הליכי ערעור בבית-הדין הרבני הגדול
הפרקים שבספר:
הכתובה
1. האם טעה בית-הדין בקביעתו שהמערערת קיבלה במסגרת הסכם חלוקת הרכוש יותר מהמגיע לה על-פי דין-תורה ומשכך אינה זכאית לקבל כתובה ופיצוי?בתיק מס' 923167/1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2014(2), 156 (2014)} קבע בית-הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב ציון אלגרבלי, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:
"פסק-דין
בפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי מתאריך כ"ג בניסן התשע"ד (23.04.14), בה דחה בית-הדין האזורי את תביעת האישה לכתובה ופיצוי.
וכך נכתב בפסק-הדין:
"משכך השאלה לבירור נשארה האם במקרה שלפנינו האישה אכן גבתה יותר מהמגיע לה על-פי דין תורה ובמידה וכן הרי שהמסקנה תהיה כי ניתן לחייב את הבעל רק בעיקר הכתובה."
לצורך בחינת שאלה זו יש לבחון את הנכסים שאותם באו הצדדים לחלק בבית-המשפט וזאת מתוך הנחה כללית שהגיוני להניח כי בהסכם הגירושין הצדדים עמדו פחות או יותר על קבלת המגיע להם לפי החוק.
והנה מקובל על הצדדים כי הזכויות הסוציאליות של הבעל הוא רכוש שהיה אמור להתחלק ביניהם, כאמור קודם זכויות אלו נישומו על-ידי בא כוח האישה בכ- 800 אלף ש"ח, זאת לעומת זכויות האישה אשר היו סכום קטן, זכויות אלו אשר לפי דין תורה שייכות הם לבעל בעצם הושמו על-ידי הצדדים בסך הנכסים העומדים לחלוקה, נכון הוא שבפועל הבעל נשאר עם הזכויות אמנם כאמור קודם אך מסתבר הוא כי הזכויות נלקחו בחשבון החלוקה והאישה קיבלה כנגדם ערך אחר, ומכאן כי ככל הנראה קיבלה האישה סך של כ- 400 אלף ש"ח יתר על המגיע לה לפי דין תורה.
ולפי זה כאמור קודם הרי נותן הדין שאין מקום לפסוק לאישה את תוספת כתובתה, ובהתחשב בגובה הסכומים שהתחלקו הרי שאנו דוחים את תביעת האישה לפיצוי.
דברים אלו אמורים הם ביחס לתוספת הכתובה ואינם אמורים לגבי עיקר הכתובה שאותה על הבעל לשלם.
בהתאם קובעים כדלקמן:
"על הבעל לשלם לאישה את עיקר כתובתה בשווי 960 גרם כסף ששוויו היום 3,840 ש"ח."
לדעת המיעוט שם לא מגיע לאישה גם עיקר כתובה.
רקע
הצדדים נישאו בשנת 1966 והתגרשו ביום י"ט באייר תש"ע (03.05.10).
ביום 12.07.07 הגיעו הצדדים להסכם גירושין שאושר בבית-המשפט וקיבל תוקף פסק-דין.
בהסכם שהוכתב לפרוטוקול בית-המשפט הוסכם על חלוקת הזכויות כדלהלן:
הנתבעת:
לאחר ששקלתי אני מקבלת את ההצעה לפיה אני אקבל את זכויות התובע בדירה שברחוב (...), את כל זכויות התובע בעסק ואקח על עצמי את חובות העסק (...), חברת (...) תישאר לתובע על חובותיה. זאת בתמורה לסך של 40,000 דולר אשר ישולמו עד ליום 30.01.08. הבעל יישאר עם ביטוחי החיים המתנהלים על שמו, האישה תישאר עם ביטוחי החיים המתנהלים על שמה. הבעל ישאר עם רכב מסוג פג'רו משנת 2002 והאופנוע מסוג הונדה מודל 89. האישה תישאר עם כל היתר. כולל תכולת הדירה. הזכויות בדירה תועברנה על-שם האישה, מיד לאחר קבלת התשלום על-ידי התובע. יפוי כוח בלתי-חוזר יופקד בידי עורך-הדין אלפסי על-ידי התובע להעברת הזכויות בדירה. התובע יחתום על כל מסמך הנצרך לצורך משכון הדירה, אך בטרם קבלת התשלום לצורך קבלת כספים על-ידי האישה. התובע ישיב את כל כרטיסי האשראי השייכים לחשבונות העסק הנמצאים ברשותו והוא מצהיר כי לא ביצע כל פעולה עם הכספים באופן אישי. כל חוב אשר יצר התובע לעסק (...), אשר איננו קשור לניהול השוטף של העסק, ישא התובע בתשלומו.
באי-כוח הצדדים: ההצעות מוסכמות עלינו כפי שנוסחו, החל מהיום לא יוכל התובע לחתום יותר בשם החברה (...) והוא יעביר את המניות בחברה על-שם האישה.
התובע: אני מסכים להצעה כפי שנוסחה.
הצדדים: מעבר להסכמה זו אין לנו טענות זה כלפי זה בכפוף לביצוע ההסכמה בתום-לב ובהגינות.
פסק-דין
1. מאשרת את הסכמת הצדדים כמפורט בפרוטוקול ונותנת לה תוקף של פסק-דין...
ביום 13.09.09 הגיש הבעל תביעה לאכיפת ההסכם בבית-המשפט וזאת לאחר שלטענתו האישה לא קיימה את תנאי ההסכם. בין השאר, לא הסכימה לחתום על שטר העברת המניות של הבעל בחברה על שמה וכן לא עשתה דבר בנוגע לחובות שנטלה על עצמה וכתוצאה מכך הבעל הוגבל בחשבון הבנק.
בית-המשפט נעתר לבקשת הבעל וקבע:
בעניין: הודעה מטעם המבקש מיום 13.09.09
פסק-דין
לאחר שניתנו לנתבעת הזדמנויות אין ספור לפנות למייצג מטעמה או לפעול במסגרת הליך זה והיא בחרה שלא לעשות כן, ולאור החלטתי לרבות ההחלטה מיום 08.07.09 שהועברה למשיבה כעולה מאישור המסירה ותצהיר השליח נעתרת התובענה.
עורך-הדין אלפסי מתמנה מטעם בית-המשפט לאכיפת הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין.
האכיפה עד לגובה של- 600,000 ש"ח כמפורט בהסכם צמוד מדד למועד ביצוע האכיפה.
כל פעולה יש לפנות לבית-המשפט.
המשיבה תישא בהוצאות המבקש בסך של- 7,000 ש"ח
להעביר לנתבעת ולבא-כוח התובע.
טליה קופלמן-פרדו, שופטת
בערעור שלפנינו טוענת האישה כי טעה בית-הדין בקביעתו שהמערערת קיבלה במסגרת הסכם חלוקת הרכוש יותר מהמגיע לה על-פי דין-תורה ומשכך אינה זכאית לקבל כתובה ופיצוי כאשר למעשה הבעל הותיר לאישה את העסק עם חוב של למעלה מ- 600,000 ש"ח ובנוסף התחייבה לשלם לבעל סך- 40,000 דולר בעוד הבעל נשאר עם זכויותיו הסוציאליות בסך של כ- 800,000 ש"ח וכן מכונית בשווי של כ- 300,000 ש"ח.
עוד טוענת המערערת כי מעולם לא ויתרה על כתובתה ששוויה במועד כתיבתה הוא 25,000 לירות ובהצמדה להיום כ- 200,000 ש"ח.
מעיון בתיק עולה שאין חולק שבמישור העקרוני האישה לא הפסידה את זכותה לכתובה.
ולכאורה, היה מקום להפנות את הצדדים לבדיקת רואה חשבון וכדומה לבדוק האם באמת בחישוב הכולל אכן קבלה האישה מחלקו של הבעל סכום שמגלם בתוכו את שווי הכתובה.
וזאת מאחר שלטענת האישה נשארה עם חובות העסק בסך של כ- 600,000 ש"ח ובנוסף לא קיבלה דבר בזכויות הסוציאליות של הבעל בסך של 800,000 ש"ח.
אולם מעיון בנוסח הסכם הגירושין עליו חתמו הצדדים בבית-המשפט, הסכם שבו ישנה חלוקה מפורטת של זכויות הצדדים, בסופו נכתב: "מעבר להסכמה זו אין לנו טענות זה כלפי זה בכפוף לביצוע ההסכמה בהגינות ובתום-לב. "
משמעות הדברים היא שהסכם זה סוגר את כל העניינים הכספיים שבין הצדדים ולא יהיו טענות ותביעות נוספות מעבר לנאמר בהסכם ואל-כך יש כאן מחילה מפורשת של האישה על כתובתה.
ויעו' בפד"ר כרך י"א ע' 226 ואילך ערעור בפני הדיינים הרב עובדיה יוסף, הרב שאול ישראלי והרב מרדכי אליהו בנדון דומה שהצדדים חתמו על הסכם גירושין בבית-המשפט ובעת סידור הגט הצהירו הצדדים שכל העניינים הכספיים סודרו בבית-המשפט ולאחר סידור הגט תבעה האישה את כתובתה, ושם בע' 233 נכתב שמאחר שבהסכם שעליו חתמו בבית-המשפט לא נכתב "שפרט לאמור בהסכם אין שום תביעות הדדיות והסכם זה מסדר את כל התביעות הכספיות שבין הצדדים (סע' שכרגיל נמצא בהסכמים מסוג זה) מזה יש לראות שכוונת ההסכם זה לא היתה אלא לגבי מה שיש בו ותו לא".
ומשום כך בפסק-הדין הנזכר לעיל קיבלו את הערעור ופסקו שהאישה לא הפסידה את כתובתה. הרי שדעתם היא כנזכר לעיל שאם נכתב בהסכם נוסח שמשמעותו שמלבד האמור בהסכם אין לצדדים תביעות נוספות הדבר כולל את תביעת הכתובה ויש כאן מחילה על הכתובה. ויעו' עוד בשורת הדין כרך י"א ע' רל"ז ואילך כעין זה.
והנה בנוגע ללשון "אין לי תביעות כנגדך", כתב בשו"ת מהרי"ט אבהע"ז סי' נ' דמהני עיי"ש וכמו-כן בתשובת מהר"מ די בוטון וראייתו מקידושין טז ע"א גבי עבד עברי שקונה את עצמו בשטר ואיתא שם בגמ' ל"ל שטר לימא ליה באפי תרי זיל ופרש"י שם לימא ליה באפי תרי זיל לית לי עליך מידי ומוכח שעל-ידי לשון זו נמחל כל חוב ממון עבודת שש שנים שיש עליו אע"ג דלא אמר בפירוש אני מוחל לך. וכמו-כן מהר"ן שם שאם אמר דברים המוכיחים בינו לבינו שמחל מהני אפילו שלא אמר מחילה בפירוש, ועל-כן אם אמר אין לי עליך שום תביעה ודאי דמוכח הדבר שמחל. וכמו-כן מתר וה"ד סי' שי"ז עיי"ש. אולם יעו' בשו"ת מביט ח"א סי' שי"ד שנשאל בנידון שטר שכתוב בו "מחלתי לו כל מן תביעה אשר לי עליו" והשיב שם המבי"ט בסוף דבריו זכרונו לברכה:
וקרוב אני לומר כי לשון מחילת תביעה אפילו על חוב או שעבוד לא יועיל כיוון שאינו מוחל החוב או השעבוד בפי' אלא התביעה שיש לו על ראובן בחוב או בשעבוד. נאם המבי"ט.
והובאו דבריו בהג' רעק"א לחו"מ סי' רמ"ב ס"ב וע' בספר הסכם ממון להר"י גולדברג פרק י"ד הערה 2 שכתב:
הערה ולענ"ד אישתמיטתיה למבי"ט דברי תשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' ד' והו"ד בב"י חו"מ סי' מ"ג סי' י"ז ובן בשו"ע שם סעי' ב"ז ואשר מפורש שם להדיא דלשון מחילת תביעה מהני כאילו מחל לו את החוב במפורש וז"ל השו"ע שם ראובן הוציא שטר חוב על שמעון שזמנו חמשה בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב בחמשה בניסן כתוב בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות שהיו עליו עד אותו היום ראובן גובה שטרו דבלשון העולם עד ולא עד בכלל אבל אם היה כתוב שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא עב"ל וחזינן דלשון זו הוי לשון מחילה ודלא כמבי"ט הנזכר לעיל. ומאחר שכבר הכריעו בזה רבינו הרא"ש בתשו' וכ"פ השו"ע על-כן נראה להלכה דלשון זו לשון מחילה היא עכ"ד.
ובלשון "לא אתבע ממך" ע' שו"ת מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' תל"ה שכתב שלא מועיל וטעמו שם דאין כאן מחילת ממון ולא זכה הלה במה שבידו דאין כאן אלא דברים בעלמא. ועל-כן ב"דברי גאונים" כלל נ"ז י' שכ"כ בערוך השולחן סי' ס"ז אות ט"ו בשם תשובת הרמב"ם שנשאל באחד שאמר שלא אתבע לשמעון שום תביעה שבעולם והשיב שאין כאן לשון מחילה. ועיי"ש שכתב ב"דברי גאונים" דברים אלו הם כעין מש"כ בשו"ת שתי הלחם סי' ל"ג ועיי"ש בסו"ד שכתב דלכאורה, דברי מהר"מ והרמב"ם סותרים לדברי שו"ת מוהרי"ט אבהע"ז סי' כ"א שכתב דאם אמר אין לי עליך שום תביעה היא לשון מחילה. וכתב שם ביישוב הדברים וזכרונו ללברכה: ואפשר יש לחלק בין לשון לא אתבעך או שלא לבקש שהוא לשון הבטחה על להבא ללשון אין לי עליך שום תביעה שהוא לשון הווה שעתה אין לו עליו שום תביעה והוי הוכחה שהוא מצד שהוא מוחל לו. וכן נראה מסיום דברי מהרי"ט שסיים או שאר דברים שמוכיחים שמחל ועיי"ש בהמשך דבריו שכתב דמשו"ת נוב"ק סי' ל"א משמע כדברי מהר"ם והרמב"ם דלשון לא אתבע ממך לא הוי לשון מחילה ע"ש.
הרי שיש חילוק בין לשון הווה שמועיל לבין לשון עתיד שלא מועיל. ובנידוננו לשון ההסכם הוא לשון הווה: "מעבר להסכמה זו אין לנו טענות זה כלפי זה" ולכן המחילה מועילה.
לאור האמור יש לדחות את הערעור והאישה הפסידה את כתובתה...
ראיתי מה שכתבו עמיתי הדיינים הגאונים, ברם דעתי שונה.
הדיינים הסתמכו על האמור בהסכם הגירושין שנחתם בבית-המשפט וכך נאמר שם:
"מעבר להסכמה זו אין לנו טענות זה כלפי זה בכפוף לביצוע ההסכמה בהגינות ובתום-לב."
ברם נראה שהצדדים שחתמו בלשון זה התכוונו לכל העניינים שנדונו בבית-המשפט לא לדברים שצריכים להתברר במקום אחר. ברם היה מקום לומר שבכלל לשון זה הוא כל התביעות שיש לצדדים זה על זה, ואף שיש מקום לומר שיש ספק בדבר מכל-מקום במקום ספק המוציא מחברו עליו הראיה.
והנה נזכר לעיל שבמקרה שלנו כוונת הצדדים במה שכתוב בהסכם: "מעבר להסכמה זו אין לנו טענות זה כלפי זה" הוא רק למה שנדון בבית-המשפט, והראיה לדבר שהבעל לא טען טענה זו לא בבית-הדין האזורי ולא בבית-הדין הגדול, ולכן נראה שגם הוא מודה שהם לא התכוונו בהסכם בבית-המשפט לדברים שהם מעבר למה שנידון בבית-המשפט.
בנוסף לכך בית-הדין האזורי דחה את תביעת הכתובה והפיצוי של האישה, משום שלטענתם היא קיבלה בחלוקת הרכוש מחלקו של הבעל סכום המפצה אותה על תוספת כתובתה ועל-פיצוי המגיע לה על-פי דין. אך האישה טענה בערעור כי טעה בית-הדין בקביעתו שהמערערת קיבלה במסגרת הסכם חלוקת הרכוש יותר מהמגיע לה על-פי דין-תורה ומשכך אינה זכאית לקבל כתובה ופיצוי כאשר למעשה הבעל הותיר לאישה את העסק עם חוב של למעלה מ- 600,000 ש"ח ובנוסף התחייבה לשלם לבעל סך- 40,000 דולר בעוד הבעל נשאר עם זכויותיו הסוציאליות בסך של כ- 800,000 ש"ח וכן מכונית בשווי של כ- 300,000 ש"ח.
ועל-כן לדעתי צריך למנות רואה חשבון שיבדוק אם באמת בחישוב הכולל אכן קבלה האישה מחלקו של הבעל סכום שמגלם בתוכו את שווי הכתובה.
הרב נחום גורטלר
ההלכה כדעת הרוב, ולכן בית-הדין דוחה את הערעור."