התיישנותן של תובענות

1. כללי
סעיף 96 לפקודת השטרות, קובע כדלקמן:
"96. התיישנותן של תובענות (תיקון: התשי"ח)
(א) אין להיזקק לתובענה על-פי שטר חליפין או שיק או שטר חוב כנגד מי שהוא צד להם ואינו מסב, לאחר שעברו שבע שנים, וכנגד מסב - לאחר שעברה שנתיים, מן הזמן שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת התובענה כנגד אותו צד; ואולם צד לשטר חליפין, לשיק או לשטר חוב, יכול לוותר על טענת ההגנה שאין להיזקק לתובענה נגדו על-פי מסמך כאמור, משום שעברה התקופה האמורה בסעיף-קטן זה, ומותר לרשום את הוויתור בין בגוף המסמך כאמור ובין בתעודה נפרדת, בין לפני תחילת התובענה ובין לאחריה, ואם נרשם הויתור בתעודה נפרדת לא יהיה מחייב, אלא אם האדם שרשם אותו בתעודה קיבל בעדו תמורה בת-ערך.
(ב) לגבי הקבל תתחיל התקופה האמורה מחלותו של השטר, זולת אם:
(1) צריך הצגה לפירעון כדי לחייב את הקבל, כי אז תתחיל התקופה האמורה מתאריך ההצגה;
(2) קובל השטר לאחר חלותו, כי אז תתחיל התקופה האמורה מתאריך הקיבול.
(ג) לגבי המושך או מסב תתחיל התקופה האמורה מן התאריך שבו נתקבלה הודעת-חילול."
ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מוסד ההתיישנות {ראה ע"א 1254/99 אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2), 535 (2000)}.
הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן.
השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו ולהבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי-מוגבל.
השלישי, נעוץ בהנחה שלפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו.
הרביעי, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק.
הרעיון העומד בבסיסם של סעיפי ההתיישנות נועד ליצור איזון בין אינטרס הצדדים בינם לבין עצמם, ובינו לבין אינטרס הציבור.
לתשומת-ליבנו כי בתי-המשפט, נוטים לפרש את חוקי ההתיישנות בצמצום ולא לנעול את שערי בית-המשפט בפני תובע לבירור תביעתו, גישה התואמת גם את זכותו החוקתית של תובע, להביא עניינו בפני בית-המשפט, בלא שתפגע זו בשל טענה דיונית {ראו לדוגמה דברי כב' השופט ח' כהן ב- ע"א 169/65 רשות הפיתוח נ' ירקוני, פ"ד יט 595, 598-597 (1965)}.
דיני התיישנותה של תביעה על-פי שטר מוסדרים הן בחוק ההתיישנות והן בסעיף 96 לפקודת השטרות. במקרה ושני חוקים אלה אינם עולים בקנה אחד עם השני, ידה של פקודת השטרות, על העליונה {ראה י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית) 171; בש"א (רמ') 2859/07 עווני עיסאוי נ' תמיג בע"מ, תק-של 2007(4), 28183 (2007)}.
כך לדוגמה, ב- ת"א (ת"א-יפו) 75414/04 {קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ - (בפירוק) נ' ציטרון שמעון, תק-של 2007(2), 18288 (2007)} קבע בית-המשפט כי סעיף 96 לפקודת השטרות גובר על סעיף 19 לחוק ההתיישנות.
לפיכך, על שטר חלות, בראש ובראשונה, הוראות פקודת השטרות שהן בבחינת "דין ספציפי" לתחום זה.
זאת ועוד. סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל איננו יוצר סתירה, שכן, חוק ההוצאה לפועל בא להסדיר את ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל. "הקביעה כי שטרות 'ניתנים לביצוע כמו פסק-דין של בית-המשפט' - היא קביעה המתייחסת לדרך ביצוע ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל. סעיף 81א מפרט את הפרוצידורה להפעלת שטר בהוצאה לפועל. קביעה זו אינה יוצרת או משנה מעמדו של השטר ובכלל זה אינה יוצרת זכות מקום שזו התיישנה על-פי פקודת השטרות" {בש"א (י-ם) 1844/05 מיכאל דרעי נ' אלקטרו מנוע, תק-של 2005(3), 12186 (2005)}.
כאשר תביעה מבוססת על עילה חוזית, אין להחיל את הוראות פקודת השטרות, לרבות סעיף 96(א) לפקודת השטרות שעניינו התיישנותן של תובענות. במקרה כזה, יש לפנות לדין הכללי ולהחיל את הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {בש"א (נצ') 2041/06 נאדר דאוד ספורי נ' אבו סונבול בע"מ, תק-של 2006(2), 3894 (2006)}.
סעיף 96(א) לפקודת השטרות קובע תקופות התיישנות שונות לשתי קבוצות.
האחת, המסבים - שהתביעה נגדם מתיישנת כעבור שנתיים {ב- בש"א (נצ') 1704/03 ריאן שלופה ואח' נ' ערטול נעמאן, תק-של 2003(4), 11950 (2003) נדונה טענת התיישנות כלפי המסב. במקרה זה קבע בית-המשפט כי "השיקים נשוא בש"א 1704/03 נושאים תאריכי פירעון בשנת 1999. הבקשה לביצוע השטר הוגשה ביום 9.1.03. לפיכך, יש ממש בטענת המבקש לפיה התביעה נגדו, כמסב בשטרות אלה, התיישנה"}.
השניה, שאר הצדדים לשטר - שתביעה נגדם מתיישנת תוך 7 שנים מן היום שבו נולדה עילת התובענה.
סעיף 96(ג) לפקודת השטרות, קובע כי תקופת ההתיישנות לגבי מושך או מסב נמנית ממועד בו נתקבלה הודעת-החילול. במקרה וטענה מצידו של המבקש-נתבע לא נסתרה, והכוונה לטענה כי מעולם לא נתקבלה אצלו כל הודעת-חילול, ברור הוא כי מירוץ ההתיישנות טרם התחיל {בש"א (רמ') 1014/07 אדמוב עודד נ' שלום אליהו, תק-של 2007(3), 11840 (2007)}.
דברים כאמור, יפים הם, גם כאשר עסקינן במסב לשטר, שכן, תקופת ההתיישנות כנגד מסב היא בת שנתיים ממועד היווצרות העילה, בהתאם לנאמר בסעיף 96(ג) לפקודת השטרות, קרי, ממועד קבלת הודעת-חילול {בש"א (רמ') 1969/05 כהן מאיר נ' ראזנאבי סלמן, תק-של 2006(1), 29688 (2006)}.
י' זוסמן, גורס בספרו {שם, 381} כי "על המושך והמסיבים אין השטר אכיף, בדרך-כלל, אלא לאחר שניתנה להם הודעת-חילול. לכן קובע סעיף 96(ג) לפקודה, שתקופת ההתיישנות לטובתם מתחילה 'מן התאריך שבו נתקבלה הודעת-חילול'. אך מה הדין אם הודעת-החילול אבדה בדואר ואף-על-פי-כן כוחה יפה, כאמור בסעיף 48(15) לפקודה? הפקודה אינה עונה על שאלה זו. מקום שלא ניתנה הודעת-חילול מפני שהיה הצדק לכך, יש לנהוג על-פי העיקרון הכללי שהתיישנות מחילה עם השלמת עילת התביעה".
כאשר מודפסת הוראה, לפיה, "הצדדים לשטר מוותרים בזה במפורש על טענת ההתיישנות לפי סעיף 96 לפקודת השטרות", תקופת ההתיישנות, לא תחול, שכן, הצדדים, במקרה שכזה, התנו, על תקופת ההתיישנות {בש"א (חי') 18490/07 אלבין תמר ואח' נ' תנובה מרכז שיתופי בע''מ, תק-של 2008(1), 20750 (2008)}.
עילת התביעה השיטרית נולדת לא במועד הפירעון הנקוב בשטר, אלא, בעת הצגת השיק לפירעון וחילולו.
ב- ע"א 776/80 {בנק ישראל בריטניה נ' עזבון ולטר נתן, פ"ד לח(3), 645 (1984)} קבע בית-המשפט כי "חילול השיק הוא המקים את זכות התביעה על-פיו, ולפיכך, אם הוגש לבנק כעבור מספר שבועות, תקום העילה בתאריך האחרון (אם חולל), וגם מירוץ ההתיישנות יתחיל רק מאז" {ראה גם ע"א 114/62 קורצמן נ' יוסף, פ"ד טז 2677 (1962); ע"א (חי') 16/75 לזניק נ' לוי, פ"מ תשל"ה(ב), 403; ע"א 776/80IN LIQUIDATION LTD נ' עזבון ולטר נתן, פ"ד לח(3), 645 (1984)}.
ב- ת"ט (שלום עפ') 1696-11-07 {חמייסי סעיד נ' שרקאוי ג'האד, תק-של 2011(1), 12209, 12214 (2011)} קבע בית-המשפט כי חילול השיק הוא המקים את זכות התביעה על-פיו, גם אם הוגש לבנק כעבור מספר שבועות, תקום העילה בתאריך האחרון {אם חולל}, וגם מרוץ ההתיישנות יתחיל מאותו מועד.
ב- ת"ט (שלום עפ') 18136-02-09 {אלי פישל נ' יצחק סרנגה, תק-של 2010(3), 58122 (2010)} קבעה כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד כי אכן, הבקשה לביצוע השיק הוגשה קרוב מאוד לחלוף תקופת ההתיישנות {שלושה ימים לפני מועד תום תקופת ההתיישנות}, אך עדיין היא הוגשה בתוך תקופת שבע השנים בה ניתן להגיש לביצוע שטר שחולל באי-פירעון {ראה סעיף 96(א) לפקודת השטרות} ובטרם נחצה ה"גבול העליון". לפיכך, אין בכך משום טענת הגנה מפני ביצוע השיק מחמת התיישנות.
לאור האמור, מאחר ועל-פי פקודת השטרות, יש למנות את מירוץ ההתיישנות ממועד חילול השיק, אשר היה בענייננו בחודש אוקטובר 2000, ולכל המוקדם ניתן לומר כי עילת התביעה קמה יום לאחר המועד הנקוב בשיק כזמן פירעונו {6.10.00}, ומשאין חולק כי הבקשה לביצוע השטר הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל ביום 2.10.07, בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בהוראת סעיף 96 לפקודת השטרות, אשר תמה היא ביום 5.10.07, בנסיבות אלה טרם חלפה לה תקופת ההתיישנות.
2. אימתי יש להעלות את טענת ההתיישנות
הלכה ידועה היא, כי את טענת ההתיישנות, על הנתבע להעלות בהזדמנות הראשונה שיש בידו, קרי, בבקשת רשות להתגונן שהינו מגיש, והכוונה היא לתצהיר שבא כתמיכה לבקשת רשות להתגונן.
ב- ת"ט (הרצ') 2177-05-07 {סגול יפרח אלמלח נ' אברהם מולגה, תק-של 2008(1), 20858 (2008)} קבע כב' השופט שאול אבינור כי נכון כי המבקשת לא השתמשה בתצהירה במושג "התיישנות", אך מדבריה ניתן להבין ברורות כי זוהי היתה כוונתה, שכן, עת הגישה את התצהיר, לא היתה מיוצגת על-ידי עורך-דין.
המבקשת חזרה בתצהירה על הטענה כי חלף הזמן, תוך שהיא מציינת שמדובר באירוע ישן ביותר ולכן איננה זוכרת את נסיבותיו. עוד ציינה המבקשת בתצהירה:

- כי התקשרה אל עו"ד המשיב שלטענתה אמר לה "כי הוא נתן לי 14 שנה זמן לשלם את החוב."
- "כל התביעה הזאת מאוד תמוהה בעיני ולא זכורה לי רכישה של שעונים אלו... זו הפעם הראשונה מזה 14 שנים שידעתי על קיומו של חוב זה!!! מעולם לא קבלתי תביעה מעו"ד עילם עופר או בעל החוב ולכן לא יכולתי להתחמק מהחוב - מה גם שתמיד דאגתי לשנות את כתובתי במשרד הפנים לפי מקום מגורי ולכן היה ניתן לאתר אותי בשנים אלו."
על-כן, קבע כב' השופט שאול אבינור כי עסקינן בטענות מובהקות של התיישנות. ובהמשך קבע:
"10. במקרה דנא, כזכור, לא מדובר בפסק-דין שהוגש לביצוע אלא בשטר. לפי הוראות סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל שטר ניתן לביצוע כפסק-דין. בכך יש כדי לדמות שטר ל"פסק-דין על-תנאי" {ראה בר"ע 87/72 אלבוים נ' חב' פרץ אפשטיין, פ"ד כו(2), 145, 148 (1972)}, אך אין כדי להשוות את מעמדו של שטר למעמדו של פסק-דין. ברי, כי מעמדו של פסק-דין איתן ממעמדו של שטר, שהרי כאשר מדובר בשטר די בהתנגדות החייב על-מנת להפסיק את ביצועו ולהעביר את העניין לבית-המשפט. בנוסף, מעמדו של שטר פחות מזה של פסק-דין בהיבטים נוספים, שאחד מהם, הרלוואנטי לענייננו, הוא כמובן משך תקופת ההתיישנות.
11. לפיכך, אף שמהוראות סעיף 81א הנ"ל יש להסיק שהגשת שטר לביצוע בהוצאה לפועל, בדומה להגשת פסק-דין לביצוע בהוצאה לפועל, מפסיקה את מירוץ ההתיישנות, ברור לגמרי שאין לתת לשטר מעמד שהינו עדיף על המעמד שניתן לפסק-דין. לכן, אין לתת לזוכה לפי שטר מעמד עדיף על זה של זוכה לפי פסק-דין, ולקבוע שאף אם זוכה לפי שטר לא עשה שום פעולה נוספת לביצועו של שטר לאחר הגשתו לביצוע בהוצאה לפועל בכל זאת מירוץ ההתיישנות מפסיק, כביכול, לתמיד - למרות שכאמור מירוץ ההתיישנות ביחס לפסק-דין מתחדש - והזוכה לפי השטר יהא רשאי לבצעו בכל מועד בעתיד, גם לאחר שלא נקט בהליכי ביצוע במשך שנים ארוכות...
14. סיכומם של דברים הוא, אם כן, שבהגשתו של שטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל יש כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות, אך מירוץ זה מתחדש אם וכאשר הזוכה על-פי השטר מפסיק לנקוט בפעולות לביצועו ולא נוקט בפעולות נוספות כאלה.
15. בענייננו נעשו, כאמור, פעולות מסויימות לביצועו של השטר בלשכת ההוצאה לפועל בשנת 1995, אלא שמאז ועד לשנת 2007 לא נעשתה כל פעולת ביצוע, ותיק ההוצאה לפועל-אף היה מצוי בגניזה במשך שנים ארוכות. במצב דברים זה, חרף העובדה שמירוץ ההתיישנות פסק עם הגשתו של השטר לביצוע בשנת 1995, הוא התחדש עם הפסקת פעולות הביצוע במסגרת תיק ההוצאה לפועל כבר באותה השנה. מכאן ברור, כי עסקינן בשטר שהתיישן, שהרי התקופה שבין שנת 1995 לשנת 2007 הינה תקופה ארוכה בהרבה מהתקופה הקבועה בדין להתיישנותו של שטר. לפיכך יש לדחות את הבקשה לביצוע השטר מחמת התיישנות."
ב- ת"א 5059-06 {רחבי שלמה נ' פרידמן יורם אבנר עו"ד, טרם פורסם (4.3.10)} קבעה כב' השופטת מירב בן-ארי כי לא מצאה כל יסוד לטענת ההתיישנות של הנתבע והגם שדחתה את טענת התובע לפיה לא הועלתה טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שכן טענת ההתיישנות נזכרת לראשונה בבקשה הראשונה שהגיש הנתבע ללשכת ההוצאה לפועל.
במקרה דנן, קבעה כב' השופטת מירב בן-ארי כי במהלך ניהול ההליך, זנח הנתבע את טענת ההתיישנות, וזו הועלתה על ידו רק בדיון בבית-המשפט, לאחר שניתנה חוות-הדעת הגרפולוגית של המומחה מטעמו של בית-המשפט.
עוד נקבע כי אף לאחר שהנתבע העלה את טענת ההתיישנות, הוא לא הגיש בקשה בעניין, אף שהתצהיר שהוא מתכוון לעשות כן, וממילא טענה זו לא נדונה. החלטתו של הנתבע לנהל את ההליך לגופו, ובפרט מינוי מומחה מטעם בית-המשפט בתחום הגרפולוגי, אין משמעה אלא זניחת טענת ההתיישנות.
בית-המשפט בפסק-דינו מדגיש כי הנתבע, במקרה דנן, אף לא הגיש מעולם בקשה בנוגע להתיישנות, אף שהוא עצמו ביקש מספר אורכות לעשות כן.
3. ביעור תיק ההוצאה לפועל וטענת התיישנות ונטל ההוכחה הרובץ על התובע
ב- ת"א (חי') 11715/06 {פרץ אהרון נ' נחמני חביבה, תק-של 2008(1), 17042 (2008)} העלתה הנתבעת טענת התיישנות. השיקים נשוא תיק זה, חוללו באי-פירעון בשנת 1987 ובשנה זו הגיש התובע בקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל. לנתבעת לא הומצאה האזהרה ובשל חוסר מעש בתיק ההוצאה לפועל, התיק בוער ולכן, בשנת 2006 הגיש התובע בקשה לפתיחת התיק שבוער.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת, מושכת השטרות, ועל-כן, עסקינן בתקופת התיישנות בת 7 שנים.
מנגד, טוען התובע כי תביעתו לא התיישנה ומתבסס על סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, שקובע:
"הוגשה תובענה לפני בית-משפט לרבות, בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה."
בית-המשפט דוחה טענה זו של התובע ודוחה את התביעה מחמת התיישנות וכפי שיתואר להלן.
תקנה 125 לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979 קובעת כי אם עברו שנתיים מיום שנעשתה פעולה כלשהיא בתיק ההוצאה לפועל והזוכה לא ביקש ביצועה של פעולה נוספת, אז, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על גניזת התיק.
זאת ועוד. ד' בר אופיר גורס בספרו {הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית, 2005) 73}כי "הפסקת ההליכים בתיק הוצאה לפועל בגלל היעדר פעולה כלשהי נעשית בשני שלבים: בשלב הראשון גונזים את התיק לאחר שלא בוצעה בו פעולה במשך שנתיים, אלא שלמרות הגניזה רשאי הזוכה לחדש את ההליכים ולבקש פעולה או פעולות נוספות. ואם במשך שנתיים נוספות (לאחר הגניזה) נמנע הזוכה מלהגיש בקשה כזו, יגיע השלב השני ויראו את התיק כאילו נסתיימו בו כל ההליכים. חזקה זו של סיום ההליכים מתגבשת כתום ארבע שנים מיום הגניזה, אולם הזוכה רשאי להגיש בקשה חדשה לביצוע פסק הדין... הכלל הוא כי גניזת תיק מחמת היעדר פעולה אינה מונעת את חידוש ההליכים לפי בקשת הזוכה, כפוף לתקופת התיישנות".
יוער כי הנטל להוכיח את טענת ההתיישנות מוטל על כתפי הטוען להתיישנות הנתבע. יחד עם זאת, "משהועלתה על-ידי הנתבעת טענת התיישנות לפיה התיישנה התביעה משהוגשה ו/או נפתחה מחדש בשנת 2006 ולכאורה עברה תקופת ההתיישנות בין מועד היווצרות העילה (1987) ועד להגשת התביעה (2006) והתובע מבקש להיבנות מאחד החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, לרבות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של עובדות המצדיקות חריגה כאמור" {ראה גם ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל ואח', פ"ד מד(1), 278 (1990)}.
בית-המשפט הדגיש כי "על-מנת שהתובע יוכל להיבנות מהחריג הקבוע בסעיף 15 ולטעון שתביעתו לא התיישנה, היה על התובע להוכיח בראיות את המועד המדוייק בו הוגשה הבקשה המקורית לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וכן את המועד שבו נגנז ובוער התיק. נתונים אלה כאמור לא הובאו על-ידי התובע". אולם, הנתבע לא עשה כן, ועל-כן, אין מנוס להורות על דחיית תביעתו.
ובהמשך לפסק-הדין קבע בית-המשפט "כי מסקנה זו בדבר דחיית התביעה מחמת התיישנות 19 שנה לאחר חילול השיקים נשוא התביעה מעוגנת בטעמים להצדקת עיקרון ההתיישנות אשר ביטוי להם ניתן עוד בפסק הדין של כב' השופט זילברג ב- ע"א 158/54 {יצחק דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י(1), 687}, ואשר כוללים, בין היתר, את הקושי האמיתי של הנתבע לזכור את הנסיבות נשוא כתב התביעה וההגנה ולשמור זמן כה רב ראיות והוכחות להוכחת הגנתו".

4. תחילת ההתיישנות והתיישנות שלא מדעת – סעיפים 6 ו - 8 לחוק ההתיישנות
סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:
"6. תחילת ההתיישנות

תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה."

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:
"8. התיישנות שלא מדעת

נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 180075/07 דרעי (פלורנס) פלורין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(1), 3059 (2008)} הועלתה על-ידי המבקשת טענת התיישנות. מנגד, המשיב טען כי על-פי הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות תקופת ההתיישנות מתחילה מהיום שבו נולדה עילת התביעה, וכי סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי אם נעלמו מעיני התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו.
עוד טען המשיב כי כשהגיש את הבקשה לביצוע לא ידע מהם הפרטים של המסב (המבקשת במקרה דנן). בנוסף, מעיון בתעודת הזהות של המבקשת עולה כי שמה הוא "פלורין דרעי" אולם, על השיק מופיע הרישום "פלורנס דרעי".
בנוסף, המשיב "גילה" את פרטיה של המבקשת באמצעות בקשה שהוגשה, על-ידי מושכת השיק, לצירופה של המבקשת לתביעה שהגיש המשיב כנגד מושכת השיק.
בית-המשפט דחה את טענות המשיב והתיר למבקשת הרשות להתגונן. ובהמשך קבע:
"10. אכן, לכאורה על-פי חתימת ההסב "פלורנס דרעי" לא ניתן ללמוד על זהות המבקשת, עם זאת אין מקום לקבוע, כי הדבר נבע מסיבות שלא היו תלויות במשיב, ושגם בזהירות סבירה לא יכול המשיב לגלותן.
המשיב יכול היה לפנות לבן שבת ולברר איתה מי היא אותה "פלורנס דרעי" שחתומה בחתימת היסב על גבי השיק; המשיב יכול היה לערוך בירור וחקירה לאתר את פלורנס דרעי.
נראה שהסיבה לאי-הידיעה נעוצה בחוסר מעש מצידו של המשיב לברר את זהות המסבה, ולא באי-האפשרות לברר את זהותה, כטענת המשיב.
המשיב מודה שרק מאחר ובן שבת ביקשה לצרף את המבקשת לתיק ההוצאה לפועל, הדבר נעשה. היינו - לולא בקשת בן שבת, לא היתה מצורפת בן שבת לתיק ונראה שהמשיב לא היה נוקט בהליכים נגדה.
11. אני מסכים עם טיעוני בא-כוח המבקשת, שלא נטען על-ידי המשיב שהוא נקט באמצעים סבירים לאתר את המבקשת.
כל שטוען המשיב הוא שזהות משיבה לא היתה ידועה לו ולכן לא יכול היה לתבוע את המבקשת.
נראה שבנסיבות העניין נכון יהיה לומר שהמשיב לא נקט באמצעי שהוא לאתר את המבקשת.
...
13. אבקש להדגיש נקודה זו; המדובר בתביעה שיטרית של בנק כנגד מסב. תיק ההוצאה לפועל נפתח על-ידי הבנק בשנת 1999. אינני סבור שעל תובע שהוא, ולבטח בנק - לישון על זכויותיו ולא לפעול כנגד כל הנתבעים האפשריים, או למצער לנסות ולאתר את כל הנתבעים האפשריים. אם בוחר התובע - במודע - שלא לעשות דבר, עליו לקחת בחשבון אף את האפשרות כי תביעתו תתיישן, כפי שאכן קרה במסגרת תיק זה.
מובן שמי שקמה לו עילת תביעה כנגד חברו ובוחר שלא לתבוע, זכותו היא, אולם מנגד, ככל וחולף זמן ממועד בו נולדה עילת התביעה, יש בדבר כדי לפגוע ביכולת נתבע להתגונן כנגדה, יחד עם זאת, בנסיבות העניין - ולאור הוראות הדין, עת עסקינן במסב של השטר, לו נקבעה בסעיף 96(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) תקופת התיישנות קצרה של שנתיים, לא יכול המשיב - הוא האוחז בשיק - להיזקק לתביעתו כנגד המבקשת בחלוף שנים כה רבות.
14. בנסיבות אלה ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ודוחה את התביעה מחמת התיישנותה."
ב- ע"א (י-ם) 4272/03 {פ.ס. הנדסה ותכנון בע"מ נ' שרחה מוחמד, תק-מח 2004(1), 363 (2004)} קבע בית-המשפט כי "האחריות העיקרית לאיתור הנתבע אכן רובצת על התובע. הוא חייב לפעול בשקידה סבירה על-מנת למצוא את הנתבע. לשם כך עומדת לו תקופה ממושכת ואין הוא רשאי להמתין עד לקו הסיום של מירוץ ההתיישנות, ואם לא עלה בידו בקו סיום זה לזהות את הנתבע, לגלגל את הסיכון של עצירת מירוץ ההתיישנות לפתחו של הנתבע". עוד קבע בית-המשפט כי "התובע הוטעה על-ידי צד שלישי אשר יש לו קשר עם הנתבע, והנתבע נותר פסיבי ואינו עושה דבר כדי שהעובדים בתחומו ידעו את זהותו, אין הוא יכול לאחר מכן להסתתר אחר אי-הידיעה".
5. סיחור שיק
ב- בש"א (ת"א-יפו) 182805/06 {לקטקין סבטלנה נ' מולה סנטר מרכז היופי בע"מ (בפירוק), תק-של 2007(3), 16163 (2007)} טענה המשיבה כי "רק לאחר שהמפרק קיבל לידיו את השיקים מבנק דיסקונט, ביום 3.2.04, קמה למשיבה העילה השיטרית". טענה נוספת היא כי משלא הגיעו השיקים לידה, אין היא יכולה להגישם לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.
בית-המשפט דחה טענות אלה וקבע:
"11. אין בידי לקבל טענה זו. מן הטענה משתמע כי כל סיחור של שיק אמור להתחיל מחדש את מירוץ ההתיישנות, שהרי ברי כי הנסב אינו יכול לתבוע מכוח שיק שטרם סוחר לו. אלא שהדין אינו כן. הנסב זוכה בזכות שסוחרה לו, ולא מעבר לכך. אם הזכות היתה כפופה להתיישנות בתוך תקופה נתונה, הנסב זוכה בה בכפוף לאותה מגבלה. כך עולה הן מפקודת השטרות {סעיף 96(א)}, הקובעת כי המירוץ מתחיל לפי הולדת העילה אצל האוחז באותה שעה, ולאו דווקא אצל התובע; והן מחוק ההתיישנות (סעיף 18), הקובע כי ההתיישנות חלה גם אם הזכות נתבעת על-ידי חליפו של הזכאי המקורי {י' זוסמן, שם, 382-381}.
...
13. נראה כי לכלל האמור, שלפיו סיחור אינו משפיע על מירוץ ההתיישנות, יש חריג, בהקשר של אוחז-כשורה. אוחז-כשורה, שהשיק סוחר לו בתום-לב ובתמורה, רוכש בו זכות טהירה. זהו מקרה חריג שבו אדם רוכש זכות טובה יותר מזו שהיתה למעביר הזכות. במקרה כזה, הזכות הנרכשת אינה חשופה לפגמים הנובעים מעובדה בעברו של השיק, שהאוחז-כשורה אינו מודע לה. אירוע של ביטול השיק לפני מועד פירעונו, העולה כדי הפרה צפויה של החיוב השיטרי, מקנה לנפרע עילת תביעה. לפיכך מתחיל מירוץ ההתיישנות, אף שמועד הפירעון טרם הגיע. אם השיק סוחר לנסב בתוך זמנו, בתום-לב ובתמורה, מבלי שהנסב ידע על ביטולו - זכותו של הנסב אינה כפופה לפגמים עקב אותו אירוע של ביטול השיק. נראה, איפוא, שהזכות לא תהיה כפופה גם לפגם ההאצה של מירוץ ההתיישנות הנובע מאותו אירוע, מעבר למשתקף על פני השיק מתאריך הפירעון הנקוב בו (זוסמן, שם)."
י' זוסמן גורס בספרו {שם, 381} כי "שטר שסוחר לאחר שתקופת ההתיישנות כבר התחילה, סיחורו אינו מפסיק את מירוץ הזמן, ולגבי הנסב לא תתחיל מחדש התקופה של 7 או 2 שנים, אלא עליו להגיש תובענה במשך הזמן שנותר עד לקודמו. מסקנה זו נובעת מלשונו של סעיף 96(א) האומר, שהזמן הקובע הוא הזמן "שבו נולדה לראשונה לאוחז באותה שעה עילת התובענה", וטעמו של דבר הוא, שאם סיחר האוחז באותה שעה או לאחריה את השטר לאדם אחר, השטר כולל בתוכו את גרעין ההתיישנות שכבר צמח בינתיים, ואין הוא יכול להעביר לאדם אחר זכות נקיה ממנו" {ראה גם ת"א (ת"א-יפו) 176373/02 שיפמן יוסף נ' גרר ראמה בע"מ, תק-של 2004(1), 31681 (2004)}.

6. ויתור על תקופת ההתיישנות
סעיף 19 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:
"19. תקופת התיישנות מוסכמת
רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שעניינה אינו מקרקעין - גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר משישה חודשים."
סעיף 96(א) לפקודת השטרות קובע כי ניתן לוותר על טענת הגנה של התיישנות ובתנאי והויתור יעשה באחד הדרכים שלהלן:
האחד, הויתור יעשה בגוף המסמך.
השני, הויתור יעשה במסמך נפרד אחר. הויתור שנרשם, לא יהיה מחייב, אלא אם האדם שרשם את המסמך, קיבל בעדו תמורה בת-ערך {ת"א (ת"א-יפו) 52291/05 עמירון סי טי נ' פישר יצחק ואח', תק-של 2007(2), 27153 (2007); ע"א 114/62 קורצמן נ' יוסף, פ"ד טז 2677 (1962)}.
ויוער כי לא משנה אם הויתור היה לפני תחילת התובענה או לאחריה.
ב- ת"א (ת"א-יפו) 75414/04 {קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ - (בפירוק) נ' ציטרון שמעון, תק-של 2007(2), 18288 (2007)} קבע בית-המשפט כי "התנאי על ויתור ביחס לטענת ההתיישנות, מופיע בגוף שיטרי החוב מתחת לחתימה של עושה השטר – הנתבע". לכן, משקיימת תניית ויתור על תקופת ההתיישנות בגוף שטר החוב, אין לקבל את טענת ההתיישנות.
בפעולת הויתור יש משום ויתור על טענת ההתיישנות מראש. בפעולת הויתור ניתנת הסכמה, לפיה, ניתן להגיש את השטר לביצוע בכל עת, ובלא להיזקק לטענת התיישנות, אף אם בפועל התיישן למעשה השטר ו/או זכות התביעה על-פיו {בש"א (רשל"צ) 4722/03 פנחסיק (זדונין) אלבירה ואח' נ' בנק ירושלים בע"מ בנק משכנתאות, תק-של 2004(2), 24358 (2004)}.
7. אי-ידיעה של מועדים - מתן רשות להתגונן
ב- בש"א (ת"א-יפו) 156787/06 {ט.ח.י. שיווק מזון בע"מ נ' אירנשטיין אברהם, תק-של 2006(4), 20252 (2006)} קבע בית-המשפט כי "בטרם בירור העובדות, לא ידועים המועדים לאשורם, דבר המהווה טעם נוסף למתן רשות להתגונן".
8. מקום בו הצדדים קבעו כי החיוב יקויים "עם דרישה"
ב- ת"א (ת"א-יפו) 25873/04 {משה וולפוביץ נ' גילה דודאי, תק-של 2005(4), 6245 (2005)} קבע בית-המשפט:
"טענת ההתיישנות
...
אם עסקינן בחיוב שהצדדים קבעו בו מועד קבוע לקיומו (ביום פלוני, בחודש אלמוני, בשנה פלמונית), עילת התביעה מתגבשת בהגיע אותו מועד, ומיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות.
במקום שהצדדים קבעו, כי החיוב יקויים "עם דרישה", הרי שכל עוד לא נדרשה הדרישה, לא נולדה אף עילת התביעה ולא מתחיל מירוץ ההתיישנות {ע"א 217/86 מרדכי שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2), 846 (1990). כך אף קבע כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק ב- ד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2), 265 (1990) (להלן: "פרשת וויליאמס")}:
'מה הדין אם הצדדים קבעו ביניהם במפורש כי מועד קיום החיוב הוא "עם דרישה"?
נראה לי כי על-פי עקרונות משפט כלליים התשובה צריכה להיות, כי מועד קיום החיוב - וממילא היום שבו נולדה עילת התביעה - ייקבע על-פי הפירוש הראוי של הדיבור "עם דרישה" בו נקטו הצדדים. לפנינו, איפוא, שאלה פרשנית. עלינו לפרש את הדיבור "עם דרישה" בו נקטו הצדדים על רקע תכלית החיוב אותו נטלו על עצמם. דומה כי במצב הדברים הרגיל, ובהיעדר נתונים המצביעים על פירוש שונה, יש להניח כי הדיבור "עם דרישה" משמעותו כמתבקש מלשונו, כלומר, שמועד החיוב יתגבש עם ביצוע פעולת דרישה על-ידי הנושה כלפי החייב. אם הנושה לא דרש פירעון מהחייב, לא הגיע מועד קיום החיוב, וממילא לא מתחיל מירוץ ההתיישנות. הדיבור "עם דרישה" ממלא, איפוא, שני תפקידים מצטברים. הוא קובע את מועד מילוי החיוב והוא קובע תנאי למילוי החיוב' {שם, עמ' 274-273}.
בא-כוח הנתבעת טוען, כי השיקים נמסרו לתובע ללא ציון תאריך הפירעון, עוד בשנת 1988. בהסתמך על דבריו של התובע עצמו, כי הנתבעת ובעלה הפסיק לשלם לו את תשלומי ההלוואה כבר בתחילת שנת 1992, טוען בא-כוח הנתבעת, כי עילת תביעתו התיישנה כבר במהלך שנת 1999, ולכן לא היה התובע רשאי לרשום על-גבי השיקים את תאריך הפירעון 22.5.03, שחל - כאמור - לאחר התיישנות תביעתו.
כאסמכתא לטיעונו מפנה בא-כוח הנתבעת לפסק-דינה של כב' השופטת אביגיל כהן, ב- ת"א 177056/02 גנהגיר נ' חוסריבן, תק-של 2003(1), 22190 (2003) (צורף לסיכומים), שם נאמר, כי מועדי הפירעון מולאו על-ידי התובע מתוך רצון ל"עקוף" את התיישנותם של השיקים "ואינני מאמינה לתובע, כי הוא המתין בסבלנות 11 שנה מיום מתן ההלוואה, מתוך התחשבות בנתבע, ועל-כן רק בשנת 1996 מילא את התאריך על השיקים." (שם)
פסק-דינה של כב' השופטת א' כהן נכון לעובדותיו. המסקנה אליה הגיעה כב' השופטת א' כהן נובעת מכך שגרסת התובע לא היתה מהימנה על בית-המשפט. פסק הדין אינו משמש אסמכתא כללית לטיעון בדבר מילוי תאריך פירעון על שיקים, מתוך רצון "לעקוף" את התיישנותם, כפי שמנסה בא-כוח הנתבעת לטעון בסיכומיו.
שונים פני הדברים בתביעה דנן. לאור מסכת העדויות שנפרשה בפני, והעובדה שבין הצדדים שררו יחסי רעות ושכנות במשך שנים רבות, אני מאמינה כי התובע שהיה מודע למצוקתם של הנתבעים, ולכן המתין בסבלנות ולא אץ לדרוש את החזר ההלוואות.
הנתבעת עצמה העידה, כי היא ובעלה המשיכו לשלם את התשלומים כסדרם עד שנת 1995, למרות שמדובר בהלוואות שניתנו בשנת 1988. מדובר, אם כן, בצדדים להסכם הלוואה, שלא אצה להם הדרך לסיים את ההתקשרות ביניהם, עקב ההיכרות האישית ויחסי הרעות ששררו ביניהם. לפיכך אינני מקבלת את הטענה, כי התובע ביקש "לעקוף" את מועד התיישנותם של השיקים וקובעת, כי כאשר נוכח התובע, כי אפסו הסיכויים לקבל את הסכומים הנדרשים על ידו במלואם, הגיש את השיקים לפירעון ומילא בהם את התאריך כאמור לעיל.
בנסיבות אלה, אני קובעת כי לא חלה התיישנות על תביעתו של התובע."
9. המועד להתחלת מירוץ ההתיישנות בשטר לביטחון
תביעה שיטרית כנגד עושה השטר, על יסוד שטר חוב שניתן כשטר ביטחון לפירעון חוב, מתיישנת בתום 7 שנים מהיום שבו קמה לנפרע עילת התובענה על-פי עסקת היסוד, וכי זו גם התקופה המירבית הסבירה להשלמתם של פרטים החסרים בשטר.
המועד להתחלת מירוץ ההתיישנות בשטר שניתן לביטחון, אינו מועד הוצאתו, אלא המועד בו, על-פי ההסכם בין הצדדים, היה זכאי הנושה לדרוש את פירעון השטר. ב- בש"א (ת"א-יפו) 160344/04 {דעסאן מחמוד ואח' נ' חוגלה קימברלי שיווק בע"מ, תק-של 2004(2), 2978 (2004)}קבע בית-המשפט:
"בענייננו, כאמור לעיל, הסכימו המבקשים בחקירתם כי השטרות ניתנו להבטחת תשלום תמורת הסחורות שסופקו על-ידי המשיבה למר מחמוד, לספק, המשיבה. לכן, כל עוד עמד מר מחמוד בהסכם בין הצדדים, דהיינו, קיבל סחורות ושילם את תמורתן, לא היתה המשיבה זכאית לדרוש את פירעונו של שטר הביטחון שניתן לה.
המבקשים הסכימו, כי מר מחמוד הפעיל את עסקו ושילם למשיבה את תמורת הסחורות שרכש, במהלך הדברים הרגיל עד למאי 1999, שאז לאחר שהופסקה פעילות עסקו חתם על הסכם הפשרה, מש/1, בו התחייב לשלם למשיבה את החובות כלפיה, בגין הסחורות שרכש וטרם שילם.
רק ממועד זה זכאית היתה המשיבה לדרוש מהמבקשים את פירעונו של שטר הביטחון שכן קודם לכן, וכל עוד עמד מר מחמוד בהסכם בין הצדדים, המשיבה כלל לא היתה זכאית לדרוש מהמשיבים את פירעונו של שטר הביטחון.
המבקשים אישרו כי מר מחמוד, הפסיק לשלם את התשלומים על-פי הסכם הפשרה, וכעדותו הפסיק לשלם בשנת 2000, לכן לכל המוקדם המשיבה היתה זכאית לדרוש מהמבקשים כולם את פירעונם של השטרות מהמועד בו הפסיק מר מחמוד לקבל סחורות ולשלם בעבור, דהיינו, מאי 1999.
המועד הרלוונטי, ממנו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות, הינו מועד גיבוש עילת התביעה. כאשר ניתנו השטרות, ללא מועד פירעון, להבטחת תשלום בגין סחורות שירכשו על-ידי מר מחמוד מהמשיבה, טרם התגבשה עילת התביעה כנגדם.
עילת התביעה הינה אי-התשלום, דהיינו, המועד בו הפסיק מר מחמוד לעמוד בהסכם ההתקשרות בינו לבין המשיבה. מר מחמוד וגם מר עלי דעסאן העידו כי מר מחמוד הפסיק לשלם למשיבה בגין הסחורות, והפסיק לעבוד עימה במאי 1999, כלומר, רק ממועד זה, המועד בו הופסקה ההתקשרות, המועד בו, גובש החוב, על-פי מש/1, קמה למשיבה עילת התביעה כנגד המבקשים.
משכך, ובהיעדר מחלוקת עובדתית ביחס לנתונים שהובאו לעיל, לאור עדותם של מר מחמוד ומר עלי דעסאן, הרי מירוץ תקופת ההתיישנות מתחילה רק ממועד התגבשותה של עילת התביעה, המועד בו היתה המשיבה זכאית לעתור בפעם הראשונה לקבלת התשלום, דהיינו, 31.5.99.
לפיכך, דין טענת ההתיישנות להידחות."
10. היחס בין סעיף 19 (מסמך לא שלם או חתימה על החלק) וסעיף 96 לפקודה
ב- ת"א (ר"ל) 5865/06 {אלפנדרי שיווק לבידים בע"מ נ' רון (דורנבאום) שמואל, תק-של 2008(2), 17999 (2008)} קבע כב' השופט אורן שוורץ כי הואיל והשטר סוחר לתובעת כשהסכום בו חסר והתאריך בו אף הוא חסר, חל סעיף 19 לפקודת השטרות. הכלל בדבר השלמת פרטים בשטר מופיע, כחזקה חלוטה, בסעיף 19(ב) לפקודת השטרות.
על-פי הוראת סעיף 19 לפקודת השטרות, קמה חזקה חלוטה ששטר שהושלם בתוך זמן סביר ולפי ההרשאה שניתנה יהיה אכיף.
במקרה דנן, התאריך שהושלם הינו 1.2.06 והשטר הוגש ללשכת ההוצאה לפועל ביום 23.2.06 או בסמוך לכך. על-כן, השטר לא התיישן ולא חל סעיף 96 לפקודת השטרות הקובע את ההתיישנות בשטר.
ש' לרנר גורס בספרו {דיני שטרות, מהדורה שניה, 2007, עמ' 449} כי "מי שהוציא מסמך לא שלם נטל על עצמו סיכון, כי אחר ישלימו תוך חריגה מהרשאה. המושך היה יכול בנקל למנוע את הנזק על-ידי הוצאת מסמך שלם, ועליו לשאת בתוצאות מעשהו".
ב- ת"א 5059-06 {רחבי שלמה נ' פרידמן יורם אבנר עו"ד, טרם פורסם (4.3.10)} קבעה כב' השופטת מירב בן-ארי כי אף לפי פקודת השטרות התביעה לא התיישנה שכן, הודעת החילול ניתנה, במקרה דנן, ביום 28.7.05 ועל-כן במועד הגשת ההמחאה ללשכת ההוצאה לפועל (2/06) לא חלה התיישנות.
11. הודאת בעל דין וטענת התיישנות
ב- ת"ט (שלום עפ') 1696-11-07 {חמייסי סעיד נ' שרקאוי ג'האד, תק-של 2011(1), 12209 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד:
"31. בענייננו, התובע סומך את יתדותיו על כך שהנתבעת הודתה בזכות ולכן חל על ענייננו, לשיטתו, סעיף 9 לחוק ההתיישנות הקובע, כי מקום שנתבע הודה בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין זה. "הודאה" מוגדרת - "למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות". הלכה היא, כי הודאה שיש בה כדי לעצור את תקופת ההתיישנות, חייבת להיות מפורשת ומלאה. נדרש לצורך כך, כי הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום הזכות של התובע {ע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק, תק-על 96(2), 243 (1996); ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל, חב' לביטוח, תק-על 2001(4) 915 (2001); ע"א 2703/98 גינדר נ' שפיגלר, פ"ד נה(1), 369 (1999)}, או "שיעשה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות" {ע"א 2016/07 שמעון לוי נ' ששון לוי, תק-על 2009(4), 278 (2009) פסקה 30}.
32. דרישה זו נדונה בפסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ, תק-על 96(2), 243 (1996) מפי השופט י' זמיר, אליו מפנה גם כב' השופטת ד' ביניש בפסק דינה ב- רע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 2111 (2005) בהם נפסק, בין היתר, כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית-המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות.
טענת ההתיישנות - מן הכלל אל הפרט
33. בעניין שבפנינו, עלינו לבחון, איפוא, האם במקרה דנן ראוי לראות בכיתוב על גבי השיק, ובהזמנת סחורה נוספת על-ידי הנתבעת, כטענת התובע, משום הודאה בקיום זכותו של התובע, או למצער משום הודאה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זו.
34. תחילה אציין, כי אין חולק שהשיק נשוא התביעה חולל בתאריך 26.11.98 (מועד הפירעון - 24.11.98). אי-לכך, ובהיעדר הוכחה אחרת, לקיומם של חריגים, תקופת ההתיישנות של השטר הינה 7 שנים ממועד זה, דהיינו, בתאריך 26.11.05, זאת מאחר ומדובר בשטר בין שני צדדים ישירים לו.
35. במעמד הדיון בפניי דבקה הנתבעת בגרסתה, כי התביעה התיישנה וכי היא איננה מכירה את התובע כלל ועיקר. משכך הם פני הדברים, הרי שמעדותה של הנתבעת בפניי לא עולה הודאה בזכות התובע. עם זאת, מאחר ומדובר בחלופה אחת על-פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש להמשיך ולבחון האם הייתה הודאה כזו במסמכים שצורפו על-ידי התובע - דהיינו על גבי השיק עצמו וההזמנה הנטענת של סחורה נוספת במועד מאוחר יותר.
36. מעיון בגב השיק ניתן להבחין, כי נרשם בו בכתב-יד את הכיתוב הבא: "שפרעם, האמא של חוסיין, 9300 ... 5000 ... היתרה שלנו 4300".
37. עיון בהזמנה שצורפה כנספח לתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע מעלה, כי סופקה סחורה בתאריך 30.11.98, ונותרה יתרת חוב בסך 800 ₪. אולם, מעיון במסמך זה אני למדה, כי ההזמנה הונפקה על שמה של אישה אחרת בשם אמאל שרקאוי, ולא על שמה של הנתבעת. הנתבעת אישרה בעדותה בפניי, כי לאחותה קוראים אמאל שרקאוי. לפי מסמך ההזמנה, תקופת ההתיישנות נדחית לתאריך 30.11.05. כך, שגם אם הייתי מניחה לטובת התובע, כי תקופת ההתיישנות תימנה ותיחשב לפי מועד ההזמנה האמורה, היינו מתאריך 30.11.98, עדיין אין בכך כדי להועיל לתובע, מכיוון שתקופת ההתיישנות תמה לה ומשום שהתביעה הוגשה באיחור של כ- 6 חודשים לאחר תום מועד ההתיישנות.
38. התובע מוסיף וטוען, כי בשנת 2001 הגיעה הנתבעת לעסקו, רכשה סחורה נוספת, שילמה בעבורה, וביקשה לשלם סכום נוסף בסך 500 ₪ על חשבון החוב הקיים {השטר}. לשיטתו, תקופת ההתיישנות צריכה להימנות ממועד זה, מאחר ויש לראות בתשלום הנ"ל כהודאה מצידה של הנתבעת בזכות התובע. אין בידי לקבל טענה זו של התובע.
39. התובע לא הביא כל ראיה פוזיטיבית שיש בה כדי לתמוך בגרסתו. בהיקשר זה, נותרה טענה זו כטענה בעלמא שאין לה על מה לסמוך. כאשר נשאל התובע במהלך החקירה בפניי באם ערך תיעוד כלשהי בנוגע לסכום של 500 ₪ ששולם לו, לטענתו, בשנת 2001 על-ידי הנתבעת על חשבון החוב הקיים, השיב הלה : "אני חושב שרשמתי את זה על שטר החוב. אני אביא את שטר החוב כדי שתראה" (עמ' 8, ש' 30). וכשנשאל התובע בחקירה נגדית על-ידי ב"כ הנתבעת, אם יש באמתחתו מסמך אחר, מלבד השיק, שמוכיח את טענתו בדבר קבלת הסך של 500 ₪ מאת הנתבעת, ענה הלה, כי: "שטר החוב נמצא אצל אחד מעורכי הדין, ואני יכול למסור העתק לבית-המשפט. לא הגשנו בקשה לביצוע שטר החוב" (שם, ש' 18 - 22). מן האמור לעיל עולה, שהתובע נמנע מלהביא ראיות שאלמלא היו מובאות על ידו יכול היה הדבר לשפוך אור על גרסתו ולחזק את טענתיו. משלא הובאו ראיות אלו, חרף העובדה כי הן נמצאות בשליטתו ובהישג ידו, חלה ההלכה הפסוקה, לפיה מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאתה ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו {ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736, 760 (1980)}.
40. הנה כי כן, בכל דרך חישוב שהיא, יוצא התובע וידו בעניין זה טענת ההתיישנות על התחתונה, תוך שמרוץ תקופת ההתיישנות פועל כנגדו ומלמד, כי איחר את המועד להגשת התביעה. משנתן התובע אימון חסר יסוד בנתבעת, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין לו אלא להלין על עצמו, במיוחד כאשר התובע לא עשה מאומה למימוש זכותו מכוח השיק, באמצעות רישום מסודר או פניה בכתב, אל הנתבעת, עד לשנת 2005. יתרה מכך, התובע אף ישב בחיבוק ידיים משך 3 שנים רצופות, בין ההזמנה השנייה (משנת 1998) לבין שנת 2001, דבר שלא נראה בעיני סביר.
41. מכל מקום, משלא מיצה התובע את זכותו בתוך תקופת ההתיישנות, ומשאין מחלוקת כי הגורם לאיחור אינו נובע מנסיבות שאין לתובע שליטה עליהן, אלא כתוצאה מהזנחתו ורשלנותו הוא {סעיף 45 לפקודת השטרות}, הרי שאין מנוס, אלא מלקבל את טענת ההתיישנות ולהורות על דחייתה של התביעה על הסף, בשל התיישנותה.
42. המסקנה אליה הגעתי, לעניות דעתי, עולה בקנה אחד עם תכליתה של הגנת ההתיישנות, אשר באה לאזן בין הזכות המהותית של התובע וזכות הגישה לערכאות הנתונה לו, לבין אינטרס ההסתמכות של הנתבע לשחרר את עצמו מסכנתה של תביעה והצורך לשמור על ראיות להוכחת טענותיו. אולם, הצמצום הוא כמובן רק בנסיבות המתאימות לכך. נסיבות כאלו, מתקיימות, למשל, כאשר היה הצדק סביר להשתהות בהגשת התביעה, כאשר לא נפגעה זכותו של הנתבע להתגונן מפני התביעה וכאשר אין פגיעה באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות (השוו: ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2001(4), 915 (2001) (בפסקה 7). המקרה שבפנינו אינו נמנה על אחד המקרים המנויים לעיל.
סוף דבר
43. לשיטה אחרונה, התביעה נדחית מחמת התיישנות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התיישנותן של תובענות