botox

מניעות וההשתק השיפוטי בדיני שטרות

דוקטרינת ההשתק השיפוטי מקורה בדיני היושר האנגליים. משמעותה של דוקטרינה זו היא - חסימת בעל דין מהעלאת טענות מסויימות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהגותו בהקשר לסוגיה הנדונה שדבק בה פגם {הסקירה לעניין תורת ההשתק השיפוטי לקוחה מתוך רע"א 3640/03 יקירה דקל נ' שוקי (יהושע) דקל ואח', תק-על 2007(4), 3542 (2007); וראה גם ה"פ (י-ם) 594/05 ויוה סיוון נ' רמי לוי, תק-של 2006(3), 4579 (2006)}.
ההשתק כלפי בעל דין נובע ממקורות ערכיים שונים כגון: עיקרון תקנת הציבור, האיסור על שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט ותורת תום-הלב {רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים תק-על 2005(1), 2711 (2005)}.
מספר מטרות להשתק השיפוטי:
האחת, למנוע פגיעה לא ראויה בבעל-הדין שכנגד.
השניה, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאימון הציבור במערכת המשפט.
השלישית, למנוע ניצול לרעה של בתי-המשפט.
דוקטרינת ההשתק השיפוטי מהווה אחת השלוחות של דיני ההשתק המסורתיים. היא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום-לב דיוני.
תורה זו משתלבת בעיקרון תום-הלב אשר חדר לכל תחומי המשפט - המהותי והדיוני כאחד וכדברי בית-המשפט ב- בש"א 2236/06 {חממי נ' אוחיון, תק-על 2005(2), 4580 (2005)}: "תורת תום-הלב קנתה לה שביתה בכל ענפי המשפט האזרחי. היא היכתה שורשים במשפט המהותי. היא מתפרשת כיום גם על פעולות משפטיות בעלות אופי דיוני: עיקרון תום-הלב חל בסדרי הדין. חובתו של בעל-דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום-לב. עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה".
תורת ההשתק השיפוטי, המתבססת על דרישת תום-הלב הדיוני, אינה בהכרח חופפת בכל תנאיה לתורת ההשתק הכללית. עיקרון ההשתק המסורתי מחייב כתנאי לחלותו את קיומם של הסתמכות ושינוי מצב לרעה של בעל הדין שכנגד {רע"א 4928/92 עזיז עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5), 94 (1993); בש"מ 5417/01 ויטנר נ' ועדה מקומית, תק-על 2002(1), 881 (2002)}. לעומת זאת, דוקטרינת ההשתק השיפוטי מכוונת מבטה לא רק אל עבר מערכת היחסים בין בעלי הדין, אלא גם לעבר האינטרס הכללי של המערכת השיפוטית, המייצגת את עניינו של הציבור כולו. מטעם זה, לצורך השתק שיפוטי לא נדרש בהכרח קיומם של הסתמכות ושינוי מצב לרעה של צד להתדיינות, אף כי התרחשותם של תנאים אלה עשויה לחזק את המסקנה בדבר קיומו של חוסר תום-לב דיוני בהתנהגות בעל-הדין האחר, העשוי להצדיק החלת השתק שיפוטי על טענה המועלית על ידו.
ש' לרנר כותב בספרו {דיני שטרות (תשנ"ט-1999) 474} כי "מכוח הלכת המניעות, פלוני מנוע מלהעלות טענה מסויימת כלפי אחר, אם הציג בפניו מצג שונה, והלה הסתמך על המצג ושינה עקב כך את מצבו לרעה".
ש' קסוטו כותב בספרו {החתימה בשטרות (הוצאת בורסי) 76} כי "המצב שיוצק השתק, יכול לנבוע, כאמור, גם ממחדלו של מי שחתימתו זוייפה, מקום שהיתה עליו חובה לפעול ולא פעל. לדוגמה, מקום שידע כי חתימתו זוייפה על שיק ובחר שלא לומר דבר ובכך פגע בבנק אשר שילם את סכום השיק על סמך החתימה המזוייפת. לשון אחר, מי שחתימתו זוייפה, יהיה מושתק מלהאחז בעובדה זו מקום שידע על הזיוף אך בחר להימנע מלומר דבר בנדון, וכתוצאה של שתיקתו זו נפגע צד אחר לשטר".
זאת ועוד. "המצג היוצר את ההשתק יכול לנבוע גם מרשלנותו של מי שחתימתו זוייפה או הושמה שלא בהרשאתו. במה דברים אמורים? המדובר במקרים בהם אף שלא ידע שחתימתו זוייפה צריך היה לדעת זאת, ואי-הידיעה הינה תוצר של רשלנות חמורה מצידו. אדם שכזה, יהיה מנוע מלטעון בסיטואציה האמורה, שחתימתו זוייפה, מקום שבשל רשלנותו החמורה הנ"ל נפגע הצד השלישי" {ש' קסוטו, שם, 78}.
ב- בר"ע 4928/92 {עזיז עזרא ואח' נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5), 94 (1993)} קבע בית-המשפט כי "השתק מכוח מצג מונע צד מלהתכחש למצג שהציג לפני צד אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום-לב ובאופן סביר, במקור הכירה הפסיקה בהשתק מלהתכחש למצג של עובדה, ואולם כיום מכירים גם בהשתק לגבי עניין שבדין, וכן הוחל השתק לגבי פירוש מסמך" {ראה גם ת"א (אשק') 4402/05 חכמון א.ע. הנדסה ובניו בע"מ נ' דגן אהרון, תק-של 2008(1), 23979 (2008)}.
ב- ת"א (פ"ת) 2913/05 {טובים אלון נ' קקון מרדכי, תק-של 2007(4), 12407 (2007)} נפסק מפי כב' השופט אהרון מקובר:
"מניעות
43. נגד הנתבע עומדת גם טענת מניעות...
במקרה שלנו הנתבע הציג בפני התובע מצג לפיו השטר חתום על-ידי לוי כעושה השטר והנתבע הסתמך על מצג זה וראה בשטר כשטר תקין לכל דבר ונתן לנתבע, ללוי ולפרי, הלוואות שונות.
התובע אמר כי פרי ויעקב לוי הביאו לו את השטר. פרי חתם על השטר בפניו ומסרו לו ויעקב לוי כבר היה חתום על השטר ואמר לתובע שהוא חתם על השטר. התובע אמר כי הוא התקשר אל הנתבע והנתבע אישר את מתן השטר {עמ' 7, שורה 33-27; עמ' 8, שורה 31-24}. התובע הגיש במצורף לתצהירו תמלילי הקלטות של שיחות טלפון שהתקיימו בינו ובין הנתבע. בשיחות מאשר הנתבע שהוא חתם על השטר ושהוא יודע כי השטר נמסר לתובע, אם כי טען הוא שאיננו יודע איזה סכום נרשם בשטר {נספח י"ד לתצהיר ת/1, עמ' 21, שורה 19; נספח ט"ו, עמ' 3, שורה 5-4, 15-14, 19)}. בכך יש משום הסכמה מצידו של הנתבע למסירת השטר הנושא עליו את חתימתו כערב, לתובע.
44. ש' קסוטו, בספרו {שם} כותב אף הוא:
'ניתן לעשות שימוש בסעיף 23(א) סיפא ולומר לזייפן המסתמך על טענת הזיוף, כי הוא מנוע מלהעלות טענה זו, שהרי מתקיימים לגביו שלושת היסודות הדרושים לשם יצירת מניעות:
ראשית, ישנה הצהרה עובדתית או התנהגות מטעמו בכוונה להניע את נוטל השטר לעשות מעשה מסויים (הצהרה/התנהגות זו הינה חתימת השטר על-ידי הזייפן בשמו של אחר);
שנית, הנוטל עשה פעולה (רכישת השטר...) בהסתמכו על מצגו של הזייפן;
שלישית, בשלמו לזייפן שינה הנוטל את מצבו לרעה בנותנו כסף טוב אחר כסף רע וזאת מבלי שיזכה בחבות הצדדים הקודמים לשטר {אם רכש את השטר}.
לסיכום, נמצא שהביטוי "אין כוחה יפה כלשהו" (על-פי סעיף 23(א) לפקודה - א.מ.) המתייחס לחתימה המזוייפת הוא יחסי ולא מוחלט. הוא יחסי שכן אמנם אין לחתימה המזוייפת כל כוח אופרטיבי ככל שהמדובר במי שהחתימה נחזית להיות שלו, הוא אינו מוחלט שכן יש ויש לה, לחתימה המזוייפת, כוח אופרטיבי, ככל שהמדובר בזייפן". {עמ' 112-113}
האמור לעיל מתייחס לחיובו של הזייפן על-פי החתימה המזוייפת שאותה חתם כעושה השטר. קסוטו מביא בספרו "החתימה בשטרות" שלוש אפשרויות לחייב את הזייפן על-פי פקודת השטרות: על-פי סעיף 22(ב) לפקודה {בחותמו על השטר בשם אחר הוא חב כאילו חתם בשמו הוא}; על-פי סעיף 25(א) לפקודה {כיוון שחתם בלא רשות הוא חב חבות אישית}; ועל-פי סעיף 56 לפקודה {חב כמסב - ובענייננו כערב - כלפי אוחז כשורה} {שם, עמודים 114-113}.
45. חבותו של הנתבע במקרה שלנו נלמדת מחבותו של הזייפן. הנתבע אצלנו הינו למעשה זייפן, אם הוא אכן חתם את שמו של יעקב לוי כעושה השטר ללא הסכמתו וללא רשותו כפי שהוא טוען. הנתבע חייב באופן אישי כאשר הוא חתם בשמו של עושה השטר, בין אם זייף את חתימת עושה השטר ובין אם פעל בלא רשות. הדברים חלים באנלוגיה גם על זייפן שחתם כערב."