botox

פיצויים בגין התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין

1. גירוש האישה בעל כורחה באמצעות הודעת מסרון שנשלח לאמה
ב- תמ"ש (משפחה יר') 17950/09 {ס. ד. נ' מ. ר., תק-מש 2011(1), 353 (2011)} נפסק מפי כב' השופט דניאל טפרברג:

"הנתבע בתיק שבפניי גירש את אשתו בעל כורחה באמצעות הודעת מסרון (SMS) ששלח לאמה. בית-הדין השרעי קבע כי שליחת ההודעה יצרה מעשה של גירושין תקפים על-פי הדין המוסלמי.
כעת, מונחת בפניי תביעה נזיקית בעילה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), אשר הגישה התובעת ס.ד. (להלן גם: "האישה"), כנגד הנתבע, מ.ר. (להלן גם: "האיש"). האישה עותרת לקבלת פיצויים מהאיש נוכח הפרת סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

העובדות
הצדדים נישאו על-פי הדין השרעי ביום …2007.
זמן קצר לאחר נישואי הצדדים עלתה מערכת היחסים על שרטון, וביום 18.6.07 עזבה התובעת את בית הצדדים בעודה הרה לנתבע, ועברה להתגורר בבית אמה. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות שהביאו לעזיבת התובעת את הבית וכן באשר לקיומם של ניסיונות מצד הנתבע לפייס את התובעת ולהשיבה לבית הצדדים.
בין לבין, ילדה התובעת את בתם המשותפת של הצדדים, אשר אותה לא פגש הנתבע מעולם.
ביום 4.4.08 שלח הנתבע לטלפון הנייד של אם התובעת, וכן לטלפון הנייד של אחי התובעת מסרון בזו הלשון (בתרגום מערבית):
"ע' (שמה של אם התובעת, ד.ט.) עם כל הצער, בתך גרושה משום שאני התארסתי. תודה".
יצויין כי עובר לשליחת המסרון הגישה התובעת תביעה למזונות אישה לבית-הדין השרעי, עם-זאת, לא הוגשה תביעת גירושין על-ידי מי מהצדדים.
עוד התברר במהלך התנהלות התיק, כי הנתבע נשוי כיום לאישה אחרת, שאותה נשא בסמוך לעזיבת התובעת את בית הצדדים.
ביום 12.11.08, קבע בית-הדין השרעי במסגרת הדיון בתביעת המזונות שהגישה התובעת, כי שליחת המסרון יצרה גירושין תקפים. מפאת חשיבותה של החלטת בית-הדין השרעי לענייננו אצטט את תרגום ההחלטה באריכות:
'בתאריך 7.7.08 בירר בית-הדין מהנתבע את עניין הגירושין והוא הודה ששלח את שתי ההודעות לאמא של אישתו ולאחיה, אך הוא הזכיר כי זה בא במטרה להפחיד ולא יותר... ואחרי שלושה או ארבעה שבועות פנה אל השייח ב' והודיע לו על מה שקרה והסביר לו כי הוא רוצה את אשתו, והתשובה של האחרון הייתה כי עליו להחזירה ואז פנה השייח ב' הנ"ל לדודה של התובעת והודיע לו על רצון הנתבע להחזירה. אחרי בדיקה בדברי הצדדים בית-הדין רואה כי הגירושין אשר הודה בהם הנתבע הינם גירושין תקינים מוגמרים (הדגשה שלי, ד.ט.). הובא בסעיף 228 מספר הדין השרעי בדיני האישות (שהגירושין הם בעל-פה בכתב המצויר בבירור...ומותר לשולחם לאישה כתובים במכתב). הגירושין אשר נוסחו דרך טלפון סלולארי ושלח אותו לחמתו הם גירושין תקפים ממנו, אפילו דבריו נכונים שהגירושין היו במטרה להפחיד... טענת הנתבע בעניין ההחזרה הנה דחויה כי מה שעשה שליחת ב' הנ"ל על-מנת להחזיר את אשתו ולאשר לו שהוא רוצה את אשתו, לא מספיק להחשב כהחזרתה (הדגשה שלי, ד.ט.), הנתבע גם כן היה עליו לומר דברים המורים על החזרה, לא מספיק להפנות שליח אל דוד האישה...'
ביום 24.8.10 ניתן פסק-דין על-ידי בית-הדין השרעי בתביעת המזונות, ובמסגרתו נדחתה תביעת התובעת "בהיעדר ראיה".

טענות הצדדים
טענות התובעת
התובעת טוענת כי כתוצאה ממעשה כפיית הגירושין נגרם לה נזק כספי כשיעור המזונות שלו הייתה זכאית למשך כל חייה כאישה נשואה. נוסף על-כך, טוענת התובעת כי נגרם לה נזק נפשי ובושה כתוצאה מפגיעה במעמדה החברתי בהיותה משתייכת לחברה המוסלמית השמרנית. כן נגרם לתובעת לטענתה נזק משאפסו סיכוייה להינשא בשנית בהיותה גרושה, ויתרה מזאת, מתקשה היא לצאת ולעבוד למחייתה שכן היא מטופלת בילדה קטנה.
עוד מוסיפה התובעת וטוענת כי לאורך תקופת הנישואין הקצרה של הצדדים סבלה היא מאלימות והשפלות מצד משפחת הנתבע, ולמרות זאת היא העדיפה לשמור על חיי הזוגיות. ביום בו עזבה את בית הצדדים עשתה זאת באישורו של הנתבע ובעקבות סכסוך עם אחות הנתבע, ובסופו-של-יום, בעטיו של הנתבע ומשפחתו, עזיבתה הפכה לקבועה.
לטענת התובעת, הנתבע לא טרח להשיבה לביתו ולפייס אותה ולא חזר ממעשה הגירושין שלו, אלא ההפך הוא הנכון: הנתבע נישא לאישה אחרת ולא התעניין כלל בתובעת ובילדה שנולדה לו ממנה.
מכאן, טוענת התובעת כי יש להשית על הנתבע לשלם לה פיצויים בסל של 125,000 ₪, בגין נזקיה. בנוסף, יש לחייב את הנתבע בתשלום שכרה של מטפלת עד הגיע הקטינה לגיל 10, וזאת על-מנת לאפשר לתובעת לצאת ולעבוד.

טענות הנתבע
הנתבע דוחה את טענות התובעת וטוען כי התובעת עזבה את בית הצדדים ללא הצדקה ולנוכח סכסוך שהתגלע בינו לבין אמה. לדבריו, היו מצידו ניסיונות רבים להשיבה אליו ואל ביתו, לרבות שליחת אנשים מכובדים שידברו אל לבה וישכנעו אותה לחזור אליו, ואולם היא סירבה בעקבות מעורבותה של אמה בסכסוך.
לעניין שליחת המסרון, טוען הנתבע כי כוונתו לא הייתה לגרש את התובעת באמצעי זה, אלא המטרה הייתה הפחדת אם התובעת על-מנת שזו תחדל מהתערבותה ותגרום לבתה לשוב לבית הצדדים. עוד טוען הנתבע כי עוד בטרם הסתיימו "ימי ההמתנה" הנהוגים בדין המוסלמי, שלח אל התובעת שליחים על-מנת שיחזירו אותה לבית הנתבע, ומשום כך סבר שבהתאם לדין השרעי התובעת אינה מגורשת.
עוד מוסיף הנתבע וטוען כי במסגרת תביעת המזונות והמדור שהגישה התובעת לבית-הדין השרעי, קבע בית-הדין כי המדור כשיר למגורים, ולפיכך לא הייתה לתובעת סיבה מוצדקת לעזוב את בית הצדדים. משכך, טוען הנתבע כי התובעת הביאה על עצמה את הנזקים שלהם היא טוענת ועל-כן יש לייחס לה "אשם תורם" משעזבה את בית הצדדים ובחרה שלא לחזור אל הנתבע אף לאחר שיגור שליחים על-ידי בית-הדין השרעי.
הנתבע דוחה את טענות התובעת לעניין הנזק הנפשי שנגרם לה וטוען כי נזק זה לא הוכח, כמו גם אי יכולתה להינשא בשנית. לעניין הפיצוי בגין מזונות האישה, טוען הנתבע כי בית-הדין השרעי דן בסוגיה זו ודחה את תביעת מזונותיה של האישה.
המסגרת הנורמטיבית
עילת התביעה היא הפרת חובה חקוקה על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כאשר החובה שהופרה היא זו הנקובה בסעיף 181 לחוק העונשין:
'התיר איש את קשר הנישואין על כרחה של האישה, באין בשעת התרת הקשר פסק-דין סופי של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך המחייב את האישה להתרה זו, דינו - מאסר חמש שנים.'
ודוק: על-מנת לבחון את התקיימותה של העבירה יש לעמוד על היסודות המרכיבים אותה, היינו: מעשה גירושין בר-תוקף, אי הסכמתה של האישה והיעדר פסיקה מבית-דין או בית-משפט מוסמך המחייב את האישה בהתרת הנישואין.
בפסק-הדין המנחה בסוגיה זו - ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169 (1984) - דנה כב' השופטת נתניהו בשאלה האם התכוון סעיף 181 לשלול מן האישה את התרופה האזרחית והגיעה למסקנה חד-משמעית שהמ דובר בחובה חקוקה שהפרתה יוצרת עילה לפיצוי נזיקין (בעמ' 182-181):
'העובדה, שהדין השרעי מכיר בזכויות ממוניות מסוימות שלה כאישה גרושה, אינה שוללת את העובדה, שהיא נפגעת וניזוקה בעצם גירושיה ללא עילה שהוכרה בפסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בכך קמה לה עילת תביעה בנזיקין...
משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל-כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק- דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין. לסיכום - סבורה אני, כי נתקיימו כאן כל היסודות לקיומה של העילה של הפרת חובה חקוקה.'
מכאן שאכן עומדת לאישה, אשר לטענתה גורשה בעל כורחה, הזכות לתבוע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת סעיף 181 לחוק העונשין.
בתי-המשפט על ערכאותיהם השונות עמדו לא אחת על העיקרון שעמד בבסיס חיקוקו של סעיף 181, והוא החתירה לשיויון בין המינים ומניעת אפליה בתחום המעמד האישי, למצער כאשר הפגיעה במעמד האישה היא קשה ומשמעותית, כמו בתופעות של ביגמיה או גירושין בעל כורחה (וראו: ע"א (ת"א) 1059/94 ג'אבר נ' ג'אבר, פ"מ תשנ"ה(א), 458).
השקפת העולם המבוססת על שמירת כבודו של האדם ושיויון בין המינים אינה יכולה לשאת את הפגיעה האנושה וההשפלה שהן מנת חלקה של אותה אישה שבן זוגה, אותו אדם שבא איתה בברית נישואין, מחליט לפעול באופן חד-צדדי, לשנות את מעמדה ולגרשה מחייו ללא הבעת הסכמה מצידה, ומשכך חוקק סעיף 181 לחוק העונשין והוכרה העוולה של הפרת חובה חקוקה בהקשר זה.
התפיסה המייחסת חומרה רבה למעשה גירושין חד-צדדי הפוגע בכבוד האדם, תעניק משקל מצומצם למדי לתרומתה של האישה למעשה הגירושין החד-צדדי, או לשון אחרת: להצדקה העומדת לצידו של המגרש בעל כורחה, שכן המעשה שבוצע הוא כה פוגע ומשפיל עד כי כמעט ואין מעשה או התנהגות היכולים להצדיק נקיטה בצעד שכזה, והמוקד הוא בנורמה הפסולה שבוצעה.
מכאן נובעת העמדה שלפיה אף אם האישה הייתה מעוניינת בסופו-של-יום בגירושין והוצגו ראיות אובייקטיביות לביסוס עובדה זו, גם אז עדיין תעמוד לאישה הזכות לתבוע פיצויים על עוגמת הנפש והבושה שנגרמו לה כתוצאה מהדרך שבה נעשו הגירושין (וראו: פסק-דינו של כב' השופט כץ תמ"ש (יר') 12921/04 מ.ר. נ'. מ.ב. (לא פורסם) וכן פסק-דינו של כב' השופט הכהן תמ"ש 13010/06 ש' נ' ר' (לא פורסם, 27.7.08)).
בהקשר זה יש לתת את הדעת לייחוס אשם תורם לאישה במקרה שבו התנהגותה בזמן החיים המשותפים הייתה לא ראויה או במקרה שבו היא בחרה לעזוב את בית הצדדים עובר למעשה הגירושין. כאן מאמץ אני את העמדה שהובעה על-ידי בית-המשפט העליון ב- ע"א 240/87 קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ, פ"ד מג(3), 507 (1989), ולפיה כמעט בלתי-אפשרי להעלות טענת אשם תורם בהליך נזיקי בעילה של הפרת חובה חקוקה.
זאת ועוד: ההליך שנידון בפני בית-המשפט העליון נסב על תאונת עבודה שבמהלכה איבד המערער ארבע מאצבעותיו והמשיב - המפעל טען כי התאונה נגרמה בעטיו של העובד. סבור אני כי מסקנת בית-המשפט העליון בעניין הקושי לטעון אשם תורם נכונה שבעתיים בהליך מסוג זה שבפניי, שבו הנתבע יכול היה להשיג תוצאה דומה, קרי: גירושין, גם מבלי לנקוט באמצעים חד-צדדיים, וזאת על-ידי פנייה ישירה לאישה להגיע להסכמה ובמקביל לבית-הדין המוסמך.
כעת, לאחר שעמדנו על טיבה של העילה הנזיקית, נבחן האם יסודותיה מתקיימים בנסיבותיו של הליך זה.

מן הכלל אל הפרט
בית-הדין השרעי האמון להכריע בענייני נישואין וגירושין של מוסלמים הכריע, אגב תביעת המזונות, כי המסרון ששלח הנתבע לאם התובעת יצר את גירושי הצדדים.
הנתבע ניסה להשיג על ההחלטה בכתבי טענותיו ובמהלך הדיונים בפניי, ואולם בית-משפט זה, כידוע, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו של בית-הדין השרעי, ומשכך אין זה המקום הראוי לטעון כנגד ההחלטה.
מירב טענות ההגנה של הנתבע, כמו גם החקירות שביצע במועד הדיון והעדים שביקש לזמן (ואשר לא העידו בסופו-של-יום), התמקדו בניסיונותיו הלכאוריים של הנתבע להשיב אליו את התובעת לפני ואחרי מעשה הגירושין, באמצעות דודה וכן באמצעות שליחים מטעם בית-הדין השרעי:
'אני שלחתי אנשים נוספים. למשך שנה אני שולח אנשים אך זה לשווא.'
(עמ' 26 לפרוטוקול, שורה 22)
ברם, המשמעות של ניסיונות השבתה של התובעת ושליחת האנשים אליה, נוגעים למעשה הגירושין עצמו ולתוקפם של הגירושין, שאינם בסמכותו של בית-משפט זה, ואין בינם לבין ההליך שבפניי דבר. קביעה זו מקבלת משנה תוקף לאחר שבית-הדין השרעי אמר את דברו והכריע כי הגירושין תקפים בעודו מתייחס לניסיונות ההחזרה – 'טענת הנתבע בעניין ההחזרה הנה דחויה כי מה שעשה שליחת ב' הנ"ל על-מנת להחזיר את אשתו ולאשר לו שהוא רוצה את אשתו, לא מספיק להחשב כהחזרתה'. (הדגשה שלי - ד.ט). משפסק בית-הדין השרעי כי הגירושין תקפים ומשהנתבע הודה לכל אורך הדרך כי הוא אכן שלח את המסרון, אין מקום עוד לדון בנסיבות האופפות את מעשה הגירושין.
בדומה לכך, טענותיו של הנתבע שלפיהן לא התכוון לגרש את האישה באמצעות שליחת המסרון (עמ' 27 לפרוטוקול), דינן להידחות. ראשית, בית-הדין השרעי דחה טענות אלה וקבע שאף אם נכונים הדברים, הגירושין תקפים, וכאמור תוקפם של הגירושין הם שמקימים את העילה. שנית, ולגופה של טענה, הנתבע לא הוכיח את טענתו זו, שכן הנוסח בו בחר - "בתך גרושה משום שאני התארסתי" - אינו משתמע לשתי פנים, ובנוסף, העובדה שבחר להינשא לאישה אחרת בסמוך לכך מעידה כי הנתבע ראה במעשה שעשה גירושין תקפים.
משהגענו לכלל מסקנה כי נעשה מעשה גירושין ללא החלטה מקדימה של בית-דין מוסמך המחייבת גירושין, וברי כי המעשה התבצע בכל כורחה של האישה, שכן הגירושין נוצרו על-ידי שליחת הודעה כתובה מבלי שיכולה הייתה היא להתנגד, עולה כי קמה עילה של הפרת חובה חקוקה משהפר האיש את סעיף 181 לחוק העונשין.
כעת אפנה לדון בשיעור הפיצוי.
שיעור הפיצוי
ב- ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995) נקבע כי אף במקרה שבו לא הוכיחה התובעת את נזקיה והיקפם יש לפסוק לה פיצוי על הנזק הכללי שנגרם לה מעצם הפרת החובה החקוקה:
'גם בהיעדר ראיות על נזק ממשי שנגרם לתובעת, היה על בית-המשפט לפסוק פיצוי מוערך על נזק כללי שבודאי נגרם לה כתוצאה מהתרת המשיב את קשר הנישואין בעל כורחה.'
בית-המשפט המחוזי בתל אביב הלך צעד אחד קדימה וקבע בעניין ג'אבר לעיל, כי יש לפסוק במקרים מעין אלה פיצויים עונשיים שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע.
עוד יש לציין את ע"א 4440/97 אמל מורשד דיאב נ' שאקר חטיב, תק-מח 97(4), 261 (1997) שם נפסק כי בקביעת שיעור הפיצוי בית-המשפט ייתן דעתו למשך הנישואין ולהולדתם של ילדים במהלכם, לסיכוייה של התובעת להינשא בשנית, וכן לגובה המוהר הדחוי בו התחייב האיש כלפי האישה.
כשלעצמי, סבור אני כי לא ניתן לכמת את הנזק שנגרם לתובעת. ראשית, קשה לאמוד את הנזק הנפשי, הצער והבושה שהיו מנת חלקה של התובעת כתוצאה מהגירושין בעל כורחה, מה גם שהיא לא הוכיחה נזק זה. שנית, סבור אני כי במקרים מעין אלה לא ניתן לחשב את הפיצוי על-פי עיקרון השבת המצב לקדמותו, שכן אין לדעת מה היה גורל חיי הנישואין של הצדדים לולא המעשה החד-צדדי. מטעם זה בדיוק, איני סבור כי יש מקום לחייב את האיש בפיצוי עבור דמי המזונות שנמנעו מהאישה, שכן יתכן שנישואיהם היו מסתיימים בלאו הכי. לכך יש להוסיף, בענייננו, את העובדה שבית-הדין השרעי דן בתביעת המזונות של האישה והחליט לדחותה מטעמיו, ועל-כן לאישה לא קמה זכות למזונות על-פי הכרעתו (לסקירת הסוגיה של דיני מזונות אישה בדין השרעי ראו: תמ"ש (נצ') 2881/03 פלונית נ' פלוני, (לא פורסם, 29.5.06)).
המתווה הנכון, לשיטתי, הוא לפסוק לתובעת פיצוי עבור נזק כללי המתחשב בנסיבות העניין (משך זמן הנישואין, המצב הכלכלי שנוצר עם הגירושין, וכיו"ב), ולשלב בפיצוי רכיב עונשי אשר יבטא את האינטרס הציבורי למגר נורמה פסולה מעין זו (והשוו: תמ"ש (חד') 4610/03 א.ש.ס. נ' ע.א.ד, (לא פורסם, 18.1.07)).
בנסיבות העניין שבפניי, דרכיהם של הצדדים נפרדו כעבור 3 חודשי נישואין, בעוד התובעת הרה, והיא גורשה בעל כורחה כעבור כשנה. התובעת העידה כי מצבה הכלכלי דחוק, היא נסמכת על שולחנה של אמה, אינה עובדת ואת מרבית זמנה היא מקדישה לגידול הבת המשותפת של הצדדים (עמ' 13 לפרוטוקול). הרכיבים שיש לשקול, איפוא, הם הפגיעה הנפשית, הכלכלית, הבושה, ופגיעה בסיכויי האישה להינשא לנוכח גירושיה בניגוד לרצונה, רכיבים שאינם ניתנים לכימות. בהקשר לגובה הנזק, סבור אני כי יש להתחשב אף בעובדה שהנתבע שילם לתובעת את מלוא המוהר שבו נתחייב.
משכך, לנוכח הנסיבות, משך זמן הנישואין הקצר, העובדה כי התובעת מטופלת בילדה קטנה, אך מנגד היא לא הוכיחה את הנזק הנפשי שנגרם לה, וכן בהתחשב בתשלום המוהר על-ידי הנתבע, אני מעמיד את גובה הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובעת בגין הנזק הכללי על סך של 95,000 ₪.
בעניין בקשתה של האישה לחייב את האיש בתשלום עבור הוצאות דמי טיפול בגין הקטינה, הרי שאין מקום במסגרת תביעת פיצויים לחייבו בהוצאות אלה, וטענה זו עליה להתברר בהליך המתאים.
אשר-על-כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 95,000 ₪.
סכום זה ישולם בתוך 3 חודשים מהיום, ולאחר מועד זה יישא הפרשי ריבית והצמדה.
כמו-כן, אני מחייב את הנתבע בהוצאות ההליך בסך 5,000 ₪ שישולמו לטובת אוצר המדינה.

2. גירוש התובעת באופן חד-צדדי ובהיעדר הסכמה מצידה
ב- תמ"ש (משפחה יר') 26891/02 {ר. א. נ' ר.ז., תק-מש 2009(1), 567 (2009)} נפסק מפי כב' השופט פיליפ מרכוס:

"1. לפני תביעה שהגישה ר. א. (להלן: התובעת), לפיצויים כנגד בעלה לשעבר, ר.ז. (להלן: הנתבע), בסכום של 250,000 ₪ בגין נזקים נפשיים וכלכליים שנגרמו לה לטענתה בשל כך שגורשה בעל כורחה.

העובדות והשתלשלות העניינים
2. א. התובעת ילידת 1958...
ב. התובעת והנתבע (להלן - הצדדים) נישאו בשנת... בהתאם לדיני השריעה המוסלמית. הצדדים התגרשו לראשונה ביום 16.4.01. הנתבע החזיר את התובעת, והצדדים התגרשו פעם שניה ביום 1.9.01. הגירושין הסופיים היו ביום 17.5.02. ביום 5.8.03 אושרו הגירושין על-ידי בית-הדין השרעי ברח' סלאח א-דין שבירושלים, שפועל על-פי הדין הירדני, ללא נוכחות התובעת, בעקבות בקשת הנתבע לאישור הגירושין.
ג. מנישואי הצדדים נולדו תשעה ילדים, שמתוכם במועד הגשת התביעה שלושה היו קטינים.
3. א. ביום 14.9.04 הגישה התובעת את תביעתה לפיצויים בגין גירושין שנעשו בניגוד לרצונה (תמ"ש 26891/02), זו התביעה שלפני.
ב. ביום י"ב באב התשס"ה 17.8.05 ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה (בש"א 50259/05; בש"א 51291/05).
4. א. ביום 26.10.05 הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהיעדר הגנה (בש"א 56950/05). ביום כ"ו בסיון השתס"ו 22.6.06 נעתרתי לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות על-ידי הנתבע. בהמשך בוטלה החלטה זו.
ב. ביום 5.12.06 התקיים דיון מקדמי ובו קבעתי כי בתוך 30 יום תגיש התובעת חומר רפואי ואז תינתן החלטה האם יש למנות מומחה מטעם בית-המשפט.
ג. ביום 25.1.07 התקיים דיון מקדמי נוסף, לאחר שהתובעת הגישה חומר רפואי. הוריתי על מינוי ד"ר שפיק מסאלחה כמומחה מטעם בית-המשפט והוריתי כי מימון חוות-הדעת יהיה על-ידי התובעת.
ד. ביום 28.5.07 ניתנה החלטה נוספת בה מיניתי את ד"ר תאופיק קראקרה כמומחה מטעם בית-המשפט. קבעתי כי חוות-הדעת לא תוכן אלא אם יובטח תשלום שכר טרחת המומחה. כן הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית.
ה. בעקבות הודעת המומחה כי התובעת לא הסדירה את שכר-טרחתו, ניתן ביום 15.10.07 פסק-דין לפיו התובענה נמחקת ללא צו להוצאות.
5. א. התובעת הגישה בקשה לביטול פסק-הדין ביום 25.10.07 (בש"א 57304/07).
ב. ביום 2.11.07 בוטל פסק-הדין ובוטל מינוי המומחה, לאחר שהתובעת הודיעה כי אין באפשרותה לממן את עלות חוות-הדעת. נקבע, כי התובעת לא תוכל לטעון כל טענה שברפואה אם לא תוגש חוות-דעת.
ג. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 30.3.08 הצהיר ב"כ התובעת לפרוטוקול כי לא הסתייע בידי התובעת להמציא חוות-דעת מפאת מצבה הכלכלי וכי התובעת ויתרה על מינוי מומחה (עמ' 11 ש' 7-5 וש' 12). כן נקבע, כי לא התקבלה ולא תתקבל כל ראיה בעניין טענת התובעת כי חלתה במחלת נפש בגלל הגירושין.



המסגרת המשפטית
6. א. התובעת מבקשת לקבוע פיצויים בגין אחריות הנתבע בנזיקין כלפיה מכוח סעיף 63 לפקודת הנזיקין, בשל הפרתו את סעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: חוק העונשין) הקובע כי:
'התיר איש את קשר הנישואין על כורחה של האישה, באין בשעת התרת הקשר פסק-דין סופי של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך המחייב את האישה להתרה זו, דינו - מאסר חמש שנים.'
ב. בפסק-הדין המנחה בסוגיה זו - ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן, פ"ד לח(3), 169 (1984) נדונה השאלה האם התכוון סעיף 181 לשלול מן האישה את התרופה האזרחית והגיעה למסקנה חד-משמעית שהמדובר בחובה חקוקה שהפרתה יוצרת עילה לפיצוי נזיקין (בעמ' 181-182):
'העובדה, שהדין השרעי מכיר בזכויות ממוניות מסוימות שלה כאישה גרושה, אינה שוללת את העובדה, שהיא נפגעת וניזוקה בעצם גירושיה ללא עילה שהוכרה בפסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. בכך קמה לה עילת תביעה בנזיקין ...
... משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל-כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק- דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין. לסיכום - סבורה אני, כי נתקיימו כאן כל היסודות לקיומה של העילה של הפרת חובה חקוקה.'
ג. בעניין סולטאן, לעיל נקבע עוד:
'הוראת סעיף 181 לחוק העונשין באה לא רק לקדם את מעמד ציבור הנשים בכלל בחברה הישראלית, למנוע הפלייתן ולהשוותן למעמד כלל הגברים, אלא גם להבטיח את האינטרס הפרטי של כל אישה ואישה, הנמנית על כלל הנשים, העשויות להיפגע מהאפליה הספציפית הזו, שאותה ביקש המחוקק לעקור מהשורש... משנמצא, שחיקוק נועד לטובתו או להגנתו של פלוני, חזקה היא, כי הפרתה של החובה המוטלת בחיקוק מקנה זכות תביעה לפלוני בנזיקין, אלא-אם-כן "החיקוק לפי פירושו הנכון התכוון להוציא תרופה זו", כאמור בסיפא לסעיף 63(א).'
ד. הפסיקה קובעת כי אפילו לא הוכיחה התובעת שגורשה בעל כורחה נזקים, יש לפסוק לה פיצוי על נזקיה, אשר בוודאי נגרמו לאישה כזו כתוצאה מהתרת קשר הנישואין על כורחה: ע"א 1730/92 פדאללה חסן פארס מצראווה נ' חוסן פארס אחמד מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (29.3.95).
ה. העיקרון העולה מפסקי-הדין הוא כי במקרים רבים אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו, עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק (ראה לעניין זה תמ"ש (יר') 26680/05 ה.ג. נ' ט.ג, תק-מש 2007(2), 176 (16.5.07).
ו. בקביעת שיעור הפיצוי נקבע, כי יש להתחשב בגורמים שונים ובהם: משך הנישואין, העובדה שנולדו לאישה ילדים, גובה המוהר הדחוי בו התחייב הבעל כלפי האישה (ראה ת"א (חי') 4440/97 אמל מורשד דיאב נ' שאקר חטיב, תק-מש 97(4), 261 (4.12.97)).
ז. בתביעת נזיקין רגילה מהווה הפיצוי תשלום שעל המזיק לשלם לניזוק כדי להביאו, ככל שהדבר ניתן, למצב בו הוא היה שרוי אלמלא נגרם לו הנזק.
ח. ברם, בתביעות מהסוג שבנדון עולה קושי באשר לפסיקת סכום פיצויים שמטרתו להחזיר את מצבה של האישה לקדמותו, היות ואין לשכוח, כי המדובר בבני זוג שלא חיו בשלום מזה מספר שנים, מה גם שיש לקחת בחשבון אפשרות שבית-הדין השרעי, לו הוגשה בפניו תביעה, היה פוסק גירושין, לאחר שמיעת הצדדים, שאז על-פי הדין המוסלמי, מאבדת האישה את מזונותיה שלושה חודשים לאחר הגירושין (ראה ע"א (ת"א) 1059/94 פריד ג'אבר נ' עטפה ג'אבר, פ"מ תשנ"ה(א), 458.
ט. זאת ועוד, קיימים שיקולים נוספים כגון הצער, הבושה וההשפלה שהנם מנת חלקה של אישה אשר גורשה בניגוד לרצונה; אובדן הסיכויים להינשא; והאינטרס הציבורי להעניש את המפר הוראה חקוקה, אשר אינם באים לידי ביטוי ראוי בחישוב הפיצויים על-פי עקרון השבת המצב לקדמותו (ע"א 1059/04 ג'אבר שלעיל; ת"א (חד') 4634/95 איברהים נ' גמאל, תק-של 98(4), 75 (27.12.98).
י. לאור זאת נקבע ב- ע"א גאבר שלעיל, כי ניתן להטיל על הבעל המגרש את אשתו על כורחה פיצויים עונשיים:
'למעשה, הטלת הפיצויים לא נועדה להשיב את המצב לקדמותו, והפיצויים על-פי עיקרון זה, אינם משקפים את מלוא הנזק שנגרם לאישה, בעקבות ההשפלה שבאקט גירושין פומבי שנכפה עליה. במקרים אלה, אחת ממטרות הפיצוי היא להעניש את הבעל על התנהגות שאינה נורמטיבית, התנהגות שהיא עבירה פלילית ופגיעה בכבודו ובסמכותו של בית-הדין השרעי, שהזהירו לבל ינקוט אותה. סכום הפיצויים נועד, בין היתר, לבטא סלידה מהתנהגות המעוול- damages להבדיל מ- compensation... אקט הגירושין, גם אם הושג בהסכמה מלאה, הוא חוויה קשה ומכאיבה לכל אחד מבני הזוג. קשה הדבר שבעתיים כאשר הגירושין נכפים בשרירות-הלב. גירוש אישה בעל-כורחה, הוא תופעה הנוגדת את התשתית הנורמטיבית של חברה מתוקנת. משום כך, מן הראוי לפסוק פיצויים עונשיים, שיש בהם מרכיב מחנך ומרתיע.'
יא. המסקנה היא כי סעיף 181 לחוק העונשין יכול להוות יסוד לתביעת נזיקין בעילה של הפרת חובה חקוקה על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ולכן, אישה אשר לטענתה גורשה בניגוד להסכמתה, רשאית לתבוע פיצויים, גם עונשיים, בגין הפרת החובה החקוקה בסעיף 181 לחוק העונשין.

טענות הצדדים
גירושין בעל כורחה
7. א. לטענת התובעת, הנתבע גירש אותה בעל כוחה, מבלי שהיה בידו פסק-דין של בית-דין שרעי מוסמך המחייב את התובעת להתיר את הנישואין (סעיפים 6-4 בתצהירה; סעיף 1 בסיכומיה).
ב. לטענת הנתבע, התובעת ביקשה פעם אחר פעם להתגרש והוא הסכים לבקשתה (סעיף 2 בתצהירו; עמ' 24 ש' 26).
ג. בתמיכה לגרסתה צרפה התובעת בקשה של הנתבע לאישור גירושין סופיים, שהוגשה ביום 9.10.02 לבית-הדין השרעי (נספח ב' בתצהירה). כעולה מהבקשה הנתבע גירש את התובעת שלוש פעמים, כאשר בכל פעם קיבל אישור (פתואה) מהמופתי במסגד אל אקצה. פעמיים החזיר הנתבע את התובעת להיות אשתו, ובפעם השלישית ביקש מבית-הדין השרעי ליתן תוקף סופי לגירושין.
ד. ביום 5.8.03, ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה על-ידי בית-הדין השרעי במזרח ירושלים. פסק-הדין ותרגומו הוגשו על-ידי התובעת (נספחים ג' ו -ד' בתצהירה), ונאמר בו כך:
'וגירש אותה בשלישית בתאריך 17.5.02 בבית אמו בי-ם באומרו לה "את מגורשת" וכי רשם גירושין אלה בבית הפתוא ביר' ... והודיע כי הוא נמצא פרוד מאשתו מאז הגירושין הסופיים השלישיים מיום 17.5.02 ומאחר והוא מבקש לאשר גירושין אלו כאשר הודתה הנתבעת בקיום הנישואין וסירבה להתגרש וביקשה בהמשך יחסי הנישואין עם התובע והודתה כי הם לא נפרדו עד שבעלה עזב את הבית... בית-הדין מאשר את הגירושין הסופיים השלישיים מיום 17.5.02 וקובע כי גרושתו אינה כשירה להיות לאשתו ...'
ה. המסמכים שצרפה התובעת מדברים בעד עצמם. הנתבע לא ציין בבקשתו לאשר את הגירושין כי התובעת הסכימה או מסכימה לגירושין, ובפסק-הדין נאמר במפורש כי התובעת התנגדה להם, במועד אישורם.
ו. התובעת טענה, כי למרות היחסים המעורערים עם הנתבע לא רצתה להתגרש ממספר סיבות: התובעת חשבה שכל הגברים כמו הנתבע; התובעת נשארה נשואה בגלל הילדים; הגירושין הם דבר שמזיק לתובעת ולבנותיה; עובדה היא כי הבנות, למעט אחת, לא התחתנו אחרי הגירושין וגם זו שהתחתנה נפגעת מכך שהצדדים התגרשו והיא נישאה ללא מוהר (עמ' 9 ש' 21; עמ' 16 ש' 14-11 ש' 22-18 ש' 29-25 ועד עמ' 17 ש' 1).
ז. גרסת התובעת נתמכת בעדותה של בתם של הצדדים, נאדרה ז. ר. (להלן: הבת), שהכחישה ששמעה את התובעת מבקשת להתגרש (ע' 21 ש' 6-3 וע' 22 ש' 12-9).
ח. גם אם לא הייתי נותן כל משקל לגרסת הבת, הייתי מגיע למסקנה כי הנתבע גירש את התובעת בעל כורחה, שכן בעדותו שינה גרסתו ומדבריו עולה כי התובעת התנגדה לגירושין (עמ' 30 ש' 11-10; עמ' 31 ש' 18-17).
ט. הצדדים היו נשואים זה לזו כ- 25 שנים. אין ספק, כי היחסים היו עכורים ובכך מודים הצדדים וגם הבת. אולם, מכך אין להסיק כי התובעת ביקשה מהנתבע כי יגרשה. נתתי משקל גם לכך שבסיכומיו העלה הנתבע גרסה נוספת לגירושין, שלישית במספר, לפיה, הגירושין היו תוצאה של נישואין אומללים, שהצדדים החליטו, לאחר שהילדים בגרו, לסיימם (סעיף 6 בסיכומיו). גרסה זו לא הוכחה והיא סותרת את גרסאותיו הקודמות של הנתבע.
י. לא נעלם מבית-המשפט כי הנתבע טען, שהוא יזם את הגירושין בעקבות התנהגויות פסולות של התובעת (עמ' 24 ש' 26 ועד עמ' 25 ש' 1; עמ' 33 ש' 8-2). טענה זו מתיישבת עם האפשרות שהנתבע גרש את התובעת בעל כורחה.
יא. גם הראיות האחרות בתיק תומכים בגרסת התובעת. הבת העידה על-כך שהצדדים היו בבית, וכי הדוד, אחי התובעת, א.כ., הגיע על-מנת לפייס בן התובעת לנתבע. באותו מעמד אמר הנתבע כי אינו יכול להתפייס עם התובעת כי גירש אותה במסגד אלאקצא, והציג מסמכים על-כך בפני הדוד ובפני התובעת (סעיף 3 בתצהירה).
יב. עולה, כי בני המשפחה קראו לדוד פעמיים על-מנת שישכין שלום בין הצדדים, ורק בפעם השניה התברר כי הנתבע כבר גירש את התובעת (עמ' 20 ש' 30-28; עמ' 22 ש' 5-4). הסיטואציה המתוארת מתיישבת יותר עם טענת התובעת, כי לא ידעה ולא הסכימה לגירושין, מאשר עם טענת הנתבע, כי ביקשה וידעה על הגירושין. לו היה אמת בגרסת הנתבע כי גרש את התובעת לבקשתה, יש להניח כי מי מהצדדים, התובעת או הנתבע, היו מביאים את דבר הגירושין לידיעת בני המשפחה האחרים.
יג. הנתבע טען כי גרש את התובעת בנוכחותה ובנכוחות הבן מ. (עמ' 24 ש' 28-26). הנתבע לא הביא את הבן לעדות, ודבר זה פועל לחובתו.
יד. כמו-כן הנתבע טען, כי גירש את התובעת בבית (עמ' 24 ש' 28 עד עמ' 25 ש' 1) דבר שאינו מתיישב עם האמור בפסק-דינו של בית-הדין השרעי, כי גירש את התובעת בבית אמו.
8. א. המסקנה מהאמור לעיל היא, כי הנתבע גירש את התובעת באופן חד-צדדי ובהיעדר הסכמה מצידה, הן במועד בו אמר לתובעת את ביטויי הגירושין המקובלים וגם במועד בו אושרו הגירושין בבית-הדין השרעי.
ב. כעולה מהראיות בתיק לא הייתה תלויה ועומדת בעת הגירושין תביעה לגירושין, או פסק-דין של בית-דין מוסמך המחייב את התובעת להתגרש. לכן גם התנאי השני הנדרש בסעיף 181 לחוק העונשין מתקיים במקרה זה.

הנזקים
9. התובעת טוענת לנזקים ספציפיים וכלליים שנגרמו לה בשל כך שהנתבע גרש אותה בעל כורחה. ניתן לחלק את הנזקים הנטענים לארבע קטגוריות עיקריות: נזק רפואי; נזק כלכלי; נזק לבנותיהן של הצדדים ונזק כללי.
נזק רפואי
10. א. התובעת טוענת כי בעקבות הגירושין לקתה במחלות, לרבות ובעיקר לחץ דם וכאבים בעיניים. לדבריה, בית-המשפט מוסמך לעיין בתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עדות ראשית של התובעת (עמ' 4 סעיף 3 בסיכומיה; עמ' 10 ש' 26).
ב. הנתבע טוען, כי לתובעת לא נגרם כל נזק רפואי או פסיכיאטרי. התובעת מתחזה בפני בית-המשפט לצורך התביעה, מה גם שניתנה החלטת בית-המשפט כי לא יקבל כל ראיה בעניין טענתה כי נגרם לה נזק נפשי (סעיף 16 בסיכומיו).
ג. משקבעתי ביום 2.11.07 כי התובעת לא תוכל לטעון כל טענה שברפואה אם לא תוגש חוות-דעת איני נדרש לטענות התובעת בעניין נזקים רפואיים.
ד. באשר לתיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עדות ראשית, ניתנה החלטה בעניין ביום 30.3.08 כי אין מקום להוצאת המסמכים מהתיק.
ה. לגופו של עניין הנני קובע, כי התובעת לא הוכיחה בראיות קבילות נזק רפואי כלשהוא אותו ניתן לייחס לכך שגורשה בעל כורחה. אין לשלול את האפשרות כי הנזק הנטען הוא לא יותר מאשר סיבוכים מוכרים הקשורים למחלת הסכרת ממנה סבלה התובעת בטרם גורשה, מחלה בה הודתה התובעת (עמ' 8 ש' 28-26). כאמור, לגבי הנזקים הנפשיים קבעתי כבר ביום 30.3.08 כי לא תתקבל כל ראיה לגביהם.
ו. הנני קובע כי טענת התובעת לגבי נזקים רפואיים דינה להדחות.

נזק כלכלי ספציפי
11. א. לטענת התובעת, במשך כל השנים הייתה עקרת בית ולא עבדה. הנתבע עבד בשתי עבודות כשכיר במשרד ה. מ. שם השתכר 2,500 ₪ לחודש, וכן בעבודה נוספת של מכירת ציוד חשמלי מביתו. בכך שגורשה בעל כורחה נותרה התובעת עם שבעה ילדים קטינים ללא מפרנס (סעיף 8(א) בתצהירה; עמ' 7 ש' 17-15).
ב. התובעת טוענת, כי הייתה נזקקת, בשל כך שגורשה בעל כורחה, וזאת ניתן ללמוד מכך שמכרה את תכשיטיה שמשקלם 500 גרם זהב על-מנת לפרנס את עצמה ואת ילדיה (סעיף 8(ד) בתצהירה; עמ' 4 סעיף 5 בסיכומיה).
ג. לדברי התובעת, בכך שגורשה בעל כורחה הפסידה מזונות אישה שהיו מגיעים לה עד אחרית ימיה (סעיף 10 בתצהירה). התובעת מעמידה את הנזק בראש זה נכון למועד הגשת התביעה על סך של 42,607 ₪ לפי החישוב שלהלן: 430 ₪ (ההפסד החודשי) X 99.0873 (מקדם היוון). התחשיב מבוסס על סכום המזונות שהתובעת הייתה מקבלת כיום בהתאם לגילה (עמ' 9 סעיף 4 בסיכומיה).
ד. הנתבע טוען, כי רק שלושה ילדים היו קטינים במועד הגירושין (סעיף 7 בסיכומיו). כמו-כן אין לומר כי התובעת נותרה ללא פרנסה או נזקקת. התובעת קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי קצבת הבטחת מזונות בסך של לפחות 2,200 ₪ לחודש וקצבאות ילדים בסך של 600 ₪ לחודש; וכן עזרה בשכר דירה כ- 1,900 ₪. כיום מקבלת התובעת בנוסף לסיוע בשכר דירה בסך של כ- 1,900 ₪, סכום נוסף של 430 ₪ בגין הבטחת מזונות וכן הבטחת הכנסה בסך של 1,900 ₪ וקצבת ילדים עבור ילדה אחת כך שתמיד הייתה לה הכנסה של כ- 5,000 ש"ח. עוד טוען הנתבע, כי במועד הגשת הסיכומים מודה התובעת כי הכנסתה עומדת על סך של 4,170 ₪ (עמ' 4 סעיף ב2.2 בסיכומיה), כך שמצבה הכלכלי רק הוטב בעקבות הגירושין.
ה. הנתבע מכחיש כי עבד במכירת מוצרי חשמל מהבית (סעיף 14 בסיכומיו).
12. א. כאמור לעיל, במועד שהתובעת גורשה בעל כורחה היו רק שלושה ילדים קטינים, ולא כפי טענת התובעת.
ב. בתמיכה לגרסתה כי הייתה נזקקת טענה התובעת כי נאלצה למכור את תכשיטיה כי לפרנס את המשפחה. הנתבע טען כי טענה זו לא הוכחה.
ג. בתמיכה לגרסת התובעת בעניין תכשיטיה העידה הבת (עמ' 21 ש' 15-11 וש' 29-20 ועמ' 22 ש' 2-1). בכך אין די. לא מצאתי להגיע לקביעה עובדתית בעניין מכירת התכשיטים על בסיס עדות הבת לבדה.
ד. התובעת צרפה שני מסמכים, קבלות, מבעל חנות תכשיטים מהם עולה כי התכשיטים נמסרו לתיקון, דבר הסותר את טענת התובעת.
ה. לא הוכח, לאור האמור במסמכים, כי התכשיטים אכן נמכרו ועדות התובעת בעניין זה לא היה בה כדי להועיל (עמ' 14). לפיכך, הנני קובע כי לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ עליה להוכיח כי מכרה את תכשיטיה.
ו. למען השלמות אוסיף כי גם אם הייתה התובעת מוכיחה כי מכרה את תכשיטיה במשקל 500 גרם זהב, משלא כימתה את תביעתה לא ניתן היה לפסוק לה פיצוי בגין מכירת התכשיטים.
ז. יחד-עם-זאת, אין ספק כי התובעת הייתה נזקקת שאם לא כן לא הייתה זכאית לקבל קצבת הבטחת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי וסיוע בשכר דירה.
ח. זה המקום לציין, כי נתגלו בקיעים במהימנות גרסת הנתבע, למשל, לגבי טענתו כי פרנס את הבנות. גרסה זו אינה מתיישבת עם הסכומים שטען כי הוא משתכר ביחס להוצאותיו (עמ' 21 ש' 29-24; עמ' 32 ש' 9-8 וש' 12). גרסה זו קרסה גם לאור דברי התובע כי לא נשאר לו כסף לתמוך בבנות מה גם שהיו ימים שלא היה לו עצמו מה לאכול (עמ' 32 ש' 24-23).
ט. פגיעה כלכלית היא תוצאה נלווית של מרבית מקרי הגירושין. פגיעה כלכלית הייתה מתרחשת, בסבירות גבוהה, גם לו הייתה התובעת מתגרשת בהסכמתה.
י. יחד-עם-זאת, אין ספק כי הנזק שהמחוקק ביקש לקבוע בסעיף 181 לחוק העונשין הוא מניעת הרס התא המשפחתי ושלילת התמיכה הכלכלית באישה: ע"א (ת"א) 1059/94, ג'אבר, לעיל.



הפסד מזונות
13. כאמור, האישה טענה כי בשל גירושה הפסידה את מזונותיה. משלא הוגשה כל תביעת גירושין על-ידי הנתבע, הייתה התובעת זכאית למזונותיה עד ל- 120. במסגרת היקף הנזק מתחשבים באובדן דמי המזונות להם הייתה התובעת זכאית, זאת במסגרת פסיקת הפיצויים הגלובלית.

נזק לבנותיהם של הצדדים
14. א. התובעת טוענת, כי בגלל גירושיה בעל כורחה, בנותיהם של הצדדים אינן יכולות להינשא (סעיף 8(ו) בתצהירה; סעיף 5(ז) בסיכומיה).
ב. הנתבע טוען כי אין לתובעת עילת תביעה בגין הנזק שנגרם לבנות, מה גם שלא נגרם כל נזק. לדבריו, אין לקשור בין רווקותה של הבת שהעידה לבין הגירושין, ואילו שאר הבנות עדיין צעירות מאוד (סעיף 21 בסיכומיו).
ג. דין התביעה בראש זה להדחות. התובעת אינה יכולה לתבוע בשם בנותיה הבגירות פיצוי בגין אובדן הסיכוי להינשא. אין בקביעה זו כדי למנוע מהבנות להגיש תביעה בעניין, וזאת מבלי שבית-המשפט מביע עמדה לגבי הסיכוי של תביעה מעין זו.
ד. מעבר לצריך, לא הובאה תשתית עובדתית וראייתית לכך שאמנם אבד סיכוי הבנות להינשא כתוצאה מגירושי אמם בעל כורחה. נהפוך הוא; התברר כי בת אחת של הצדדים נישאה, ודבר זה מפריך את טענת התובעת כי הבנות אינן יכולות להינשא.

נזק כללי
15. א. התובעת טענה לכאב וסבל, פגיעה בשמה הטוב ולפגיעה בסיכוייה להינשא בשל הסטיגמה שדבקה בה (סעיף 8 בתצהירה; סעיפים ב.2(4) ו-ו(1) בסיכומיה). בגין נזקיה מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בסכום של 250,000 ₪.
ב. לטענת הנתבע, לנוכח תיאור התובעת את חייה עם הנתבע לא יכול היה להגרם לה כאב וסבל. נהפוך הוא. התובעת רק הרוויחה מכך שגורשה על-ידי הנתבע והסיוט בו חיה הסתיים (סעיף 19 בסיכומיו).
ג. אין בדעתי לקבל טענה זו. הצדדים נישאו לראשונה בשנת 1976. הגירושין הסופיים היו ביום 17.5.02, דהיינו, הצדדים היו נשואים זה לזו כ- 25 שנים (הבאתי בחשבון כי היו פרידות עקב הגירושין הראשונים והשניים).
ד. גרסת התובעת, כאמור לעיל, כי לא רצתה להתגרש חרף הקשיים הייתה מהימנה ולא נסתרה. לא נטען, ולא הוכח, כי התובעת נקטה כנגד הנתבע הליכים לסיום הנישואין.
ה. התובעת הייתה כבת ארבעים וחמש בעת שגורשה בעל כורחה וסיכוייה להינשא בשנית, בהיותה אם ל- 9 ילדים, אף אם רובם בגירים, בחברה אליה היא משתייכת אינם גבוהים.
ו. ברור כי חלק מנזקיה של התובעת, הסבל, הצער וההשפלה שעברה, אינם ניתנים לכימות ואומדן מדוייק, אף כי אין ספק שאכן נגרמו לה.
ז. לא נתתי משקל לטענות התובעת בדבר התרחקות של חברותיה ממנה, ולגבי כך שבעקבות גירושיה היא זקוקה לליווי דבר שעלול להצר את צעדיה (עמ' 8 סעיף ו(2) ו- ו(3). טענות אלה לא הוכחו והן מהוות הרחבת חזית שכן זכרן לא בא בכתבי הטענות.
ח. לאחר ששקלתי בדבר, ובשים לב למספר שנות הנישואין ומספר הילדים שנולדו לצדדים, הצורך ליישם את התכלית החקיקתית של סעיף 181 לחוק העונשין להרתיע מפני מעשים חד-צדדים כדוגמת מעשיו של הנתבע, הנני קובע, כי הנתבע ישלם לתובעת פיצוי גלובאלי בגין גירושה בעל כורחה וכן פיצוי עונשי בסכום של 85,000 ₪.



אשם תורם
16. א. התובעת התייחסה בסיכומיה בהרחבה לסוגיית "האשם התורם" שלה (עמ' 7 סעיף ה' בסיכומיה).
ב. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט איתי כץ ב- תמ"ש 12921 ר' מ' נ' ב' מ' (לא פורסם, ניתן ביום 14.2.06):
'באשר לטענה בדבר "אשם תורם" מצד התובעת אשר בהתנהגותה "הביאה על עצמה" את הגירושין, הרי שבניגוד לעוולת הרשלנות שבמסגרתה נדונה סוגיית "האשם התורם" כדבר שבשגרה, ביחס לעוולה של הפרת חובה חקוקה, הלכה פסוקה היא שרק במקרים נדירים ימצא בית-המשפט את התובע הסומך תביעתו על חובתו החקוקה של הנתבע, אשם ברשלנות תורמת מצידו (ע"א 453/72 דניאל ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1), 197 (1973) וכן ע"א 704/86, 524/86 משה לוי נ' מוריס חקשוריאן, פ"ד מב(4), 37 (1988)). אוסיף ואומר כי, במעמד של גירושי אישה בעל כורחה יש הרבה מן האלימות כלפיה, שכן יש במעמד זה שילוב של השפלת כבוד האדם שלה, זלזול ברצונה ושליטה מוחלטת בגורלה ובעתידה. על בית-המשפט הנדרש לסוגיה של "אשם תורם" בהקשר שכזה, אם-כן, להקפיד הקפדה יתרה בדרישות ההוכחה מן הטוען ל"אשם תורם", ורק מעשה קיצוני של אישה יכנס בגדר "אשם תורם" מבחינתה, המצדיק הפחתה בסכום הפיצויים שייפסק לה בגין גירושיה בעל כורחה.'
ג. כאמור, הטענה המרכזית שהעלה הנתבע לגבי "אשם תורם" של התובעת היא, כי היא זו אשר ביקשה את הגירושין. משטענה זו נדחתה, המסקנה היא כי הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה לגבי עניין ה"אשם התורם" של התובעת שיש בו כדי להצדיק הפחתה של הפיצויים שיש לפסוק לה.
17. המסקנה מן המקובץ היא כי טענת התובעת לגבי נזק כלכלי ספציפי, דינה להדחות, ואילו טענתה לגבי החובות שהשאיר הנתבע דינה להימחק. יחד-עם-זאת, שלילת התמיכה הכלכלית מהתובעת, בעקבות גירושה בעל כורחה, מהווה נזק בר-פיצוי שיקבל ביטוי במסגרת ראש הנזק הכללי.

חובות שהשאיר הנתבע
18. א. התובעת טענה טענות שונות בעניין חובות שהנתבע השאיר אחריו בסך של 40,000 ₪ כדלקמן: חוב בגין צריכת מים כ- 10,000 ₪; חוב בגין צריכת חשמל כ- 20,000 ₪; חוב בגין חמישה חודשי שכירות בסך של 500 דינר ירדני (סעיף 8(ב) בתצהירה; סעיף 5(ג) בסיכומיה).
ב. טענה לגבי חובות מקומה במסגרת תביעה רכושית ולא במסגרת תביעה נזיקית, ולכן הטענה נמחקת.

לסיכום כלל האמור לעיל אני קובע כדלקמן:
19. א. הנתבע גירש את התובעת בעל כורחה כאמור בסעיף 8(א) לעיל.
ב. טענת התובעת בדבר נזק רפואי נדחית, כאמור בסעיף 10(ו) לעיל.
ג. טענת התובעת בדבר נזק כלכלי ספציפי ובגין מכירת תכשיטיה נדחית, כאמור בסעיף 12(ה) לעיל.
ד. טענת התובעת בעניין הפסד מזונותיה מתקבלת, כאמור בסעיף 13 והפיצוי נפסק במסגרת פסיקת הפיצויים הגלובלית, בסך של 40,000 ₪.
ה. טענת התובעת בעניין אובדן סיכוי הבנות להינשא נדחית, כאמור בסעיף 14 לעיל.
ו. הגין הנזק הכללי, על-פי סעיף 15 לעיל, ישלם הנתבע לתובע, סך של 85,000 ₪.
ז. טענת התובעת לגבי חובות שהשאיר הנתבע נמחקת, כאמור בסעיף 18(ב) לעיל.
ח. סיכומו של דבר, הנתבע יפצה את התובעת בגין גירושה בעל כורחה בסכום של 125,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה, דהיינו, מיום 17.5.02. כספי המוהר הדחוי במידה ושולמו או ישולמו בעתיד, יקוזזו מסכום זה.
ט. אני מחייב את הנתבע לשלם הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין ללשכת הסיוע המשפטי בסך 8,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל."

3. מהם שני מקרים שיכולים ויגררו אחריהם חיוב בפיצויים בגין התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין?
ב- תמ"ש (משפחה נצ') 1401/04 {נ' נ' א', תק-מש 2009(1), 382, 384 (2009)} נפסק מפי כב' השופט סארי ג'יוסי:

"1. לפניי תביעה כספית על סך של 150,000 ₪.
2. הצדדים לתובענה הם בני העדה המוסלמית, הכירו זה את זו בשנת 2002 באמצעות מכר משותף, כ .פ. שמו (להלן: " כ' "). כעבור זמן לא רב התארסו השניים. כעבור כחודשיים מטקס האירוסין - מקריאת "אלפאתחה", ערכו ביום 1.11.02 את ה"עקד" - חוזה הנישואין.
3. כעולה מכתבי הטענות ומן העדויות שנשמעו בבית-משפט, הצדדים התכוונו לערוך חתונה זמן מה לאחר עריכת ה"עקד", כך שאין חולק כי הנישואין לא מומשו, ולמרות ה"עקד", ורישומם של הצדדים כנשואים, כמתחייב על-פיו, הצדדים לא ראו עצמם כנשואים בפועל.
4. יחסי הצדדים לא הבשילו לכדי נישואין, הם לא התחתנו וגם לא התגוררו תחת קורת גג אחת כאשר כל אחד מהם מטיל את האשמה לפתחו של השני.
5. ביום 18.01.04, הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעת מזונות, אולם זו נדחתה.
6. ביום 20.03.04 הגיש הנתבע תביעת גירושין כנגד הנתבעת בבית-הדין השרעי בנצרת, וביום 06.05.04 התגרשו הצדדים זה מזו, בהסכמה.
7. בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה, שירת התובע כחייל בצה"ל.

תמצית טענות התובעת
8. הנתבע כלל לא התכוון להתחתן ולהקים עימה משפחה. לדידה, כל מטרתו הייתה להינשא לה על-מנת להגדיל את שכרו מצה"ל.
9. התובעת הסכימה להתגרש מהנתבע לאחר שלא נותרה בפניה כל ברירה.
10. התובעת זכאית לפיצויים מן הנתבע, בסך של 150,000 ₪, בהסתמך על עילות אלה:
א. עילה חוזית: התובעת טענה כי הסכם הנישואין, ה"עקד", הנו הסכם לכל דבר ועניין, ויש להחיל עליו הוראות חוק החוזים, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). הנתבע, לא קיים את החוזה, בכך שהתנער ממנו ובסופו של דבר הגיש תביעת גירושין ובכך הפר הסכם זה. לטענתה, הפרה זו, מזכה אותה במלוא הסעדים הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים - תרופות").
ב. עילה נזיקית: התובעת התקשרה עם הנתבע ב"עקד" עקב תרמית בהתאם לסעיף 56 לפקודת הנזיקין, שכן הנתבע הציג בפניה מצג כוזב לפיו הוא מעוניין להקים עימה משפחה, כאשר כוונתו הייתה אחרת.
ג. עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט: בעקבות ה"עקד" זכה הנתבע לתוספת במשכורתו מצה"ל, על-כן, הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונה והיא זכאית לסעד של השבה.


תמצית טענות הנתבע
11. בין הצדדים נערך "עקד" אולם בפועל, ובהתאם לדין השרעי ולנוהג בעדה המוסלמית בארץ, הנישואין לא מומשו.
12. הנתבע טען כי קיבל מצה"ל את השכר לו זכאי בהתאם לסוג השירות הצבאי ומעמדו בצבא, ובכלל זה נלקחה בחשבון עובדת היותו מאורס בהתאם ל"עקד".
13. הנישואין בין הצדדים הנם נישואין נפסדים. על-כך יעיד פסק-הדין אשר בו נדחתה תביעת התובעת למזונות.
14. תביעת הגירושין הוגשה על-ידי הנתבע רק לאחר שהתובעת הערימה קשיים בדרכם של בני הזוג, שהתבטאו בין השאר בבקשתה לשנות שניים מתנאי ה"עקד", האחד, העלאת סכום המוהר מסך של 10,000 ₪ לסך של 100,000 ₪, והשני, שינוי מקום מגורי הצדדים, לאחר חתונתם, מ=== ל====.
15. תנאי סעיף 56 לפקודת הנזיקין לא נתקיימו ולתובעת לא נגרם כל נזק.

על המדוכה
16. האם הפר הנתבע את ה"עקד", כאשר הפרה זו מזכה את התובעת בסעדים הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970?
17. האם עובר לחתימת ה"עקד" בין הצדדים הציג הנתבע לתובעת מצג כוזב במטרה לרמותה ומבלי שהייתה לו כוונה כנה ואמיתית לשאתה לאישה?
18. האם הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונה של התובעת וכי התעשרות זו מזכה אותה בסעד כספי?

דין והכרעה
19. ה"עקד" הנו חוזה נישואין שנחתם בין בני זוג מוסלמים, המכריז עליהם כעל בעל ואישה. בהתאם לנוהג הקיים בחברה הערבית מוסלמית, ה"עקד" נערך במקרים רבים לפני החתונה, כאשר אין בעצם עריכתו כדי מימוש הנישואין. לא אחת ה"עקד" נערך כאשר ברור לשני הצדדים כי הנישואין ימומשו בשלב מאוחר יותר, לאחר עריכת טקס הנישואין, ומעברם של בני הזוג לחיים משותפים תחת קורת גג אחת.
20. ברי לכל, שההתייחסות לחוזה שכזה שונה במהותה מן ההתייחסות לחוזה מסחרי. הדברים אמורים במיוחד שעה שחוזה נישואין, כדוגמת ה"עקד" שלפנינו, מעצם טיבו וטבעו, הנו חוזה לחיים משותפים, שמימושם כפוף לעריכת החתונה.
אמור מכאן: עסקינן בחוזה על תנאי, כאשר התנאי הוא כי לאחר תקופת הכרות, היא תקופת האירוסין, ירצו הצדדים לממשו על דרך קביעת מועד לחתונה, ואין ספק כי בבואם של שניים, גבר ואישה, לערוך "עקד", עליהם להביא בחשבון את הסיכוי והסיכון הטמון בחוזה שכזה, לפיו יחסיהם לא יבשילו לכדי נישואין בפועל.
ודוק: כשם ששניים הנשואים זה לזו יכולים להתגרש, קל וחומר כי שניים המאורסים, אפשר גם אפשר, כי מטעמים אובייקטיביים, יוכל כל אחד מהם להשתחרר הימנו, שכן מימושו מותנה במפגש רצונות עתידי של הצדדים להוציאו אל הפועל.
21. הפסיקה והדין הכירו בשני מקרים שיכול ויגררו אחריהם חיוב בפיצויים בגין התרת חוזה נישואין או הפרת הבטחה לנישואין. האחד, קבוע בסעיף 181 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר כותרתו "התרת קשר נישואין על כורחה של האישה" הקובע כי:
'התיר איש את קשר הנישואין על כרחה של האישה, באין בשעת התרת הקשר פסק-דין סופי של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך המחייב את האישה להתרה זו, דינו - מאסר חמש שנים.'
השני, הפרת הבטחת נישואין, עילה אשר הוכרה בפסיקה. מקורה של עילה זו הנו בדיני החוזים האנגליים (ע"א 174/65 בדש נ' שדה , פ"ד כ(1), 617, 623):
'מדובר בתביעה חוזית, להבדיל מתביעת נזיקין בעילת תרמית או מצז שווא (ראה דברי השופט לנדוי (כתוארו אז) ב- ע"א 386/74 פלוני נ' אלמוני, פ"ד ל(1), 383, 388 (1975)). לפיכך, אפשר לזכות בפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין גם בהיעדר כל כוונה לרמות מצד המבטיח (ראה, למשל, ע"א 724/79, בעמ' 281-282). (ע"א 647/89 ראלף שיפברג נ' תמר אבטליון, פ"ד מו(2), 169, (1992)173).
עוד נאמר כי 'עצם הבטחת נישואין... הינה בדרך-כלל עניין שבינו לבינה...' (ע"א 460/67 פלוני נ' פלונית , פ"ד כב(1), 157, 160 (1968)).

מן הכלל אל הפרט
22. לפניי העידו מצד אחד, התובעת ואימה, ואילו מצד שני, הנתבע, אימו, אביו וכן כ' . מכתבי הטענות שהוגשו ומן העדויות שנשמעו עולה, כי כחודש לאחר קריאת "אלפאתחה" ערכו הצדדים את ה"עקד" וזאת לבקשת התובעת ומשפחתה.
23. אימו של הנתבע, ע', נשאלה מעל דוכן העדים, מדוע הזדרזו לערוך את ה"עקד", כחודש לאחר קריאת "אלפאתחה" - טקס האירוסין, והיא השיבה:
'הם ביקשו (הכוונה למשפחת התובעת – ס'ג'), כי הם טענו שהם אנשים מסורתיים, ולא מקובל אצלם שהוא (הנתבע – ס'ג'), יבוא ויבקר אצלם מבלי שיהיה עקד שרעי" (עמ' 15 ש' 14-11).
הנתבע אישר דברים אלה, ומסר כי טרם עריכת ה"עקד", הוא נתבקש שלא להגיע לבקר את התובעת בגפו, מאחר ומשפחת התובעת הינה משפחה מסורתית וביקורים כאלה ללא "עקד" אינם מקובלים בקרבם. אי-לכך, הנתבע היה מבקר את התובעת ונפגש עמה בליווי משפחתו (עמ' 25 ש' 31-32) ואילו לאחר עריכת ה"עקד", הורשה להגיע לבקרה בגפו (עמ' 26 ש' 1-2).
24. גרסתו זו של הנתבע לא נסתרה, והיא מקובלת ואמינה עלי. נראה אם-כן, כי הנתבע פעל מתוך רצון כן ואמיתי לרצות את כלתו לעתיד ואת הוריה וכן מתוך רצון לבלות עם התובעת לבדה, על-מנת להכירה היטב, שכן לשם כך נועדה תקופת האירוסין.
25. אין חולק, והכל העידו כי יחסיהם של הצדדים עד למועד עריכת ה"עקד" היו טובים מאוד.
אימה של התובעת מסרה בסעיף 4 לתצהירה: 'מערכת היחסים בין בני הזוג הנ"ל במהלך תקופת האירוסין הייתה טובה ואף מצויינת, הנתבע נהג לבקר את נ' בביתנו ומערכת היחסים ביניהם הייתה טובה, כמעט ללא כל בעיה הראויה לציון' (סעיף 4 לתצהירה של נ., מיום 11.05.06).
26. מכתבי הטענות ומהעדויות שנשמעו עולה, כי היחסים בין הצדדים החלו להתערער לאחר עריכת ה"עקד".
התובעת טענה בסעיף 6 לכתב תביעתה המתוקן, כי מייד לאחר עריכת ה"עקד", נטש אותה הנתבע וחדל מלבקרה בבית הוריה.
בסעיף 8 לכתב הגנתו המתוקן מאשר הנתבע, כי מיד לאחר עריכת ה"עקד" גילה כי אין כל התאמה בינו לבין התובעת, וכי למרות כל ניסיונות הגישור שעשה, לא הצליח לגשר על הפערים שנפערו ביניהם, שעה שהתובעת המשיכה להסתגר בבית הוריה וסירבה להיפגש עימו.
27. כאמור, בין הצדדים נטושה מחלוקת, באשר לשאלה מי הפר את ה"עקד".
התובעת מצידה טענה כי הנתבע הוא שהפר את ה"עקד", על-פיו היו אמורים השניים להתחתן כעבור כחודשיים מעריכתו. כראיה לכך, הצביעה התובעת על העובדה כי הנתבע הוא שהגיש לבית-הדין השרעי את תביעת הגירושין, ביום 20.03.04 (סעיפים 6, 7, 13 לכתב התביעה המתוקן).
אם התובעת מסרה בעדותה: 'לאחר העקד הוא התחיל להשתנות מגרוע ליותר גרוע, הוא הפסיק לבוא לבקר אצלה...' (עמ' 9 ש' 31-29).
28. לעומת-זאת, הנתבע טען כי התובעת היא זו אשר הפרה את תנאי ה"עקד". התובעת הסתגרה בבית הוריה תוך שהיא מתחמקת ומסרבת להיפגש עימו. התובעת אף בחרה להגיש נגדו תביעה למזונות וכן ביקשה, היא ואמה, לשנות שניים מתנאי ה"עקד": סכום המוהר מסך של 10,000 ₪ לסך של 100,000 ₪, ומקום מגורי בני הזוג לאחר החתונה.
הנתבע מסר בעדותו לפניי כי התובעת נהגה לבטל פגישות, רגעים ספורים לפני שהגיע לביתה, בהסברים שונים כגון שעליה לצאת מן הבית או שהיא שוהה בביתה לבדה ועל-כן אין הוא יכול לבקרה (עמ' 26 ש' 4-3, 9-6).
הנתבע מסר כי בפגישה האחרונה שנערכה ביניהם נכח גם כ' במטרה לפשר בין הצדדים. לאחר הפגישה הצדדים היו אמורים לתאם ביניהם מועד לפגישה נוספת ותחת זאת בחרה התובעת להגיש את תביעתה למזונות. הנתבע מסר כי בפגישה זו הועלו דרישות התובעת והוריה לשינוי תנאי ה"עקד" - גובה המוהר ומקום מגוריהם העתידי של בני הזוג (עמ' 26 ש' 25-17).
29. העד כ' נשאל מתי התבקשה התערבותו בסכסוך בין הצדדים. כ' השיב כי אביו של הנתבע פנה אליו וביקש את התערבותו עקב סירובה של התובעת להיפגש עם בנו. בעקבות פנייתו זו ניגשו כ', הנתבע והוריו ניגשו לביתה של התובעת על-מנת לשוחח עמה ועם הוריה. כי אז נמסר להם על-ידי הורי התובעת: 'תגובתם של הורי נ' הייתה שהם מבקשים לשנות את תנאי העקד וכי הם מבקשים שע' ונ' יגורו בכפר== ולא ב===, אחרת הם לא יינשאו' (עמ' 18 ש' 23-27).
בהמשך הוסיף העד כי הוריה של התובעת 'אמרו במפורש שבמידה והחתונה לא תערך במועד קרוב כי אז הם רוצים לשנות את תנאי העקד ולא רוצים שהוא יתגוררו ב===' (עמ' 19 ש' 19-16).
ובהמשך מסר כ': 'ההורים של נ' אמרו לי שאם לא יוכנסו השינויים לעקד כפי רצונם הם לא מסכימים לחתונה ולנישואין' (עמ' 19 ש' 28-27).
כ' הסביר כי בקשת התובעת והוריה לשינוי תנאי ה"עקד" באה בעקבות הדחיות החוזרות ונשנות של מועד החתונה על-ידי הנתבע ומשפחתו (עמ' 19 ש' 22-20).
30. עולה מן הגרסאות השונות שהוצגו לפניי, כי לאחר עריכת ה"עקד" חלה תפנית במערכת היחסים בין הצדדים. התובעת מטילה את האשם לפתחו של הנתבע, אשר לשיטתה שב ודחה את מועד החתונה ולא עמד בהתחייבותו כלפיה. משכך, ועל-מנת לבחון את רצינות כוונותיו כלפיה העמידה את שני התנאים החדשים. לעומתה, הנתבע סבור, כי התובעת היא שהעכירה את מערכת היחסים בין השניים, החל בסירובה להיפגש עימו וכלה בדרישתה לשינוי תנאים ב"עקד".
נראה כי בעניינים כגון דא, בתחום שבינו לבינה, יקשה לקבוע אשמתו של מי הובילה לסיום מערכת היחסים. אין המדובר בסכסוך רגיל סביב הפרת חוזה, ויש להקפיד על הגבול הדק החוצץ בין תחום הנושאים השפיטים לתחום הנושאים שאינם שפיטים ושראוי שיהיו כך.
מכל מקום, אני קובע כי לא הייתה בנדון הפרת חוזה כהגדרתה בחוק החוזים, ומכאן ברי כי אין לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים עקב הפרת חוזה. נראה כי לשני הצדדים הייתה כוונה כנה ואמיתית להקים תא משפחתי יחדיו, וכפי שקורה בין זוגות נשואים, שדרכיהם לפעמים נפרדות הרי מקל וחומר בין שניים מאורסים, שעה שמערכת היחסים ביניהם אינה מבשילה, כפי שקיוו כל המעורבים בדבר, לכדי נישואין.
31. גם אם מועד החתונה נדחה מפעם לפעם על-ידי הנתבע הרי שלא שוכנעתי כי הדחיה הייתה שלא בתום-לב, שוכנעתי כי הדחיה הייתה היו מתחייבת בשל טעמים אובייקטיביים, ובין היתר בשל העיכוב בהכשרת דירה למגוריהם של הצדדים, וכן בשל מצבה הבריאותי של אמו של הנתבע, אשר לקתה במחלה קשה.




טענות התובעת
32. על-מנת לבסס את עוולת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין יש להוכיח חמישה יסודות מצטברים (ת"א (ת"א) 667/92 מדינת ישראל נ' דוד אפל, תק-מח 2007(3), 9619 (2007) (להלן: "פרשת אפל"):
א. היצג כוזב של עובדה.
בחינת יסוד זה נעשית על-פי מבחן מהותי של מצב הדברים שעל יסוד הצגתם שינתה התובעת את מצבה לרעה. יש להראות כי מצג השווא נעשה ביודעין, כי הנו כוזב או הוצג בחוסר אמונה באמיתותו או מאי אכפתיות לגבי אמיתותו. נתבע אשר האמין בתום-לב כי מציג הוא מצג אמת לא יחוייב בגין תרמית.
ב. היעדר אמונה מצד המציג באמיתות המצג, אף אם נעשה הדבר מתוך קלות ראש.
ג. קיום כוונה כי המצג אכן יטעה את הצד השני אשר יפעל על-פי המצג.
ד. התובעת הוטעתה ופעלה על סמך המצג.
ה. התובעת סבלה נזק ממוני עקב כך שפעלה בהסתמך על המצג.
33. עוד לעניין נטל ההוכחה של עוולת התרמית נפסק בפרשת אפל:
'עול ההוכחה בטענת תרמית רובץ על בעל הדין אשר מעלה טענה זו. במישור האזרחי, די ברמת הוכחה של מאזן הסתברויות, כשהגרסה המתקבלת היא הגרסה המסתברת והסבירה יותר, גם אם אין היא וודאית. בדרך-כלל, די בכך שהגרסה העולה מן העובדות של צד אחד, תהא יותר קרובה לאמת מזו העולה מהעובדות שהוכחו על-ידי הצד שכנגד...
במישור האזרחי בעל דין שלא הרים את הנטל המוטל עליו - מפסיד, ולכן אם שתי הגרסאות שקולות או ששתיהן בלתי-מהימנות, הנושא בנטל הוא המפסיד...' (שם, סעיף 73 לפסק-הדין).
34. באשר לנטל הוכחת טענת תרמית, נפסק כי נדרשת מידת הוכחה גבוהה:
'אך טבעי הוא שבית-משפט, היושב לדין בהליך אזרחי, ידרוש הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל, אם מיוחסת לבעל דין מרמה ולא (למשל) רשלנות גרידא... אולם אפילו בדונו בעניין מעין פלילי אין בית-המשפט דורש בהליך אזרחי הוכחה בדרגה הנדרשת בפלילים' (ע"א 260/82 סולומון נ' אמונה, פ"ד לח(4), 253 (1984)).
35. יוצא איפוא, כי על-מנת לבסס את עוולת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, יש לעמוד בנטל הוכחה כבד, והתובעת לא עמדה בו כלל ועיקר. בעניין זה לא שוכנעתי כי הנתבע הציג בפני התובעת מצג כוזב, והתרשמתי כי פיו וליבו של הנתבע היו שווים וכי הציג לפני התובעת, את כוונתו האמיתית והכנה, לפיה יחסיהם יבשילו לכדי נישואין.
לו כל מטרתו של הנתבע הייתה להונות את התובעת על-מנת לזכות במשכורת גבוהה יותר מצה"ל, היה מבקש לזרז עריכת ה"עקד" על-מנת לקדם את תוכניתו. בפועל, הבקשה לעריכת ה"עקד" והדרישה כי יערך בהקדם הגיעה דווקא מצידה של התובעת ומשפחתה וזאת בשל היותם אנשים מסורתיים ומאחר ואין מקובל בחברתם שזוג מאורס ייפגש ויתרועע ללא שערכו "עקד".
כידוע, רבות הפעמים בהן המציאות מכתיבה לנו דרך שונה מזו שלה פיללנו, ונראה כי זה מה שארע אף הפעם. שני הצדדים ערכו ה"עקד" לאחר שכוונתם הייתה להינשא, אולם בשל אי התאמה ביניהם, דבר שהתברר בשלב מאוחר יותר, לא הבשילו היחסים ביניהם לכדי נישואין. אי-לכך, אני קובע כי לא נתקיימו בנדון חמשת היסודות הדרושים להוכחת עוולת התרמית, ועל-כן אני דוחה טענה זו.
36. בפי התובעת טענה נוספת לפיה הנתבע התעשר שלא כדין על חשבונה ולכן זכאית היא להשבה. התובעת, דורשת השבתם של כספים ששולמו לנתבע על-ידי רשויות הצבא, כתוספת למשכורתו בעקבות הצגת ה"עקד" שהביא לשינוי הסטאטוס של הנתבע מרווק למאורס / נשוי.
37. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, קובע כי במידה וזוכה התעשר שלא כדין על חשבון המזכה, עליו להשיב לו את זכייתו בעין. במידה והשבה בעין אינה אפשרית על הזוכה להשיב את שווי התעשרותו, זאת גם כאשר לא הייתה כל כוונת זדון מצד הזוכה.
38. בבואנו לבחון באם נתקיימו יסודות העילה מכוח דיני עשיית עושר, יש לבחון שני יסודות:
א. התעשרות שלא כדין.
ב. על חשבונה של התובעת.
39. שוכנעתי שהנתבע ערך את ה"עקד", בתום-לב, בסברו כי באופן טבעי יבשילו יחסיו עם התובעת לכדי נישואין בפועל, קיום חיי זוגיות והקמת בית ומשפחה.
יתרה מזו, אין חולק שהתוספת בשכרו של הנתבע לא גרעה במאומה מן התובעת ובוודאי שלא הייתה על חשבונה. רשויות הצבא הם אלה אשר העבירו את הכספים לנתבע, ולתובעת אין כל נגיעה לאותם כספים ובוודאי שאין "התעשרותו" זו של הנתבע באה על חשבונה.

סוף דבר
40. התובעת לא הרימה נטל ההוכחה הרובץ על שכמה, ומשכך הנני מורה על דחיית התביעה."







4. על הבטחת הנישואין להיות מוכחת ומעוגנת בראיות, הן ממערכת היחסים הפנימית בין הצדדים והן בראיות חיצוניות
ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 59331/04 {ס.ר. נ' ד.א., תק-מש 2007(4), 224, 230 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת טובה סיון:
(בדלתיים סגורות)

"1. עניינו של פסק-דין זה בתביעה אשר הוגדרה כ- "נזיקין, פיצויים לרבות הפרת הבטחת נישואין". עניינית מדובר בתביעה חוזית, אשר הסעד המבוקש בה הינם פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין.

2. העובדות
התובעת והנתבע חיו במשותף משנת 1998 ועד חודש מאי 2002. התובעת הינה גרושה, ולה שני ילדים בגירים מנישואים קודמים; הנתבע הינו גרוש ולו שלושה ילדים בגירים מנישואים קודמים.
במהלך חייהם המשותפים התגוררו הצדדים יחד, בתחילה בשכירות ולאחר-מכן בדירה בבעלות בנה של התובעת ברחוב ..., רמת גן. באשר להתנהלות הכלכלית בשנים אלה, הדעות חלוקות: לגרסת התובעת הנתבע מימן בלעדית את החיים המשותפים ואת רמת החיים הגבוהה של הצדדים, בעוד שלגרסת הנתבע הצדדים חיו בהפרדה רכושית מלאה, תוך חלוקה שווה של ההוצאות.
אין מחלוקת כי עובר להיכרות התובעת את הנתבע, עבדה התובעת כתופרת למחייתה. לטענתה, השתכרה כ- 4,000 ₪ לחודש, ועזבה את עבודתה עקב הפצרות הנתבע, בעוד הנתבע השתכר סך של סך של 50,000 ₪ לחודש בעיקר מהכנסותיו מהיותו אחד הבעלים של תחנת דלק בעיר ד', בשיתוף עם אחיו, וכן מעבודתו כנהג שכיר בטרמינל בנתב"ג.
לטענת הנתבע בכל תקופת הקשר ביניהם התובעת עבדה ו/או קיבלה דמי אבטלה, בעוד הנתבע מעולם לא ביקש ממנה להפסיק לעבוד. זאת ועוד, נטען כי התובעת הינה אישה אמידה בבעלותה מספר דירות ורכבים. באשר להכנסותיו טוען הנתבע כי הוא משתכר והשתכר תמיד סך של כ- 17,000 ₪ בלבד, לחודש וכי תחנת הדלק נמכרה כחצי שנה לפני מועד הגשת התביעה.
לגרסת התובעת, הנתבע הבטיח לה ללא הרף כי יתחתנו כדת משה וישראל. לטענתה הבטחה זו הייתה מפורשת וחד-משמעית שניתנה על-ידי הנתבע, לא רק לתובעת אלא גם למכריה חבריה והסובבים את התובעת. זאת ועוד, ושוב לגרסת התובעת, הבטחה זו מומשה כאשר הנתבע הציע לתובעת נישואין, ונקבע מועד לחתונה ליום 2.2.2002.
לגרסת הנתבע הצדדים לא תכננו מעולם להתחתן, הנתבע לא הציע נישואין ולא נקבע מועד לחתונה ולא ערכו כל תוכניות לעתיד משותף.
בחודש ינואר 2002 עברו הצדדים להתגורר בעיר ד', וזאת על-פי הסכם השותפות שהיה לנתבע עם אחיו. כמו-כן הנתבע פעל לרשום את התובעת כעובדת של תחנת הדלק, במשכורת חודשית של 8,000 ₪. בנוסף פתח הנתבע חשבון בנק עסקי ע"ש התובעת, אשר בפועל לא נכנס אליו כל כסף. בסופו-של-יום לאחר כחודש ימים (ואף פחות לגרסת הנתבע) חזרו הצדדים לרמת גן.
בחודש מאי 2002 עזב הנתבע את דירת התובעת, והצדדים נפרדו. לגרסת התובעת הפרידה הייתה מיוזמתו ורצונו של הנתבע בעוד לגרסת הנתבע הפרידה אירעה עקב רצונה של התובעת, אשר החליפה את המנעול בדירה ואסרה על הנתבע את הכניסה אליה.
התביעה דנן הוגשה ביום 9.12.04, מאחר ונטען כי בעקבות עזיבתו ונטישתו של הנתבע חרב על התובעת כל עולמה: התובעת נכנסה לדיכאון עמוק שכלל הסתגרות בבית, נתק מחברים ומקרובי משפחה, התפרצויות בלתי-נשלטות של בכי וכעס, נדודי שינה ואובדן של חדווה ושמחת חיים. נטען כי למעשה, התובעת קרסה, הן כלכלית והן נפשית. כך, נאלצה לפנות לרופא המשפחה, פסיכולוג ופסיכיאטר, ואף נוטלת כדורים פסיכיאטריים על בסיס יומי. כמו-כן כתוצאה מיחסו של הנתבע כלפי התובעת אין היא מסוגלת לעבוד.
להוכחת תביעתה הגישה התובעת שני תמלילי שיחות אשר נערכו בינה ובין הנתבע ככל הנראה כשמונה חודשים לפני הפרידה, והוקלטו על ידה. כן נחקרו אחי התובעת ועד נוסף מטעמה. התובעת עצמה גם היא נחקרה על תצהירה.

3. טענות התובעת
* יש פער משמעותי ומהותי בין הנטען על-ידי הנתבע בכתב ההגנה כי אין לתאריך ה- 2.02.02 קשר עם הצדדים, לבין תצהירו אשר ניתן לאחר הגשת תמליל השיחות בין התובעת לנתבע, בו אין זכר לטענה זו. יש לראות בכך משום הודאת בעל דין/ הנתבע.
* מכלול הנסיבות בענייננו מצביעות על יצירת חוזה מחייב בין הצדדים. ביניהן: הכרזת הנתבע על החתונה ברבים, כמוכח מתמלילי ההקלטות, ומתצהירי העדים; וכן המעבר מרמת גן לד' אשר הינו ביטוי מובהק למידת רצינות הקשר שהייתה אז בין הצדדים, וכן פתיחת חשבון הבנק העסקי בד' ע"ש התובעת.
* לנתבע אין הגנה בפני התביעה - וכהוכחה לא השכיל להביא עדים לחוזק גרסתו, כגון אחיו.
* הוכחה לנזק הנפשי שהסב הנתבע לתובעת ניתן ללמוד מכך שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתובעת, לאחר הפרידה, כבעלת נכות נפשית של 100% לצמיתות.
* לאור האמור, הסכומים הנתבעים הינם כדלקמן: הפסד בגין הפסקת עבודת התובעת כתופרת והפסד הלקוחות - 150,000 ₪ לכל הפחות; הוצאות ונזקים כלכליים בגין המעבר לד' - 100,000 ₪; נזק נפשי בגין המעבר לד' - 200,000 ₪; מחצית מסכום הכסף אותו העבירו אחי הנתבע לנתבע - 220,000 ₪; עוגמת נפש, צער ומזונות משקמים - 500,000 ₪. על-אף שהדבר לא בא לידי ביטוי בסיכומים - בכתב התביעה הועמד הסך הכולל הנתבע, משיקולי אגרה, על הסך של 350,000 ₪.

4. טענות הנתבע
* בתביעה ובסיכומים לא נטענת ומפורטת עילת נזיקין כלשהי בהתאם לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). עילת התביעה מסתכמת ב"הפרת הסכם מחייב שנכרת בין הצדדים", ותו לא.
* בשורה של פסקי-דין נקבעה ההלכה כי יש להכיר בתביעה בגין הפרת הבטחת נישואין במקרים חריגים בלבד. לטענת הנתבע התובעת לא הצליחה להוכיח את היסודות המחייבים.
* התביעה הוגשה כשלוש שנים לאחר המועד בו נטען כי הצדדים התעתדו להינשא.
* התובעת דאגה להקליט את הנתבע חמישה חודשים לפני המועד אשר נקבע לטענתה לנישואין, ולפני שאירעה ההפרה בפועל. אם כך, התובעת ידעה והבינה שחתונה לא תיערך בין הצדדים, וזאת זמן רב לפני המועד שנקבע כביכול לחתונה. היא ידעה והבינה שהקשר ביניהם נפגע, וכדי שתוכל להרוויח כספים בעתיד דאגה להקליט את הנתבע.
* התובעת טענה בבית-משפט בחוסר תו"ל כי מעשי הנתבע גרמו לה לנכות נפשית, בעוד היא מסתירה מבית-המשפט אירועים טראומתיים מעברה, בעקבותיהם אושפזה בבי"ח פסיכיאטרי וילדיה נלקחו למשפחה אומנת. בפנייתה לביטוח לאומי בתביעה לקביעת נכות נפשית הנימוקים המפורטים נעוצים באותו אירוע. כך, אושרה לתובעת נכות נפשית משנת 1995 - שנים לפני שהכירה את הנתבע.
* על התובעת מוטל הנטל להוכיח הבטחת נישואין רצינית וממשית המהווה התחייבות משפטית מחייבת. לצורך כך לא העלתה התובעת כל גרסה. התובעת לא מספרת מתי הייתה הצעת הנישואין , כיצד הציע לה הנתבע נישואין, האם נתן לה טבעת אירוסין וכיו"ב.
* אין בדברי הנתבע, או בהבדלים בין כתב ההגנה לתצהיר בענייננו בכדי לענות על הגדרת הודאת בעל דין.
* גם אם יקבע בית-המשפט כי הוכחה הבטחה, יש לבחון השלב השני והוא האם ההבטחה קרמה עור וגידים והפכה לחוזה מחייב בין הצדדים. לטענת הנתבע גם אם היו בין הצדדים בשלב כלשהו דיבורים על נישואין, שהרי אלה לא השתכללו לכלל הסכם מחייב. הצדדים מעולם לא שכרו אולם, קייטרינג, שמלה, או נרשמו ברבנות - כלומר לא עשו כל פעולה כדי לממש את התוכנית או להפכה ל"חוזה מחייב ביניהם". להיפך, יחסיהם של הצדדים הלכו והידרדרו. הנתבע הרגיש כי התובעת רימתה אותו בענייני כספים, התובעת וביתו של הנתבע לא הסתדרו, ילדיה של התובעת התייחסו אל הנתבע בזלזול וכד'. לאור כל זאת אי-אפשר היה לחשוב ברצינות על חתונה.
* עדותה של התובעת בקשר לעצם ההבטחה אינה ברורה. יתרה-מכך לתובעת אין כל הסבר לתמיהה מדוע, אם הוחלט שיינשאו ביום 2.2.02 - החליטו בחודש ינואר 2002, חודש לפני החתונה, לעזוב את מרכז הארץ ולהשתקע בד'. כמו-כן לתובעת אין כל הסבר מדוע אם החתונה הייתה צריכה להתקיים בחודש פברואר 2002, והצדדים נפרדו רק בחודש מאי 2002.
* התנהגות התובעת היא שהביאה להידרדרות הקשר בין הצדדים. התובעת עצמה הודתה כי חודשים רבים לפני כן מערכת היחסים הייתה עכורה, והיא אמרה לנתבע לשכור לעצמו דירה. לטענת הנתבע בסביבות חודש מאי 02 התובעת בעזרת בנה מנעה ממנו להיכנס לדירה, והחליפה מנעול. יתרה מזאת, גם לאחר-מכן, באישור התובעת, הנתבע רצה להמשיך ביחסים אם כי בבתים נפרדים, אולם התובעת היא זו שדחתה את ההצעה.
* מצד התובעת לא הייתה כל ציפייה וכל הסתמכות על חתונה, כבר 5 חודשים לפני מועד החתונה, וכשבני הזוג נפרדו 4 חודשים לאחר מועד החתונה, דהיינו כשנה לפני הפרידה בפועל - התובעת ידעה כי לא תהיה חתונה. כשאין צפיות והסתמכות אין כל קשר סיבתי לנזקים שכביכול נגרמו.
* יש לדחות על-הסף כל טענות התובעת על נזקיה הרפואיים לכאורה, שכן בהתאם לחוק ולהלכה יש להוכיח נזקים שברפואה באמצעות חוות-דעת או לפחות מסמך רפואי, שהתובעת לא צירפה.
* לעניין ראשי הנזק הנתבעים: הפסדי השתכרות - ראש נזק זה אינו קשור ואינו נובע מעילת התביעה של הפרת הבטחת נישואין. התובעת לא הביאה אף לא ראשית ראיה על הכנסותיה עובר להיכרותה עם הנתבע, ולא הביאה ראיות על הפסד הכנסה לאחר הפירוד, ולכן לא הוכיחה נזק; נזקים מהמעבר לד’ - גם ראש נזק זה אינו קשור ואינו נובע מעילת התביעה של הפרת הבטחת נישואין. התובעת לא הביאה כל ראיה כי מעבר זה גרם לה נזק כלכלי; מחצית הכספים שהנתבע קיבל מאחיו - גם ראש נזק זה אינו קשור ואינו נובע מעילת התביעה של הפרת הבטחת נישואין. גם כאן לא הובאה כל ראיה התומכת בטענה כי הנתבע קיבל מאחיו 100,000 דולר, דבר שהנתבע הכחיש שוב ושוב; הפרת התחייבות/ עזיבה במפתיע, נזקים נפשיים, מזונות משקמים - לעניין זה לא צורפו מסמכים רפואיים בניגוד לתקנות. תעודת עובד הציבור של המוסד לביטוח לאומי מעידה כי בעקבות אירוע טראומתי מעברה, התובעת מקבלת דמי נכות, התעודה מהווה הודאת חוץ של התובעת. לעניין "מזונות משקמים", ראש נזק זה אינו קשור ואינו נובע מעילת התביעה של הפרת הבטחת נישואין. ראש נזק זה מנסה להכניס בדלת האחורית את תביעת המזוות שנמחקה על-ידי התובעת. התובעת לא פירטה לעניין גובה הסכום.

5. תביעה להפרת הבטחת נישואין - מתווה נורמטיבי
על-פי המשפט הישראלי קיימת אפשרות לתבוע פיצויים מכוח עילה חוזית המוגדרת כהפרת הבטחת נישואין, גם בין פנויים וגם בין בני זוג שאחד מהם או שניהם נשואים לאחרים.
שורשיה של תביעה זו במשפט המקובל האנגלי, והיא נעוצה בטעם כי הפרת ההבטחה להינשא עלולה לגרום נזק לצד האחר וכן גוררת לעיתים הסתמכות ותוכניות שונות להגשמתה, כאשר תוכנית הנישואין עשויה אף להשליך על תוכניות אחרות של בני הזוג ולהביא לשינוי מצבם לרעה בהיבטים שונים. הטענה היא כי יש לקבל פיצוי על נזק מסוג זה. לעניין זה ראה דעתו של כב' הנשיא (בדימוס) ברק ב- ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6), 209, 214- 226 (2004), (להלן: "פסק-דין פלונית").
עם-זאת יש לציין כי עילה זו שנויה במחלוקת, בעיקר מאחר והיא נתפסת כניסיון לכפות את דיני החוזים על סיטואציה שספק אם הם ערוכים לטפל בה. לפיכך, יש הקוראים לביטול עילה זו או לחילופין הגבלתה באמצעות חקיקה.
לעניין זה ראה דעת המיעוט של כב' השופט ריבלין, בפסק-דין פלונית, בעמ' 226-234.
ואכן, בתי-המשפט נהגו לקבל תביעות מסוג זה, ולפסוק פיצויים בגין עילה זו, וזאת בעיקר בנסיבות בהן הייתה אינדיקציה ממשית ברורה וחיצונית לקיומה של הבטחה כגון דא, כמו: מקרים בהם קבעו צדדים תאריך ברור לחתונה, נרשמו ברבנות, חילקו הזמנות ועשו הסידורים הדרושים (בחלק מהמקרים אף האירוע עצמו התקיים, ואחד הצדדים בחר שלא להופיע אליו), או במקרים בהם הקשר בין הצדדים הוביל להריון ולעיתים אף ללידה.
לדוגמא ראה:
ע"א 416/91 יצחק ממן נ' רחל טריקי, פ"ד מז(2), 652 (1993);
ע"א 647/89 ראלף שיפברברג נ' תמר אבטליון, פ"ד מו(2), 169 (1992);
ע"א 116/75 נביה בן ראז'י חאיק נ' ויקטור ספיה, פ"ד לא(1), 90 (1976);
ע"א 473/75 דן רון נ' סימה חזן, פ"ד לא(1), 40 (1976);
בפסק-דין פלונית ניתנה התייחסות רחבה לשאלה מהם הכלים והקריטריונים לבחינת תביעות מסוג זה.
מדברי כב' הנשיא (בדימוס) ברק, בעמ' 220 לפסק-הדין:
'המשפט הישראלי קובע איפוא כי 'ההבטחה לנישואין היא ... בשיטתנו המשפטית, חוזה מחייב' (השופטת שטרסברג כהן ב- ע"א 5587/93 נחמני נ' נחמני, פ"ד נ(4), 508, 661 (1996)). עקרונית, אין דבר בהסכמים להינשא, ככאלה, המונע החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני הזוג, עם-זאת החוזה נוצר אם הצדדים התכוונו ליצור ביניהם יחס משפטי מחייב. השאלה אם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על-פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, את טיב הקשר ואת תוכנן של ההבטחות. כמובן הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להיות אינדיקציה בדבר כניסה לתחום החוזי ...'
וכן מדבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה, בעמ' 236 לפסק-הדין:
'תנאי לביסוס עילה של הפרת הבטחת נישואין בקיומה של הבטחה מחייבת מבחינת דיני החוזים. תנאי זה מחייב הבחנה בין הבטחה המעידה על מסוימות ועל גמירת-דעתו של המציע כדי אפשרות קיבולה של ההצעה, כאשר הקיבול עשוי להינתן בין על דרך אמירה ובין על דרך התנהגות (סעיפים 1, 2, 5 ו- 6 לחוק החוזים). במערכת סבוכה ומורכבת של יחסים של בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר ועל ציפייה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחוייבות לנישואין. בצד הערך החברתי המבקש לפצות את מי שנפגע עקב הסתמכות על הבטחת נישואין שהופרה, עומד ערך החופש והאוטונומיה האישית של האדם לבחור את בן זוגו ולקיים מערכות יחסים בין אישיות ובין זוגיות בעולם חברתי שיש בו פתיחות, חופשיות, ללא כפייה וללא התערבות המשפט. התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כוונה לכך גרידא. הקושי האמיתי המאפיין את הסוגיה שאנו עוסקים בה הוא באיתורו של קו הגבול בין הבעת כוונה, רצון או ציפייה לבין הבטחה מחייבת במשפט. גבול זה עשוי להיות דק כחוט השערה.'
ובעמ' 238 לפסק-הדין:
'יש לבחון איפוא את כלל הנסיבות האופפות את מערכת היחסים הבין זוגית כדי להסיק מתוכה אם ניתנה הבטחת נישואין מחייבת שהופרה. נוכח הצורך להסיק את דבר קיומה של הבטחה מחייבת מתוך כלל הנסיבות, ולאור החשש המובנה מפני תביעות בלתי-מבוססות בתחום הקשור לחיי הרגש והאינטימיות של האדם, שהוא מטבעו רווי יצרים, נראה כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו וממורכבותו של העניין. הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחוייבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כנדרש בהתאם לאופי העניין.'
כעולה מן המקובץ, על הבטחת הנישואין להיות מוכחת ומעוגנת בראיות, הן ממערכת היחסים הפנימית בין הצדדים והן בראיות חיצוניות. כן ניתן לומר כי לאור אופייה ומורכבותה של עילה זו, והמשמעות החברתית הרחבה של תביעה מסוג זה על היבטיה, נטל השכנוע המוטל על התובע בה הינו נטל כבד ולא מבוטל - עליו להוכיח כי ההבטחה חרגה מאמירה בין בני זוג והינה אמירה מחייבת, בעלת השלכות, אשר אחד מהצדדים לכל הפחות הסתמך עליה, וגם כי נגרם לו נזק עקב הפרתה.

6. מן הכלל אל הפרט ולענייננו
בנסיבות תיק זה, ולאחר עיון ובחינת הראיות והעדויות אשר הובאו בפני, באיזון הראוי ולאור נטל השכנוע הכבד, המוטל על התובעת - אני סבורה כי גם אם דובר בין הצדדים על כוונתם להינשא ז"לז, אותן אמירות לא התגבשו לכלל אמירה מחייבת המצדיקה פסיקת פיצויים בגין הפרת הבטחת נישואין.
אסביר ואבסס דברי;
ראיה מרכזית עליה מתבססת התובעת הינם תמלילי שיחות מוקלטות אשר נוהלו בין הצדדים. לא ברור לחלוטין מתי הוקלטו השיחות על-ידי התובעת, אם כי נראה כי מועד עריכתן היה לכל הפחות כשמונה חודשים לפני שהצדדים נפרדו, כאשר התובעת הקליטה את הנתבע ביודעין, וניסתה למשוך אותו בלשונו על-מנת שיודה במחוייבותו כלפיה בעוד הנתבע, אינו מודע למתרחש ומשוחח עימה, כשהוא מטבע הדברים לא בורר מילותיו או נזהר בהן. כך ולמקרא התמלילים בכללותם, אמנם הנתבע מודה מספר פעמים כי הצדדים שוחחו בינם לבין עצמם, ואף עם משפחתה של התובעת על כוונתם להינשא, אולם מיד ובאותה נשימה חוזר בו מרצונו זה.
על-כך, למשל, מתוך תמליל השיחה, קלטת מספר 1 בעמ' 5: במהלך שיחה בה מתלונן הנתבע על יחסה המועדף של התובעת אל בנה מול יחסה אליו ואל ביתו מסיטה התובעת את נושא השיחה בטענה כי דברים אלה "אינם עקרוניים" וכי יש לדבר על הפרת ההבטחות שהבטיח לה הנתבע:
'ר.: הדברים העקרוניים, זה שהבן שלי בא ככה, הבת שלך באה ככה, העיקרון הוא שמזמן אתה הפרת את כל ההבטחות שלך.
א.: איזה הבטחות?
ר.: הבטחות.
א.: איזה הבטחות?
ר.: אתה הלכת למשפחה שלי ב...
א.: הלכתי,
ר.: והכרזת על חתונות, "ואת תהיי מלכה",
א.: נכון, הכל נכון.
ר.: נכון.
א.: נכון, אבל הזמן עשה את שלו, אני רואה מי המלך ומי המלכה.
ר.: מה, הבן שלי.
א.: המלך, הוא המלך.'
ובעמ' 8 לתמליל:
'א.: ...בואי נגיד שאני מוכן לעמוד בזה ב- 2.2.02, בסדר? מוכן לעמוד בזה,
ר.: נו,
א.: לא טוב לי פה, למה לעשות את זה?
ר.: אפשר לעשות את זה במקום אחר.
א.: למה אני צריך לעשות את זה אם לא טוב לי?
ר.: מה, לא טוב לך איתי?
א.: לא, לא טוב לי במצב הזה.'
למקרא התמלילים, ולמרות הבעייתיות הראייתית בקלטות, דהיינו - עיתוי השיחות ומגמתיותן, אני מאמינה לחלק בעדות התובעת לפיו הצדדים גילו כוונה להינשא זה לזו ואף דובר ביניהם על התאריך המסויים, 2.2.2002. אולם, יחד-עם-זאת, אני סבורה כי מדובר בשיחות הנערכות בין בני זוג ובחוג המשפחה, במסגרת מערכת היחסים הלא קצרה אשר התנהלה בין הצדדים (כ- 4 שנים) אשר אף אחד מהצדדים ובפרט התובעת, לא ייחס להם משמעות גדולה או הסתמך עליהם. מסקנה זו ניתן ללמוד מהעובדה כי לבד מראיה זו - אשר ללא ספק הינה ראיה פנימית בין הצדדים, לא צורפה לתיק כל ראיה חיצונית מהימנה התומכת בהסתמכות הצדדים על אמירות אלה.
כך, לא צרפה התובעת כל אינדיקציה חיצונית נוספת להבטחת הנישואין: אין מחלוקת כי הצדדים לא נרשמו ברבנות, לא הזמינו אולם או הדפיסו הזמנות ולא עשו כל דבר ממשי אשר יש בו כדי לתמוך בטענה זו. ההיפך הוא הנכון, התנהלות הצדדים בסמוך למועד זה, כגון העובדה כי חודש לפני מועד זה עקרו, וזאת כטענת התובעת, לעיר ד' שבנגב וכן העובדה כי נפרדו כשלושה חודשים לאחר עבור המועד הזה, ולא מיד ובסמוך לו - מעידים כי גם אם דובר על אותו תאריך, לא היו מאחורי שיחות החולין הללו כל כוונה ממשית או הסתמכות מטעמו של מי מהצדדים.
על-כן גם אם נעשו תוכניות אזי וכדברי הנתבע (ראה תמליל קלטת מסעיף 2, בעמוד 13): '... התוכניות שלנו הם תוכניות, זה תכנית, היא בסיס לשינויים. לא יקרה שום אסון שזה יידחה בשנה, או בשנתיים או בשלוש או בארבע...'. זה מה שסוכם בין הצדדים וכך הייתה רוח הדברים.
על-כך מתוך עדות התובעת מיום 9.5.06, בעמוד 10:
'ש. את מציינת בתצהיר שלך שקבעתם תאריך לנישואין 2.2.02,
ת. נכון.
ש. האם הזמנתם אולם?
ת. לא.
ש. האם נרשמתם ברבנות?
ת. לא. ויש לזה סיבות.
ש. האם עשיתם פעולה כדי לקדם את העניין, קניתם דברים לחתונה?
ת. קבענו שנה לפני שעוד שנה בגלל שעברנו לד' ורואה חשבון אמר לו, כיוון שכל העסק צריך להיות על שם ר., ו- ר. צריכה להיות שנה בד' כדי לא לשלם מיסים בד', כי חדשה בד’ אני לא משלמת מיסים בד' ולכן החתונה נדחתה בשנה משנת 2001 לשנת 2002. ולכן לא נרשמנו ולא קנינו, היה לנו תאריך וכולם ידעו.'
בעדותה וכמצוטט מעלה, מוסיפה התובעת פרט אשר לא בא זכרו לפני כן והוא כי הצדדים תכננו להינשא, וכך לגרסתה, עוד בשנת 2001 אולם התאריך נדחה שוב ושוב. כמו-כן התובעת מתחמקת ולא עונה באופן ברור תשובתה לעניין הסיבה בגינה לא נקטו הצדדים בצעדים ממשיים למימוש אירוע החתונה. לפיכך, שוב, המסקנה הבלתי-נמנעת היא כי הדיבורים בין בני הזוג לעניין זה היו בעלמא, וכי לא יוחסה להם משמעות.
לכל האמור מצטרפת העובדה כי התובעת הקליטה את הנתבע כשמונה חודשים לפני הפרידה. עובדה זו מעידה על חוסר הביטחון של התובעת במערכת היחסים או לחילופין על תכנון מוקדם של הגשת התביעה. מכל מקום, גם פרט זה מעיד על הלך הרוח וחוסר הביטחון במערכת היחסים בין הצדדים, התומך במסקנה כי התובעת לא הסתמכה על דברי הנתבע, גם לעניין הנישואין.
זאת ועוד התובעת טענה כי הנתבע הוא שעזב את הבית, כשלושה חודשים לאחר מועד החתונה המתוכנן, דהיינו בחודש מאי 2002. לגרסת הנתבע, אשר הייתה אמינה עלי, הפרידה הייתה יוזמה של התובעת, אשר ביחד עם בנה מנעה את כניסתו של הנתבע לדירה.
העדים שהביאה התובעת לתמיכת עדותה הם אחיה, מר א.ס. וידידה, מר א.א. אשר כעדותה של התובעת הוא שייעץ לה להקליט את הנתבע. עדותו של אח התובעת לא הייתה אמינה עלי. התרשמתי כי עדות זו מוטה, מגמתית ולא קוהרנטית. גם עדותו של מר א. לא הייתה ברורה, ולא נתנה מענה לתמיהה המתבקשת לאור נסיעת הצדדים לד' סמוך מאוד למועד החתונה הנטען.
7. המורם מן האמור לעיל הוא כי על-אף שככל הנראה הצדדים שוחחו ביניהם על אפשרות להינשא, לא שוכלל האמור לכדי חוזה המחייב פסיקת פיצויים בגין הפרתו. לפיכך, אני דוחה את התביעה נשוא תמ"ש 59331/04."