סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מינוי מנהל מיוחד
• סמכויותיו של המנהל המיוחד
• חובות המנהל המיוחד
• שכר-טרחת המנהל המיוחד
• שחרור וסיום תפקיד המנהל המיוחד

סמכויותיו של המנהל המיוחד

1. סמכויות המנהל המיוחד על-פי דיני פשיטת הרגל
על-פי פקודת פשיטת הרגל, סמכות המנהל המיוחד נקבעת על-ידי הכונס הרשמי, ועל-פי דיני החברות למנהל המיוחד סמכות לפעול כפי שיורה בית-המשפט.

1.1 מסגרת הנכסים עליהם מופקד המנהל המיוחד
למנהל המיוחד בפשיטת רגל, מוקנים נכסי החייב בלבד, ולא מעבר. כך נקבע ב-ע"א 414/85[11]. הערעור על קביעת בית-משפט המחוזי בתל-אביב שהורה לפי בקשת המנהל המיוחד לנכסיו של החייב יצחק סגל, שניתן נגדו צו כינוס בפשיטת רגל, כי הוא רשאי להפעיל את חוזה ההפצה שנערך בין החייב לבין המועצה להסדר הימורים בספורט, היא המערערת.

על כך ערערה המועצה להסדר הימורים בספורט, בטענה שתם תוקפו של חוזה ההפצה.

כב' השופט ש' לוין קבע שערעור זה בדין יסודו וכדבריו:

"כלל יסוד הוא שאין לנאמן בפשיטת רגל אלא מה שיש לחייב, ומוכנים אנו להניח שהחוזה שנערך בין החייב למערערת הוא נכס העובר לנאמן; דא עקא שהזכות שצמחה לחייב כלפי המערערת אינה יכולה להשתרע על תקופה העולה על שנתיים (סעיף 8א לחוק להסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז-1967) ותקופה זו כבר חלפה."
1.2 תביעות חוב
ב-פש"ר (ת"א-יפו) 1199/01 בש"א (ת"א-יפו) 21668/03[12] דנה כב' השופטת ו' אלשייך בערעורה של חברת דנבר צבעי ישראל בע"מ (להלן: "המערערת"), על החלטת המנהל המיוחד לנכסי החייב יוסף אדלשטיין לבטל החלטת המנהל המיוחד לדחות את תביעת חוב המערערת.

עיקר טענתה של המערערת הינו, כי המנהל המיוחד אינו מוסמך לדחות את תביעת החוב שהגישה כנגד החייב, תביעה המבוססת על תביעה כספית, חוזית ונזיקית גם יחד, הסמכות לבדיקת תביעת חוב מסורה אך ורק לכונס הנכסים הרשמי או לנאמן, כמשמעותו בפקודת פשיטת הרגל.

אף לגופה, נטען כי ההחלטה ניתנה בלא הנמקה ראויה.

לחילופין, עותרת המבקשת להתיר לה להגיש, כנגד החייב, תביעה אזרחית בגין חובה הנטען.

המשיב וכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") מתנגדים לבקשה, וטוענים, בין היתר, כי הסמכות לבדיקת תביעות חוב הואצלה למנהל המיוחד כדין מהכונס הרשמי, וכי בנסיבות העניין, היתה הנמקת ההחלטה ברורה וטובה די הצורך.

המנהל המיוחד דחה את תביעת החוב, מאחר ולא מצא בה כל ראיה או אסמכתא הקושרת את החייב באורח אישי לנזקים הנטענים, זאת להבדיל מהחברה שבשליטתו.

לטענת המערערת, סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל מיחד "באופן מפורש ודווקני" את מלאכת תביעות החוב לכונס הנכסים הרשמי או לנאמן, ואילו למנהל מיוחד, שסמכויותיו מוגדרות בסעיף 23 לפקודת פשיטת הרגל כ"שמירה ותחזוק" המצב הקיים ומניעת הפסדים והוצאות לקופת פשיטת הרגל, אין סמכות עניינית לדון כלל ועיקר בתביעות החוב.

כב' השופטת ו' אלשייך דחתה טיעון זה וקבעה כי:

"לשונם של סעיפי החוק, קל וחומר מהותם, אינה תומכת כלל ועיקר בטענה גורפת זו של המבקשת. סעיף 71(ב) לפקודה אינו אומר אלא כי הכונס הרשמי או הנאמן רשאים להאריך את המועד להגשת תביעת חוב, מטעמים מיוחדים שירשמו. תקנות 92 ו-93 לתקנות פשיטת הרגל אינן קובעות, אלא כי כאשר התמנה נאמן, יעביר לו הכונס הרשמי את תביעות החוב, ואילו הנאמן יבדוק את תביעות החוב ויעביר בתוך פרק הזמן שנקצב בדין את החלטתו המנומקת...
יגעתי ולא מצאתי, מהיכן שאבה באת-כוחו המלומדת של החייב את טענתה הנחרצת, כי בדיקת תביעות-חוב על-ידי מנהל מיוחד היא חריגה מסמכות עניינית, וזאת לאחר שכונס הנכסים הרשמי ובית-המשפט של חדלות-פרעון הסמיכוהו לכך בהחלטה מפורשת.
לעניין לשון החוק, יאמר; לשון סעיף 23 נוקבת במפורש בחלופה של "טובת הנושים" – שאינה אלא "סעיף סל" כללי. זאת, ככל שאמורים הדברים במניע ובצורך העומדים מאחורי המנהל המיוחד. כבר מכאן יוצא, כי פרשנותה של באת-כוחה המלומדת של המערערת תמוהה, וחסרת כל אחיזה בלשון החוק, בכל האמור במניעים ובתכלית העומדים מאחורי המינוי.
לעניין הסמכויות אשר ניתן להקנות במינוי, הרי שהדיבר "נכסי החייב ועסקיו" (אליהם מפנה המילה "להם"), הינו מושג כללי, הנתון לפרשנות שיפוטית תכליתית, ואין כל מניעה לקבוע, כי בתור "נכסי החייב", יכנסו גם תביעות החוב המופנות כנגד אותה מסת נכסים עצמה. לכן, אמור מעתה: הסמכות לטפל במסת הנכסים עשויה (אך אינה חייבת) לכלול בתוכה, במשתמע, אף סמכות לטפל במצבת התביעות אשר מופנות כנגד אותה מסת נכסים עצמה.
דברים אלו מתחזקים עוד יותר, כאשר אנו בודקים אותם על רקע תכלית הדין; מן המפורסמות הוא, כי בחלק ניכר מפשיטות הרגל, אין הכונס הרשמי ובית-המשפט מצליחים למצוא מועמד מתאים, המוכן לכהן כנאמן קבוע לנכסי החייב, וכונס הנכסים הרשמי נותר לכהן כנאמן מראשית הליכי פשיטת הרגל ועד סיומם.
על רקע זה, התפתחה הפרקטיקה, כי הכונס הרשמי מאציל חלק מהתפקידים, בעיקר כאלו הדורשים עבודה מאומצת וממוקדת, לבעל תפקיד ספציפי, הנושא את השם "מנהל מיוחד" – כאשר נפוץ ביותר, כי בין עניינים מועברים אלו, יהיה גם ובמיוחד ההליך של תביעות חוב.
עניין לנו בהליך, אשר הדין דורש כי ינוהל במהירות, ביעילות ותוך השקעת מאמץ משפטי זהיר ומושכל. מן המפורסמות הוא, כי כונס הנכסים הרשמי, אשר מצבת כוח האדם הקבוע העומדת לרשותו הינה מצומצמת ביותר, מטפל באלפים רבים של הליכי פשיטת רגל, אשר ברבים מהם לא ניתן למנות נאמן קבוע. האם טרחה באת-כוחה המלומדת של המערערת ושקלה בדעתה, מה היה מתרחש בפועל, לו היה הדין כטענתה?
הכיצד יכול היה כונס הנכסים הרשמי, על עורכי-הדין המעטים המועסקים בין שורותיו, לטפל בעשרות אלפים של תביעות חוב – זאת, לצד התפקידים הרבים והמגוונים המוטלים עליו בדין?! אך ברור היה, כי במקרה זה, היתה מלאכת הבדיקה, אף של תביעות חוב פשוטות יחסית, מתארכת על פני שנים ארוכות. כל זאת, תוך פגיעה אנושה בעובדים ונושים אחרים, הנזקקים לכספי הדיבידנד. זאת, בלא שמצאתי כל טעם ענייני, אשר מצדיק את טענתה הפורמליסטית של באת-כח המערערת. על רקע זה, נוהג הכונס הרשמי, ובדין הוא עושה כן, להאציל את סמכות הבדיקה לעורך-דין או רואה חשבון חיצוני, אשר מסוגל להשלים את מלאכתו באופן מעמיק ויעיל יותר. מה נגרע ממנה, מן המערערת, בכך כי תביעת חובה נבדקה על-ידי מנהל מיוחד, ולא על-ידי כונס הנכסים הרשמי עצמו – דבר אשר לא היה מביא אלא לאותה תוצאה (באשר הכנ"ר מסכים עם הנאמן ואף מעלה טענות נוספות כנגד התנהלות המערערת), אולם לאחר פרק זמן ארוך בהרבה?
זאת וגם זאת; ההכרעות בתביעות החוב מובאות לידיעתו, והכנ"ר יודע גם יודע, אם סבור הוא שראוי הדבר, לחלוק על התוצאה ולהביע עמדתו בפני בית-המשפט.
סוף דבר; עניין לנו בטענת סרק, אשר מנוגדת לכל אמת-מידה של פרשנות תכליתית, חוטאת למטרות שבסיס ניהול הליך פשיטת הרגל, וטוב היה לה אלמלא נטענה כלל."
כאמור, סמכות אינהרנטית לתפקיד הינה הסמכות לאשר או לדחות תביעות חוב, באם הוסמך לכך המנהל המיוחד.

ב-בש"א (חי') 2836/04[13] נדון ערעור על החלטת המנהל המיוחד, שלפיה נדחתה תביעת החוב שהגיש בנק לאומי לישראל בע"מ, על שני חלקיה.

על-פי טענת הבנק, בית-המשפט הורה על מתן צו כינוס נגד החייב ב-פש"ר 235/00, על-כן הוגשה תביעת חוב של הבנק נגד החייב בסכום כולל של 1,658,129.87 ש"ח.

חובות החייב לבנק נובעים משני חשבונות: חוב שוטף בחשבון פרטי המתנהל על-שם החייב וחוב בגין ערבות החייב לחשבון עסקו.

לטענת הבנק אין בטוחה להבטחת פרעון החובות הנ"ל, למעט משכנתה וערבויות אישיות אשר אינן בגדר בטוחה.

המנהל המיוחד פנה לבנק בבקשה להמציא לו מסמכים לבדיקת תביעת החוב, והמסמכים אכן צורפו, אולם המנהל המיוחד השיב כי אין במסמכים הללו די.

בתגובה טען הבנק כי ישלח את המסמכים הנוספים, אולם הדבר יארך זמן בשל הקושי להשיגם. לאחר השלמת איסוף המסמכים נדחתה תביעת החוב ועל כך הוגש הערעור.

לטענת הבנק לתביעת החוב דנן צורפו אסמכתאות רבות ועל-כן, לגישתו, לנימוקי דחיית תביעת החוב אין כל בסיס עובדתי ובוודאי שלא קיים בסיס משפטי.

אשר-על-כן עותר הבנק לקבל את הערעור ולהורות על קבלת תביעת החוב או לחילופין, להורות למנהל המיוחד לפרט באופן ספציפי מהן האסמכתאות הנוספות הנדרשות מהבנק, אותן ניתן להמציא וזאת בשים-לב לנסיבות תביעת החוב ולאסמכתאות שכבר הועברו לידיו.

מאידך טוען המנהל המיוחד כי ניתנו לבנק מספר הזדמנויות לביסוס תביעת החוב, אשר לא נוצלו על ידו ופניות המנהל המיוחד לא זכו למענה ועל-כן ולאור החומר המועט שהיה בידיו, חומר שלא היה בו כדי לאשר תביעתו, נדחתה תביעת החוב.

כב' השופט כ' סעב קיבל את הערעור וקבע כי הבנק המציא למנהל המיוחד חומר רב שהיה בו כדי לבסס את תביעת החוב ועמד בדרישות הדין ובעיקר בדרישות הקבועות בתקנה 76 לתקנות פשיטת הרגל. על-כן, היה על המנהל המיוחד לקבל את התביעה.

טענה נוספת שהועלתה על-ידי מערערת שתביעת חובה נדחתה, היתה כי המנהל המיוחד לא ביקש מסמכים הנדרשים לאישור תביעת החוב.

בעניין זה קבעה כב' השופטת ו' אלשייך ב-פש"ר (ת"א-יפו) 1199/01, בש"א (ת"א-יפו) 21668/03[14] כי סמכותו של המנהל המיוחד באישור או דחיית תביעות החוב הינה סמכות שיפוטית, ולדבריה:

"בעל תפקיד המכריע בתביעות חוב אינו אלא ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, ודומה בסמכותו והכרעותיו לשופט ערכאה דיונית. האם סבורה המערערת ברצינות, כי ניתן היה לתקוף, דרך-משל, פסק-דין כספי של בית-משפט שלום, בטענה כי "טעה כב' השופט כאשר לא ביקש מהתובע לתקן את כתב התביעה ולצרף אליו ראיות נוספות?
נקל לראות, כי טענה כזאת הינה חסרת שחר. טענה כזו נדונה ונדחתה במפורש בעניין פש"ר 2347/99, בש"א 29582/00, בעניין מוריאנו נ' מיכל מס, בתפקידה כנאמנת של החייבת מרים מעודד, כדלקמן:
'נטל ההוכחה בדבר קיום החוב הינו תמיד על הנושה, זאת משום שהנושה הוא זה הטוען לקיום חוב, קרי, הוא זה המבקש להוציא מחברו. בניגוד לסכסוך משפטי בין נושה לחייב סולבנטי, העובדה כי החייב מודה בחוב פלוני אינה מקבלת בהכרח משקל מכריע... אין כל חיוב המוטל על הנאמן בדין, "לסייע" לנושה ולהבהיר לו אילו מסמכים עליו לצרף לתביעת החוב שלו. אם עשתה כך הנאמנת, הרי שפעלה לפנים משורת הדין. קל וחומר, שאין "לתפוס" נאמן על רשימת מסמכים שדרש, כאילו היתה זו "הודאת בעל דין" כי אין הוא זקוק למסמכים נוספים, או שלמסמכים אלו משקל מכריע, ולא ניתן אלא לקבל את הוכחת החוב אם יוגשו.'
אמור מעתה: על נושה המגיש תביעת חוב, כמוהו כתובע אזרחי, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, ובמסגרת זו להגיש תביעת-חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בכל הראיות הנמצאות ברשותו; אם לא עשה כן, אין לו, לנושה, כל "זכות קנויה" כי הנאמן או המנהל המיוחד יעמידו אותו על טעותו, ויניחו לו לבצע "מקצה שיפורים".
אמנם, אין חולק כי הדין מעניק לבעלי התפקיד, זכות מפורשת לדרוש פרטים נוספים. לעניין זה, אין אני רואה עין בעין עם גישתו הדווקנית מדי של הכונס הרשמי בעניין זה; עיקרון השיוויון בין הנושים הוא עיקרון מהותי בעיקרו, ולא עיקרון דווקני מתחום דיני הפרוצידורה. אם מתרשם בעל התפקיד כי נושה תם-לב העומד בפניו טעה, וקיימת סבירות גבוהה כי בהיעדר מסמך פלוני עשוי להוביל לעיוות דין בלתי-מוצדק, רשאי בעל התפקיד להפעיל את סמכותו ולבקש פרטים נוספים. איזון זה נקבע בידי המחוקק, ואין ליתן לו פרשנות מצמצמת מדי, שתרוקן אותו מתוכן אמיתי.
אלא מאי? עניין לנו בסמכות רשות המצויה בשיקול-דעתו של הנאמן, ואין לנושה שהתרשל ולא טרח לגבות את תביעת חובו בראיות מתאימות, כל זכות או עילה לדרוש כי פסק-דינו של בעל התפקיד יהפך, וזאת בשל העובדה כי הוא עצמו לא פעל כדין. דין אחר, היה מניח לנושה להנות מרשלנותו הוא. זאת ועוד; אף בפני לא הובהר כלל ועיקר, אלו ראיות מכריעות היו בידי המערערת, בכדי להסתייע בהם ולעבור את המכשול המשפטי הלא פשוט כלל ועיקר הניצב בדרכה. אף אם, בנסיבות חריגות וקיצוניות במיוחד, עשוי בית-המשפט לחרוג מהכלל הרגיל ולהורות לנאמן לקבל ראיות חדשות חרף החלטתו שלא לעשות כן, הרי אך ברור הוא כי לא כך יעשה, מקום בו מסתפקת המערערת בטענות כלליות בלבד."
לעניין סמכותו של המנהל המיוחד הפועל כנאמן על-פי דיני פשיטת רגל לבדוק אף פסקי-דין המוגשים אליו כתביעות חוב נקבע[15] כי:

"דיני פשיטת הרגל מאפשרים לנאמן הדן בתביעת חוב "להציץ" מאחורי פסק-דין שניתן כנגד החייב כדי לברר "מה היתה התמורה לחוב פסוק": סעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980.
אחד מן הטעמים שבעטיים מוסמך הנאמן בפשיטת רגל להרהר אחר פסק-הדין המוגש לו, הוא החשש מפני קנוניה בין החייב לבין מקורביו: שכן על-ידי השגתו של פסק-דין לטובת מקורביו, בדרך מלאכותית, יכול החייב להבריח את רכושו ולהרחיקו מהישג ידם של נושיו האמיתיים."
1.2.1 עצם הסמכות להכריע בתביעות החוב גוררת אחריה, באופן אינהרנטי, את הסמכות להכריע בכל בקשה אחרת הקשורה או נלווית לכך, כגון בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב
ב-בש"א (מחוזי ת"א) 18557/06[16] נפסק מפי כב' השופט אבי זמיר:
"החלטה
לפניי ערעור שהוגש ביום 3.9.06, על החלטת המנהל המיוחד מיום 5.7.06, במסגרתה נדחתה בקשתו של המערער-הנושה לביטול שתי החלטות של המנהל המיוחד שעניינן:
(א) דחיית תביעת החוב של המערער-הנושה;
(ב) דחיית בקשתו של המערער-הנושה למתן הארכת מועד להגשת תביעת החוב כנגד המשיב-החייב.
בנוסף, במסגרת ההחלטה האמורה נדחתה בקשתו החלופית של המערער-החייב למתן ארכה להגשת ערעור על החלטת המנהל המיוחד.
בהחלטה האמורה, קבע המנהל המיוחד, עו"ד איתן צנעני, כי אין בסמכותו להיענות לבקשות ויש להפנותן לבית-המשפט המוסמך.
המערער טוען, כי החלטתו של המנהל המיוחד היא לקונית ונגועה בחוסר הנמקה, שכן היה על המנהל המיוחד לפרט את ההוראה המפורשת של הכונס הרשמי, המגבילה את סמכויותיו בעניין מתן ארכה. לטענת המערער, סמכויותיו של המנהל המיוחד בניהול נכסי החייב כפושט רגל זהות לסמכותו של הכונס הרשמי, כפי שנובע מסעיף 23 לפקודת פשיטת הרגל.
המערער טוען, כי מתגבש מעשה בית-דין מכוח פסק-הדין החלוט של בית-משפט השלום בקריות, שהוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, לפיו המשיב חב למערער סכום של 140,000 ₪, ולכן מלכתחילה לא היה מקום לדרוש ממנו להוכיח את דבר החוב. בנוסף, לטענתו, טעה המנהל המיוחד בכך שדחה את תביעת החוב על-הסף מבלי להזמינו לדיון וללא חקירתו על תצהירו.
המערער מסביר את האיחור בהגשת תביעת החוב באופן התנהלותו של מי שהיה בא כוחו באותו מועד.
בתגובתו, טוען המנהל המיוחד, כי צו הכינוס לנכסי החייבים ניתן ביום 2.1.05, ותביעת החוב הוגשה ביום 14.8.05, כך שאין חולק כי תביעת החוב הוגשה באיחור, ושלא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב.
המנהל המיוחד טוען, כי הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר תום המועד להגשת ערעור, כך שהיא למעשה הוגשה באיחור.
לטענת המנהל המיוחד, הטעם היחיד שניתן לאיחור בהגשת תביעת החוב היא התרשלות בא כוחו של המערער, אך אין הדבר מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור, בייחוד שעה שהמערער עצמו היה מודע למתן צו הכינוס.
בתגובתו מיום 18.3.08, הצטרף ב"כ הכנ"ר לעמדת המנהל המיוחד, וטען כי טעות של עוה"ד לא הוכרה בפסיקה כעילה המצדיקה הארכת מועד, קל וחומר טענה לרשלנות עוה"ד.
סעיף 23(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 קובע:
"ראה הכונס הרשמי של נכסי חייב, שטיב נכסי החייב או עסקיו, או טובת הנושים דרך-כלל, מצריכים מינוי מנהל מיוחד לנכסים או לעסקים, זולת הכונס, רשאי הוא, למנות להם מנהל ולהגדיר את סמכויותיו; מנהל שנתמנה כאמור ישמש בתפקידו עד שהכונס, או הנאמן אם נתמנה, ישחררו אותו או יעבירוהו מכהונתו לפי שיקול דעתם."
מכאן, כי סמכויותיו של המנהל המיוחד מוגדרות על-ידי הכונס הרשמי, ובאופן דומה, גם תקופת כהונתו של המנהל המיוחד נקבעת על-ידי הכונס הרשמי.
בענייננו, אין מחלוקת שהמנהל המיוחד הוסמך להכריע בתביעות החוב.
לטעמי, עצם הסמכות להכריע בתביעות החוב גוררת אחריה, באופן אינהרנטי, את הסמכות להכריע בכל בקשה אחרת הקשורה או נלווית לכך, כגון בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב. עם זאת, בעיקרון, דומה כי אין משמעות הדבר כי המנהל המיוחד מוסמך לדון בבקשה לביטול החלטתו בעניין תביעת החוב או בעניין בקשה להארכת מועד להגשתה. המנהל המיוחד, הוא בגדר מעין "ערכאה דיונית" בתביעות החוב, וככל ערכאה דיונית אחרת, גם הוא אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיו, וספק אם ניתן "לעקוף" הליך ערעורי על דרך הגשת בקשה לביטול החלטתו (בדיוק כשם שלא ניתן להגיש לערכאה הדיונית בקשה לביטול החלטה במקום להגיש ערעור לערכאה שמעליה, ככל שאין המדובר בהחלטה שניתנה במעמד צד אחד).
מכל מקום, בענייננו, המערער משיג על החלטתו של המנהל המיוחד, לפיה אין לו סמכות לדון בבקשה לביטול החלטותיו.
ההחלטות נשוא בקשת הביטול לא צורפו לבקשה או לתגובה, כך שלא ניתן להתרשם מתוכנן המדוייק, אך מהאמור בפתח הבקשה ניתן להיווכח, כי מדובר למעשה בשתי החלטות - החלטה שבמסגרתה נדחתה תביעת החוב שהגיש המערער מפאת איחור בהגשתה, והחלטה שבה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, שוב, מפאת איחור בהגשה.
כאמור, מאחר שהמנהל המיוחד "קם מכיסאו", הרי שככל ערכאה שיפוטית אחרת במצב דומה, הוא אינו מוסמך להחליט בבקשה לביטול ההחלטות, שעה שהן לא ניתנו במעמד צד אחד.
כאמור, המערער ביקש מהמנהל המיוחד, באופן חלופי, לתת ארכה בת 45 יום להגשת ערעור לבית-המשפט המחוזי, על מנת ליתן למערער את פרק הזמן הדרוש לבחינת "הנסיבות לתרמית, לכאורה" מצד בא כוחו לשעבר, במסגרת הליך הפש"ר או תיק ההוצאה לפועל.
בקשה חלופית זו, כמו קודמותיה, חורגת מגדר סמכויות המנהל המיוחד, כערכאה מעין-שיפוטית, ולמעשה, הסמכות בעניין זה נתונה לבית-משפט זה.
סעיף 186 לפקודת פשיטת הרגל קובע:
"בית-המשפט רשאי, בתנאים שקבע:
(1) לדחות בכל עת את הדיון בהליך;
(2) לתקן כתב בי-דין או הליך;
(3) מקום שפקודה זו או תקנות לפיה מגבילות את הזמן לעשיית מעשה או דבר - להאריכו בכל עת אף לאחר שהזמן עבר;
(4) מקום שהוגשו כמה בקשות פשיטת רגל נגד חייב אחד או נגד חייבים משותפים - לאחד את ההליכים או מקצתם."
הבקשה הנוכחית היא, כידוע, הודעת ערעור על החלטת המנהל המיוחד, במסגרתה, בין היתר, לא התקבלה (וגם לא נדונה) בקשתו להארכת מועד להגשת ערעור (מפאת העדר סמכות המנהל המיוחד), ולמעשה, המערער אינו עותר כעת למתן הארכת מועד להגשת ערעור על החלטת המנהל המיוחד.
לפיכך, ומאחר שאכן, למנהל המיוחד אין סמכות לדון בבקשה לביטול החלטותיו, וגם אין לו סמכות ליתן הארכת מועד להגשת ערעור עליהן, ניתן לדחות את הערעור על-הסף, מפאת האיחור בהגשתו (שכן על-פי סעיף 184 לפקודת פשיטת הרגל, יש לערער על החלטת הכונס הרשמי בתוך 45 יום ממועד מתן ההחלטה).
עם זאת, אני רואה לנכון להתייחס באופן ענייני לשאלת קיומה של הצדקה למתן הארכת מועד.
ב-בש"א 21258/04 (תל-אביב-יפו), פש"ר 1594/04 יוסף משה מהנדסים אדריכלים וקבלנים בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב, תק-מח 2005(2), 2229, נערכה הקבלה מסויימת בין פרק הזמן המוקצב להקפאת הליכים לבין פרק הזמן להגשת תביעות חוב, והובע עיקרון שלטעמי, עשוי להיות רלוונטי לכל דיון בבקשה להארכת מועד במסגרת הליך פש"ר:
"אין ספק, כי גם על הפתרון, בכל האמור בהארכות מועד, להיות גמיש יותר מאשר ההלכה הקיימת בפירוק ופשיטת רגל, ולגלות יתר התחשבות בנסיבות המקרה. אמנם, יש להדגיש כי גם כאן, מן הראוי ליתן תוקף לרצון המחוקק, אשר הורה אותנו כי עסקינן בחריג; אי-לכך, חובה להקפיד שלא להופכו לכלל בדרך של פרשנות מקלה מדי וזאת לזכור; כל ההליך של "הארכת מועד" הינו לכשעצמו חריג לחובה לעמוד בלוח זמנים. התוצאה הינה כי באורח בסיסי, מן הראוי לאמץ את האמור בעניין שושלת הנגרים, כי אי-ידיעה מצד הנושה, אין בה לכשעצמה כדי להוות טעם מיוחד להארכת מועד - קל וחומר שלא, כאשר האיחור נפל בשל התרשלותם של הנושה או באי-כוחו."
הטעם לעיקרון זה, הוא תפיסת תביעת החוב כעניין מהותי ולא פרוצדורלי, בהתחשב בכך שלחייב ולנושים קיימת זכות מהותית, לוודאות מצבם ולאי הטרדתם באופן סדרתי בידי נושים ש"התעוררו מאוחר" (בש"א (תל-אביב-יפו) 8058/05, פש"ר 1065/03 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' עו"ד צנעני תק-מח 2006(1), 1152 (10.1.06)).
על-פי הפסיקה, מסגרת המקרים שבה קיים "טעם מיוחד" להגשת ערעור היא מצומצמת למדי:
"הפסיקה קבעה מספר מצומצם של מקרים בהם תעמוד לנושה אשר הגיש תביעתו באיחור טענה כי לא יכול היה, באופן אובייקטיבי, להגישה במועדה. במקרים אלו ניתן למנות, בין היתר, פעולות הטעייה או הסתרה אקטיביות של החייב, על-פיהן הובל הנושה לסבור כי הוא עודנו סולבנטי. כן התקבלו טענות הנוגעות להיעדר ידיעה אובייקטיבית של הנושה אודות הליכי חדלות הפירעון, אשר בגינן איחר בהגשת תביעתו."
(בש"א 14061/07 (תל אביב-יפו), פש"ר 1462/02 בר דוד נ' אטלס (12.11.07); בש"א 15711/07 (תל אביב-יפו) פש"ר 1158/02 חדד נ' צנעני (25.10.07)).
בענייננו, המערער לא הצביע על טעם אובייקטיבי המצדיק את האיחור בהגשת תביעת החוב, ואף לא טען לקיומן של פעולות הטעייה או הסתרה אקטיביות של החייב-המשיב.
טענתו היחידה של המערער, לפחות במסגרת הערעור הנוכחי, היא כי בא כוחו דאז התרשל באופן ייצוגו, וכפי שנקבע בפסיקה, טענה זו אינה יכולה להוות טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. מכאן, כי הערעור הוגש באיחור, מבלי שהתבקשה הארכת מועד קודם לכן, וללא הצדקה למתן הארכת מועד, ולכן אני מורה על דחייתו."
1.3 בקשה למתן הוראות בהליך פשיטת רגל
מנהל מיוחד בהליך פשיטת רגל מנהל את נכסי החייבים בפני בית-המשפט בהליך של בקשה למתן הוראות, אלא-אם-כן הבקשה אינה מתאימה להליך זה כפי שיבואר להלן:

ב-ה"מ (חי') 20687/97[17] נדונה בקשה למתן הוראות של מנהל מיוחד בפשיטת רגל.

כב' השופט ע' גרשון דן בבקשתו של עורך-דין איתן ארז, המנהל המיוחד לנכסי החייבים בפשיטת הרגל ישראל שפרבר ומשה שיינפלד, למתן הוראות, שבה ביקש "להורות על מכירת כל זכויות החייבים בבתיהם, ולצורך כך על פרסום מודעות בשלושה מקומונים באיזור חיפה והצפון".

בתי החייבים שייכים הן לחייבים והן לנשותיהם שהתנגדו למכירתם.

אין ספק כי מכירת חצי מהזכויות, כאשר הנשים עדיין מחזיקות בבית יוריד את מחיר הנכס.

בנסיבות אלו נקבע כי הליך הגשת בקשת הוראות אינו מתאים לבירור זכויותיהם של הנוגעים בדבר בנכסים הנדונים.

במקרה זה קבע כב' השופט ע' גרשון כי הואיל והצדדים אינם מסכימים לבירור המחלוקת תוך עריכת קפנדריא, על-ידי שימוש במכשיר הבקשה למתן הוראות; הואיל והעובדות דורשות בירור יסודי; והואיל וממילא הליך של פירוק שיתוף אינו מתמצה בעצם ההחלטה בדבר פירוק השיתוף ובית-המשפט מלווה אותו, בפיקוח ובמתן הוראות גם בשלבים הבאים, נקבע כי ההליך הנוכחי אינו מתאים ועל שום כך אין מקום ליתן למבקש הוראות כבקשתו במסגרת הנוכחית.

על-כן הוסמך המנהל המיוחד להגיש תובענה מתאימה לבית-המשפט המוסמך, כדי שניתן יהיה לממש את זכויותיהם של החייבים במקרקעין ולהעביר את התמורה שתתקבל לקופת הכינוס.

ב-המ' (חי') 1158/95[18] נדונה, בקשת מר שמואל לוי, לפוטרו מתשלום לצינורות המזרח התיכון בע"מ.

כיוון שלא שילם מר לוי את חובו, כפי שקבע בית-המשפט, קמה הנושה, צינורות המזרח התיכון בע"מ, ובקשה מבית-המשפט ליתן צו לכינוס נכסיו. בית-המשפט נעתר לבקשה ונתן צו לכינוס נכסי החייב והוא הוכרז כפושט רגל.

עורך-דין נעם פלד מונה לשמש כמנהל מיוחד והוענקו לו סמכויות של נאמן על נכסי פושט הרגל.

בתוקף תפקידו אישר המנהל המיוחד תביעות חוב של נושי פושט הרגל.

מרבית חובותיו של פושט הרגל נובעים מערבותו לחברות בהם היה שותף. יחד עם פושט הרגל ערבו לחברות גם בעלי המניות האחרים.

בבקשה זו טוען המבקש, פושט הרגל, כי כיוון שהחברה הגיעה להסדר עם נושיה והחוב המקורי הופחת ונפרע הרי שפקע גם חובו, שמקורו בערבותו לחוב העיקרי כלפי אותם נושים.

לדבריו, משהגיעו הנושים להסדר עם החייבת העיקרית, והחוב העיקרי קטן יותר מזה שנתבע, אין זה נכון, גם לא צודק, שהסכמה זו ופרעון זה, לא יבואו לכלל ביטוי במה שנוגע למבקש שהוכרז פושט רגל אך ורק עקב מתן ערבויות והתחייבויות כלפי החברה. משום כך מבקש החייב לתת הוראות למנהל המיוחד להפחית את חובו.

כב' השופט ע' גרשון דן בשאלה נשוא בקשה זו והיא:

"האם העובדה שהנושים הסכימו לוותר על חלק מן החוב המקורי, במסגרת הסדר פשרה שאליו הגיעו עם החייבות העיקריות ועם חלק מן הערבים, מזכה את פושט הרגל בכך שאף חובו שלו יוקטן, על-פי הוויתור האמור?"
המבקש טוען כי אין כל ספק שמקור חובותיו של המבקש הינה ערבותו לחברה שיווכל בע"מ, בה עבד ואשר במניותיה החזיק. פסקי-הדין שניתנו נגדו חייבו אותו לשלם את הסכומים הנקובים בהם בהסתמך על ערבותו האמורה.

לדבריו על-פי חוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות), אם הוקטן החיוב הנערב על-פי הסכם בין החייב והנושה או חל בחיוב הנערב שינוי אחר – יש הצדקה לשינוי מקביל בחיובו הערב, וזאת הואיל וחיובו אינו אלא טפל לחיוב העיקרי.

המבקש הצביע על חוסר ההגינות וחוסר תום-הלב שבהסכמי הפשרה שנעשו בין הנושים לבין הערבים האחרים: בהסכמים האמורים הגיעו להסדר עם החייבת העיקרית ועם בעלי מניות המחזיקים 80% ממניותיה. וכך נותר המבקש, המחזיק ב-20% ממניות החייבת העיקרית לשאת "על כתפיו הצרות" את יתרת החוב העולה על 50% ממנו.

על שום כל אלה נתבקש בית-המשפט לקבל את הבקשה ולהורות למנהל המיוחד להקטין את החוב המוטל על פושט הרגל באופן שכל החובות אשר הסתיימו בהסדר פשרה אשר מומש, יראו כנפרעים במלואם.

המנהל המיוחד מצידו ביקש לדחות את הבקשה.

לטענתו, עותר המבקש לראות בהסדרים שנעשו בין הנושים לבין יתר החייבים הסכם במובן סעיף 5(ג) לחוק הערבות הפוטר אותו מערבותו. ואולם לאור הוראות סעיף 18 לחוק הערבות, שומה עלינו לבחון קודם את כתבי הערבות עליהם חתם פושט הרגל.

מסתבר כי בחלקם של כתבי הערבויות שעליהם חתם המבקש נכללו סעיפים כדוגמת הסעיף שלהלן:

"4. אתם תהיו רשאים בכל עת, לפי שיקול-דעתכם הבלעדי ומבלי שיהא עליכם להודיע לנו על כך:
א. (...) להקטין (...) כל חוב (...) שנתתם או תתנו לחייבת.
ב. ליתן לחייבת או לאחד מאתנו (...) שינוי או הנחה או הקלה אחרת.
ג. להתפשר, לוותר או לעשות הסדר אחר כלשהו עם החייבת או עם אחד או יותר מאתנו.
ד. (...)
ואנו מסכימים לכך שכל פעולה או המנעות מפעולה מאלו המפורטות לעיל לא יפגעו, לא יבטלו ולא ישפיעו בכל אופן שהוא על אחריותנו על-פי כתב ערבות זה."
לטענת המנהל המיוחד:

"בצד האינטרס הלגיטימי של פושט הרגל להקטין את חובותיו עומד גם האינטרס של הנושה שבידו פסק-דין והמעדיף לעיתים לקבל ולו מקצת מהחוב ולוותר על היתרה מאותם נתבעים בבחינת "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ", תוך שמירה על זכותו להמשיך בהליכי גביה נגד שאר הנתבעים."
המנהל המיוחד הביע את דעתו כי המדיניות הרצויה היא לעודד הסדרים בין נושים וחייבים. לפיכך, קבלת הבקשה הנדונה כאן עלולה לפגוע במדיניות זו. שכן, אם נפעל על-פי הגישה המוצעת על-ידי המבקש הרי שידיו של נושה האוחז בפסק-דין תהיינה כבולות לנהל משא-ומתן עם מקצת מן הנתבעים החייבים לו כספים. זאת, מחשש שיום יבוא ו"יציצו" אחרי פסק-הדין כדי לבחון את מהות החיוב ותוקפו. אז יעמוד הנושה בפני שוקת שבורה שתמנע ממנו לגבות את יתרת החוב מהנתבעים האחרים.

אף הנושים האחרים טענו כי יש לדחות את הבקשה.

כב' השופט ע' גרשון בדחותו את הבקשה קבע:

"שכן, עד למתן פסק-הדין עניין לנו בבעל דין, נתבע, שהוא "ערב". אך מן הרגע שבית-המשפט פסק את דינו וחייב את "הערב", שוב אין לנו עניין ב"ערב" אלא ב"חייב"... ההוראות המפורטות בסיפא של סעיף 5(ג) לחוק הערבות תומכות בפירוש האמור: שהרי ברור שהאופציות שעומדות לערב, כמפורט שם (למלא אחר ערבותו, או לבטל את ערבותו), אינן ישימות לשלב שלאחר מתן פסק-דין. וכי ממתי זכאי חייב שנגדו ניתן פסק-דין, להתנער ממנו לכשיעלה הרצון מלפניו?
על שום כך, משניתן פסק-דין המחייב את הערב לשלם סכום פלוני, ולאחר מתן פסק-הדין מחל הנושה לחייב העיקרי על החוב במלואו או על חלק ממנו, אין הערב יכול להשמע בטענה הנסמכת על הוראת סעיף 5(א) הנ"ל לחוק הערבות. טענה זו, שכוחה עמה לשלב המשפט שבין הנושה לערב, אינה יפה עוד לשלב שלאחר מתן פסק-הדין."
2. סמכויות המנהל המיוחד על-פי דיני החברות
כאמור בית-המשפט הממנה את המנהל המיוחד מהווה גם את מקור סמכותו של המנהל המיוחד.

למנהל המיוחד סמכות לבצע כל מה שבית-המשפט הסמיכו, ואין לו רשות לבצע פעולות בניגוד להרשאת בית-המשפט.

ב-פש"ר 2043/01[19] קבעה כב' השופטת ו' אלשייך בעניין זה כי:

"המנהל המיוחד אינו מנהלה העצמאי של חברה סולבנטית. מנהל מיוחד אינו אלא "זרועו הארוכה" ועושה דברו של בית-המשפט של פירוק, אשר התמנה לתפקידו כדי לקדם את ענייני החברה בהגינות מירבית וחובת זהירות מוגברת, לטובת כל נושיה והקשורים בה. המנהל המיוחד אינו "צד עצמאי" או "צד רגיל" להתדיינות משפטית, ואינו נשוא אינטרסים אישיים עצמאיים... ארחיב ואעיר, כי יכולת בית-המשפט של פירוק להתערב בהחלטות נאמן בפשיטת רגל, מפרק או נאמן בהקפאת הליכים הינה רחבה במידה ניכרת מיכולת בית-משפט להתערב בדרכי ניהולה של חברה סולבנטית, אשר מיוצגת בידי בעל השליטה שלה. כל סמכותו של המנהל המיוחד אינה מבוססת אלא על החלטות בית-המשפט של פירוק, אשר בידו הסמכות הרחבה לפקח על כל פעולות המנהל המיוחד, ואף לשמש ערכאת ערעור לכל צד אשר נפגע מהן."
מסיבה זו, אין בעל תפקיד יכול (בין אם בהסכמה עם צד ג' או בדרך אחרת) לשלול את עצם סמכותו של בית-המשפט שמינהו, מקום בו סמכות כזו קיימת.

"על רקע זה, נופלות על פניהן כל טענות המנהל המיוחד ובן-חור, לעניין היעדר סמכותו של בית-המשפט של פירוק. לא רק, כי סמכות זו קיימת אף קיימת, אלא נהפוך הוא; עצם סמכותו של המנהל המיוחד כבעל שליטה אינה אלא סמכותו של בית-המשפט של פירוק, אשר הואצלה ל"קצין בית-המשפט" מתוקף כתב מינוי."
ערעור שהוגש לבית-המשפט העליון על החלטה זו נדחה, ובכך הפך בית-המשפט העליון את קביעתה של כב' השופטת ו' אלשייך להלכה מחייבת ב-ע"א 6655/02[20].

אולם, כאשר פעולתו של המנהל המיוחד באה לתקן טעות שביצע, ובסופו של דבר מונעת סרבול והארכת הליכים, יקבל בית-המשפט את מעשה המנהל המיוחד, אף-על-פי שלא הוסמך לעשותו, כך עולה מ- בש"א (ת"א-יפו) 12145/04[21] בה קיבל המבקש על העובדה כי המנהל המיוחד שינה את החלטתו עקב עמדת הביטוח הלאומי. לטענת המבקש, מנהל מיוחד, מתוקף תפקידו המעין-שיפוטי, אינו רשאי לשוב ולעיין בהחלטותיו אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק.

בית-המשפט דחה את טענתו וקבע כי:

"אף אם מונע הדין בעל תפקיד מלתקן את החלטתו בתביעת-חוב, הרי אך ברור הוא, שאין בכך בכדי למנוע את התערבותה של ערכאת הערעור. חובת בית-המשפט של חדלות-פרעון לפקח על פעולתם של בעלי התפקיד, דבר הכולל תיקון טעויות משפטיות אשר נפלו בהחלטותיהם המעין-שיפוטיות, אם וכאשר נדרש בית-המשפט לערעור של אחד הצדדים על אודותיהן. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד ניתן לכבול את ערכאת הערעור להחלטה שגויה של הערכאה הדיונית שמתחתיה.
זאת ואף זאת; אם היה המנהל המיוחד נמנע מתיקון החלטתו, הרי שתוצאת התנהגותו זו לא היתה אלא הגשת ערעור על-ידי המוסד לביטוח לאומי, זכות המוקנית לו בדין, כל אימת שהוא סבור כי החלטת בעל-תפקיד בתביעת חוב של עובדים מחייבת אותו בתשלומים שלא כדין (ראה לעניין זה פש"ר 66/98 איזדורפר נ' ביטוח לאומי, תק-מח 2001(2), 22531 (2001)). נקל להיווכח, כי במקרה זה, היתה אותה תוצאה נותרת על כנה, באשר בית-המשפט של חדלות-פרעון היה מקבל את הערעור, והופך את החלטתו השגויה של בעל-התפקיד. יוצא, כי פעולת המנהל המיוחד אשר תיקן את החלטתו מיוזמתו, כאשר נוכח כי נתפס לכלל טעות, לא נועדה אלא לחסוך בהתדיינות שלא-לצורך, ודין טענת המבקש להידחות."
דוגמה לכך כי בית-המשפט הממנה את המנהל המיוחד הוא מקור הסמכות בכל הנוגע למנהל המיוחד היא החלטתו של כב' השופט א' ריבלין שלא להתערב בהחלטת בית-המשפט הממנה את המנהל המיוחד בדבר ההליך הנדרש.

בית-המשפט המחוזי בנצרת קיבל את בקשתו של המנהל המיוחד של חברת דירות נופש לב הגליל (1985) בע"מ בפירוק (להלן: החברה), לתפוס את החזקה בנכסי החברה, ולעשות כל הדרוש כדי להשכירם, על-אף קיומם של הסכמים שנעשו בעבר, והלכאורה תקפים, בין מנהל החברה, שהב, לחברה אחרת ששהב הוא מנהלה ומחזיק ב-50% ממניותיה.

בית-המשפט המחוזי קבע במסגרת מתן הוראות למנהל המיוחד כי פעולות ההשכרה של שהב נגועות בניגוד עניינים, ועל כך מעידים תקופות הזמן הארוכות של ההשכרה והסכומים הזעומים שנדרשו לתשלום עבור השכירויות השונות.

על כך הוגש רע"א 6991/00[22] שבו הכחיש שהב מצידו את מסקנות בית-המשפט וטען כי מסגרת הדיון הנכונה היא תביעה רגילה.

כאמור, דחה כב' השופט א' ריבלין את הערעור וקבע כי אין להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט שמינה את המנהל המיוחד באשר להליך בו צריך היה המקרה להתברר.

גם ב-רע"א 9823/03[23] קבע כב' השופט א' ריבלין כי בית-המשפט הוא המגדיר את סמכויותיו של המנהל המיוחד.

במקרה זה נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי שהורה על מינוי מנהל מיוחד לעמותה "ביקור חולים הוספיטל" והחליט שלא ליתן צו פירוק זמני.

בבקשה נטען כי מצבו הכלכלי של בית החולים בכי רע, והוא הגיע לאחרונה לכלל חדלות פירעון. חובות בית החולים מגיעים לכ- 180 מיליון ש"ח, מתוכם כלמעלה מ- 100 מיליון ש"ח לרשויות המס, והיתר בעיקר לעובדים, ספקים ובנקים. מזה מספר חודשים לא משולמות כסדרן משכורות הצוות הרפואי ויתר העובדים, המלאי הרפואי של בית החולים ירד מתחת לרמה הנדרשת, ולאחרונה פג תוקפו של ביטוח האחריות המקצועית של הרופאים בבית החולים.

ביום 24.9.2003 הגישו המשיבים 1 בקשה לפירוק העמותה "ביקור חולים הוספיטל" (להלן: "העמותה"), ומינוי מפרק זמני לעמותה, בהסתמך על עילה של חדלות פירעון. כונס הנכסים הרשמי תמך בבקשה למינוי מפרק זמני לעמותה ואף הסכים להתמנות לתפקיד.

בית-המשפט המחוזי קבע כי בשלב מוקדם זה לא מצויים בידו הנתונים הנדרשים להחלטה על מינוי מפרק זמני. עם זאת, לאור מצבה העגום של העמותה, הורה בית-המשפט על מינוי מנהל מיוחד מטעם כונס הנכסים הרשמי. בית-המשפט הוסיף וקבע כי כונס הנכסים הרשמי, בתיאום עם שר האוצר, ימנה שני מנהלים מיוחדים לבית החולים, מנהל רפואי ומנהל אדמיניסטרטיבי. עד למינויים הספציפיים, הורה בית-המשפט לכונס הנכסים הרשמי להיכנס לבית החולים ולמלא כל פונקציה הנתונה על-פי כל דין, לצורך ניהול עמותה. בית-המשפט אף הורה להנהלת בית החולים לשתף פעולה עם כונס הנכסים, על-מנת לאפשר ניהול ותפעול תקין של בית החולים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור הנדונה.

לטענת כונס הנכסים הרשמי, מינוי מנהל מיוחד, בלא מתן צו פירוק זמני או קבוע, נעדר את הוודאות המשפטית הנדרשת בהליכי חדלות פירעון, שכן הדין אינו מכיר באישיות משפטית שסמכות האורגנים שלה מופקעת לטובת מנהל מיוחד שלא במסגרת הליכי הפירוק. כתוצאה מכך, אין מערכת נורמטיבית המסדירה את פעילותו של המנהל המיוחד. כך למשל, לא חל עיכוב ההליכים נגד העמותה, ולא ברור מה דין ההתחייבויות שייווצרו בתקופת כהונתו של המנהל המיוחד.

המשיבים 2 ו-3, העמותה ויו"ר העמותה, הרב מנחם פרוש, מתנגדים לבקשת רשות הערעור. לטענתם, ההסדר שקבע בית-המשפט המחוזי נקבע בגדר סמכותו הטבועה, והוא אף ההסדר ההולם ביותר. לטענתם, מינויו של מנהל מיוחד בלא מתן צו פירוק יאפשר את המשך הפעלתה ואת שיקומה של העמותה, ולעומת זאת מתן צו פירוק זמני יהא, לטענת המשיבים 2 ו-3 מעשה בלתי-הפיך שלא תהיה ממנו דרך חזרה.

כב' השופט א' ריבלין קבע כי מהחלטת בית-המשפט המחוזי עולה שהתכוון לתת סמכויות מלאות ומקיפות למנהל המיוחד שמינה לבית החולים, ודרך טובה לעשות כן היא מתן צו פירוק זמני. לפיכך, מוחזר התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיכריע בשאלת הפירוק הזמני, ויקבע במפורט את סמכויותיו של המנהל המיוחד מטעם כונס הנכסים הרשמי.

2.1 סמכויות שיפוטיות של המנהל המיוחד על-פי דיני החברות
כאמור, חלק מסמכויות המנהל המיוחד הם סמכויות שיפוטיות להם מוסמך המנהל המיוחד ללא הוראה מפורשת, כך לדוגמה היא סמכותו של המנהל המיוחד לקבוע האם מגישי תביעות החוב הם במעמד של עובדי החברה אם לאו.

כך לדוגמה ב-פש"ר (ת"א-יפו) 66/98, בש"א (ת"א-יפו) 8087/01[24] נדונה בקשה, שנשואה, סופיות החלטת מנהל מיוחד לעניין הגדרת עובד לפי חוק המל"ל.

המבקשים ביקשו מבית-המשפט להורות למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), לכבד את קביעת המנהל המיוחד של חברת כתיבה טכנית והדרכה בע"מ (להלן: החברה), שהכיר בהם כעובדי החברה, ככתבים טכניים, ואישר להם סכומים בתור הוכחות חוב עבור עבודתם בחברה.

לטענת המל"ל אין המדובר בעובדים, אלא בעצמאיים, וכי פסיקת המנהל המיוחד לעניין תביעות החוב אינה מחייבת אותו, זאת בשל הוראות סעיף 189(ב) וסעיף



289 לחוק הביטוח הלאומי[25], על-פיהם ההחלטה הסופית בדבר תשלום גמלה הינה בידיו, וזאת אף עם מנהל מיוחד או מפרק קבעו אחרת.

כב' השופטת ו' אלשייך דנה במעמדו של המל"ל כלפי החלטת המנהל המיוחד בדבר מעמד עובדים וקיום יחסי עובד-מעביד, לדבריה:

"חזיון נפרץ בפירוק חברות, כי בית-המשפט ממנה, בהמלצת כונס הנכסים הרשמי, מנהל מיוחד שתפקידו לבדוק את תביעות החוב של עובדי החברה, אשר לא קיבלו את שכרם, ולהכריע בהן. הסוגיה העיקרית, הראשונה והעקרונית בה על מנהל מיוחד כזה להכריע, הינה שאלת קיומם, או אי-קיומם, של יחסי עובד-מעביד.
אין חולק, כי המנהל המיוחד הינו פקיד בית-המשפט והכרעתו הינה הכרעה שיפוטית. ככזו, קבע הדין זכות ערעור על החלטתו, תוך 45 יום מקבלתה, בפני בית-המשפט אשר מינה את המנהל המיוחד. זאת להבדיל מפעולות אחרות של מפרקים ומנהלים מיוחדים, הדורשים אישור של בית-המשפט בדרך של בקשה למתן הוראות בטרם הן מקבלות נפקות כלשהי.
לפי טענת המל"ל, מוקנה לו זכות מוחלטת להפוך את החלטות המנהל המיוחד, כאילו לא היו מעולם, ועל המבקשים מוטל, מחדש, נטל הראיה לסתור בפני בית-המשפט את קביעות המל"ל. לפי קו טיעון זה של המל"ל, יוצא כי החלטות המנהל המיוחד אינן אלא בגדר חוות-דעת בלתי-מחייבת, או המלצה, הא ותו-לא.
זאת ועוד; כפי שעולה מהתנהגות המל"ל במקרה זה ומטיעוניו, אין על המל"ל אף כל מגבלת זמן שהיא: ברצונו, יאשר את התביעה, וברצונו ינקוט ב"שב ואל תעשה" למשך שנה וחצי (כפי שעשה במקרה זה), ואז יהפוך את החלטות המנהל המיוחד.
טענות כגון אלו נידונו ונדחו על פניהן בפסק-דינה של כב' השופטת שידלובסקי-אור, בעניין בר-מימון (פש"ר 85/93, המ' 2303/98), וזאת בעיקר מהנימוק כי הסעיפים עליהם מסתמך המל"ל אינם אלא דין כללי, אשר נסוג מפני הדין המיוחד של דיני הפירוק – שם אין העובד מגיש את התביעה בעצמו, אלא הדבר עובר דרך פקיד בית-משפט מיוחד שמונה לצורך זה.
מטעם זה, קבעה השופטת המלומדת כי המל"ל חייב לקבל את קביעת פקיד בית-המשפט, אלא אם היא נגועה במרמה או חוסר תום-לב. לא זאת אלא אף זאת; פסק-הדין בנושא בר-מימון קובע כי המל"ל מנוע מלערער על קביעות המפרק. אני מצטרפת לדעתה, אולם בסייג שאביא להלן.
לכשעצמי, דומני שאין צורך להרחיק לכת עד-כדי-כך. גם שיקול-דעתו של פקיד בית-המשפט אינו נעלה מספק (כמו שיקול-דעתו של שופט הכפוף לערעור), ויכולות ליפול בו טעויות, לעיתים טעויות יסודיות. מטעם זה בדיוק הקנה המחוקק לעובד, שתביעתו אינה מאושרת, זכות ערעור לבית-המשפט שמינה את המנהל המיוחד. יתר-על-כן, אין חולק כי המל"ל אינו צד ג' זר לעניין, אלא צד מעוניין, שכן הוא זה אשר עליו מוטלת חובת התשלום בסופו של יום, כאשר בתמורה אין הוא מקבל אלא זכות נשיה כלפי החברה, אשר לעיתים קרובות היא ריקה מכל תוכן, באשר אין לחברה נכסים כלשהם, אף לא בכדי לפרוע מקצת מהחובות בדין קדימה...
קבלת המל"ל תציב אותו בעמדה עדיפה עשרת מונים על ערכאת ערעור, שכן הוא רשאי, לשיטתו, להתערב כאוות נפשו בקביעות עובדתיות של פקיד בית-המשפט – וכל זאת כאשר אין חולק כי הוא צד מעוניין במחלוקת, שכן הוא זה המשלם בסופו של יום את שכרו של העובד ואינו מקבל בדרך-כלל תמורה מהחברה.
המל"ל אינו ערכאת ערעור על המנהל המיוחד, ונראה כי התנהגותו בנסיבות המקרה דנן, על השיהוי הבלתי-נסבל בו נקט, שיטת ה"לך ושוב" שסיגל לעצמו ביחסיו עם המבקשים, והעובדה כי הואיל לתת תגובתו רק לאחר שתי החלטות בית-משפט, כאשר "חרב" ההוצאות לדוגמה כבר תלויה מעל ראשו, מבהירה אולי מדוע לא מצא המחוקק לנכון לתת סמכויות אלו בידו.
אין מנוס מלקבוע כי סעיפים 189 ו-298 של חוק הביטוח הלאומי, ככל שיש להם נפקות כלפי מנהל מיוחד, נדחים מפני הדין הספציפי של פקודת החברות, הקובע את נהלי עבודתו של מנהל מיוחד ואת אופן הערעור על החלטותיו...
הדרך האחת והיחידה הפתוחה בפני המל"ל לתקוף את החלטת המנהל המיוחד, הינה לערער עליה כדין, בפני בית-המשפט אשר מינה את אותו בעל תפקיד. בעשותו כן, חלים עליו כל הדינים אשר חלים על צד אשר מערער על החלטה שיפוטית... החלטת המנהל המיוחד הופכת לחלוטה."
2.2 סמכות המנהל המיוחד לביטול שיעבודים
למנהל מיוחד שהתמנה לאחר מתן צו פירוק קבוע קנויה הסמכות לבקש ביטול שיעבודים של החברות שבפירוק.

כך נקבע ב-פש"ר (ת"א-יפו) 590/97[26] בו נידונה בקשתו של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל (להלן: "הבנק"), לדחות ולמחוק על-הסף בקשה שהגיש המנהל המיוחד להורות על ביטול שלושה שיעבודים קבועים המוטלים לטובת הבנק.

ביום 7.10.97 חתמו שלוש מהחברות על אגרות חוב, בהן שיעבדו, לטובת הבנק, בשיעבודים קבועים ובהמחאות זכות על דרך השיעבוד, את כל זכויותיהן לקבלת כספים מאת חברת הביטוח שהגיעו להם בגין נזקי שריפה שהתרחשה במקום מושבם של החברות.

שבועיים אחר-כך הוגשה בקשת פירוק לכל שש החברות שנפגעו באותה השריפה. ניתן צו פירוק זמני כנגד המבקשות, ועורך-דין וולובסקי נתמנה כמפרק זמני.

החל ממועד מתן צווי הפירוק הקבועים, כיהן הכונס הרשמי כמפרק זמני של החברות ועורך-דין וולובסקי שימש כמנהל המיוחד של שש החברות.

המנהל המיוחד הגיש בקשה לבטל את שלושה השיעבודים הקבועים המוטלים לטובתו על תגמולי הביטוח המגיעים לשלוש החברות דלעיל, כאשר הבנק טען למחיקת הבקשה על-הסף ודחייתה.

בין טענות הבנק, עלתה הטענה כי המנהל המיוחד אינו מוסמך להגיש בקשה לביטול שיעבודים, עד שיתמנה מפרק קבוע.

בתגובה, טוען המנהל המיוחד, כי בקשת ביטול השיעבודים נופלת בגדר הסמכויות המוקנות לו מכוח מינויו לתפקיד, בהתאם להחלטת בית-המשפט, ועל-פי סעיף 318(א) לפקודת החברות, לפעול למימוש נכסי החברה לטובת הנושים הבלתי-מובטחים של החברות.

לשיטת המנהל המיוחד, הטענות כנגד תוקף השיעבודים משמשות הן כטענות הגנה בפני תובענות הבנק לאכיפת השיעבודים, והן כעילות תביעה לביטול העדפות מרמה, מכוח סעיף 355 לפקודת החברות. לאחר שניתן צו פירוק קבוע כנגד החברות, מוסמך המנהל המיוחד לעתור לביטול השיעבודים, עקב העדפת הבנק במרמה.

גם עמדת בא-כוח הכונס הרשמי היא, כי אין להיעתר לבקשת הדחיה על-הסף, ובאשר לטענות הבנק לעניין סמכות המנהל המיוחד, טוען בא-כוח הכונס הרשמי, כי הגשת הבקשה לביטול שיעבודים נעשתה מכוח הסמכות המוקנית למנהל המיוחד לנהל את ענייני החברות בפירוק.

כב' השופטת ו' אלשייך בקביעתה סקרה את הוראות החוק הרלבנטיות המקנות למנהל המיוחד את הסמכות לעתור לביטול שיעבודים, עובר למינוי מפרק קבוע:

סעיף 300 לפקודת החברות שבו הסמכות למנות גם את הכונס הרשמי למפרק זמני, טרם מתן צו הפירוק. סעיף 318 לפקודת החברות, שכאמור, מסמיך את הכונס הרשמי, בין ככובעו כמפרק זמני ובין ככובעו כמפרק קבוע, "למנות מנהל מיוחד למשך הזמן שיורה ולהעניק לו כל סמכות, לרבות סמכויות של כונס נכסים ושל מנהל." וכן סעיף 355(א) לפקודת החברות לפיו "כל העברה, משכנתה, מסירת טובין, תשלום, הוצאה לפועל וכל פעולה אחרת בנכסיו, שאילו נעשו בידי אדם או נגדו היו רואים אותם בפשיטת רגל שלו כהעדפת מרמה, הרי כשנעשו בידי חברה או נגדה יראו אותם, בפירוקה, כהעדפת מרמה של נושיה, ולא יהיה להם תוקף; לעניין סעיף זה, תבוא תחילת הפירוק במקום הגשת בקשת פשיטת הרגל."

השאלה המכרעת היא, האם מותנית סמכותו של המנהל המיוחד לעתור לביטול השיעבודים המוטלים על נכסי החברות בפירוק בעצם מתן צו הפירוק הקבוע בלבד, או שמא תלויה סמכותו אף במינוי של מפרק קבוע?

על-פי הוראת סעיף 300(ד) לפקודה, עם מתן צו הפירוק הקבוע, הופך הכונס הרשמי למפרק זמני באורח אוטומטי, ללא צורך בצו כלשהו. לבית-המשפט אין כלל שיקול-דעת במינויו. על-פי הוראת סעיף 318 לפקודת החברות, מוסמך הכונס הרשמי, מעת שנעשה מפרק, לעתור למינוי מנהל מיוחד שיסייע בידו בביצוע המשימות המוטלות עליו מכוח תפקידו כמפרק החברה. בהמשך ההליכים, עם מינויו של מפרק קבוע, פוקעת כהונתו של הכונס הרשמי אוטומטית, ללא צורך בצו מיוחד.

כב' השופטת ו' אלשייך קבעה כי הכונס הרשמי, המתמנה כמפרק זמני לאחר מתן צו הפירוק הקבוע, והמנהל מיוחד המתמנה מטעמו, אינם כפופים לאותן מגבלות אשר חלות על מפרק זמני, המתמנה לאחר שהוגשה בקשת פירוק ולפני שניתן צו פירוק וכדבריה:

"המגבלות המוטלות על הסמכויות המוקנות למפרק זמני בתקופה שלאחר הגשת בקשת פירוק ועובר למתן צו פירוק קבוע, נובעות מאי-הוודאות ביחס לתוצאותיו הסופיות של ההליך. הן אינן נובעות מאי-וודאות כזו או אחרת לגבי זהות המפרק, שימונה לאחר כינוס אסיפות הנושים. מכאן המסקנה, כי הצורך להימנע מנקיטת פעולות שיש בהן כדי לקבוע זכויות ברכוש החברה או לשנות את מסת הנכסים העומדת לחלוקה בין הנושים, אינו חל עוד לאחר מתן צו הפירוק הקבוע.
משמעות הדבר, כי בתקופה שלאחר מתן צו הפירוק הקבוע ועובר לכינוס אסיפות הנושים ולמינוי מפרק קבוע, מוסמכים הכונס הרשמי, המכהן כמפרק זמני, והמנהל המיוחד המתמנה לבקשתו, לעתור לביטול שיעבודים המוטלים על נכסי החברה לטובת נושים מובטחים. לאור כל זאת, דין טענת הבנק בעניין זה להידחות."
2.3 סמכות המנהל המיוחד לעריכת פשרה, הסדר או הבראה
2.3.1 פשרה או הסדר
אנו סבורים כי בדומה למפרק סעיף 350 לחוק החברות מסמיך גם את המנהל המיוחד לערוך פשרה או הסדר תוך שהוא מגדיר את תפקידו לביצוע הסדר הנושים.

2.3.2 הליך ההבראה
ב-בש"א 5035/01[27] עניינה תוקף החלטותיו של המנהל המיוחד בהליך ההבראה.

בשנת 87 התאגדה חברת שלמי עד, ובשנת 99 הוגשה בקשה למינוי נאמן זמני ומנהל מיוחד לחברה על-פי סעיף 350 לחוק החברות.

ביום 24.2.00 ניתן בבית-המשפט המחוזי בירושלים צו להקפאת הליכים נגד החברה ומונה לחברה מנהל מיוחד, לתקופה של 60 יום עד לגיבוש הסדר נושים.

בנק לאומי, בנוסף לגופים פרטיים אחרים, הציע לחברת שלמי עד הלוואה, שתינתן בתמורה להחלטת בית-המשפט כי כספי ההבראה שיינתנו על ידו יהיו בזכות קדימה על פני חובות אחרים כלשהם.

בבקשה צויין כי בנק לאומי הינו הנושה המובטח היחיד של החברה ולו שיעבוד צף הקיים לטובתו להבטחת חובות החברה; בנק לאומי הוא היחיד שיש לו המחאת זכויות על דרך השיעבוד בגין כספים המגיעים לחברה וכי כל הכספים שהוצאו על-ידי קבלני המשנה של החברה בתקופת הקפאת ההליכים עד לאישור הסדר הנושים של החברה ייחשבו כחוב בעדיפות ראשונה לפני חובות לנושים אחרים כלשהם של החברה וזאת עד לקבלת התמורה מהחברה בגין עבודות אלה.

הדרך היחידה, כך נטען בבקשה, להביא להבראת החברה ולפרוע חובות העבר לנושים השונים, הנה באמצעות החייאת החברה והפעלתה "והואיל ובנק לאומי נאות לסייע בהבראת החברה, במתן הסכמתו להסדר הנ"ל, מוגשת בקשה זו לבית-המשפט הנכבד". ההסדר האמור, כך צויין, "ימצא את ביטויו כמובן בהסדר הנושים אשר בדעת החברה להציג באסיפת הנושים של החברה אשר בדעת הנאמן לכנס תוך כשלושה שבועות".

ב-24.7.00, ולאחר שאסיפות הנושים אישרו את ההסדר שהוצע ברוב הדרוש (וגם הבנק תמך בו) אישר בית-המשפט המחוזי את הסדר הנושים.

בבקשה לאשר את הסדר הנושים צויין כי ללא עבודות חדשות לא תוכל החברה להתקדם ואכן היתה זו אחת הסיבות לכך שבסופו של דבר הליכי ההבראה כשלו, והסדר הנושים בוטל.

ביום 3.12.00 הורה השופט ע' קמא על ביטול הסדר הנושים והפסקת ההקפאה של ההליכים, בכך הסתיים הסדר הנושים.

ביום 5.12.00, יום אחד לפני שהסדר הנושים וצו ההקפאה עמדו לפקוע, הגיש בנק לאומי בקשה בכתב למינוי כונס נכסים זמני ולאכיפת איגרת חוב.

לחברה מונה כונס נכסים.

הכונס, ביקש הלוואה מבנק לאומי, בתמורה לכך שכספי הלוואה אלו יוחזרו בדין קדימה עוד לפני הכספים שניתנו להבראת החברה לפי ההסכם, שנחתם ואושר בבית-המשפט, בין הבנק למנהל המיוחד.

בית-המשפט דן בפירוש ההסדר בין המנהל המיוחד של החברה ובין הבנק. הוא דחה את בקשת הכונס וקבע כי לא ניתן ליצור קדימות על קדימות קיימת, והיענות לבקשה היתה משמיטה את ביטחון המלווים להעניק כספים לחברה שנקלעה למשבר לשם הבראתה, הרי אם ייתכן כי לאחר קושי נוסף, וקבלת הלוואה נוספת דין הקדימות ישתנה, לא יינתנו בעתיד כספי הבראה על נקלה.

"אשר לעצם העניין, מה שמבקש עורך-דין בר-הלל הוא שכספים שעתיד להזרים בל"ל לקופת הפירוק יזכו לדין קדימה על כספים שהוזרמו קודם לכן למטרה דומה על-ידי מרשי עורך-דין שניידר (המנהל המיוחד – הוספה שלי - א.מ.). הוא מבקש ליצור קדימות של קדימות, היינו לאחר שפלוני תרם מכספו על-מנת לאפשר לחברה בפירוק או בהסדר להשיג תקבולים שאחרת לא היו מגיעים לה, יבוא אלמוני שיבקש אף הוא לתרום מכספו לאותה מטרה, ויזכה למעמד מועדף על פני אותו פלוני שמעמדו כבר נקבע משכבר הימים להיות בעל מעמד מועדף. לפי הבנת עורך-דין בר-הלל, כאלה צריכים להיות פני הדברים חרף העובדה שהפלוני נתן את כספו אך ורק בהתבסס על 'ההבטחה' המגובה בהחלטת בית-המשפט שתינתן לו קדימות. לפי הגיון זה, יבוא מחר בנק פלמוני ויאמר שבנק לאומי יתכבד להיות בתחתית סולם העדיפויות של הקדימויות בפירעון, זאת לאחר שהוא יתרום כספים נוספים לאותה מטרה. נקל לשער איזה תוהו ובוהו, ואיזה מדיניות משפטית מעוותת, ואיזה אי-סדר וחוסר צדק, ייווצרו מהשלטת תורה זו. ...
התוצאה הסופית היא שאני מאפשר לבנק לאומי לישראל, אם הוא יסכים להכפיף את עצמו לאמור בהחלטה זו, ליתן לכונס הנכסים את הסכום כנקוב בבקשה, על-מנת שסכום זה יהיה, לעניין החזר הפירעון, במעמד על פרי פסו עם הכספים שניתנו על-ידי מרשי עורך-דין שניידר המנהל המיוחד,למטרה דומה בעבר."
ב-ע"א 1728/01, 1836[28] נדונו שני ערעורים על ההחלטה הנ"ל.

עניינם "קו התפר" בין הליכי הבראת חברה שכשלו ובוטלו, לבין הליך של כינוס נכסים שבאו בעקבותיהם.

בערעור זה טוענים הכונס הזמני והבנק כי צריך היה לאשר לכונס הזמני ליטול הלוואה שתהיה בעדיפות ראשונה בלא "שיתופם" של מי שקיבלו "עדיפות ראשונה" במסגרת הליכי הסדר הנושים.

לאחר החלטתו של כב' הנשיא ו' זיילר, וטרם הגשת הסיכומים ומתן ההכרעה בערעור הנדון, ניתנו בבית-המשפט העליון שני פסקי-דין העוסקים בקו התפר האמור:

ע"א 6010/99[29] (להלן: פרשת תבור) ו-רע"א 7125/00[30] (להלן: קבוצת אספלט), פסקי-הדין הובאו בערעור הנדון על-ידי הצדדים בפני ההרכב, וכב' השופטת מ' נאור דנה ברלבנטיות וביישומם לעניין הנדון.

בפרשת תבור קבעה כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי כשמבוטל הסדר נושים ונפתחים הליכי פירוק, תופסים דיני הפירוק ובכללם כללי החלוקה והפרעון לנושים, על סדרי העדיפות שנקבעו בהם. פעולות הנאמן על-פי ההסדר והמשך התשלומים לנושים על-פי ההסדר נפסקות, ובין השלבים קיימת "נקודת חיתוך חדה".

כב' השופט ת' אור הסכים למסקנתה של השופטת א' פרוקצ'יה כי דין תביעת הבנק שם להידחות, אולם ציין כי אינו רואה צורך לקבוע באופן חד-משמעי כי המעבר בין הסדר נושים לפירוק יהא לעולם חד-וחלק ואין לרככו בנסיבות מסויימות וראוי לשקול את האפשרות שנושים עשויים לקנות לעצמם זכויות כלשהן במסגרת ההסדר, זכויות אשר תעמודנה להם אף לאחר שהחברה נכנסה להליכי פירוק.

במקרה הנדון קבע כב' השופט ת' אור כי לבנק לא עומדת טענה כזו.

בפסק-דינו עמד כב' השופט ת' אור גם על כך שאין בנמצא חקיקה המסדירה הליך של הבראת חברה, וכל שכן אין בנמצא הוראות כלשהן המסדירות את המעברים בין הדרכים החלופיות האפשריות לטיפול בחברה בקשיים, כגון המעבר ממצב של הבראת חברה למצב של פירוק. והודגשה החשיבות הראשונה במעלה שיש לחקיקת הסדר ממצה שיסדיר את הדרכים השונות לטיפול בחברה חדלת פרעון ככלל, ואת המעבר בין דרכים אלה בפרט.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן הצטרפה אף היא לתוצאה וציינה, כי היא נוטה לעמדה הגורסת השארת גמישות מסויימת למעבר בין שני המשטרים, ולו מהטעם שלא ראוי ליצור כלל משפטי שאינו משאיר פתח ליוצאים מן הכלל שלא ניתן לחזותם מראש.

פסק-הדין מאוחר יותר בעניין קבוצת אספלט, מביע עמדה פחות חדה. בפרשת קבוצת אספלט, ניתן צו הקפאת הליכים. מנהל מיוחד מונה לביצוע תוכנית הבראה, וניתנה לו סמכות לנקוט בכל פעולה נדרשת לשם המשך הפעלתה של החברה כעסק חי.

תוכנית ההבראה לא עלתה יפה ובנק לאומי ביקש למנות לחברה כונס נכסים ולאכוף באמצעותו שיעבוד צף לטובת הבנק. המנהל המיוחד קיבל תקבולים כתשלום עבור עבודתה של חברת קבוצת אספלט במהלך ההקפאה. התקבולים הועברו לכונס על-פי דרישתו, אשר נסמכה על שיעבוד הזכויות לטובת הבנק. התוצאה היתה שלא היו עוד בידי המנהל המיוחד כל כספים לשלם עבור עבודות ושירותים שונים שבוצעו על-פי הזמנתו בתקופת ההקפאה. על-כן, פנו מבצעות העבודות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לחייב את הכונס או את הבנק לשלם להן את המגיע להן מתוך סכום התקבולים, ובית-המשפט המחוזי נעתר להן.

שני הצדדים ערערו ומסקנתם של שלושת שופטי ההרכב היתה שיש לדחות את הערעור, אך כל אחד מחברי ההרכב הגיע למסקנתו מכיוון אחר.

בית-המשפט דן בשאלה מה הדין כאשר מנהל מיוחד, שמונה על-ידי בית-המשפט לנהל חברה במצב של הקפאת הליכים נגדה, כדי לנסות ולהבריאה, מתקשר עם גורמים שונים שיבצעו עבודות חיוניות ומתחייב לשלם להם עבור עבודות אלו, ולאחר מכן מתברר כי הליך ההבראה לא הצליח, ומתמנה כונס לחברה – זכותו של מי עדיפה לגבי הכספים שהתקבלו כתוצאה מהמהלכים שעשה המנהל להבראת החברה? האם הם שייכים לבעל השיעבוד או שיש לשלם מתוכם תחילה את כל ההתחייבויות שהתחייב המנהל המיוחד כלפי אלו שהגישו לו שירותים בתקופת הניהול?

כב' המשנה לנשיא, ש' לוין, קבע כי במסגרת הליך הבראה של החברה מתעוררים לעיתים קרובות ניגודי עניינים בין גורמים שונים הקשורים לחברה. לבנק הנושה המובטח אינטרס לשמור בידו את השיעבוד, ולמבצעי העבודה שנשייתם צמחה בתקופת ההקפאה עניין בכך שחוב המנהל המיוחד כלפיהם יזכה לעדיפות לעומת חובו של הבנק. על-כן קבע:

"לבית-המשפט הדן בשיקום חברה נתונה סמכות להשלים את החסר על-ידי הענקת דרגות עדיפות לנושים של תקופת ההקפאה לפי מידת החיוניות של תרומתם לפעילות החברה בתקופת ההקפאה, הכל כפי שיידרש לדעתו בנסיבות כל מקרה, ולאור התפקיד והסמכויות שבית-המשפט מעניק לנאמן בתקופת ההקפאה. המנהל המיוחד זכאי, באישור בית-המשפט, לסטות מההסדרים הקלאסיים של זכויות בעלי שיעבוד באירוע של חדלות פרעון, ככל שהדבר נדרש לצורך השיקום גם ללא הסכמתם של בעלי השיעבוד, אך יש צורך בהגנה הולמת לזכויות נושים מובטחים קודמים.
נקודת האיזון הראויה, היא מתן הגנה ראויה לנושים המובטחים רק ביחס לחובה המובטח של החברה להם ביום מתן צו ההקפאה... אין כל צדק וכל הגיון להיטיב את מצבם של הנושים המובטחים בהליך השיקום מעבר למצבם ביום מתן צו ההקפאה אך בשל כך, שבדיעבד הליך זה נכשל. הנושים החדשים יזכו בתשלום חובם משום שבנסיבות המקרה צמחה לנושה המובטח (או עשויה היתה לצמוח) תועלת מיצירת החובות האמורים."
על-פי קביעתו של המשנה לנשיא, אין למדוד את הצלחת הליך ההבראה בדיעבד ואף אם בדיעבד מסתבר שההוצאות שהוצאו לשם השבחת הבטוחות גרמו בסופו של דבר להפסדים והנושה המובטח מוצא עצמו נפגע, אין בכך כדי לשנות מהתוצאה. להשקפתו, יש לבחון את הדברים כפי שנראו ביום מתן צו ההקפאה, וכך הוא ביתר שאת כשהנושה המובטח תמך בהליכי השיקום. חזקה על הבנק שלא היה משתף פעולה עם הליך ההבראה ולא היה ממשיך להזרים לחברה כספים, אלמלא העריך שקיימים סיכויים להצלחת הליך השיקום העולים על הסיכונים לכשלונו, אך אם בסופו של עניין הדברים התגלגלו כך שדווקא הסיכונים הם שהתממשו, אין לאפשר לבנק לגלגל את ההפסדים על גורמים אחרים.

כב' השופט י' אנגלרד ציין כי יש לבחון באופן עקרוני את התועלת שצמחה לנושה המובטח מפעילותו של המנהל במישור ההתחייבות, אך להשקפתו יש לערוך בדיקה זו לאור המצב הריאלי בעת פירעון החובות, ולא כהשקפת כב' המשנה לנשיא, על-פי הציפייה לתועלת עתידית של ההתחייבויות. לדבריו, טוב יעשה בית-המשפט אם יקבע במפורש בצו הקפאת ההליכים ובהוראות למנהל את מעמדן של ההתחייבויות העתידיות ביחס לנושים המובטחים ולנושים האחרים של החברה. בפרשת חברת אספלט[31]:

"הסכים הבנק, שהוא הנושה המובטח העיקרי לניהולם העסקי של המנהל המיוחד והנאמן שכלל כניסה להתחייבויות לשם ביצוע המיזמים השונים. הבנק גם הסכים לבקשת החברה להקפאת ההליכים ובמשך כל תקופת ההקפאה לא ביקש לממש את הנכסים המשועבדים... ההוצאות הוצאו בידיעתו ובאישורו של הבנק, שתמך בפועל בהליכי השיקום. בנסיבות אלה יש לראות משום הסכמה מצד הבנק, לפחות הסכמה משתמעת אם לא מפורשת, למתן עדיפות להוצאות הקשורות להתחייבויות שנערכו לצורך השיקום."
כב' השופט א' לוי הסכים לתוצאה, מבלי לנקוט עמדה נוספת.

כב' השופטת מ' נאור ב-ע"א 1728/01, 1836[32] קבעה כי במקרה הנדון, השאלה המרכזית היא למה הסכים הבנק במסגרת הליך ההבראה. לדבריה, השאלה המרכזית בהליך זה היא מה משמעות הסכמת הבנק בעניין מתן עדיפות ראשונה למלווים.

"הבנק טוען היום כי הסכים למתן עדיפות ראשונה כאמור בבקשה בתנאי שיקבל את כל המובטח בהנחה שההסדר יצליח, ואם לא יצליח ההסדר והתקבולים הצפויים לא יתקבלו יעמדו "הנושים החדשים" בפני שוקת שבורה. לדעתי, אין זו פרשנות נכונה של עמדת הבנק בזמן אמת. הבנק, כמו אחרים, סבר שהסדר הנושים ראוי הוא. ראיה לכך היא הסכמתו להסדר. לדידי אין נפקא מינה אם הבנק סבר כך משיקולים עסקיים טהורים (כטענת המשיבים 3) או כדי לסייע לנושים אחרים (כטענת הבנק היום), אך נראית בעיני לכאורה דווקא המסקנה שפעל משיקול עסקי: כדי לקבל כספים ממשרד הביטחון, היה צורך בהשלמת עבודות. כדי לאפשר את השלמתן, ניטלו הלוואות... אלמלא ביצוע העבודות באמצעות כספי המלווים היה המשרד עלול לממש את הערבויות ובכך היה נגרם הפסד כספי לבנק... השלמת העבודות מנעה סכנה של קיזוזים. כאמור, הבנק תמך בהסכם, יהיו טעמיו לכך אשר יהיו. הוא אינו יכול להתנער מכך היום ...
אכן ראוי לעודד צדדים להגיע להסכמה בעניין שיעור ההגנה ההולמת בנסיבות העניין (ראו: ד' האן "הגנה הולמת לחובות מובטחים בהבראת חברות" משפטים לב(1) 247, 276-274). ואולם, לב-ליבה של ההגנה ההולמת היא קביעת שווי הבטוחה, הכל לפי פרמטרים אפשריים שונים להערכות שווי, וקביעת ההגנות הנדרשות לשמירת ערכה. ... משמעות הסכמת הבנק אינה אלא: הבנק לא יעמוד בדרכה של החברה לפעול להבראתה באמצעות בקשה למימוש הבטוחה – אם יובטחו לו, במסגרת ההסדר תנאים עתידיים אלה ואחרים. ההסדר אכן "הבטיח" לנושים שונים פתרונות כאלה ואחרים, אך הוא כשל. כשלון זה צריך היה הבנק להביא בחשבון מלכתחילה, וחזקה עליו שגם עשה כן. אין הוא יכול לטעון בדיעבד כי כיוון שלא קיבל את המובטח בבקשה המוסכמת (או בהסדר) שוב אין לנותני האשראי עדיפות ראשונה.
דעתי היא כי הבנק הסכים לתת "עדיפות ראשונה" לנותני ההלוואות גם אם בדיעבד לא יתממשו התחזיות האופטימיות. מהסכמתו זו אין הוא יכול להתנער...
כשהתייצבו הצדדים בפני הנשיא זילר, טרם באו לעולם ההלכות בעניין תבור ובעניין קבוצת אספלט, הצדדים הסכימו למה שנראה רק הגיוני וצודק – שהכספים שיתקבלו יחולקו פרי פסו בין בנק לאומי שיעמיד הלוואה חדשה לבין המלווים בתקופת ההקפאה... גם מהסכמה זו אין להתיר לצדדים להתנער, אף אם אפשר והיו נוקטים עמדה אחרת לו ידעו מראש על פסק-הדין שיינתן לימים בפרשת קבוצת אספלט. הסכמים יש לכבד, וכשם שלא נתיר לבנק להתנער ממצגים שהציג ומהסכמות שנתן, כך לא נתיר לצדדים אחרים להתנער מהסכמותיהם. ועוד: הנושים החדשים לא דאגו להבטיח עצמם מפני האפשרות שיתקבלו הלוואות נוספות להלוואות שהם נתנו (ראו והשוו: א' חביב סגל, "זכויות בעלי שיעבודים בשיקום חברות" עיוני משפט טז(2) 263, 329-327). העדיפות הראשונה שהוקנתה לכל אחד מהם בנפרד אינה מונעת "דילול" של המקורות להחזר ההלוואה... סוף דבר: אינני רואה מקום להתערבותנו בהחלטה הראשונה מיום 17.1.01."
אכן, ההסדרים הקבועים בחקיקה בנושא הבראה ושיקום חברות לוקים בחסר רב, וכפי שנאמר ב-ע"א 3225/99[33] "הפרוץ (בהם) רב על העומד".

רובו של הנושא מוסדר ב"משפט המקובל" של בתי-המשפט ורק מקצתו קיבל ביטוי חקיקתי בסעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

המלצות הוועדה הציבורית שהוקמה בעניין זה לא יושמו ובדין ציין כב' השופט י' אנגלרד ב-ע"א 3225/99 הנ"ל כי:

"... ברצוני לציין את החוסר בהוראות חוק, חוסר שהוא מן ההכרח בעוכרי הפרקטיקה הנזכרת. הוא עשוי לפגוע במשק האשראי. מן הראוי, איפוא, כי המחוקק ייתן את דעתו על החסר בהסדר הקיים."
אין ספק בדבר ששיקומה של חברה או ארגונה מחדש טומנים בחובם שינוי במעמדו של הנושה המובטח. מכאן ואילך הוא לא יוכל כבר – ללא סייג – לממש את בטוחתו באופן מיידי וכך להכשיל את תוכנית השיקום, והוא יהיה כפוף לפעולותיו של המנהל המיוחד הן באשר לשימוש בנכס המשועבד והן באשר להמרתו בבטוחה אחרת. קיים קושי לתת לנושה המובטח בארגון מחדש מעמד דומה למעמדו בפירוק ונדרשים שינויים באשר למעמדו, במקביל להגנה שתינתן לו עקב שינויים אלה[34].

ד"ר אירית חביב-סגל במאמרה[35], טוענת כי:

"הנחת המוצא שעליה נסתמך היא, שבדרך-כלל, לאור הגנתם של הנושים המובטחים בפירוק, הם יעדיפו את הפירוק על השיקום. לכן, מרכז הכובד בפתרון הראוי הוא בעיצוב ההגנות הראויות על זכויות בעלי השיעבודים, כתנאי לאכיפת השיקום נגד רצונם."
לדבריה, יש לפעול על-פי שני עקרונות משפטיים:

א. בית-המשפט יאשר למנהל המיוחד, לסטות מההסדרים הקלאסיים של זכויות בעלי שיעבוד באירוע של חדלות פירעון ולשנות מזיקותיהם המקוריות בנכסי החברה, ככל שהדבר נדרש לצורך השיקום גם ללא הסכמתם.
ב. תינתן הגנה הולמת לנושים שזכויותיהם יפגעו.
מסקנתה של ד"ר א' חביב-סגל היא שיש למצוא את נקודת האיזון הראויה בין שני העקרונות, שהיא מתן הגנה ראויה לנושים המובטחים הקודמים רק ביחס לחובה המובטח של החברה להם ביום מתן צו ההקפאה. לדבריה:

"הגנה בשיקום על מקור פירעון עדיף לנושים מובטחים קודמים, על-פי השווי שהיו יכולים להיפרע מן הנכסים המובטחים בפירוק, מפעילה בעקיפין מנגנון בקרה פנימי. המנגנון מבטיח שרק חברות אשר על-פי הערכה בלתי-תלויה שוות בשיקום יותר מאשר בפירוק, תוכלנה להשיג את האשראי הנדרש ולחצות את מסלול השיקום."
בפרשת קבוצת אספלט[36] מאמץ כב' המשנה לנשיא ש' לוין את מסקנותיה של ד"ר א' חביב-סגל וקובע כי:

"פתרון זה תואם את תחושת הצדק.
גורמים המתקשרים עם החברה כאשר היא כבר חדלת פירעון, אך הוגן הוא שיזכו לפרעון חובם לפני נושים שהתקשרו עם החברה לפני שנקלעה לקשיים. הנושים האחרונים לקחו על עצמם סיכון כאשר התקשרו עם החברה, כפי שקורה כמעט בכל עסקת אשראי, אולם הנושים מתקופת ההקפאה התקשרו עם החברה לאחר שהסיכון כבר התממש. נושים אלה זכאים להניח כאשר הם מתקשרים עם חברה שהוצא כלפיה צו הקפאה, כי אין מצפים מהם להניח את כספם על קרן הצבי, וכי כספים המתקבלים בזכות ההתקשרות עמם ישמשו קודם כל לפרעון חובם, ולא לפרעון חובם של אחרים.
מנגד, זכאים הנושים המובטחים להגנה הולמת על זכויותיהם. אכן, הגנה הולמת על זכויותיהם של הנושים המובטחים היא חשובה, הן משיקולים חוקתיים – שהרי לנושה המובטח זכות קניינית; והן משיקולים של מדיניות שיפוטית, על-פיהם יש לאפשר קיומן של עסקות הלוואה בסיכון נמוך, ובשל כך גם בשיעורי ריבית נמוכים. אולם הגנה הולמת אין משמעותה מתן עדיפות לנושים המובטחים ביחס לערך המתקבל כתוצאה מהליך השיקום. עדיפות תוקנה לנושים המובטחים רק ביחס לגובה החוב המובטח כלפיהם ביום מתן צו ההקפאה. כך יצאו הנושים המובטחים וגם הנושים החדשים נשכרים, ועמם גם החברה והציבור בכללותו.
הנושים המובטחים ה"ותיקים" לא יפגעו לעומת מצבם ביום מתן צו ההקפאה; והנושים החדשים יקבלו תמריץ להתקשר עם המנהל המיוחד בחוזי קבלנות ושירות מבלי שחרבם המתהפכת של הנושים המובטחים תהיה תלויה ועומדת מעליהם.
הכלל הוא שצו הקפאה אינו ניתן כעניין שבשגרה וכניסתה של חברה להליך של הקפאה יתאפשר רק כאשר התשתית העובדתית העומדת לפני בית-המשפט מצביעה על הסתברות שהוא יצליח, דבר שעשוי להביא תועלת גם לנושים המובטחים.
אין כל צדק וכל הגיון להיטיב את מצבם של הנושים המובטחים בהליך השיקום מעבר למצבם ביום מתן צו ההקפאה אך בשל כך שבדיעבד הליך זה נכשל. אכן, בנסיבות שבהן נוצרו החובות על-ידי המנהל המיוחד במגמה לשמר את שלמותם של נכסי החברה, להעלות את ערכם ולאפשר את מכירת עסקיה כעסק חי אף הנושים המובטחים יוכלו לצאת נשכרים. בנסיבות אלה יש טעם לאפשר תשלום לנושים החדשים מבלי שהנושים המובטחים יתערבו בכך. הנושים החדשים יזכו איפוא בתשלום חובם לא משום שעם מינוי המנהל המיוחד נוצר משטר של "משק סגור", כפי שסבר השופט המלומד; אלא משום שבנסיבות המקרה צמחה לנושה המובטח (או עשויה היתה לצמוח) תועלת מיצירת החובות האמורים."
לדברי כב' המשנה לנשיא, השופט ש' לוין, אף-על-פי דיני הפירוק ניתן להגיע לתוצאה דומה, כראיה מובא בפסק-דינו ע"א 353/62[37] שם נקבע כי:

"להוצאות המפרקים בפירוק אין כל זכות קדימה על הנושים המובטחים של החברה אלא במידה והוצאות אלו היו הוצאות לשמירת שלמותם של נכסי החברה או מימושם ומשכך צמחה לנושא המובטח תועלת כל שהיא."
וכן רע"א 292/99[38], בו קבע כב' השופט י' אנגלרד כי:

"דיני הפירוק בסוגיה זו מתאימים התאמה מלאה לפעילות במסגרת הסדר הנושים. פעילות של מנהל מיוחד לאחר צו הקפאת ההליכים דומה לזו של מפרק אחר "המועד הקובע". ללא מתן עדיפות להוצאות המימוש, הכוללים תשלום מיסים המתחייב מפעולות המנהל המיוחד, הרי הפעילות של המנהל המיוחד תיעצר והמטרה של שיקום החברה ופירעון מירבי של חובות הנושים תסוכל מראש. הגיון ענייני זה עומד מאחורי ההסדר בפירוק חברה והוא תופס במידה שווה לגבי הסדר הנושים במסגרת סעיף 233 לפקודת החברות. סוף סוף, פעילות המימוש במסגרת הסדר הנושים היא לטובת הנושים, כולל הנושים המובטחים. אין כל טעם לשחרר אותם מנשיאה בהוצאות מימוש הנכסים."
וכך מסכם כב' המשנה לנשיא, ש' לוין את קביעתו בפרשת אספלט[39]:

"כפי שכבר קבענו, מוגבלת זכותו הקניינית של הבנק בשיקום לשווי בטוחותיו, כפי שהיו ביום מתן צו ההקפאה. אכן, אלמלא השלים המנהל המיוחד את עבודות המושבה לא היתה החברה הכלכלית משלמת תמורתן. לדעתי, אין להפריד לעניין זה בין הבטוחות השונות ובין ההוצאות השונות שהוצאו בגין הפרוייקטים השונים. אין חשיבות לכך שבפרוייקט מסויים ההוצאות נשאו פרי בסופו של דבר, והתקבלה בגינו התמורה החוזית, ולעומת זאת בפרוייקט אחר ההוצאות ירדו לטמיון ולא הביאו לקבלת התמורה החוזית. כשם שאין למדוד את הצלחת תהליך ההבראהex post facto. לדעתי יש לראות בפעולותיו של המנהל המיוחד ביחס לפרוייקטים השונים מכלול אחד, שמטרתו אחת – להביא להבראת החברה. יש להדגיש כי אף אם בדיעבד מסתבר שההוצאות שהוצאו לשם השבחת הבטוחות גרמו בסופו של דבר להפסדים, אין בכך כדי לשנות מהתוצאה. אמנם לכאורה במצב כזה הנושה המובטח מוצא עצמו נפגע. אולם אין לבחון את הדברים בדיעבד, אלא כפי שהם נראו ביום מתן צו ההקפאה. הדברים הם כך, ביתר שאת, כאשר הנושה המובטח תמך בהליכי השיקום."
מפאת חשיבותם של דברים נביא להלן גם את קביעתו של כב' השופט י' אנגלרד בפרשת אספלט הנ"ל, אף כי מסקנתו כבר פורטה לעיל.

כאמור, לדברי כב' השופט י' אנגלרד, במקרים מעין אלו יש לאמץ את מבחן התועלת, זאת משום ש:

"לרוב, יש הבדל מהותי בין הליכי פירוק, המכוונים בעיקרם למימוש הנכסים של חברה לשם פירעון החובות, לבין הליכי שיקום בעת הקפאת ההליכים, שמטרתם לקיים את החברה כעסק חי. כלומר, ההתחייבויות, הנוצרות בעת ניסיון ההבראה, שונות מעצם טיבן מאופי ההוצאות הכרוכות למימוש הנכסים. אחת התוצאות משוני זה היא כי המבחנים, המקובלים לגבי הוצאות המימוש בפירוק, יוצרים קשיים מיוחדים שעה שבאים להחילם לגבי ההתחייבויות שנוצרו במהלך ניסיון השיקום. כך, השאלה האם הוצאה היתה "נחוצה" או הביאה תועלת לנושה המובטח מורכבת בהרבה בהקשר של שיקום מאשר בהקשר של מימוש נכסים.
... מבחן התועלת, כפי שהתגבש בארצות-הברית, לא זו בלבד שאינו נוגד את התפיסה הבסיסית של המחוקק הישראלי במסגרת סעיף 350 לחוק, אלא נראה כי אפשר למצוא הד לרעיון העומד מאחוריו בהגנה על הנושים המובטחים, כפי שמצאה ביטוי בעיקרון של 'הגנה הולמת לזכויותיו של הנושה בנכס', עיקרון שנקבע במפורש על-ידי המחוקק, אם כי בהקשר שונה במקצת...
על תחולתו של עיקרון זה גם במסגרת ההתחייבויות שנוצרו בעת ניסיון ההבראה, ראה את מאמרו של ד' האן "הגנה הולמת לחובות מובטחים בהבראת חברות" משפטים לב (תשס"ב) 247, שבו עומד המחבר על ההיבטים המיוחדים של הסוגיה הנדונה באומרו:
'כאמור, בשלב פתיחת ההליכים (של ההבראה) מוחל על הנושים מנגנון קולקטיבי באמצעות עיכוב ההליכים. קולקטיביזציה זו מונעת – או למצער מעכבת – את בעלי התביעות השונות ממימוש זכויותיהם כלפי החייב במסלולי אכיפת החיובים השגרתיים. מבחינה כלכלית, עיכוב משפטי של מימוש זכויות חושף את בעלי התביעות לסיכונים של החמרת ההידרדרות הפיננסית של החייב בתקופת המעבר.
אם יוסיף העסק החייב לצבור הפסדים כספיים במשך תהליך ההבראה, ינגוס הדבר בהיקף מקורות הפירעון הזמינים לבעלי התביעות השונים.'
הבעייתיות שבסיכון הכלכלי לנושים הכרוך בהבראה, מתחדדת ביחס לחובות המובטחים של העסק החייב. ... בישראל, כאשר חברה נקלעת לפירוק עקב חדלות פרעון, אין הדבר משפיע על זכותו של נושה לאכוף את חובו המובטח דרך מימוש הבטוחה המשועבדת לו. לעומת זאת, כפי שכבר הובהר, עצם מהותו של הליך ההבראה שולל את יכולת האכיפה האינדיבידואלית של כל חוב, וחובות מובטחים בכלל זה. הימשכות הליכי ההבראה על פני זמן חושפת את החוב המובטח לסיכונים כלכליים שונים. סיכונים אלה יכולים לנבוע מהנסיבות האובייקטיביות שצופן העתיד, כגון נזק שייגרם לבטוחה עקב שריפה או פגיעה אחרת; לחלופין, יכולים הסיכונים להתבטא בכישלון הליכי ההבראה, הצטברות הפסדים נוספים שייגרמו לעסק במהלכם ומימושה הכפוי של הבטוחה במחיר נמוך אף יותר מזה שניתן היה להישג אלמלא נסיונות ההבראה. כמו-כן חשוף הנושה, כפי שנראה להלן, לחשש עימות בין זכויותיו המשפטיות בבטוחה לבין זכויותיהם של נושים חדשים המממנים את הליכי ההבראה. סיכונים כלכליים אלה טעונים פיצוי כלכלי, ודיני ההבראה נדרשים לכך. לשם הגנה על ערכם הכלכלי של החובות המובטחים מפני פגיעה עתידית כוללים דיני הבראת חברות סעד הקרוי "הגנה הולמת". אכן, כפי שיובהר בהרחבה להלן, עיקר מהותו של הסעד הוא לשמר את הערך הכלכלי של החוב המובטח במשך הליך ההבראה."
בעקבות הנאמר, טוען כב' השופט י' אנגלרד כי, אין לראות באופן אוטומטי את פעילותו של מנהל מיוחד בעת הקפאת הליכים כעין "משק סגור", שבמסגרתו ניתן לקזז את כל ההתחייבויות החדשות כנגד ההכנסות השוטפות, וזאת ללא בדיקה נוספת בדבר השלכתו של מהלך מעין זה על מעמד הנושים המובטחים.

אלא יש להחיל את מבחן התועלת הנזכר, לפיו יש לבחון, באופן עקרוני, את התועלת שצמחה לנושה המובטח מפעילותו של המנהל במישור ההתחייבויות. בחינה זו יש לערוך לאור המצב הריאלי בעת פירעון החובות.

מבחן זה מופעל, בהקשר של הוצאות הפירוק ואף עולה גם מרעיון "ההגנה ההולמת" בהוראת סעיף 350 לחוק החברות.

אולם, כמוזכר לעיל, מבחן התועלת הממשית, וכן המבחנים הנוספים של נחיצות וסבירות, אינם חלים כאשר הנושה המובטח הסכים, במפורש או במשתמע, להתחייבות או להוצאה כלשהי.

ב-פש"ר (ת"א-יפו) 40/97[40] (להלן: פרשת שביט) דן כב' השופט י' לויט באפשרויות העומדות בפני נושי החברה להצטרף או להסתייג מתוכנית ההבראה אותה מיישם המנהל המיוחד. במקרה הנדון המדובר היה בחברת רביב עמק חפר תשתית ובניה (1982) בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) (להלן: "החברה") היתה קבלן ביצוע של עבודות בניה למגורים ובניית עבודות תשתית. החברה נקלעה לקשיים כספיים, והוגשה בקשה למתן צו הקפאת הליכים, ולמינוי רואה חשבון שלמה זיו כמנהל מיוחד (להלן: "המנהל המיוחד") לצורך ביצוע הסדר בין החברה לבין נושיה על-פי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999.

כן ביקשה החברה כי בית-משפט יורה על מתן עדיפות, בהחזר חובות החברה, לכספי המימון אשר יקח המנהל המיוחד לצרכי פעילותו למען הליך ההבראה.

הבקשה נתמכה על-ידי הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ובנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנקים"), עם זאת, הסכמתם סוייגה בכך כי "זכויותינו על-פי הוראת סעיף 233(א2) לפקודת החברות (כיום סעיף 350 לחוק החברות – הוספה שלי - א.מ.)... לא תישללנה" ואילו בא-כוח הנושים הרגילים הסכימו לבקשה, אולם דרשו כי בית-משפט יצרף נציג מטעמם כמנהל מיוחד נוסף.

ניתן צו הקפאת הליכים, ומונה רואה חשבון שלמה זיו, כמנהלה המיוחד של החברה, בכפוף לחתימתו על ערבות עצמית להבטחת כל נזק, וקבעתי כי סמכויותיו יהיו כשל הנהלת חברה פעילה, כי עליו לדווח לבית-המשפט בכל חודש על מצב עסקי החברה וכי אם יראה שהמשך פעילות החברה מסכן את הנושים הרגילים מעבר לסיכון בו הם מצויים היום במידה משמעותית, ידווח על כך מייד לבית-המשפט.

הניהול המיוחד נמשך כחצי שנה, במהלכה פעל המנהל המיוחד לגיבוש הסדר נושים ולהפעלה רווחית של החברה, כאשר הוא מתבסס על תחזיות כלכליות שהצביעו על רווח צפוי של כ-36 מליוני ש"ח. באמצע דצמבר 1996 התהפכו היוצרות ובמקום הרווח הצפוי הוגשה למנהל המיוחד חוות-דעת הצופה הפסד של כ-25 מליון ש"ח. לפיכך, פנה המנהל המיוחד בבקשה דחופה לבית-משפט למתן הוראות להפסקת הליכי ההבראה, שחרור המנהל המיוחד מתפקידו, ועל מינוי מפרק זמני. באותו יום בוטל צו הקפאת ההליכים נגד החברה, וכהונתו של המנהל המיוחד הסתיימה. על סמך בקשה לאכיפת שיעבודים מונה עורך-דין עזיאל ככונס נכסים ומנהל זמני לנכסי החברה.

על-פי הדו"ח הסופי שהגיש המנהל המיוחד גדלה מצבת יתרת החובות של החברה בתקופת הניהול המיוחד בסך של 7,113,000 ש"ח.

לאחר מינוי המפרק הזמני, נדונה בקשת המנהל המיוחד להכיר בו כאורגן של החברה, לקבוע כי חשבון הבנק שפתח עבור החברה הינו חשבון הבנק של החברה, וכן כי החובות שהתחייב בהן כמנהל המיוחד הינן בגדר הוצאות פירוק ו/או כינוס של החברה ולפיכך חובות אלו אינן בגדר התחייבויות אישיות שלו.

טרם ההחלטה בבקשת המנהל המיוחד מונו לחברה מפרקים זמניים אשר הוסמכו לחקור את נסיבות התוצאות של תקופת הניהול המיוחד. כמו-כן ניתן צו לעיכוב הליכים נגד החברה, אולם לא ניתן עיכוב הליכים כללי נגד המנהל המיוחד מפני תביעות אישיות אפשריות נגדו.

על כך ערער המנהל המיוחד לבית-המשפט העליון, שפסק ביום 6.7.97 כי:

"איננו רואים מניעה – בתקופת הביניים לעכב את ההליכים עד שבית-המשפט יכריע בשאלת מעמדו של המנהל המיוחד."[41]
צו הפירוק נגד החברה ניתן ביום 1.9.97. צו עיכוב ההליכים נגד המנהל המיוחד נשאר עד כה בתוקף והשאלות הצריכות הכרעה בעניין זה הם:

1. דין החובות וההוצאות שנוצרו בתקופת ההקפאה – הניהול המיוחד.
2. מעמדו ואחריותו של המנהל המיוחד לחובות הנ"ל.
3. האם רשאים, ואם כן – מי והיכן, לתבוע את המנהל המיוחד בעילה של אחריות אישית בשל פעולותיו או מחדליו, בקשר לתפקידו.
כב' השופט י' לויט, בקביעתו, סקר את הדין הזר בשאלות דנן:

לדבריו, בקוד האמריקאי של פשיטת רגל (United States Bankruptcy Code), פרק 11 מסדיר את נושא שיקום חייבים או ארגון מחדש של חייבים.

בית-משפט באמריקה מוסמך למנות נאמן (Trustee) ו/או בודק (סעיף 1104) החייב ימשיך לנהל את עסקיו גם בתקופת הקפאת הליכים במסגרת הליכי רה-ארגון, ורק במקרים מצומצמים (סעיף 1104 בחוק) יפעיל בית-משפט האמריקאי את סמכותו וימנה נאמן שיטול לידיו את הנכסים ואת נהול העסקים של החייב.

על הנאמן המתמנה להמציא ערבות כפי שיקבע הנאמן הממשלתי (United States Trustee סעיף 322), שנועדה להבטיח: Faithful performance of such official duties (סעיף 322).

סמכויות הנאמן המתמנה לצורך רה ארגון מפורטות בסעיף 1106, שבפרק 11 של הקוד. ככלל, תפקיד הנאמן ובודק המתמנים על-ידי בית-משפט האמריקאי, לבדוק את מצב עסקי החייב, חובותיו ונכסיו וכיוצ"ב, להגיש דו"ח, ולאחר מכן להגיש תוכנית שיקום. החייב יכול להמשיך בניהול עסקיו בכפוף למגבלות הנובעות ממינוי הנאמן ובכפוף להוראות בית-משפט. לכן, רק במקרים שבהם בית-משפט מסמיך את הנאמן לנהל את עסקי החייב, שוב אין החייב יכול לעשות זאת, אלא במגבלות ובכפוף לתנאים שיקבע בית-משפט.

מאחר שבדרך-כלל החייב ממשיך בניהול עסקיו גם בשלבי ההתארגנות לקראת הגשת תוכנית הסדר, פרק 11 אינו קובע הוראות כיצד על הנאמן לנהל את עסקי החייב. הדבר נתון בידי בית-המשפט שמינה את הנאמן. כפי שנראה להלן (בסעיף 364 שבקוד), מוסמך נאמן לקחת אשראי ולהיכנס להתחייבויות במהלך העסקים הרגיל.

"לנאמן המתמנה לפי פרק 11, שקיבל סמכות לנהל את עסקי החברה המועמדת לרה-ארגון, מספר "כובעים" או מעמד רב גווני:
(א). הוא פקיד של בית-משפט שמינה אותו וחייב לציית להוראותיו.
(ב). הוא נציג החברה בכל הקשור לניהול עסקיה, וככזה הוא נאמן שלה.
(ג). יש לו חובת נאמנות כלפי הנושים, כמחזיק ב–'estate' של החייב. Re National Molding co. 230 F. 2d 69 (3 cir. 1956)))
למעמד הנאמן האמריקאי חשיבות ומשמעות בסוגיית אחריותו, כפקיד בית-משפט הוא נהנה מחסינות נגד תביעות אישיות, ככל שהוא ממלא את תפקידו במסגרת סמכותו ותפקידו ובמידת הזהירות והאחריות הנדרשת ממנו..."
ד"ר סוקר במאמרו[42] את הפסיקה האמריקאית בנושא זה. הוא מציע לאבחן בין שתי סוגיות:

1. שאלת אחריותו של הנאמן כלפי צדדים שלישיים.
2. שאלת אחריותו של הנאמן כלפי החברה (או ה-estate) וכלפי צדדים סמוכים.
בסוגיה 1. מתעוררת, לדעתו, שאלת קיומה של אחריות אישית לפי דיני חוזים ודיני נזיקין ועד כמה יש לנאמן חסינות בפני תביעות כאלה בשל היותו "פקיד בית-משפט". במקרה כזה, הנאמן זכאי להגנה "כפקיד בית-משפט" כל עוד פעל בסבירות במסגרת סמכותו ותפקידו, אולם הוא לא יהיה חסין בפני תביעות אישיות בעילות נזיקין בגין מעשיו הוא (בהבדל ממעשי עובדיו), ובעילות חוזיות שנעשו בשמו, מבלי להבהיר שהוא פועל כנאמן ולא באופן אישי...

הנאמן מוסמך לתבוע וניתן לתבעו על מעשים או מחדלים שנעשו במסגרת תפקידו וסמכותו בפני בית-המשפט שמינה אותו, ללא צורך ברשותו של בית-המשפט הממנה. אולם אם התביעה מוגשת לבית-משפט אחר, נדרש אישור לתביעה, אלא-אם-כן המדובר בתביעה בגין מעשים שעשה הנאמן בחריגה מסמכות.

הנאמן אינו זקוק לרשות מבית-משפט לצורך קבלת אשראי או לשם נטילת התחייבויות חוזיות ואחרות במהלך העסקים הרגיל. אולם, הוא כן זקוק לאישור בית-משפט לפעולות כאלה אם וכאשר הם נעשים שלא במהלך העסקים הרגיל (סעיף 364(b)).

באנגליה, החוק דן במינוי אדמיניסטרטור, כהליך שהיה מקביל לפקודת החברות עד שנת 1986, בשנה זו הוסף בחוק האנגלי מסלול לשיקום חברות בפרק שכותרתו "Voluntary Arrangement Company ", כשמטרת השיקום:

"לשמר את החברה ופעילותה בחיים תוך הסדר בינה לבין הנושים בדבר פרעון חובותיה להם, או להביא ליתרון במימוש נכסי החברה לעומת מימוש בדרך של פירוק החברה. Receivers & Administrators (London, 17th ed. by R. Walton, 1989). Kerr 261)."
אדמיניסטרטור ימונה לחברה, בתנאי שהיא חדלת פרעון ובתנאי שבית-המשפט ישתכנע, לכאורה, שהמינוי יביא להשגת אחת ממטרות השיקום.

סמכויותיו של האדמיניסטרטור נקבעו בסעיפים 14, 15 ו-17 לחוק האנגלי:

"באופן כללי, ניתן לומר שהוא מוסמך לפעול בכל הקשור לניהול עסקי החברה ונכסיה, לרבות פיטורי דירקטורים, החלפתם, כינוס אסיפות חברים ונושים וכיו"ב. הסמכות לנהל את עסקי החברה ונכסיה הוא מעיקרי סמכותו ובלשון Schmitthoff, 1987 Palmer's Company Law (London, 24th ed. by C.M. 1259) "The very Raison d'etre of his administratorship"
מעת מתן צו ניהול (Administrative order) פוקע תוקפו של מנוי של כונס נכסים (אם מונה) ונדחות בקשות לפירוק החברה (אם הוגשו). אין אפשרות לנקוט בהליכים נגד החברה, ללא קבלת רשות מבית-המשפט (סעיף 11 לחוק האנגלי).

כמו במשפט האמריקאי גם בדין האנגלי, לאדמיניסטרטור מעמד רב-גווני כנציג החברה כפקיד בית-המשפט:

"נושים שרוצים לתקוף את התנהגותו ואת פעולותיו של אדמיניסטרטור מכהן, להגיש בקשה מתאימה לבית-המשפט שמינה את האדמיניסטרטור (סעיף 27 לחוק האנגלי). ראו. Gower Principles of modern company Law (London, 5th ed, L.C.B 758 (.1992. האחריות האישית הישירה של האדמיניסטרטור כלפי הנושים תהיה אך ורק בתקופת כהונתו (טרם שחרורו) ובעילה של קיפוח או משוא פנים (unfairly prejudicial) נושים אינם רשאים להגיש נגדו תביעה בעילה של רשלנות, רק מפרק החברה יוכל לעשות זאת במסגרת הליך לפי סעיף 212 לחוק האנגלי (המקביל לסעיף 373, 374 בפקודה שלנו)... עם שחרורו מתפקידו, האדמיניסטרטור משתחרר מאחריות להתנהגותו במלוי תפקידו כאדמיניסטרטור (סעיף 20(2) בחוק האנגלי). נושה שרוצה לתבוע את האדמיניסטרטור לאחר ששוחרר מתפקידו, חייב לבקש ולקבל רשות מבית-המשפט שמינה את האדמיניסטרטור. (Kerr, supra, at p. 296).
אם במהלך פירוק החברה לאחר מכן, מתברר שהאדמיניסטרטור נהג שלא כשורה לגבי נכסים או לגבי כספים, או הפר חובת נאמנות שהיה חייב בה מכוח תפקידו, אזי בית-משפט מוסמך לחייבו להחזיר את החסר, מכוח סמכותו לגבי נושאי משרה בחברה (סעיף 212(3)). (ראו Palmer, supra, at p. 1269).
מאחר שלאדמיניסטרטור יש מעמד של נציג החברה (agent Company's) הוא לא יהיה אחראי לחובות החברה שנוצרו בתום-לב ובמהלך העסקים הרגיל של החברה באמצעותו...
שכר-טרחת האדמיניסטרטור והוצאות שהוציא כשורה (Properly incurred by him) וחובות שנוצרו בתקופת הניהול על-ידי האדמיניסטרטור, ישולמו מתוך רכוש החברה שבשליטתו בעדיפות לפני שיעבוד צף.
בישראל, קובע כב' השופט י' לויט כי:

"יש להשלים את החסר בתיקון בסעיף 233 לפקודה (סעיף 350 לחוק החברות כיום – הוספה שלי - א.מ.) בנקודה זו, באותה מתכונת ההולמת ותואמת את מטרת "התיקון", בשינויים הבאים:
1. כל ההוצאות וכל ההתחייבויות שהמנהל המיוחד נטל על עצמו במהלך העסקים הרגיל של פעולותיו, במסגרת ולצרכי תפקידו, הם חלק מהוצאות הניהול המיוחד. במידה שלא שולמו מקופת הניהול המיוחד, יש לשלמם מקופת החברה שנמצאת כיום בפירוק לפני חלוקת כספים לנושים רגילים במסגרת הפירוק.
2. סעיף 233(א2) קובע את זכותם של נושים מובטחים לממש את בטוחותיהם גם כאשר ניתן צו הקפאת הליכים או שבית-המשפט יתן להם "הגנה הולמת". פסק-דין רע"א 6418/93 בל"ל ואח' נ' גפני ואח', פ"ד מט(2), 685 (להלן: עניין מט) מכיר בזכותם הקניינית של הנושים המובטחים לממש את בטוחותיהם. לפיכך, ככלל, ההוצאות של המנהל המיוחד והתחייבויותיו לא ישולמו מתוך מימוש הנכסים המובטחים, אלא-אם-כן הנושים המובטחים הסכימו לכך.
3. לעניין סעיף 233 לפקודת החברות יתכנו מספר מצבים בהליך הבראה של החברה:
א. מצב א'
בית-משפט ממנה, לבקשת הנושים הרגילים והחברה, מנהל מיוחד שתפקידו לסייע לגיבושה או לאישורה של תוכנית שמטרתה להבריא את החברה, וכן לנהל את החברה בתקופת ההבראה. אין בקשה ואין צורך בשיתופם של הנושים המובטחים בהליך ההבראה. במקרה כזה אין בפעולותיו של המנהל המיוחד כדי לפגוע בזכויותיהם של הנושים המובטחים לממש את בטוחותיהם (סעיף 233(א1)(2)). דהיינו, המנהל המיוחד אינו ממונה לבקשת הנושים המובטחים ואינו פועל למענם.
בנסיבות כאלה, הם רשאים לממש את בטוחותיהם במקביל להליך ההבראה ולצו הקפאת הליכים. הנושים המובטחים לא יהנו ולא יפגעו מפעולותיו של המנהל המיוחד ומההסדר. הם לא חלק מההסדר.
ב. מצב ב'
בית-משפט סבור כי ללא השתתפותם של הנושים המובטחים בהליך ההבראה, דהיינו ללא כפיפותם לצו הקפאת ההליכים ולניהול עסקי החברה לשם הבראתה, וללא שיתופם בהסדר, או לפחות, שיתוף הנכסים המשועבדים בתהליך השיקום, אין סיכוי להצלחת ההליך. במקרה כזה יכול בית-משפט ליתן צו הקפאה, על-אף התנגדות של נושים מובטחים, ואף לא להתיר לנושים מובטחים לממש את בטוחותיהם, בתנאי שנוכח כי הובטחה להם הגנה הולמת לזכויותיהם (סעיף 233(א2)) וכי יוכלו לקבל את המגיע להם בדרגתם כנושים מובטחים, מכוח ההגנה ההולמת...
ג. מצב ג'
הנושים המובטחים יוזמים או משתתפים בתוכנית ההסדר, ותומכים בבקשה למתן צו הקפאה ולמינוי מנהל מיוחד להליך ההבראה, ולהסמיכו לנהל את עסקי החברה לטובת כל הנושים, לרבות המובטחים. בנסיבות מסויימות יסכימו הנושים המובטחים לוותר על מימוש בטוחותיהם או על הגנה הולמת מחוץ להסדר, ויסכימו לקבל את המגיע להם על-פי תנאי ההסדר ובמסגרתו (אם זה ייטיב גם עימם).
ד. מצב ד'
מקרה בו הנושים המובטחים מוכנים לשתף פעולה עם המנהל המיוחד בתקופת הקפאת ההליכים ו/או ההסדר, ומוכנים אף להעניק לו אשראי (שיזכה לעדיפות בהחזר, כהוצאות ניהול), אולם אינם מוכנים לוותר על עדיפותם כנושים מובטחים הזכאים לממש את בטוחותיהם ולהיפרע מהם בנפרד, ללא תלות בקופתו של הניהול המיוחד."
במצב הראשון, דין המנהל המיוחד כדין מפרק זמני, שכן כמו מפרק זמני אף מנהל מיוחד ממונה על-ידי בית-משפט ופועל לטובת כלל הנושים הרגילים, בעוד הנושים המובטחים נפרעים מבטוחותיהם בנפרד. במקרה זה ברור כי פרעון חובות הליך ההבראה לא יקדם לפרעון החובות המובטחים לנושים מובטחים, שכן אלו אינם שותפים כלל להליך ההבראה.

לגבי המצב השני, שתואר, יכול בית-משפט ליתן צו הקפאת הליכים גם ללא הסכמתם של הנושים המובטחים, לאחר שנוכח כי הובטחה "הגנה הולמת" לזכויותיהם. לעניין קדימות חובות הליך ההבראה במקרה זה, הרי שהם לא יהיו על חשבון מימוש בטוחות הנושים המובטחים עד סכום החובות המובטחים בבטוחות; מעבר לכך – כל נכסי החברה ישמשו למימון חובות הניהול המיוחד.

במקרה השלישי, ניתנה הסכמת הנושים המובטחים לתוכנית ההבראה ולהסדר ולקדימות חובות הליך ההבראה, על פניהם כנושים מובטחים, ועל-כן לא יתעורר קושי.

במקרה הרביעי יתכנו מספר מצבים:

א. שווי הנכסים ערב ההבראה אינו מכסה את סך כל החובות לנושים המובטחים – במקרה זה ייתכן שהנושים המובטחים לא יהיו אדישים לתוצאות הליך ההבראה, שכן אף להם כמו לנושים הרגילים, ולעיתים בעיקר להם, אינטרס להבריא את החברה על-מנת שתוכל לשלם להם את החובות במלואם. לפיכך, אם הנושים המובטחים מעוניינים בהסדר ומצפים להינות מהבראת החברה, במידה וזו תצלח, יהיה זה אך הוגן שחובות החברה בתקופת ההקפאה וההפעלה, במידה ותוכנית ההבראה תכשל, יקדמו גם לחובות אותם נושים מובטחים.
במקרה זה קבעה הפסיקה כי יש צורך בהסכמה מפורשת של הנושים המובטחים להשתתף בהוצאות כאלה, ועל בית-המשפט לקיים דיון אליו יוזמנו כל הנושים לסוגיהם בעניין זה.
ב. הנושים המובטחים מוכנים להסתפק (כנושים מובטחים) במה שיוכלו לממש מבטוחותיהם ואין להם עניין לקחת חלק בהבראת החברה. הם ישמרו על זכותם לממש את בטוחותיהם ולגבות מכך את חובם, או למזער לקבל "הגנה הולמת". אם יסכימו לשתף פעולה עם המנהל המיוחד זה יהיה בכפוף לשמירת זכויותיהם כנושים מובטחים. אין להם סיבה להרע את מצבם.
במקרה הנדון ישנה מחלוקת בין הנושים המובטחים לבין המנהל המיוחד והנושים הרגילים: האם הנושים המובטחים הסכימו שהוצאות הניהול המיוחד יפרעו גם מתוך בטוחותיהם, לפני שהם יגבו את המגיע להם מתוך מימוש הבטוחות.

הבנקים הסכימו מצידם להמתין עם מימוש הבטוחות מבלי לדרוש "הגנה הולמת", ואף הביעו נכונות לתת למנהל המיוחד אשראי (עד לסכום מסויים) לצורך מימון פעילותו. כדי להגן על בטוחותיהם וכדי להגן על האשראי שיתנו למנהל המיוחד, הם העדיפו את מינויו של רואה חשבון זיו לתפקיד והתעניינו בפעילותו, אך אין לפרש את עמדתם מעבר לכך, הבנקים לא ויתרו מעולם על מעמדם, עדיפותם וזכויותיהם כנושים מובטחים כלפי המנהל המיוחד וכלפי הנושים הרגילים לרבות הנושים מתקופת ההקפאה.

לכן, במקרה הנדון, פרעון ההוצאות והחובות של תקופת הניהול המיוחד שנעשו על-ידי רואה חשבון זיו במסגרת ולצורך מילוי תפקידו, לא ייפרעו מתוך הנכסים המשועבדים אלא מקופת הפירוק לפני חלוקת כספים לנושים רגילים.

בסיום הכרעתו של כב' השופט י' לויט מעיר הוא, שעל-מנת למנוע ספיקות, רצוי במקרים ממן אלה, כי בית-משפט יקבע מראש אם תינתן עדיפות לנושים שנוצרו בתקופת ההקפאה על פני נושים רגילים שעילת נשייתם קודמת לתקופת ההקפאה.

ב-בש"א (נצ') 283/03[43] נקבע כי אמנם אין חובת המנהל המיוחד לדווח מראש לנושים שלא יהנו מן האשראי החדש שיתקבל במסגרת הליכי הבראה, אולם הדבר רצוי.

"הסמכות לנהל משא-ומתן עם נותני אשראי כמו גם עם ספקים ונותני שירותים אחרים לחברה, הינה בסמכות הבלעדית של מנהל מיוחד מפעיל. לשם כך הוא מונה ובעשותו זאת הוא מייצג את האינטרס של כל הנושים.
המנהל המיוחד הינו ידו הארוכה של בית-המשפט וכשהוא מנהל משא-ומתן הוא עושה זאת בשם כל הנושים ולטובתם. לא ייתכן שנושה יהיה מעורב בניהול משא-ומתן עם נותני אשראי ואחרים ואפילו הדבר נוגע לו. יש לסמוך על כושרו של המנהל המיוחד לנהל משא-ומתן עבור החברה ואין מקום להניח כי נוכחות נושה מעוניין יגרום לכך שנותן האשראי ישנה את עמדתו. מכל מקום, אין לומר כי ללא נוכחותם או הסכמתם של הנושים הנוגעים בדבר לא ניתן להגיע להסכם אשראי חדש כפוף לאישורו של בית-המשפט.
במיוחד נכונים הדברים כאשר עמדת נותן האשראי איננה מכוונת לפגוע בנושה מסויים אלא עומדת על עיקרון הנוגע לשורה של נושים."
2.4 בקשה למתן הוראות על-פי דיני החברות
כאמור, בסמכות המנהל המיוחד לפנות לבית-המשפט בבקשה למתן הוראות, ובית-המשפט יפסוק בבקשה, במידה והבקשה במסגרת האפשרית לבקשה למתן הוראות, קרי, אינה מצריכה דיון וחקירה עובדתית רבה ומסועפת.

כאשר עובדות טעונות בירור יסודי, יש להפנות את בירור העניין לתביעה רגילה. הלכה היא כי אין ההליך של בקשה למתן הוראות יכול לשמש תחליף לתביעה כאשר אין מדובר בהליך קצר ופשוט שאיננו מחייב בירור עובדתי מורכב, וכאשר בירור בדרך מקוצרת יכול לגרום לעיוות דין ופגיעה בזכויות של בעלי דין.[44]

כך לדוגמה נקבע ב-בש"א (ב"ש) 7606/03[45]. במקרה הנדון ניתן צו פירוק לחברת הפרסום דרור בע"מ (להלן: "החברה"), והמבקש מונה למנהל המיוחד של החברה שבפירוק. המנהל המיוחד הגיש בקשה "למתן הוראות, הצהרות וסעדים קבועים" לעניין הזכויות הנטענות בדירה שביישוב "בני עייש".

הדירה היתה בראשונה בבעלות הקבלן שבנה אותה – בונה צור בע"מ. לאחר מכן נערך הסכם לפיו מכר הקבלן את הזכויות בדירה לחברה בשם קוראל, שאף לגביה הוצא צו פירוק. קוראל (בטרם פורקה) היתה חייבת סכומים רבים לחברת הפרסום (אף היא בטרם פורקה) ועל-כן הסכימה להעביר זכויותיה בדירה לחברה, על חשבון פרעון חובותיה.

ברם, ההסכם למכירת הדירה נערך ונחתם בין קוראל לבין משה דרור, אישית – מי שהיה בעל המניות והשליטה בחברה.

כוונתו האמיתית של דרור היתה לרכוש את הדירה מקוראל עבור החברה, אך ההסכם נערך על שמו לאור העובדה שהחברה היתה בקשיים כספיים והוא חשש כי אם תירשם הדירה על-שם החברה – היא תיתפס על-ידי נושי החברה. גם הבנק, נושה החברה המליץ לרשום את הדירה על שמו של דרור "שאם יעשה כך תוכל הדירה במצב רישומי זה לשמש בטוחה למתן אשראי נוסף עבורה". ואכן קיבל דרור הלוואה מבנק טפחות כשהדירה שימשה כבטוחה.

אצל רשם המקרקעין נרשמה הערת אזהרה לטובת דרור (אישית) בגין הסכם הרכישה מקוראל, דרור לא עמד בפרעון ההלוואה ובנק טפחות פנה בבקשה למינוי כונס נכסים על זכויותיו בדירה עקב כשלון בפירעון ההלוואה.

לטענת המנהל המיוחד, בנק טפחות ידע כי הרוכש האמיתי של הדירה מקוראל היתה החברה ולא דרור, כי קוראל שילמה לקבלן בונה צור את מלוא התמורה עבור הדירה ומכאן שהשיעבוד ששיעבד דרור (אישית) את הדירה לטפחות מרוקן מכל תוכן, שכן הדירה שייכת לחברה. על-כן ביקש המנהל המיוחד להצהיר שזו אכן היתה השתלשלות הדברים, ועל-כן יימחקו הערות האזהרה לטובת דרור ולטובת בנק טפחות, וכי על קוראל למסור לידי המנהל המיוחד כל תקבוליה מהשכרת הדירה שבנדון.

מנגד, הקבלן בן צור בתגובתו טען כי הזכויות בדירה היו ונותרו שלו, בנק טפחות טען כי ההלוואה שהילווה היתה לדרור אישית כנגד שיעבוד זכויותיו שלו (ולא של החברה) בדירה, ושניהם יחדיו דחו מכל וכל את טענות דרור בתצהירו ואת הנימוקים המשפטיים בהם מבקש המנהל המיוחד לתמוך את בקשתו.

כב' השופט י' אלון מחק את הבקשה בקובעו כי:

"נמצאנו עומדים איפוא בפני יריעת מחלוקת עובדתית למלוא ההיקף אשר בירורה מצריך מטבע הדברים שמיעת מערכת עובדות מורכבת ומסועפת בין שלושה צדדים האוחזים באותה הדירה והטוענים כי כולה שלהם ויתכן כי יצטרפו אליהם עוד נוספים (בנק מזרחי או קוראל שבפירוק).
בהינתן כל אלה – המסגרת הדיונית בה בחר המבקש בדמות "בקשה למתן הוראות" – אינה ראויה ואינה נכונה... הדרך הנאותה לבירורה הראוי הינה בדרך התביעה הרגילה על סדרי הדין והראיות שלצידה."
בקשה למתן הוראות, בפני בית-המשפט של פירוק מזרזת את ההליך המשפטי ואף חוסכת את תשלום דמי האגרה לקופת הפירוק, אולם יתרונות אלו של הבקשה למתן הוראות לא תמיד יהיו בעדיפות בפני בית-המשפט בבואו להכריע האם התביעה ראויה להתברר בהליך מתן הוראות או בתביעה רגילה.

ב-פש"ר (ת"א-יפו) 590/97, בש"א (ת"א-יפו) 26776/00[46] ביקש מפרק לתבוע את המנהל המיוחד שפעל לפניו בגין רשלנות בבית-המשפט של פירוק, בטענה כי ההליך יהיה מהיר יותר, עקב היכרות התיק והנפשות הפועלות ותיחסך עלות האגרה שבפתיחת תביעה חדשה. כב' השופטת ו' אלשייך דחתה את הבקשה בחלקה וקבעה כי היא מאשרת למפרק לתבוע את המנהל המיוחד בהליך אזרחי רגיל, לדבריה:

"תפקידו של בית-משפט זה הוא לשמור היטב ובכל דרך על הזכויות הדיוניות של המשיב. אין ספק שזכויותיו הדיוניות תפגענה אנושות אם התביעה תתנהל על דרך של בקשה למתן הוראות בבית-משפט זה... אינני מסכימה עם עמדת בא-כוח הכנ"ר כי חיסכון באגרה היא סיבה טובה לפגוע בזכויות דיוניות של אדם המועלות נגדו טענות כה חריפות וכה קשות. זכותו היא לעמוד על בדיקת כל מילה ומילה ועל טיהור שמו ועל סילוק כל הטענות כנגדו. כפי שכבר הזדמן לי לומר אין לו לעורך-דין בתרמילו אלא שמו הטוב, וכשזה עלול להיפגע, זכותו לצאת למלחמת קודש על טיהור שמו.
זוהי גם הסיבה בגינה נדמה לי שבית-משפט זה צריך גם כן לאשר את הגשת התביעה ולתת למשיב הזדמנות למגר את כל הטענות כנגדו. כפי שכבר אמרתי, בית-משפט זה איננו יושב לדון בסיכויי התביעה. בית-משפט זה, בשלב הנוכחי, צריך לבדוק שאלה אחת ויחידה האם שיקול-דעתו של המפרק הנוכחי פגום ואיננו ראוי, ולכן אין מקום להתיר לו הגשת התביעה. עצם מתן ההיתר של בית-משפט זה למפרק להגיש תביעה אין מאחוריה כל קביעה לעצם מהות התביעה וסיכוייה.
המפרק יצטרך לעבור דרך ארוכה ומלאת חתכתים אם בכוונתו לנסות ולהוכיח את תביעתו. באותה מידה דרך קשה, ארוכה מייגעת ומלאת מהמורות מצפה למשיב על-מנת שיוכל להדוף את כל הטענות הנטענות נגדו.
סוף דבר: אני מתירה למבקש להגיש תביעה בפני ערכאה אזרחית רגילה ולא על דרך של בקשה למתן הוראות בבית-משפט זה."
2.5 בקשת סעדים זמניים על-ידי מנהל מיוחד בדיני החברות
ב-רע"א 1686/05[47] נדונה סמכותו של המנהל המיוחד והכונס להגיש תביעה כנגד חברות חייבות עליהם הוטל עיקול זמני, לאחר שכבר חלפו שבעת הימים המוקצים להגשת התביעה לאחר קבלת צו עיקול זמני בתקנות סדר הדין האזרחי.

במקרה זה, המדובר בחברת אי.סי.אמ יצרני מיזוג אוויר בע"מ (להלן: "החברה") המצויה בהליכי פירוק וכינוס נכסים. במסגרת הליכים אלו, הגישו המנהל המיוחד של החברה, וכונס הנכסים, בקשה לבית-המשפט למתן הוראות, אשר כללה בקשה להטלת עיקול זמני על כספים עד לסכום של 2,927 מליון ש"ח המגיעים מהמבקשת בתורת מחזיקה לשלוש החברות החייבות אשר על-פי הטענה לא שולמה התמורה של חוזה מכר לחברה שבפירוק.

רשם בית-המשפט המחוזי קיבל בקשה זו והורה על מתן צו עיקול זמני.

הוגשו במקביל בקשה לאישור העיקול ובקשה לביטולו.

בתשובה לבקשה לאישור העיקול, נטען כי יש לסלקה על-הסף, מאחר שהיא הוגשה ללא תובענה עיקרית כנגד החברות החייבות כנדרש, ואף לא בסמוך לפני הגשת תובענה עיקרית כזו כנדרש על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).

בבקשה זו נקבע על-ידי הרשם כי הליכי עיקול במסגרת פירוק אינם כפופים למגבלות תקנות סדר הדין האזרחי במקום שדרישות ההליך המיוחד מצדיקות את הסטיה מהן, "ובמקרה זה כך הוא המצב".

על ההחלטה הוגש ערעור ובית-המשפט המחוזי דחה אותו.

לעניין הטענה בדבר סטיה מתקנות סדר הדין האזרחי במתן צו העיקול, קבע בית-המשפט כי מכוח הוראות סעיפים 276 ו-281 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1989 ותקנות 2 ו-36 לתקנות החברות (פירוק), חל דין מיוחד לעיקול זמני, אם ובמידה שתקנות סדר הדין האזרחי אינן מתיישבות עם הצרכים המיוחדים של הפירוק. חיזוק מצא לכך גם בהלכה הפסוקה.[48]

על כך הוגשה בקשת רשות ערעור שחזרה על הטענות, אף היא נדחתה.

השאלה שעלתה בבקשת רשות הערעור היתה – האם דרישת תקנות סדר הדין האזרחי בתקנה 363, לפיהן רשאי בית-המשפט ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, ובלבד שהתובענה תוגש בתוך 7 ימים ממועד מתן הצו, חלה גם בהטלת עיקול זמני בהליכי פירוק; או שמא נכון לומר כי הליכי פירוק הם מטריאה מיוחדת אשר לגביה דרישות אלה, אינן ישימות.

השאלה מתעוררת מאחר שבמקרה זה העיקול הזמני ניתן זמן ניכר בטרם הוגשה התובענה העיקרית.

המבקשת טוענת כי לקביעת בית-המשפט משמעות מרחיקת לכת, ראשית, לקביעה שתקנות סדר הדין האזרחי לא חלות על הליכי עיקול בפירוק חברות, משמעות גם להליך מקביל של פשיטת רגל. שנית, יש פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עקב צמצום ההגבלות על מתן עיקול, ובנוסף נטען, כי יש ליישב בין תקנות סדר הדין האזרחי לתקנות הפירוק ועל-כן במקרה זה כיוון שלא הוגשה התביעה 7 ימים מיום בקשת צו העיקול הזמני, צו העיקול פקע מכוח תקנה 370 לתקנות סדר הדין האזרחי.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה דחתה את הבקשה וקבעה כי:

"שאלת היחס בין דרישות תקנות סדר הדין האזרחי ביחס לעיקול הזמני לבין חלותן של דרישות אלה בהליכי פירוק נענתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בדרך הפנייתו לתקנה 2 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987 הקובעות באופן מפורש כי על "הוראות תקנות סדר הדין יחולו הליכי פירוק במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה, ובשינויים המחוייבים לפי העניין;"."
גם בהלכה הפסוקה שצויינה בידי בית-המשפט (פרשת שמחון ופרשת סימון דוד [49]) היתה התייחסות לסמכות הרחבה והגמישה הנתונה לבית-משפט של פירוק בעניינים שבסדר דין בהליכי פירוק, ובכלל זה בענייני עיקולים זמניים, צווי עיכוב יציאה מן הארץ וכיוצא באלה.

המסגרת העקרונית להסדרת הסוגיה אותה מעלה המבקשת קיימת, איפוא, בדין ובהלכה הפסוקה. אשר לשאלת יישום המסגרת העקרונית האמורה למקרה הפרטני – עניין זה נוגע לצדדים הישירים ואינו מעמיד שאלה עקרונית כללית הראויה לרשות ערעור.[50] די בכך כדי לדחות את הבקשה.

מעבר לנדרש צויין כי אף לגופם של דברים אין ממש בבקשה, זאת משום שעל-פי תקנה 363(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה "בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת תובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית-המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו."

ובלי קשר לכל הטענות שהועלו באשר לתחולת דיני הפירוק או לפסיקה שהובאה על-ידי בית-המשפט המחוזי, הרי שבמקרה זה הגשת התביעה על-ידי החברה באיחור נעשתה באישור בית-המשפט על-פי התנאי בסיפא לתקנה 363 לתקסד"א כי התובענה הוגשה במועד אחר שקבע בית-המשפט מטעמים מיוחדים שנרשמו.

2.6 סמכויות נוספות על-פי דיני החברות
מכאן, סמכויותיו של המנהל המיוחד אינן ניתנות להגדרה מדוייקת וכי הדבר תלוי בזהות הממנה, עיתוי ועת המינוי, שלב הליך הפירוק בו נמצאת החברה, האפיק שבו עליו לטפל על-פי הוראות הממנה.

אולם אין ספק כי סמכותו העיקרית והתמידית של המנהל המיוחד היא הדאגה לנושי החברה באשר הם, כך לדוגמה יכול המנהל המיוחד לסגת מחתימת חוזה עם קונה לנכס החברה שבפירוק, שזכתה בתמחור הנכס, לטובת קונה אחר אם הדבר עולה בקנה אחד עם נושי החברה.

ב-רע"א 6939/99[51] נדונה מחוייבותו של המנהל המיוחד לטובת נושי החברה ונבחנה דרך פעולתו להשגת מטרה זו.

במקרה הנדון לחברה מונה מנהל מיוחד, שביקש למכור נכס מקרקעין של החברה. המבקשת הוכרזה על-ידי המנהל המיוחד כזוכה בהתמחרות לקניית הנכס ובקשתה לאשר את הזכיה אושרה.

לאחר זמן הגישה החברה באמצעות המנהל המיוחד בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול זכייתה של המבקשת כשהנימוק העיקרי הוא שהמבקשת מתכוונת לשלם את התמורה בתשלומים והיא מתנה את העברת התמורה בחתימת המנהל המיוחד על מסמכים שונים לצורך השגת מימון לרכישת הנכס על ידה.

בית-המשפט נתן לזוכה הארכה לשלם, וקבע כי אם לא תעשה כן – המנהל המיוחד והנאמן יוכלו למכור את הנכס למשקיעים הזרים. על כך הוגש ערעור.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן דחתה את הערעור וקבעה כי:

"המנהל המיוחד טען, כי לא התחייב לחתום על שום מסמכים ובוודאי לא לקחת על עצמו התחייבויות אישיות כלפי הבנק או כלפי כל גורם אחר. על כל פנים טוען הוא, כי תנאי הגורם המממן כפי שהועלו במכתב שהוצג, הם כאלה שלא יאפשרו לניהול המיוחד לעשות שימוש בכסף תקופה ארוכה מאוד. המנהל המיוחד מציין, כי קיים רוכש אחר המוכן לרכוש את הנכס במחיר זהה והוא הפקיד שיק מזומן על מלא סכום הרכישה.
כאמור, אין הסכם חתום בין הצדדים והטיוטות הבלתי-חתומות שהוצגו אינן באות במקום הסכם כזה. המנהל המיוחד, שהוא פקיד בית-משפט, חייב לעשות הכל לפי שיקול-דעתו לטובת נושי החברה שתחת ניהולו. הוא עומד תחת פיקוח בית-משפט ועליו לקבל הנחיות ואישורים מבית-משפט לפעולותיו."
במקרה זה, קבע בית-המשפט המחוזי מועד מסויים לתשלום תמורת הנכס לידי הנאמן, ללא התניית תנאים כלשהם, ללא חיוב המנהל המיוחד בחתימה על מסמכים כלשהם על-אף שרשאי היה לעשות כן בהעדר חוזה מחייב בין הצדדים. משכך נדחה הערעור.


[11] ע"א 414/85 המועצה להסדר הימורים נ' עורך-דין ישראל גפני, פ"ד מא(4), 410 (1987).
[12] פש"ר (ת"א-יפו) 1199/01 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' עורך-דין דוד גולדבלט-לוי בתפקידו כמנהל מיוחד של נכסי החייב יוסף אדלשטיין ואח', תק-מח 2004(1), 8100 (2004).
[13] בש"א (חי') 2836/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי – מחוז חיפה ואח', תק-מח 2005(2), 2263 (2005).
[14] פש"ר (ת"א-יפו) 1199/01, בש"א (ת"א-יפו) 21668/03 דנבר צבעי ישראל בע"מ נ' עורך-דין דוד גולדבלט-לוי בתפקידו כמנהל מיוחד של נכסי החייב יוסף אדלשטיין ואח', תק-מח 2004(1), 8100 (2004).
[15] ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' יחיאל מכטיגר ואח', פ"ד מו(4), 353 (1992).
[16] בש"א (מחוזי ת"א) 18557/06 סימקין ליאוניד נ' מזור אדוארד, תק-מח 2008(2), 11187 (2008).
[17] המ' (חי') 20687/97 כונס הנכסים הרשמי נ' ישראל שפרבר, תק-מח 99(2), 1439 (1999).
[18] המ' (חי') 1158/95 שמואל לוי נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 98(1), 938 (1998).
[19] פש"ר (ת"א-יפו) 2043/01 יוחאי פלג נ' גן אורנים, תק-מח 2002(2), 4796, 4798 (2002).
[20] רע"א 6655/02 גד שילר נ' יוחאי פלג ואח', תק-על 2002(3), 2908 (2002). ראה גם בש"א (מחוזי ת"א) 13415/04 נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה" נ' יעקב אגמון, תק-מח 2004(4), 3101 (2004).
[21] בש"א (ת"א-יפו) 12145/04 ויקטור קרמר נ' עורך-דין מיכה צמיר בתפקידו כמנהל מיוחד לבדיקת תביעות חוב של עובדים של חברת מערכות אקוודוקט - ניהול ופיקוח (1996) בע"מ ואח', תק-מח 2004(4), 1806, 1807 (2004).
[22] רע"א 6991/00 אד גל השקעות בע"מ נ' עורך-דין שלומי הס, תק-על 2001(2), 686 (2001).
[23] רע"א 9823/03 הכונס הרשמי נ' פרופ' שמואל אדלר ו-20 אח', תק-על 2003(3), 74 (2003).
[24] פש"ר (ת"א-יפו) 66/98, בש"א (ת"א-יפו) 8087/01 איזדורפר חיים נ' המוסד לביטוח, תק-מח 2001(2), 22531 (2001).
[25] "189. העברת תביעה לגמלה (תיקון התשנ"ט)
(א) הזכאי לגמלה לפי פרק זה יגיש תביעתו למוסד באמצעות הנאמן בפשיטת רגל, מפרק החברה, האגודה העותמאנית או האגודה השיתופית, או מפרק השותפות, כונס נכסיה או מנהל עסקיה (לכל אחד מאלה ייקרא להלן: המפרק), הכל לפי העניין כאמור בסעיף 182.
(ב) הגמלה לפי פרק זה תשולם רק לגבי חובות בעד שכר עבודה או פיצויי פיטורים או לקופת גמל שהמפרק קיבל את תביעתם לפי הדין החל עליו, ולעניין גמלה לפי סעיף 185 רק למי שהמפרק אישר שהוא חבר אגודה שיתופית כהגדרתו בסעיף 185(א) והכל בכפוף להחלטת פקיד התביעות לפי הוראות סעיף 298.
298. החלטת המוסד בתביעות (תיקון התשס"ב(5))
(א) כל תביעה לגמלה שהוגשה למוסד תתברר בידי עובד המוסד שהסמיכה לכך המינהלה (להלן: פקיד תביעות), והוא יחליט אם תינתן הגמלה ובאיזו מידה תינתן.
(ב) המוסד יקבע בהוראות לעובדיו באילו עניינים יחליט פקיד תביעות על דעת עצמו ובאילו יזדקק לאישור הממונים עליו."
[26] פש"ר (ת"א-יפו) 590/97 הבנק הבינלאומי נ' ח.א. מזון, תק-מח 99(2), 607 (1999).
[27] ע"א 1728/01, 1836 יששכר בר-הלל, כונס נכסים זמני לשלמי עד בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פדאור 03(4), 401 (2003).
[28] ע"א 1728/01, 1836 יששכר בר-הלל, כונס נכסים זמני לשלמי עד בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פדאור 03(4), 401 (2003).
[29] ע"א 6010/99 תבור תעשיות שיש בע"מ (בפירוק) נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נו(1), 385 (2001).
[30] רע"א 7125/00 עורך-דין יעקב ריבנוביץ - בתפקידו ככונס נכסים של קבוצת אספלט בע"מ נ' רוסטוב שלבאנה ואח', פ"ד נו(3), 507 (2001).
[31] רע"א 7125/00 עורך-דין יעקב ריבנוביץ – בתפקידו ככונס נכסים של קבוצת אספלט בע"מ נ' רוסטוב שלבאנה ואח', פ"ד נו(3), 507 (2001).
[32] ע"א 1728/01, 1836 יששכר בר-הלל, כונס נכסים זמני לשלמי עד בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פדאור 03(4), 401 (2003).
[33] ע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ"ד נג(5), 97 (1999).
[34] י' בהט, דיני הבראת חברות (מהדורה שניה), 260.
[35] ד"ר אירית חביב-סגל, "זכויות בעלי שעבודים בשיקום חברות", עיוני משפט טז 1 (התשנ"ב) 263.
[36] רע"א 7125/00 עורך-דין יעקב ריבנוביץ נ' רוסטום שלבאנה ואח', תק-על 2002(1), 858 (2002).
[37] ע"א 353/62 הארט ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', פ"ד יז(1), 496 (1963).
[38] רע"א 292/99 שיכון עובדים נ' המנהל המיוחד של חברות טש"ת, פ"ד נה(2), 56 (2000).
[39] רע"א 7125/00 עורך-דין יעקב ריבנוביץ נ' רוסטום שלבאנה ואח', תק-על 2002(1), 858 (2002).
[40] פש"ר (ת"א-יפו) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר, תק-מח 99(2), 65535 (1999).
[41] ע"א 1160/97 זיו שלמה נ' רביב עמק חפר ואח' (לא פורסם).
[42] "Personal Liability of Trustees and Receivers in Bankruptcy" American Bankruptcy Law Journal (1979) 5375.
[43] בש"א (נצ') 283/03 מי השרון 1984 חברה למבנים מעץ בע"מ נ' קלת (1991) אפיקים בע"מ (בפירוק) ואח', תק-מח 2004(1), 6596, 6611 (2004).
[44] רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3), 385 (2001).
[45] בש"א (ב"ש) 7606/03 צבי איציק, רואה חשבון מנהל מיוחד נ' בונה צור בע"מ ואח', תק-מח 2004(1), 6284, 6286 (2004).
[46] פש"ר (ת"א-יפו) 590/97 עורך-דין ארז נ' עורך-דין וולובסקי, תק-מח 2001(1), 29498 (2001).
[47] רע"א 1686/05 בלקור מוצרי צריכה בע"מ נ' עורך-דין ברוך חכים, מנהל מיוחד לחברה אי.סי.אם ואח', תק-על 2005(2), 1929 (2005).
[48] רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(5), 355, 357 (1997); רע"א 6424/98 סימון דוד נ' מפרק דגני עמירים, פ"ד נג(1), 280, 284 (1999).
[49] רע"א 5540/97 שמחון נ' הכונס הרשמי, פ"ד נא(5), 355 (1997); רע"א 6424/98 סימון דוד נ' מפרק דגני עמירים, פ"ד נג(1), 280, 284 (1999).
[50] רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פ"ד לו(1), 123 (1982).
[51] רע"א 6939/99 י.ש.ב.א ייזום ובניה בע"מ נ' טש"ת חברה לבניין בע"מ, תק-על 2000(1), 253 (2000).