מנהל מיוחד בדיני חברות ובפקודת פשיטת הרגל
הפרקים שבספר:
חובות המנהל המיוחד
1. מבואעל-פי סעיף 23(ב) לפקודת פשיטת הרגל "המנהל המיוחד יתן ערובה ודו"חות בדרך שיורה הכונס הרשמי."
על-פי דיני החברות: תקנה 23 לתקנות החברות (פירוק) קובעת כי על המנהל המיוחד חלות החובות החלות על המפרק הזמני, לפי תקנה 15 לתקנות החברות (פירוק), בשינויים המחוייבים מתוקף תפקידו, על המנהל המיוחד.
2. חובות המנהל המיוחד
2.1 לתת ערובה בכתב להבטחת אחריותו לנכסים שהוא ממונה עליהם והנכסים שיגיעו לידיו
כאמור, תקנה 23 לתקנות החברות (פירוק) מחילה את חובת תשלום הערובה גם על המנהל המיוחד.
הפקדת הערובה היא מעין אינדיקציה לפיקוח הכונס הרשמי על פעולותיו של המנהל המיוחד.
בכתב הערובה, המנוסח על-פי טופס 4 של תקנות החברות (פירוק) מצויין כי המפרק (ובענייננו המנהל המיוחד) מתחייב לשלם לכונס הרשמי לפי דרישה ראשונה של הכונס הרשמי אם יימצא כי קרה אחד מהאירועים המפורטים בכתב הערובה ומשכך, תשלום הערובה הוא מעין התחייבות לעמוד תחת פיקוח הכונס הרשמי.
תוקף המינוי אינו מותנה בהמצאת הערובה אולם, על-פי הנוהג, בעל התפקיד מקבל העתק מאושר מצו המינוי לאחר שהפקיד כתב ערובה[52].
2.2 להגיש דוח"ות כספיים כפי שיורה בית-המשפט
סעיף 318 לפקודת החברות קובע כי בחובתו של המנהל המיוחד להגיש דוח"ות בצורה שיורה בית-המשפט.
סעיף 199 לפקודת החברות, מורה על מסירת דו"ח לרשם החברות שעניינו סיכומי תקבולים ותשלומים תוך חודש מתום 6 חודשים למינויו, וכל 6 חודשים, וכן חודש לאחר סיום מינויו.
וכן דו"ח על סיום פעולתו, לגביו אין הגבלת זמן להגשתו, אולם במילא מוגש דו"ח כספי תוך חודש מסיום תפקידו.
2.3 לשלם כל סכום המגיע ממנו על-פי הוראת בית-המשפט
2.3.1 מבוא
המנהל המיוחד חייב בהוצאות ההליכים המשפטיים שבהם הוא נוקט, כמו אגרה וערבון.
תפקידו, כפי שנראה להלן אינו מעניק לו פטור מיוחד, אלא-אם-כן הוא נכנס לגדרי החריגים הכלליים.
2.3.2 פטור מערבון
ב-ע"א 4163/04[53] נדונה בקשה לפטור מערבון ממנהלה המיוחד של חברה בפירוק.
לטענת המנהל המיוחד אין בקופת הפירוק כספים כלשהם.
כב' הרשם ע' שחם קבע כי כיוון שסיכויי ההליך אינם ממשיים במידה המצדיקה פטור מלא מהפקדת ערבון, "די בכך כדי לדחות את הבקשה."
ב-ע"א 846/03[54] דן בבקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון בערעור המנהל המיוחד של נכסי פושט רגל. באותו עניין נקבע כי נראה שמשאלת המבקשים היא שקופת הכינוס לא תצטרך לשאת בסיכון הנובע מדחייתו האפשרית של הערעור ומחיובו של המנהל המיוחד בהוצאות בעלי הדין שכנגד. בעניין זה קבע כב' הרשם ע' שחם כי:
"שיקלול הסיכון הכרוך באפשרות זו, מול המחיר הכלול בה, נתון לשיקול-דעתו של המנהל המיוחד, בהחלטתו אם לערער אם לאו לכן, איני רואה מקום לפטור מהפקדת ערבון."
2.3.3 פטור מתשלום אגרה
ב-ע"א 846/03[55] דן בבקשה לפטור מאגרה והפקדת ערבון בערעור המנהל המיוחד של נכסי פושט רגל. באותו עניין נקבע כי אין המנהל המיוחד נהנה מן הפטור שניתן לכונס הרשמי, אשר הוא פטור "אישי".
ב-בש"א (ת"א-יפו) 13189/04[56] דחה כב' הרשם ש' ברוך בקשתו של המנהל המיוחד לפטור אותו מתשלום האגרה לתביעה כספית על סך 42 מליון ש"ח.
המנהל המיוחד גרס בבקשתו, כי הוא פטור מתשלום האגרה מאחר והוא פועל בהליך הנוכחי כידו הארוכה של כונס נכסים הרשמי ומאחר ולגבי האחרון נקבע בפסיקה (הלכת גלחא[57]) כי הוא פטור מאגרה.
כאמור נדחתה בקשתו ונקבע כי:
"כונס הנכסים הרשמי הוא אכן אורגן של המדינה ומוקנות לו סמכויות פורמליות כאלה ואחרות. כשפועל הכונס הרשמי בתור בעל דין (וכך היה למשל ב-רע"א 3359/00 ארווין זוסמן נ' הכונס הרשמי בתפקידו הוא ובתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) ואח', דינים עליון יח 77), אזי חלה הלכת גלחא והוא פטור מתשלום אגרה."
אולם הפטור הוא פטור אישי, והמנהל המיוחד אינו נהנה ממנו.
2.3.4 חובת התשלום כאשר עסקינן במספר בעלי תפקידים
בית-המשפט נדרש לא פעם להורות למנהל המיוחד, כמו לכל בעל תפקיד אחר, בדבר תשלומים שעליו לבצע, אולם קורה גם כי בין בעלי התפקידים, אותם ממנה בית-המשפט, מתגלעים מחלוקות באשר לתשלומים שונים והנטל לשלמם.
כך לדוגמה ב-פש"ר 1717/00[58] לא הוסכם, מבין המנהל המיוחד והכונס, מי הוא אחראי לתשלום תיקון נכס של חברה בפירוק – קופת הפירוק או קופת הכינוס?
במקרה הנדון דנה כב' השופטת ו' אלשייך בבקשתם של כונסי הנכסים של חברת אולמי דוד בע"מ להורות שעלות תיקון מראות ומזגנים באולם השמחות של החברה, חלה על קופת הפירוק, ולא על קופת הכינוס.
המנהל המיוחד לנכסי החברה, הממונה על קופת הפירוק, מתנגד לבקשה.
לטענת הכונסים השיעבוד לטובת הנושה המובטח, מוטב קופת הכינוס, חל אך ורק על נכס המקרקעין של החברה, קרי, האולם, ולא על הציוד שבתוכו, המזגנים והמראות אינם חלק מהמבנה, משום שאינם מחוברים אליו חיבור של קבע ונרכשו בנפרד, לאחר רכישת המבנה, אי-לכך, אין כל הצדקה לחייב את הנושה המובטח, באמצעות קופת הכינוס, לשאת בעלות תיקון ציוד אשר אינו משועבד לו, ובגינו לא קיבל כל תמורה.
המנהל המיוחד מצידו טוען כי המראות, הידיות לדלתות והמזגנים הינם חלק מהמבנה, למרות שאינם מחוברים חיבור של קבע לנכס, הם הותאמו בעת רכישתם למבנה, ולכן לא ניתן להעבירם לאתר אחר והותקנו בנכס לאחר רכישתו משום שהנכס נרכש "במערומיו" לאחר בנייתו, ורק מסיבה זו לא נכללו בעלות הרכישה.
עמדת כונס הנכסים הרשמי, היא שלכאורה, המראות והמזגן הם חלק מהציוד, אשר נמכר על-ידי המפרק ולכן המפרק הוא שאחראי לתיקונם. אלא, שלאור תגובת המנהל המיוחד, לפיה ייתכן והעלות צריכה ליפול על קופת הכינוס.
על כך הגיבו הכונסים כי קבלת עמדת המנהל המיוחד לעניין התאמת הפריטים, תביא לכך כי כל תמונה וציוד, כמעט, אשר חזותו וגודלו הותאם למבנה אליו יועד, יחשבו חלק מהמקרקעין!
בהחלטתה ציינה כב' השופטת ו' אלשייך לגבי סכסוכים הנובעים מיחסי קופת הכינוס וקופת הפירוק של החברה כי:
"אין לי אלא להצר על כך כי המנהל המיוחד וכונסי הנכסים, שהינם כולם בעלי תפקיד מטעם בית-המשפט, אינם מצליחים להדבר זה עם זה, אלא באמצעות בית-המשפט. כל זאת, במחיר של עיכוב הליכי הפירוק והכינוס, וגרימת נזק לחברה ולנושיה וכתיבת החלטות אשר ניתן היה לחסוך מבית-המשפט, ב"מזג אוויר" שונה בין הכונסים למנהל המיוחד."
בעניין המחלוקת המשפטית נקבע כי השאלה העיקרית שיש להכריע בה, היא האם נכללים הפריטים שבמחלוקת בהגדרת "חלק מהמקרקעין", שהרי אז מתפשט השיעבוד לטובת הנושה המובטח וכולל אותם, זאת לרבות האחריות לתקנם, והעלות תיפול על קופת הכינוס.
אך אם עסקינן בפריטי ציוד, הרי שעלות תיקונם תיפול על קופת הפירוק.
בענייננו, כלל ידוע הוא, כי הבעלות במקרקעין מתפשטת, לפי סעיף 12 לחוק המקרקעין, גם על כל המחובר אליו "חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה".
בנסיבות המקרה דנן, עסקינן במראות, ידיות דלת ומערכת מיזוג, ועל-כן:
"דומה, כי נפלה שגגה אצל המנהל המיוחד... אם היינו הולכים לשיטתו של המנהל המיוחד, ניתן היה לכלול סוגים רבים של מיטלטלין שאין כל חיבור בינם לבין הנכס בו הם מונחים, בתור "מקרקעין", אך ורק משום שמזמינם עיצב אותם בכדי להתאים לנכס פלוני. תוצאה כזו אינה הגיונית ואין כל סיבה לאמצה. לא זאת, אלא אף זאת; בעיה זו, של ציוד המותאם במיוחד לפעילות מסויימת, קיימת לא רק בקשר לנכסי מקרקעין, אלא גם (למשל), בנכסי חברות בעלות פעילות יחודית (כגון חברות היי-טק המפתחות מוצר ספציפי ומיוחד) ומה נשתנו הראשונים מהאחרונים? ... מכל האמור לעיל יוצא כי דין בקשת הכונסים להתקבל, קרי, עלות תיקון המראות, המזגנים והידיות תיפול על קופת הפירוק."
גם פש"ר (ת"א-יפו) 1872/01[59] הינו דוגמה למחלוקת בין בעלי התפקידים, שבסופו של דבר באה על חשבון החברה שבפירוק.
המדובר בבקשתו של מר ביבי עזרא (להלן: המבקש), להעביר לו את כל הציוד אשר היה בחנויות גלז'רס בית נעלי אופנה בע"מ ביום סגירתן. וזאת משום שלטענתו, הצעת הרכש שהציע עבור מלאי הסחורה אשר בחנויות כללה גם את מלוא הציוד הנלווה.
המנהל המיוחד לנכסיה של בעלת השליטה בחנויות, וכן כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר) תומכים בבקשה, ואילו המפרק הזמני של החנויות, מתנגד לה.
עסקיהן של חנויות גלז'רס, אשר עסקו במכירת נעליים, כשלו, והן נקלעו להליכי פירוק.
היחסים בין המפרק הזמני למנהל המיוחד לא התנהלו על מי מנוחות, והיו מלווים בהתנצחות נמשכת, בעיקר אך לא רק אודות הליכי המימוש.
ביום 30.12.01, הגיש המבקש הצעה לרכישת מלאי הנעליים אשר היה בחנויות ביום סגירתן. לטענתו, כללה ההצעה, כחלק בלתי-נפרד ממנה, את הציוד הנלווה, הדרוש לניהול חנות נעליים.
הסכום שהוצע, 500,000 ש"ח, אכן עלה פי 4 לערך על הערכת השמאי למלאי הנעליים, ולטענת המבקש הוא הוצע משום שהיה בכוונתו לנהל חנות לנעליים, ואין הוא יכול לעשות זאת בלא המלאי.
מאידך, מעריך המפרק את שווי המיטלטלין נשוא המחלוקת בסכום של 22,980 ש"ח.
בין המבקש למנהל המיוחד נחתם הסכם, לפיו יקבל המבקש אף את הציוד הנלווה. אלא שהמפרק הזמני מסרב לשחרר ציוד זה.
לטענת המפרק, ניתנה ביום 21.1.02 החלטת בית-המשפט, לפיה "המלאי יימכר לפי ההסכמה בין הצדדים ובכפוף לה". לאחר מתן ההחלטה נעשה "הסכם" בין המבקש למנהל המיוחד הכולל את המלאי, אך המפרק לא ידע על הסכם זה ומסר מייד את התנגדותו למכירת הציוד הנלווה. לטענת המפרק, ההסכם בין המבקש למנהל המיוחד בטל מעיקרו, היות ולא אושר בידי בית-המשפט, תוכנו אינו מתיישב עם הסכמת הצדדים והחלטות בית-המשפט, אשר לא התירו מכירת מיטלטלין מן החנות.
לטענת המנהל המיוחד, כאשר פנה המבקש אליו הדגיש כי ברצונו לרכוש גם את יתרת המיטלטלין שהיו בחנות, היות והוא רוצה להפעיל הכל כ"עסק חי", ויתר המציעים נסוגו מהצעותיהם.
לדעת המנהל המיוחד, תמורת מכירת המיטלטלין בנפרד הינה זעומה, ולכן הציע למכירה את פריטי הציוד ואת הנעליים כמקשה אחת. דבר זה בא לידי ביטוי גם במודעה שפרסם המנהל המיוחד, אשר כללה במפורש את המלאי.
כב' השופטת ו' אלשייך קבעה כי:
"בנסיבות המקרה דנן, הרי התעקשותו של המפרק להסיק מסקנות אך ורק מנוסחה המילולי של ההחלטה הינו תמוה, וזאת בלשון המעטה...
א. הצעת המבקש היתה גבוהה פי 4(!) מהערכת השמאי למחיר הניתן לקבל עבור מלאי הנעליים. זאת, למרות מצבו הקשה של השוק. אין צורך לפרט, כי ניסיון החיים בכל הנוגע למימוש רכושה של חברה בפירוק מלמד כי הצעות גבוהות כגון אלו אינן חזיון נפרץ. נהפוך הוא; בדרך-כלל, נמכרים הנכסים במחיר נמוך מערכם, לעיתים באופן ניכר מאד.
ב. התעקשות המבקש, בתחילה, על צירוף תנאי אשר יאפשר לו לנהל חנות נעליים באותו מקום עצמו בו ניהלה גלז'רס את עסקיה.
נקל להסיק מצירוף נסיבות אלו, כי כל כוונתו של המבקש לא היתה אלא לנהל עסק חי אשר ינסה, ככל הנראה, לתפוס את אותה "נישה" בה ישבה החנות המקורית. לשם ניהול עסק חי, להבדיל מקניית סחורה בסיטונות בכדי למכור אותה לאחר, יש צורך אף בציוד הנלווה, הדרוש לניהול חנות נעליים. זאת מכוח קל וחומר, כאשר עסקינן במוצרים אשר אם לא ימכרו במהירות, עשוי ערכם לרדת.
אם לא די היה בכך, הרי שהפרסום שביצע המנהל המיוחד בעיתונות בכדי להזמין קונים להציע הצעות כלל במפורש את הציוד הנלווה. חזקה על המפרק שעיין, או צריך היה לעיין, במודעה זו. זאת, לכל המאוחר, במועד הגשת הבקשה לאישור מכר לבית-המשפט...
לאור נסיבות אלו, לא נותר לבית-המשפט אלא לתמוה לעניין הסיבה אשר יכולה היתה להוביל את המשיב להתנהגות זו, לבד אולי מהיחסים העכורים הנמשכים בינו לבין המנהל המיוחד.
לסוגיה זו של סכסוכים בין שני בעלי תפקיד שעניינם שכר המימוש, התייחסתי בהרחבה במסגרת החלטתי ב-פש"ר 1717/00, בש"א 13215/00 אריה חן נ' זוהר (להלן: פרשת אולמי דוד), באותו מקרה, הודגשה ההלכה כי השיקול העליון במסגרת תיקי חדלות פרעון הינה טובת הנושים וניהולו התקין של התיק, ואין הדעת סובלת כי סכסוכים בין בעלי תפקיד שונים יבואו על חשבון הטיפול היעיל והמטבי בתיק.
כך לעניין דאגה לטובת הנושים, וכך אף לעניין חובת ההגינות והזהירות של בעל התפקיד אשר הינו "זרועו הארוכה של בית-המשפט" כלפי צדדים שלישיים, כולל רוכש של ציוד החברה בפירוק. בעל תפקיד, מעצם מעמדו המיוחד, חב חובה מוגברת של הגינות וזהירות כלפי כל צד הנוגע לחברה בפירוק, ואין הוא רשאי לפעול משיקולים "אישיים" (אף אם אלו נראים לו מוצדקים), קל וחומר שלא לתת להם קדימות על חשבון האינטרס של קופת הפירוק, או של צדדים שלישיים הכרוכים בה.
עניין זה פורט בהרחבה בהחלטתי 310/97 אלון לוין נ' שילר, תק-מח 2001(2), 22099, שם הובהר האיסור החל על בעל תפקיד להניח לאינטרס אישי משל עצמו להנחותו בתפקידו שלא כדין. לעניין הגדרתו של אינטרס אישי, נאמר כדלקמן:
'ודוק: "אינטרס אישי" אינו רק אינטרס חומרי, שנועד להפיק רווח אישי כלשהו עבור הנאמן. אינטרס אישי עשוי להיות אף ניסיון של הנאמן "להשיב לחייב לגמולו" מתוך כעס על התנהגות האחרון, וזאת שלא בדרכים המוקנות לנאמן בדין לעניינים אלו. אל לו לנאמן לשכוח, כי יחסיו עם החייב הם יחסים של כוח-כפיפות, ומעצם הכוח המוקנה לו על ענייניו של אדם אחר, חלה עליו החובה להפעילו בסבירות ובמידתיות.'
אם כך הוא בנוגע ליחסי נאמן עם חייב "בעייתי", אשר מפר את הוראות פקודת פשיטת הרגל הרי כך מכוח קל וחומר ביחסי מפרק עם רוכש נכסים של החברה בפירוק, אשר לא רק שלא חטא בהפרת דין כלשהי, אלא העשיר את קופת הנשיה בצורה יוצאת דופן. לעניין זה, אין נפקות כלשהי לשאלה האם יהיו הנהנים הראשיים מכך, בסופו של יום, נושיה האישיים של החייבת או נושיה החנויות שבפירוק.
העובדה כי המנהל המיוחד, ולא המפרק, היה זה שהביא את הקונה וניהל עמו את המשא-ומתן, אין פירושה כי המפרק אינו חב בחובת זהירות כלפיו. זאת, מעצם מעמדו כבעל תפקיד המערבת את תיק פשיטת הרגל והפירוק כאחד. מסקנה זו אינה משתנה אף אם היחסים בין שני בעלי התפקיד לא תקינים.
מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, דין הבקשה להתקבל. נוכח הנסיבות המקרה, ולנוכח העובדה כי המבקש ניזוק על לא עוול בכפו בשל התנהגות המפרק, ישא המפרק בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל."
3. אחריות המנהל המיוחד לכל נזק או הפסד שנגרם ברשלנות או בזדון לנכסים שהוא ממונה עליהם, ואפשרות תביעתו
3.1 פעולת המנהל המיוחד על-פי הוראות בית-המשפט
מעמדו ואחריותו של המנהל המיוחד לתשלום החובות שנוצרו בתקופת ההקפאה נדון בפרשת שביט[60]. כב' השופט י' לויט קבע כי כמו בארה"ב ובאנגליה, גם אצלנו, למנהל המיוחד, מעמד רב-גווני:
"(א) הוא מתמנה על-ידי בית-המשפט שקובע את תפקידו ואת סמכויותיו. לפיכך, הוא בראש וראשונה "פקיד בית-המשפט". הוא כפוף וחייב לציית להוראות של בית-המשפט.
(ב) כאשר בית-המשפט מסמיך אותו לנהל את עסקי החברה במקום הנהלתה, המנהל המיוחד הוא נציג של החברה ופועל בשמה כלפי צדדים שלישיים וחלות עליו חובות של "נושא משרה" כלפי החברה.
(ג) כאשר מדובר בהסדר נושים והמנהל המיוחד מתמנה לצורך קידומו או ביצועו, הוא חב חובת נאמנות לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי הנושים המשתתפים בהסדר."
במקרה הנדון חברת רביב עמק חפר תשתית ובניה (1982) בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) (להלן: "החברה") היתה קבלן ביצוע של עבודות בניה למגורים ובניית עבודות תשתית. החברה נקלעה לקשיים כספיים, והוגשה בקשה למתן צו הקפאת הליכים, ולמינוי רואה חשבון שלמה זיו כמנהל מיוחד.
ניתן צו הקפאת הליכים, ומונה רואה חשבון שלמה זיו, כמנהלה המיוחד של החברה.
הניהול המיוחד נמשך כחצי שנה, במהלכה פעל המנהל המיוחד לגיבוש הסדר נושים ולהפעלה רווחית של החברה, כאשר הוא מתבסס על תחזיות כלכליות שהצביעו על רווח צפוי של כ-36 מליוני ש"ח. באמצע דצמבר 1996 התהפכו היוצרות ובמקום הרווח הצפוי הוגשה למנהל המיוחד חוות-דעת הצופה הפסד של כ-25 מליון ש"ח. לפיכך, פנה המנהל המיוחד בבקשה דחופה לבית-משפט למתן הוראות להפסקת הליכי ההבראה, שחרור המנהל המיוחד מתפקידו, ועל מינוי מפרק זמני. באותו יום בוטל צו הקפאת ההליכים נגד החברה, וכהונתו של המנהל המיוחד הסתיימה. על סמך בקשה לאכיפת שיעבודים מונה עורך-דין עזיאל ככונס נכסים ומנהל זמני לנכסי החברה.
על-פי הדו"ח הסופי שהגיש המנהל המיוחד גדלה מצבת יתרת החובות של החברה בתקופת הניהול המיוחד בסך של 7,113,000 ש"ח.
לאחר מינוי המפרק הזמני, נדונה בקשת המנהל המיוחד להכיר כי החובות שהתחייב בהן כמנהל המיוחד הינן בגדר הוצאות פירוק ו/או כינוס של החברה ולפיכך חובות אלו אינן בגדר התחייבויות אישיות שלו.
כב' השופט י' לויט קובע כי נקודת המוצא בסוגיית האחריות היא הדין הכללי, דיני חוזים ודיני נזיקין. כדבריו:
"ברור, שכאשר המנהל המיוחד פעל במסגרת סמכותו, לא הפר חוזה או לא גרם לעוולה או לא חרג מחובת הזהירות במקום בו היתה לו חובה כזאת (לפי העניין), לא צריכה להתעורר שאלת אחריותו האישית. אחריותו, אם בכלל, תהיה במסגרת תפקידו בלבד. הנושא יתעורר רק כאשר היתה הפרת חוזה או בוצעה עוולה או הופרה חובת אמון על-ידי המנהל המיוחד.
השאלה שנדרש לה היא, האם ישנו צורך ובסיס משפטי לשחרר את המנהל המיוחד מאחריות אישית לפעולות או למחדלים שלו או של שלוחיו (אם היה חייב בהם לפי הדין הכללי) בקשר לביצוע תפקידו, ואם כן, מתי ועד כמה."
ברי כי כל עוד המנהל המיוחד פועל על-פי הוראותיו המפורשות של בית-המשפט ולא על-פי שיקול-דעתו, הוא ייהנה מחסינות מלאה, אלא אם ביצע את הוראות בית-המשפט ברשלנות, סטה או חרג מהן, אז יש לבחון את אחריותו בחינה נוספת.
3.2 פעולות במסגרת סמכותו של המנהל המיוחד
פעולות אחרות שביצע המנהל המיוחד במסגרת סמכותו ייבחנו על-פי טיבן:
3.2.1 פעולות שיפוטיות
פעולות שיפוטיות, יזכו לחסינות מלאה בדיני נזיקין על-פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), כפי שגם נקבע על-ידי כב' השופט א' ברק[61]:
"אדם שאינו הוא גופו בית-המשפט, אלא אך מבצע פעולות שיפוט, יוכל ליהנות מהחסינות הנתונה לרשות השופטת רק אם מתקיימים שני אלה: הפונקציה המבוצעת על-ידיו הינה, מבחינתם של דיני הנזיקין, פונקציה שיפוטית, וההליך אשר במסגרתו מבוצעת הפונקציה הוא הליך דמוי הליך שיפוטי."
3.2.2 פעולות שאינן שיפוטיות
ובאשר לפעולות שאינן בגדר "פעולות שיפוט", אלה יבחנו על-פי מהות הקשר שבין התובע למנהל המיוחד, כדברי כב' השופט י' לויט[62]:
"אם מדובר בתובע שהוא צד ג', העילה תהיה עוולה בנזיקין או עילה חוזית בעוד שאם מדובר בתובע "סמוך", העילה יכולה להיות גם הפרת חובת אמון...".
3.2.2.1 תביעת מנהל מיוחד על פעולה שאינה שיפוטית בעילה חוזית
אשר לעילה חוזית בקשר לחוזה שנכרת על-ידי המנהל המיוחד בשם החברה – אם התובע אינו טוען שהמנהל המיוחד התחייב כלפיו בחוזה באופן אישי (בין כחייב ובין כערב), אין מקום להטיל אחריות אישית על המנהל המיוחד בגין הפרת החוזה.
נעיר כי ניתן יהיה לתבוע את מנהל המיוחד במסגרת אחריותו הרשמית ובמסגרת תפקידו בלבד.
לדוגמה, ב-פש"ר (ת"א-יפו) 2043/01[63] נדונה השפעת מינויו של המנהל המיוחד על מעמד בעלי המניות בחברה וכן בקיום זכויות הקדימה המוענקות לבעלי המניות על-פי תקנון התאגיד למול התנהגות בעל המניות והמנהל המיוחד.
המדובר בבקשת חברת בן חור ל. סחר ושירותים בע"מ (להלן: המבקשת), אליה הצטרפו המנהל המיוחד והכונס הרשמי, כי אבטל את החלטת בש"א 3065/02, שם אושר הסכם בין חברת שירותי אירוח, מנהל החברה מר קורן והקונה מר יוחאי פלג (להלן: הקונה), בדבר העברת שליטה במניות חברת טסים בע"מ (להלן: טסים) לקונה.
חברת גן אורנים היא בעלת השליטה המוחלטת בחברת שירותי אירוח בע"מ, ומחזיקה 99.9% מהון המניות המונפק שלה. חברת גן אורנים נקלעה לקשיים, הכנ"ר מונה כמפרקה הזמני ועורך-דין שילר מונה למנהלה המיוחד.
במסגרת הסדר נושים, שאושר בבית-המשפט, הועברו מניות חברת שירותי אירוח לקונה.
הבקשה עניינה ביטול החלטה זו.
לטענת בן חור והמנהל המיוחד, ההסדר נעשה ללא ידיעתם המבקשת אודות האמור בהסכם, וללא שהוזמנה לבית-המשפט. למותר לציין, כי לא התקיים האמור בתקנות ההתאגדות.
המשיבים טענו כי לטענת אי-הידיעה על ההסדר אין כל שחר וכי בן-חור ידע גם ידע על אודות ההליכים, ואף נפגש למשא-ומתן עם הקונה בעניין העסקה המתגבשת. ואכן, בן-חור הודה כי נפגש עם מר פלג, אך הכחיש את ידיעתו על רכישת חברת "טסים".
הכונס הרשמי והמנהל המיוחד טענו כי לא התנהל משא-ומתן ישיר בדבר רכישת מניות טסים, לבן-חור היתה ידיעה על המשא-ומתן שנוהל, ואולם ספק אם יש בידיעתו החלקית ובהתנהגותו ויתור על על זכות הקדימה שיש לו לפי תקנות ההתאגדות.
עמדת הכנ"ר והמנהל המיוחד היא כי בין קורן למבקשת לא נוהל משא-ומתן ישיר, ואין חולק כי הצעה פורמלית בכתב לא הועברה. כיוון שתקנון התאגיד הינו מעין חוזה סטטוטורי, חלים עליו כללי הפרשנות החוזיים הרגילים, ביניהם הכלל כי כאשר לשון החוזה היא חד-משמעית, החוזה מבטא את כוונת הצדדים. לכן, את תקנות ההתאגדות יש לפרש באופן דווקני, ולכבד גם פורמליזם הקבוע בהן.
המחלוקת העובדתית המרכזית הנטושה בין הצדדים הינה בדבר היקף המשא-ומתן שניהלו הצדדים, בעיקר בן-חור ופלג, טרם אישור הסדר הנושים, ומשמעותו לעניין היקף ידיעתו של בן-חור על אודות ההסדר המתגבש.
כב' השופטת ו' אלשייך קבעה כי בן-חור ידעה היטב על כוונתו של פלג לרכוש את המניות של חברת טסים, והוא לא התנגד לכוונה זו, קל וחומר שלא הבהיר לפלג, ולו ברמז, על כוונתו לנצל את זכות הקדימה המסורה לו בתקנות ההתאגדות.
לגבי שאלת הוויתור, קרי, האם יש בהתנהגותו של בן-חור ויתור על זכותו לפי תקנות ההתאגדות, או השתק הקם נגדו מלתבוע זכויות אלו בדיעבד. נקבע כי:
"אין חולק, כי זכות קדימה הינה זכות קניינית, אשר אינה מתבטלת מאליה כאשר נכנס בעל המניות הכפוף לה להליכי חדלות-פרעון. אלא שזכות זו, כמוה ככל זכות חוזית או קניינית, כפופה לדין, לרבות לעיקרון תום-הלב. כמו-כן, אין חולק כי בעל הזכות הקניינית יכול לותר עליה, לרצונו, בתמורה או שלא בתמורה.
בן-חור ופלג ניהלו שיחות עסקיות בנוגע למניות חברת טסים, בהן הוברר לבן-חור מבעוד מועד כי פלג מתעתד לרכוש אותן. זאת, כחלק מנסיונו לרכוש את נכסי גן-אורנים כמכלול.
בן-חור ידע או צריך היה לדעת על הדיונים בהסדר הנושים, שם יאושר (או ידחה) ההסדר, כולל מכירת המניות לפלג.
בן-חור לא העמיד את פלג לפני אישור ההסדר על כך כי הוא מנצל את זכותו לפי תקנות ההתנגדות להתנגד להעברת המניות. כמו-כן, בן-חור נמנע מלהתייצב בעת הדיון ולתבוע את זכויותיו...
לשאלת השפעתה של חדלות פרעון של בעל המניות הכפוף לזכות קדימה על תוקפה של זכות זו. אכן; אין חולק כי עצם הכניסה לחדלות פרעון ומינוי בעל תפקיד אשר נכנס בנעליהם של בעלי המניות המקוריים אינו יכול לנשל את בעל זכות הקדימה מזכויותיו החוזיות והקנייניות. כך נקבע ב-פש"ר 477/95 וכך נכון וצודק. אלא שמאידך גיסא, אין לגרוס כאילו אין למצב חדש זה כל השפעה שהיא על מערכת היחסים שבין הצדדים.
נכון הוא, כי בעל תפקיד מטעם בית-המשפט נכנס לכאורה בנעליו של בעל המניות וכפוף למערכת החובות והזכויות כפי שמצא אותן, אלא שאין להתעלם מכך כי אין עסקינן בחליף רגיל, אלא בנציג של ציבור הנושים, על כל המשתמע מכך. לעניין זה התייחסתי בעבר, במסגרת החלטתי ב-פש"ר 1361/02, בש"א 9258/02 בזק נ' תבל, תק-מח 2002(2), 3334 (2002) כדלקמן:
'מעבר זה, מן התחום הסולבנטי אל תחום דיני חדלות הפרעון חורגת מתחולתם ה"טכנית" של דינים חדשים, המצויים בפקודת החברות ובפקודת פשיטת הרגל אלא כרוכה בהכרח בשינוי מקיף של עצם התפישה המשפטית הבסיסית, ככל שהדבר נוגע למעמד היחסים בין הגוף חדל הפרעון לישויות אחרות.
א. כל עוד בגוף סולבנטי עסקינן, מושלת בכיפה תפיסת האוטונומיה של הרצון הפרטי, המתבטאת בעיקרון חופש החוזים, ובעיקרון הריסון העצמי ואי-ההתערבות בשיקוליהם הכלכליים וברצונם של המתקשרים. הנטל להוכיח עילת התערבות בחוזה מוטל על הטוען לו, ולא פעם אין הוא מן הקלים להרמה. זאת, בין היתר, מעצם תפיסת החוזה המסחרי כמנגנון לחלוקת סיכויים וסיכונים בין הצדדים, השואפים להגשים מטרה כלכלית-מסחרית משותפת. אם כשל אחד הצדדים מלהגן על עצמו בפני סיכון פלוני, והלה יתממש, לא ימהר בית-המשפט לפגוע בזכויות המתקשר שכנגד כדי להטיב את מצבו של המתקשר אשר נפגע. על רקע זה, קבע חוק החוזים (חלק כללי) במפורש, כי טעות בכדאיות החוזה לא תחשב כעילת בטלות מחמת פגם ברצון.
ב. מאידך גיסא, משעסקינן בגוף חדל-פרעון, אשר מטרתו העיקרית הינה האדרה, ככל האפשר, של אחוז החובות שהוא חב לנושיו, משתנה תפיסה זו, ודגשים חדשים תופסים את מקומה. בתחום זה, עומד לנגד עיניו של בית-המשפט, ראשית לכל, הצורך להגן על כלל נושי החברה, אשר הינם צדדים שלישיים, אשר לא היו, בדרך-כלל, צדדים לחוזים אשר ערכה החברה בעודה סולבנטית, ולא הם היו בעלי היכולת לנווט את מהלכיה ולנתב את מדיניות לקיחת הסיכונים של החברה, אשר השפיעה בסופו של יום על מעמדם.'
יוצא, כי על בית-המשפט לאזן בין שני השיקולים הנוגדים, קרי: בין טובת הנושים המצדיקה לעיתים פגיעה בבעלי זכויות חוזיות, לבין עיקרון חופש החוזים והסתמכותם של בעלי הזכויות (כגון בעלי זכות הקדימה) על אשר הוקנה להם בחוזה תקף. מן ההחלטה ב-פש"ר 477/95 אנו למדים, כי איזון זה אינו יכול להתעלם מבעלי הזכות החוזית או לקפחם שלא כדין, קרי, אין כפות המאזניים נוטות בהכרח ותמיד אל עבר תועלת הנושים.
דומה, כי האיזון הנכון הוא להקפיד, מחד גיסא, כי זכויותיו של בעל החוזה לא יופקעו ממנו ויוקרבו מאליהן על מזבח תועלת הנושים, ומאידך גיסא, לדרוש מבעל הזכות החוזית מידה מוגברת של תום-לב במימוש זכויותיו. קרי, אין בעל הזכות החוזית יכול לעשות כל שליבו חפץ, תוך אדישות לציבור נושי החברה והתעלמות מקיומם, כאשר לאחר מעשה הוא מסתגר מאחורי המונח "זכותי קיימת" כמאחורי חומה בצורה. עליו להבין את מהות השינוי ומיהות העומדים מולו, ולפעול מולם ברמה מוגברת של תום-לב, יושר ושקיפות.
תוצאה זו תביא לכך כי בית-המשפט ידקדק עם בעל הזכות החוזית בכל האמור בניהול המשא-ומתן (הן עם בעל התפקיד כנציג הנושים והן עם משקיע פוטנציאלי בהסדר נושים) בכל האמור בתום-לב והעדר הטעיה ושיהוי. מאידך גיסא, כאשר חצה בעל הזכות משוכה זו, הרי שבית-המשפט יטה לקיים את זכותו, אף אם זו באה על חשבון תועלת הנושים. ב-פש"ר 477/95, עמד בעל הזכות במבחן תום-הלב, ובית-המשפט ציין במפורש במסגרת החלטתו את הדרך בה ניסה אף להועיל לנושים, כשהוא מציין כי עיוות דין יגרם, אם לאחר כן זאת "יושלך מעל פניהם" בלא שיוקנה לו המגיע לו.
לא כך במקרה דנן; המבקשת ומנהלה לקו הן במצג מטעה והן בשיהוי, זאת תוך ניסיון לכסות עליהם במסירת גרסה סותרת ומטעה לבית-המשפט. דומה, כי המבקשת עשתה לה לשיטה לחשוף את טפח מן העובדות בתצהיריה, תוך שמירת חלקים עקרוניים מהם באמתחתה ו"שליפתם" אך ורק בתצהירי התשובה או בסיכומים, אם בכלל. בכך, הפרה אף את כללי סדר הדין האזרחי, ופגעה בזכויותיו המהותיות והדיוניות של הקונה. להתנהגות מסוג זה אין בית-המשפט יכול ליתן ידו."
3.2.2.2 תביעת מנהל מיוחד על פעולה שאינה שיפוטית בעילה נזיקית
באשר לעוולה הנזיקית, אף במקרה זה עלולים להיווצר מספר מצבים:
א. אם העוולה בנזיקין הנטענת נגד המנהל המיוחד היא בקשר לחוזה או להתחייבות של החברה (על-ידי המנהל המיוחד) כלפי צד שלישי (התובע), אזי בדרך-כלל לא יהיה מקום להטיל אחריות אישית על המנהל המיוחד.
נטל ההוכחה יהיה מוטל על התובע בתביעה אישית את המנהל המיוחד, להוכיח מבחינה עובדתית ומשפטית, שהמנהל המיוחד חב חובת זהירות אישית כלפיו ובשל הפרת חובה זו נגרמו לו הנזקים הנתבעים על ידו.
ב. אם התביעה היא נגד המנהל המיוחד בעילה של מעשה עוולה אישית שביצע במסגרת תפקידו כלפי התובע (כגון: ביצוע רשלני של התחייבות שנובעת מתפקידו), ניתן לתבוע את המנהל המיוחד בתביעה אישית. התובע יצטרך להוכיח שהמנהל המיוחד חב כלפיו בחובת זהירות אישית ולא רק בחובת זהירות במסגרת תפקידו הרשמי. הוצאות ההגנה יהיו חלק מהוצאות הניהול המיוחד ובלבד שהמנהל המיוחד לא הפר את חובתו במתכוון או בחוסר איכפתיות.
ג. כאשר התביעה היא בקשר לתפקידו, וכל עוד לא חרג מסמכותו ולא פעל במרמה או בחוסר איכפתיות, החברה תהיה חייבת לגבות את חבותו של המנהל המיוחד. אם תוגש תביעה אישית נגד המנהל המיוחד, יהיה עליו להודיע על כך למפרק החברה שישקול, עם הכונס הרשמי, אם לספק הגנה משפטית למנהל המיוחד נגד תביעה כזאת על חשבון קופת הפירוק ואם לאו. בנסיבות מסויימות יוכל המנהל המיוחד לשלוח הודעת צד ג' לחברה בגין הוצאות הגנתו.
יש להבהיר, שהמנהל המיוחד אינו אחראי לטעויות בשיקול-דעת שעשה, אם עשה, במילוי ובמסגרת תפקידו, שאינן בגדר מעשה אישי של זדון או של רשלנות.
יצויין כי ב-בש"א (נצ') 283/03[64] נדונה השאלה מה היא חובת הזהירות המוטלת על מנהל מיוחד הן בעילה חוזית והן בעילה נזיקית?
מודל חסינות האורגן גורס כי החסינות מוקנית לאורגן כל אימת שהאורגן פעל בשם החברה. אם האורגן פעל כאדם פרטי, הרי שהוא יחוב ככל פרט אחר. אולם אם פלוני פעל בכושרו כאורגן, החברה עשויה לשאת בתוצאות העוולה. האורגן – חסין.
מודל האחריות האישית דוחה תיזה זו, זאת משום שאורגן החברה אינו יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של החברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו.
"עיקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריות. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות. עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיביואליסטית, לפיה כל אדם חטאו יישא."
מכאן, שאם הוגשה תביעה נגד המנהל המיוחד בעילה של מעשה עוולה אישית שביצע במסגרת תפקידו כלפי התובע (כגון: ביצוע רשלני של התחייבות שנובעת מתפקידו), ניתן לתבוע את המנהל המיוחד בתביעה אישית מאחר ובעילת נזיקין אין הוא פועל בשם החברה או על-פי הוראות בית-המשפט. כמו בכל עילת נזיקין יצטרך התובע להוכיח שהמנהל המיוחד חב כלפיו חובת זהירות אישית ולא רק בחובת זהירות כללית במסגרת תפקידו.
ב-ע"א 4612/95[65] (להלן: פרשת מתתיהו) נקבע כי:
"לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה."
הנה כי כן, על-מנת לבסס אחריות בעילה נזיקית, יש להוכיח כי על המנהל המיוחד מוטלת חובת זהירות אישית כלפי הצד השלישי, להבדיל מחובת זהירות במסגרת תפקידו. יש להוכיח כי פעילותו של המנהל חרגה מפעולה שגרתית של מנהל בחברה באופן המטיל עליו חובת זהירות אישית כלפי הצד השלישי.
במקרה הנדון לא הוכחו נתונים אלו ועל-כן נקבע כי אין להטיל על המנהל המיוחד אחריות נזיקית. עוד צויין כי:
"כיוון שהמנהל המיוחד פועל כזרוע של בית-המשפט ופעל בתום-לב ובמסגרת סמכויותיו כדי לקדם את ענייניה של קלת, הרי כמו במקרה של נושא משרה, ניתן לתבוע רק את החברה עבורה פעל ולא אותו אישית ואפילו פעל בחוסר תום-לב (ראה פסק-הדין בעניין מתתיהו נ' יהודית שטיל לעיל) (לא ברורה הסתירה בעניין תום-הלב – הוספה שלי - א.מ.)... שיקול-הדעת של המנהל המיוחד נבחן על-ידי בית-המשפט ופעולותיו אושרו על-ידי בית-המשפט. לא נטען כי חרג מהחלטות בית-המשפט או פעל בחוסר סמכות... לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה נגד המנהל המיוחד."
3.3 חריגה מסמכותו של המנהל המיוחד
במקרים בהם המנהל המיוחד פעל מחוץ למסגרת סמכותו, אין מניעה להגיש תביעה אישית נגדו.
החסינות בפני תביעות אישיות עומדת למנהל המיוחד רק לגבי התנהגותו במסגרת תפקידו ומעמדו כמנהל מיוחד תוך שמירת חובת הזהירות ותוך מילוי חובת האמון שחלה.
כך לדוגמה ב-פש"ר (ת"א-יפו) 590/97, בש"א (ת"א-יפו) 26776/00[66] הוגשה בקשת המפרק, להתיר לו להגיש תביעה כנגד המנהל המיוחד לשעבר של אותן חברות שבפירוקו, בגין רשלנות.
המפרק (להלן: המבקש) מעלה האשמות קשות לרבות חשד כי המשיב פעל במזיד בכדי לחבל בחברות שבפירוק ולמנוע מהן כל סיכוי לפעול כעסק חי, ביניהם:
נטישת ציוד רב של החברות במקומות שונים בלא להציב שמירה, מימוש ציוד במאוחר במחירי הפסד, התנגדות לחקירת משטרה שנועדה לגלות להיכן נעלם הציוד שהופקר בקריית גת, אי-נקיטת פעולה כלשהי לגבי סכומי כסף שהגיעו לחברות מצדדים שלישיים, סיכול משא-ומתן עם חברת ביטוח לגביית תגמולים שהגיעו לחברות בגין נזקי שריפה, כולל הגשת ערעורי סרק בנימוקים טכניים וקנטרניים, שיהוי והתרשלות בבדיקת החוב של עובדי החברה. כונס הנכסים תומך בבקשה.
בא-כוח המשיב, טען כי בעל תפקיד מאוחר איננו יכול להסתכל על הדברים בדיעבד ולהגיש בקשות מסוג זה מאוחר יותר. אולם טענתו זו לא התקבלה וכב' השופטת ו' אלשייך קבעה כי:
"נראה לי כי התשובה לכך היא כי בעל תפקיד יכול גם יכול להסתכל על דברים בדיעבד אם יסבור שהוא היה נוהג אחרת ולחשוב כי פעולותיו של בעל התפקיד הקודם עולות כדי רשלנות...
ככלל, בית-משפט לא יכנס לשיקול-דעתו של בעל תפקיד אלא במקרים יוצאים מן הכלל ויוצאי דופן.
בעל תפקיד הוא למעשה ידו הארוכה של בית-המשפט. ובית-המשפט צריך לסמוך עליו הן בשיקול-דעתו והן במעשיו שאם לא תאמר כן, ולא זו תהיה המסקנה, הרי שתפקידו של אותו בעל תפקיד מתרוקן מתוכן לחלוטין.
מנהל מיוחד, כמוהו כמו כל נושא משרה בחברה, גם מטעם בית-המשפט במסגרת הליכי פירוק, אין לו חסינות מיוחדת. בתיק פירוק 40/97 (רביב עמק חפר) קבע סגן הנשיא י' לויט במפורש כי סעיף 374 לפקודת החברות חל גם על מנהל מיוחד, ולא רק כנ"ר והמפרק יכולים לעשות בו שימוש אלא גם נושה או משתתף, כאשר הסייג הוא כי הכספים שיתקבלו באמצעות נקיטת הליכים על-פי סעיף זה יגיעו לקופת הפירוק, ולא לכיסו של התובע גם אם הוא גורם פרטי. במקרה זה, הבעיה אינה מתעוררת כלל, שכן המפרק הוא זה המבקש לתבוע.
המסקנה היא, אם כן, כי למנהל מיוחד (גם אם הוא מנהל מיוחד לשעבר) אין כל חסינות מתביעה, או זכות מוקנית מיוחדת בהליך זה."
בהקשר זה, יש לציין את התלבטותו של כב' השופט י' לויט[67] לגבי העלאת רף הרשלנות המחייבת את המנהל המיוחד, לדרגת "רשלנות רבתי"[68] על-מנת:
"לעודד נאמנים להיות נמרצים בתפקידם וכדי לא להרתיע אנשים מתאימים מלקבל על עצמם תפקיד של מנהל מיוחד או נאמן לצורך הסדר נושים...
אולם, נראה לי, ששיטת המשפט שלנו אינה מצדיקה מתן "הנחה" גורפת למעשי רשלנות אישית של נאמן או של מנהל מיוחד הפועל בקשר להסדר נושים. גם אם נשווה אותו לצורך תביעה אישית בנזיקין לעובד ציבור, אין מקום לשחררו מאחריות למעשי רשלנות אישית (לא די במחדל ולא די במעשים של שלוחיו שארעו במסגרת סמכותו כדי להטיל עליו אחריות אישית) (סעיף 7 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)). אולם, עד כמה שהמנהל המיוחד הוא גם נאמן לפי חוק הנאמנות, ועד כמה שהתביעה היא בעילה של אי-מילוי חובת נאמנות, בית-משפט רשאי לפטור אותו מאחריות אם פעל "בתום-לב ונתכוון למילוי תפקידו" (סעיף 12(ב) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979).
אין מקום ל"הנחה" גורפת כנ"ל אם נקיש מאחריותו של דירקטור בחברה, שמעמדו בתאגיד אינו גורע מאחריותו האישית בנזיקין."
בעניין הגנת המנהל המיוחד על עצמו, העיר כב' השופט י' לויט כי תרופתו המקדימה של מנהל מיוחד היא לבטח עצמו בביטוח מתאים. הוצאה זו תוכר במסגרת הוצאות הניהול המיוחד, בדומה לביטוח דירקטור על-ידי חברה ובאותן מגבלות.
ואילו מצד החברה שבפירוק, על מפרקי החברה לנהוג כלפי המנהל המיוחד "בתום-לב".
קרי, אף אם קמה לנושה עילת תביעה אישית נגד המנהל המיוחד, אין זה אומר, בהכרח, שקופת הפירוק משוחררת מהחובה לפרוע את החובות של תקופת הניהול לנושה כזה.
"ביחסים שבין החברה לבין המנהל המיוחד, פעל המנהל המיוחד כ"נושא משרה". כל עוד המנהל המיוחד לא הפר את חובת האמון שלו כלפי החברה וכל עוד המנהל המיוחד לא חרג מסמכותו באותו עניין באופן שלא תרם לחברה (אם תרם לחברה – קופת הפירוק תצטרך, לכאורה, לכבד את ההתחייבות עד כדי אותה תרומה או יתרון, מכוח דיני התעשרות שלא כדין, ועקרונות תום-לב) – קופת הפירוק תצטרך לכבד חובות כאלה, בגדר הוצאות הניהול המיוחד. אף אם המנהל המיוחד פעל ברשלנות כלפי נושה מסויים... ונגרם נזק או הפסד לאותו נושה, הרי שלכאורה כל עוד הדבר נעשה במסגרת תפקידו וסמכותו של המנהל המיוחד – מפרקי החברה לא יוכלו להתנער מאותו נושה. אותו נזק או הפסד שנגרמו לו כאמור בתקופת ההקפאה יכללו במסגרת "הוצאות הניהול" של המנהל המיוחד. העילות ותביעות החברה בפירוק נגד המנהל המיוחד יהיו לפי האמור בפרק ד-1 (אחריות נושאי משרה) ולפי סעיפים 373-378 שבפקודת החברות."
בקביעתו[69] סוקר כב' השופט י' לויט מי הרשאי לתבוע בתביעה אישית את המנהל המיוחד, ובאיזו ערכאה לדבריו:
"1. כנ"ר, המפרק, נושה או משתתף רשאים לנקוט בהליך נגד המנהל המיוחד לפי סעיף 374 לפקודת החברות, הקובע כי אם:
'התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא-ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית-המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית-המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים.'
אמנם ה"מנהל מיוחד" לא נזכר במפורש בסעיף, אולם הוא בגדר נושא משרה, ולכן הסעיף חל גם עליו. תשומת-לב הנושים מופנית לכך שאם יינקט הליך לפי סעיף 374 לפקודה, ואם בסופו של הדיון, המנהל המיוחד יחוייב לשלם סכום כלשהו, זה יהיה לזכות החברה, ולא לזכות הנושה ה"יזם"."
כך לדוגמה ב-ת"א (נצ') 1306/00[70] נדונה אחריותו של המנהל המיוחד, אם חרג מסמכותו ופעל תוך הפרת אמונים לחברה ומתוך הפרת חובת הזהירות.
במקרה הנדון מדובר היה בחברה פרטית, (להלן התובעת) שעסקה בייצור שיש.
הנתבע מס' 1 היה בעל מניות ומנהל בחברה עד לסוף שנת 1996.
בסוף שנת 1996 נקלעה החברה לקשיים כלכליים. החברה פנתה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בבקשה למנות את עורך-דין ליפא מאיר כנאמן מטעם הנושים וכן במטרה לגבש הסדר נושים ולהגיע להסדר עם נושיה.
במסגרת הבקשה להקפאת הליכים הציגו החברה והנתבעים 1 ו-2 את הנתבע 2 כמי שמעוניין להשקיע בחברה. על סמך מצג זה, הגישה החברה בקשה להמשך פעילותה, תוך הקפאת כל ההליכים נגדה, כאשר לטענתה, יגיע המימון לפעילותה מהנתבע 2. החברה חידשה את פעילותה באישור בית-המשפט בחודש פברואר 1997 בעקבות הבקשות והמצגים ואישור זה הוארך על-ידי בית-משפט לתקופות קצרות בכל פעם.
לאחר מספר הארכות של תקופת ההפעלה הגישה החברה באמצעות הנתבעים 1 ו-2 על-ידי עורך-דין ליפא מאיר, בקשה להסדר נושים. במסגרת הבקשה הוצג הנתבע 2 כמשקיע המוכן להשקיע בחברה סך של 5 מיליון דולר ארה"ב. סכום זה נועד לאפשר לחברה להגיע להסדר עם נושיה על-פי ההסדר שהוצע ולהבריאה.
בנוסף להצעה זו הוגשה לפחות הצעה נוספת לרכישת פעילות החברה תמורת תשלום חלקי של חובותיה. בית-המשפט העדיף לקבל את הצעת החברה והנתבעים 1 ו-2, בין היתר, משום שהיה סבור כי במסגרת הצעה זו ייהנו הנושים מתשלומים גבוהים יותר.
הסדר הנושים אושר ב-1.7.97. אולם, המשקיע – הנתבע מס' 2 הפעיל את המפעל כבר חצי שנה לפני אישור ההסדר, לבקשתו, דהיינו החל בפברואר 97. כאשר, הוא בוחר בנתבע 1 כמי שינהל את המפעל מטעמו. בהמשך אכן מונה הנתבע גם כמנהל מיוחד של החברה, לצורך ניהולה השוטף.
הוגשה בקשה לפירוק החברה, ומונה לה מפרק.
לטענת המפרק, התברר בדיעבד, כי הנתבעים 1 ו-2 לא התכוונו באמת ובתמים להבריא את החברה ולהגיע להסדר עם נושיה, אלא לרוקן את קופת החברה ולמשוך לכיסם הפרטי כספים של החברה שלא כדין. הנתבעים 1 ו-2 שהינם תושבים ואזרחים של ארה"ב, השתמשו בחברה כ"מכבסה" של כספים.
התברר לטענת המפרק, כי המימון של הפעלת החברה הגיע, בניגוד לנטען, מהחברה עצמה. במידה שהנתבע 2 העביר לחברה ולנושיה כספים מארה"ב, הוא קיבל את הכספים חזרה מהחברה. החזרת הכספים התאפשרה מכוח העובדה שהחברה לא דיווחה על חלק גדול ממכירותיה ולא הוציאה חשבוניות מס בגינן. הכנסות אלו התקבלו במזומן והגיעו לכיסם של הנתבעים 1 ו-2. לא ברור מה היחס בין הכספים שהועברו מחו"ל לבין אלה שהוחזרו אל החברה בדרך סיבובית חזרה, אך בנוהגם כאמור, הצליחו הנתבעים 1 ו-2 להלבין כספים רבים.
בכל התקופה הנ"ל הוקפאו כל ההליכים כנגד החברה וכנגד בעליה, ואלה נהנו מהגנת בית-המשפט.
לאחר 15 חודשים של הפעלה בשיטה המתוארת לעיל בלבד, הצליחו הנתבעים 1 ו-2 למשוך כספים רבים שהיקפם המדוייק איננו ידוע למפרק וכן יצרו הפסדים וחובות חדשים בגובה של כ-15,000,000 ש"ח. עובדה זו עולה מדו"חות שערך הנתבע 1 בעצמו.
מתחשיב שערך קניין – חשב של החברה לשעבר – מר זלמן ליפסקר ז"ל – בסמוך למועד הפירוק, לפי בקשת המפרק, עלה כי אילו החברה היתה מקבלת את כל התקבולים ממכירה של מוצרים שייצרה מחומרי הגלם שרכשה בתקופה הנ"ל, היתה צוברת עד לקריסתה של החברה במאי 1998 רווח של כ-1,000,000 דולר במקום ההפסד האמור.
לטענת המפרק, הנתבעים פעלו במרמה, גזלו והפרו אמונים כלפי החברה, הנושים, בית-המשפט ורשויות המס. לחלופין, הנתבעים עשו עושר ולא במשפט, על חשבון החברה ונושיה מאחר וכל משיכות הנתבעים מומנו, למעשה, מאשראי של נושי החברה.
לחילופין טוען המפרק, כי הנתבעים לא הפקידו את כל הכנסות החברה בקופתה ומשכו חלק מהם שלא כדין לכיסם, ועל-ידי כך גרמו לכך שהחברה קרסה ולא החזירה חובות לנושיה. התנהגותם זו הנה בגדר רשלנות חמורה, הפרת חובת זהירות והפרת חובת נאמנות כלפי החברה.
המפרק איננו יודע את ההיקף המדוייק של הכספים שהנתבעים נטלו שלא כדין כאמור, הואיל ומדובר בכספים של עסקאות שלא דווחו. יחד עם זאת, בתקופה הקצרה של 15 חודש בה הפעילו את החברה, שהיתה תחת הסדר נושים, יצרו על-פי מאזני החברה הפסד בשיעור של כ-15,000,000 ש"ח, בעוד שכאמור על-פי התחשיב הבנוי על-פי השימוש בחומרי גלם, החברה היתה אמורה להיות רווחית.
את ההפרש ניתן להסביר רק בדרך אחת והיא שההפסד הינו תוצאה ישירה מכך שהנתבעים 1 ו-2 שלשלו לכיסם כספי עסקאות שלא דווחו.
המנהל המיוחד, נתבע מס' 1, עזב את הארץ ואף שהומצא לו כתב התביעה כדין לא הגיב כלל לתביעה.
כב' השופטת ד"ר נ' אפל-דנון קבעה לגבי המנהל המיוחד כי:
"הנתבע 1 כמנהל החברה אחראי לחוב שנוצר בגין המרמה ושוד החברה שבוצע על ידו. הוא הפר אמונים לחברה, לנושים, ביצע פעולות פליליות ופעל כנגד אינטרס המפעל ואינטרס הנושים ועליו לפצות את החברה על הנזקים שגרם לה.
הוא ניהל את החברה ברשלנות פושעת כאשר כאמור, כבר מתחילת הניהול של החברה על-ידי הנתבע 1 בפברואר 97, החלה החברה צוברת הפסדים במיליונים וחובתו של הנתבע 1 היתה להפסיק את ניהול החברה בנסיבות בהן נוצרים, כביכול, הפסדים כה גדולים ולדווח על כך לנאמן, אך הוא בחר להסתיר את ההפסדים הללו, לדווח על רווחים צפויים והמשיך בניהול כושל.
סעיף 374 לפקודת החברות שכותרתו "עבירות שנתגלו בפירוק" קובע כדלקמן:
'התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא-ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית-המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה כל שייראה לבית-המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים.'
הנתבע 1, היה מנהל מיוחד של החברה ולכן היה נושא משרה. הסמכות שהיתה בידיו היתה הסמכות העליונה והגבוהה ביותר בחברה, מתוקף תוארו כמנהל מיוחד ומכוח ריכוז הסמכויות שבידיו.
אי-לכך, אני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לחברה את הנזק שנגרם לה עקב פעולות התרמית והגניבה שבוצעו על ידו של כספי החברה ועקב ניהול כושל ורשלנות פושעת. בהתחשב בכך שהחברה היתה אמורה להרוויח כמיליון דולר על-פי התחזית של זלמן ליפסקר ז"ל עולה הנזק שגרם הנתבע 1 לחברה על הסך של 15,000,000 ש"ח. אולם בהנחה שמדובר בתחזית, ובהתחשב בכך שבפברואר 97 היה לחברה הפסד של קרוב למיליון ש"ח, אני מעמידה את הנזק על 16,500,000 ש"ח ומחייבת את הנתבע 1 לשלם לחברה את הסכום של 16,500,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה ופיצויים החל מיום 5.6.98, היום בו הוגשה הבקשה לפירוק החברה, 10 ימים לאחר שהנתבע 1 עזב את הארץ ולא חזר אליה יותר. יותר נכון לומר ברח.
כמו-כן, על הנתבע 1 לשלם הוצאות משפט זה בסך 100,000 ש"ח."
לגבי נתבע 2, "המשקיע בתקופת ההקפאה" נקבע על-פי ת"א 400/89[71]:
"מאחר שהנתבעים ביצעו את העוולה במשותף ולא ניתן להפריד בין אחריותם של הנתבעים לבין נזקי הבנק, יש לחייב את המעוולים ביחד ולחוד בתשלום הנזק... אך ישנו גם סעיף 374 לפקודת החברות (נוסח חדש) "עבירות שנתגלו בפירוק" המסמיך את בית-המשפט להשית על כל נתבע כל סכום שייראה לו לפי שיקול-דעתו, לאור השימוש שעשה כל אחד מהם בכספי הבנק.
על-פי פסק-דין זה, ניתן להטיל על הנתבעים תשלום פיצויים לחברה ביחד ולחוד, או להטיל פיצוי על כל אחד בשיעור שעשה בכספי החברה."
3.4 סיכום עקרונות
על-פי סקירתו של כב' השופט י' לויט[72] בעניין תביעת המנהל המיוחד באופן אישי:
"2. כל נושה רשאי לתבוע בתביעה אישית את המנהל המיוחד בגין מעשים או מחדלים פסולים בזדון או בגין מעשי רשלנות אישית או בחריגה מסמכות, אם נעשו על ידו. רשלנות במשמע רשלנות כלפי הנושה התובע, ולא די לנושה בתביעה אישית שיוכיח שהמנהל המיוחד התרשל כלפי החברה או כלפי גורם אחר זולתו.
3... כל תביעה כזו צריכה להיות מוגשת ולהתברר בפני בית-המשפט שמינה את המנהל המיוחד, או שבית-המשפט הממנה יתיר לנושה להגיש תביעה מתאימה בבית-משפט אחר.
4. רק באותם מקרים שבהם תובע יטען שרואה חשבון זיו (המנהל המיוחד במקרה הנדון – הוספה שלי - א.מ.), אישית, חייב לו כספים ללא זיקה לתפקידו כמנהל מיוחד, או שלא במעמדו כמנהל מיוחד, יש זכות לכל תובע להגיש את תביעתו בכל בית-משפט מוסמך לפי הסמכות הרגילה (העניינית והמקומית), של בתי-המשפט.
5... אין צורך ברשות מבית-משפט שמינה את המנהל המיוחד לשם הגשת תביעה נגדו בתפקידו הרשמי (ללא אחריות אישית). התביעה תוגש בבית-המשפט המוסמך לפי הדין הכללי, אלא-אם-כן העניין ראוי להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות."
2.4.1 תביעת המנהל המיוחד שלא בפני בית-המשפט הממנה
בש"א (י-ם) 6906/04[73] אף היא עניינה בקשה להתיר תביעה אישית של המנהל המיוחד שלא בפני בית-המשפט הממנה.
המדובר בתביעה אישית כנגד המנהל המיוחד, שהגישו בניו של דוד, אחד ממנהלי החברה לה מונה מנהל מיוחד, לקבל רשות בית-המשפט להגיש תביעה אישית נגד המנהל המיוחד לשכר עבודתם, בבית-הדין לעבודה.
הנימוק לבקשת הביניים הוא כי המנהל המיוחד לא פעל כאורגן של החברה, אלא כממונה מטעם בית-המשפט ולפיכך חייב היה לתת דוח לבית-המשפט. לטענתם הוציא המנהל המיוחד את כספי החברה למטרות שונות ולא הקצה משאבים לתשלומי משכורות ופיצויי פיטורין. כמו-כן נטען להברחת כספים והוצאות כספי החברה ללא דיווח.
יצויין כי גם דוד עצמו, הגיש בקשה לתביעת המנהל המיוחד אישית של שכר עבודתו, אך בית-הדין לעבודה קבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין דוד למנהל המיוחד כיוון שדוד היה עובד החברה וקיבל ממנה משכורת.
המנהל המיוחד דוחה את טענות המבקשים וטוען כי בעת שמונה לתפקידו, לא היו המבקשים עובדי החברה. לטענתו, מאחר ולא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המנהל המיוחד למבקשים, אין לבית-הדין לעבודה סמכות להיזקק לתביעות נגדו, שכן התביעה אינה מבוססת על זכויות במשפט העבודה.
בקשת המבקשים נדחתה, הן בשל הוראת סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 המסמיך את בית-הדין לעבודה לדון ביחסי עבודה קיימים או בשאלת התקיימותם, אך:
"יתרה מזו, ספק אם המבקשים יכולים לתבוע את רחמני (המנהל המיוחד - הוספה שלי - א.מ.), שכן הוא פעל במסגרת תפקידו כאורגן של החברה כאשר סרב להכיר בהם כעובדים. אם המבקשים סבורים כי טעות בידו של רחמני, פתוחה בפניהם הדרך לתבוע את החברה, אשר היא שהעסיקה אותם. רחמני, אשר מונה על-ידי בית-המשפט כמנהל מיוחד, הינו מצד אחד פקיד בית-המשפט וכפוף להוראותיו ומאידך הוא חב חובת נאמנות כלפי הנושים של החברה. רחמני לא כרת חוזה עם המבקשים ואם עשה מעשה נזיקין כלפיהם – אין זה מסמכותו של בית-הדין לעבודה להיזקק לתביעות מחוסר סמכות. כך גם פסק בית-הדין לעבודה כאשר סילק על-הסף, כאמור, את תביעתו של דוד.
רחמני, בתפקידו כמנהל מיוחד הוא אורגן של החברה ופעולותיו מיוחסות לחברה. המבקשים לא הצביעו על עילה אישית כלפי רחמני."
בש"א (נצ') 2836/02[74] עוסקת אף היא בבקשת שילוני, שהינו עובד החברה שבפירוק, לתבוע את המנהל המיוחד בפני בית-הדין לעבודה לקבל את שכר עבודתו, על-פי סעיף 267 לפקודת החברות ולא בפני בית-המשפט של פירוק.
שילוני טוען כי סעיף 267 לפקודת החברות אינו חל על תביעה לחוב שנוצר על-ידי המפרק עצמו במהלך הפירוק; לטענתו, משמדובר בתביעה כספית נגד מפרק או מנהל מיוחד, יש לאפשר לתבוע את המפרק בפורום הנכון. פורום זה נקבע על-ידי התובע ולא על-ידי הנתבע ואפילו הוא מפרק או מנהל מיוחד. כיוון שתביעתו היא תביעה לשכר עבודה, הסמכות הבלעדית לדון בה הוענקה בחוק לבית-הדין לעבודה. לטענתו, על בית-המשפט להעדיף את בית-הדין לעבודה המתמחה בנושא וגישתו הינה אובייקטיבית ואינה מושפעת ממצב הפירוק של החברה.
מנגד הגיש המנהל המיוחד בקשת למתן הוראות להורות מה מעמדו של העובד, שכר עבודתו ומועד סיום עבודתו.
כב' השופטת ד"ר נ' אפל-דנון קבעה ראשית כי המדובר בתביעה המחייבת בירור ומשום כך אין היא ראויה להידון בבקשה למתן הוראות. מעבר לכך נקבע כי לעניין הפורום המתאים:
"סעיף 24(א1) לחוק בית-הדין לעבודה קובע כי הסעיף הקובע את הסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה אינו בא לגרוע מהוראות כל דין לעניין השיפוט בהליכי פירוק חברה. מסעיף זה אין אנו למדים כי הסמכות לדון בסכסוך בין חברה בפירוק לבין עובד שלה עוברת במקרה של פירוק להיות סמכותו הבלעדית של בית-המשפט של הפירוק. מדובר בסמכות מקבילה."
אולם למרות האמור, קבעה כב' השופטת ד"ר נ' אפל דנון כי הפורום הנכון הוא דווקא בית-הדין לעבודה. לדבריה:
"הנימוק ששיכנע אותי להגיע למסקנה זו הוא דברים שנאמרו בפסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט טל ב-רע"א 3277/95 הולנדר בנאי בע"מ נ' חברה לנאמנות של בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פ"ד מט(5), 295.
שם דן בית-המשפט בשאלה האם יהיה זה נכון כי בית-המשפט המחוזי יכריע בסכסוך אזרחי שבין מנהל העזבון לבין צד שלישי שהתקשר עם העזבון במסגרת בקשה למתן הוראות למנהל עזבון, וכך אמר:
'בעניין זה יש לזכור שקיים מעין "ניגוד אינטרסים" בין תפקידו של בית-המשפט כמפקח על העזבון לבין תפקידו כמכריע בסכסוך שהעזבון צד לו.'
כמפקח, בית-המשפט דואג שלא ייגרע מן העזבון שלא כדין, והוא פועל איפוא "לטובת" העזבון; ואילו בסכסוך בין העזבון לבין צד שלישי בית-המשפט חייב להיות אובייקטיבי לחלוטין. עמד על כך השופט קיסטר בעניין אוטוקרס באומרו, בעמ' 692-691:
'לפי דעתי קיים הבדל יסודי בין בקשה להוראות מצד כונס נכסים או נאמן אחר לבין הליכים המוגשים על-ידי כונס נכסים או נאמן נגד צד אחר...
בית-המשפט בסמכותו כמפקח על התפקידים נותן להם הוראות בהסתמכו על אינפורמציה, אבל כאשר ישנה מחלוקת בין אותו ממונה לבין צד שלישי, שני הצדדים חייבים להיות שווים בפני בית-המשפט...
כבר במשפט עברי דאגו שלא יערבבו את שני התפקידים, והנה לגבי אפוטרופוס על קטינים מובא ב-רמ"א לחו"מ, סימן ר"צ סעיף א', דברי הרשב"א, שבית-דין הם אביהם של יתומים ויכולים בעצמם למלא את התפקיד מבלי למנות אפוטרופוס, אך בהמשך מובאים שם גם דברי הר"ן שאם יש צורך בחלוקה בין קטינים ואחרים או אם יש צורך לטעון נגד אחרים, בית-הדין חייב למנות אפוטרופוס כדי שלא יהיו נראין "כעורכי הדיינים".'
לאור האמור לעיל, אין צורך, וגם אין לנו תשתית ראויה, להיכנס לשאלה אם אכן מוצדק היה ביטול ההסכם הם הולנדר, שכן דבר זה צריך להתברר בדרך הרגילה בבית-המשפט המחוזי".
כיוון שבמהלך הפיקוח על הפירוק בתיק הנדון ניתנו מספר החלטות על-ידי בית-המשפט של הפירוק הנוגעות למבקש נקבע כי אין זה הולם שהתביעה בעניינו תידון בבית-המשפט של הפירוק וניתנה הרשות להגיש את התביעה נגד המפרק ונגד המנהל המיוחד לבית-הדין לעבודה.
ב-פש"ר 1987/00, בש"א 18919/01[75] טען המנהל המיוחד בפני בית-המשפט של הפירוק, שבראשו עמדה כב' השופטת ו' אלשייך כי:
"בית-המשפט של פירוק אינו מוסמך לדון בעניין הבקשה דנן, היות ומדובר בעניין התלוי ועומד בפני ערכאה אחרת. על כך יאמר, כי דומה שהמשיבים מבקשים להמצא נשכרים מעוולתם הם:
ראשית, הם פותחים הליך אזרחי שלא כדין, בלא לבקש היתר מבית-המשפט של פירוק, וזאת על-אף הוראות מפורשות בעניין זה בחוק ובפסיקה. לאחר מכן, הם טוענים בפני הערכאה המוסמכת, בית-המשפט של פירוק, כי בשל צעד זה שלהם מנוע הוא מלדון בבקשה, וזאת בשל כך כי העניין כבר תלוי ועומד בפני ערכאה אחרת! טענות מעין אלו, טוב היה להן אלמלא באו לעולם כלל ועיקר. אמנם, בית-משפט של פירוק אינו יכול ליתן הוראות לערכאה אזרחית שהליך בפניה כבר החל, אולם בנסיבות חריגות וקשות מעין אלו, אין כל מניעה כי יצהיר על הדין הנכון החל – ודין זה הוא כי דין התביעה האזרחית שהוגשה להמחק, בהיותה נוגדת את הדין."
כך גם בש"א (ת"א-יפו) 12138/02[76], עומדת על חשיבות הפניה לבית-המשפט הממנה דווקא. בקשה זו הינה בקשתו של קונה מיועד של חברה, מר פלג (להלן: הקונה), כי בית-המשפט יתן צו אשר ימנע את המנהל המיוחד של חברת גן אורנים בע"מ, עו"ד שילר (להלן: המנהל המיוחד), מלפטר את המנכ"ל של החברה, מר קורן.
ביום 16.6.02, החליט מנהלה המיוחד של החברה לפטר את מר קורן, וזאת, לשיטתו, על רקע נסיונו לצמצם את ההוצאות בחברה. לטענתו, נחסכות בדרך זו 44% מעלויות שכר ההנהלה.
אין חולק, כי המנהל המיוחד לא ביקש את אישור בית-המשפט קודם לפעולה זו.
הקונה, מר פלג, מיהר והגיש בקשה לצו מניעה זמני. פלג קובל, כי לא די בכך שלא התייעצו בו, במעמדו כקונה המיועד של השליטה בחברה, הרי שאין הוא מוכן כי בן-חור, המנכ"ל המתמנה, יכהן כמנכ"ל, ומוסיף כי קורן הינו איש אמונו, אשר לטענת הקונה ניהל את החברה בכשרון והפכה לחברה רווחית. עוד טוען הקונה כי הודעת הפיטורין באה מטעמים פסולים.
המנהל המיוחד ובן-חור, המשמש כמנכ"ל, מתנגדים לבקשה, וטוענים כי הפיטורין נעשו כדין, על רקע ניסיון לצמצם את העלויות, ועל רקע התנהגות לא ראויה של מר קורן. כמו-כן, טוענים שניהם לחוסר סמכות בית-המשפט של פירוק לעסוק בבקשה זו, ולהעדר מעמד של הקונה להגיש את הבקשה.
כב' השופטת ו' אלשייך קבעה כי:
"אין חולק, כי הסמכות לפטר מנהל הינה של המנהל המיוחד ושלו בלבד...
לאור נסיבות המקרה, דומה כי מן הראוי להזכיר מספר מושכלות משפטיות בסיסיות הנוגעות לדיני חדלות הפרעון, אשר דומה כי נעלמו מעיני המנהל המיוחד ובן-חור, ואשר די בהן כדי להכריע את הבקשה:
המנהל המיוחד אינו מנהלה העצמאי של חברה סולבנטית. מנהל מיוחד אינו אלא "זרועו הארוכה" ועושה דברו של בית-המשפט של פירוק, אשר התמנה לתפקידו כדי לקדם את ענייני החברה בהגינות מירבית וחובת זהירות מוגברת, לטובת כל נושיה והקשורים בה. המנהל המיוחד אינו "צד עצמאי" או "צד רגיל" להתדיינות משפטית, ואינו נשוא אינטרסים אישיים עצמאיים... למחלוקת נשוא הבקשות המונחות בפני כעת, די אם ארחיב ואעיר, כי יכולת בית-המשפט של פירוק להתערב בהחלטות נאמן בפשיטת רגל, מפרק או נאמן בהקפאת הליכים הינה רחבה במידה ניכרת מיכולת בית-משפט להתערב בדרכי ניהולה של חברה סולבנטית, אשר מיוצגת בידי בעל השליטה שלה. כל סמכותו של המנהל המיוחד אינה מבוססת אלא על החלטות בית-המשפט של פירוק, אשר בידו הסמכות הרחבה לפקח על כל פעולות המנהל המיוחד, ואף לשמש ערכאת ערעור לכל צד אשר נפגע מהן.
מסיבה זו, התפתחה הפרקטיקה הידועה היטב, ומוכרת או לפחות צריכה להיות מוכרת, גם למנהל המיוחד דכאן, לפיה בעלי תפקיד מטעם בית-המשפט של פירוק פונים אליו השכם והערב בבקשה למתן הוראות, וזאת לפני כל צעד משמעותי אשר הם נוקטים בפעולתם בנכסי החברה. זאת, אף בעניינים העשויים להראות, במבט מן הצד, פורמליים במידה רבה, או בלתי-שנויים במחלוקת.
קל וחומר, ואין ספק, כי זהו הדין כאשר עומד מנהל מיוחד לפטר עובד בכיר בחברה הנתונה בהקפאת הליכים. זאת, אף ביתר שאת, כאשר ידוע לכל הצדדים המעורבים, כי המנכ"ל הינו איש אמונו של הקונה העומד לרכוש את מניות החברה. כלום סבר המנהל המיוחד כי עניין שכזה הינו כה פורמלי וכה נטול חשיבות, עד כי ניתנה לו הסמכות לעשות דין לעצמו, בלא לפנות אל בית-המשפט של פירוק בבקשה מתאימה למתן הוראות?!
על רקע זה, נופלות על פניהן כל טענות המנהל המיוחד ובן-חור, לעניין העדר סמכותו של בית-המשפט של פירוק. לא רק, כי סמכות זו קיימת אף קיימת, אלא נהפוך הוא; עצם סמכותו של המנהל המיוחד כבעל שליטה אינה אלא סמכותו של בית-המשפט של פירוק, אשר הואצלה ל"קצין בית-המשפט" מתוקף כתב מינוי".
כאשר פעל המנהל המיוחד כפי שפעל, בלא לבקש את רשותו של בית-המשפט האחראי על הסדר הנושים, הרי פעל שלא כדין. זאת, בלא להיכנס כלל ועיקר למחלוקת שבין הצדדים על נסיבות הפיטורין.
מעבר לדרוש יוער, כי נסיבות פיטוריו של מר קורן, וזאת לטענת המנהל המיוחד עצמו, אינן נעוצות בעילות ה"קלאסיות" של יחסי עובד-מעביד, אלא עיקרן בשאיפת המנהל המיוחד, לטענתו, ליעל את ניהול החברה על-ידי חיסכון בעלויות. עניין זה הינו, במובהק, בתחום אחריותו וסמכותו של בית-המשפט הדן בהסדר הנושים, ולא של בית-הדין לעבודה. עוד יוער, כי במסגרת הדיון בענייניהם של חייבים פושטי רגל וחברות חדלות פרעון, עוסק בית-משפט זה לא פעם אף בדיני עבודה בכלל, וביחסי עובד-מעביד בפרט. אי-לכך, טענת המנהל המיוחד כי עניינים אלו אינם בסמכותו של בית-המשפט של פירוק הינה תמוהה, בלשון המעטה.
מכאן, שנקודת המחלוקת ועילת ההתערבות של בית-המשפט אינם בכפיה או העדר כפיה של יחסי עובד מעביד בין שני צדדים "רגילים" לדיון משפטי. עסקינן בעצם סמכותו לפקח על צעדי בעל תפקיד שמינה, אשר לא טרח לבקש את אישורו, טרם נקט בפעולה זו, אשר אין חולק כי השפעתה על ענייני החברה, כמו גם פגיעתה האפשרית בקונה הינה ניכרת."
4. חובת המנהל המיוחד עם סיום תפקידו
תקנה 24 לתקנות החברות (פירוק) קובעת כי בסיום תפקידו על המנהל המיוחד חלה חובת מסירת דו"ח כספי ודו"ח על פעולותיו, לכונס הרשמי.
5. תוצאות אי-מילוי חובות המנהל המיוחד
סעיף 317 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 קובע כדלקמן:
"317. עונשין [174א]
(א) כונס נכסים, מפרק, מפרק זמני, מנהל או מנהל מיוחד שלא קיימו חובה לפי פקודה זו, או שלא קיימו צו, הוראה או תנאי שקבע בית-המשפט, דינם - מאסר שנה.
(ב) תאגיד שנתמנה כונס נכסים או מפרק או מפרק זמני ולא קיים חובה כאמור בסעיף-קטן (א), הרי בלי לגרוע מאחריותו של התאגיד, יראו בכך עבירה של כל אחד מחבריו אם לא הוכיח אחת מאלה:
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו, ותפקידו לא חייבו לדעת את המעשה;
(2) הוא נקט כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את ביצוע העבירה."
תקנה 23 לתקנות החברות (פירוק) מחילה את הדין החל בגין אי-מילוי חובה של המפרק הזמני, הקבוע בתקנה 16 לתקנות הפירוק, גם על המנהל המיוחד.
במידה ולא מולאה חובה מחובות המנהל המיוחד, רשאי בית-המשפט להורות על עיקול נכסי המנהל המיוחד ומכירתם ועל שימוש בדמי המכר לסילוק חובו או לכיסוי ההפסד שנגרם בשל פעולתו של המנהל המיוחד.
ב-פש"ר 1987/00[77] נדון סירובו של המנהל המיוחד של חברת מולטימדיה קיד בע"מ לשלם לבנק המזרחי סך של מיליון ש"ח מקופת הפירוק, בשל היותו נושה מובטח, יצויין כי הערב לחוב החברה כלפי הבנק, מר גולדברג, הסכים לבקשה.
בין המנהל המיוחד למר גולדברג מתנהלת מסכת ארוכה של עימותים משפטיים, במסגרתם הועלו האשמות הדדיות חריפות ובמסגרתם, הגיש מר גולדברג תביעה כנגד המנהל המיוחד בגין הפרת חוזה נטענת, הקשורה להסכם קודם בין הצדדים לרכישת פעילות החברה.
בקופת הפירוק מצויים, כרגע, כ 1.4 מיליון ש"ח, כאשר אין חולק כי הבנק הוא בעל העדיפות בפרעון מהם, להוציא תביעות של נושים בדין קדימה, אשר כמה מהן טרם התבררו עד תום. מאחר ואין חולק, כי הסך המירבי של אותן תביעות לא יעלה על 400,000 ש"ח, הגיש הבנק בקשה, לפי יועבר אליו, לאלתר, סך של מיליון ש"ח.
אלא, שלאור התביעה שהוגשה על-ידי גולדברג, מתנגד המנהל המיוחד, לעת עתה לבקשה, בטענה כי היה ותתקבל התביעה, תוטל זו על קופת הפירוק בתור הוצאות פירוק, הקודמות אף לנושים בדין קדימה.
הבנק מצידו טוען כי גם אם תתקבל תביעתו של מר גולדברג, לא תהיה זכותו מול החברה אלא זכות של נושה רגיל, הבא לאחר הבנק.
לחילופין טוען הבנק כי הוא קודם לזכות לפי התביעה, הן אם זו מכוונת כנגד המשיב בתפקידו כמנהל מיוחד, והן אם היא מכוונת כנגדו באופן אישי:
"א. אם מדובר בתביעה כנגד המשיב במעמדו כמנהל מיוחד (וזה המצב, להערכת בא-כוח הבנק), הרי עקב הסכמתו המפורשת של מר גולדברג לקבלת הבקשה דנן, אין בתביעה כדי לעכב את התשלום לבנק.
ב. אם מדובר בתביעה אישית כנגד המשיב, וזה מתכוון להגיש בתגובתו הודעה לצד ג' כנגד קופת הפירוק, הרי אין לעכב את התשלום לבנק, מהסיבות הבאות:
ב.1 אין לעכב את התשלום בשל סיכוי גרידא לתביעה כזו.
ב.2 מעמדו של המשיב, כמגיש הודעת צד ג', הינו מעמד של נושה רגיל."
מר גולדברג מסכים לקבלת הבקשה, ומתחייב להקנות לבנק (וכן לנושים בדין קדימה) קדימות מוחלטת בפרעון, על פני הסכומים אשר יגיעו לו, אם יגיעו, כתוצאה מתביעת המנהל המיוחד. מאידך גיסא, טוען גולדברג כי לשיטתו, מי שאמור לשאת בתשלום, בסופו של יום הינו המשיב, באופן אישי. יוצא מכך, כי קופת הפירוק לא תינזק, ואין כל סיבה לעכב את התשלום לבנק.
המנהל המיוחד טוען כי התביעה הוגשה בחוסר תום-לב, במטרה למנוע ממנו, כידו הארוכה של בית-המשפט, מלחקור חשדות בדבר אחריותו של גולדברג לקריסת החברה. כמו-כן נטען כי התביעה לוקה בחוסר בהירות, ולא ברורה זהות הנתבע, האם הוא אישית, או שמא הוא בכושרו כמנהל מיוחד של החברה?
לדעתו, אין כל בסיס לתביעה אישית נגדו, שכן פעל אך ורק בשם החברה אולם בין אם התביעה נגדו אישית ובין אם במעמדו כמנהל המיוחד, טוען המנהל המיוחד כי כל עוד לא נפלה התביעה דנן, אין הוא יכול לשלם כספים לבנק:
"א. אם מדובר בתביעה כנגדו כמנהל מיוחד – הרי קופת הפירוק היא שתישא בנטל, בתוך הוצאות פירוק הקודמות לבנק.
ב. אם מדובר בתביעה אישית, הרי שהוא עתיד להגיש הודעת צד ג' לחברה, מתוקף העובדה כי ההלכה הפסוקה קובעת כי תביעות מעין אלו (בגין הפרת חוזה נטענת) צריכות להיות מוגשות כנגד קופת הפירוק – ופעם נוספת, יפול הנטל על קופת החברה בתור הוצאות פירוק."
המעשה אשר הוליד את תביעתו של מר גולדברג היה הסכם מכירת הפעילות, אשר נחתם בין אדיו טים לבין החברה לאחר הפירוק, כאשר המנהל המיוחד, אז, כמפרק זמני, ייצג את החברה בתוקף תפקידו.
המדובר בתביעה כנגד חברה בפירוק, אשר תוצאותיה והוצאותיה, אם תתקבל, יושתו על קופת החברה בתור הוצאות פירוק, אשר קודמות הן לבנק והן לנושים בדין קדימה. זאת, אלא-אם-כן יפסק כי המשיב אישית, ולא החברה, הוא זה שחב בגין המעשים והמחדלים נשוא התביעה.
השאלה המכרעת, על-כן, לעניינה של בקשה זו, הינה האם ישנו סיכוי סביר, כי תביעתו של מר גולדברג סופה להטיל עול נוסף על קופת הפירוק. זאת כאשר אם ישולם לבנק הסכום אותו הוא מבקש, לא יוותר די בקופת הפירוק לשלם הן חיוב נוסף זה והן את סכום הנשייה בדין קדימה (כשתקבע זו) במלואם. ודי בסיכון מוחשי וריאלי, גם אם הינו קטן יחסית בהסתברותו.
אמנם, גולדברג ואדיו-טים התחייבו, כי הם מוותרים, באופן מוחלט וגורף, על כל קדימות שתהיה להם, אם תהיה להם, על פני הנושה המובטח (הבנק), והנושים בדין קדימה. אך השאלה היא האם ניתן לתת תוקף להתחייבות זו, בשל היותה התניה או ויתור לכאורה על דיני הקדימה הקבועים בחוק. הרי מעמדם של דיני הקדימה הינו קוגנטי ובלתי-ניתן להתניה כלשהי באמצעות הסכם בין צדדים כלשהם ב "סולם הנשיה", וכדברי כב' השופטת ו' אלשייך:
"קוגנטיות זו הינה פרי האינטרסים הסוציאליים והכלכליים רבי המשקל הגלומים בדיני הקדימה, בתובנה כי בהעדרה של קוגנטיות זו, הרי שהתניות "סדרתיות" על דיני הקדימה מצד גורמים כלכליים רבי כח כגון בנקים או מעבידים גדולים המסוגלים להכתיב את רצונם באמצעות חוזים אחידים עשויה להפוך דיני קדימה אלו לאות מתה."
בנסיבות המקרה הנדון קבעה כב' השופטת ו' אלשייך כי לא בוודאות מדובר בתניה על דיני הקדימות, וגם אם כן אין המדובר בתניה פסולה. זאת משום שהיוזמה להתניה באה מצד המתחייבים – גולדברג והחברה, שאינם נושי החברה, אלא נמצאים במעמד נפרד של נושי חוב עתידי הכלול במסגרת הוצאות הפירוק.
טעם נוסף לאי-פסילת התניה הוא שהבנק כנושה מובטח יקבל את הכסף באופן ישיר מקופת הפירוק, ואילו מר גולדברג הוא ערב של הבנק, כך שאם יזכה בתביעתו, יצטרך במילא להחזיר את הכסף לבנק כערב. על-כן, נקבע, אין למנוע מעבר ישיר כאשר התחליף הוא מעבר עקיף, בו יגיעו הכספים תחילה אל אדיו-טים וגולדברג, ולאחר מכן יתבע אותם הבנק בתור ערבים לחובו אשר לא נפרע עקב חיסורם של אותם כספים עצמם מקופת הפירוק.
אך כאמור, השאלה העיקרית הינה, האם קיימת עדיין אפשרות סבירה כי בדרך כלשהי יפול הנטל, אם תצלח התביעה, בכל-זאת על קופת הפירוק באופן שיגרום לסיכון לפיו אם תתקבל הבקשה לא ישאר בקופה די, בבוא העת, עבור הנושים בדין קדימה.
לאחר הגשת התביעה, יכולים להיווצר ארבעה תרחישים:
"א. התביעה כנגד המשיב תידחה.
ב. התביעה כנגד המשיב תתקבל, כאשר היא נחשבת מראשיתה לתביעה כנגד המשיב במעמדו כבעל תפקיד בפירוק, להבדיל מתביעה אישית.
ג. התביעה כנגד המשיב אישית תתקבל, אולם הודעת צד ג' שלו כנגד קופת הפירוק תצלח, ובדרך זו יוחזר אליה החוב.
ד. התביעה כנגד המשיב אישית תתקבל, והודעת צד ג' שלו תכשל, קרי, הוא יאלץ לשאת בחיוב שיפסק מכיסו האישי.
עיון בכל ארבע האפשרויות מעלה כי לאור תקפות הוויתור מצד גולדברג ואדיו-טים, הרי אף אחת מהאפשרויות לא תביא להטלת הנטל על קופת הפירוק.
א. אם תידחה התביעה, הרי ברור כי לא יקום חיוב כלשהו, וקופת הפירוק לא תנזק. ב. אם תתקבל התביעה כמכוונת נגד המשיב במעמדו כבעל תפקיד בהליכי פירוק ולא כנגד המשיב אישית, הרי התביעה הופכת להוצאות פירוק, שעל קדימותן ויתרו התובעים מראש לטובת הבנק והנושים בדין קדימה.
ג. אם תתקבל התביעה כנגד המשיב אישית, אולם הודעת צד ג' שלו כנגד הפירוק תצלח, הרי פעם נוספת, עסקינן בהוצאות פירוק. ...
ד. אם תתקבל התביעה כנגד המשיב אישית, והודעת צד ג' שלו תכשל:
אמנם, צודק המשיב בטענתו, כי מצבים כאלו הינם נדירים ביותר...
ברור הוא, כי אם מוצא בית-משפט לנכון להפעיל את הסעיף דנן (סעיף 374 לפקודת החברות) כנגד מפרק, אזי יאלץ הוא לשלם מכיסו האישי, בלא שיוכל להעזר בהודעת צד ג' כנגד קופת הפירוק. פרשנות אחרת היתה מייתרת את הסעיף לחלוטין. יוצא מכך, כי אם תסתיים התביעה בהטלת חבות אישית על המשיב (ואין בדבר מהאמור בהחלטתי זו בכדי לרמוז לכיוון זה), הרי, שקופת הפירוק לא תנזק, באשר המשיב לא יוכל לחזור אל הקופה, וישלם מכיסו הוא."
באשר לטענת המנהל המיוחד כי גם אם אין חשש לקופת הפירוק מבחינת התביעה, הרי שההוצאות להתגוננותו יפלו על קופת הפירוק, קבעה כב' השופטת ו' אלשייך כי על-אף שסכום ההוצאות, יכול ויבוא על חשבון נושים בדין קדימה, אין בכך כדי לדחות את כל הבקשה, כיוון ש:
"א. המנהל המיוחד, מעצם היותו פועל בנכסי החברה ולא מנכסיו האישיים, מוגבל בכמות ההוצאות שהוא מסוגל ומורשה להוציא במסגרת מאבק משפטי, וזה נתון תמיד לפיקוחם של כונס הנכסים הרשמי ובית-המשפט. די בכך, בכדי לשמור על קופת הפירוק מפני הוצאות מופרזות ולא מוצדקות, ולצמצם את הסיכון עבור הנושים בדין קדימה.
ב. הסכום של 400,000 ש"ח, אשר נשאר בקופת הפירוק עבור הנושים בדין קדימה אינו אלא "כרית ביטחון" מקסימלית, אשר נועדה למצב בו יתקבלו כל תביעותיהם לחלוטין, באופן המירבי האפשרי לפי החוק. קיים סיכוי ניכר מאוד, כי בסופו של יום, הסכום אשר יאושר לנושים בדין קדימה יפול מערך זה באופן משמעותי.
ג. המשיב עצמו טוען כי התביעה מופרכת על פניה, וכי קיים סיכוי גדול כי תידחה על-הסף. טענה זו אינה מתיישבת, בלשון המעטה, עם חששו כאילו תגזול ההתגוננות בפניה סכומי עותק מקופת הפירוק."
על-כן נקבע כי בקשת הבנק תתקבל בחלקה ויועבר אליו סכום של 800,000 ש"ח מקופת הפירוק, כאשר יתרת ה-600,000 ש"ח נותרים כ"כרית ביטחון" לפרעון הוצאות התביעה ותשלום הנשיה בדין קדימה, אם יהיה צורך בכך.
ת"א (י-ם) 4393/02[78] היא תביעה לתשלום חוב ממנהל מיוחד של חברה שפעלה תחת צו הקפאת הליכים, בגין חוב עבור הספקת בטון, שלא נפרע. התביעה הוגשה נגד המנהל המיוחד באופן אישי.
התובעת, חברת שפיר, התקשרה עם חברת שלמי-עד בע"מ (להלן: "שלמי-עד") בהסכם להספקת בטון, אספלט, חומרי מחצבה ושירותי הובלה.
לימים שלמי-עד נכנסה למצב של הקפאת הליכים, ולטענת התובעת שלמי-עד נותרה חייבת לה ולחברות בת שלה סכום של 608,426 ש"ח, ונותרו בידיה שיקים שלא נפרעו.
לאחר שניסיון להסדר נושים נכשל, הכין הנאמן תוכנית הבראה, ומונה לשלמי-עד מנהל מיוחד.
בכוונת המנהל המיוחד היה לסיים את העבודות שהיו תלויות ועומדות, ולשם כך היה צורך בהספקת חומרים. חברת שפיר, התובעת, הסכימה לספק בטון לשלמי-עד בצו הקפאת הליכים, חרף החוב שלא שולם על-מנת לסיים את העבודות.
במסגרת ביצוע ההזמנה, נותר חוב בסך 57,040 ש"ח, הכולל מע"מ, נכון ליום 3.12.02, מועד בו הוגשה התביעה, כנגד המנהל המיוחד, באופן אישי.
לטענת התובעת, הנתבע ציין בפניה כי הנאמן והוא "יהיו אחראים למילוי ההתחייבויות הכספיות של חברת שלמי-עד כלפי התובעת", וכי לאור מצג זה הוא ערב לפירעון החובות בתקופת הקפאת ההליכים עבור הבטון. וכי המנהל המיוחד חתם באופן אישי על ההסכם.
לעומתו טוען הנתבע כי חתם על ההסכם כמנהלה המיוחד של שלמי-עד, וכי לא היה אחראי אישית. התשלום היה אמור להיות משולם מתוך התקבולים שהיו אמורים להתקבל ממשרד הביטחון שעבורו נעשתה העבודה באתרים אליהם סופק הבטון, וכי הנתבע לא ערב אישית ולא חתם באופן אישי.
כב' השופט י' שפירא קבע כי מן המסמכים עולה, שהנתבע פעל כמנהל המיוחד, ולא חתם באופן אישי (ההסכם נכתב על נייר חברה של שלמי עד, והחתימה היתה בתואר המנהל המיוחד).
כמו-כן נקבע כי בהיות המנהל המיוחד מפעיל חברה חדלת פרעון, הרי שחלות עליו חובת אמון וזהירות מוגברת כלפי הבאים עימו במגע במסגרת תפקידו. בתוך כך אסור לו להיכנס להוצאות וליצור חובות חדשים, אם אינו רואה את המקור לכיסויים.
אולם, במקרה הנדון הנתבע פעל בסבירות והכספים היו אכן אמורים להגיע ממקור מהימן – משרד הביטחון, ולא היה מקום לחשש לאי-תשלום על ידו עבור האספקה או כי ייעשה תרגיל "עוקץ" כלשהו שייעשה על-ידי קבלן או יזם פרטי זה או אחר.
העסקה נכשלה כיוון שלמשרד הביטחון היו טענות כלפי טיב היציקות באתר ועל-כן נקבע כי:
"במקרה שלפנינו, האשמה רובצת על התובעת בכך שסיפקה בטון לא בטיב הדרוש, ומשרד הביטחון קיזז סכומים כפי שהעידו עדי ההגנה. לפיכך, אם לא פעל הנתבע בכוונת זדון או מירמה, ואני קובע שלא פעל כך, הרי שאין לחייבו אישית... הנתבע פעל בתום-לב וביושר, ולא התרשל בתפקידו. להפך, הוא השתדל ועבד כמיטב יכולתו, בלא שקיבל בסופו של דבר תמורה. לפיכך, המסקנה היא כי אין להטיל אחריות אישית על הנתבע ואין לחייבו בסכום התביעה."
[52] וולובסקי א', כונס נכסים בדיני החברות (מהדורה שניה, התשס"ד-2004, ירושלים) 105.
[53] ע"א 4163/04 צבי איציק, רואה חשבון מנהל מיוחד נ' בונה צור בע"מ ואח', תק-על 2004(3), 1021 (2004).
[54] ע"א 846/03 עורך-דין נעם פלד נ' עורך-דין ברכה פודורובסקי, תק-על 2003(1), 1447 (2003).
[55] ע"א 846/03 עורך-דין נעם פלד נ' עורך-דין ברכה פודורובסקי, תק-על 2003(1), 1447 (2003).
[56] בש"א (ת"א-יפו) 13189/04 כלל אינבסטמנט האוס בע"מ (בפירוק) נ' אי.די.בי חברה לפיתוח בע"מ ואח', תק-מח 2004(4), 12, 14 (2004).
[57] ע"א 37/66 "גלחא" 1960 בע"מ נ' מתכות בע"מ בפירוק ואח', פ"ד כ(3), 144 (1966).
[58] פש"ר (ת"א-יפו) 1717/00 אורית גניש עורך-דין נ' חברת, תק-מח 2002(1), 62894 (2002).
[59] פש"ר (ת"א-יפו) 1872/01 ביבי עזרא נ' שרה גלזר, תק-מח 2002(2), 2643, 2647 (2002).
[60] פש"ר (ת"א-יפו) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר, תק-מח 99(2), 65535 (1999).
[61] ע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ' רוטברד ואח', פ"ד מה(4), 102 (1991); ע"א 63/85 ניר נ' אריאלי, פ"מ מו(ב), 313.
[62] פש"ר (ת"א-יפו) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר, תק-מח 99(2), 65535 (1999).
[63] פש"ר (ת"א-יפו) 2043/01 בן חור ל. סחר נ' גן אורנים, תק-מח 2002(3), 66, 84 (2002).
[64] בש"א (נצ') 283/03 מי השרון 1984 חברה למבנים מעץ בע"מ נ' קלת (1991) אפיקים בע"מ (בפירוק) ואח', תק-מח 2004(1), 6596, 6611 (2004).
[65] ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח', פ"ד נא(4), 769 (1997).
[66] פש"ר (ת"א-יפו) 590/97, בש"א (ת"א-יפו) 26776/00 עורך-דין ארז נ' עורך-דין וולובסקי, תק-מח 2001(1), 29498 (2001).
[67] פש"ר (ת"א-יפו) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר, תק-מח 99(2), 65535 (1999).
[68] ע"א 163/73 וולטון נ' זכריה, פ"ד כז(2), 761 (1973).
[69] פש"ר (ת"א-יפו) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר, תק-מח 99(2), 65535 (1999).
[70] ת"א (נצ') 1306/00 תבור תעשיות שיש נ' מרגרטן שמואל, תק-מח 2003(3), 7313 (2003).
[71] ת"א 400/89 כונס הנכסים הרשמי נ' ארווין זוסמן, פ"מ נד(2), 211.
[72] פש"ר (ת"א-יפו) 40/97 אילן שביט נ' רביב עמק חפר, תק-מח 99(2), 65535 (1999).
[73] בש"א (י-ם) 6906/04 שם טוב אופירה ואח' נ' עורך-דין אמיר רחמני מנהל מיוחד של חברת נופרם ההנדסה פיתוח ובניה בע"מ מטעם בית-המשפט המחוזי בירושלים, תק-מח 2005(3), 5489 (2005).
[74] בש"א (נצ') 2836/02 אלי שילוני נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2002(3), 9499 (2002).
[75] פש"ר (ת"א-יפו) 1987/00, בש"א 18919/01 בנק המזרחי נ' דן פרידמן, תק-מח 2001(3), 2832 (2001).
[76] פש"ר (ת"א-יפו) 2043/01 יוחאי פלג נ' גן אורנים, תק-מח 2002(2), 65535 (2002).
[77] פש"ר (ת"א-יפו) 1987/00 בנק המזרחי נ' דן פרידמן, תק-מח 2001(3), 2832 (2001).
[78] ת"א (י-ם) 4393/02 שפיר מבנים 1991 בע"מ נ' שמואל סורק, תק-מח 2004(2), 2259 (2004).