל.
עוד נקבע כי אם ערכו של חוב עתידי אינו ניתן להערכה, יכול בית-המשפט להוציא מטעם זה את החוב מכלל החובות בני-ההוכחה בפשיטת הרגל.
בנוסף, "גם התשלומים עיתיים המגיעים מפושט הרגל על יסוד חיוב שבו התחייב לפני פשיטת הרגל יש להעריך אחת לתמיד בסכום חד-פעמי, כי מנגנון פשיטת הרגל אינו מאפשר את העברת החיוב לעשיית התשלומים עיתיים מפושט הרגל על כתפיו של הנאמן בפשיטת רגל."
במקרה ובית-המשפט ראה כי חוב או חבות לא ניתנים לאומדן הוגן, רשאי הוא להחליט. משעשה כן, לא יהיו עוד חובות בני-תביעה לעניין פקודת פשיטת הרגל, כאמור בסעיף 73(ב) לפקודת פשיטת הרגל.
אנו סבורים, כי את הביטוי "אומדן הוגן", המתואר בסעיף 73(ב) לפקודת פשיטת הרגל, יש לפרש על-פי האמור בסעיף 73(א) לפקודת פשיטת הרגל.
כלומר, כמורכב משתי קבוצות מקרים: האחת, איננה ניתנת לאומדן הוגן מחמת היות החובות מותנים. השניה, שיורית, ש"מכל סיבה אחרת אין ערכם קצוב".
במקרה ובית-המשפט ראה כי החוב או החבות ניתנים לאומדן הוגן, רשאי הוא להורות כי שוויים יישום בפני בית-המשפט וליתן כל הוראה הנחוצה לעניין זה, והסכום שנקבע כך יהיה חוב בר תביעה, כאמור בסעיף 73(ג) לפקודת פשיטת הרגל.
כך למשל, בית-המשפט ב- ת"ה (ב"ש) 750/94 {סולל בונה בע"מ נ' המפרקים הזמניים, תק-מח 95(4), 152 (24.12.95)} קבע כי לאור הנסיבות ייתכן כי אף אין מקום להכיר בתביעת החוב, אפילו יוארך המועד, בשל כך שאין היא ניתנת לאומדן הוגן ולפיכך הגיע בית-המשפט למסקנה כי אין להאריך את המועד להגשת תביעת החוב על-ידי סולל בונה.
ש' לוין ואשר גרוניס כותבים בספרם {פשיטת רגל (מהדורה שניה, התשס"א-2000), 184} כי "הלכה פסוקה היא שיש לעשות כל מאמץ כדי לשום את החוב או החבות, יהא אשר יהא הקושי לערוך שומה ואפילו אם תהליך השומה כרוך באומדנה ובהבעת דעה, ורק כאשר אין שום אפשרות לערוך שומה, יקבע כך בית-המשפט. כך, למשל, יוצרת התחייבותו של דייר להחזיק במצב תקין את המושכר חוב בר תביעה, אפילו אם במועד צו הכינוס טרם התגבשה התחייבותו זו והדיירות עמדה להימשך עוד שמונה שנים לאחר-מכן".