סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הליכי ערעור בבית-הדין הרבני הגדול - מבוא
• הערעור וסדרי הדין (תקנות קלב עד קנג לתקנות הדיון)
• צוואה
• הכתובה
• גירושין
• חלוקת רכוש
• צווי הגבלה מכוח חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין)
• שלום בית
• מתנה
• מזונות
• הסכם גירושין
• היתר נישואין

חלוקת רכוש

1. האם יש לבטל הסכם החלוקה בדירה שנחתם בבית-הדין בשל הטענה כי הופעל העל האישה אונס ישיר?
בתיק מס' 919635/1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2014(1), 382 (2014)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב ציון בוארון‏, הרב ציון אלגרבלי, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית-הדין האזורי בתל אביב מיום כ"א במרחשוון תשע"ג (06.11.12), וזה לשונה:

מסקנת הדברים: לאור הטענות הקשות של האישה בדבר מחלתו הנפשית של הבעל, והצדדים לא חיים יחד כשש שנים, הבעל הביע את הסכמתו לגירושין, ונקודות המחלוקת ביניהם הן חלוקת הדירה והסדרי ראיית הילדים, בית-הדין פוסק כדלהלן:

א. הבעל חייב לתת גט לאשתו בהקדם האפשרי.

ב. המזכירות תפתח תיק לסדור גט שליחות, ועל הבעל להופיע ביום הדיון לסידור הגט.

ג. הואיל והצדדים קיבלו עליהם את פסק-דין של בד"צ הרב קרליץ שליט"א, חלוקת דירת הצדדים ברחוב (...) תהיה בהתאם לפסק-דין הנזכר לעיל, ועל-פיו חלקה של האישה בדירה הוא 20%.

ד. בית-הדין נותן לצדדים ארכה של ששה חודשים למכירת הדירה, ואם בתוך זמן זה לא תימכר הדירה, ימונו ב"כ הצדדים כונסי נכסים למכירתה.

ה. הואיל והבעל גר בדירה, עליו לשלם לאישה דמי שכירות עבור חלקה בדירה סך של 700 ש"ח לחודש החל מיום מתן הגט עד למכירת הדירה.

ו. הבעל ישלם לאישה את עיקר כתובתה 4,800 ש"ח. סכום זה יקוזז מחלקו של הבעל בעת מכירת הדירה.

ז. הבעל ישלם מזונות עבור שני ילדיו סך של 2,000 ש"ח לחודש צמוד למדד יוקר המחיה במשק.

ח. הבעל יעביר את הסכום הנזכר לעיל, וכן את דמי השכירות כאמור בסעיף ה, לחשבון האישה כל 20 לחודש לועזי.

ט. האב רשאי לראות את ילדיו באנגליה בתיאום עם האישה.

י. על האם להביא את הילדים לארץ פעם בשנה לביקור אצל האב בתיאום עם האב.

יא. עלות ביקור הילדים בארץ, כולל כרטיסי טיסה, מדורם וכלכלתם, יחולו על שני הצדדים בשווה.

ב"כ האישה טען בפנינו בין היתר: היא (הדירה) היתה רשומה על-שם שניהם בטאבו, אין מחלוקת שהאיש הילך עליה אימים... הוא הודה... שישן עם סכין ליד מיטתו בחדר השינה... והוא רצה שתלך לרב קרליץ ואמר לה ע"ז את חותמת. והכריח אותה לחתום על ההסכם... כשהבעל נתן הגט זה היה ללא תנאים כאשר ידע שערעור תלוי ועומד, התיק גם לא הותנה שאין לצדדים טענות זע"ז, ולא הותנה בגט שלא נגיש ערעור, וא"א לבוא ולומר עכשיו שנתן הגט על-דעת זה שלא יוגש ערעור. לגבי המזונות, 2,000 ש"ח לשני ילדים זה מעט, עולה לאישה הרבה כסף להחזיק את הילדים וודאי באנגליה. עוד נושא בערעור זה הדירה, יש להם דירה בבני ברק ולשלם לאישה 700 ש"ח דמי שכירות זה מצחיק.

בכתב הערעור הוסיף ב"כ האישה וערער על כך שבית-הדין האזורי פטר את הבעל מתוספת כתובה, לאור תביעת האישה לחייב את הבעל בגירושין. וכן על כך שבית-הדין השית על האישה השתתפות בהוצאות הבאת הילדים לארץ לצורך הסדרי ראייה עם הבעל. וכן על כך שבית-הדין לא חייב את הבעל בדמי שימוש עבור השנים שלפני סידור הגט.

ב"כ האיש משיבה: בטאבו רשומים 66 אחוז לאישה ו- 33 אחוז להוריו, בפועל הוריו שילמו את מלא הסכום בדירה הדירה עלתה 187,300 יורו אבא של דוד העביר 162,000 יורו, החשבון המשותף שרובו של הבעל העביר 27,000 יורו. זאת אומרת, את ה- 100 אחוז נתן צד הבעל. מכיוון שרצו לעשות את המקסימום לגבי המיסוי בעצת עורך-דין העדיפו ש- 66 אחוז יהיה רשום על-שם האישה, ובא אבא של הבעל ואמר לא מוכן לתת לך 66 אחוז, אולי חצי ממה שיצא מחשבון המשותף של הצדדים. כל הסיפור עם הסכין לא היה קשור לאיומים ולא קשור לרב קרליץ, שם היא קיבלה עוד 20 אחוז, וזה לא היה בלחץ, אם נלך לפי ההשקעה מגיע לה רק 15 אחוז מהדירה אבל בתומת ליבם אמרו נתנו לך 20 אחוז אז ניתן לך את זה, ולומר שהוא דורש 50 אחוז מהדירה זו הטעיה... על המזונות אני חושבת שלא צריך לשלם לה גם לא 2,000 ש"ח, מכיוון שהמזונות נקבעו על דעת שיהיה לו קשר עם הילדים, אם לא יהיו הסדרי ראיה מסודרים... יש קהילה שלימה שעוטפת את האישה ולא נותנת לו לראות את הילדים, רק עם שוט שלא תקבל מזונות זה יכול לעזור... דמי השימוש נקבעו לפי חלקה בדירה, גם ה- 20 אחוז שיש לה זה יותר מידי.

בכתב הערעור שכנגד הוסיף ב"כ האיש וערער על חיובו של הבעל בכתובה וטען שלאור זאת שהאישה עזבה את הבעל עם הילדים, יש לפוטרו מתשלום כתובתה.
בהקשר זה טען שבית-הדין האזורי הזדרז לקבוע שלבעל בעיה נפשית, ובשל כך קיבל למעשה את תביעת הגירושין של האישה, וחייב את הבעל בכתובתה.

לאחר העיון בכל החומר שבתיק נראה לבית-הדין לפסוק כדלהלן:

א. הסכם חלוקה הדירה ותשלום דמי שימוש
לאחר העיון במכלול החומר שבתיק לא נראה לי לבטל הסכם החלוקה בדירה שנחתם בבית-דין של הרה"ג נסים קרליץ, מאחר שלא ידוע שהופעל על האישה איזה אונס ישיר כלשהו לתת מחלקה בדירה לאישה. ובאשר לטענה שהיתה שוררת אוירה עכורה של ריב ומדון במגורים המשותפים, ואיומים מוסווים שישן עם סכין ליד מיטתו בחדר השינה, מחובתה של האישה למסור גילוי דעת או מודעה בזמן נתינת המתנה.

עיין בספר אהל יצחק לר' יצחק בונאן שכתב (אהל ס"ב) כדהלן:

כתב הטור סי' קי"ח בשם הרא"ש ז"ל על אישה שמחלה כתובתה לבעלה והיא טוענת שעשתה המחילה מפני שהיה מגזים לה לגרשה דאין זה טענת אונס וכו' ועוד שאין האונס ידוע דלא מסרה מודעא ע"ש והרב מש"ל ז"ל בפי"ז מה' אישות כתב שמהרי"ק ז"ל בשורש (קפ"ג) למד מדברי הרא"ש ז"ל אלו שסובר דאף במתנה בתלויה ויהיב צריך מסירת מודעה במקצת בצוותא דסברי הכי ותמה עליו מדברי הרא"ש בפסקיו בפ' חוקת שכתב בדברי התוס' דכל שידוע בעדים שאנוס אין צריך מסירת מודעה במתנה ע"ש ותמהני דהרואה בדברי מוהרי"ק ז"ל יראה דמעולם לא למד מדברי הרא"ש ז"ל דברים אלו ולא בא ללמד מדברי הרא"ש אלו אלא למ"ש לעיל מזה דהיכא דאין האונס ידוע דהוי גזים דברים בעלמא ונתקיים המעשה שעל זה הביא דברי הרא"ש ז"ל שכתב דהכא לא חשיב אונס ידוע במה שהיה מגזים עליה לגרשה לעניין שתתבטל המחילה ההיא ולכך צריך מסירת מודעה כיוון שאין האונס ידוע בעדים ולאו כל כמינה לומר אנוסה הייתי כיוון דלא מסרה מודעה ואמור דחזרה בה וכמ"ש הרב מוהרימ"ט ז"ל ומש"ל ז"ל ע"ש וכן מבואר עוד ממ"ש מוהריק"ו ז"ל וז"ל דמתוך טעם ב' שכתב ואין האונס ידוע וכו' לא חשיב אונס ידוע במה שהיה מגזים לגרשה וכו' ע"ש דמשמע דאי הוה חשיב אונס ידוע הכי נמי דבטלה המחילה ההיא אע"ג דלא מסרה מודעה.

ודון מיניה ואוקי באתרין, שלא בהכרח האווירה בבית בנוסף לאיום המוסווה שהיתה סכין ליד מיטתו גרמו לאישה למחול כשלא מסרה מודעה או גילוי דעת, בדומה לקטטות וגיזומים שמשני צדדים - לא מתבטלת המחילה, שלא נחשב אונס, ושהיה עליה למסור מודעה או גילוי דעת כמ"ש הרב המחבר הנזכר לעיל, וגדולה מזו מצאנו שאפילו היה אונס ממשי ולא רק גיזום ואיום מוסווה כל שהאונס אינו ישיר למתן מתנה אינו נחשב אונס גם לגבי מתנה.

עיין שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רה סעי' יב:

באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני; אבל באונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, לא. ואפילו באונס דאתי ליה מאחריני, לב) דווקא שאנסוהו למכור, אבל לא אנסוהו למכור, אלא ליתן מעות, ומחמת שלא היו לו המעות הוצרך למכור, לא הוי אונסא, וזביניה זביני. (וכל זה מיירי באנסוהו למכור, דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני; אבל אנסוהו לקנות אינו קניין) (ב"י בשם עיטור).

ויש להניח שה"ה במתנה או מתן גט שנחשב כמתנה כל שהאונס הוא עקיף לא נחשב אונס.

לא אכחד שלפי הנראה התשב"ץ חולק על כך והסתפק במקרה מעין זה, וז"ל בח"א סי' א:

"ויש אונס אחר אף על-פי שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון והרי זאת האישה כופה את בעלה לגרשה כפיית ממון. זה העניין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא."

אלא שדברי התשב"ץ שנויים במחלוקת, עיין ספר כתונת יוסף ושות בני אברהם שהביאו דברי הריב"ש שחולק עליו והרבה פוסקים שדנו בנושא אונס עקיף (וכן עיין בשות המבי"ט ושו"ת שמחת כהן ופד"ר שדנו בדין אונס עקיף), ועל כל פנים בנידוננו, שלא היה אונס ממשי ואולי איום מוסווה לדברי המערערת, יש לומר שהמתנה קיימת בשים-לב שלא מסרה האישה שום מודעה או גילוי דעת, משכך שהמתנה קיימת.

ובאשר לתביעת דמי שימוש. לאור דחית הערעור בעניין חלוקת הדירה, אין לאישה זכות ביותר מחמישית מהדירה, והסך שנפסק, מתאים לחלקה של אישה בדירה. ובאשר לטענה שיש לחייב את הבעל בדמי שימוש טרם הגירושין, לאור העובדה שהאישה היא זו שעזבה את הבית עם הילדים, אין מקום לחייב דמי שימוש טרם הגט, והערעור נדחה גם בעניין הזה.

ב. כתובה ותוספת
בית-הדין פטר את הבעל בתשלום תוספת הכתובה, לפי דעת ר"ח, שהובאה באחרונים ריש סי' קנד, שכאשר האישה תובעת שיחייבו את הבעל בגט בגלל מום שבו, אין לה תוספת כתובה. לא נשמעה טענה שמצדיקה התערבות בית-הדין הגדול בעניין זה, ולפיכך הערעור בעניין תוספת הכתובה נדחה.

בעניין עיקר כתובה. הבעל טוען שבית-הדין הזדרז לקבוע מסמרות בעניין מצבו הנפשי. ואולם מעיון בפסק-הדין עולה, שהבעל הודה שהיו לו בעיות שגרמו לתגובות קשות יותר מהמקובל אצל אנשים נורמליים, טענתו היתה שלאחר שעבר טיפול התרפא, וכעת הוא בריא לחלוטין. ועל זאת כתב בית-הדין, שיש חשש שמא תפרוץ המחלה שוב, והפנה לדברי החתום מטה בסי' קיז.

ובאשר לסכום כתובה, בית-הדין האזורי פסק כי יש להעמיד גובה הסכום על שמיניתו בשים-לב שהמדובר בזוג ספרדי והתחשיב נמדד לפי כסף מדינה ולא צורי.

לאור האמור יש לדחות הערעור גם בעניין הכתובה ותוספת הכתובה.

ג. מזונות הילדים והשתתפות בהוצאות ביקורים
באשר לערעור הבעל בעניין המזונות, נראה שיש לדחותו מאחר שלא נראה שיש לקשור עניין המזונות בעניין ביקור הילדים בהיעדר ביקורים ובחוסר לחם, ומה גם שהילדים אינם אשמים בהיעדר הביקורים, והבו לן דלא לוסיף על הדין "אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות" (שו"ע אבע"ז סימן פ"ב) שמדובר במשמורת ולא בביקורים, וגם שם נראה שהמדובר רק כשהמשמורת אצל האב היא לטובת הבן, וכשהאם מסוגלת לפרנסו אחרת מחוייב האב מדין צדקה לפרנסו ולא יהיה הבן נתון לחסדי הקהל. ובאשר לערעור הנגדי להגדלת מזונות, נראה שלטובת הילדים שהנושא יבחן שוב בבית-הדין האזורי עם התקדמות הביקורים.

ובאשר להשתתפות בהוצאות ביקורים, כעולה מפסק-הדין האישה היא זו שעזבה את בית הצדדים, והיגרה לארץ אחרת, כאשר לבעל יש זכות להתנגד לכך (עי' באה"ט סי' ע"א), ולאור זאת, צדק בית-הדין שחייב את האישה להשתתף בהוצאות הנחוצות להבאת הילדים לביקורים אצל האב.

הרב ציון אלגרבלי

אני מסכים לכל מה שכבוד ידידי הגר"צ נר"ו. מאידך גיסא בעניין סכום הכתובה נראה לי בקחתנו את כל מכלול העניינים יש לקבוע סכום כתובה בינוני והוא סך 10,000 ש"ח.

הרב ציון בוארון

עברתי על מה שכתבו עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א והגאון הרב ציון בוארון שליט"א.

ואכתוב את דעתי בעניינים דלעיל:

א. ברור לי שאישה החותמת על הסכם גירושין כאשר היא ישנה עם בעל מעורער בנפשו, שישן עם סכין מתחת לכרית שלו, והבעל דורש ממנה שתחתום על הסכם גירושין שבו נאמר שהיא מוותרת על חלקים מהדירה השייכים לה, ודאי שזה ויתור ונתינת ממון מחמת אונס והנתינה והוויתור בטלים ולא צריך למסור מודעה על כך. ובמקרה שלנו הבעל הודה שכך היו הדברים, שהוא היה ישן לידה כאשר סכין נמצא מתחת לכרית שלו, וכן עולה גם מדברי הגאון הרב ציון אלגרבלי (שהיתה הודאה שהבעל ישן עם האישה בחדר כאשר יש לו סכין מתחת לכרית שלו) במה שכתב לעיל בקטע המתחיל כתב הטור, ובקטע שאחר-כך.

ועל-כן ההסכם שהאישה נתנה חלקים מהדירה שהיה שייך לה הנתינה בטלה.

נבהיר עוד כי אף אם נאמר שיש ספק אם הנתינה שלה היתה מרצון, הנתינה בטלה, כיוון שחלקים מהדירה רשומים בטאבו על-שם האישה, ואנו באים להוציא ממנה ועל-כן כשיש ספק אם נתנה מרצון, צריך בירור גמור שאמנם נתנה מרצון.

ואף שיש לומר שחלקים מהדירה שוויתרה, הם חלקים שקיבלה במתנה מהורי בעלה, מכל-מקום מאחר שקיבלה במתנה הרי שחלקים אלו היו שלה, וכאשר ברור שחתמה על ההסכם מחמת אונס והיתה מאוימת, נתינתה לבעלה בטלה. נוסף על כך בית-הדין האזורי לא בירר כלל איזה חלק מהדירה שהיה רשום על-שם האישה נקנה בכספי הורי הבעל, ויש בין הצדדים מחלוקת בעניין זה. וגם טענת הבעל שחלקים מהדירה שנרשמה על-שם האישה היו מחמת שרצו להרוויח בתשלום מסים, ולא כדי לתת לה מתנה, עניין זה לא נתברר ולא נדון כלל, והצדדים לא טענו והביאו ראיות לדבריהם.

נראה לי שראוי שבית-הדין האזורי יקיים דיון והצדדים יביאו את ראיותיהם מאלו כספים נקנתה דירת הצדדים, ומדוע נרשם על-שם האישה החלק שנרשם על שמה. ולאחר שיובהר דבר זה, בית-הדין ישקול שוב אם לקיים את ההסכם שהצדדים אישרו בבית-הדין של הגאון הרב נסים קרליץ.

לגבי כשרות הגט, הנה האישה ערערה בפני בית-הדין בתל אביב על ההסכם שנעשה בבית דינו של הגאון הרב נסים קרליץ, בית-הדין בתל אביב אישר את ההסכם בפסק-דין וחייב את הבעל להתגרש, בלי כל קשר להסכם הגירושין. ידוע שעל פסק-דין ניתן להגיש ערעור, והבעל נתן את הגט ללא תנאים, הרי שאין לערער על כשרות הגט.

ב. לגבי תוספת הכתובה כתב הגאון הרב ציון אלגרבלי לעיל:

בית-הדין פטר את הבעל בתשלום תוספת הכתובה, לפי דעת ר"ח, שהובאה באחרונים ריש סי' קנ"ד, שכאשר האישה תובעת שיחייבו את הבעל בגט בגלל מום שבו, אין לה תוספת כתובה. לא נשמעה טענה שמצדיקה התערבות בית-הדין הגדול בעניין זה, ולפיכך הערעור בעניין תוספת הכתובה נדחה.

ואכתוב דעתי בעניין זה השו"ע בהלכות גיטין סימן קנ"ד סעיף א' כתב וז"ל:

"אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החותם."

ובעניין תוספת כתובה כתב הב"ש שם ס"ק א' שאין להן כמו בשהתה עמו עשר שנים, והיא כופה אותו להוציא.

הנה בשהתה עמו עשר שנים והיא דורשת להתגרש נחלקו רבנו תם ור"ח, שדעת רבנו תם שיש לה תוספת, ודעת ר' חננאל שאין לה תוספת. והמרדכי ביבמות כתב שר"י הסכים לדעת רבנו תם, והרי"ף ביבמות הביא את דברי ר"ח והסתפק בדבר וכתב שמספק אין להוציא ממון. והשו"ע בסעיף ו' פסק כר"ח, ונראה לי שפסק כן דהוי ספיקא דדינא ואין להוציא מהמוחזק מספק.

ובעניין המקרים המדוברים בהן בסעיף זה, הבעל שם טוב כתב שאין להן תוספת כתובה. ועיין בעניין זה בפד"ר ח"א (בפסק-דין המתחיל בעמ' ר"א) וכן בפד"ר ח"ה (בפסק-דין המתחיל בעמ' רל"ט), (וע"ע ח"ד עמ' רנ"ז וח"ח עמוד רע"א) כתבו שיש מחלוקת ראשונים בדעת רואה חשבון אם יש להן תוספת כתובה. דיש שסוברים שדינה כדין באה מחמת טענה, ויש חולקים וסוברים שרק בשהתה עשר שנים ובאה מחמת טענה אין לה תוספת, דהיות ויכולה לשבת עם בעלה אמרינן כדי למיפק לא כתב לה, אבל כשאינה יכולה לשבת עמו משום שאינה יכולה לסבול את ריח הפה וכולה הרי שהיא אנוסה לצאת, ואמרינן נסתחפה שדהו וחייב לתת לה עיקר ותוספת ואף שהיא כופה אותו להוציאה.

ונראה לי שכן עיקר כי בדברים הללו אמרינן נסתחפה שדהו כי היא אינה יכולה לסובלו (כ"כ בפסקי הרי"ד בכתובות שם), משא"כ בבאה מחמת טענה דיש לה בעל שיכולה לחיות עמו, והיא באה מחמת טענה, שרוצה בן להישען עליו במקרה זה אמרינן דכדי למשקל ולמיפק לא כתב לה, וכן מדויק בראשונים שבריח הפה לא כתבו שאין לה תוספת, ולא מצאתי מפורש מי שכתב שאין לה תוספת. ומצאתי מפורש בבעל העיטור שפסק כר"ח וכתב שבריח הפה יש לה תוספת, עיין בדבריו ערך מרד שער ג ופד"ר לא ראו דבריו.

וע"ש בפד"ר שציינתי לעיל שהוכיחו מתשובת הריצב"א (בתוס' סוף נדרים) שגם סובר כדעת בעל העיטור בדברי ר"ח. ובפד"ר שם דייקו מתשובת הרא"ש (כלל מ"ג סי' ה') שסובר שכאשר הבעל אנוס והאישה כופה אותו להוציא שאין לה תוספת כתובה. ברם הרא"ש דיבר שם באדם שלא היה לו גבורת אנשים מתחילת הנישואין. ויש לומר שרק במקרה זה סובר הרא"ש שאין לאישה תוספת כיוון שמתחילת הנישואין היה מקולקל ובזה יש סברא לומר שכדי שימצא שאין לו גבורת אנשים לא כתב לה. ולא במקרה שהסברא אומרת שנסתחפה שדהו. מ"מ בפד"ר שם מבואר שדעת ר' האי גאון והריצב"א שגם במקרה זה היה ראוי שיהיה לה תוספת. (ודעת הריצב"א שאין לזו תוספת כיוון שלדעתו יש ספק להלכה שמא חיבת ביאה קונה ולזו לא היתה חיבת ביאה).

ברם במרדכי בכתובות ריש פרק אף על-פי סי' קע"ז משמע שלשיטת ר"ח בריח הפה אין לה תוספת, אולם במרדכי ביבמות פרק הבא על יבמתו סי' נ"ו משמע שלאלו שבסוף פרק המדיר יש להן תוספת.

וז"ל המרדכי שם:

"ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן וכו' כי ההיא ודאי כייפינן ואיכא למימר דלא דמי להנהו דכתובות דקא חשיב דכופין אותם להוציא דאל"כ אימאי לא חשיב להא דבאה מחמת טענה גביהן, פר"ח דהא דמשמע הכא דכייפינן להוציא ויש לה כתובה דווקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יהיב לה דאדעתא דהכי לא הוסיף לה, דתימא ליה אפקא."

וכו'.
ונראה שכוונת המרדכי דתחילה הקשה מדוע לא מנו במשנה בסוף המדיר בואלו שכופין להוציא, גם אישה שבאה מחמת טענה שכופין את בעלה לגרשה, ועל-כן תירץ שלפי ר"ח לא דמי כיוון שלאלו שנמנו בסוף פרק המדיר יש תוספת כתובה, ולבאה מחמת טענה אין תוספת כתובה. הרי להדיא שלנשים שנמנו בסוף פרק המדיר יש תוספת כתובה.

והנה מה שסתם הב"ש שלנשים שנמנו סוף פרק המדיר שאין להן תוספת כתובה, לעיל ביארתי שרוב הראשונים אינם סוברים כן, וראשונים אלו לא היו לפני הב"ש שהרי לא הביאם. ועתה הראה לי הרב יצחק קרמר שליט"א שכ"כ החזו"א בהלכות כתובות סי' ס"ט ס"ק כ"ב.

ולכן נראה לי העיקר להלכה שנשים היכולות לחייב את בעליהן גט הדומות לבעל שיש לו ריח הפה, יש להן עיקר כתובה ותוספת כתובה, ואישה זו שאנו דנים בה בעלה היה חולה נפש ויש לדמותה לאישה המחייבת את בעלה שייתן גט מחמת שאינה יכולה לחיות עמו כבעל שיש לו ריח הפה דיש לה עיקר כתובה ותוספת כתובה.

כתובת האישה הוכנסה לתיק ומתברר שהיא כתובה אשכנזית ובו התחייב הבעל מאתים זוזים דחזי ליכי מדאורייתא שמשקלם בכסף 960 גרם כסף, ובנוסף לכך הוא התחייב מאתים זקוקים כסף.

בספרי בכורי גשן ח"א סימן י"ט (ומאמר זה הודפס גם בשורת הדין ח"ד עמ' קי"א) ביארתי בהרחבה שמאתים זקוקים כסף משקלם 40,000 גרם כסף. ונראה לי שבמקומות שנהוג לכתוב רק מאתיים זקוקים כסף זה כתובת האישה וערכם כיום לפי מחיר הכסף בבורסה בלונדון (2.4 ש"ח לגרם) 96,000 ש"ח וזה סכום ראוי להתחייב בכתובת אישה שלא תהה קלה בעיניו להוציאה.

דא עקא שכנראה שבני הזוג שאנו דנים בעניינם הם מהעדה הספרדית, ואצלם התחייבות הכתובה אשכנזית היא מעיקרה בטעות. ונבאר: א. מה שכתבו דחזי ליכי מדאורייתא הוא טעות כי בני ספרד פסקו שעיקר הוא מאתיים דינרי מדינה שמשקלם 120 גרם כסף. ב. ולגבי הזקוקים התחייבותם לא חלה כלל. ואבאר דכבר כתב הב"י בהלכות כתובות בסוף סי' ס"ו שהחתן צריך לדעת מהו מתחייב בכתובתו, ואם החתן טוען שהוא עם הארץ ולא ידע מה התחייב, לא מקבלים את דבריו, שוודאי שהעדים הודיעו לו בעת החתימה על הכתובה, מהו הסכום שהוא מתחייב. ולגבי התחייבות זקוקים ודאי שהעדים לא יכלו להודיעו. אמנם לבני אשכנז דבר זה אינו טענה כיוון שהוא מתחייב את מאתים זקוקים לפי מנהג עדתו, וכוונתו להתחייב מה שהוא חייב בגין מאתיים זקוקים אלו כפי מנהג עדתו, אבל לבני ספרד אין לומר דבר זה כלל כיוון שאין להם מנהג להתחייב זקוקים.

מכל מקום אין לדחות את הסברא שיש לומר שבדיעבד החתן התחייב כמנהג האשכנזים, דכיוון שיש מנהג חשוב בעדה בישראל שמתחייבים באופן זה, וסכום זה אינו סכום מופרז, ואם היינו מודיעים אותו ודאי שהיה מסכים, דאם לא כן הרי שהיה שרוי עם אשתו בלא כתובה, שהמאתיים זוזים שמתחייבים הספרדים אין בהם כלל משום שלא תהא קלה לגרשה, ולא מצאנו מי שמתחייב רק מאתיים זוזים מדינה. ועוד שיש לומר שסמך והתחייב כפי מה שכתב הרב שהזמינו לערוך הקידושין וסמך עליו על הסכום שיכתוב בכתובתו.

ונעיר שאם הני הזוג הם חסידי חב"ד אף שהם מבני ספרד התחייבות הבעל בזקוקים תקפה כמו לבני אשכנז, היות והם קיבלו עליהם מנהג האשכנזים בעניין זה.

ברם נראה שמאחר שהבעל התחייב כתובה כדי שלא תהא קלה בעניו להוציאה, והתחייב את הסכום בזקוקים, מכל-מקום נראה שחלה עליו התחייבות כתובה כפי הסכום הקטן שנהוג שבני עדתו מתחייבים ולא פחות מ- 50,000 ש"ח, (ויש לומר שלא ניתן לפחות מהסכום שנהגו הכול להתחייב מידי דהוי 400 זוזים שנהגו הכוהנים להתחייב שכוהן אינו יכול לפחות בהם, והפוחת ביאתו ביאת זנות) והצדדים נישאו בצרפת כנראה שמתחייבים סכום הרבה יותר גדול. מכל הספקות העולים בעניין הכתובה נראה לי שיש לחייבו ארבעים אלף ש"ח עבור עיקר כתובה ותוספת כתובה.

ועוד נראה שכאשר נדע מה החלק שמגיע לאישה בדירה, נוכל לפשר ולפסוק סכום כסף אחד שיהיה פרשה לגבי כל הספיקות הקיימות בתביעות שבין הצדדים.

ג. בעניין מזונות הילדים נראה לי שאם האם אינה מקיימת את הסדרי ביקורי הילדים כפי שהורה בית-הדין האזורי, הרי שבית-הדין האזורי לפי ראות עיניו יכול להפחית להפחית את המזונות כדי לאלץ את האם לקיים את הביקורים, ובוודאי שכן ראוי לנהוג לגבי ילדים שהם למעלה מבני שש שנים, ולטענה שהילדים זקוקים למזונות, הדבר נכון, אלא אם האם תדע שאם לא תביא את הילדים לביקורים היא תצטרך לזונם בעצמה, הרי שלא יחסר להם מזונות, דאו שתקיים את פסק-הדין לביקורים, או שהיא תמצא דרך לזון אותם.

הרב נחום גורטלר

הואיל ובעניין שווי מאתים זקוקים יש מחלוקת, אי לכך אני נשאר בדעתי בדבר סכום של- 10,000 ש"ח.

הרב ציון בוארון

והלכה כדעת הרוב:

א. הסכם הגירושין שחתמו הצדדים תקף.

ב. לגבי כתובה, האישה תגבה 10,000 עשרת אלפים ש"ח.

ג. לגבי מזונות הילדים אין להפחית את מזונות הילדים מחמת שהאם לא קיימה את הוראות בית-הדין בעניין הביקורים."

2. ערעור על החלטת בית-הדין הרבני האזורי בענייני רכוש - דחייתו
בתיק מס'‏ 926240/2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2014(1), 393 (2014)} קבע בית דין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב ציון בוארון, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
בפנינו ערעור על פסק-הדין של בית-הדין האזורי בנתניה מיום י"ז בטבת התשע"ג (30.12.12) בתיק 765289/2. נביא בקצרה את טענות הצדדים בדיונים בבית-הדין האזורי ואת הכרעת בית-הדין האזורי בנתניה:

טענות הצדדים
לדברי התובעת, היתה בבעלות הצדדים דירה בת חמישה חדרים יוקרתית ומאובזרת בשכונת (...) בנתניה. הדירה נמכרה בשנת 1993 תמורת 350,000 דולר. הנתבע היה זה שניהל את כל ענייניהם הכלכליים והפיננסיים של המשפחה. הואיל ובשל אופי עיסוקו הוא קיבל את משכורתו מרשתות התקשורת במטבע זר בחשבונות שעמדו לרשותו בחוץ לארץ, לפיכך גם את כספי תמורת הדירה הוא העביר ישירות לחשבונו בחוץ לארץ. בא כוחה של התובעת מציינת בסיכומיה כי מבדיקת רישום הפעולות של חשבון הבנק המשותף שלהם בישראל (בנק הפועלים (...), נספח ז' לסיכומים) ניתן להיווכח כי החשבון כבר לא היה פעיל באותה תקופה. לדברי באת-כוחה של הנתבעת המסקנה המתבקשת היא שהנתבע העביר את כל כספי התמורה לחשבונותיו בחוץ לארץ. יש לציין כי הנתבעת אמרה בדיון כי "הבעל אמר לה בפירוש שהכסף הועבר לפינלנד" (פרוטוקול הדיון השני שורה 210). התובעת דורשת לקבל מחצית מדמי תמורת הדירה בסך של 175,000 דולר בשווים בשקלים צמוד למדד החל מיום 02.03.93.

התובעת טוענת כי מלבד הדירה בנתניה היו ברשותם מספר רב של נכסים בפינלנד, ואותם הם רכשו במהלך שנות הנישואין: דירת מגורים בהלסינקי שנרשמה על שמו של הנתבע; דירת נופש בעיירת הנופש (...); חברת יבוא רכיבי אלקטרוניקה (...) וזכויות פיננסיות שונות מעבודתו העיתונאית ומתמלוגים שקיבל מספרים שהוא כתב והוציא לאור בפינלנד.

הנתבע הבטיח באמצעות מורשהו להמציא מסמכים ומידע מפורט על הרכוש שנצבר במהלך הנישואין אך מידע שכזה לא הומצא על ידו. הומצאו מספר מצומצם של מסמכים בפינית, ובניגוד להתחייבות שניתנה הם לא תורגמו מפינית לעברית בצורה מקצועית. לדברי באת-כוחה של התובעת מדובר בכלל במסמכים לא רלוונטיים.

מנגד טוען בא-כוחו של הנתבע כי הנתבע מנוע מלהמציא מסמכים משום שהבנק בפינלנד שבו נוהלו ענייניהם הפיננסיים באותה תקופה פשט את הרגל ונסגר ואין ממי לקבל מידע. באשר לדירה בנתניה, טוען בא-כוחו כי הצדדים נטלו בשעתו הלוואה בנקאית לצורך רכישת הדירה - כפי שהודתה בכך התובעת בחקירתה בדיון (פרוטוקול הדיון השני 02.11.12, שורות 172-153). כשנשאלה התובעת מה היה גובה ההלוואה היא לא ידעה להשיב; ולשאלה הנוספת האם יכול להיות שסכום ההלוואה היה על כל הדירה? היא השיבה: "לא יודעת" (שורה 228). טוען בא-כוחו של הנתבע שהואיל וברור כי נלקחה הלוואה כפי שהודתה התובעת, ומאידך גיסא יש להסתפק בדבר גודל ההלוואה - שיייתכן שהיא היתה בשווי כל הדירה - אם-כן, נטל ההוכחה מוטל על התובעת. כל עוד שלא הוכחה גודל ההלוואה לא ניתן מפאת הספק לחייב את מרשו, ולפיכך יש לדחות את תביעת התובעת.

(...)

נפסק
א. אנו מקבלים את תביעת התובעת ומחייבים את הנתבע בסך של 175,000 דולר (ארה"ב). דרישת התובעת להצמדה וריבית - נדחית.

ב. על הנתבע לשלם את כל הוצאות המשפט שהוציאה התובעת בתיק זה.

ג. על באת-כוחה של התובעת להמציא לנו את סכום דמי הטרחה שהתובעת נדרשת לשלם לה לצורך קביעת הסכום הזה בפסיקתא בהמשך לפסק-הדין.

ד. פסק-דין זה ניתן לאכיפה גם על-ידי מערכת המשפט הפיני בהתאם לעקרונות המשפט הבינלאומי הפרטי ועל-פי כללי הכיבוד ההדדי של הערכאות השיפוטיות.

הרב אריאל ינאי - דיין

אנו מצטרפים לפסק-דינו של חברנו.

הרב מיכאל עמוס - אב"ד הרב שניאור פרדס - דיין

עד כאן מפסק-הדין של בית-הדין האזורי.

לאחר שמיעת הערעור שהוגש לפנינו על פסק-דין בית-הדין האזורי נתניה מיום י"ז כסלו ע"ג (01.12.12), אשר לטענת ב"כ המערער טעה בית-הדין האזורי שחייב הבעל במחצית סכום ממכירת הדירה המשותפת שנמכרה בנתניה בסך 175,000 $ לאישה ולטענתו הרי האישה הודתה שהיו הלוואות לרכישתה רק שלא ידעה כמה ועוד שכספים אלו ממכירת הדירה בזבזו בני הזוג למחייתם, ועל-כן יש לבטל הפסק-דין המחייב הבעל בסכום הנזכר לעיל.
לעומתו טענה ב"כ האישה כי הבעל לא קיים הסכם שחתם עליו בטרם ביטול עיכוב היציאה כי יופיע לדיונים וכן ימציא מסמכים תוך 45 יום במופיע בסעיף 3, ועד היום לא המציא דבר.

לאחר העיון, לא מוצא בית-הדין שיש מקום לשנות פסק-דין בית-הדין האזורי המנומק ומפורט שניתן פה אחד. כך שאין מקום גם להחזיר התיק שוב לבית-הדין האזורי בנתניה ולחייבם שיגבו עדותו של הבעל באמצעות סקייפ - דברים שנטענו בבית-הדין האזורי ובית-הדין לא ראה לנכון לנהוג כך.

בית-הדין האזורי פסק:
א. בית-הדין חייב הבעל לשעבר בסך-175,000 $ סך המחצית של דירת הצדדים שנמכרה בשנת 1993. דרישת התובעת להצמדה וריבית נדחית.

ב. על הנתבע הבעל לשלם את כל הוצאות המשפט שהוציאה התובעת בתיק זה, ועל ב"כ התובעת להמציא לבית-הדין סכום דמי הטרחה שהתובעת נדרשת לשלם לה לצורך קביעת הסכום בגופו של פסק-הדין.

ג. פסק-דין זה ניתן לאכיפה גם על-ידי מערכת המשפט הפיני, ובהתאם לעקרונות משפט הבינלאומי וכולה.

לטענת ב"כ המערער הצדדים התגרשו בג"פ, ואחר-כך נידון נושא הרכוש בבית-הדין על-פי הסכמתם. והגם שמרשו היה צריך להופיע לדיונים לא היה יכול מכיוון שחשש להגיע לארץ ולא יוכל לחזור אחר-כך לחוץ לארץ, מכיוון שהיא הוציאה נגדו עיכוב יציאה.

ונכון שהפקיד ערבות בסך- 50,000 שקל על-ידי אחיו, וזה שולם כיוון שלא הגיע לדיונים, ולטענתו טעה בית-הדין שלא שמע עדותו דרך מכשיר סקייפ בעידן היום של התקשורת, ועל-כן מבקש להחזיר את התיק לנתניה ושם תשמע עדותו דרך סקייפ. כשבית-הדין העיר שלא דומה שמיעת עדותו עצמו כשנמצא כאן, אמר אבל זה יותר טוב מכלום.

עוד טען שבבית-הדין האזורי טענה כשיינתן לה 175,000 $ מחצית מהסכום שהדירה נמכרה בו בזמן שעל הדירה נלקחה משכנתא שגם האישה הודתה בזה רק שאמרה שלא יודעת כמה היתה ההלוואה. כשבית-הדין שאל אם היתה תביעתם לכתובה, אמר לא היתה תביעה.

לעומתו טענה האישה וב"כ שלא נכון שהיה עיכוב יציאה נגדו זה היה בתנאים ואילו היה עומד לא היו מעכבים אותו. כמו-כן התחייב להמציא מסמכים לבית-הדין בעניין הדירה והלוואה תוך 45 יום מהסכם ביטול עיכוב היציאה דבר שלא קיים עד היום, וגם אם המציא באיחור רב מספר מסמכים לא המציא על גובה המשכנתא שהיה על הדירה.

לשאלת בית-הדין, אם לא יודע להיכן הכסף הלך השיבה נתתי בו אמון והעביר אותו לחשבונו בחוץ לארץ.

על כל פנים כשהיה צריך לבא לדין ולהביא מסמכים ולא עשה ניתנים פסק-דין. באשר לכתובה אמרה, לא תבענו כי חשבנו שברכוש שתקבל זה יכסה הכתובה ועל-כן מבקשת לדחות הערעור ולחייב המערער בהוצאות משפט.

על-כך.

והנה לאחר העיון נראה שבעיקר הדבר שבית-הדין דן שלא בנוכחות הבעל לשעבר ובלי הגשת מסמכים מטעמו עשה כדין כמו שמבואר בחו"מ סי' ט"ו סעיף ג' וז"ל השו"ע: "הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה, לא יפסוק על-פי העדים ויאמר העיון תלוי בצואר העדים, אלא ידרוש ויחקור הרבה בדרישה וחקירה כמו בדיני נפשות.

על-כך.

והוא מיבמות ג' ע"א מברייתא מדבר שקר תרחק, ובשבועות ל' ע"ב וברמב"ם פכ"ד מהלכות סנהדרין.

ובהמשך דברי השו"ע שם:

"אם נראה לדיין לפי דעתו שיש בו רמאות ולא מתוך ידיעה, או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אף על-פי שאינו יכול לפוסלן, או נראה לו שיש דברים מוסתרים ואינם רוצים לגלותם בכל אלו הדברים יסתלק מהדין, וידון אתו מי שלבו שלם בדבר."

ובסעיף ד' הוסיף השו"ע דכל זה שהדיין יכול להסתלק מהדין מרומה רק בראה שהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי, אסור לו להסתלק מן הדין, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו שלא יצא מושכר הרמאי ברמאותו.

ואם נראה לדיין באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו. והגם שלפי הרמב"ם אין חילוק בין תובע לנתבע בדין מרומה שעל הדיין לסלק עצמו מ"מ השו"ע פסק כדעת הרא"ש ועיין בסמ"ע ס"ק ט'.

ומש"כ השו"ע דאם נראה לדיין באומדנא דמוכח שהוא חייב יחייבנו. כתב הסמ"ע בס"ק י"ג מהרא"ש דה"ה אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא.

וא"כ בנידון שלנו שבית-הדין נתנו זמן לנתבע לבוא לדין ולהמציא מסמכים והעדיף לא לבוא לדין ולא להשיג מסמכים אין לך דין מרומה מזה ואסור להסתלק מדין זה כשהנתבע הוא רמאי ודנים אותו על-פי אומדנא דמוכח. שבדיני ממונות יכול הדיין בכה"ג לדון על-פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת, והדבר חזק בלבו שהוא כך אף על-פי שאין ראיה ברורה וכמו-כן הרמב"ם בפ' כ"ד הלכה א'-ב' מסנהדרין, והוא מכתובות פ"ה ע"א.

מ"מ כתב הסמ"ע בס"ק ט"ו והנתיבות שם דמ"מ יש לדון על-פי האמת שנתאמת לו, ולא על-פי הטענות המכחישות האמת.

לפ"ז מכיוון שהאישה מודה שנלקחה הלוואה ומשכנתא רק שלא יודעת כמה הוי טענה שמכחישה שמגיע לה מחצית מסך מכירת הדירה שנמכרה בסך- 350,000$ שהרי לטענתה צריך להפחית המשכנתא והגם שהוחזרה המשכנתא במשך כארבע שנים כנראה שלא גמרו להחזירה תוך תקופה קצרה של ארבע שנים וא"כ מהסכום של 350,000$ הוחזר חלק מסויים למשכנתא.

אם לא שלאישה מגיע גם כתובה ופיצוי, הגם שלא תבעה - היא לא מחלה, ואולי בית-הדין הביא זה בחשבון כשחייבו אותו במחצית ממכירת הדירה. ולפ"ז א"כ אין מקום לשנות מפסק-דין של בית-הדין האזורי. עוד מטעם אחר יש לדון היות וכאן נמכרה הדירה בשנת 1993 ובשנת 2002 היה תחילת הפירוד ביניהם שהיה הבעל נוסע לפינלנד לתקופה וחוזר לארץ והכספים של המכירה היו תחת ידו כשהאישה נתנה בו אימון וגם הנכסים שנקנו בפינלנד וההשקעות בבנקים היו רק על שמו בלבד, יש להניח שאם לבעל היתה מאז אישה אחרת בפינלנד כשרכש נכס או השקיע כספי מכירת הדירה על כמו הוי כאומר בפני עדים שכל מה שעושה וקונה ומשקיע זה לעצמו וחלקה של האישה הוי גזל בידו לא כדין שותף ושליח ומשלח רגיל.

והגם שהאישה לא ביקשה כתובתה ופיצוי אם ראה בית-הדין שעל-פי דין מגיע לה.
ואף שבשו"ע חו"מ סי' י"ז סעיף י"ב ברמ"א פסק וז"ל: דיין שראה שהנתבע חייב על-פי הדין יותר ממה שתבעו התובע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע, ואם פסק לו יותר הרי זו טעות בדין וחוזר. כתב הש"ך שם בס"ק ט"ו דאם אנו יודעים שהתובע טועה בדין ולכן לא תובע הוי מחילה בטעות, ומחוייב הדיין לפסוק יותר, ודלא כהסמ"ע שם.

גם בספר באר שבע הביאו הש"ך שם כתב שמותר לדיין לפסוק לזכות את בעל השטר על-פי הזכות שנראית לדיין בשטר, אף על-פי שבעל השטר לא טען אותה זכות, ולא הרגיש בו כלל.

וכאן בנידון דידן שיש לאישה שטר כתובה ודאי גם אם לא תבעה אם נראה לבית-הדין שמן הדין מגיע לה על-פי הדין רשאית לחייבו.

לאור הנזכר לעיל גם אם האישה הודתה שהיתה משכנתא על הדירה שלא יודעת כמה, מכל מקום ישנה כאן שטר כתובה שעל-פי דין בית-הדין נראה להם לחייב.

וגם בנוסף הרי האישה טענה שהיו נכסים אחרים בפינלנד שכיום היו רשומים על שמו בלבד וגם זכויות רבות של הבעל ועליו היה להגיש מסמכים בעניין זה ובחר שלא להגישם, וכבר בית-הדין האזורי רמז שאם היתה תובעת יותר היום מתייחסים.

לאור כל הנזכר לעיל, בית-הדין הגדול לא מוצא שום מקום לשנות מפסק-דין בית-הדין האזורי.

הרב מסעוד אלחדד

מסכים.

הרב ציון בוארון
לאחר העיון בפסק-הדין של בית-הדין האזורי, ולאחר העיון בדבריו ובנימוקים שכתב עמיתי הגאון הרב מסעוד אלחדד הריני לכתוב את דעתי.

הנה עיקר נימוקם של דייני בית-הדין האזורי הוא שהיות והנתבע לא הסכים לבוא לדיונים ולהביא את המסמכים הרלוונטיים, הרי שיש לו מה להסתיר, ודין זה הוא דין מרומה, ובמקרה כזה בזכות הדיינים לפסוק כראות עיניהם ולחייב את הנתבע את מה שהם בטוחים שהוא חייב על-פי דין.

הנה מה שכתב הרה"ג אריאל ינאי בנימוקיו הארוכים והסכימו אתו חברי בית-הדין, שבדין מרומה זכות הדיינים לחייב את הנתבע מה שחזק בליבם שהנתבע חייב, דברים אלו הם נכונים, והדברים מבוארים היטב בנימוקיו לפסק-הדין.

ברם צ"ע מניין היה ברור לחברי בית-הדין שהנתבע חייב את הסכום שפסקו נגדו, ואבאר דבריי. הנה אם האישה היתה טוענת ודאי שהבעל חייב לה ערך מחצית הדירה שנמכרה, והבעל לשעבר היה מתחמק מלהשיב ולהביא את הראיות שהיו בידו, היה מובן פסק-הדין של בית-הדין האזורי שחייב את הבעל לשעבר לשלם מחצית ממה שקיבלו עבור דירתם שנמכרה. ברם במקרה שלנו האישה לא טענה ודאי שמגיע לה את כל הסכום שקיבלו עבור דירתם, היה מוסכם בין הצדדים שבשנת 1989 הצדדים קנו דירה בנתניה, ולקחו על דירה זו משכנתא, דירה זו נמכרה בשנת 1993 בסך- 350,000 $ והכסף העבר לפינלנד. לא ידוע מה היה סכום המשכנתא במקור, וכן לא ידוע איזה סכום פרעו הצדדים במשך ארבעת השנים, עד מכירת הדירה, ומהו הסכום שנשאר חוב לבנק למשכנתאות בעת מכירת הדירה.

איני יודע מניין לקחו הדיינים בבית-הדין האזורי שבמשך תקופה זו פרעו הצדדים את כל חוב המשכנתא. לדעתי היו צריכים לשער תחילה מה היה בערך סכום המשכנתא, ואחר-כך לשער כמה פרעו הצדדים מחוב המשכנתא במשך הארבע שנים. ונראה לי שבדרך-כלל באותם שנים בנק נתן הלוואות משכנתא בין 30% ל- 40% מערך קנית הבית, הלוואת משכנתא כזו ניתנת בדרך-כלל שיפרעוה במשך כעשר שנים, ואם-כן בתווך זמן של 4 שנים הצדדים שילמו רק כ- 40% מערך ההלוואה. דהיינו סכום ההלוואה היה כ- 40,000 $ והסכום ששולם במשך הארבע שנים היה בערך 56,000$.

למרות דברי לעיל אין בדעתי לשנות את פסק-הדין של בית-הדין האזורי מטעמים אלו:

א. הבעל לשעבר לקח את כספי השותפות שקיבל ממכירת הדירה כדי להשקיע אותם בבנקים בפינלנד במשך שנים, וכנראה שכספים אלו הניבו רווחים מריבית וכדומה. ואין לומר שהבעל גנב את כספי האישה, והוא הלווה אותם לבנק, ולפי זה כל הרווחים הם שלו, ולאישה הוא צריך לפרוע רק את המעות שגזל ממנה. דעיין חו"מ (סי' קפ"ג סעיפים ג' ד') מבואר שמשלח ששלח שליח שיקנה לו חפץ או עסק, והלך השליח וקנה סתם, אמרינן שלא עבר על דברי המשלח, עד שהשליח אומר שאיני קונה עבור המשלח ואני גוזל את מעותיו.

להלן ביאור נימוק זה:

שותף שהשקיע ממון השותפות אם הוא יכול לטעון גזלתי את ממון של השותף שלי וכל הרווחים הם שלי. דבר זה ניתן ללומדו מאדם ששלח שליח שיקנה חפץ, ולאחר זמן טען השליח גזלתי את ממון המשלח וקניתי את החפץ לעצמי. ואביא כאן את הביאור שכתבתי לסימן קפ"ג שם מתבאר עניין זה.

ביאור לסימן קפ"ג בחו"מ סעיף ד
ראובן שאמר לשמעון: זבין לי האי מידי, וזבין ליה סתמא, קנייה ראובן משעת משיכת שמעון(1). ואף על-פי שחזר שמעון אחר משיכה ואמר: לעצמי כיונתי לקנות אינו נאמן, אע"ג דיהיב שמעון דמים שלו, קנייה ראובן ויהיב לשמעון זוזי.
נראה שמדובר שהמשלח אמר לשליח שיקנה לו חפץ פלוני וכפי דברי הר"ן בקידושין שהביאו הרמ"א בסעי' ב'.

שו"ע: אבל אם חזר בו שמעון קודם משיכה, ואמר שקונה לעצמו, אפי' חזר בין מתן מעות למשיכה, קנה לעצמו אי יהיב שמעון למוכר זוזי מדיליה.

הסמ"ע ס"ק י' כתב: ז"ל הטור (שם), כיון דמעות אינן קונות, נמצא דעדיין לא קנה ראובן, ובשעת משיכה זכה לעצמו, ואפילו מי שפרע ליכא, שלא תיקנו מי שפרע אלא בין מוכר ללוקח, אבל בין שליח והמשלח לא.

עכ"ל.

ופירש הנתיבות (ס"ק ה') שכל זמן שהשליח לא משך עדין לא עשה שליחותו, ולכן המשלח לא התחייב לשלם לשליח עבור המעות שנתן עבורו, ועל-כן למעשה המשלח לא עשה אפי' קניין מעות, ולכן יכול המשלח לחזור בו ולקנות לעצמו.

שו"ע: אבל אי יהיב ראובן זוזי לשמעון, ואזיל ויהיב זוזי למוכר בשמא דראובן, ומקמי משיכה הדר ביה שמעון ואמר: לעצמי אני קונה, לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכווין מוכר לאקנויי ליה. בד"א, בדאמר: זבין לי, אבל אי אמר: אייתי לי דאזבין, ואזל וזבין לנפשיה, זכה.

הדינים שכתב השו"ע בסעיף זה כתבם הטור בשם הרמ"ה. והש"מ ב"ק דף ק"ב ע"ב הביא את לשון הרמ"ה ומבואר בדבריו שסובר כדעת הרמב"ם בסעיף ג', שכאשר השליח נותן למוכר מעות של המשלח ורוצה לקנות לעצמו, המוכר אינו מקנה לשליח, אלא הוא מקנה לבעל המעות, וזאת כדי שלא יעשה גזלן על מעות המשלח. וביאר הנתיבות (ס"ק ד') דאף שהמשלח לא עשה משיכה זכה במקח, שבמקום כזה שהשליח רוצה לגזול את מעות המשלח, אמרינן שמעות קונות והרי המוכר רוצה להקנות לבעל המעות.

שו"ע: לא קנה שמעון עד דמודע למוכר ומכווין מוכר לאקנויי ליה.

נראה לי שכוונת הרמ"ה שאם השליח מודיע למוכר שרוצה לשנות מדעת משלחו שהוא בעל המעות, והמוכר מסכים למכור לו נעשו שניהם גזלנים, ולכן זוכה השליח. ובזה יורדות כל התמיהות שישנם בפירושי הסמ"ע(2) והנתיבות.

הרמ"ה בש"מ כתב שאם ראובן יכול לברר ששמעון קנה במעותיו, לא זכה שמעון, אבל אם אינו לברר קנה שמעון.

הגה: ראובן שהיה יודע סחורה בזול ואמר לשמעון לקנותה להם ביחד, ושמעון שתק וקנאה, ושוב אומר: לעצמי קניתי, אם קנאה במעות שלו זכה שמעון במה שקנה, ואף על-פי אם נתרצה בתחלה בפירוש, יכול לחזור בו ואינו אלא רמאי.

כתב הגר"א שצ"ל שמה שכתב הרמ"א שזכה שמעון במה שקנה, מדובר שידוע שמעון חזר בו לפני שקנה, דאל"כ הרמ"א סותר את עצמו שבסעי' ב' פסק הרמ"א בשם הר"ן שאם ראובן אמר לשמעון קנה לי במעותיך חפץ מסויים, ושמעון קנה סתם, אמרינן שקנאה למשלח כדי שלא יחשב לרמאי.

והנה ייתכן לומר שהדעה שהביא הרמ"א כאן (שמקורה בהגהות המרדכי) חולקת על הר"ן, וסוברת שאם שמעון קנה במעותיו הוא נאמן שקנה לעצמו. ובסמוך אביא את דברי הרמ"א בסימן רע"ט סעי' ו' שגם דן בעניין זה.

רמ"א: אבל אם קנאה במעות ראובן, צריך לחלוק עמו (ב"י בשם העיטור והגהות מרדכי פ"ד דב"מ);
כאן מדובר שקיבל מראובן מעות שיעשה בהם עסקה בשותפות. כתב הגר"א שדין זה הוא אליבא דהרמב"ם בסעי' ג' שאם השליח קנה במעות המשלח, אף שאמר למוכר שקונה לעצמו, המקח שייך למשלח.

רמ"א: ואין המשלח יכול לחזור בו, ואפי' קנה שמעון במעות עצמו (ב"י בשם רשב"א).

דמאחר שהשליח הוציא מעותיו על-פי המשלח נתחייב המשלח לשלם.

ואביא כאן את דברי השו"ע והרמ"א בסי' רע"ט סעיף ו' ואבארם. וז"ל שם:

שו"ע: היה רוכב על-גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו: זכה לי בה, כיון שהגביהה לו קנה הרוכב ואף על-פי שלא הגיע לידו. (ואין המגביה נאמן לומר: לצרכי הגבהתיה, אפילו בעודה בידו) (טור).

וכו'.

הגה: ראובן אמר לשמעון: קנה לנו ביחד סחורה פלונית, והלך שמעון וקנאה, ואח"כ אמר דקנאה לעצמו, י"א דצריך לחלוק עם ראובן, דהוה ליה כמגביה מציאה לחבירו (מרדכי פ"ק דמציעא בשם ראב"ן). וי"א דאם לא היו לראובן דמים, זכה שמעון במה שקנה. ואם נתרצה לקנות לשניהן, הוי ליה כאלו זכה לשניהן (שם בשם ראבי"ה).

כתב הביאור הגר"א שם שהדעה הראשונה ברמ"א היא עיקר דסוברת כדעת הר"ן שהביאה הרמ"א בסי' קפ"ג סעי' ב'. והדעה השניה סוברת דאם לא היה לראובן מעות, ושמעון צריך לקנות במעותיו עבורו אין הדבר דומה למציאה כשאמר זכה לי, ושמעון נאמן לומר שקנה לעצמו. אלא שאם שמעון גילה דעתו שרוצה לקנות במעותיו לראובן, ואחר-כך קנה סתם אמרינן שמן הסתם קנה לראובן, ותו אינו נאמן לומר שקנה לעצמו.
מתוך המבואר לעיל עולה ששותף שהשקיע ממון השותפות, הרווחים שייכים לכל השותפים, והשותף שהשקיע את הממון אינו יכול לטעון גזלתי ממון השותפות והשקעתי לעצמי.

ב. הבעל עזב את אשתו לטובת אישה אחרת (כנראה גויה מפינלנד) לאחר שחי עם אשתו שנים רבות. ובהסכם הגירושין לא נאמר שהאישה מחלה על כתובתה. ולכן ברור שמגיע לאישה את כתובתה או פיצוי תמורתה כפי מנהגי בית-הדין. ובעל שעוזב את אשתו, מעגן אותה כפי שמתואר במקרה זה, אין בית-הדין צריך לחמול עליו. ואין לומר שהיות והאישה לא תבעה כתובתה הרי שמחלה עליה, שבבית-הדין הגדול שאלנו את ב"כ האישה מדוע היא לא תבעה שבעל האישה לשעבר ישלם לאישה את כתובתה, ב"כ האישה השיבה שהם סברו שהסכומים שהם יקבלו בחלוקת הרכוש האזרחית, זה יכסה את סכום הכתובה. מדבריה עולה שהם מעולם לא מחלו על חוב הכתובה. להלן נימוקים הלכתיים שבמקרה כזה רשאי בית-הדין לפסוק לתובע מה שעדיין לא תבע.

התובע את חברו פחות מהמגיע לו על-פי דין,

אם צריך הדיין לחייב את הנתבע שישלם לתובע מה שהוא חייב על-פי הדין.

(א) שנינו בבא בתרא דף ד עמוד ב:

מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית אין מחייבין אותו רבי יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל. גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי דאמר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל ל"ש עמד ניקף ל"ש עמד מקיף איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר חייא בר רב אמר הכל לפי דמי קנים בזול. וכו'. רוניא, אקפיה רבינא מארבע רוחותיו. א"ל: הב לי כמה דגדרי, לא יהיב ליה. הב לי לפי קנים בזול, לא יהיב ליה. הב לי אגר נטירותא, לא יהיב ליה. וכו' אתא לקמיה דרבא, א"ל: זיל פייסיה במאי דאיפייס, ואי לא, דאיננא לך דינא כר"ה אליבא דרבי יוסי.

והרמ"א בסימן י"ז סעיף י"ב:

הגה: בעל דין שתבע חבירו בעד דבר מועט, והדיין רואה שיתחייב לו על-פי הדין יותר ממה שתבע, אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע; ואם פסק לו יותר, הוי טעות בדין, וחוזר. (דעת עצמו מפ"ק דב"ב רוניא אקפיה רבינא וכו', וכ"כ הריב"ש בסימן רכ"ז).

ובד"מ כתב שהמקור לדינו היא הגמ' בב"ב מהמקרה של רוניא. והסמ"ע שם בס"ק כ"ו הקשה על הרמ"א וז"ל:

וקשה מאי ראיתו משם, הלא שם המעשה היה דרבינא התובע ידע שיתחייב לו רוניא הנתבע טפי, אלא שרצה לוותר עמו כדאיתא התם, דא"ל תחילה (לאחר שעשה רבינא גדר סביבו) הב לי כמה דגדרי, (ופרש"י כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר דהכי קיי"ל), לא יהיב ליה, הב לי לפי קנים בזול (דרצה לכנוס עמו לפנים משורת הדין לוותר עמו ליקח פחות מדיניה), לא יהיב ליה, הב לי אגר נטירא, לא יהיב ליה, יומא חד גילה רוניא דעתיה דניחא ליה בהגדרים דעשה רבינא, אתא רבינא לקמיה דרבא ותבעו, א"ל זיל פייס כו'. וא"כ י"ל דמשו"ה לא רצה רבא לפסוק על רוניא כדיניה, כיון דרבינא ידע הדין וויתר עמו מנדבת לבו, משא"כ בבע"ד שתובע פחות מפני שאינו בקי בדין, דילמא בכלל פתח פיך לאילם הוא וחייב לפסוק עליו יותר וכדיניה, או לכל הפחות אם פסק הדיין יותר אין הדין חוזר.

ובמסקנא כתב הסמ"ע וז"ל:

וצ"ל שמור"ם ס"ל דעובדא דרבינא ורוניא הוה, שכשבאו לפני רבא לא גילה רבינא שידע הדין ושרצה לוותר עמו, שהרי לא הזכירו שם לפניו, א"כ שפיר נלמד משם דהדיין לא יפסוק יותר מהתביעה, דהא א"ל רבא זיל פייסיה במאי דאיפייס, ר"ל במאי דתובע אותך דמי נטירא, ולא רצה לפסוק לו יותר, והא דא"ל ואי לא דיינינא לך כרב הונא כו', בתורת קנס א"ל, ור"ל דהכי דיינינא לכל אלם דכוותך דאינו רוצה לציית לדיין לפייס לפחות במאי דתובעו להעמידו על קו הדין. ולפי מ"ש יש ללמוד מכאן גם לדעת מור"ם דמותר או חיוב לדיין לומר כן להנתבע, זיל תן לו במה שתבעו לך ואי לא מנדינן לך עד שתתן לו כל מה שאתה מחוייב ליתן לו מן הדין, וכן יעשה הדיין שיקנסו אם לא ישמע, וכמ"ש התוס' הנ"ל דלא להפחידו אמר כן אלא לדינא ומשום קנס, א"נ גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה.

ודו"ק: עכ"ל.

מדברי הסמ"ע עולה שדעת הרמ"א שאם בעל דין תובע והדיין רואה שמצד הדין הנתבע חייב יותר ממה שהתובע תובע, והדיין אינו יודע אם הנתבע יודע את הדין ומוחל לנתבע מה שאינו תובעו, או שייתכן שהתובע אינו יודע את הדין, דהדיין אינו יכול לפסוק יותר ממה שהתובע תובע, אולם הוא יכול לאיים על הנתבע שאם לא ישלם כפי מה שהתובע תובעו הוא יחייב אותו את מלוא הסכום שהוא חייב לשלם על-פי הדין.(3)

(ב) ברם בתוס' שם(4) מבואר שלא כדברי הסמ"ע דכתבו דרבא איים על רוניא שאם לא ישלם מרצונו, כפי שרבינא תבע הוא יחייבו לשלם כפי הדין. וכן הקשו בהגהות דרישה ופרישה, וספר כפות תמרים (סוכה דף ל"ד ע"ב).

והש"ך שם ס"ק ט"ו הקשה על הסמ"ע ובמסקנה כתב וז"ל:

אלא נראה לפע"ד דהדברים כפשטן, ודברי מור"ם הן ממש דברי הש"ס דעובדה דרבינא ורוניא ודברי הריב"ש סי' רכ"ז. שהרי לא הוזכר בדברי מור"ם שהדיין רואה שהתובע טועה בדין, אלא סתמא קאמר, בע"ד שתבע את חברו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו יותר כו', והיינו שהבע"ד תובע בסתם דבר מועט, לא יפסוק לו הדיין יותר ולומר בוודאי התובע טועה בדין, אלא יכול להיות שמוותר כנגדו או מחל לו, ולכך מספק לא יוציא ממון. והיינו ממש עובדה דרבינא, שרבינא בוודאי תבע את רוניא לפני רבא בסתם שייתן לו אגר נטירה, שהרי לא הוזכר בש"ס שם שהיה להם ויכוח לפני רבא ושאמר רבינא שמוותר נגדו, אלא סתמא קאמר בש"ס אתא לקמיה דרבא, משמע שבא לפני רבא ותבעו שאינו מבקש ממנו רק אגר נטירה, ולמה לא פסק לו רבא יותר, והיה לו לחשוב שרבינא אינו יודע שהלכה כרב הונא, ואי הוה ידע הוי תבעו יותר. אלא ודאי כיוון שיכול להיות שרבינא ג"כ יודע ההלכה ומוותר נגדו (אין) לפסוק יותר(5).

עכ"ל.

והתומים גם כתב כהש"ך דאם הדיין אינו יודע אם התובע מוחל על שאר התביעה, או דשמא התובע אינו יודע את הדין ולכן אין הוא תובע את מלוא הסכום, המגיע לו על-פי הדין, דאסור לדיין לפסוק יותר ממה שהתובע תובע, דשמא התובע יודע את הדין ומחל על השאר. אלא שחילק וכתב שכן הדין רק בתלמיד חכם, אבל בעם הארץ אמרינן שמן הסתם אינו יודע את הדין, ומוטל על הדיין לומר לתובע כמה הוא זכאי לתבוע על-פי הדין. וכתב התומים שבת"ח אם פסק הדיין שהנתבע חייב לשלם כל מה שהתובע היה ראוי לתבוע, דאם התובע גבה את כל מה שהדיין פסק אי-אפשר להוציא ממנו אם הוא טוען שלא מחל אלא שלא ידע את הדין, אבל אם התובע לא גבה יכול הנתבע לומר לא אשלם אלא מה שתבעת כיוון שעל השאר מחלת.

והתומים (סק"ח) תירץ, את הגמרא מדאמרו בש"ס (שם) אתא לקמיה דרבא, ולא אמר אתו לקמיה דרבא, משמע דרוניא בעצמו אתא לקמיה דרבא, ואמר לו רבא שייתן לו הדבר מועט שרוצה, דאי לא, פירוש שיבוא רבינא לפניו ויתבע יותר, יפסוק לו כפי שיתבע, דהלכה דחייב ליתן לו החצי מכפי מה שגדר, ומזה הוכיח הרמ"א דינו, מדלא אמר לרוניא שהוא גזל בידו אף שרבינא תובע ממנו בפחות, אלא ודאי דתולין במחילה. והנה פשטות הגמ' אינה כפשט זה, ובתוס' מבואר שלא פירשו כן.

והנה גם על הפירוש של הש"ך קשה הקושיא של הכפות תמרים, (סוכה דף ל"ד ע"ב ד"ה כתבו עוד ובריש בתרא) שמתוס' לא משמע כדבריו, דהתוס' כתבו שרבא יכל לחייב את רוניא יותר ממה שרבינא תבע. והכפות תמרים פירש את דברי הרמ"א כהש"ך שתובע שתובע פחות מדינו הרי שמחל על השאר. ואת דברי התוס' ביאר שרבא לא איים על רוניא, אלא שאמר לו שראוי שישלם לרבינא מה שתובעו כיוון שמצד הדין ההלכה כר' הונא אליבא דר' יוסי שהוא חייב לשלם מחצית מעלות הכותל. וכתב הכפות תמרים שאם יש לדיין ספק אם התובע יודע את הדין ואינו תובע את מלוא תביעתו משום שמחל על השאר, או שייתכן שהתובע אינו יודע את הדין, מוטל על הדיין לחקור בדבר ואם מתברר לו שהתובע אינו יודע את הדין, ומשום כך אינו תובע את כל התביעה, מוטל על הדיין לומר לתובע את הדין.

(ג) ובנתיבות המשפט ס"ק א הקשה על הש"ך והתומים וז"ל:

וקשה הדבר טובא, דמאי שנא מהא דב"מ דף ס"ג (ע"ב) דכשהוא בכדי שהדעת טועה לא תלינן במחילה ומתנה רק בטעות, ואין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין תורה בזמן הזה שנתמעטו הלבבות, ומכל שכן בעם הארץ שאינו יודע בשום דין. והרב לא חילק כלל בין תלמיד חכם לעם הארץ. ויותר תמוהין דברי הסמ"ע (שם) שסובר דאפילו ודאי טעה בדין הוי מחילה, והוא תמוה מהא דבבא מציעא (ס"ג) (ס"ו ע"ב), דשם מסיק דרק בזביני מחילה בטעות הוי מחילה, מטעם שכתבו התוספות (ד"ה התם), דניחא ליה למיקם בהימנותא, או מטעם שכתב הרא"ש שם (פ"ה סי' ל"ב) דבמקום שהוא יודע בודאי שנותן את שלו לחבירו שיהיה של חבירו, אף שהוא מחמת טעות בדין, שאם היה יודע הדין היה חוזר בו, הוי מחילה, אבל באונאה שאינו יודע כלל אם נותן לו את שלו, לא הוי מחילה מטעם דלא ידע דמחיל, ואם-כן הכא נמי ממש להא דמי, דמה לי אם טועה בשווי המקח וסובר שהוא של חבירו מחמת המקח, או שסובר שהוא של חבירו מחמת שטועה בדין, כיון שאינו יודע אם יש לו דבר ביד חבירו כלל. וכו'.

ועל-כן כתב הנתיבות וז"ל:

לכן נראה לפי עניות דעתי, דדוקא במקום שלפי הדין הוי גזל תחת ידו אם אינו מחזירו, ודאי דחייב להחזיר, וגזל הוא תחת ידו כשאינו מחזירו, ואף שחבירו אינו תובעו תלינן בטעות שאין לך בכדי שהדעת טועה יותר מדין, ודוקא בהא דרוניא ורבינא (ב"ב ה' ע"א) במקיף את חבירו בגדר, דשם אם יתחייב ליתן לו כפי מה שגדר הרי יהיה הגדר החצי של רוניא כיון שפרע לו החצי, מה שאין כן כשלא ישלם לו רק אגר נטירא, לא יהיה לו חלק בכותל. והנה הנימוקי יוסף ריש בבא בתרא (ג' ע"א מדפי הרי"ף) במתני' דסמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל, כתב וזה לשונו, ואם תאמר במה קנאו דמחייבין אותו, וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה, ע"ש. ולפי זה לא היה רוניא מתחייב ליתן לרבינא רק כשנתכוין לכך מתחילה. וכן לפי מה שכתב הרמב"ן בחידושיו דף ד' במתניתין דהמקיף את חבירו, שהחיוב הוא מטעם יורד לשדה חבירו שלא ברשות. והש"ך בסימן שצ"א סק"ב כתב, דהיורד לשדה חבירו אינו חייב כי אם כשנתכוין להשביח לחבירו, ע"ש. ולפי זה אף אם היה רבינא טועה בדין מעיקרא ולא נתכוין להקנות לרוניא הכותל כשירצה, בעניין שכתב הנימוקי יוסף כנ"ל, אין רוניא מתחייב לשלם לרבינא, ואפילו אם היה רבינא מתכוין להקנות הכותל לרוניא כשישלם, מכל מקום כל זמן שאין רבינא תובע לרוניא לשלם לו בעד חצי הכותל, אין שום גזל תחת יד רוניא, כי הרי כל זמן שאין רוניא משלם לרבינא הרי הגדר הכל של רבינא, ואין לרוניא חלק בהגדר עד שמשלם, ובזה ודאי דאין הבית-דין מחוייבים להודיע לרבינא דיכול לכפותו לרוניא למכור לו חצי הגדר, כיון שכל זמן שאין כופהו אינו מתחייב לו וליכא גזל תחת ידו.

עכ"ל.

והנה לפי דברי הנתיבות גם צריך לפרש את הגמ' שרבינא לא סיפר לרבא, שתבעו תחילה שישלם לו מחצית מהגדר, ופירוש זה קשה. ועוד קשה שבתוס' מבואר שרבא איים על רוניא שיחייבו כר' הונא אליבא דר' יוסי, ומבואר בדבריהם שאיים עליו כדין, ולפי דברי הנתיבות רבא איים על רוניא שלא כדין, שהרי רבינא לא גילה דעתו שרוצה שלרוניא יהיה חלק בגדר.

והנה הנתיבות ביאר את הנהגתו של רבא במקרה של רבינא ורוניא, אולם לדבריו דברי הרמ"א קשים, כיוון שהרמ"א כתב דינו בהלכות דיינים כיצד צריכים דיינים לנהוג במקרה שתובע תובע פחות מהמגיע לו על-פי דין, ולפי הנתיבות אין זו הוראה כללית, אלא רק הוראה לדיין כיצד לנהוג במקרה שהיה לרבינא עם רוניא. ולפי זה ודאי שהרמ"א לא התכוון לדברי הנתיבות.

(ד) וע"כ נראה לי שהריב"ש והרמ"א לדבר אחד התכוונו, דהשאלה שנשאל הריב"ש (סי' רכ"ז) היתה בשנים שירשו בית ולא היו יכולים לגור בו יחד, והתובע טען שאינו יכול לגור בבית יחד עם שותפו, ועל-כן תבע או שישכירו את הבית ויתחלקו בשכר, או שכל אחד מהם יגור בבית שנה. והדיין שם פסק שישכירו את הבית ויתחלקו בשכירות, ועל כך כתב הריב"ש שהדיין טעה בדין והדין חוזר, שמאחר שהתובע נתן לנתבע לבחור אחת משתי האפשרויות אין הדיין יכול לפסוק ולחייב את הנתבע יותר ממה שהתובע תבע, ואע"פ שאם התובע היה דורש שהדיין יפסוק כדין, דהדין הוא כפי שפסק הדיין, מ"מ כשהתובע נתן לנתבע לבחור אחת משני אפשרויות היה אסור לדיין לפסוק יותר ממה שתבע התובע.

ונראה לי שהפירוש בדברי הריב"ש ששנים שבאו לדין מצווה על הדיין לנסות לפשר ביניהם(6), אך אם הוא יודע את הדין אסור לו לפשר ביניהם (והשו"ע פסק שגם אם הדיין יודע את הדין הוא יכול לעשות פשרה לפני הפסק-דין), והנה הדין הוא שאסור לדיין לפשר אבל אחרים יכולים לעשות פשרה. והנה במקרה של הריב"ש התובע נתן לנתבע אחת משני אפשרויות הרי שרצה לילך לטובת הנתבע והציע לו פשרה, דאין לומר שהתובע לא ידע את הדין ולכן הציע אחת משתי אפשרויות, דאם היה כן התובע היה תובע דינו והדיין היה פוסק, ואז לא היה יוצא נפסד, אלא ודאי שרצה לבוא לקראת הנתבע מדרך פשרה, ועל כך כתב הריב"ש שהדיין טעה בדין וחוזר דכיוון שהתובע הציע פשרה אסור לדיין לבטל הפשרה ולפסוק דין. דהיות ואחר יכול לעשות פשרה ביניהם גם בעת שהדיין יודע את הדין, וכאן שהתובע הציע פשרה הוי כנכנס אחר ביניהם והציע פשרה דאסור לדיין לבטל הפשרה ולעשות דין.

ונראה לי שעל דין זה הביא הרמ"א ראיה לדברי הריב"ש מהמקרה של רוניא. שכנראה שרבינא סיפר לרבא את ההצעות שנתן לרוניא, דאו שיקנה מחצית הכותל או שישלם דמי קנים בזול, או שישלם לו דמי שמירה, ולכן רבא לא יכל לפסוק שרוניא ישלם כדין מחצית מעלות הכותל. ונראה שרבינא הסכים לעשות פשרה במקרה שרוניא ישלם מרצונו את הסכום הנמוך שהציע לו, אולם על דעת שלא ירצה לשלם מרצונו, ובית-דין יצטרכו לכוף את הנתבע לשלם רבינא לא הציע את הפשרה. וזה ביאור דברי התוס' שרבא לא איים על רוניא דבר שאינו חייב בדין. ורבא אמר לו שאם לא ישלם מרצונו דמי שמירה, יחייבו כדין לשלם מחצית הכותל. ונראה שמה שכתבו התוס' שרבא לא חייב את רוניא את דמי הכותל משום דרבינא כבר התפייס, אין הכוונה שרבינא מחל על הסכום הגדול יותר, אלא דהסכים שאם רוניא ישלם מיד את הסכום הנמוך לפי הוראת בית-דין הוא לא ידרוש ממנו הסכום הגדול יותר.

ולפי זה במקום שהדיין רואה שהנתבע אינו תובע יותר משום שהוא טועה בדין, הרי הדיין חייב לומר לתובע שיכול לתבוע כפי הדין, ונראה שאם הדיין מסופק בדבר אם התובע מחל על מה שאינו תובע, או שאינו תובע יותר משום שאינו יודע את הדין, דהדיין צריך לנהוג כפי שכתב הכפות תמרים שמוטל עליו לחקור ולברר אם התובע טועה בדין, או שמא מחל על מה שלא תבע. ואף על-פי שהרמ"א קיצר נראה שסמך על מה שכתב בדרכי משה שמקור הדין בריב"ש ובדברי הגמ' בב"ב.

ונראה לי להביא ראיה לדברי מדברי הדרכי משה שבסי' י"ז כתב וז"ל:

גרסינן בגמ' פר' קמא דב"ב רוניא אקפיה רבינא ואמר לו הב לי אגר נטירותא לא יהב ליה אתא לקמיה דרבא וכו' נראה ללמוד מזה דאם בעל דין תבע לחברו בדבר מועט וראה הדיין שחייב לו יותר ע"פ הדין, שא"צ לפסוק לו רק כפי מה שתבעו, ואם פסק לו יותר ממה שתבעו הוה טעות בדין והדין חוזר, וכ"כ בר ששת בתשובותיו סימן רכ"ז, וכתבתי לקמן סי' כ"ה. עכ"ל.

ובסי' כ"ה כתב וז"ל:

כתב הריב"ש סי' רכ"ז ראוי לסתור דינם מפני שלא עיינו בתביעות ראובן ונתנו לו יותר ממה שתבע ואע"פ שהיה יכול לחזור בו קודם גמר דין מ"מ מאחר ולא חזר בו היה להם לפסוק אלא כפי מה שתבע. עכ"ל.

למדנו מדברי הרמ"א שרבינא לא מחל אלא הציע פשרה והיה יכול לחזור בו, ולפ"ז מובן מדוע רבא איים על רוניא שאם לא ייתן לרבינא הסכום הנמוך, יפסוק שחייב לשלם מחצית מדמי הכותל, דתובע המציע פשרה אינו מוחל על תביעתו הגבוהה יותר. ומ"מ מדברי הרמ"א עולה שלא דיבר כלל במקרה שיש לומר שהתובע טועה בדין. ולמעשה הסמ"ע בסוף דבריו כתב פירוש זה בדברי הרמ"א שבסוף ס"ק כ"ו כתב וז"ל:

א"נ גם מצד הדין, דכיון דאינו רוצה ליתן הפחות, הו"ל כאילו לא תבעו בפחות אלא באו לפני דיינים ופוסקים לו כדיניה, ודו"ק: עכ"ל.

ברם מאחר שבית-הדין האזורי לא בירר אם מגיע לאישה כתובתה, על-כן בית-הדין האזורי יקיים דיון אחד, יזמין את הצדדים לדיון, ובו יברר אם מגיע לאישה כתובה. אם יתברר שמגיע לאישה כתובתה הרי שהערעור נדחה. ובמידה ויראה לבית-הדין האזורי שמה שפסקו לאישה, אין בו לכסות את גם את כתובתה, או פיצוי הראוי למקרה זה, יוכלו לפסוק ולחייב את הבעל לשעבר בהתאם.

מסקנה
א. תובע שתבע את הנתבע שישלם לו פחות ממה שהנתבע חייב על-פי דין. אם ניכר לדיינים שהתובע תבע פחות מהמגיע לו, משום שאינו יודע את הדין. לא אמרינן במקרה זה שמחילה בטעות הויא מחילה, והדיינים צריכים לומר לתובע שזכותו לתבוע את אשר הוא זכאי לקבל על-פי דין. וכן כתב בעל הכפות תמרים.

ב. אם לא ידוע לדיינים אם התובע יודע את הדין או אינו יודע את הדין, צריכים הדיינים לחקור בדבר, ואם נראה להם שהתובע תבע פחות משום שאינו יודע את הדין, צריכים הדיינים לנהוג כאמור באות א'. וכן עולה מדברי הכפות תמרים והנתיבות. וכן סובר גם התומים אלא שכתב שכן צריך לנהוג רק כשהתובע הוא עם הארץ.

ג. אם התובע תבע פחות מהמגיע לו מחמת שרצה להתפשר עם הנתבע, ובית-הדין פסק את הסכום המגיע לתובע על-פי דין, הוי טעו בדבר משנה והדין חוזר. ונראה לי שזה הדין שפסקו הריב"ש והרמ"א בסי' י"ז.

ד. במקרה שנראה לבית-הדין שהתובע אינו תובע את הנתבע שישלם את כל המגיע לו על-פי דין, משום שאינו רוצה שלנתבע יהיו כל הזכויות המוקנות לו אם ישלם את כל הסכום המגיע לתובע, בית-הדין אינו יכול לחייב את הנתבע יותר ממה שהתובע תובע. וכגון שהתובע גדר בינו ובין שכנו, ותבע שהנתבע ישלם לו דמי שמירה בלבד, דה בית-דין אסור להם לחייב את הנתבע שישלם לתובע מחצית מעלות הגדר. כן עולה מדברי הנתיבות. ברם נראה לי שאם התובע לא ידע שמצד הדין הנתבע חייב לשלם לו מחצית מהגדר ולכן לא תבע אותו בכך, זכותו בכל עת לתובע את הנתבע שישלם מחצית הגדר, ואמנם כשהנתבע ישלם הוא יקנה את מחצית הגדר. והראיה לכך ממקיף וניקף, והשדה של הניקף היתה פנימית, והמקיף הקיף שדהו ועל-ידי כך הוקפה גם השדה הפנימית, דזכותו של המקיף לתבוע את הניקף שישלם לו מחצית מעלות הגדר (באופן יחסי ממה שהפנימי נהנה מהגדר), ואף על-פי שבשעה שהמקיף גדר לא זכה הפנימי במחצית מהגדר. דכדי שהמקיף יוכל לדרוש שהניקף ישלם לו מחצית מעלות הגדר, אין צורך שהניקף יזכה במחצית הגדר עם בנייתה.

העולה מהמבואר לעיל שאם תובע לא תבע תביעה מסויימת כיוון שסבר שבכלל מה שיקבל בתביעתו ישולם לו גם עבור תביעה אחרת, הרי שוודאי שלא מחל על התביעה האחרת, ואם בית-הדין נוכח מתוך הדברים שעלו בדיונים שהתובע לא יקבל את מה שסבר שיקבל בתביעתו המקורית, הרי שבית-הדין יכול לחייב את הנתבע מה שחייב על-פי דין.

ברם מאחר שבית-הדין לא בירר אם לאישה זו מגיעה כתובה, על-כן בית-הדין האזורי יקבע מועד לדיון יזמין את הבעל לשעבר, יקיים דיון אחד תחילה ויברר אם לאישה זו מגיעה כתובה. במידה והבעל לא יופיע לדיון, בית-הדין ישמע את טענות הצדדים בעניין הכתובה במעמד האישה בא כוחה, וב"כ הבעל. בית-הדין לא יודיע לשם מה נועד הדיון כדי שהצדדים לא ילמדו לשקר.

סיכום
הערעור נדחה באופן שאין להתערב בשיקולי בית-הדין במה שפסק.

לדעת הרב נ' גורטלר, יש לברר את עניין הכתובה כאמור לעיל.

נפסק כדעת הרוב, שהערעור נדחה בלי קשר לכתובה."

הערות:
(1) הש"ך בס"ק ב' רצה לומר שהרמ"ה שממנו לקוח דין זה יכול לסבור כר' ירוחם הסובר שכאשר שליח קונה במעותיו חפץ למשלח דצריך להודיע למוכר שקונה עבור משלחו, והטעם שצריך להודיע לו דמן הסתם המוכר מקנה רק לבעל המעות. וביאר הש"ך שכאן מדובר שראובן ביקש משמעון שילוה לו מעות ויקנה עבורו, ולכן נחשב שראובן נותן את המעות, ולכן כאן השליח אינו צריך להודיע למוכר שקונה עבור ראובן.

ברם הש"מ ב"ק דף ק"ב ע"ב הביא את לשון הרמ"ה בפירושו לסוגיא, ומפורש בדבריו שחולק על ר' ירוחם שכתב שם שפוסקים כר' אבהו דשליחותיה קא עביד. ובזה נדחים גם דברי הקצוה"ח בס"ק ד' בשיטת הרמ"ה.

(2) ומה שכתב הסמ"ע שמדובר שהשליח מיחד מעות אחרות, ולכן הוא יכול להשתמש במעות המשלח. נ"ל שאין בזה להתיר לשליח להשתמש במעות המשלח, ואם הוא משתמש במעות המשלח הוי כגוזל את מעותיו, דמאחר והמשלח רוצה לקנות במעותיו, לא מועיל יחוד כדי שהשליח יוכל להשתמש במעות המשלח בעל כורחו.

(3) והנתיבות באר שכוונת הסמ"ע לדברי הקצוה"ח, שמחילה בטעות הויא מחילה. ונראה כוונתו שעצם זה שרבינא לא תבע את רוניא שישלם לו דמי מחצית הגדר מחל לו על כך. והקצוה"ח גם כתב שרבינא מחל, אלא שפירש שהמחילה היתה באופן אחר.

וזה לשונו סימן י"ז ס"ק ג:

וכן בעובדא דרבינא כיון שבשעה שעשה הגדר על מקום שניהם הרי היה בדעתו לזכות מקום החצר את הגדר, וכמ"ש בנימוק"י פ"ק דבתרא (ג, א בדפי הרי"ף) גבי סמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל ז"ל, וא"ת במה קנאו דמחייבין אותו, וי"ל לפי שבנאו על מקום שניהם היה בדעתו שיזכה לו חצירו כשירצה ע"ש, וא"כ כיון דרבינא רצה אגר נטירא א"כ כבר מחל לו את שלו כיון שיודע שהאבנים הם שלו ובשעה שבנה רצה לזכות לו בדמי אגר נטירא א"כ מחילה בטעות הוי מחילה. עכ"ל.

ולפי המתבאר לעיל באות ד' גם הרמב"ן וגם הנ"י ביארו את דין המקיף לאו דוקא שבנה את הגדר בינו ובין הניקף, וא"כ לא שייך לומר שמלכתחילה הוא לא הקנה לרוניא את מחצית הגדר. ולקמן העתקתי מה שכתב הנתיבות על דברי הקצוה"ח, וע"ע מה שכתבתי בספרי בכו"ג חלק ב' סי' כ"ו ענף ו' בביאור השיטות מתי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה, והעולה משם דכאן לא אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה, דלכל השיטות שם המוחל בטעות מחילתו חלה, רק כאשר יש אומד שלמוחל היה עניין ורצון שתחול המחילה, משום שהוא רוצה ליקום בהמנותיה.

(4) וזה לשון התוס' בדף ה עמוד א:

ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי - קצת היה נראה שלא להפחידו היה אומר כן מדלא קאמר ואי לא מגבינא לאפדנא מינך או מחינא לך בסילואה דלא מבע דמא וכו' הכא נראה דהכי ס"ל, כדפירש רש"י, ועוד מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה לו יותר אם לא בשביל שכבר נתפייס.

(5) וקצות החושן ס"ק ג כתב על דברי הש"ך וז"ל:

ובש"ך (סקט"ו) האריך והעלה בזה דמיירי בסתמא דהיינו שלא נודע מאיזה טעם ויתר, אבל כשידוע לב"ד שטעה בדין הו"ל מחילה בטעות.
וכוונתו לומר שהש"ך חולק על הסמ"ע , וסובר שאן מחילה בטעות לא הויא מחילה, אלא שמספק אנו תולים שמאחר ולא תבע את כל המגיע לו היה לו סיבה למחול ברצון.

(6) ולמדו מפסוקים שמצוה לעשות פשרה, דשנינו סנהדרין דף ו עמוד ב:

רבי יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע שנאמר (זכריה ח') אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם והלא במקום שיש משפט אין שלום ובמקום שיש שלום אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו שלום הוי אומר זה ביצוע וכן בדוד הוא אומר (שמואל ב' ח') ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע". עד כאן מהגמ' בסנהדרין.

3. טענות הבעל על מרידת ובגידת האישה הינן טענות בעלמא שלא הוכחו בשמץ של ראיה, ועל-כן אין להפסיד לאישה את חלקה בדירה
בתיק מס' 904278-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(2), 306 (2013)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב ציון אלגרבלי, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
לפנינו ערעורו של הבעל על פסק-דין בית-הדין האזורי בבאר שבע מיום י"א תמוז תשע"ב (01.07.12) שבו קבע בית-הדין כי הדירה ברח' (...) הרשומה על-שם הצדדים שייכת לשניהם ותחולק בחלקים שווים.

לטענת ב"כ הבעל, בית-הדין טעה בקבעו שלא הוכח שהבעל הביא 200,000 ש"ח מכספו מהבית הראשון שהיה לו מלפני הנישואין ושמכר אחר-כך. ועוד ביקש להביא עדים על כך, ועוד טען כי גם אם זה מתנה, על דעת כן שהאישה תמרוד בו לא נתן - ומתנה זו צריכה לחזור אליו.

לטענת ב"כ האישה, הדירה נרכשה בחודש 6.2000 ואילו הדירה שלו שנמכרה זה היה כעבור שלושה-ארבעה חודשים אחר-כך, בו בזמן שכל הדירה שנרכשה על-שם שניהם בשווה שולמה בשלימותה בטרם נמכרה אותה דירה שלו. ועל-כן כיוון שנרשמה על-שם שניהם על-פי זכות קניין, שייכת לשניהם ומתנתו מתנה, וגם לקחו כ-20% למשכנתא. על-כן מבקשת לדחות ערעורו של הבעל ולהשאיר פסק-דין האזורי על כנו.

לאחר העיון בית-הדין לא מוצא מקום לשנות מפסק-דין האזורי, ועל-כן הדירה הרשומה משנת 10.2000 על-שם הצדדים שייכת לשניהם שווה בשווה. לציין שאחרי תאריך רכישת הדירה הנזכרת-לעיל נולדו לצדדים ילדים וחיו שנים רבות ביניהם, כך שבמקרה זה אין מקום לטעון שאדעתא דהכי לא נתתי המתנה. ועל-כן לדעתי הערעור נדחה ואין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד - דיין
עיינתי בה שכתב ידידי, ויש להוסיף שגם בהנחה ולו יצויר שטענות המערער נגד האישה הן נכונות - בעוד שהאישה מכחישה אותן לחלוטין שהיא לא מורדת ולא בוגדת - אינה מפסידה זכויותיה בדירה בטענת בגידה: עיין אבהע"ז סימן צט, ובחת"ס בשם הלבוש הובא בפת''ש שם. וכמו-כן גם אם היתה מתקבלת טענת הבעל שהאישה מורדת יש עדיין מקום לדון האם עליה להחזיר את המתנה שהרי בנדו''ד לא הוכרזה האישה מורדת ולא נתקיימו בה משפטי המורדת ועדיין לא הפסידה כתובתה. ונחלקו הראשונים האם זה שמורדת מפסידה את מתנות הבעל זה רק לאחר שהפסידה כתובתה או שגם לפני כן והובאו השיטות בפסקי-דין רבניים חלק יא עמוד 255:

"אלא שלפי דברי הטור /אה"ע/ בסי' פ"ה (בשם הרמ"ה) יוצא שאין המורדת מפסידה את המתנות אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה. וכן משמע מדברי המגיד משנה פי"ד מאישות הל' ט' - י', שכתב בדעת הרשב"א וז"ל: זהו דין המורדת, לאחר ד' שבתות והמלכה שניה הפסידה כל כתובתה, עיקר ותוספת, ומה שנתן לה הבעל וכו', וכתב שם שכן דעת הרמב"ם. הרי משמע שרק אחרי ד' שבתות והמלכה שניה שהפסידה את הכתובה, רק אז מפסידה את המתנות שנתן לה הבעל (אמנם הרמב"ם שם בהלכה ח' כתב דמפסדת המתנות מיד, אלא דשם איירי במורדת דמאיס עלי, שגם את הכתובה מפסידה מיד, לדעת הרמב"ם). וכן משמע בטור /אה"ע/ סי' ע"ז שכתב: וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת ואפילו בגדים שקנה לה יפשוט מעליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא זבין לה. משמע שתוך י"ב חודש, שיש לה כתובה, יש לה גם המתנות (אלא שצ"ע שהרי הטור איירי בבגדים שקנה לה, ולעניין בגדים כתב הטור /אה"ע/ בסי' צ"ט בשם העיטור שאם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה, משמע אפילו אינה מורדת ממש לעניין הפסד הכתובה, מכל-מקום הפסידה הבגדים וצריך עיון).

אולם בתשובות הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ה מבואר דמורדת מפסידה המתנות מיד, לפני שהכריזו עליה, וטרם שהפסידה כתובתה. והובא דבריו בב"י סי' ע"ז. (ברמ"א בהגה שם סעי' ב' הועתקו דברי הרשב"א בשיבוש). ועיי"ש בב"ש ס"ק י"ח שכ' על דברי הרשב"א וז"ל: ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה, עי' בטור /אה"ע/ סי' פ"ה לא משמע כן, אלא דוקא כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות. והיינו דברי הטור הנ"ל. וכן מבואר בר"ן בסוגיא דמורדת, שכתב: ולדידי לא קשיא לי, דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר, משום דלא אקני לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה, אבל השתא דדמי לכתובה לא מפסדת מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה ככתובה או בד' שבתות כרבותינו. הרי דעתו דמתנות היא מפסדת מיד.

וכן מבואר ברבנו ירוחם במישרים נכ"ג ח"ח שכ' וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן ישמעאל שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דלמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. הרי מבואר דאעפ"י שאין דנין אותה במורדת לעניין שתפסיד הכתובה, כיון שגם הוא אינו חפץ בה, מכל-מקום הפסידה המתנות."

ובהמשך שם תולים את המחלוקת בטעם הדבר מדוע מורדת מפסידה את המתנות האם זה משום קנס ואם-כך אינה מפסדת כתב זה שלא הפסידה כתובתה או שהטעם משום שאדעתא למיפק לא אקני לה ולטעם זה הפסידה מיד.

ומסקנתם שם פסקי-דין רבניים חלק יא עמוד 257:

"מהאמור לעיל נתבאר לנו שישנה פלוגתא דרבוותא אם המורדת מפסידה את המתנות עוד לפני שהפסידה את הכתובה, דלדעת הרמ"ה והטור (ומשמעות המגיד משנה בשם הרשב"א) איננה מפסידתם, ולדעת הרשב"א והר"ן ורבנו ירוחם היא מפסידתם. והנה הב"ש בסי' ע"ז סקי"ח שהבאנו לעיל הביא את שתי השיטות ולא הכריע. ועי' ב"ש סי' פ"ה סקי"ח שכ' וז"ל: ומ"ש שלא מחמת מרדה, משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות, ועי' סי' ע"ז. סתם כאן, כדעת הרמ"ה והטור שרק אחרי שהפסידה הכתובה הפסידה המתנות. וכן משמע דעת מהר"א ששון סי' נ"ה הנ"ל. עכ"פ זוהי מחלוקת הראשונים, ואם היא מוחזקת במתנות מסתבר שתוכל לומר קים לי כהני רבוותא שכל זמן שלא הפסדתי הכתובה לא הפסדתי וא''כ האישה יכולה לטעון קים לי כהסוברים שלא הפסידה המתנות לפני שהפסידה הכתובה."

עוד יש לדון בעיקר הדין שמורדת מפסידה מתנות שאין זה מוסכם על כל הראשונים דהנה הרשב''א בחידושיו בסוגייית מורדת (הובאו דבריו באבני מילואים אהע''ז סי ע''ז סק''יא) כתב שלא הפסידה. וז''ל האבנ''מ שם:

"אמנם נראה דהרשב"א לשיטתו בחדושיו בסוגיין (ס"ג ב) וז"ל וכתב עוד הר"י הלוי ז"ל דהיכא דיהיב לה מתנה בין קרקע ידוע בין ששעבד לה לתת מעות או מדעם אפי' כתב לה בתר נשואין מתנה גמורה לחוד ואצ"ל כתובה אי מרדה הפסידה הכל דהקנה לה אדעתא למיקם קמי' וכדאמרי' אלמנה שמין מה שעלי' והיינו לאחר נשואין ואפ"ה שמין וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל שכתב אבל מה דכתב לה מדילי' בין תוס' בין מתנה לא יהיב לה מידי כו', וקשי' לי הא דאמרי' לעיל תוספת כתובה ככתובה דמי' נ"מ למורדת והא אפילו מתנה לחודא ובתר נשואין אמרת מפסדת ואפילו באומרת מאיס עלי, והא דדייקי לה מהאי דאמרי' אקני לה אדעתי' למיקם קמי' הני מילי בהנאה סתם בדבר שהוא חייב לעשות אבל זה שרצה ונתן לה מי הכריחו בכך היה לו לפרש, ואנן מימר אמרי בכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' לא הוי יהיב לי' מתנה עכ"ל. הרי דס"ל להרשב"א דמתנה לא מפסדה, אבל דעת רוב הפוסקים הראשונים דבמתנה אמרי' דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמי' והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ובעל המאור, ומה שהקשה הרשב"א מהא דאמרי' לעיל תוספות כתובה ככתובה לעניין מורדת כיון דאפילו מתנה מפסדה כבר הקשה הרמב"ן ז"ל ותירץ לה כמו שהובא בר"ן ריש פ' אעפ"י (כב, א מדפי הרי"ף) ע"ש."

אולם האבנ''מ שם בהמשך כותב שהרשב''א חזר בו וקיבל דעת הרי"ף והרמב''ם ובעל המאור ז''ל:

"שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וז"ל ומצאתי בחיבור א' שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי, ואיכא לדחוקי דקמ"ל התם תוספת וכ"ש מתנה דאומדן דעת הוא דמפסדי אא"כ כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיג"ש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים עכ"ל, הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם-כן אפילו במגרש תוך יב"ח דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמיה."

עוד יש לדון דהנה בתשו' הרשב''א מבואר דבמתנה גמורה אין המורדת מפסידה את המתנות וז''ל שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן נ"ב:

"שאלת: מורדת שאמרה: מאיס עלי, ובית-דין נתנו לה י"ב חדש. והבעל כתב מתנה לחוד בשעה שנשאה, וכתוב בה: שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה. והבעל מתיירא שמא תתננ' לאחר קוד' זמן זה, או שתתרע' ממנו בעש"ג =בערכאות של גויים=, ויפסיד הבעל ממונו. היש מן הדין שיכריחוה בית-דין למסור להם המתנה, או לא? דדילמא תתרצה לבעלה תוך הזמן?

תשובה: איני רואה שתהא חייבת היא למסור זכיותיה תוך י"ב חדש שנתנו לה, מכמה טעמים. חדא: שהאומרת: מאיס עלי, אין כופין אותה תוך הזמן הזה. ואם אתה כופה ליתן זכיותיה, אתה כופה אותה מעכשיו. ועוד: שהמתנות שאדם נותן לאשתו, תלויות במנהג המקומות. ומדעתי: שמנהג מקומכם לפי הנשמע: שהבעל כותב: שתוכל לגבות וליתן אפילו לאחרים, כ"ז שתרצה. ולפי המנהג, היה המתנה גמורה, ולא לכבוד בעלמא. ויכולה האישה מן הדין לגבות וליתן מעתה. וא"כ, ה"ז רצה ליזוק בנכסיו בשעה שכתב: וגובה ונותנת, ואפי' תתגרש. ואין אומרי' בכי הא: אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא יהיב לה. ואחר-כך, מעכשיו יכולה היא ליתן לכל מי שתרצה. הגע עצמך: אילו גבתה והוציאה לעצמה או שנתנ' לאחרים, ואח"כ אמרה: מאיס עלי או מרדה מרד בעלמא, הנחייב אותה לשלם מנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה ונתגרשה? ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת, דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה? דלא עדיף מאן דאתי מחמתה, מינה. ואי משום חשש: שמא תעבור ותתבע בערכאות, אין חוששין שמא תעבור. ואף אם תעבור, כל שלא נתן לה הבעל אדעת' למשקל ומיפק, אף בערכאו' לא תוכל לגבות. שאין כח שטרות וחוב ומתנה עשוין בגופן שלנו, יפין בערכאותיהם יתר ממה שהם בדיננו. סוף דבר, איני רואה שתהא זו חייבת למסור זכיותיה ביד בית-דין, לא מתנתה ולא כתובתה. שאם אתה אומר, אף כתובתה חייבת למסור ביד בית-דין."

מבואר מדבריו שבמתנה גמורה שיכולה ליתן לאחרים לא הפסידה וכן כתב עוד בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קיב:

"ולעניין המתנה, ששאלת ואמרת: שהמנהג בעירכם: שהיוצא' מדעתה מבעל', אינה נוטלת משל בעלה כלום. וככה דנין דייניכם, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל בפרק אע"פ. ואמרת: שאפי' מי שנתן לאשתו קרקע או מטלטלין, וכתב לה: שהוא נותן מתנה גמורה מעכשו שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה, לעשות בה כל חפצת נפשה, בין שתעמוד עמו בשלום בין שתמרוד בו; ותהיה מתנתה כאילו נתנה לעובר ארח, ויהי' רשות בידה להחליף ולמכור להוריש ולתת לכל מי שתרצה; ולא שיירתי בה לעצמי שום שייור /שיור/ בעולם, וסלקתי עצמי ורשותי וזכותי מעל מתנה זו סלוק גמור; עם כל זה, הגיעה לכם תשובת הרב הגדול רבינו מאיר ז"ל מטוליטול': שאם נתגרשה בגט מרצונה, שאין לה באותה מתנה כלום. משום דאמור רבנן: דאדעתי' למשקל ומיפקי לא יהב לה. ומהאי דכתב לה: בין שתעמוד עמי בשלום בין במרדות, לא מרד בגט קאמר אלא מרד ממלאכה או מתשמיש קאמר. וחזק הרב ז"ל דבריו ממה שכתוב בשטר המתנה: והודענו: דבמתנה זו שאין לנו /אולי צ"ל: לו/ כלום בה, כדאמור רבנן: במתנה קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ואמר הרב ז"ל: מכאן למדנו, שלא נתן אלא על דעת רבנן שתשב עמו. אבל על דעת שתצא ותטול, לא נתן לה. ואמרת עוד: שחזרתם ושאלתם את פי מורי הרב רבינו יונה ז"ל, והשיב: שהמתנה קיימת, אפילו תמרוד בו בגט. דע: שהדברים נראין לי ברורין כדברי מורי הרב רבינו יונה ז"ל. שהרי נתן לה מתנה גמורה חתוכה וחליטה /צ"ל: חלוטה/, וסלק כל זכותו ורשותו מעל מתנה זו. ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה.

ואני תמה על דברי הרב רבי מאיר ז"ל. שהביא ראיה ממה שאמרו ז"ל: אדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה. שאם-כן, אפי' נתאלמנה נמי לא תטול. דאדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא יהב לה. דהא עיק' מה שאמרו ז"ל גבי אלמנה, הוא שאמרו בפלוגת' דרב ושמואל. דאמרי בשלהי פרק נערה שנתפתתה /נ"ד/: אלמנה, רב אמר: שמין מה שעלי', ושמואל אמר: אין שמין מה שעלי'.

אמר רבא אמר רב נחמן: אע"ג דתנן במתניתין כותיה דשמואל, הלכתא כותיה דרב. דתנן: אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו, ולא בצבע שצבע לשמן, ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן, ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתני' כותיה דשמואל, אמאי הלכתא כותיה דרב. מאי טעמא? כי אתקין /נראה שצ"ל: אקני/ לה /נראה שחסר כאן, ואולי צ"ל: וכו'/. א"כ אף אנו נאמר כן. ובכל מה שהבעל נותן לאשתו, שאם נתאלמנה שמין לה מה שנתן לה. דאדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה.

והנה הרב מורה: שאם מכרה ונתנה, קיים, אם גרשה הוא או מת הוא בחייה, כמו שבא בתשובתו אשר כתבת. וכן הוא באמת. שהרי שנינו: אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, רצה להוסיף, אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין, גובה את הכל. ואמאי? נימא אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה? אלא: לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו, או שמשמשת בהן בעודה עמו. כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין, וכיוצא בהן. שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו, נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים, אי נמי: מעות וקרקעות שנתן לה, ואי נמי: כל דבר שנתן לה במתנ' גמור', אין שמין לה כלל. דהיינו מתניתין דאע"פ. וכן בלקיט /עיין כתובות נ"ד/, שאין שמין לו מה שנתן לו במתנה גמורה, חוץ ממה שעליו, ומן הטעם שאמרנו.

ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל, אינה נוטלת כלום משל בעל, ואפי' מנה מאתים, כדעת הגאונים ז"ל. וכמו שכתב הרב ז"ל /הרי"ף/ בהלכות: דקנסי' לה בדידיה. אבל מ"מ, מה שנתן לה במתנה גמורה, מתנה מוחלטת מעכשו, שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה, בזה לא אמרו. אלא מוכרת ונותנת וקיים, בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה.

וזהו שנראה לי בעניין המתנות הללו. ומה שכתב בשטר המתנה: והודיענוהו: שכל הנותן מתנה לחוד לאשתו, כאלו נותנת לעובר ארח. שתטול אותה ממך כל זמן שתרצה, ותקנה מה שתרצה. ואין לך בה כלום, כדאמור רבנן: קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. איני רואה מכאן ראיה לגרע כח מתנתה כלל, ולומר: שלא תהא מתנתה מתנה, אלא כל שהיא יושבת תחתיו. כי זה ליפוי כח, כתב כן. שאפי' בפירות לא יהא /בד"ל: יהא לו/ שום זכות. שלא תאמר: יאכל הבעל-פירות, וכיוצא בזה. סוף דבר: במה שהוסיף לה ומרחיב לשון הזכיות, אינו רואה שיהא בו גרעון לה.

ומכל מקום, מה ששאלת לדעת הרב רבי מאיר ז"ל: מי שהוסיף עוד בלשון מתנתו, וכתב: כל זמן שתרצה היא וכל מי שתרצה היא, בין בחיי בין לאחר מיתתי, בין בחייה בין לאחר מותה, בין כשהי' ברשותי, בן /בד"ל: בין/ ח"ו תמרוד בי. אם יהיה כח מתנה זו יפה מכח שאר מתנת /בד"ל: מתנות/ שאין כתוב בהן: בין כשהיא ברשותי, בין ח"ו תמרוד בי נראה: שאין זה מוציא מידי אותו חשש שכתב הרב ז"ל. כי מאחר שהוא סבור: שיד בעל השטר על התחתונה, אפי' בכיוצא בזה =בכיוצא בזה=, ונדחוק הלשון לגרע כח המתנתה /צ"ל: המתנה/, אף אנו נאמר: כי פירוש ברשותי: שלא מרדה בתשמישו ומלאכתו. ופי' בין תמרוד בי: שתמרוד בתשמישו ומלאכתו. אבל אנו נראה כן כמו שאמרתי."

ולפי דבריו, כאשר הבעל רושם את הדירה בטאבו על-שם האישה הרי זו לכאורה מתנה גמורה ובאפשרותה למכור את חלקה לאחר. אך נראה שאין הדבר כן, שמלשון התשובה בתחילת דבריו משמע שכותב לה במפורש "שהיא יכולה לתת ולהוריש למי שתרצה", אבל אם נותן לה בסתם אף שרושם על-שם בטאבו - אין זו מתנה גמורה אלא יש לזה דין של נכסי מלוג שהאישה אינה יכולה למכור כפי תקנת אושא, וכמבואר בשו''ע אהע''ז סי' פ''ה סע' ז':

"וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה, ולא ליתנו לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג, וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות."

ובח''מ שם סקי''ט כתב:

"אינה יכולה למכור - אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר עוד שצריך שיכתוב לה בפירוש שאם תמכור שלא יהא מוציא מיד הלקוחות לאחר מותה הא לאו הכי אפשר לפרש דבריו שלא יוציא בחייה אבל לאחר מיתה יוציא וכן דעת גאון ואין דעתי נוחה בכך כ"כ המ"מ בשם הרשב"א פכ"ב מה"א."

וא''כ אין נדוננו דומה לדברי הרשב''א ששם כתב לה מפורש שתוכל למכור לאחר.

אמנם יש מקום לדון ולומר שמכיוון שמבחינת החוק הרישום בטאבו מאפשר לאישה למכור את חלקה למי שתרצה א''כ הרישום על שמה נחשב כאילו כתב לה מפורש שתמכור למי שתרצה.

נוסיף ונאמר שאם שני הצדדים קנו את הדירה מהמוכר ושניהם חתומים על חוזה הרכישה הרי שהדירה עצמה אינה מתנה מהבעל אלא האישה נחשבת כקונה מהמוכר וכל מה שיש לדון בדין מתנה הוא על הכספים שהבעל שילם עבורה וסברה זו מוזכרת בפסקי-דין רבניים חלק ד עמוד 266:

"ובדרך אגב ברצוננו להעיר בנ"ד בעצם הפקעת זכות האישה בדירה מטעם דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אם נניח כדברי ב"כ האישה שבשעה שרכשו את הדירה נרשם הבית על-שם שניהם, (לא שהבעל העביר את מחצית הדירה על-שם אשתו לאחר שקנה הבעל את כל הדירה), ואם נכון הדבר נמצא שהמוכר הוא המקנה את הבית לשני בני הזוג. ושניהם היינו האיש והאישה זכו בדירה בזכויות שוות, א"כ יש לדון כי בכלל לא יכול הבעל לטעון אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה הואיל ולא איהו אשר הקנה לה את מחצית הדירה ולא ממנו זכתה בדירה אלא על-ידי המוכר. ולפי"ז מצטמצם טענת הבעל רק בנוגע לכסף ששילם עבור חלקה בדירה אבל זה לא יכול לפגוע בבעלות האישה בדירה. ולכן במקרה ומאז שרכשו את הדירה עלה ערכה של הדירה יש לזקוף את זה לזכותה של האישה, אכן לצורך הדיון אשר לפנינו אנו פוטרים מלקבוע מסמרות בנקודה זו."

ומאוחר יותר בפד''ר ח''ה ע' 170 קבע הגריש''א מסמרות בזה וכתב:

והשתא לדעת הרמ"ה כשקנה הבעל את חמרי הבניין על-מנת לבנות בהם בית על מגרש הקנוי לאשתו, הרי מעולם לא זכה הבעל בהם שהרי השקעות בעל בנכסי אשתו מתנה הוא דיהיב לה (כמ"ש הרי"ף) והוא קנה אותם לצורך אשתו, ולכן אחר-כך כשמרדה בו ואיגלאי מילתא דמתנה בטעות הוה, מ"מ איהו לא קנה העצים והאבנים והוא יכול רק לדרוש את סכומי הכסף שעלה לו הבניין, אף שלפי האמור לא זכה הבעל, יכול לדרוש ממנה במקרה של מורדת את הכסף שעלו לו חמרי הבניין, כשם שאם אמר במפורש למוכר שהוא קונה מלבושים וכיוצא בזה עבור אשתו - דבכה"ג אליבא דכו"ע זכתה האישה מהמוכר - והיא מרדה בו נ"פ שיכול לדרוש ממנה את הכספים שהוציא עליהם וה"נ דכוותיה.

וע''ע בפד''ר חי''ד ע' 28.

הארכנו בכל הנ''ל לרווחא דמילתא, אך למעשה אין צורך בכל-זאת מאחר ומעיון בתיק האזורי עולה שטענות הבעל על מרידת ובגידת האישה הינן טענות בעלמא שלא הוכחו בשמץ של ראיה, ועל-כן אין להפסיד לאישה את חלקה בדירה כאמור בפסק ביה''ד האזורי.

הרב ציון אלגרבלי - דיין
עיינתי במה שכתבו עמיתי הרבנים הגאונים ואני מסכים שיש לדחות את הערעור. ברם מאחר והדבר נוגע להרבה מקרים שבעל רושם מחצית דירה על-שם אשתו ולאחר שנים האישה מורדת בו, ועולה השאלה אם את מחצית הדירה שהבעל רשם על-שם אשתו זו מתנה חלוטה - וגם כאשר האישה מורדת בו אין היא צריכה להחזיר לבעלה - או שמחצית הדירה שהבעל רשם על-שם אשתו זו מתנה שאינה חלוטה, ואנו אומדים דעת הבעל שלא נתן לה את מחצית הדירה על-מנת שתמרוד בו ותתבע להתגרש, בעוד הוא דורש שאשתו תחזור אליו לשלום בית. ונראה לי שגם כיום יש לדון על מחצית דירה זו דין מתנה שאינה חלוטה שמורדת שעל-פי דין מפסידה מתנות - מפסידה גם את מחצית הדירה.

הנה הגאון הרב ציון אלגרבלי בין יתר הדברים הביא תשובת הרשב"א חלק ד' סימן נ"ב, ולכאורה משמע ממנו שבעל שנתן מתנה לאישה, ויש לה אפשרות לתת את המתנה לאחר, מתנה זו היא מתנה גמורה, ומורדת אינה מפסידה מתנה זו. ברם נראה לי שמהרשב"א אין ראיה למה שאנו דנים, דהיינו מחצית דירה שבעל רשם על-שם אשתו. הרשב"א דיבר במקרה שהבעל נתן מתנה לאישה והיה כתוב בשטר המתנה שהאישה תוכל לעשות במתנה זו כרצונה, וכן היה מנהג מקומם שמתנות אלו האישה יכולה לעשות בהם כרצונה. ועל-כן כתב שמתנה זו היא מתנה חלוטה שמורדת אינה מפסידה אותה.

אבל מחצית דירה שבעל רשם על-שם אשתו, הוא לא גילה דעתו שהאישה תוכל למכור מחצית דירה זו בלא הסכמתו, וגם זה לא מצוי שאישה תמכור מחצית דירה זו שלא בהסכמת בעלה. והנה מה שהאישה יכולה לעשות שלא כדין אינו משנה את מהות המתנות, והראיה שבכל מתנה של תכשיטים האישה יכלה להבריח אותם, אולם מחמת כן אין דינם משתנה, ומורדת שמפסידה מתנות מפסידה גם מתנת תכשיטים.

ואבהיר יותר את דבריי: נפסק כי אדם שנותן מתנה - היות והכל תלוי בו אומדים רק את דעתו, דעיין חו"מ סי' ר"ז סעי' ד' ברמ"א שכתב וי"א שבמתנה דברים שבלב הויין דברים, עכ"ל. ועיין בסמ"ע ובביאור הגר"א שם. (וע"ע תוס' כתובות דף מ"ז ע"ב ד"ה שלא כתב לה, ובספרי בכורי גשן ח"א סי' ל"ח במאמר אומד דעת לביטול מקח או התחייבות הארכתי ביאור עניין זה. ומאמר זה הדפס בשורת הדין חלק ג'.) וחז"ל אמרו שבעל שנתן לאשתו מתנה על-מנת למישקל ולמיפק לא נתן לה. והיות והכל תלוי רק בו, על-כן גם כאשר בעל נותן מתנה לאשתו משום שרוצה שיהיה שלום בית, או מכל סיבה אחרת - הוא נתן רק לפי אומדן דעתו שעל-מנת שלמישקל ולמיפק לא נתן לה. ועל-כן גם אם יהיו לבעל זה כמה ילדים מאישה זו, הוא לא נתן לה את המתנה שאם תמרוד בו שהיא תזכה במתנה זו. (וגם הגאונים שאמרו שבעל הנותן מתנה לאשתו שעל-מנת למישקל ולמיפק לא נתן לה, לא חילקו שאם יהיה לו מספר בנים ממנה דאז אמרינן דנתן לה מתנה חלוטה.) והיות והכל תלוי רק בבעל על-כן גם במתנה שאישה יכולה להבריח אותה אמדינן דעתו שלא נתן על-מנת למישקל ולמיפק, דייתכן ולא תבריח והוא יתבע את המתנה חזרה, וגם אם תבריח הוא יוכל לתובעה בבית-דין. ולכן כתב הרשב"א שרק במתנה שהבעל כתב מפורש שבזכותה לתת לאחרים, והיה המנהג שהאישה יכולה לתת לאחרים, אמרינן שהבעל נתן את המתנה ללא תנאי.

עוד כתב הגאון הרב ציון אלגרבלי דאפי' נאמר שמורדת מפסידה מתנות היא מפסידה וצריכה להחזיר לבעל רק את המעות שהבעל שילם עבורה לרכישת הדירה, אבל גוף הדירה שייך לה. הנה אמנם כן כתבו בפסקי-דין רבניים בכמה מקומות וכן סתמו להלכה. ברם בספרי בכורי גשן ח"א סי' ל"ז (ומאמר זה הדפס גם בשורת הדין חלק ח' עמ' שכ"ח ואילך) הוכחתי שאין ההלכה כן, והעיקר להלכה שבעל שקנה ושילם לקבלן או למוכר עבור מחצית דירה שקונה לאשתו, אם האישה מורדת הרי שמחצית הדירה חוזרת לבעל, ולא הממון ששילם עבורה.

ברם, כל אשר כתבתי כאן הוא נכון מבחינה עקרונית למקרה שאישה מורדת בבעלה, אולם במקרה שלפנינו אין האישה מפסידה את המתנה שהבעל נתן לה בדירה, כיון שלא מצאנו בפסקי-הדין של בית-הדין האזורי כל פסיקה או קביעה שהאישה מורדת, וכן לא מצאנו שבית-דין התרה באישה ואפי' פעם אחת שאם תעמדי במרדך יהיה לך דין מורדת. ואם נאמר שלצדדים שלפנינו יש דין ששניהם מורדים זה על זה, גם במקרה זה אין האישה מפסידה מתנה כאשר היא מוחזקת בה.

הרב נחום גורטלר - דיין
לאור האמור לעיל, לדעת הכול הערעור נדחה."

4. חלוקת הרכוש שבין שני הצדדים בהתאם להסכמתם לדון על-פי חוק יחסי ממון
בתיק מס' 909702-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(2), 281 (2013)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב ציון אלגרבלי, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
לפנינו ערעור על פסק-הדין של בית-הדין האזורי בתל אביב מיום כ"ח בסיון התשע"ב (18.06.12) בתיק 357413/3. נעתיק כאן קטעים מפסק-הדין:

"בני הזוג נישאו בשנת 2004. הבעל הגיש תביעת גירושין ביום (12.05.08), ולאחר טענות ומענות בבית-הדין התגרשו הצדדים כעבור כשנתיים, ביום (27.06.10)."

בהסכם הגירושין שקיבל תוקף פס"ד ביום 31.12.09 מופיע כדלקמן:

א. הצדדים יתגרשו בגט פיטורין כדת משה וישראל.

ב. במעמד סידור הגט תקבל האישה סך- של 75,000 ש"ח בשיק בנקאי. הסך הנזכר לעיל הוא על חשבון תביעות האישה - הן להחזר חובות והן לתשלום כתובתה ותוספת כתובתה.

ג. לאחר סידור הגט בית-הדין ידון בתביעות האישה להחזרי תשלומי חובות שלטענת האישה הבעל חייב לה וכן בית-הדין ידון בתביעת האישה לקבלת כתובתה ותוספת כתובתה שלטענתה מגיעה לה. הצדדים מסכימים שבית-הדין ידון בתביעות הנזכרות לעיל לאחר סידור הגט.

ד. דירת הבעל הנמצאת ברחוב (...) תעוקל להבטחת קיום פסקי-הדין של בית-הדין.

ה. הוסכם שהאישה תסיר את העיקול מרכב מסוג דייהו שמספרו (...).

ו. הוסכם שלאחר סידור הגט בית-הדין ידון אף בנושא רכוש וזכויות הצדדים ובית-הדין ידון על-פי חוק יחסי ממון.

לפני בית-הדין עומדות להכרעה שתי סוגיות נפרדות: האחת, תביעתה של האישה לכתובתה בסך- ארבע מאות אלף ש"ח; והשניה, חלוקת הרכוש שבין שני הצדדים בהתאם להסכמתם לדון על-פי חוק יחסי ממון.

תביעת הכתובה
האישה תובעת את מלוא כתובתה. בסיכומים שהגישה האישה היא טוענת כי מעולם לא רצתה להתגרש, קיימה תמיד את כל חובותיה לבעלה, תמכה בו, תרמה לפרנסת הבית, ועשתה כל שביכולתה לקיים את השלום בין הצדדים. לדבריה, מאחר שהבעל רצה לגרשה, עליו לשלם את מלוא סכום כתובתה ואף לפצותה על הכאב והסבל שהיו מנת חלקה.

הבעל מצדו טוען כי מדובר באישה מורדת אשר כל מטרתה היא להוציא ממנו כספים. לדבריו, מיד לאחר החתונה דרשה ממנו לרשום את מחצית הדירה שלו על שמה. הוא מוסיף וטוען כי האישה מנעה ממנו יחסי אישות סדירים ואף הרחיקה אותו מהבית בצו הרחקה. לדבריו, עקב כך על בית-הדין לפסוק כי אין מקום לתשלום כתובה כלל ועיקר.

קיים קושי לקבוע עובדתית מי הצודק בין בני הזוג, ובהחלט ייתכן כי יש צדק בדברי שניהם.

מצד אחד, נסיבות המקרה שלפנינו עשויות להוביל למסקנה שלא מגיע לאישה אלא רק עיקר כתובה; ומצד שני, עשויות נסיבות המקרה להוביל למסקנה כי כן מגיע לאישה הסכום כולו המופיע בכתובה.

להלן נדון בשני הצדדים שצוינו. קודם נפרט את השיקולים שבגינם לא מגיע לאישה אלא עיקר כתובה, ואחר-כך נפרט את השיקולים הנגדיים - המצדיקים תשלום מלוא הכתובה עם התוספת.

השיקולים לתשלום עיקר כתובה בלבד
בני הזוג הגיעו לשעריו של בית-הדין במצב שבו מוחלט על שניהם כי אינם מעוניינים בהמשך הקשר ההדדי שביניהם. עקב כך, יש להחיל עליהם את הלכת רבינו ירוחם הקובעת כי במקום בו שני הצדדים אינם רוצים זה את זה תקבל האישה את עיקר כתובתה ונדונייתא ואין היא זכאית לתוספת הכתובה.

מסקנה זו נראית ברורה על-סמך דבריה של האישה בבית-הדין בכמה דיונים שונים, ולמרות טענתה בסיכומים שהוגשו כי היא מצדה חפצה בשלום-בית. וכך לדוגמה בפרוטוקול הדיון מיום 13.11.08:

'אישה: תמיד אהבתי אותו ומלאתי את רצונו. תחת החופה אמרתי ורציתי לחיות אתו ולהביא ילדים. כל דבריו שקר ואין בם נכון. הוא התנהג באלימות פיזית ומילולית, פניתי לרווחה לעזרה והוא עוד פעם קפץ עלי וקראתי למשטרה, הוא הוציא אותי כמה פעמים מהבית. בערב ליל הסדר - הכול הוא הרס, גם את הערב וגם את החיים, ואני רוצה להתגרש...

בי"ד: מה עם להתגרש?

אישה: אני מסכימה להתגרש. שלום-בית לא ייתכן."
וכך בפרוטוקול הדיון מיום 15.02.09:

"בי"ד: המצב שלא רוצים אחד את השני.

האישה: אני תמיד רציתי אותו אבל עם השקרים ובעיית הפוריות - היה לי טיפול קשה וגרם לי בעיות. אבי ביקש שיילך לפני החתונה לעשות בדיקה כי זה מקובל בעדה הפרסית, ורק בגלל שאהב אותו ולכן ויתר לו והתחרט. ורציתי מאוד לשמור על הנישואין והיום אני לא רוצה, שהרי הוא פתח תביעת גירושין אני לא רציתי והוא פגע בי."

וכך בפרוטוקול מיום 24.05.09:

"אישה: מספרת על החוויה הקשה מנטילת ההורמונים ועד שמירת ההריון, והרצון הכן לזרום עם הבעל, והיום אני רוצה פיצוי וכתובה ושישלם מה שחייב לי."

וכך ביום 03.01.10:

"בית-הדין: הבעל רוצה להתגרש, הוא תובע גירושין. מה את רוצה בנושא הגירושין?

אישה: אני רוצה שייתן לי מה שמגיע לי ואחר-כך נתגרש.

בית-הדין: את רוצה אתו שלום, את תקבלי אותו?

אישה: אני לא חושבת שיש סיכוי שהוא ישתנה, כי ניסיתי. שנה וחצי הלכנו ליועצת. גם בתקופה שחזר הביתה דברתי אתו. די כבר, שייתן לי ונתגרש. אין שום צד לחשוב לשלום-בית. כבר חשבתי ואין שום כיוון לעשות שלום. גם אם הבעל יבקש שלום, אין שום כיוון לעשות אתו שלום."

נציין גם כי למסקנה זו הגיעה גם פקידת הסעד בדו"ח שהוגש לבית-המשפט ביום 06.08.08, ובו כתבה כי הצדדים לא היו מוכנים לחיים משותפים, וכי מומלץ כי הצדדים יגיעו בהקדם להסכם גירושין הגיוני ויפנו איש לדרכו.

מאחר וכן הם הדברים, יש לפסוק כי האישה זכאית לעיקר כתובתה ולכספים שהכניסה בתור נדוניא ואינה זכאית לתוספת כתובתה. כמובן, ובהתאם למנהג בתי הדין, יש לקזז את חיוב עיקר הכתובה מן הזכויות שתקבל האישה בהתאם לחוק יחסי ממון.

אלא שבעניין זה קיימת בעיה מעשית, שכן הכתובה שלפנינו מכלילה את תוספת הכתובה יחד עם הנדוניא. וכך לשון הכתובה שצורפה לתיק:

"ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך- ארבע מאות אלף ש"ח והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה."

הרי שהסכום של ארבע מאות אלף ש"ח כולל בתוכו גם את הנדוניא וגם את התוספת, וכפי שאמרנו קודם - הדין נותן במקרה זה כי תקבל האישה את הנדוניא אך היא אינה זכאית לתוספת, ומכאן עולה השאלה כמה מתוך הסכום הכולל ישויך לתוספת וכמה ישויך לנדוניא.

ולעניין זה עיין בשו"ת רדב"ז חלק ד' סימן רס"ב:

"שאלה שאלת ממני אישה שלא הביאה כלום מבית אביה וכתבו כתובה בסך ידוע ולא פירשו מהו נדוניא ומהו תוספת ומהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה ואומרת הכל הוא נדוניא והכל שלי. והבעל אומר לא הבאת מבית אביך כלום וכל מה שכתוב בכתובה הכל הוא תוספת ואין לך בו כלום:

תשובה כבר ידעת שכל לשון שטר שיש בו ב' משמעיות יד בעל השטר על התחתונה ותו שהדבר מפורסם שלא הביאה מבית אביה כלום וכן היא מודה בזה. וא"ת הא איכא מגו שיכולה לומר לא לקחתי דבר או החזרתי דהא ליכא עדים וראיה יכולה לומר הכל היה נדוניא. לא קשיא חדא שהרי היא מודה שלא הביאה כלום. וכי תימא לא הביאה כלום אבל תהיה נאמנת לומר נכתב לי בנדוניא ליתא דהא הוי מגו במקום עדים שהרי העדים מעידים שלא היה הכל נדוניא שהרי כללו תוספת ועיקר ונדוניא בכלל אחד. לפיכך מסתברא לי דשמין כמה ראוי לתת לה מהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה. וכותבין לה זה בתורת נדוניא והשאר עיקר כתובה ותוספת."

משמע מדברי הרדב"ז כי במקום שנכתב שטר בסכום כולל - הכתובה והנדוניא - הרי שיד בעל השטר על התחתונה, ובמקום שהפסידה את התוספת לא תוכל לגבות גם את הנדוניא, אלא אם-כן יש לנו אומדנא כנגד מה נכתבה הנדוניא.

ויוצא אם-כן במקרה שלפנינו כי הבעל אינו חייב בסכום התוספת שבשטר הכתובה, ובנוגע לנדוניא המוזכרת תוכל האישה לקבלו אם יוכח מה הכניסה לבעלה בפועל.

השיקולים לתשלום כתובה ותוספת כתובה
אפשר לראות את הדברים בדרך אחרת - ושלאישה מגיע כתובה ותוספת כתובה, כפי שיוסבר להלן.
כבר כתבנו בפסקי-דין אחדים שגם לפי רבנו ירוחם, אם מתברר שמה שהביא את האישה לרצון להתגרש - אלו מעשיו של הבעל, והוא זה שגרם לגירושין, יהיה הבעל חייב הן בעיקר כתובה והן בתוספת כתובה (תיק מס' 0712-64-1 וכן במאמר "חיוב גט, החזר מתנות, תביעה צודקת - בבני זוג שאינם חפצים זה בזה", כנס דיינים - התשס"ח 109, 115-114 (התשס"ט)).

ובמקרה שלפנינו, על פני הדברים האישה עשתה את כל מה שביכולתה כדי לשמר את הנישואין. כדי להרות מהבעל (לבעל בעיות קשות בפוריות) עברה האישה טיפולים קשים, והכול כדי לשמר את הבית. הבעל הוא שהגיש תביעת גירושין, והאישה אמרה שאכן אחרי כל מה שעברה ולאחר שהבעל פתח תיק לתביעת גירושין מוכנה להתגרש. כל הפרוטוקולים שצוינו לעיל הם לאחר תביעת הגירושין של הבעל. גם הדו"ח הנזכר לעיל של פקידת הסעד מיום 06.08.08 שכתבה בו כי הצדדים לא היו מוכנים לחיים משותפים, וכי מומלץ כי הצדדים יגיעו בהקדם להסכם גירושין הגיוני ויפנו איש לדרכו - זהו דו"ח שנכתב כשלושה חודשים לאחר שהבעל פתח תיק לתביעת גירושין.

כמו-כן, במקרה שלפנינו ישנה תוספת הודאה המופיעה בכתובה שלא היתה במקרה של הרדב"ז. וכך לשון הכתובה שצורפה לתיק:

"ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך- ארבע מאות אלף ש"ח והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה."

לפי לשון הכתובה משמע כי החתן הודה על כך שקיבל את הסכום המלא ובאו לרשותו עד פרוטה אחרונה. ואם-כן לכאורה, חזר דין תוספת הכתובה להיות כדין הנדוניא, ואף אם אין הדבר אמת, מכל מקום יכול האדם להודות על דבר שאינו, כמבואר בגמ' ב"ב קמ"ט עמוד א' לגבי איסור גיורא.

כעין שאלה זו מובא בשו"ת מהריט"ץ החדשות סימן קע"ב:

"אמנם מה שנסתפקתי הוא, במה שכתוב בשאלה וז"ל: גם מה שנתן לה בעלה בעד מוהר ומתן ואין לו רשות למוכרן אם יועיל לה תפיסה, ומה גם שהיא בבית אביה וכולה. בדברים הללו נפל לי ספק בהבנתם וגם נסתפקתי לעניין הדין. נסתפקתי בהבנת אומרו מה שנתן לה בעלה בעד מוהר ומתר אם הם הג'וייאשיא הנהוגות בכל מקום שנותן החתן תכשיטי זהב לארוסתו. או אם הוא כמנהג המוסתערבים שנותנים מעות בתורת מוקדם ביד אבי הכלה והוא קונה מאותן המעות נדוניא, ומכנסת אותן בתורת נדוניא כשאר כלי הנדוניא שנותן לה אביהיב ואם הדברים כן באנו לספק: אם נאמר כיוון שעיקרן הם של בעל קרינן בהו דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, היל-כך גם תחזיר מה שנתן לה בתורת מוקדם. או נימא דכיון שכתוב בכתובה הקדים לה מניהון כך וכך בתורת מוקדם אתכללו בנדונייתה וכולה, אם-כן דין נדוניא יש להו."

ואחרי שדן בנושא זה כותב במסקנת הדברים:

"נמצא כפי מה שביארנו הדבר שקול וצריך הכרע, דיש פנים לכאן ולכאן. אמנם מה שהדעת מכרעת ונוטה הוא, דכיון שנכללו בנדוניא הוה ליה כשלה ונוטלתן, ומה גם כיון שתפסה בהן והחזיקה בהן. והדבר בספק אין יכולין להוציא מידה מספק."

כמו-כן יעויין בשו"ת מהריט"ץ (ישנות) סימן רס"ו דדן שם לעניין גבייה, האם יש לתוספת דין נדוניא היות ובלשון הכתובה כתוב:

"נמצא סך הכל בין עקר כתובה ותוספת ונדוניא כך וכך וזוזי מאתן הכל קבל עליו החתן הנזכר ובאו לידו והעלה על עצמו כנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו."

ובהמשך התשובה כתב:

"אמנם הכוונה לומר שהוא מעלה התוספת כאילו הוא נדוניא ממש ובאו לידו וכן זוזי מאתן מחשיבם כן כנכסי צאן ברזל ומה שכתוב ואם פחתו פחתו לו אע"ג דאין לפרשו בתוספת ולא בזוזי מאתן דאין לו הבנה מכל מקום הכי קאמר והעלם על עצמו התוס' והעיק' כמו צאן ברזל שאם פחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו כן העלה התוספת והנדוניא והעיקר להיות הכל דין אחד הרי שהשוה התוספת והעיקר לנדוניא."

אכן מבינים אנו, כי גם על התחייבות זו שהכול יחשב כנדוניא, יש לומר כי גם התחייבות זו לא נעשתה "אדעתא דתיפוק ותיטול". אולם מאידך גיסא יש לומר כי התחייב בצורה מושלמת שייחשב כנכסי צאן ברזל (נדוניא) לכל דבר ועניין.

וכן יעויין בשו"ת נושא האפוד סימן ט' שכתב שיש חילוק לעניין מוחזק בין נדוניא לתוספת, והשאלה - לאחר שהחתן כותב בכתובה את הלשון הנזכרת-לעיל - מי ייחשב למוחזק. וכתב שם:

"ולפי מה שאנו כותבים בכתובה שלנו על הק"ר התוספת ונדוניא והודה החתן הנזכר לעיל שקבלם כולם ונעשו עליו כמלו הורשו וכנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו וכולה אין לחלק בין נדוניא ותוספת דהכל הוי נצ"ב ובכל מכל שיפול ספק בדין יד יורשי הבעל ויורשי האישה שווין במוחזקות."

ובמקום ספק בחיוב כתובה מי נחשב למוחזק הבעל או האישה, יעוין בספרו של הגר"ש שאנן שליט"א אב"ד תל-אביב בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מג, שהרחיב בדין זה והביא את הפוסקים בנושא זה. כמו-כן הביא שיש פוסקים הסוברים שבעיקר כתובה הבעל מוחזק ולעניין תוספת האישה מוחזקת.

למסקנת הדברים

"נראה במקרה שלפנינו שיש לפשר בעניין הכתובה, ולחייב את הבעל במחצית הכתובה, בסך- מאתיים אלף (200,000) ש"ח. וזה כולל כמו-כן את תשלומים שהוציאה האישה שנחשבים כנדוניא כפי שיבואר להלן."

עד כאן ציטוט מחלקו הראשון של פסק-הדין של בית-הדין האזורי.

הנה בית-הדין האזורי תמך את דבריו לחייב את הבעל לשעבר 200,000 ש"ח בשני יסודות: היה להם ספק אם לאישה יש דין מורדת שמפסידה תוספת כתובה. מחמת הספק העולה מלשון הכתובה "ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך- ארבע מאות אלף ש"ח והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם עד סוף פרוטה אחרונה" - אם לשון זו גורמת שכל הארבע מאות ש"ח שהבעל התחייב בכתובה יש להם דין של נדוניא, או שיש להם דין תוספת כתובה.

הנה מחמת הטעם הראשון, דשמא אין היא מורדת המפסידה תוספת כתובה, אי-אפשר לערער על קביעתם כי הם הם אלו שהתרשמו מהצדדים ומהתנהגותם, ויש לקבל את קביעתם, ונראה שהיה מקום גדול לפשר עקב כך. ועוד, שידוע שגם דינו של ר' ירוחם הוא מחודש ויש ראשונים שחלקו עליו, וסוברים שבכל מקום שהבעל מוציא את אשתו ללא התראות הוא חייב לשלם את כל הכתובה. אולם, הטעם השני שכתבו צריך לפנים, ונדון בו. הנה רוב התשובות שהביאו דיברו במנהג שהחתן נותן מוהר לכלה, כדי לחבבה עליו ובמוהר זה היא היתה קונה את צרכי הבית - מיטלטלין וכלי בית, כרים ושמיכות וכדומה - דברים שהחתן והכלה יצטרכו להשתמש בהם לאחר הנשואין. ועל דברים אלו שהביאה מהמוהר נהגו לכתוב שהבעל מקבלם עליו כנכסי צאן ברזל, ולגבי דברים אלו כתבו האחרונים הנזכרים-לעיל שהיות והאישה כבר זכתה בהם כשהחתן נתן לה את הכסף כמוהר, ולכן החשיבו כמו שהיא מביאה אותם לנשואים. וסברה זו אמר לי עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א.

ועוד נראה שבמקומות שנהגו שהאישה מביאה אִתה ממון או מיטלטלין שווי ערך וכותבים בכתובה שהביאה עמה ממון, והסכום שכותבים שהאישה הביאה הוא לא רחוק ממה שהיא בפועל הביאה, ממון זה ודאי הווי כנדוניא, ואף שמגזימים קצת מכל מקום לכבוד הבעל - מקבלם עליו כנדוניא. ברם, לגבי סכומים גדולים שהאישה כלל לא הביאה אותם, והבעל כותב שהיא הביאה אותם, וכותב כן לא משום שרצונו להתחייב עליהם שיהיו כמו שהביאה אותם, אלא הוא כותב כן בכתובה משום שזו נוסח הכתובה ואין בידו לשנות את הנוסח, לגבי דברים אלו צריך לילך אחר המנהג, דאם נהגו שהתחייבות זו הויא כמו שמקבל עליו כנדוניא בזה שייך לומר שיש כאן אודיתא לפנינו. אבל אם אין מנהג כזה או שלא נהגו כך יש להתייחס להתחייבות זו דהויא התחייבות לתוספת כתובה.

והנה בני אשכנז כותבים בכל הכתובות "ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה בין בכסף בין בזהב בין בתכשיטין, הכל קיבל עליו החתן במאה זקוקין כסף צרוף". וכיום אין המנהג שהאישה מביאה סכומים כאלו, דכל מה שהיא מביאה בדרך-כלל קונים מחצית דירה וכדומה, והדירה נרשמת על שמה, ולפי זה היא לא הביאה כלל ממון לנדוניא. ואמנם נראה שכל המאה הזקוקים הללו שכותבים שהאישה הביאה, אין להם דין נדוניא אלא רק דין תוספת כתובה. ונ"ל שכך נוהגים בתי הדין כאשר שני הצדדים מורדים זה על זה, אין האישה מקבלת דבר מהמאתיים זקוקים הכתובים בכתובה. ועוד גם כאשר דנים אישה שהיא מורדת בדינא דמתיבתא ומגיע לאישה את נדונייתא, מכל-מקום מהמאתיים זקוקים אינה מקבלת דבר אם היא לא הביאה ממון שיכול להיזקף על חשבון המאתיים זקוקים.

ועוד, דזיל בתר טעמא - שהטעם שכאשר שניהם מורדים דהאישה אינה גובה תוספת כתובה, דאמדינן דעת הבעל שעל-מנת למישקל ולמיפק לא אקני, באותה מידה יש לומר שגם אם נאמר שהבעל התחייב באודיתא שהוי כמו שהאישה הביאה ארבע מאות ש"ח, מכל מקום גם לגבי התחייבות זו אמרינן דלמישקל ולמיפק לא אקני לה. וממילא עתה ששניהם מורדים אין האישה זכאית ליטול גם את הנדוניא. ונביא ראיה לזה, שהרי את הסברא דלמישקל ולמיפק לא אקני לה, אמרינן גם לגבי מתנות שבעל נתן לאשתו, ובמקום שהכריזו על אישה שהיא מורדת היא מפסידה גם מתנות שהבעל נתן לאשתו.

ומאחר ולבית-הדין האזורי היו שתי סיבות שמחמתן חייבו את הבעל לשעבר לשלם 200,000 ש"ח, נראה שנותרה רק סיבה אחת ונ"ל לפשר מחמתה שהבעל ישלם לאישה 100,000 ש"ח.

בהמשך פסק-הדין של בית-הדין האזורי הם קובעים כי התשלומים ששילמה האישה עבור החתונה ייחשבו על חשבון הנדוניא דלעיל. הדבר מקובל עלי.

לגבי ערעור הבעל לשעבר לגבי שאר ההתחשבנות - מצד אחד, יש לפנינו ערעור ואנו חייבים לדון בערעור זה ולפסוק בדבר, אולם אין לבית-הדין את הכלים לעבור על כל ההתחשבנות ולשמוע שוב את טענות הצדדים בדבר. ועל-כן אם הבעל לשעבר יחפוץ שהערעור שלו ייבדק על-ידי בית-הדין הגדול, בית-הדין יפנה אותו לחשבונאי, שיישב עם הצדדים ישמע את טענותיהם, יעיין במסמכים ויגיש דין וחשבון לבית-הדין, מה עולה מהמסמכים, באלו דברים ניתן להכריע על-ידי המסמכים ובאלו דברים לא ניתן להכריע על-ידי המסמכים, ובית-הדין צריך לפסוק לפי טענות הצדדים. תחילה המערער ישלם לחשבונאי את כל שכר טרחתו, ואם יתברר שהוא צודק בערעור בית-הדין יקבע באיזה סכום תישא הנתבעת בשכר טרחת החשבונאי.

למסקנה, על הבעל להשיב תוך שבוע ימים אם הוא חפץ שבית-הדין ישלח אותו לחשבונאי. ואם לא ישיב הרי הוא חייב בכל מה שחייבו בית-הדין האזורי, ומן הסכום הסופי יפחיתו 100,000 ש"ח. כל הסכום שנותר ישלם בחמישה תשלומים שווים.

הרב נחום גורטלר - דיין

הנה מה שכתב עמיתי הרה''ג גורטלר שליט''א מסברא דיליה לחלק בין מוהר שנתן החתן קודם לכלה ואחר-כך הכניסה לו ונכתב בתורת נדוניא לבין נדון דידן שלא הכניסה כלום ואף על-פי כן כתב שהכניסה נדוניא - נראה להביא ראיה מדין שומא בנדוניא שנוהגים להעלות השומא בבגדים יותר משווים. וז''ל שו''ת יש מאין סימן כא:

"אך מה שיש לברר הוא מה שנוהגים לעלות השומא בבגדים וכו' יותר משווים ושוב כותבין בכתובה סך הכל בכלל נדוניא אם גם העילוי הנזכר דינו כתוספת או נדוניא. ומצאתי להרב הגדול מהריט"צ ז"ל בסימן קצ"ג שעמד בזה ופשיטא ליה דעילוי זה דינו כתוספת ולמד כן מדברי ריצב"א שהביאו התוספות ביבמות. וגם מדקדוק לשון הטור שכתב נדוניא מה שהכניסה לו עיין שם. וכן ראיתי להרב שלחנו של אברהם ז"ל באבן העזר סימן נ"ה (סעיף ו') לגבי ארוסה שלא כתב לה אלא על-מנת לכונסה שנסתפק בזה ולבסוף העלה מדברי הרדב"ז חלק ב' סימן שס"ט דדין תוספת יש לו. וכן כתב בפשיטות בסימן ס"א ולגבי נכפה בסימן קנ"ד עיין שם. וכן מצאתי להרב גינת ורדים באבן העזר כלל ד' סוף סימן יו"ד שכתב בפשיטות דכל תוספת שאין לו קצבה וכגון עילוי שומא דאם תבעה מהבעל לגרשה אין לה ולמד זה מדברי ריצב"א עיין שם. והוא פלא על הגינת ורדים שלא זכר שר מתשובות הרדב"ז ומהריט"צ, ועל השלחנו של אברהם ז"ל שלא זכר ממהריט"ץ והגינת ורדים ז"ל. ומכל מקום הרי סרכין ארבע כתבו דעילוי שומא דינו כתוספת. ועיין להגינת ורדים ז"ל שכתב וזה לשונו ואגב ארחין אני אומר דבנדון הריצב"א ודכוותיה אע"ג דדיינינן בהעלאת שומא כדין תוספת מכל מקום לא מפקינן לה בבלאותיה הקיימים לבד אלא כמו שהיו שוים בשעת הנשואין עד כאן. ולפי האמור לעניות דעתי נראה דאחר שמפורסם שמנהגנו להוסיף בעילוי ולא יעבור כשיבוא העניין לבית-דין שככה יעשו יביאו רשימת השומא אם נמצאת ומשם יבינו בשקול דעת ואם לא נמצאת יעשו פשרה ותהיה נוטה לזכות הבעל כי המוציא מחבירו עליו הראיה."

מבואר מדבריו שתוספת השומא מעבר למה שהכניסה לו אף שנכתבה בכלל הנדוניא דינה כתוספת ולא כנדוניא וקל-וחומר בנדון דידן שלא הכניסה לו כלום כל מה שהתחייב לה אף שנכתב בלשון נדוניא שדינו כתוספת.

ויעו' שם בהמשך דבריו שמביא המח' לעניין תוספת שליש על הנדוניא כנהוג ז''ל:

"ולעניין תוספת שליש שנוהגין להוסיף בכל נדוניות בעולה ובתולה מדודים ושאר עם, הנה מהריק"ו (מורינו הרב יוסף קולון) שורש פ"א האריך דדינו כנדוניא, וחילק מזה להך דריצב"א דהתם אינו קצוב ותוספת שליש הוא קצוב. ועיין להגינת ורדים ז"ל שם שחילק כן מדנפשיה. אמנם מרן בבית יוסף סימן ק' הביא דבריו וכתב ואין דבריו נראים לי עד כאן. ומזה נפלגו דעות הפוסקים מערכה מול מערכה בזה כבר אספום הכנסת הגדולה והיד אהרן בסימן ק' וק"ו ושאר מקומות עיין שם. (עיין בשו"ת תועפות ראם אנקאווה סימן ק"ט מה שכתב בזה)."

מבואר שם שסברת המהרי''ק שתוספת שליש דינה כנדוניא היא משום שתוספת זו הינה דבר קצוב משא''כ בנדונינו שהתוספת שהוסיף לה בתורת נדוניא אינה קצובה, ויש לדמות זאת לנדון עילוי בשומא שבתחילת דבריו.

ויעו' בספר שלחנו של אברהם אהע''ז סי' נ''ו סע' ו' שדן בנדון תוספת על השומא וה''ה במקרה שהאישה לא הכניסה כלום ונכתב בלשון נדוניא דהנעלת ליה שמסקנתו שדינה כתוספת, וז"ל:

"במה שנהגו בצ"ב דמכנסת מקבל עליו יתר שומה איזה סך וכותב בשטר הכתובה כלשון נדוניא שהכניסה לו ולא בל' תוספת ופעמים אפילו אינה מכנסת כלום כותב לה סך מה בל' כתובה ולא בל' תוספת אם גירשה או מת מן הארוסין יש להסתפק אי דמיא למנה ומאתים דאי לא כתב לה אינה גובה וכשכתב לה גובה מן הארוסין או דינה כתוספת ונראה דיש להוכיח דגובה כמו מנה ומאתים מדברי הריב"ש סי' צ"ז שכ' אם כ' לה צדאק בעש"ג אינה גובה הצדאק מן הארוסין שהרי עפ"י דת הישמעאלים תוכל לגבותו מחיים וא"כ חייב לכתוב לה מנה ומאתים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וא"כ אין דינו כמו כתובה אלו כמו תוס' ע"ש מתבאר מדבריו דאי הצדאק א"י לגבותו מחיים דינו כדין כתובה וגובה מן הארוסין וא"כ אם כתב לה בלשון כתובה ולא בלשון תוס' גובה מן הארוסין דדינו כמנה ומאתים ודוקא תוס' הוא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אבל מדברי הרדב"ז ח"ב סי' שס"ט שכתב אפילו כתב לה מעכשיו בכתובה אינה נוכה שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה על-שם נר' דדוקא מנה ומאתים הוא דגובה מן הארוסין וכ"נ ממ"ש בש"מ במציעא די"ז ע"ב בשם שיטה דטעמא דבכ' לה מן הארוסין גובה מנה ומאתים ולא תוס' משום שבמנה ומאתים איכא אומדנא דמחייב עצמו מעכשיו דאל"ה למה כותב לה מעכשיו יניח עד שתנשא ויכתוב לה בע"כ אבל תוספת יריאה שמא יחזור בו ע"ש וא"כ בכתובת נדוניא שייך ה"ט דליכא אומדנא דיריאה שמא יחזור בו ודין תוס' יש לה ולא תגבה מן הארוסין וכמתנות עמ"ש"ל סימן ס"א."

בהתאם לאמור במוהר שהמכוון בנתינתו שהחתן נותן כסף לאישה או לאביה על-מנת לקנות נדוניא או תכשיטי שמכניסה לו לאחר מכן בנשואין, ומעלה אותם בדמים בכתובה היות והכסף נועד למטרת נדוניא או קניית תכשיטין משום חינא ולקירוב דעתה אליו וכדומה, יש לומר שגם לסוברים בעילוי בשומת הנדוניא שדינו כתוספת, מכל מקום המוהר הוא עדיף אפילו ממתנה ולא נאמר בו הדין אדעתא למיפק לא יהיב. אולם לאמיתו של דבר הנושא הזה לא פשוט בכלל - עיין מהריק"ש וספר דבר שמואל (ר' שמואל עמר) שדן בזה. וע''ש שחילק בין תפסה או לא תפסה כדי לישב תשובות רדב"ז הסותרות. יצויין גם שהמדובר בכתובה סטנדרטית שלא העלה על דעתו להחשיב תוספת כנדוניא.

עיין שו"ת ישרי לב עמ' 75 שדן היכא שהעדים כתבו מעצמם, אם יש לחייב ועיין בתשב"ץ (עניין רן):

"העניין אשר נפלו עליו עצומים בבגאיה הוא שנמצא כתוב בכתוב' דהנעלת ליה מבית אמה ואומרים שאם תמות האישה תחזיר מקצת נדוניתה לאמה. ומפני זה הטפיסו הכתובה שלא מדעת האישה כדי שאם יעלים הבעל הכתוב' שתוכל האם ויורשיה לתבוע מהבעל באותו הטופס והאישה אומרת שלא צותה לסופר לכתוב ולא לעדים לחתום דהנעלת ליה מבית אמה כי האמת הוא שלא נתנה לה האם כלום אלא היא הכניסה אותם ממה שגבתה מנכסי בעלה הראשון וגם ההטפס' ההיא נעשית שלא מדעתה.

והנה העיון בזה הוא בשלשה דברים. האחד הוא במה שלא צוותה לסופר לכתוב ולעדים לחתום אם יש בטענתה ממש. והשני במה שלא נתנה לה אמה כלום או אפילו נתנה אם לא השאירה זכותה קיים בשטר חתום כהלכ' אם יש לה זכות עליה. והשלישי בהטפס' הנעשית שלא במצוותה אם היא פסולה.

הראשון אמנם הסופר העיד כי מעצמו כתב כן. ולא נמלך בה ולא באמה אלא שכתב במו שמצא בשאר כתובו'. וגם העדים מעידים כן ואם הדבר כן אין לאם ולא לבאי כחה זכות עליה. ונאמנים העדים בזה. ואין בזה משום מגיד וחוזר ומגיד ודבר זה מתברר מהירושלמי (שביעית פ"י ס"ה) שאמרו על שטרי חוב המוקדמין. מי מודיע א"ר אבא א"ר יוחנן העדים מודיעין ולא כן אר"ש בן לקיש עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד תאנו כשאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא כשאמרו על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"כ הירושלמי. והנלמד מזה הוא דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשעוקרים העדות אבל כשמקיימין העדות בכללו ובדבר אחד אומרים שלא העידו עליו נאמנים ופירש רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנ' במס' שביעית שאפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים ונלמוד מזה שהעדים האם מעידים על גוף השטר ובדבר שאפשר לטעות אומרים כי לא בהשגח' כתבוהו נאמנים הם ואין כאן משום מגיד ואינו חוזר ומגיד ואע"פ שרבינו הרמב"ן ז"ל כתב בחדושיו בפ' איזהו נשך שהירושלמי הוא כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשכתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ודבריו צריכים עיון גדול. שאם אין כתב ידם יוצא ממקו' אחר למה אין נאמנין לומר לא חתמנו אבל בנדון הזה יודה רבי' ז"ל שאפי' כתב ידם יוצא ממקום אחר נאמנים שדבר זה רגילים הוא לטעות בו העדים שלפי שכך הוא כתוב בשאר כתובות או כיוצא בו חשבו שאין קפידא."

ודון מיניה ואוקי באתרין שבכתובה סטנדרטית, שפרטיה המשניים כגון הלשון ודא נדוניא וכו' לא תואמו עם המתחייב (בדומה לדברי הרשב"א שלא תואם עם המתחייב שהאישה הביאה נדוניא מאימה), שבוודאי לא התכוון לתת התוספת כנדוניא בהיעדר מודעות, ומה גם שצויין ו"אוסיף לה מן דיליה" בנוסף לנדוניא, שבוודאי לא התכוון להחשיב התוספת כנדוניא. (ובאופן כללי בנכתב לשון זה בכתובה שכלל התוספת והנדוניא וכללן בסכום אחד, יש לבדוק מה הביאה כנדוניא ומה התחייב כתוספת היות שלא מן הנמנע שהביאה קצת נדוניא.) וכשבוודאי לא הביאה נדוניא וכתב התוספת בלשון נדוניא, בהוספת לשון נדוניא לא פשוט להחיל עליה דין נדוניא, כאמור.

באשר למסקנה - מקובלת עלי דעתו של בית-הדין האזורי מנימוקו הראשון, ויקצר המצע מהשתרע מאפס הפנאי, ועוד חזון למועד.
יוער בהתייחס לנוסח הכתובה "ודא נדוניא דהנעלת ליה כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה עולים לסך ארבע מאות אלף ש"ח עד סוף פרוטה אחרונה" כלומר שנכתב בכתובה "כולל תוספת דעבד לה חתנא דין מדיליה". כלומר שישנה הודאה מפורשת שהמשיב נתן התוספת מלבד הנדוניא באופן שמ"ש בהמשך "והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם" נחשבת הודאה שקרית המוכחשת מתחילת דבריו. ומה גם הו"ל אודיתא בשקר שלדעת כמה פוסקים א"א להוציא מהמוחזק, קרי המשיב, וגם אם נרחיק לכת שתיחשב הודאה בממון, לא גרעא מהתחייבות שדין תוספת יש לה שחל עליה הכלל אדעתא למיפק וכו'. הערה זו ניתן ליישב בדוחק גמור שהמכוון "והודה החתן הנזכר שקבלם ועלו ובאו לידו ורשותו במושלם" הוא רק בהתייחס לנדוניא ולא למה שהוסיף מן דיליה. ויקצר המצע מהשתרע מאפס הפנאי.

לאור האמור נראה שיש להחליט כדלהלן:

א. באשר למסקנת פסק-הדין המעורער, מקובלת עלי דעתו של בית-הדין האזורי מנימוקו הראשון ומשכך במקרה שלפנינו יש לפשר בעניין הכתובה, ולחייב את הבעל במחצית הכתובה בסך- מאתיים אלף (200,000) ש"ח. וזה כולל כמו-כן את תשלומים שהוציאה האישה שנחשבים כנדוניא בהתחשב שהדעת נוטה שהאישה נחשבת מורדת אנוסה, עיין שואל ונשאל שכתב פסק-דין שהקיף נושא זה בכל פרטיו השונים לעומקם ולרוחבם.

ב. ולגבי ערעור הבעל לשעבר לגבי שאר ההתחשבנות, מקובלת עלי דעת עמיתי הרה"ג נחום גורטלר כפי שכתב לעיל.

הרב ציון אלגרבלי - דיין

לאחר שעיינתי במש"כ ידידיי הגאונים, עליונים למעלה, דעתי שאין לשנות מפסיקת בית-הדין האזורי בת"א שקבעו בפסיקתם כדלהלן:

"למסקנת הדברים, נראה במקרה שלפנינו לפשר בעניין הכתובה, ולחייב את הבעל במחצית הכתובה בסך- 200,000 ש"ח, וזה כולל כמ"כ את התשלומים שהוציאה האישה שנחשבים כנדוניא."

אציין שפסק-דין זה בדרך פשרה הקרובה לדין ניתנה בפה אחד, ואפילו לא ברוב דעות. משכך, אין בית-הדין הגדול בישיבה בערעור יכול לשנות פסיקה זו שניתנה על צד הפשרה אחרי שדנו ומכירים היטב הצדדים וכתבו נימוקים ארוכים וצדדים הספיקות בזה.

יתרה מכאן, הצדדים קיבלו אותם לדון בנושא הכתובה ובחובות אחרי הגט כולל כמובן שם לפשר במקום שבית-הדין רואה מכוח הספק לפשר - שזהו דין, ועל-כן אין מקום לערעור כולל גם בנושא ההתחשבנות בשאר החובות.

אולם אם בית-הדין הגדול היה רואה שיש כאן ח"ו טעות בהלכה או בשיקול-הדעת באופן קיצוני או שלא אִפשרו לצד אחד להביא ראיותיו וכדומה - ויש להוסיף: גם אם היתה הפשרה על-פי דעת הרוב, והמיעוט היה נראה לו לפשר בסכום אחר - כי אז היה מקום אולי לדון ואולי לשנות. אבל בנידון שלנו אין הדבר עומד במסגרות הנזכרים לעיל, ועל-כן דינו של הערעור להידחות כולל בהתחשבנות החובות.

גם מה שהעיר ב"כ הבעל בערעור שגם לצד של פשרה מפשרים שליש ושני שליש, אבל לא יחלוקו - לא דק. אם בית-הדין רואה לנכון שהפשרה קרובה לדין הינה מחצית, אז הפשרה היא מחצית. אבל כשרואים קצת יותר להיכן הדין נוטה, מפשרים אחרת. וזה תלוי בכמה ספיקות וראיית הדיינים, ואין בפשרה כלל אחיד.

לאור הנזכר לעיל ערעורו של הבעל נדחה ופסק-דין בית-הדין האזורי בתל אביב עומד על כנו.

אין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד - דיין

מסקנה: הלכה כדעת הרוב ועל-כן (פלוני) ישלם ל(פלונית) מאתיים אלף ש"ח לכתובתה כפסק בית-הדין האזורי.

בנוגע לערעור הבעל לשעבר לגבי שאר ההתחשבנות - אם המערער יחפוץ שהערעור שלו ייבדק על-ידי בית-הדין הגדול, עליו לפנות לבית-הדין הגדול תוך עשרה ימים כדי שנפנה אותו לחשבונאי שיגיש דו"ח כאמור לעיל, והוא יצטרך לשלם תחילה את העלות של החשבונאי וכאמור לעיל. זו דעת הרוב.

ולדעת המיעוט, גם סעיף זה נדחה כי בית-הדין האזורי ישב על המדוכה אחרי שקיבלוהו לדון ולפסוק, ואחרי דינם ופשרתם אין מקום לערעור. ואם ישנה טעות בהתחשבנות, עליהם לפנות לבית-הדין האזורי כי שם מקומו."