סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הקדמה מאת כב' השופטת אלה מירז, שופטת בית המשפט לענייני משפחה
• שירותי הרווחה בישראל
• פקידי הסעד בחברה הישראלית
• מהותם של שירותי הרווחה הניתנים על-ידי העובד הסוציאלי
• הבסיס החוקי לפעולתו של פקיד הסעד
• פקיד סעד
• שיקול-דעת פקיד סעד
• סמכויות חקירה
• תסקיר
• פקיד סעד לחוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), התשט"ו-1955
• משמורת ילדים
• אימוץ
• חוק הנוער (טיפול והשגחה)
• מפגרים
• חוק ההגנה על חוסים
• בית-המשפט ופקיד הסעד

חוק הנוער (טיפול והשגחה)

1. כללי
חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ן-1960, מטפל בקטינים נזקקים ומטרתו שיקומית.
החוק מגדיר נסיבות מסוימות שבהן יש צורך בהתערבות חיצונית כדי להגן על קטין נזקק, ובמידת הצורך אף להרחיקו מבית הוריו.
"החוק בא לאפשר לחברה לשמוע את קולו (של הקטין) מתוך הדממה ולהושיעו במציאת אותו בית אשר לא יכלו הוריו לספק לו. הרי מדובר ביצור אנוש הזקוק לעולם לידם וללבם של אנשים המופקדים על הבטחת שלומו וטובתו, וחובתה של חברה מתוקנת היא כי לא יהיה ילד עזוב ונידח, החסר מגן ודואג[305]".
הטיפול בקטינים נזקקים לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), הוא בידי פקידי הסעד שבמחלקות לשירותים חברתיים. האוכלוסייה שבתחום אחריותו של פקיד הסעד היא כל קטין מתחת לגיל 18 הנראה לפקיד הסעד כי הוא קטין נזקק וחלה עליו אחת ההגדרות של "קטין נזקק" המפורטות בסעיף 2 לחוק הנוער(טיפול והשגחה).
2. קטינים
"קטן הוא אדם, הוא בן אדם, הוא איש - איש קטן במימדיו. ואיש, גם אם איש קטן, זכאי בכל זכויותיו של איש גדול[306]".
הגדרת "קטין" לפי החוק, מתייחסת לאדם שאינו בוגר מבחינה חוקית. במדינות רבות, ובכללן ישראל, קטין הוא אדם מתחת לגיל 18. רוב המדינות מחוקקות חוקים המגנים על הקטינים, כגון חיסיון משפטי, וכל המדינות מלבד ארצות הברית וסומלי אישרו את אמנת זכויות הילד של האו"ם. דוגמאות להגנות אלו כוללים חוקי אינוס קטינה ובעילה אסורה בהסכמה; צווי איסור מכירת משקאות חריפים וסיגריות, דרישות נוכחות בבתי הספר, הצורך בחותם משותף מבוגר בחתימת מסמכים משפטיים (כגון חוזים), מגבלות בהוצאת רישיון נהיגעה; משפטים ועונשים מופרדים (כגון בתי-דין לעבריינים צעירים), חוקי העסקת ילדים, וחוקים אחרים המגנים מפני ניצול והתעללות. יחד עם זאת, החוק מגדיר גם חוקים השוללים זכויות מסוימות, כגון הזכות להצביע.
לא כל מגבלות הקטינים קשורות בהכרח לגיל ספציפי, אך המעבר מקטין למבוגר מוגדר בדרך-כלל על-פי הגיל בה אדם יכול להצטרף לחוזים. במאה ה-20, מרבית המדינות מאפשרות למעברים אלו להתקיים בגיל 18, אולם ישנן מדינות המאפשרות זכויות של מבוגר בגיל 16, ואחרות בגיל 21. הקטינות לפי הגדרתה המשפטית אינה נקבעת בהתאם להתפתחותו האינדיבידואלית של כל אדם, כי אם על-פי מספר שנות חייו, שנקבעו בהתאם לתנאי המדינה וצרכי תושביה[307].
במדינת ישראל, כל עוד לא מלאו לאדם שמונה-עשרה שנים, הוא זקוק להגנה ולהשגחה, על-מנת להבטיח את שלומו והתפתחותו התקינה.
ביום שמלאו לאדם שמונה עשרה שנים, הופך הוא בגיר לכל דבר, ופוקעת מאליה סמכותו של פקיד הסעד ושל בית-המשפט לנוער, להתערב בענייניו, וכל החלטה לפי חוק הנוער (פרט לחיוב בהוצאות טיפול[308]), תפקע מאליה, מכוח סעיף 17 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), וכלשונו:
"17. החלטה של בית-משפט לפי חוק זה, למעט החלטה לפי סעיף 10 תפקע במלאות לקטין שמונה-עשרה שנה."
3. טובת הקטין
מושג "טובת הילד" לא מוגדר בחוק. המחוקק השאיר לבית-המשפט למלא מושג זה בתוכן. סיבה לכך יכולה להיות, שלא ניתן להכיל מושג כה ערטילאי, בהגדרה חד-משמעית וממצה. זהו מושג שמשתנה ושחומק מן התיחום המשפטי הצר[309].
לא פעם, ציינו בתי-המשפט, בבואם לקבוע מהי טובת הילד, כי מלאכה קשה ניצבת בפניהם, הגורמת ללבטים מרובים, שבסופה כל פתרון אינו פתרון כלל, וזאת משום שההכרעה חייבת לקחת בחשבון שאלות בתחום המוסר, הדת, המשפט, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, וכן נוגעת בשאלות רגשיות שהן קשות מטבען[310]. נאמר ב- בג"צ 268/80[311]:
"טובתו של ילד מהו? התשובה לשאלה זו היא מכבשונה של תורת החינוך ומצפונותיה של חוכמת הנפש ואף השופט משתדל להגות ולהכיר באלה בבא לפניו עניינו של קטין, טובתו ושלומו".
מ"מ הנשיא כב' השופט חשין[312] היטיב להגדיר מה נכלל במושג טובת הילד, וכדבריו:
""טובת הילד" אין פירושה שפע מותרות, ריבוי תענוגות, תפנוקים לאין שיעור, ואין היא מצטמצמת ביד רכה, בדברי מחמאה ובשפת חלקות. דברים אלה מורים לעתים על אהבה מזויפת ועל מסירות של חנופה. יש מייסר את בנו, ואף מרים עליו יד לעתים, ואף-על-פי-כן יימצאו מחנכים שיאמרו כי אין הדבר מביא רעה לילד. טובת הילד אין פירושה גם מה שנראה בעיני הילד עצמו כשמחה, כאושר וכאהבה. בעניינים האלה אין לסמוך רק על הערכתו של הילד. טובת הילד פירושה דאגה לצרכיו החומריים, למלבוש נקי,למזון מבריא, לקורת גג ולכלי מיטה. פירושה - יחס אבהי ואימהי, מילה טובה, לטיפת יד רכה, חיוך לבבי, יצירת הרגשה בלב הילד, שאין הוא זר ואין הוא מיותר בבית, בין האנשים הסובבים אותו, שיש מי שרוצה בו ושהוא שייך למקום בו הוא נמצא. אך אין זה הכל: טובת הילד כוללת גם חינוך טוב, הכשרת הלב לנימוסים נאים, לדרך-ארץ בפני אנשים, קרובים ורחוקים, ובייחוד לכיבוד אב ואם..."
בתי-המשפט מדגישים[313], כי במושג "טובת הילד" לא נכללת רק רווחה כלכלית וחומרית, אלא יש מקום נרחב למגוון שיקולים. על בית-המשפט לראות נגד עיניו את מכלול התנאים, ובראש ובראשונה את טובתו של הקטין מן הבחינה הנפשית והרגשית. הגורם המאטריאלי יכול שיהווה אחד מן היסודות בתוך מערכת שיקולים מורכבת יותר, אך אין לייחס לו בתור שכזה משקל דומינאנטי, הדוחה מפניו כל אינטרס אחר. משמע, אין מכריעים בגורלו של ילד רק על-פי המענה לשאלה איפה ירווח לו יותר מן הבחינה הכלכלית או מבחינת הנוחיות האישית.
סוגיית שלומם של קטינים וטובתם, חייבת לעמוד בראש סדרי העדיפויות של חברה מתוקנת, שהרי, "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות בית רבן[314]". הדבר מצא את ביטויו בחוק הנוער(טיפול והשגחה) שמטרת חקיקתו היא לדאוג לטובת הקטין ולהגן על גופו ונפשו[315].
טובת הקטין, הינה עיקרון המנחה את בית-המשפט לנוער ופקיד הסעד בכל פעולה בה הם נוקטים. משקלה של טובת הקטין גובר גם על זכויותיהם של הורי הקטין והוא השיקול הבלעדי שעל בית-המשפט להתחשב בו, כל שיקול אחר לא יחשב ולא ישפיע במלוא הנימה בהכרעה נגד שיקול כל שהוא של טובת הילד.
ב- דנ"א 7015/94 משתקפת היטב מגמת בית-המשפט[316], באומרו:
"שיקול טובת הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן, בצדו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים.. . אך, כל אלה שיקולים משניים יהיו וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד".
4. התחשבות ברצון הילד
כיום, קטין נתפס כישות בעלת רצונות ורגשות משלה, יש לו הזכות להביע רצונות ורגשות אלו ויש להתחשב ברצונו של הילד בעניינים הנוגעים לעתידו.
במשפט המערבי יש בדרך-כלל חשיבות רבה לרצון הילד. אולם רצונו אינו מהווה שיקול בלעדי. רצונו של הילד נשקל כמרכיב אחד ממכלול המרכיבים האחרים, אך בהחלט יחשב הוא כשיקול מנחה.
ההתחשבות ברצון הילד באה לידי ביטוי הן במשפט העברי והן במשפט האזרחי. ההלכה העברית מייחסת חשיבות רבה לרצון הילד. אין כופין על הילד להיות אצל האם או אצל האב בניגוד לרצונו. זאת משום שאין להניח שזה יהיה לטובתו. בייחוד, כאשר מדובר בילדים גדולים, בית-הדין הרבני יתחשב בדעתם, וככלל, אין קובעים את מקום החזקתם בניגוד לרצונם. ויש שמגדילים ואומרים שהוא הדין בקטינים אם הם מבוגרים בדעתם ובהבנתם[317].
גישת בתי-המשפט האזרחיים בסוגיה היא, שאין הילד נכס של הוריו, אלא בעל זכות להביע את עמדתו ורצונותיו.
עם זאת, לא תמיד יתחשבו ברצון הילד והתחשבות זו תלויה בגילו הכרונולוגי של הקטין. הגיל הנו פקטור שיש לתת לו משקל טרם דיון בסוגיה. בחוק אין התייחסות מיוחדת לגיל שבו בתי-המשפט צריכים לתת את הדעת לרצונו של הילד, אלא משאירים את העניין לשיקול-דעת בית-המשפט. מתוך עיון בפסיקה ניתן לראות, כי בתי-המשפט מתחשבים ברצון הילד בהגיעו לגיל 10 לערך. לפי תפיסת בתי-המשפט, הבנתו ותפיסתו של ילד בגיל זה, מגיעה לרמת בגרות מספקת בכדי לגבש לעצמו רצון אינדיבידואלי.
בתי-המשפט צריכים לאבחן מתי מדובר ברצון טהור ומתי מעורבים באותו רצון שיקולים זרים, כגון הסתה על-ידי אחד ההורים. ב- ע"א 503/60[318], בית-המשפט קבע, כי רצון הילדה עשוי להיות שיקול מכריע ואפילו "הוסתה" על-ידי אימה, אין בכך כדי להתעלם מדעתה ורצונה. התעלמות כזאת מרצונה של הילדה היא מוצדקת, רק כאשר יש יסוד להניח שדבריה אינם משקפים את רצונה האמיתי, או שמפאת מצבה הנפשי או השכלי אינה מסוגלת להביע את דעתה.
על בתי-המשפט לבחון האם רצון הילד זהה לטובתו. על בית-המשפט לשאוף להחלטה שהיא לטובת הילד. אף אם היא בניגוד לרצונו. זאת משום שהילד לא תמיד מבין את מכלול השיקולים שפועלים לטובתו בטווח ארוך ולגבי עתידו. במקומו עושים זאת יועצים, מומחים, הוריו וכבוד השופט[319].
ב- ע"א 740/85 פלונית נ' אלמונית, פ"ד עג(ו)661, קבע בית-המשפט, כי רצון הילד הינו רק אחד השיקולים מתוך מכלול נרחב יותר של גורמים, שמטרתם להכריע מה באמת ראוי, מבחינת טובתו של הקטין והתפתחותו העתידית. גם אם רצון הילד מושתת על מחשבה בוגרת ורצון כן, עדיין ישקול בית-המשפט את נסיבותיו של המקרה.
בית-המשפט לנוער מחוייב, מכוח סעיף 8 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), לשמוע את הקטין שעניינו הובא בפניו, בטרם הכרעה, ואינו רשאי לנקוט אמצעי טיפול אלא לאחר שנתן לקטין הזדמנות להביא רצונותיו לידי ביטוי. על בית-המשפט להתחשב ברגשותיו אלה, אלא-אם-כן ימצא, כי הם נוגדים את טובתו. גילו של הקטין יילקח בחשבון כפקטור שאין להתעלם ממנו. ילד רך בשנים יכול להיעזר בידיד קרוב שיביא את ענייניו בפני בית-המשפט.
5. זכויות ההורים
מושג 'האפוטרופוסות', כפי שהוא מופיע בסעיף 15 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, כולל בתוכו את אחריות ההורים לגידולו ולהתפתחותו הגופנית והנפשית של הילד ובכלל זה לקביעת מקום הימצאו, התווית דרך חינוכו ועניינים אחרים הנוגעים לדאגה לילד. אחריות זו היא גם זכותם של ההורים כלפי ילדם. עם זאת בעוד זכות ההורים לגדל ולחנך את ילדם היא זכות טבעית, אין היא בגדר זכות מוחלטת. יחסיותה מתבטאת בחובה הטמונה בה לפעול לטובת הילד, שימוש לרעה בזכות זו עלול במקרים מסוימים להביא לביטולה[320].
"על-פי ערכיה של החברה בישראל, הקשר בין המשמורת ההורית והקשר בין ההורה לילדו הוא ערך ממעלה עליונה. כדי להתערב בערך זה על דרך כפיית אמצעי טיפול והשגחה על קטין נדרש צורך קיצוני של נזקקות. בצד הנזקקות נדרש ביסוס משכנע להתאמתו של האמצעי הטיפולי המתבקש, כאשר ניתוק ילד ממשמורת הורית הוא הקיצוני מבין האמצעים המוכרים. על רשויות הסעד נטל הוכחה כבד לביסוס הנזקקות והתאמת האמצעי המבוקש לנסיבות העניין[321]..."
הווה אומר, לא בקלות ינתקו ילד מהוריו, משפט הטבע הוא, שילד יגדל בבית אביו ואמו והם שידאגו לו לכל צרכיו. במידה ואכן הוחלט להרחיק ילד מהוריו, הנסיבות צריכות להצביע על נזקקות וצורך חיוני ושלמען טובת הילד יש להרחיקו מבית הוריו.
כב' השופטת (כתוארה אז) בינייש[322] מציינת בעניין זה, כי התפיסה הבסיסית, הן מבחינה משפטית והן מבחינה פסיכולוגית- חינוכית, היא, כי במקרה הרגיל שיקול-דעתם של ההורים הוא אשר מסמל ומגבש באופן הטוב ביותר את ההחלטות הראויות בגידול ילדיהם. עם זאת, שיקול-דעת זה אין פירושו שההורים אוטונומיים לחלוטין בהחלטות לגבי ילדיהם. שיקול-דעתם של ההורים מוגבל, וכפוף תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו[323]. הזכות של ההורים כלפי ילדיהם נושאת בחובה חובה, היא חובתם הכללית של ההורים לפעול לטובת ילדם ולקבל החלטות המקדמות את טובתו. ובלשונו של פרופ' פ' שיפמן[324]: "זכותם של ההורים שהם - הם ולא אחרים - ימלאו את החובה לגדל את הילד". על רקע זה מקובל שזכויות ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם אינן זכויות מוחלטות. יחסיותן מתבטאת בחובת ההורים לדאוג לילד, לטובתו ולזכויותיו[325].
החוק מטיל חובה על רשויות המדינה להתערב בתא המשפחתי ולהגן על הילד במקרה הצורך, בין היתר מפני הוריו שלו. התפיסה הבסיסית של החוק הינה שהילד אינו רכוש הוריו, ואין הם יכולים לעשות בו ככל העולה על רוחם. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בשיקול- דעתו או בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן או הפוגע בילד, תתערב המדינה ותגן על הקטין. כוחה של המדינה להתערב בתא המשפחתי נובע מחובתה להגן על אלה שאינם מסוגלים להגן על עצמם[326]. בהתאם לתפיסה האמורה, מטיל חוק העונשין[327], כאמור לעיל, אחריות פלילית על הורה בגין תקיפת ילדו, הזנחתו או התעללות בו".
בפרק זה ייבחנו מקרים שבהם נשללת זכותם הטבעית של ההורים להיות אחראים לילדם, והם עומדים אל מול רשויות הרווחה, כזרוע של המדינה האחראית על טובת הילד.
כאשר מתקיימת אחת העליות לנזקקות קטין (עליהן נרחיב את הדיבור בהמשך) המנויות בסעיף 2 לחוק הנוער(טיפול והשגחה), הופכת טובת הילד לשיקול המרכזי, המצדיק נקיטת צעדים מתערבים באוטונומיה המשפחתית.
6. פקיד סעד לחוק הנוער(טיפול והשגחה)
כל אדם רשאי ליזום פניה לשירותי הרווחה שבמקום מגוריו, בבקשה לקבל עזרה נפשית או כלכלית, לו או לאחד מבני משפחתו[328]. כמו-כן, רשאים להביא את עניינו של קטין בפני שירותי הרווחה, חבריו של הקטין, מוריו, שכניו ואפילו אדם זר המתעניין בשלומו. הקטין עצמו יכול לפנות בבקשת עזרה לפקיד הסעד, אף ללא הסכמתם של הוריו.
חוק הנוער (טיפול והשגחה), מסמיך את בית-המשפט לנוער לדון בעניינם של קטינים שטרם מלאו להם 18 שנה.
הפניה לבית-משפט זה מתבצעת על-ידי פקיד סעד. פניית פקיד הסעד לבית-המשפט צריכה להיות מבוססת על דעתו שמדובר בקטין נזקק[329] ושלמען הטיפול וההשגחה עליו נדרשת הכרעת בית-המשפט בעניין.
פקיד הסעד צריך להוכיח לבית-המשפט שהקטין, נשוא הדיון, הוא אכן נזקק כהגדרתו בחוק[330] ויש צורך חיוני בהתערבות בית-המשפט באוטונומיה המשפחתית.
"כל חברה קובעת לעצמה, על-פי ערכיה שלה מהם אותן עילות שבדין המאפשרות התערבות חיצונית בתא המשפחתי והמצדיקות הוצאת ילד מידי הורהו הטבעי. אולם הצידוק בהתערבות שלטונית בתא המשפחתי מחייב נסיבות קיצוניות של צורך ונזקקות[331]."
כאשר מתעורר חשש שתנאי חייהם של קטינים עלולים לסכן את התפתחותם התקינה, על החברה מוטלת החובה למצוא, לאותם קטינים, מקום ראוי לגדול ולהתפתח למבוגרים בריאים בנפשם.
חוק הנוער (טיפול והשגחה) מחיל את הוראותיו על קטינים, מינקות עד גיל שמונה-עשרה. החוק יופעל בכל אותם מקרים בהם נדרשת התערבות בית-משפט לצורך הגנה על קטין.
לעיתים, בית-המשפט מסייג התערבותו בהכתבת תנאים להורים תוך פיקוח חיצוני. קביעה מעין זו לא מבטלת אפוטרופסות או משמורת ההורים על-פי דין, המדובר במשמורת מושעית בלבד. לעיתים, מספקת השגחת פקיד סעד על הקטין, משפחתו והתנהלותה. אולם הניסיון מלמד, כי במקרים רבים חיוני להוציא את הקטינים מחוץ למסגרת משפחתם, כי הרי מלכתחילה, הליקויים במשפחה הם שהובילו להתערבות בית-המשפט.
דוגמא למקרה בו התערב בית-המשפט באוטונומיה המשפחתית בא לידי ביטוי במקרה שלהלן[332]: עניינה של הילדה ר' הובא לבית-משפט לנוער כשהיא בת שנתיים וחצי. ר' נולדה מחוץ לנישואין לאמא אקדמאית. סמוך ללידתה קיבלה האם התקף פסיכוטי ואושפזה. התינוקת סודרה במוסד לתינוקות. לאחר שנה, החלימה האם ויצאה מבית-החולים ומששבה לביתה דרשה את ילדתה. רופאי בית-החולים המליצו, כי יינתן לה מבוקשה והעידו, כי מצבה הנפשי מניח את הדעת, בנוסף הניחו כי הטיפול השותף בילדה יזרז את החלמתה הסופית של האם. התינוקת אכן נמסרה לאמה. אולם, שבועות ספורים בלבד, לאחר שקיבלה לידיה את ילדתה, הזעיקו שכנים את רשויות הסעד, כי הבחינו שהאם מזניחה את הטיפול בביתה. פקידת הסעד שהגיעה למקום גילתה שהילדה נמצאת במצב של הזנחה חמורה, עד-כדי סיכון חייה. הילדה הוחזרה לבית התינוקות. לאחר שהבריאה הילדה, דרשה האם שישיבו אותה לחזקתה. בעקבות ניסיון העבר, שהוגדר ככישלון חרוץ, הופנה העניין לבית-המשפט לנוער.
בבית-המשפט לנוער טענה האם שהיא רואה צורך להרגיל את ביתה לתנאי חיים קשים. היא רוצה שלא תהיה מפונקת ועקב זה תהיה צפויה לסבל רב יותר במרוצת השנים.
ממכלול העדויות שהגיעו לידי בית-המשפט הצטיירה תמונה ברורה שהאם אינה כשירה לטפל בביתה. בית-המשפט החליט, שלמרות שהרחקת הבת מהאם תערער את יציבותה הנפשית של האחרונה, מחובת בית-המשפט להעדיף טובתה של הקטינה ולהגן עליה.
מקרה זה משקף נכונה את מגמת בית-המשפט, להפעיל אמצעי הגנה מתערבים ובכך להעדיף, את טובת הקטין ושלמות גופו ונפשו, על-פני טובת ההורה.
במרבית המקרים, נוהגות לשכות הסעד לטפל בעצמן בסידור קטינים מחוץ לבית-הוריהם ואינן נזקקות להתערבות בית-המשפט לנוער.
הסיבות להוצאת הילדים מביתם נובעות ממצב משפחתי מסויים, כגון מחלת הורה, הזנחת קטין, מריבות ואלימות בין בני הבית.
כאשר בית-המשפט לנוער נדרש להכריע בעניין מסויים המובא בפניו, מסתמך הוא על תסקירים וחוות-דעת של מומחים ופקידי סעד. התסקירים, המוגשים על-ידי פקידי סעד, פורסים בפני בית-המשפט יריעה שלמה אודות מצבו של הקטין ומשפחתו בעבר, בהווה והמלצות לשיקום עתידי[333]. ההנחה היא שפקידי הסעד מעורבים בחיי המשפחה ויש ביכולתם להתאים לקטין ולמשפחתו את הטיפול הראוי והמתאים להם ולצרכיהם.
עם זאת, חשוב להדגיש, כי המלצותיהם של פקידי הסעד יוותרו בגדר המלצות. בית-המשפט הוא הוא המכריע ואחריותו היא הבלעדית. אין השופט מחליף את שיקול-דעתו בשיקול-דעתו של פקיד הסעד, אלא עליו לחקור ולהכיר את הנפשות הפועלות בכדי לבסס החלטה שקולה, החלטתו זו משליכה על שארית חייהם של הקטינים המובאים בפניו וגובלת בדיני נפשות. כפי שנאמר ב- בג"צ 5227/97[334]:
"אכן, שרביט ההכרעה ניתן לעולם לבית-המשפט - לו ולא לכל מומחה המופיע בפניו - אך חזקה עליו על בית-משפט כי ישתמש בשרביטו כמלך נאור, באורח מושכל ורציונאלי."
7. העילות להתערבות בית-המשפט
7.1 קטין נזקק
קטין נזקק הוא קטין שנשקפת סכנה נפשית או גופנית לשלומו, והוא זקוק לטיפול, הגנה או השגחה, הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר לא נמצא אחראי על הקטין או שהאחראי עליו אינו מסוגל לטפל בו, או להשגיח עליו, או שהוא מזניח את הטיפול או השגחה.
באותה מידה קטין הוא נזקק אם ביצע עבירה פלילית, אך לא הועמד לדין (כגון: היה מתחת לגיל האחריות הפלילית או שהתיק נסגר במשטרה מכל סיבה שהיא), או שהוא נמצא משוטט, פושט יד או עוסק ברוכלות ללא רישיון, נתון להשפעה רעה, חי במקום המשמש דרך מקום עבירה, או שנולד כשהוא סובל מתסמונת גמילה מסמים (היינו: אמו השתמשה בסמים מסוכנים בעת הריונה).
כאשר הקטין הוא נזקק כמפורט לעיל, על פקיד סעד להתערב בעניינו, ולמנוע בכל דרך התדרדרות במצבו או פגיעה בשלומו.
בין אם האחראי על הקטין אינו מסכים לטיפול, או שהוא מסכים לו אך הקטין מתנגד, יכול פקיד סעד לפנות לבית-משפט השלום לנוער על-מנת להוכיח שהקטין נזקק כאמור, ולבקש לתת צו שיחייב את הקטין לקבל טיפול או את האחראי עליו לתת אותו.
פניית פקיד הסעד לבית-המשפט לנוער, מותנית באותם הסעיפים שלפיהם הקנה המחוקק לפקיד הסעד את הסמכות לפעול. בית-המשפט לנוער יתערב רק כאשר העילה להתערבותו קבועה בחוק. מכאן שחיוני לדעת מתי ובאלו תנאים יכול פקיד סעד לערב את בית-המשפט לנוער.
כב' השופט חשין[335] מציין בהקשר זה, כי "הגיבור הראשי של חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (חוק הנוער או החוק) הוא הקטין - מי שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנה, כהגדרת סעיף 1 לחוק - ולא אך קטין על דרך הסתם אלא קטין הנדרש לטיפול, להשגחה ולהגנה של החברה מטעמים המנויים בחוק בהקשרים אלה ואחרים. בפסגת הפירמידה של הקטינים הנדרשים לטיפולה, להשגחתה ולהגנתה של החברה מצוי "הקטין הנזקק", וכהגדרתו של מושג זה בסעיף 2 של החוק.."

סעיף 2 לחוק הנוער(טיפול והשגחה) קובע:
2. קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה:
1. לא נמצא אחראי עליו;
2. האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה;
3. הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים;
4. הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953;
5. הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה;
6. שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת;
7. הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).
להלן פירוט סעיפי המשנה:
סעיף 2(1) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) - "לא נמצא האחראי עליו".
הסעיף מדבר על מקרים בהם ההורים או ההורה נטשו את ילדם ולא מוצאים את האחראי עליו. הקטין שנטשוהו יכול להיות תינוק שרק יצא לאוויר העולם, או קטין קשיש יותר, שמצאוהו נטוש. במקרים כאלה, יש להגיש לקטין עזרה ראשונה עד למציאת ההורים או ההורה.
בית-המשפט לנוער רשאי להוציא צו-ביניים לפי סעיף 12 לחוק הנוער (השגחה וטיפול), למשך שלושים יום, אשר במהלכם יחפשו את הורי הקטין. אם כעבור שלושים יום לא ימצא האחראי על הקטין, לשכת הסעד תשקול באילו מן הדרכים הפתוחות בפניה לנקוט. בין השאר, נתונה בידי לשכת הסעד האפשרות לבקש צו מבית-המשפט לנוער, שתוקפו המרבי הוא עד שלוש שנים[336]. אולם, בית-המשפט לנוער יכול להאריך או לקצר תקופות שנקבעו על-ידו[337]. בכל מקרה, כל החלטה מתבטלת מאליה במלאות לקטין ‏18 שנה.
ישנם הרבה מקרים בהם, האחראי שנטש את הקטין, נמלך בדעתו וחוזר בו מכוונת הנטישה, וכעת מתכוון הוא לגדל את ילדו כדרכו של הורה מסור. אפשר להניח, כי הורה כזה יהיה זקוק לטיפול נפשי ואולי אף כלכלי. מתפקידה של לשכת הסעד לטפל בכל ההיבטים שמחייב מקרה כזה ולהמליץ את המלצותיה בהתאם.
הסעיף מוחל גם על קטינים שמגיעים ארצה ללא הוריהם, או קרובי משפחה אחרים. יש בין עולים אלו קטינים שאינם מסתדרים באף אחת מן המסגרות החינוכיות ומתחילים להידרדר. במצב כזה, לא נמצא הורה או מבוגר שאחראי על הקטין בקרבת מקום, ולכן דרושה התערבותו של פקיד הסעד. פקיד הסעד יכול לפנות לבית-המשפט ולהתאים לקטין את המסגרת המתאימה לו ולצרכיו.
סעיף 2(2) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) - "האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה"
הרישא של הסעיף מדבר בנסיבות אובייקטיביות, בגינן האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו. הסיפא של הסעיף דן בנסיבות סובייקטיביות בהן האחראי על הקטין מזניח את הטיפול וההשגחה בקטין.
במקרה הראשון, הסיבה לאי המסוגלות ולחוסר התפקוד יכולה להיות נעוצה במחלה נפשית/פיזיולוגית של ההורה. הווה אומר, מדובר במקרים בהם ההורה רוצה לטפל בילדיו, אולם נסיבות אובייקטיביות מונעות ממנו להגשים את הורותו.
במקרה השני, מדובר על הזנחה זדונית ומכוונת, שבאה לידי ביטוי בחוסר סדרי עדיפויות, טשטוש גבולות בין ההורה לילד, אי-מתן טיפול רפואי, הזנחה פיזית ונפשית וכיוצא בזה.
דוגמא לחוסר מסוגלות זמנית של הורה לטפל ולהשגיח על ילדו ניתן למצוא ב- ע"א 783/81[338], שם דובר באלמן שנותר עם שישה ילדים. לאחר מות אשתו, מסר את בנו הקטין (שהיה אז בן פחות משנה) לטיפול אצל הורי אשתו המנוחה. לאחר כשנתיים, משנישא המשיב שנית, ביקש את החזרת בנו לרשותו.
בית-המשפט המחוזי הורה על החזרת הילד לאביו, ועל פסיקתו זו הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט העליון פסק, כי אין מנתקים ילד מהוריו הטבעיים ללא הסכמתם, אלא אם מופעלת אחת מהוראות החוק המיוחדות, המקנות סמכות לעשות כן.
"גם באותם המקרים, בהם מתיר החוק ניתוק ילד מהוריו, ראה בכך בית-המשפט החלטה קשה וחמורה, שאין לנקוט אותה אלא כהכרח בל יגונה, שהרי צריכה להיות סיבה מיוחדת וכבדת משקל, שתשלול מן ההורה את זכותו הטבעית לגדל ולחנך את ילדו.
המצב הטבעי הוא, כי ילד הוא עם הוריו - ואם אחד מן ההורים נפטר, עם ההורה הנותר בחיים - והללו חבים בחובה המוסרית, החברתית והמשפטית לדאוג לקטין, לחנכו, להכשירו לעבודה לשמור נכסיו. צמודה לכך הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו.
כאשר הורה נקלע למצוקה, עקב אסון שפקד אותו, או בשל סיבה אחרת, והוא מבקש להסתייע בבני-משפחתו, כדי שיושיטו לו יד עוזרת בפתרון בעיותיו ויטפלו למענו בקטין, אשר ההורה מופקד אותה שעה על גידולו, איננו פוקע בשל כך בלבד הקשר המשפטי שבין ההורה לבין ילדו.
כל עוד לא הוגבלו או בוטלו חובתו וזכותו של ההורה באחת מן הדרכים שהחוק יעד לכך, אין בשינוי של מקום שהותו של הקטין, עקב הסדר מוסכם בין בני המשפחה, כדי לגרוע מזכותו של ההורה לשוב אל אלו שהיטיבו עמו ועם ילדו ולבקש להחזיר את המצב לקדמותו."
דוגמא נוספת לאי מסוגלות הורית ניתן לראות ב- ע"א 334/88[339], שם דובר בשני קטינים. נישואי הוריהם לא עלו יפה. האב, עבריין שריצה תקופות מאסר, נהג באם באלימות ולבסוף בני-הזוג התגרשו. שני ההורים אובחנו בטיפול פסיכיאטרי כסובלים מהפרעה קשה באישיות ומפיגור שכלי קל, השניים לא עבדו בצורה קבועה והתקיימו מקצבת נכות של האב.
הקטינים הוזנחו בצורה קשה. הגורמים המטפלים לא זכו לשיתוף פעולה מצדה של האם. ההתרשמות היתה שהיא ילדותית, נעדרת יכולת להבין את צרכי הילדים ומרוכזת בצרכיה שלה. בקשתה היתה שהילדים יסודרו מחוץ לבית.
במרץ 1984 סודרו הילדים במשפחה אומנת אליה הגיעו במצב מזעזע.
בית-המשפט מציין, כי לא מחוסר התעניינות בילדים הזניחה אותם האם, אלא מליקויים באישיותה ומחוסר בגרות, שבעטיים לא היתה מסוגלת להבין ולספק להם את צרכיהם.
מאז נמסרו הילדים לאמנה שמרה האם על קשר אתם, אך לפי חוות-דעת משנת 1987 לא היתה האם מסוגלת למלא תפקיד אם לילדים, כי לא חל בה שינוי במובן זה ואין לצפות שיחול בעתיד. בחוות-דעת נאמר, כי הקשר בינה לבין הילדים רופף ואין לראות בו קשר פסיכולוגי שבין הורה לילד. לפיכך באה חוות הדעת הרפואית לכלל מסקנה, כי יש להכריז על הילדים כברי אימוץ. האב לא התנגד לכך ואילו האם התנגדה לאימוץ והתנגדותה נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי.
בית-המשפט העליון, מפי כב' השופטת נתניהו, פוסק, כי התנגדות האם לאימוץ לא נובעת מרצונה לקבל את הילדים לידיה ולגדלם בביתה. האם מבקשת שאחרים יגדלו אותם על חשבון הציבור והתנגדותה לאימוץ נובעת מרצונה למנוע את ניתוק הקשר עמם לצמיתות. בכך אין האם מקיימת חובת הורה כלפי ילדיו. מכל מקום לפי חוות הדעת הרפואית מתקיימים באם התנאים הדרושים לפי סעיף 13 (7) לחוק אימוץ ילדים להכרזת הילדים כברי אימוץ. האם אינה מסוגלת בשל מצבה לדאוג לילדיה כראוי, ואין סיכוי שהמצב ישתנה בעתיד הנראה לעין גם אם תינתן לה עזרה סבירה.
משמתקיימת עילה מעילות האימוץ, טובתם של הילדים היא החייבת להדריך את בית-המשפט בהחלטותיו. הילדים זקוקים לבית קבוע ולהורים שיספקו להם את צרכיהם החומריים, הרגשיים והנפשיים. מאין הורים ביולוגיים היכולים לדאוג לצרכים של ילדים אלה, ראויים הם שיאומצו על-ידי אנשים שיהיו להם כהורים.
דוגמא להזנחה זדונית ומכוונת ניתן למצוא במקרה הנ"ל[340], דובר באב לשלושה ילדים בגילאים שלוש, ארבע ושש. אשתו עזבה את הבית בגלל שהיה מתאכזר אליה וחושד בה שהיא מתרועעת עם גברים אחרים. האב מנע מאשתו להעביר את הילדים לרשותה וכן מנע מרשויות הסעד גישה לילדים. הילדים היו מוזנחים, מופקרים, מורעבים, מוזנחים ובלויים. האב הטיל אימה על כל מי שניסה להתערב בענייניו, וכל הסביבה חששה מפניו. זוהי דוגמא להזנחה זדונית ומכוונת מצד האב, הזנחה המצדיקה נקיטת אמצעי חירום מצד פקיד הסעד והוצאת הילדים מרשותו בדחיפות.
סוג שונה לחלוטין של מקרים, שגם נכנסים לגדרו של סעיף זה, כאשר הורים מנסים לטפל בילדיהם, אבל אינם מסוגלים עוד להשפיע עליהם ללכת בדרך הישר. מדובר כאן לרוב במקרים בהם ילדים חוברים לסביבה עבריינית ויוצאים לתרבות רעה.
את עניינה של א.ל. הביאה פקידת סעד לבית-המשפט שלא בנוכחות הקטינה. במקומה הופיעה אמה אשר מסרה בעדותה, כי בתה, בת השש-עשרה, עזבה את הבית לפני כחודש ימים ועקבותיה נעלמו. שכניה מספרים שהילדה מסתובבת בחברת נערים ונערות המעשנים חשיש והתנהגותה המוסרית מעוררת דאגה[341]. האם הביעה רצון לקבל את הילדה חזרה ולהחזירה לדרך הישר. מהעדויות עולה, כי האם ידעה מזה זמן רב, על מצבה של ביתה, אבל נמנעה מלהביא את עניינה בפני רשות מוסמכת מחמת הבושה שבדבר. משהחמיר מצבה של הילדה, והשכנים החלו לדבר, התעוררה האם והחלה לפעול. עד אז טמנה ראשה בחול ולא עשתה מאומה. בית-המשפט ציווה לערוך חיפושים ולמצוא את הקטינה. החיפושים נמשכו חודשיים אולם לא העלו דבר. עד שיום אחד הופיעה הקטינה בבית-המשפט מלווה בפקידת הסעד, ובין השאר אמרה:
"מסרתי את עצמי אתמול למשטרה, כי אני רוצה להפסיק עם כל העניינים. אני מעשנת חשיש כבר שנתיים ועוד כשהייתי תלמידה עישנתי חשיש. בזמן האחרון הפסקתי את זה. נכון שעסקתי בזנות, אבל לא בשביל מישהו, רק לעצמי".
א' ל' עשתה רושם של נערה בעלת אינטליגנציה יותר מבינונית. היא הבינה את המצב בו הייתה שרויה ורצתה להיחלץ ממנו ולפתוח פרק חדש. ברם, בפועל הנערה לא שיתפה פעולה עם פקידת הסעד ועם הוריה והידרדרותה נמשכה, נדמה שהשלימה עם מר גורלה. במצב זה התגייסו קרובי המשפחה ובהדרכת פקידת הסעד עשו כמיטב יכולתם לנסות ולשקם את הילדה, גם פקידת הסעד לא חסכה במאמצים החל מסידור בקיבוץ, במשפחה אומנת, במוסד חינוכי ומדי פעם אף במעצר - הכול לפי צווי בית-המשפט - כדי להחזירה לחיים תקינים, אולם מאמציה לא נשאו פרי. למרות החרפה שהנחילה למשפחתה, לא פסקו ניסיונותיהם של הוריה לעזור לה לצאת מהביצה הטובענית בה שקעה ולסלול לה דרך לחזרה למוטב.
זוהי דוגמא למקרה בו להורים כבר אין כל השפעה על התנהגות ילדם. בפועל, הילד נותר ללא מבוגר אחראי, שבכוחו להשפיע עליו ולהטיל על הילד את מרותו, ולכן גם מקרים כאלה נכנסים לגדר הסעיף.
סעיף 2(3) לחוק הנוער (טיפול והשגחה)- "הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים"
משמעות הסעיף היא שבמידה וקטין עבר עבירה ולא הוענש בבית-משפט בשל קטינותו, אפשר יהיה להביאו בפני בית-משפט לנוער. חשיבות הסעיף באה לידי ביטוי במישורים הבאים:
א. לא רצוי להפעיל לגבי קטין מתחת לגיל 12 את הפרוצדורה הפלילית מחשש להדבקת סטיגמה שלילית.
ב. מטעמים חינוכיים רצוי לפעמים לא לבטל את התיק באופן גורף ודיון בבית-משפט יכול להוות אמצעי מחנך ומייצב.
ג. כאשר מתקיים דיון משפטי, הקטין מבין שלא עוברים לסדר היום, אך מגישים את העזרה החינוכית-שיקומית הדרושה.
ניסוחו של סעיף זה מאפשר להשתמש בדרכי חינוך ושיקום מבלי להזדקק לפרוצדורה פלילית.
סעיף 2(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) - "הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953"
סעיף 2(5) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) - "הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה"
הסעיף משמש עילה להתערבות בית-המשפט, למשל במקרים בהם קטין נמצא בבית בעת שאמו עוסקת בזנות; הורים המנהלים בית-בושת בשעה שהקטין מתגורר בבית; קטין המצוי בבית שמשתמשים בו בסמים בקביעות או מתכננים ביצוען של עבירות.
בגילו הצעיר הקטין אינו מבחין בין טוב לרע, מעריץ את הוריו באשר הם ומחקה את מעשיהם, כאשר הקטין נחשף, בעל כורחו, למעשים שליליים ולהתנהגות עבריינית, משתרשות אצלו נורמות שליליות ורוב הסיכויים שילד כזה יגדל להיות עבריין.
בסעיף זה באים לידי ביטוי מובהק שני היבטים בולטים האופייניים לחוק הנוער, דהיינו: מניעת חינוכו של קטין בסביבה שהשפעתה שלילית וטיפול באלה שכבר הגיעו לשלב של חיים בלתי תקינים.

סעיף 2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) - "שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת"
הסעיף משמש כסעיף סל. אין אפשרות לצפות את כל המצבים שהחיים מזמנים. הסעיף הנ"ל נועד לכל אותם מקרים בהם כל שאר סעיפי המשנה אינם מתאימים.
מדובר בכל אותם מקרים בהם קטין עבר שבר ומשבר. לדוגמא: הקטין חווה התעללות פיזית או נפשית, קטין שעבר תקיפה מינית על-ידי קרוב משפחה או אדם זר, הורים שעושים בילדיהם שימוש ציני במאבקם נגד רשויות המדינה, אלימות בין הורים, ניסיונות התאבדות של קטין וסירוב לקבל עזרה נפשית וכיוצא באלה.
סעיף 2(7) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) - "הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בדם (סינדרום גמילה)
קטינים שנולדו עם סינדרום גמילה, בעקבות התמכרות האם לסמים קשים, צפויים לנזק חמור בהתפתחותם בשל עיכוב ופגיעה בנפח המוח ובתאי העצב שבו. הם זקוקים לגמילה מהסם ממש כמו מבוגר. מסירתם לאמם, אינה רצויה, שכן ניתן להניח שגם האם מכורה לסמים, תפקודה לקוי והיא חסרת מסוגלות הורית. במקרה כזה, רשאי פקיד סעד לאסור על הוצאת הקטין מבית-החולים, בכדי שהצוות הרפואי יוסיף לטפל בו ולסייע לו בגמילה.
7.2 תקיפה מינית בקטין
נושא הפגיעה המינית של קטין על-ידי הורה או בן משפחה קרוב מתאים להגדרה של קטין נזקק, שכן שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע, כפי שמופיע בחוק. החוק מחייב רופא, אחות, איש חינוך, משטרה, ועובדי סעד, אשר בידיהם אינפורמציה, כי קטין נמצא בסיכון, להודיע לפקיד סעד. כמו-כן מחייב החוק את פקיד הסעד, בקבלו ידיעה כי קטין נמצא בסיכון, לפעול לשם הגנה על אותו קטין. כאשר פקיד הסעד מקבל ידיעה מגורם כלשהו, כי יש חשד או יסוד סביר להניח כי ילד נפגע על רקע מיני מצד בן משפחתו, הוא פותח בחקירה מיידית. החקירה מתבצעת דרך מוסר הידיעה ובכל דרך שניתן לאסוף מידע נוסף. אם פקיד הסעד מתרשם, כי יש בידיו מידע וראיות אודות הסיכון, הוא מפנה את מוסר ההודעה להתלונן במשטרה. אם פקיד הסעד, או עובד סוציאלי אחר, או מורה, או יועצת, או אחות בית הספר, שהיו מעורבים באיסוף המידע שמעו על העניין, אף הם רשאים להתלונן במשטרה. צריכה להיות תלונה אחת לשם פתיחת תיק במשטרה. עם קבלת התלונה במשטרה יש הפניה של הקטין לחקירת חוקר ילדים, עובד סוציאלי במקצועו, השייך לשירות מבחן לנוער. פקיד הסעד וחוקר הילדים מזמינים את ההורים לשיחה אודות הפגיעה המינית בילד. לעתים הפגישה הראשונה היא עם ההורה הלא-פוגע, ולאחר מכן מצטרף ההורה הפוגע. במקרים שהפוגע נעצר, ולילד הפגוע יש הגנה מספקת מצד ההורה שנשאר, הנטייה היא להשאירו בבית ולהפנותו לטיפול נפשי. אם הפוגע נשאר בבית עד תום ההליכים המשפטיים, או לא נפתחו כלל הליכים משפטיים, ואין הגנה מספקת לילד בביתו, הילד הפגוע מוצא למסגרת חוץ ביתית, לאחר אבחון פסיכולוגי, והחלטה של גוף בין מקצועי. באותם המקרים שניתן לקבל שיתוף פעולה מצד ההורה הלא פוגע קיימת מגמה לטיפול משפחתי. כאמור, פקיד הסעד אחראי על התהליך הטיפולי בבית-המשפט לנוער, ואינו מעורב בתהליך הפלילי שמתנהל לעתים, במקביל, בבית-משפט מחוזי.
8. ההליך בבית-המשפט
8.1 סדרי דין
כל הליך לפי חוק הנוער נפתח על-ידי הגשת בקשה, כאשר הדיון העיקרי מתנהל במסגרת "בקשת הנזקקות" שמקבילה להגשת תביעה אזרחית. הבקשה תוכתר בשמה המתאים ותיחתם על-ידי פקיד סעד.
הבקשה לקביעת נזקקותו של קטין תוגש על-ידי פקיד סעד, לבית-משפט השלום לנוער על-מנת להוכיח שהקטין נזקק כאמור. מטרת בקשה זו לקבל צו שיחייב את הקטין לקבל טיפול או את האחראי עליו לתת אותו.
בבקשה מעין זו, המבקש הוא פקיד הסעד, ההורים הם המשיבים. הקטין יכול להיות משיב אם הוא בגיל שהוא יכול להבין את ההליכים.
לעניין ייצוג הקטין, הכלל הוא שהקטין מיוצג על-ידי הוריו. ההורים יכולים להיות מיוצגים על-ידי עורך-דין. אם אין להורים אמצעים, יכולים הם לפנות ללשכה לסיוע משפטי כדי לקבל עורך-דין.
ההורים והקטין, אם הוא משיב, חייבים להתייצב בבית-המשפט לאחר שזומנו כדין. אם לא יתייצב הורה או קטין שהוזמנו, רשאי בית-המשפט לדון בעניין בהעדרם, או לצוות על הבאתם באמצעות המשטרה.
בתחילת הדיון בבית-המשפט, מתברר בשלב הראשון, אם העילות לנזקקות, המפורטות בבקשה, נכונות. אם ההורים אינם מאשרים את קיומן של העילות - שומע בית-המשפט עדים לעניין זה, כאשר תחילה, נשמעים העדים שהוזמנו על-ידי פקיד הסעד. הורים והקטין רשאים לחקור את העדים ולהביא עדים מטעמם.
בנוסף, מגיש פקיד הסעד תסקיר, אשר בו מפורטים מצבם האישי, המשפחתי והסוציאלי של הקטין והוריו.
במידה ואכן בית-המשפט קובע שהקטין הוא נזקק, יקבל תסקיר נוסף מפקיד הסעד, אשר יכיל המלצה מנומקת לדרך טיפול שיש לנקוט כדי להגן על שלום הקטין ולהבטיח את התפתחותו התקינה ושיקומו. בשלב זה, חייב בית-המשפט לתת לפקיד הסעד, להורים ולקטין הזדמנות לטעון טענותיהם ולהשמיע הצעותיהם[342].
לאחר מכן, בית-המשפט ייתן כל הוראה הדרושה לטיפול בקטין, כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי. הוא רשאי להורות על העמדת הקטין להשגחת פקיד סעד או להעמיד יועץ שיקומי לו להוריו.
במקרים קשים ובהעדר מוצא אחר, רשאי בית-המשפט להוציא את הקטין מרשות הוריו ולמסור אותו לרשות הסעד, כדי שזו תמצא לקטין מקום מתאים להחזקתו (מוסד או משפחה אומנת), או להורות על החזקתו במעון פתוח, ואפילו במעון נעול.
במקרה שמופעלת אלימות נגד הקטין על-ידי בן משפחה, יכול בית-משפט השלום לנוער, להרחיק את האדם האלים מהקטין באמצעות מתן צו הגנה.
במקרים דחופים, כאשר נשקפת סכנה מיידית לשלום הקטין, ישנה סמכות לפקיד סעד לנקוט באמצעי חירום, כגון: מתן טיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי אפילו ללא הסכמת האחראי על קטין. כמו-כן, רשאי פקיד סעד במקרים מסוג זה להעביר את הקטין מביתו למקום אחר למשך ‏7 ימים, אשר במהלכם ימציא פקיד הסעד, צו מבית-המשפט המאשר פעילותו זאת.
כמו-כן, יכול פקיד סעד, לפנות לבית-משפט השלום לנוער, בבקשה לתת החלטות ביניים על נקיטת אמצעים זמניים, לפני שבית-המשפט ישמע את הקטין או את האחראי עליו. תקופת של החלטת ביניים הוא עד ‏30 יום, אלא אם בית-המשפט האריך אותה.
הקטין או האחראי עליו, יכולים לפנות לבית-המשפט השלום לנוער, לפני תום התקופה, כדי לבקשו לשנות או לבטל את ההחלטה
במקרה של חשש מפני מחלה נפשית, רשאי בית-המשפט השלום לנוער לצוות על עריכת בדיקת פסיכולוגיות או פסיכיאטריות לקטין, במרפאה או בבית חולים, אם שוכנע שקיימת אפשרות של ממש שהקטין חולה במחלת נפש או סובל מהפרעה נפשית קשה שעלולה לסכן אותו או את זולתו או לגרום נזק נפשי להתפתחותו תקופה הצו לא תעלה על ‏7 ימים.
כמו-כן, רשאי בית-משפט השלום לנוער לצוות על קבלת טיפול במרפאה, או בבית חולים, בתנאי אשפוז, במגבלות הקבועות בחוק.
הורה יכולה להסכים לאשפז את בנו הקטין, אך אם מלאו לקטין ‏15 שנה, רשאי הקטין להתנגד. במקרה מסוג זה, יכול הקטין לפנות לבית-משפט השלום לנוער ולהביע התנגדות לאשפוז. בית-משפט, שקיבל ההתנגדות, חייב למנות לקטין עורך-דין.
בנוסף, רשאי קטין לפנות בעצמו לבית-המשפט השלום לנוער בבקשה לעבור בדיקה נפשית או לקבל טיפול נפשי, אם ההורה מתנגד, ובתנאי שהוא מבין את מהות הבדיקה, או הטיפול ורוצה בכך.
מי שאינו ממלא אחר החלטת בית-משפט השלום לנוער, או מפריע לביצוע ההחלטה, יועמד לדין, ויהיה צפוי לעונש בכפוף להוראות החוק והתקנות.
בתום המשפט, רשאי כל צד להגיש תוך ‏45 יום ערעור על החלטת שופט בית-משפט לנוער, לערכאה גבוהה יותר.
9. בית-משפט לנוער
בשנים האחרונות, הוכרו בארץ ובעולם זכויותיו החוקתיות הנפרדות של הקטין - כישות נפרדת ובעלת זכויות עצמאיות במנותק מהוריו. על רקע זה הוכח גם הצורך בהתמחות מיוחדת בנושא שיפוט נוער כמקצוע נפרד וייחודי, שמטרתו שיקום ולא ענישה.
בית-משפט לנוער, מהווה מערכת שיפוטית מיוחדת, הדנה בעניינים של קטינים. מטרת בית-המשפט לנוער היא הגנה על קטינים הנמצאים בסיכון ובמצוקה, להבטיח את שלומם והתפתחותם התקינה ולשקמם, על-מנת, שיהפכו לאזרחים פעילים, מועילים ותורמים לחברה.
כאמור, מטרת בית-המשפט לנוער היא שיקום קטינים, אשר החיים לא הטיבו עימם ובגילם הצעיר עברו תלאות אינספור. נסיבות חייהם הרוויות אלימות, הזנחה ומיני פורענויות, הפכו אותם לילדים מוכי גורל וחשוכי עתיד. אין להתעלם מן המחקרים, המצביעים על הקשר המובהק בין ילדות הרוסה לעבריינות בעתיד, ועל הצורך האקוטי בפתרון הולם, בדמות בית-המשפט לנוער, שישבור את מעגל האלימות שנוצר;
"... קטין אשר גדל בצל הזנחה קשה, בסביבה רווית אלימות ואשר משחר ילדותו סבל מהתעללות מתמשכת, הופך ברבות השנים מקורבן לעבריין בעצמו. מחקרים רבים הנוגעים לתיאוריות התנהגותיות של קטינים אלימים מצביעים על קיומו של קשר ברור וחד-משמעי בין חוויות ילדות קשות שחוו אותם קטינים לבין דפוסי התנהגות אלימים שהם מגלים בהמשך חייהם. עוד מראים המחקרים, כי הקשר האמור אך מתחזק ככל שמדובר בעבירות מין שביצעו קטינים, אשר סבלו בעברם מניצול מיני על-ידי אחד מבני משפחתם (ראו לעניין זה, R.B Flowers Kids Who Commit Adult Crimes- Serious Criminality by Juvenile Offenders (2002), P. 35, 127-134 והאסמכתאות המופיעות שם). במאמר מוסגר אעיר, כי הדרך הראויה להיחלץ ממעגל האלימות הנ"ל הינה באמצעות טיפול הולם אשר יינתן מבעוד מועד לאותם קטינים נפגעי אלימות, ותוך שימת דגש על הסכנה הפוטנציאלית הגלומה בהם[343]."
בית-משפט לנוער עוסק בשני מישורים של הליכים משפטיים הנוגעים לקטינים ונוער: הליך פלילי - בו נידונים קטינים עוברי חוק, לפי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971, והליך אזרחי - העוסק בדרכי טיפול והשגחה על ילדים וקטינים נזקקים שנשקפת סכנה לשלומם הגופני והנפשי, לפי חוק הנוער(טיפול והשגחה), התש"ך-1960.
בתחילה שני עניינים אלו דרו בכפיפה חוקית משותפת. סעיף 16 לפקודת העבריינים הצעירים, 1937, הכיל הוראות שהתייחסו לקטינים נזקקים, כאשר הסמכות להפעלתן ניתנה לקציני מבחן. רק בשנת 1960, עם התפתחות שירותי הסעד, הופרד הנושא מההליך הפלילי וקיבל "עצמאות" במסגרת חוקית נפרדת ובשלב מאוחר יותר נתמנו פקידי סעד מיוחדים שהופקדו על יישומו[344].
למרות הנטייה לראות "קטין" כחלק מ"המשפחה", שיפוט הנוער אינו חלק משיפוט בבית-משפט לענייני משפחה - הרי ההגנה על קטין בסיכון, ובוודאי כשגורם הסיכון הוא ההורים, חייבת להיעשות בנפרד ועל-ידי שופט, שהאינטרס הבלעדי, של הקטין עומד בפניו, ושיש לו הזמן, הכלים, המיומנות והניסיון לכך.
שיפוט הנוער נמסר בידי "שופט נוער" שלו המומחיות והתנאים לבצע את תפקידו. שופטי הנוער ממונים במיוחד לתפקיד זה, על-ידי נשיא בית-המשפט העליון, בהסכמת שר המשפטים. על-פי הוראת החוק, שופטי הנוער בבית-משפט השלום או המחוזי הם המכוננים את "בית-המשפט לנוער".
זוהי מערכת ארצית, בראשה נשיא וסגני נשיא, וכוללת היא בעיקרה שמונה שופטי נוער קבועים שכל עיסוקם בשיפוט נוער. שופטי הנוער יושבים בדין בבית-משפט השלום בכל רחבי הארץ, דבר המקל על המתדיינים ועל הגורמים המקצועיים המקומיים.
כאמור, בית-המשפט לנוער עוסק בהגנה, באבחון, בטיפול, בשיקום, בשפיטה ובענישה של קטינים מלידתם ועד בגרותם, על-פי שני חוקי הנוער, והם:
1. חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-‏1960, שעניינו הגנה וטיפול בקטינים שנשקפת סכנה לשלומם ולהתפתחותם התקינה.
2. חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-‏1971, הדן בשיפוט קטינים עוברי חוק בגין כל העבירות הפליליות, כולל עבירות מסוג פשע המוגשות על-פי החלטת פרקליט המחוז, ולמעט עבירות רצח ועבירות נגד ביטחון המדינה (המוגשות לבית-המשפט המחוזי).
קיים קשר הדוק בין החוקים הללו, אשר יסודם במצוקת בסיסית דומה הבאה לידי ביטוי בדרכים שונות. הסמכות לדון קטין או קטינים אחדים, בני אותה משפחה, במסגרת שני התחומים, תחת קורת בית-משפט אחד, תוך שילוב אינפורמציה ידועה, מייעלת את הדיון ומאפשרת לשופט למצוא פתרונות מתאימים, מתוך נקודת הסתכלות רחבה, על הקטין, כחלק ממשפחתו ובעיותיה.
לבית-המשפט לנוער תפקיד כפול, תפקיד סמכותי - שיפוטי ותפקיד טיפולי - שיקומי. אופי תפקיד זה בא לידי ביצירת אווירה של סמכותיות במעמד הדיון בבית-המשפט, ומתן חשיבות לבעלי התפקידים המעורבים בהליך. הקטין הוא עיקר הדיון, בין אם הוא הזקוק להגנה ובין אם הוא הנאשם. על-כן יש חשיבות לשיתוף הקטין עצמו בהליכי בית-המשפט ומתן הזדמנות לו להשמיע דברו בנפרד מהוריו.
9.1 קטין פורע חוק
במקרים של קטין שביצע עבירה, החוק הרלוונטי הוא: שיפוט קטינים עוברי חוק (על-פי חוק הנוער (שפיטה, ענישה, ודרכי טיפול)). במקרים אלו, יוגש כתב אישום כנגד קטין בבית-המשפט לנוער. אולם, אין להגיש כתב אישום נגד קטין אם עברה שנה מיום ביצוע העבירה, אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה.
כל הוראות החוק הפלילי, כולל חוקי סדרי הדין הפלילי וחוקי המעצרים חלים על שיפוט קטינים כעל בגירים. זאת, בכפוף להוראות המיוחדות המפורטות בחוק הנוער (שפיטה, ענישה, ודרכי טיפול).
בדיון הפלילי בעניינו של נאשם קטין, ניתן מעמד מיוחד להוריו, אשר מוזמנים לדיון וזכאים להשתתף בו לצד הקטין. בית-המשפט לנוער רשאי למנות לנאשם קטין סנגור, אם הוא סבור שטובתו דורשת זאת. המינוי נעשה באמצעות הסנגוריה הציבורית, מתוך רשימת עורכי-דין המתמחים בייצוג קטינים.
בהכרעת הדין, יחליט בית-המשפט על זיכויו של הנאשם או יקבע, כי הוא "ביצע את העבירה המיוחסת לו".
לאחר הכרעת הדין, קיימת חובה להגיש תסקיר, על-ידי קצין מבחן לנוער. בגזר הדין רשאי בית-המשפט לפעול באחת מן הדרכים הבאות:
1. להרשיע את הקטין ולגזור את דינו, במספר מגבלות המפורטות בחוק הנוער.
2. לנקוט דרכי טיפול כמפורט בחוק.
3. לפטור את הקטין בלא צו, אלא באזהרה בלבד.
ערעורים על החלטות או פסקי-דין של בית-המשפט לנוער מוגשים לבית-המשפט המחוזי, ונשמעים לפני שופטים בעלי מינוי כשופטי נוער.
9.2 חיסיון ההליך בבית-המשפט לנוער
שלא כמו בדיונים בבתי-משפט אזרחיים "רגילים", שם הכלל הגדול הוא פומביות הדיון, הדיונים בבית-משפט לנוער מתקיימים בדלתיים סגורות. חל איסור על אנשים שאינם קשורים לעניין להיות נוכחים בדיונים, אלא בהסכמת השופט[345]. לעולם, הדיונים בבית-המשפט לנוער יתקיימו ובדלתיים סגורות, למעט במקרים בהם השופט מתיר לאדם או למספר אנשים להיות נוכחים בדיון[346].
ב- בג"צ 559/82 הוגשה עתירה על-ידי עיתונאי, שביקש לצוות על בית-משפט השלום, לבטל החלטתו, האוסרת פרסום הליכים בתיק פלילי מסויים. העותר טוען כי מחובתו כעיתונאי להביא בפני צבור הקוראים פרשיות שונות, אשר לדעתו, אינן תואמות את היגיינה הציבורית. בג"צ נתן משנה תוקף להחלטת בית-המשפט השלום ופסק, כי מאחר ומדובר בעדות שעלולה לפגוע בילדיהם הקטינים של בני-הזוג, יש בנסיבות אלה בכדי להצדיק את החלטת בית-המשפט לאסור את פרסום ההליכים מהטעם, כי יהא זה לשם הגנה על שלומם של אותם קטינים, שהדיון יערך בדלתיים סגורות. אמנם, עיקרון פומביות הדיון הוא חשוב ומקפידים עליו בתי-המשפט ושומרים עליו מכל משמר, אך יש ועניינים אשר המחוקק ראה אותם כבעלי חשיבות מיוחדת, גוברים על אותו עיקרון חשוב של פומביות הדיון. בין אלה גם ההגנה על עניינו של קטין. בית-המשפט קבע על-כן, כי העניין מצוי בתחומים המוגדרים בסעיף 38 לחוק בתי-המשפט ובשיקוליו הגיע למסקנה, כי מן הראוי שלא יקבל העניין פרסום.
בפסק-הדין מסכם בג"צ, כי סגירת הדלתות, בזמן שמתנהל דיון בעניינם של קטינים, הוא עיקרון המשתווה בחשיבותו לעיקרון של פומביות הדיון בדיונים "רגילים".
הדיון בדלתיים סגורות נועד לטובת הקטין. מטרת בית-המשפט לנוער הינה שיקום, פרסום הדיונים המתנהלים שם, יכול להוביל לסטיגמה שלילית שתתייג את הקטין כעבריין מועד, ותיצור נבואה המגשימה את עצמה, ובכך מטרת השיקום תסוכל.
כמו-כן, כאשר הדיון מתנהל בדלתיים סגורות, ניתנת לקטין ולהוריו הזדמנות לומר את כל אשר על ליבם, השופט יכול לשוחח עם הקטין בחופשיות, במידה והוא בוגר דיו, ולשמוע את דבריו ובכך ניתן להתאים לקטין ולמשפחתו את הטיפול שהולם את צרכיהם[347].
קיום דיון בבית-משפט לנוער, המתנהל בדלתיים פתוחות, מהווה פגם בסדרי הדין, אך אין בו כדי לפסול את ההליך מעיקרו ובפרט אם לא נגרם עיוות דין[348].
9.3 איסור פרסום
סעיף 70(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), מחיל הוראה כללית האוסרת על כל אדם לפרסם דבר מדיון המתנהל בדלתיים סגורות, אלא אם קיבל לכך אישור מבית-המשפט. בנוסף, קיימות הוראות האוסרות פרסום פרטים, גם כאשר הדיון מתנהל בדלתיים פתוחות, אולם קטין מעורב בהליכים (ואפילו לא היה צד ממש). כגון: איסור פרסום שמו של קטין שלא מלאו לו שש-עשרה שנים, שהוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק בשל עבירה נגד המוסר. אסור לפרסם תמונתו של קטין כזה, מענו או פרטים אחרים העלולים להביא לזיהויו[349]. מטרת איסור פרסום גורף זה היא בשל החשש שייגרם לקטין נזק מוחשי על-ידי פרסום פרטיו.
כמו-כן, חל איסור פרסום פרטים על קטין, שניתן לזהותו על-פיהם כמי שהובא לבית-משפט, או שפקיד סעד פועל בעניינו, או שביצע עבירה כלשהי, או שהוא ניסה להתאבד או התאבד. איסור הפרסום חל גם במקרים שיש בהם כדי לגלות פרט המקשר קטין לבדיקה לגילוי נגיפי איידס או לבדיקה, טיפול או אשפוז פסיכיאטריים.
האיסור חל גם אם הקטין או האחראי עליו הסכימו לפרסום.
הפרסום יותר, אך ורק אם הותר על-ידי בית-המשפט, או על-ידי המשטרה לשם חקירה פשעים, חקירת מות, או חיפוש נעדרים.
יש לציין, כי איסור הפרסום לא מצטמצם לבתי-המשפט לנוער בלבד, אלא, הוא מוחל על כל בית-משפט שהובא בפניו קטין.
10. דנ"א 6041/02
להן מובא פסק-דין[350] בדיון נוסף, הדן בכל הרבדים בהם עוסק חוק הנוער (טיפול והשגחה), בשל חשיבותו הרבה מובא פסק-הדין בשלמותו:
"הנשיא א' ברק:
באלו תנאים ניתן להורות על הוצאה זמנית של ילד ממשמורת הוריו, במסגרת הליך לפי סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960? זו השאלה הניצבת במרכזו של הדיון הנוסף.
העובדות וההליכים
1. במהלך נישואיהם של העותרת והמשיב 1 נולדו להם שני בנים, הבכור יליד 1991 והשני יליד 1994. בני-הזוג נפרדו בשנת 1997 ולאחר כשנתיים התגרשו. מאז פרידתם הם ניהלו מאבקים משפטיים בעניין המשמורת, תחילה בבית-המשפט לענייני משפחה ובהמשך בבית-הדין הרבני. עם הפרידה נשארו הילדים במשמורת האם, תוך קביעת זכויות ביקור וראיה לאב. מאז קיץ 1997 נערכו המפגשים בין האב לילדים תחת פיקוח, בתחנה לייעוץ וטיפול בחיי משפחה ונישואין בירושלים (להלן - התחנה). פסיכולוג שמונה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה המליץ כי הילדים יהיו במשמורת האם, וכי תוך כדי כך תיבחן אפשרות שהאם והוריה יפסיקו להעביר מסרים שליליים כלפי האב, כדי שניתן יהיה לבנות מחדש מערכת יחסים חיובית בין הילדים לאב. במהלך המפגשים בתחנה בראשית שנת 1999 התנהגו הילדים באלימות, גידפו וקיללו את האב ואנשי הצוות. באפריל אותה שנה חל מפנה לטובה. הילדים שהו בבית האב בחופשת הפסח ולאחר מכן התארחו בביתו בכל סוף-שבוע שני.
2. משעבר עניין המשמורת להתברר בפני בית-הדין הרבני, ביקש בית-הדין הערכה פסיכולוגית משלימה. הפסיכולוג חיווה דעתו כי אם יתברר שהאם ומשפחתה אינם מוכנים לוותר על המאבק באב, יהא מקום לשקול העברה של המשמורת לאב. לאחר נישואיו השניים של האב (בקיץ 2000) הפסיקו הילדים להיפגש עמו. לבקשת האב ניסו פקידי הסעד לערוך מפגש בינו לבין הילדים (בנובמבר 2001) אך המפגש נכשל בשל התנהגות תוקפנית מצד הילדים. מאז עמדו הילדים בסרבנותם להיפגש עם האב. האם והילדים אף לא הגיעו לאבחון אצל פסיכולוג שמינה בית-הדין כמומחה מטעמו. המפגשים בין האב לילדים חודשו רק במאי 2001, לרבות ביקורים בסופי שבוע ושהייה ממושכת בת חודש ימים בתקופת הקיץ. עם תחילת שנת הלימודים חזרו הילדים וסירבו להיפגש עם האב.
3. על רקע דברים אלה הורה בית-הדין הרבני האזורי (ביום 6.11.2001) כי המשמורת על הקטינים תועבר לאב. האם פנתה בערעור לבית-הדין הרבני הגדול וזה עיכב את ביצוע ההחלטה (ביום 4.12.2001). בשלב זה נעשתה פנייה של פקידת הסעד לבית-המשפט לנוער בירושלים בבקשה להוציא זמנית את הקטינים ממשמורת האם ולהעבירם למרכז חירום לילדים בסיכון בירושלים (להלן - מרכז החירום), לשם אבחון והתארגנות. הבקשה נדחתה על הסף. אולם, משהעלה בית-הדין הרבני הגדול בעצמו את האפשרות ששירותי הרווחה יפעלו, באמצעות בית-המשפט לנוער, להוצאת הילדים ממשמורת האם, שבה ועתרה פקידת הסעד להוצאת הילדים למרכז החירום לחודשיים ימים. הבקשה נסמכה על סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן - חוק הנוער). בבקשה צוינה החלטתו של בית-הדין הרבני להעביר את המשמורת לאב, כמו גם הליכי הערעור בפני בית-הדין הרבני הגדול. התבקשה הוצאת הקטינים למרכז חירום "על-מנת לנתקם מהלחצים שמפעילה האם, לאפשר תקופת רגיעה ולאבחן את מצבם, ולאפשר בנייה של דפוסי קשר בריאים עם שני ההורים". לבקשה צורף תסקיר (מיום 21.1.2002) בו נכתב, בין היתר:
"... הילדים נמצאים מזה חמש שנים בתיווך בין הוריהם. מעורבים בקונפליקט החמור והמתמשך ביניהם, קרועים בקונפליקט נאמנויות בין ההורים. יש תקופות בהן מסוגלים להתגבר על הקונפליקט ולהיות בקשר טוב עם שני הוריהם ויש תקופות ארוכות בהן 'בוחרים' בהורה אחד - האם המגדלת אותם ומגלים עויינות כלפי ההורה השני - האב... חוסר יכולתם של הילדים לקבל מרות וסמכות של אביהם ושל מבוגרים אחרים גורם להם נזק בלתי הפיך."
4. הדיון בערעור בבית-הדין הרבני הגדול עוכב עד לסיום ההליך בבית-המשפט לנוער. בית-המשפט לנוער, מצידו, החליט כי אין מקום לחייב הוצאת הילדים ממשמורת האם בטרם תתקבל החלטה סופית בבית-הדין הרבני הגדול. ערעור שהוגש על החלטה זו מטעם פקידת הסעד התקבל על-ידי בית-המשפט המחוזי (השופט צ' סגל). בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה להוציא את הילדים למרכז החירום לחודשיים. העותרים הגישו לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור, וזו נדונה כערעור. פסיכולוג קליני מומחה, שמונה בבית-משפט זה, חיוה דעתו כי מדובר במקרה חמור של ניכור הורי (Parental Alienation Syndrome). לדעתו, המחיר הנפשי שמשלמים הילדים בטווח הקצר כבד מאוד. העברת הילדים למרכז החירום עדיפה על המשך המצב הקיים ועל העברתם המיידית לרשות האב.
בית-המשפט העליון והעתירה לדיון נוסף
5. בית-המשפט העליון במושב תלתא נחלק בדעותיו (רע"א 3009/02 פלונית ואח' נ' פלוני ואח', פ"ד נו(4) 872). השופט א' גרוניס - ועימו המשנה לנשיא ש' לוין - פסק כי יש לדחות בעיקרו את הערעור ולהורות על העברת הקטינים למרכז למשך שלושים יום. השופטת א' פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה כי יש לקבל את הערעור ולהותיר את הילדים במשמורת העותרת. מכאן העתירה לקיום דיון נוסף, שעם הגשתה ניתן צו אשר עיכב את העברת הקטינים מבית אימם למרכז החירום. בית-המשפט (השופט א' מצא) הורה על קיום דיון נוסף בשאלה "באלו תנאים ניתן להורות על הוצאתו הזמנית של ילד ממשמורת הוריו, בגדר הליך לפי סעיף 12 לחוק הנוער... להבדיל מאשר בגדר הליך רגיל לפי חוק הנוער, ובמיוחד לפי סעיף 3(4) בשילוב עם סעיף 8 לחוק זה". השופט מצא המליץ לרשויות הרווחה לפנות לבית-המשפט לנוער בהליך רגיל לשם הסדרת המקרה, מבלי להמתין לתוצאות הדיון הנוסף. פנייה כאמור אכן נעשתה, ובמסגרת ההליך הגיעו העותרת והמשיב להבנה לגבי בניית הקשר בין הילדים לבין המשיב. נוכח התפתחות זו עלתה השאלה האם יש עוד טעם בקיום הדיון הנוסף. הגענו לכלל דעה כי לאור חשיבותה העקרונית של הסוגיה מושא העתירה, עדיין יש מקום להידרש לה לגופה.
המסגרת הנורמטיבית
6. חוק הנוער מפרט כמה מצבים, בהם רואים קטין כקטין נזקק. החלופה הנוגעת לענייננו מצויה בסעיף 2(6) לחוק:
"2. קטין נזקק
קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה:
...
(6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע..."
החוק מעמיד לרשות גורמי הרווחה שורה ארוכה של אמצעים לטיפול בקטינים נזקקים. השימוש באמצעים אלה ייעשה על-פי החלטה של בית-המשפט לנוער, במסגרת פנייה של פקיד הסעד. אמצעי הטיפול בקטינים הנזקקים מפורטים בסעיף 3 לחוק:
"3. דרכי טיפול והשגחה
היה פקיד סעד סבור שקטין הוא נזקק ושלמען הטיפול בו וההשגחה עליו יש צורך בהחלטת בית-המשפט, משום שאין הסכמת האחראי על הקטין, או שהוא מסכים אך אין הקטין מציית לו, רשאי הוא לפנות בבקשה אל בית-המשפט לנקוט באחת או באחדות מהדרכים לפי סעיף זה, ומשנוכח בית-המשפט כי הקטין הוא נזקק, רשאי הוא -
(1) לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הנראית לבית-המשפט דרושה לטיפול בקטין או להשגחה עליו כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי;
(2) להעמיד ידיד לקטין שישמש גם יועץ לאחראי עליו ולקבוע סמכויותיו ותפקידיו;
(3) להעמיד את הקטין תחת השגחתו של פקיד סעד;
(4) להוציא את הקטין ממשמורתו של האחראי עליו, אם ראה בית-המשפט שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה, ולמסור אותו למשמורתה של רשות סעד אשר תקבע את מקום חסותו או להורות על החזקתו במעון או במעון נעול כמשמעותם בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971.
..." (ההדגשות אינן מקור)
עוד מורה אותנו החוק כי בית-המשפט לנוער יחליט בעניין רק "לאחר שנתן לקטין, לאחראי עליו ולפקיד הסעד הזדמנות לטעון טענותיהם ולהציע הצעותיהם" (סעיף 8 לחוק).
7. לצד הסדרי טיפול אלה מאפשר חוק הנוער לפקיד הסעד לנקוט ב"אמצעי חירום" במצבים שאינם סובלים דיחוי. העניין מוסדר בסעיף 11 לחוק, כדלהלן:
"11. אמצעי חירום
(א) היה פקיד סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא זקוק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים לדעתו למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית-המשפט.
..."
בנוסף לכך, מסמיך חוק הנוער את בית-המשפט, בהחלטת ביניים, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי חירום שננקטו לגביו על-ידי פקיד הסעד. לעניין זה נקבע בסעיף 12 לחוק:
"12. החלטות ביניים
רשאי בית-המשפט בהחלטת ביניים, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי חירום שננקטו לגביו על-ידי פקיד סעד; החלטת ביניים כאמור תפקע כעבור שלושים יום מיום הינתנה אם לא הוארכה תקופת תקפה כאמור בסעיף 14".
עמדת הרוב
8. השופט א' גרוניס קבע בפסק דינו כי ניתן לעשות שימוש בסעיף 12 לחוק הנוער הן כהחלטת ביניים במסגרת ההליך הרגיל של טיפול בקטין נזקק (במסגרת סעיפים 2 ו-3 לחוק), הן כאמצעי זמני עצמאי שאינו מתנהל במסגרת הליך עיקרי, וזאת במקרים דחופים או במקרים בהם מתנהלים הליכים שלא בפני בית-משפט לנוער. אין גם מניעה שבית-המשפט לנוער יפעיל אמצעי זמני לגבי קטין לפי סעיף 12, בעוד הליך תלוי עומד בבית-משפט או בית-דין אחר. "על-כן, ייתכן ולשם הכרעה בשאלת המשמורת, לגביה נחלקו ההורים, יהיה צורך להוציא את הילדים לתקופת ביניים מן ההורה המשמורן, כדי לבצע אבחון שיסייע בקבלת החלטה מושכלת בעניין המשמורת" (פסקה 17). השופט גרוניס הוסיף ופסק כי קביעה בדבר נזקקות איננה תנאי למתן סעד לפי סעיף 12. אמנם, בהליך עיקרי לפי חוק הנוער, יש לקבוע בשלב ראשון כי מדובר בקטין נזקק. לעומת זאת, לגבי החלטות ביניים יחול הכלל הבסיסי הנוהג לעניין סעד זמני, לפיו די בכך שהמבקש יראה כי מדובר לכאורה בקטין נזקק. השופט א' גרוניס קבע כי במקרה הנדון הקטינים הם, לכאורה, קטינים נזקקים, וזאת על סמך החומר שהוצג בפני בית-המשפט לנוער. המערכת המשפחתית סובלת, לכאורה, מתסמונת של ניכור הורי, אשר אין צורך לקבוע בשלב זה את מידת חומרתה. על-כן פנייתה של פקידת הסעד לבית-המשפט לנוער הייתה מוצדקת, אף בהקשר להליך המשמורת בבית-הדין הרבני. יחד עם זאת, צמצם השופט גרוניס את משך השהייה של הקטינים במרכז לשלושים יום, בהתאם למגבלת הזמן הנקובה בסעיף 12 לחוק. לעמדה זו הצטרף, כאמור, המשנה לנשיא ש' לוין.
עמדת המיעוט
9. השופטת א' פרוקצ'יה, בדעת מיעוט, סברה כי לא היה מקום להוציא את הילדים ממשמורת האם על בסיס סעיף 12 לחוק הנוער. הטלת אמצעי טיפול מכוח סעיף 12 מחייבת, לדעתה, הוכחה של שני יסודות: האחד הוא נזקקות הקטין, והשני - חיוניותם של האמצעים ונחיצות הפעלתם המיידית. לטעמה, אין להסתפק בנזקקות לכאורה, אלא נדרשות ראיות המאפשרות לקבוע ממצא של נזקקות ושל חיוניות האמצעי "ברמת הסתברות המקובלת במשפט האזרחי ובמשקל הוכחתי כבד". השופטת פרוקצ'יה עמדה בהרחבה בחוות-דעתה על זכותם של ההורים וילדיהם לקשר ביניהם. זכות זו עומדת להם גם כאשר המסגרת המשפחתית עברה שבר וקרע עקב פירוד ההורים. הוצאת קטין ממשמורת הוריו הוא אמצעי קיצוני שיופעל כמוצא אחרון, מקום שאין דרך אחרת להבטיח מתן טיפול וההשגחה על הקטין. סעיף 12 נועד למצבים מיוחדים בהם מדובר בקטין נזקק, והצורך בהפעלת אמצעי טיפול והשגחה הוא צורך מיידי שאינו סובל דיחוי, עד כדי כך שראוי להפעילו אף תוך פגיעה בזכות הטיעון וללא קיום הליך רגיל. גם שופטת המיעוט סברה כי ניתן לנקוט בהליך לפי סעיף 12 לחוק אגב הליכים בערכאה שיפוטית אחרת. אך לשיטתה הסעיף לא יופעל כאמצעי עזר גרידא לצורך קידום התדיינות אחרת, אלא במסגרת משפטית עצמאית ובהתמלא כל התנאים המוקדמים שמציב החוק.

הטענות בדיון הנוסף
10. העותרת, בטיעוניה לפנינו, סומכת ידיה על חוות-דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה. היא סבורה כי יש להגביל את שימוש בסעיף 12 לחוק למצב בו הובאו ראיות כבדות משקל המצביעות על היות הקטינים נזקקים ועל כך שהם נתונים בסכנה דחופה ומיידית. ככל שסעד הביניים המבוקש חריף יותר, יש צורך להצביע על נסיבות קשות וברורות יותר לנקיטה בצעד זה. נוכח הסעד החריף בו מדובר, הפוגע גם בחירותו של הקטין, יש לקבל השראה מתחום המשפטי הפלילי ולא מתחום הסעדים האזרחיים הזמניים. במקרה הנדון, טוענת העותרת, לא התקיימו התנאים להחלתו של סעיף 12 לחוק: לא היה מצב חירום שדרש פתרון מיידי שאינו מתיר שהות לנקוט בהליך הרגיל; לא הובאו ראיות במידה נדרשת לביסוס נזקקות; הסעד שהתבקש אינו בא בגדר הסעדים והתכליות של חוק הנוער; לא הוכח, ואף לא נטען, כי אין דרך אחרת להבטיח את המטרה לשמה הוגשה הבקשה מלבד הוצאת הילדים למרכז חירום. העותרת מוסיפה, כי לא די בתסמונת הניכור ההורית כדי לחייב הוצאת קטין מביתו, מה גם שתקפותה המדעית של התסמונת מוטלת בספק.
11. פקידת הסעד, מצידה, אינה חולקת על עמדת השופטת פרוקצ'יה לפיה נקיטה בהליך לפי סעיף 12 לחוק מוצדקת רק מקום בו סבור פקיד הסעד שיש עילה לנזקקות, מתחייב סעד מיידי, ונהיר כי הסעד חיוני לטובת הקטין. היא מסכימה כי לא ניתן לפעול מכוח הסעיף כאמצעי עזר גרידא לצורך קידום בירורה של התדיינות אחרת. פקידת הסעד מדגישה את מחוייבותן של רשויות הסעד לשמירה על המסגרת המשפחתית ומציינת כי על-פי הפרקטיקה הרווחת, הרשויות עושות מאמץ למצוא פתרונות חלופיים מחוץ לכתלי בית-המשפט, למעט במקרים של סכנה מיידית. ההליכים לפי חוק הנוער ננקטים רק כאשר לא ניתן להגיע להסכמה עם ההורים והקטין מצוי בסיכון גופני או נפשי המצריך התערבות כפויה. הגם שמוסכם על פקידת הסעד כי יש לנקוט בהליך לפי סעיף 12 לחוק רק כאשר פקיד הסעד סבור שיש עילה לנזקקות, הרי שלשיטתה, כיון שמדובר בשלב מקדמי, אין לדרוש הוכחת נזקקות ברמת הוכחה מלאה. הדבר נעוץ בכך שבשלב מקדמי זה, במקרים רבים עדיין לא נאסף מלוא החומר המקים תשתית עובדתית להוכחת נזקקות.
12. פקידת הסעד סבורה כי בנסיבות המקרה הנדון, היה מקום לפעול מכוח סעיף 12 לחוק, דבר שעולה גם מחוות הדעת שהוגשה בהליכי הערעור בפני בית-משפט זה. לדבריה, פקידות הסעד שהגישו את הבקשה היו משוכנעות כי מדובר בקטינים נזקקים, כי התפתחותם הנפשית נפגעת וכי נדרשת התערבות דחופה. ההליך הזמני ננקט בשל מצב הילדים והסיכון הצפוי להם, ולא בשל ההליכים שהתנהלו בשאלת המשמורת. ההליך התקיים במעמד ההורים ונתמך בחוות-דעת מקצועיות. פקידות הסעד סברו כי לאחר שהקטינים יועברו למרכז חירום, יאובחנו ויחל טיפול משפחתי, בכפוף לשיתוף פעולה של ההורים והילדים, יתייתר הצורך בפתיחה בהליך נזקקות, על כל השלכותיו. יצוין כי המשיב הודיע כי אינו מוצא מקום להגיש סיכומים מטעמו, היות שהדיון אינו נוגע עוד לו ולילדיו אלא לסוגיה עקרונית-כללית.
דיון
13. הורים הם, כידוע, האחראים הראשוניים והעיקריים לילדיהם הקטינים. הם האפוטרופסים הטבעיים שלהם (סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962). מוטלת עליהם החובה והזכות לדאוג לצרכיהם במסירות, וצמודה לה הרשות להחזיק בילדיהם הקטינים (סעיפים 15 ו-17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. ההורים נושאים באחריות הישירה לילדיהם, מתוקף מעמדם כאפוטרופסיהם הטבעיים (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 182). חזקה שהוריו-אפוטרופסיו של הקטין פועלים לטובת עניינו. להורים נתונה זכות יסודית לאוטונומיה בגידול ילדיהם, אשר היא בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני (קטין), פ"ד נא(4) 830, 860). זכותם של ההורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא בגדר זכות אדם טבעית וראשונית (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 235). זכותם של ההורים לקיים חובתם כלפי ילדיהם יוצרת את האוטונומיה והפרטיות של התא המשפחתי ושוללת, ככלל, התערבות של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 468).
14. עם זאת, האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת. היא כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. כאשר ההורה אינו מקיים כראוי את חובותיו או משתמש לרעה בסמכויותיו ההוריות באופן המסכן את הילד או פוגע בו, תתערב המדינה ותגן על הקטין. מכאן סמכותם של בתי-המשפט ושל רשויות הסעד להתערב - בנסיבות מוגדרות - בתא המשפחתי, וזאת כאשר הדבר מתחייב לשם רווחתו של הילד. "במצבים מסוימים, צומחת מן החובה לפעול לטובת הילד ולהגנת שלומו הגופני והנפשי זכותה וחובתה של המדינה לפעול באופן אשר יש בו התערבות ופגיעה באוטונומיה האמורה" (רע"א 5587/97, בעמ' 860-861). סמכות זו של רשויות המדינה להגן על עניינם של קטינים לובשת צורות שונות. המחוקק התווה מערכת מסועפת של דינים, המסדירים את דאגת המדינה לרווחתם של קטינים (ראו, למשל, חוק הכשרות הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, סעיף 323 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, חוק אימוץ ילדים, התשמא"-1981). אחד ההסדרים הוא ההסדר בחוק הנוער, הסדר המקנה לרשויות הסעד את הכוח לנקוט אמצעים וליזום הליכים משפטיים אשר יגנו על האינטרסים של הקטין. האמצעים הם מגוונים ביותר ונבדלים זה מזה בחומרת ההתערבות של המדינה באוטונומיה של ההורים (סעיף 3 לחוק הנוער). כן מבחין החוק בין הליכים שונים לפי הדחיפות של אמצעי הטיפול ומשך הפעלתו. הסוגיה הנדונה סבה סביב הוראת סעיף 12 לחוק, שעניינה "החלטות ביניים". בדומה לשופטת פרוקצ'יה, סבור אני כי יש לקרוא הוראה זו מתוך קשר הדוק לסעיף 11 לחוק, שעניינו "אמצעי חירום". כותבת השופטת פרוקצ'יה:
"משמעותו הפרשנית של סעיף 12 כעולה מהקשרן הכולל של הוראות החוק ומתכליתו, היא כי הוא נועד ליתן בידי בית-המשפט סמכויות מיוחדות למצבים דחופים בהם קיים צורך מיידי במתן סעד לשמירה על שלום הקטין, וזאת בשני הקשרים: מקום שיש צורך לאשר אמצעי חירום שננקטו על-ידי פקיד הסעד לפי סעיף 11, וכן מקום שבית-המשפט עצמו סבור כי יש צורך באמצעים כאלה, אף שפקיד הסעד לא הפעילם קודם לכן מכח סעיף 11. במובן זה, סעיף 12 מהווה השלמה לסעיף 11 וגם כאן הציב החוק מגבלת זמן למשך תוקפה של החלטת הביניים" (עמ' 900 לפסק-הדין).
מכאן מתחייבת המסקנה כי הטלת אמצעי טיפול והשגחה מכוח סעיף 12 לחוק מחייבת הצבעה על נזקקות של הקטין ובנוסף לכך, על חיוניות האמצעים ועל הצורך להפעילם מיידית. רק בתנאים אלה קיימת הצדקה לפסוח על סדרי הדין של הליך רגיל לקביעת דרכי טיפול והשגחה על קטין נזקק (מכוח סעיפים 2 ו-3 לחוק הנוער). מטרתו של הסעד הניתן במסגרת החלטת ביניים הוא לעולם שמירה על שלום הקטין. אין לעשות שימוש בהליך כדי להסתייע בו בקבלת החלטות שיפוטיות. לשימוש זה אין עיגון לא בלשון החוק ולא בתכליתו. וודאי שאין לנקוט בהליך כדי "להעניש" הורה או ילד בגין חוסר שיתוף פעולה עם הרשויות או "לכפות" שיתוף פעולה כאמור.
15. למעשה, בעלי הדין לפנינו אינם חולקים על כך שניתן לנקוט בהליך לפי סעיף 12 לחוק רק כאשר מתקיימת שורה של תנאים מוקדמים: פקיד הסעד סבור שיש עילה לנזקקות, מתחייב סעד מיידי, ונהיר כי הסעד חיוני לטובת הקטין. כמו-כן, קיימת תמימות דעים כי הליך על-פי סעיף 12 לחוק הנוער עשוי להינקט הן במסגרת ניהול הליך רגיל לפי חוק הנוער, הן עובר להליך כזה, והן אגב הליכים בערכאה שיפוטית אחרת ובמסגרת התדיינות בנושא אחר, ובלבד שמתקיימים התנאים המוקדמים הנזכרים. הגם שקיימת, כאמור, הסכמה עקרונית לגבי הפעלת סעיף 12 לחוק, עדיין חלוקים בעלי הדין בשורה של שאלות. שאלה ראשונה נוגעת למשמעותה של דרישת החיוניות לגבי הוצאת קטין ממשמורת הוריו. כרוכה בה השאלה האם הוצאה ממשמורת מכוח סעיף 12 כפופה לסעיף 3(4) לחוק, הקובע כי הוצאה ממשמורת תהיה במקרים בהם השתכנע בית-המשפט כי אין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה. השאלה השניה נוגעת למידת ההוכחה של נזקקות הקטין. השאלה השלישית - עליה עיקר המחלוקת בין בעלי הדין - היא התקיימות התנאים המוקדמים במקרה שלפנינו. אדון בשאלות כסדרן.
החיוניות בהוצאת קטין מרשות הוריו
16. סעיף 12 אמנם מאפשר הטלת אמצעים בהליך מזורז במעמד צד אחד, אך כאמור, צריך להיות נהיר כי האמצעי חיוני להגנה על שלומו ורווחתו של הקטין. בענייננו, האמצעי שננקט הוא הוצאת קטינים מרשות אימם והעברתם למרכז חירום. כדי להצדיק הוצאתו של קטין מרשות הוריו הטבעיים צריכה להתקיים עילה מיוחדת ויוצאת דופן. הילד יוצא מרשות הוריו, ללא הסכמתם, רק כאשר הדבר מחוייב המציאות ובלתי נמנע. טובת הילד משמשת נדבך מרכזי בגדר בחינתן של דרכי הטיפול השונות ובהן טיפול הכרוך בניתוק הילד מהוריו. טובתם של ילדים דורשת, לרוב, כי ימצאו ברשות הוריהם, במסגרת התא המשפחתי הטבעי. גם להורים עומדת זכות לקיים מסגרת משפחתית זו. אכן, יש לתת עדיפות למסגרת זו, כל עוד נשמרת רמה מינימלית של תפקוד ההורים. ניתוק ילד מהתא המשפחתי הטבעי הוא צעד גורלי. הוא מערער את יציבות התא המשפחתי ועלול לגרום זעזוע קשה להורים ולילדים כאחד. הוא משליך במישרין על שלומו של הילד. עם זאת, גם החלטה להותיר ילד ברשות הורים שגורמים או עלולים לגרום לו נזק וסבל, הפוגעים בגופו או בנפשו, גם היא החלטה גורלית. בקבלת החלטה זו יש לבחון, בין היתר, האם הנזק הצפוי מהשארת הקטין ברשות הוריו עומד ביחס לנזק העלול להיגרם לקטין עקב הוצאתו מרשותם.
17. על רקע גישה כללית זו הוגבלה האפשרות להוציא ילד מרשות הוריו, ללא הסכמת ההורים, למקרים קיצוניים. חוק הנוער מאפשר, כאמור "להוציא את הקטין ממשמורתו של האחראי עליו, אם ראה בית-המשפט שאין דרך אחרת להבטיח את הטיפול וההשגחה, ולמסור אותו למשמורתה של רשות סעד..." (סעיף 3(4) לחוק, ההדגשה אינה במקור). סעד זה הוא מוצא אחרון, שנועד להבטיח את הטיפול וההשגחה בקטין נזקק כאשר כל האמצעים האחרים אינם יעילים. יש לנקוט בו במשורה. על המדינה מוטל נטל משמעותי כדי להצדיק התערבות כה בוטה בתא המשפחתי ובקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. נראה כי הטעמים, המחייבים משנה זהירות בקבלת החלטה להוציא ילד מרשות הוריו לפי סעיף 3(4) לחוק, תקפים גם כאשר ננקטים אמצעים טיפוליים במסגרת "החלטות ביניים". הוראה מיוחדת זו בעניין הוצאת ילד מרשות הוריו מקרינה גם על סעיף 12 לחוק (שכלל אינו מפרט את אמצעי הטיפול הזמניים). בהחליטו על הוצאת קטין מרשות הוריו צריך, אם כן, בית-המשפט להשתכנע כי אין אמצעי אחר, פחות בחומרתו, אשר יבטיח את ההגנה על שלומו ורווחתו של הקטין. זו משמעותה של דרישת החיוניות. אין בידי להסכים לגישתה של פקידת הסעד, כי הוצאה ממשמורת לפי סעיף 12 יכולה להיות גם במטרה לבצע בדיקות הנדרשות לתמיכה בבקשת הנזקקות, או במטרה לבנות טיפול בשיתוף פעולה עם ההורים והקטין. גישה זו נסמכת על התועלת הטיפולית אך אינה תואמת את דרישת החיוניות. רק ביסוס הנחיצות בהוצאתו של הקטין והצורך לעשות כן מיידית, יכול להצדיק פגיעה במרקם המשפחתי. דרישת המיידיות מתוספת לדרישת הנחיצות נוכח העובדה כי מדובר בהחלטת ביניים.
הוכחת נזקקות (לכאורה)
18. הכל מסכימים כי אף שסעיף 12 אינו נוקט במפורש במונח "קטין נזקק", הוא מופנה לקטינים נזקקים. המחלוקת היא לגבי מידת ההוכחה הנדרשת. מקובלת עלי עמדתו של השופט גרוניס, כי בשלב זה של "החלטת ביניים" ניתן להסתפק בהוכחה לכאורית של נזקקות. לכך כמה טעמים. ראשית, סעיף 12 מקנה לבית-המשפט כלים לטיפול מיידי בקטינים, במצבים שאינם סובלים דיחוי. הדרישה לבסס בראיות כבדות ומוצקות ממצא של נזקקות עלולה לסכל את ההסדר. יש להביא בחשבון מצבים קשים, בהם מתעורר חשש ממשי כי נשקפת סכנה מיידית לשלומו של הקטין. במקרים כאלה, הבטחת שלומו (הפיזי או הנפשי) של הקטין מחייבת את הוצאתו המיידית מרשות הוריו, עוד בטרם עלה בידי רשויות הסעד לקבל תמונה מלאה בדבר מצבו של הקטין. החשש הכבד לשלומו של הקטין מצדיק לכאורה קבלת החלטת ביניים עוד לפני השלמת החקירה והבדיקה. הטעם השני נעוץ בכך שסעיף 12 לחוק מאפשר קבלת החלטות ביניים "אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר". הכרה באפשרות לקבל החלטת ביניים במעמד צד אחד עולה בקנה אחד עם הסתפקות בהוכחה לכאורית של נזקקות. מה גם שקשה להצדיק קביעה סופית בשאלת הנזקקות מבלי שניתנה זכות טיעון לקטין או לאחראי עליו. יחד עם זאת, גם בהתקיים התנאים להפעלת סעיף 12, ראוי שתינתן זכות טיעון לקטין ולאחראי עליו, ככל שהדבר אפשרי, קודם שיגבש בית-המשפט את החלטתו.
19. שלישית, קיים כאמור קשר הדוק בין סעיף 11 לסעיף 12 לחוק. דרישת הסף בסעיף 11 היא ש"פקיד סעד סבור כי קטין הוא נזקק". סברה זו של פקיד הסעד תואמת דרישה של נזקקות לכאורה, במיוחד כאשר ההליך מתנהל במעמד צד אחד. גם החומר המצוי בשלב זה אצל פקיד הסעד זהה, לרוב, לחומר שיעמוד בפני בית-המשפט. זאת ועוד, נראה כי החמרה בהוכחת נזקקות במסגרת סעיף 12 תגביר את השימוש בסעיף 11 לחוק, המסמיך את פקיד הסעד לנקוט באמצעי חירום ללא החלטה שיפוטית. לטעמי, יש להעדיף ככלל, נקיטה באמצעים טיפוליים במסגרת החלטות שיפוטיות, ולהותיר את השימוש בסעיף 11 למקרים הדחופים ביותר בהם אין שהות לפנות לבית-המשפט. לבסוף, יש לזכור כי מכוח סעיף 12 לחוק רשאי בית-המשפט להורות על נקיטה באמצעים זמניים שונים ומגוונים. הוא רשאי, למשל, להורות על בדיקה והסתכלות, שינוי מסגרת חינוכית או עיכוב יציאה מן הארץ. החלטות מסוג זה פחותות בחומרתן מהוצאת ילד מרשות הוריו ואינן מצדיקות הוכחה מלאה של נזקקות כבר בשלב הביניים. מכיוון שלא רצוי לפצל את מידת ההוכחה של הנזקקות לפי סוג האמצעי, יש להסתפק בהוכחה לכאורית של נזקקות לצורך כל האמצעים הזמניים מכוח סעיף 12.
מן הכלל אל הפרט
20. עיקר חילוקי הדעות שהתגלעו בין בעלי הדין ובין שופטיו של בית-משפט זה נוגעים ליישמם של התנאים להפעלתו של סעיף 12 על נסיבות המקרה הנדון. כאמור, בשלב זה אין להכרעה בדיון הנוסף נפקות מעשית במקרה הנדון. לפיכך, איני רואה מקום להרחיב בעניין. בעניין זה מסקנתי זהה למסקנתה של השופטת פרוקצ'יה, ומאמץ אני את עיקר נימוקיה. השופטת פרוקצ'יה עמדה בחוות-דעתה על שורה ארוכה של טעמים לכך שלא היה מקום להורות על הוצאתם של הילדים מרשות העותרת והשמתם במרכז החירום. כך, היא עמדה על העיתוי בו נקטו רשויות הסעד בפניה לבית-המשפט. ההתדיינות המשפטית בשאלת המשמורת אף תוארה במפורש בבקשה. התנהלות זו מותירה רושם כי מטרתו העיקרית של ההליך הייתה לסייע לבית-הדין בקבלת החלטה בעניין המשמורת וביישומה של החלטה כזו הלכה למעשה. בנוסף עמדה השופטת פרוקצ'יה על כך שתסמונת הניכור ההורי לא הצדיקה, בנסיבות העניין, את השימוש בהליך ביניים לפני קיומו של הליך עיקרי; על הספקות בנחיצותו של אמצעי כה קיצוני בנסיבות העניין; על העדר החיוניות שבהוצאת הילדים מרשות האם; על קיומם של נתונים אובייקטיביים חיוביים בדבר תפקודם הכולל של הילדים; על ההתעלמות מרצון הילדים; ועל אי-מיצוי דרכי טיפול חלופיות טרם הבחירה באמצעי דרסטי של הוצאת הילדים למרכז החירום. טעמים אלה מוליכים כולם למסקנה כי לא היה מקום להורות על הוצאת הילדים למרכז החירום, במסגרת סעיף 12 לחוק הנוער.
התוצאה היא כי העתירה לדיון נוסף מתקבלת. המשיבה 2 תישא בהוצאות העותרת בסכום כולל של 20,000 ₪.
המשנה לנשיא א' מצא:
אני מסכים.
השופט מ' חשין:
הגיבור הראשי של חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (חוק הנוער או החוק) הוא הקטין - מי שלא מלאו לו שמונה-עשרה שנה, כהגדרת סעיף 1 לחוק - ולא אך קטין על דרך הסתם אלא קטין הנדרש לטיפול, להשגחה ולהגנה של החברה מטעמים המנויים בחוק בהקשרים אלה ואחרים. בפסגת הפירמידה של הקטינים הנדרשים לטיפולה, להשגחתה ולהגנתה של החברה מצוי "הקטין הנזקק", וכהגדרתו של מושג זה בסעיף 2 שלחוק:
"2. קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה:
(1) לא נמצא אחראי עליו;
(2) אחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה;
(3) הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים;
(4) הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל בניגוד לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953;
(5) הוא נתון להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה;
(6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת;
(7) הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה).
קטין נזקק
קטין נזקק - כהגדרתו - נדרש לטיפול ולהשגחה, והחוק מוסיף ומונה בסעיף 3 בו דרכי טיפול והשגחה שבית-המשפט רשאי להורות עליהן להגנתו של הקטין מפני עצמו ומפני הסובב אותו ולהגנת החברה מפניו. הוראת-חוק זו הוראה ארוכה היא בלשונה, ואסתפק בהפנייה אל הציטוט החלקי ממנה הבא בפיסקה 6 לחוות-דעתו של חברי הנשיא ברק. סמכויותיו של בית-המשפט בעניינו של קטין שחוק הנוער חל עליו - קל-וחומר בעניינו של קטין נזקק - סמכויות רחבות-פרישה הן, אך כפופות הן לדרכי הליכים נוקשות הקבועות בסעיף 8 שלחוק. וכלשונו:
8. לא יתן בית-משפט החלטה לפי חוק זה אלא לאחר שפקיד סעד הגיש לו תסקיר ולאחר שנתן לקטין, לאחראי עליו ולפקיד הסעד הזדמנות לטעון טענותיהם ולהציע הצעותיהם; על תסקיר כאמור יחולו הוראות חוק הסעד (סדרי דין בענייני קטינים, חולי נפש ונעדרים), התשט"ו-1955, בשינויים המחוייבים לפי העניין.
שמיעת הקטין, האחראי ופקיד הסעד
הנה-כי-כן, בית-משפט אינו קונה סמכות להחליט בעניינו של קטין אלא לאחר שהונח לפניו תסקיר שכתבו פקיד סעד, ולאחר שניתן לשלושה אלה: לקטין, לאחראי עליו ולפקיד הסעד, הזדמנות לטעון טענותיהם ולהציע הצעותיהם. ה"אחראי על קטין" הוא, כהגדרת סעיף 1 שבחוק: "הורה, לרבות הורה חורג, מאמץ, אפוטרופוס או מי שהקטין נמצא במשמורתו או בהחזקתו".
2. עד כאן - דרכו הרגילה של חוק הנוער, ועליה ניתן לומר כך: הגם שהוראות החוק נסבות כל-כולן על קטינים הנדרשים לטיפול ולהשגחה, מקפיד החוק להורותנו כי אין לעשות בענייניהם של קטינים אלה אלא על-פי הוראות בית-המשפט; לא עוד אלא שבית-המשפט אף הוא אינו רשאי להורות כך או אחרת אלא לאחר שנתמלאו תנאים מוקדמים מסויימים, בהם מתן הזדמנות לקטין, לאחראי עליו ולפקיד סעד, לטעון טענותיהם ולהציע הצעותיהם.
3. כשם שכל כלל חריג יימצא לו בצידו, כך אף בענייננו. והחריגים לכלל הקבוע בסעיף 8 מנויים בהוראות הסעיפים 11 ו-12 שלחוק:
11. (א) היה פקיד-סעד סבור כי קטין הוא נזקק ונשקפת לו סכנה תכופה או שהוא נזקק לטיפול רפואי או אחר שאינו סובל דיחוי, רשאי הוא לנקוט בכל האמצעים הדרושים, לדעתו, למניעת אותה סכנה או למתן אותו טיפול אף ללא הסכמת האחראי על הקטין, ובלבד שלא יוחזק קטין יותר משבוע ימים מחוץ לרשותו של האחראי עליו אלא באישור בית-המשפט.
(ב). ..
12. רשאי בית-המשפט, בהחלטת-ביניים, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי-חירום שננקטו לגביו על-ידי פקיד-סעד; החלטת-ביניים כאמור תפקע כעבור שלושים יום מיום הינתנה אם לא הוארכה תקופת-תקפה כאמור בסעיף 14.
אמצעי חירום
החלטות ביניים
הנה-כי-כן, במקרי חירום מוסמכים הם פקיד סעד ובית-משפט לנקוט הליכי חירום; ובמקרי חירום כבמקרי חירום - אין משגיחים בדרכי ההליכים הרגילות. וכך, כהוראת סעיף 12 וחרף הוראת סעיף 8 שלחוק, ניתן להורות על הפעלת אמצעי חירום גם לפני קבלתו של תסקיר ולפני שמיעתו של הקטין או האחראי עליו. כמו נאמר בה בהוראת סעיף 12 שלחוק - וכמותה בהוראת סעיף 11 - כי ניתן להורות על נקיטת אמצעים זמניים או אמצעי חירום לגבי קטין גם בלא לקיים תחילה אותם תנאים מוקדמים הנדרשים בהוראת סעיף 8 שלחוק. על דרך המשל נֹאמר, כי עניינו השגרתי של חוק הנוער הוא (למשל) בקטין, תלמיד באחת הכיתות הנמוכות, שאינו פוקד כלל את בית-הספר ומשוטט כל היום ברחובות, ואילו מיקרי החירום נסבים על אותו קטין המתרוצץ כל העת על הכבישים דווקא ויש חשש כי ייפגע ממכוניות נוסעות. חוק הנוער עניינו כל-כולו במקרים קשים, והוראות החירום שבסעיפים 11 ו-12 לחוק עניינן במקרים קשים-שֶבְּקָשִים. ולא הרי אלה כהרי אלה.
4. בתיתי דעתי לענייננו-שלנו, דומני כי מצבם של הקטינים מצב קשה הוא, אך אין הוא מצב קשה-שֶבְּקָשֶה לנקיטתם של אמצעי חירום. אני מסכים אפוא לחוות-דעתו של הנשיא ברק.
השופט א' גרוניס:
1. העתירה לדיון נוסף הפכה במקרה זה לתיאורטית. משהוגשה הבקשה לדיון נוסף הורה בית-משפט זה על עיכוב ביצועו של פסק-הדין שניתן במותב תלתא. על-כן, הילדים (העותרים 2 ו-3) לא הוצאו ממשמורתה של האם (העותרת 1) ולא הועברו למשך שלושים ימים למרכז חירום לילדים בסיכון. בעקבות המלצתו של כב' השופט א' מצא, עת שהורה על קיום דיון נוסף, כי תוגש בקשה לנזקקות לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן - חוק הנוער), אכן הוגשה בקשה כאמור על-ידי פקידת הסעד (המשיבה 2). בדיון בפני בית-המשפט לנוער הגיעו המעורבים להסכמה באשר לבניית הקשר בין הקטינים לבין אביהם (המשיב 1). משהושגה הסכמה כאמור לא היה עוד צורך לפעול על-פי פסק-הדין שניתן בערעור. על רקע זה ברור, כי להכרעה בדיון הנוסף אין כל משמעות מעשית והשאלה הטעונה ליבון הינה תיאורטית. בנסיבות אלה סבורני, כי אין להיזקק עוד לעתירה (ד"נ 3688/90 יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' מוסד בית היתומים תפארת שלמה (לא פורסם); דנג"צ 808/95 אמיתי, אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(1) 837). נימוק נוסף המצדיק הימנעות מדיון לגופם של דברים עולה מפסק דינו של חברי הנשיא, א' ברק. כפי שמציין הנשיא בסיום פסק דינו (פיסקה 20), חילוקי הדעות בין דעת הרוב לדעת המיעוט בערעור עוסקים, בעיקרם של דברים, בעניין יישומם של התנאים להפעלתו של סעיף 12 לחוק הנוער על עובדות המקרה. שאלת היישום הייתה יכולה להיות בעלת חשיבות עליונה אלמלא הושג הסדר. אך משאין לשאלה חשיבות כיום, נראה לי שלא קיימת הצדקה לדון שוב בעניין. אולם, הואיל וחברי הנשיא דן בתנאים להפעלת סעיף 12 לחוק לשם הוצאת קטין מידי הורה משמורן, פטור בלא כלום אי-אפשר. את עמדתי הבעתי בפרוטרוט בפסק דיני בערעור. אין בכוונתי לחזור על הדברים. אתייחס בקצרה למספר נקודות.
2. מוטיב מרכזי בפסק דינה של חברתי השופטת א' פרוקצי'ה בערעור וכן בפסק דינו של חברי הנשיא א' ברק בדיון הנוסף הינו האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם והגבלת כוחן של רשויות המדינה, כולל בתי-המשפט, לחדור לתא המשפחתי. כמובן שאיני חולק על כך שרק במקרים קיצוניים רשאית המדינה להתערב בהחלטותיהם של ההורים, והכל כאשר הדבר נעשה על-מנת להגן על שלומו וטובתו של הקטין. האוטונומיה המשפחתית מבוססת על שתי הנחות: ראשית, קיומה של תמימות דעים בין ההורים בשאלות הנוגעות לילדיהם. שנית, קיומה של חפיפה בין האינטרסים של ההורים לבין אלה של ילדיהם. שתי הנחות אלה אינן מתקיימות במקרים לא מעטים בהם גבה טורא בין ההורים. במקרה של פרידה, פיזית או אף נפשית, בין ההורים גם בטרם גירושין, צצות על פני השטח מחלוקות שונות ביניהם. דוגמא אחת מיני רבות הינה לגבי חינוכם של הילדים, למשל האם במוסד חינוכי חילוני או דתי (ראו למשל, ע"א 238/88 יחזקאלי נ' יחזקאלי, פ"ד מג(2) 467). במקרה כזה על בית-המשפט למשפחה או בית-הדין הדתי להכריע במחלוקת. משמע, חילוקי הדעות בין ההורים מזמינים, ואף מחייבים, מעורבות של המדינה באמצעות אחד ממוסדותיה. על-כן, קשה ולעתים אף בלתי אפשרי לדבר עוד על אוטונומיה של התא שהתפרק למרכיביו. על גורם חיצוני מוטלת חובה לקבל החלטה, שכן לא קיימת תמימות דעים בין ההורים. דוגמה אחרת, הנוגעת להנחה השנייה הנזכרת, עוסקת בויתור של אחד ההורים - ההורה המשמורן - על מזונות הילדים. המניע לויתור מעין זה יכול להיות הרצון לקבל גט. אין פלא שבתי-המשפט קבעו, כי ויתור כאמור הינו חסר תוקף מבחינת הקטין ולכן אין מניעה, כי חרף הויתור יתבע הוא מזונות מן ההורה שאינו משמורן (ע"א 355/78 ניסנוב נ' ניסנוב, פ"ד לב(3) 735, וכן ראו ד"נ 4/82 קוט נ' קוט, פ"ד לח(3) 197).
3. המקרה הנוכחי ממחיש, כי אכן ההנחות האמורות, שעומדות בבסיס האוטונומיה של התא המשפחתי, אינן מתקיימות לפעמים. האם היא ההורה המשמורן. בית-הדין הרבני האזורי ציווה, כי הקטינים יועברו למשמורת האב. בית-הדין הרבני הגדול הורה לעכב את ביצועה של ההחלטה. בעקבות זאת פתחה פקידת הסעד בהליכים לפי סעיף 12 לחוק הנוער, במטרה להוציא את הילדים מידי האם, לתקופה מוגבלת, למרכז חירום לילדים בסיכון. האם התנגדה לבקשה ואילו האב תמך בעמדתה של פקידת הסעד. כיצד ניתן לדבר במצב הדברים האמור על אוטונומיה של התא המשפחתי?! האם עמדתה של האם מייצגת את התא המשפחתי שלמעשה התפרק, אך בשל כך שהינה ההורה המשמורן? מדוע להתעלם מדעתו של ההורה האחר - במקרה זה האב - רק משום שבנקודת זמן מסוימת איננו ההורה המשמורן? למען הסר ספק נבהיר, כי אותן שאלות היו מוצגות אילו הסיטואציה הייתה הפוכה, היינו, האב הוא המשמורן בעוד האם מעוניינת בהעברת המשמורת לידיה. המסקנה המתבקשת היא שלעתים קיימות נסיבות בהן לא ניתן לדבר על אוטונומיה של התא המשפחתי, וזאת כאשר התא אינו קיים עוד כמסגרת אחת, הפועלת בהרמוניה ובאינטימיות ותוך שיתוף פעולה למען טובתם של הילדים ובהתחשב בזכויותיהם. במקרים מעין אלה חובה על המדינה לקבוע מנגנון להכרעה, שבראש מעייניו תהא טובתם של הקטינים. בתי-המשפט למשפחה ובתי-הדין הדתיים השונים עוסקים בסוגיות אלה ודומות להן מידי יום. התפרקותו של התא המשפחתי והיעדר הסכמה בין ההורים אינם צריכים להביא לכך שרשויות המדינה, כולל הערכאות לסוגיהן, יחליפו את ההורים כגורמים הראשוניים המחליטים באשר לילדיהם הקטינים. ברם, חילוקי הדעות בין ההורים מעצימים את הצורך בהתערבות של גורם חיצוני. בדרך-כלל יהא זה בית-המשפט (או בית-הדין הדתי), שיפעל על-פי יוזמה של אחד ההורים. לעתים הגורם היוזם את הפנייה לבית-המשפט יהיה רשות של מדינה, דוגמת פקידת הסעד במקרה דנא. בין כך ובין כך, קיים צידוק רב יותר למעורבות בהחלטות הנוגעות לקטינים מקום שלא קיימת הסכמה בין ההורים (ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 237 (הנשיא מ' שמגר)). על בסיסה של תשתית זו נעבור לבחון את התנאים להפעלת הסמכות הנתונה לבית-המשפט לנוער לפי סעיף 12 לחוק הנוער.
4. נזכיר, כי בית-הדין הרבני האזורי החליט להעביר את המשמורת מן האם לידיו של האב. בשלב זה נקטה פקידת הסעד הליך לפי חוק הנוער, כשהמטרה היא לאפשר אבחון של מצב הקטינים על-מנת לאפשר קבלתה של החלטה בשאלת המשמורת. לאחר שבית-המשפט לנוער מחק את הבקשה, העלה בית-הדין הרבני הגדול את האפשרות ששירותי הרווחה יפעלו להוצאת הילדים ממשמורת ההורים או במטרה להעביר את המשמורת מהורה אחד למשנהו. או אז הוגשה בקשה נוספת על-ידי פקידת הסעד לבית-המשפט לנוער, היא הבקשה שהתגלגלה עד לדיון הנוסף. חשוב לציין השתלשלות זו, שהרי אילו דחה בית-הדין הרבני הגדול את הערעור, ממילא הייתה עומדת על כנה החלטתו של בית-הדין האזורי להעביר את המשמורת לידיו של האב. דומה, שלאור הנסיבות הספציפיות חשש בית-הדין הרבני הגדול מההשלכות של העברת המשמורת מן האם לאב ללא הכנה מתאימה של הקטינים.
5. סעיף 12 לחוק הנוער הוא הסעיף עליו נסמכה בקשתה של פקידת הסעד. זו לשונו:
"החלטות ביניים
רשאי בית-המשפט בהחלטות ביניים, אף לפני שמיעת הקטין או האחראי עליו ולפני קבלת תסקיר, להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי חירום שננקטו לגביו על-ידי פקיד סעד; החלטת ביניים כאמור תפקע כעבור שלושים יום מיום הינתנה אם לא הוארכה תקופת תקפה כאמור בסעיף 14".
מן הדיבור "החלטת ביניים" צריכים היינו ללמוד לכאורה, כי עסקינן בסעד זמני שיכול לבוא אך בגדר הליך עיקרי לפי חוק הנוער. במקרה הנוכחי לא הוגש כלל הליך עיקרי על-ידי פקידת הסעד לפני ההכרעה בערעור, ונראה שאף לא היה בכוונתה לעשות כן. אולם נמצא, כי בפועל נעשה שימוש בהליכים לפי סעיף 12 לחוק בלא שיוגש הליך עיקרי לפי סעיף 3 לחוק, הוא הסעיף העוסק בדרכי הטיפול בקטין נזקק (ראו למשל, העובדות ב- ע"א 3236/00 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מה(3) 460). יש אף לשים לב, כי הסעיף מדבר על "אמצעים זמניים". עוד נאמר בסעיף, כי החלטת ביניים תפקע לאחר שלושים ימים מעת הינתנה, אלא אם הוארך תוקפה לפי סעיף 14 לחוק. ניתן על-כן לפרש את הביטוי "אמצעים זמניים" כמכוון למהלך שתוקפו מוגבל מבחינת משך תחולתו, כלומר בלא שנדרש כלל הליך עיקרי. פרשנות זו אף מתחזקת לאור הקשר והקירבה העניינית בין סעיף 11 לסעיף 12 לחוק.
סעיף 11 עוסק באמצעי חירום שפקיד הסעד רשאי לנקוט כאשר לקטין נשקפת "סכנה תכופה" או שיש צורך לטפל בקטין ללא דיחוי. כך למשל, מוסמך פקיד הסעד להוציא קטין מידי הוריו אם קיימת סכנה חמורה ומיידית לחייו מהמשך החזקתו בידיהם (ראו א' שרון קטינים במצוקה (1993), עמ' 83 ואילך). אמצעי חירום של הוצאת קטין מידי האחראי עליו מוגבל, לפי סעיף 11, למשך שבעה ימים, אלא אם ניתן אישור על-ידי בית-המשפט לפי סעיף 12 סיפא. שני הסעיפים הסמוכים שבחוק הנוער - סעיפים 11 ו-12 - יוצרים מדרג באשר לצורך הדחוף בהתערבות חיצונית בהחלטות של ההורים (או של אדם אחר הפועל כ"אחראי על הקטין", כאמור בהגדרת המונח שבסעיף 1 לחוק הנוער). באותם מקרים בהם נשקפת לקטין "סכנה תכופה" או שהוא נזקק לטיפול "שאינו סובל דיחוי" רשאי פקיד הסעד לפעול בלא גיבוי של החלטה שיפוטית. אולם, אין להחזיק את הקטין מחוץ לרשותו של האחראי עליו יותר משבוע ימים, אלא באישור בית-המשפט. במילים אחרות, פקיד הסעד מוסמך להוציא את הקטין אף מידי הוריו במקרה של סכנה תכופה לתקופה שעד שבוע ימים גם ללא מעורבות של בית-משפט. אם הסכנה לשלומו של הקטין אינה כה דחופה כאמור בסעיף 11, הדרך שיש לילך בה הינה לפי סעיף 12. כזכור, סעיף 12 קובע, כי החלטתו של בית-המשפט תפקע לאחר שלושים ימים מעת שניתנה, אלא אם הוארכה. ייתכן שתוך תקופה זו תיפתר הבעיה בעטיה פעל פקיד הסעד. מכך למד אני, כי סעיף 12 עוסק במצב דברים בו יש צורך בהתערבות חיצונית ברמת דחיפות בינונית. לעומת זאת, אם רמת הסיכון או הפגיעה הצפויה איננה כה משמעותית מבחינת דחיפות ואם האמצעי הנדרש הינו ארוך טווח, יש לפעול בדרך הרגילה והשגרתית, זו הקבועה בסעיף 3 לחוק (ראו למשל, בג"צ 558/81, 622/81, 103/82 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 551). וחזרה לענייננו: ניתן לנקוט בהליך לפי סעיף 12 לחוק גם אם הדבר נדרש לצורך הליך המתנהל בפני בית-דין, ובלבד שנתמלאו הדרישות שבסעיף 12.
6. השאלה הבאה אליה אתייחס היא האם כתנאי להפעלת אמצעי לפי סעיף 12 יש לקבוע, כי הקטין הינו נזקק, כאמור בסעיף 2 לחוק. סעיף זה מונה חלופות שונות ובמקרה דנא זו הרלבנטית הינה המופיעה בסעיף-קטן (6). מדובר שם על קטין ש"שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע". לדעתה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה בפסק דינה בערעור, אין לפעול לפי סעיף 12, אלא אם נקבע תחילה, כי אכן בפני בית-המשפט "קטין נזקק". על-פי השקפתה, אין די בקביעה שלכאורה הקטין הינו נזקק. לעומתה, חברי הנשיא בדעה, כי די בהוכחה לכאורה. זו הייתה דעתי בערעור וזו אף דעתי עתה.
כבר ציינו, כי הפעלתו של המנגנון שבסעיף 12 לחוק הנוער תלויה בכך שנשקף חשש לשלומו של הקטין ברמת דחיפות בינונית וכאשר תקופת חלותו של האמצעי בו נעשה שימוש מוגבלת תחילה לשלושים ימים. העובדה שמדובר בהחלטת ביניים, בעלת תוקף מוגבל מבחינת חלותה, מחייבת את המסקנה שאין צורך בהוכחה סופית, כי מדובר ב"קטין נזקק" אלא די בהוכחה לכאורה. כפי שציין חברי הנשיא בפסק דינו, החלטה לפי סעיף 12 יכולה להתקבל גם ללא שמיעת הקטין או האחראי עליו טרם קבלתו של תסקיר. ברי, כי אפשרות זו מלמדת על כך שדי בהוכחה לכאורה באשר לנזקקות (ראו בג"צ 558/81 הנ"ל, עמ' 556).
7. לאחר בחינתו של סעיף 12 והתנאים להפעלת הסמכות שהיקנה לבית-המשפט, יש לפנות לעובדות המקרה. בפני בית-המשפט לנוער הונח תסקיר של פקידת הסעד. אין צורך לפרט את האמור בו, שכן בדיון בערעור בבית-משפט זה מונה פסיכולוג קליני, ד"ר ר' אלדור, על-מנת שיגיש חוות-דעת. בחוות הדעת נכתב, בין היתר:
"אין ספק שהמחיר הנפשי לילדים [העותרים 2 ו-3] בטווח הקצר הינו כבד מאוד, והסיכון לטווח הארוך מדאיג ביותר. ט' מוותר על עדות חושיו למען נאמנות לאחיו ולאימו. לו היה זה אדם בוגר שהיה מסלף את תהליכי התפיסה למען המשגה נוקשה וגורפת - היינו עוסקים בתחום פסיכופתולוגיה כבדה. ואילו מ' צובר שליטה וכוח בתוכו בד בבד עם בוז כלפי סמכויות שנקשרות לדמות האב. לו היה זה אדם בוגר שאינו קשוב לסמכות ואינו נרתע מלפגוע בזולתו, היינו יותר ממודאגים ביחס להשלכות החברתיות הקשות של אישיותו ותוצרי התנהגותו".
לאור דברים אלה פסל המומחה את האפשרות של המשך המצב הקיים, קרי, השארת הילדים בחזקת האם. בשל התנכרותם של הילדים לאביהם, האפשרות של העברתם המיידית לחזקתו לא הייתה בת פועל. נותרה אפשרות שלישית והיא - השמת הילדים לתקופה מוגבלת במרכז לילדים לסיכון לשם אבחנה מהו ההסדר הטוב ביותר בנסיבות העניין. וזאת יש לחזור ולהזכיר: בית-הדין הרבני האזורי הורה על העברת הילדים לחזקתו של האב. בית-הדין הרבני הגדול עיכב, בגדר הערעור שבפניו, את ביצועה של ההחלטה. בית-הדין הגדול מעוניין היה לקבל סיוע בקבלתה של החלטה מושכלת בשאלה האם טובת הילדים מחייבת להעביר את החזקה לאב. לאורה של תשתית עובדתית זו נותרתי בדעתי, כי ראוי היה להוציא את הילדים למרכז לילדים בסיכון, לתקופה קצובה של שלושים ימים, בגדרה של החלטה לפי סעיף 12 לחוק הנוער.
8. לוּ נשמעה דעתי היינו דוחים את העתירה.

השופטת א' פרוקצ'יה:
1. אני מסכימה ומצטרפת לעיקרי קביעותיו של הנשיא ברק בפסק דינו בהליך זה. אם ראיתי להוסיף דברים משלי, הרי זה על שום החשיבות המיוחדת שאני מייחסת לסוגיה העולה כאן המתמצית בהגדרת גבולות הכח והסמכויות של הרשות הציבורית על-פי חוק הנוער, לצורך ליתן דגשים מסוימים לעניינים שאני רואה לייחס להם משקל מיוחד, ועל שום גישתי השונה בשאלת נטל ההוכחה הרובץ על פקיד הסעד במסגרת הטלת אמצעי השגחה וטיפול בהליך חירום על-פי סעיף 12 - שאלה בעלת חשיבות כשלעצמה.
2. הליך זה, נשוא הדיון הנוסף, מעלה סוגיה מרכזית בחשיבותה בתחום זכויות הילד ודאגת החברה להגנה על טובתו ורווחתו. חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 מקנה סמכויות נרחבות לרשויות הסעד ולבית-המשפט להטיל אמצעי טיפול והשגחה על קטין נזקק. תכליתו של החוק לערב את הרשות הציבורית בדאגה לקטין המצוי במצוקה, להושיט לו יד תומכת להבטיח את הישרדותו, לסייע בשיקומו, ולאפשר את גידולו בסביבה בה יוכל להתפתח התפתחות טבעית מבחינה גופנית, נפשית, שכלית וחברתית ולממש את יכולותיו (סעיף 6 לאמנה בדבר זכויות הילד, 1990). האמצעים שהחוק נותן בידי הרשות הציבורית למטרה זו הם רחבים ביותר וחשיבותם גדולה. אולם התועלת הטמונה בהם מותנית וקשורה קשר הדוק לדרך ולנסיבות הפעלתם, ובמיוחד לקיום מיתאם הדוק בין היקף נזקקותו האמיתית של הקטין לבין סוג האמצעים הננקטים בעניינו, אופיים ומידתיותם. כאשר לא מתקיים מיתאם כזה, עלולה הרשות לחרוג מגדר סמכויותיה, והפגיעה העלולה להיגרם לקטין ולקרובים לו בעקבות כך עלול להיות קשה. חריגה כזו עלולה לפגוע בזכויותיו הבסיסיות של הקטין ובזכויות מהותיות של הקרובים לו. היא עלולה לפגוע בערכים חברתיים ומשפטיים חשובים, בין ערכי הפרט ובין ערכי החברה.
חשיבותו של הליך דיון נוסף זה טמון, איפוא, בעיקרו, בהגדרת היקף סמכויות הרשות הציבורית כלפי הקטין הנזקק ואופן הפעלתן הראוי של סמכויות אלה, תוך הכרה במגבלות הסמכויות, ותוך עמידה על הערכים השונים שיש להתחשב בהם, לאזנם ולשקללם כאשר באים ליישמן הלכה למעשה. היא טמונה, בין היתר, במסר מתי ובאלו נסיבות אין להיזקק להפעלת אמצעי טיפול והשגחה, לא פחות מאשר בבחינת המצבים בהם שומה על הרשות הציבורית לפעול, כדי להבטיח שהתערבותה בגורלו של הקטין תהיה מקור תועלת ולא מקור נזק ופגיעה.
3. הצורך בהגדרה העקרונית של מיתחם סמכויות הרשות הציבורית כלפי קטין נזקק התעורר בנסיבותיו של מקרה פרטני אשר מיקד את תשומת הלב לשאלה חשובה זו. המישור העקרוני כורך שאלות הנוגעות לגורלם של כלל הקטינים. במישור הפרטני התמקד הליך זה בגורלם של שני קטינים שעניינם עמד למבחן. במסגרת הדיון הנוסף בא הנושא הפרטני על פתרונו. אולם חשיבותו של העניין נותרה בעינה משהיא משמשת מקור לבירורן של השאלות העקרוניות הכלליות המצריכות התייחסות בהשלכתן על מסגרות הפעולה הראויות של שירותי הסעד ועל אופי השיקולים שעליהם לשקול, כמו גם על התנאים המוקדמים החייבים להתקיים בטרם יופעלו סמכויותיהם מרחיקות-הלכת.
4. החשיבות שבהגדרת תחומיהן המדויקות של סמכויות הרשות הציבורית ביחס לקטין הנזקק אינה יכולה להיות נתונה במחלוקת. כוחותיו וסמכויותיו של פקיד הסעד על-פי חוק הנוער הינם רחבים ומקיפים ביותר. הם מאפשרים באישור בית-המשפט חדירה עמוקה לרשות הפרט של הקטין, וכפיית אמצעי טיפול והשגחה שונים לגביו, העשויים להשפיע על אורח חייו במידות שונות של עוצמה. מבין קשת רחבה של אמצעים, עשויות להינתן הוראות הנוגעות ללמודים, חינוך, שיקום נפשי, השגחת פקיד סעד, ביצוע בדיקות נפשיות ואחרות, אשפוז כפוי, וכן הוצאת קטין ממשמורת האחראי עליו ומסירתו למשמורת רשות הסעד, או העברתו למעון (סעיף 3 לחוק). השימוש בסמכויות הנתונות לרשות הסעד נועד כל כולו להגן על טובת הקטין הנזקק, לקדם את סיכויי שיקומו, ולסייע בהתפתחותו ובהשתלבותו התקינה בחברה. עם זאת, בהפעלת סמכויות אלה, חודרת הרשות הציבורית לרשות היחיד - לרשות הפרט של הקטין ומשפחתו. בכך היא מתערבת בחירותו האישית של הקטין ובפרטיותו. היא מתערבת בזכויותיו החוקתיות של הילד, גם אם מטרתה בהתערבות זו נועדה להגן עליו ולהיטיב עמו (השווה סעיפים 4, 5, ו-7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). היא עשויה, אגב נקיטת אמצעים מסוימים, להתערב באוטונומיה של הפרט והמשפחה ולהשפיע באורח מהותי על יחסי הורים וילדיהם. מציאות זו מחייבת הגדרה ברורה ודווקנית של סמכויות הרשות הציבורית כדי להבטיח כי דרכי הטיפול וההשגחה ייושמו לתכלית האמיתית שלשמן נועדו, כי תכוונה כלפי קטין שהוא נזקק באופן אמיתי, וכי האמצעים שמבקשים לנוקטם יהיו מתאימים והולמים את נסיבות העניין; כי באיזון ראוי האמצעים המופעלים יתנו, מחד, מענה הולם לצרכים המיוחדים של הקטין הנזקק ולסכנות האורבות לו, ומנגד כי הם לא יחרגו מגבולות הנדרש כדי שתימנע באמצעותם התערבות בלתי ראויה בזכויות הפרט ובאוטונומיה המשפחתית. בברירת אופי האמצעים הנדרשים, שומה על הרשות הציבורית לשקול בין היתר, את ההשפעה הצפויה מהתערבותה על ערכים חברתיים חשובים, ולאזן באיזון ראוי את מידת הצורך בהתערבות מול מידת הפגיעה הצפויה מכך.
הפעלתם של אמצעי טיפול והשגחה על נזקק או הפעלה של אמצעים לא מתאימים על קטין נזקק עלולים להסב נזק קשה לקטין ולקרובים לו. תפקידם של החברה ובתי-המשפט איננו מסתכם בסיוע לאכיפתם של אמצעי טיפול והשגחה על הקטין הנזקק. חשוב לא פחות הוא תפקידם בבלימת הפעלתם של אמצעים לא מתאימים, אשר פגיעתם עלולה להיות קשה, ואשר תועלתם עלולה לצאת בהפסדם. הסוגיה הנדונה בהליך זה היא, איפוא, בעלת חשיבות מיוחדת מבחינת קביעת אמות המידה הראויות להתערבות הרשות הציבורית באורח חייו של הילד לצורך הגנה על שלומו ורווחתו, תוך תחימת מסגרות ההתערבות בשים-לב, בין היתר, לערכים חברתיים-חוקתיים שונים שהתערבות הרשות כאמור נוגעת בהם.
5. נסיבות המקרה המסויים שבעטיו הובאה הסוגיה לפתחנו נדונו בהרחבה בפסק-הדין שבערעור ואין צורך לחזור על כך בדיון נוסף זה. במהלך הדברים, ובעקבות הבקשה לדיון נוסף, עוכבה התוצאה האופרטיבית של העברת הילדים לרשות הסעד, ולמרכז חירום לילדים בסיכון. בעקבות זאת, נפתח הליך במעמד כל הצדדים הנוגעים בדבר בפני שופט נוער, ובמסגרת הליך זה נמצא מענה מניח את הדעת בזכות תרומתו של בית-המשפט ושיתוף הפעולה שהושג בין כל הגורמים המייתר, בסופו של יום, את אמצעי החירום שרשות הסעד בקשה להפעיל. יש לברך על תוצאה זו אשר לא הצריכה את הוצאת ילדים ממשמורת אימם והעברתם למסגרת מוסדית, משילדים אלה לא ענו כלל על אמות המידה הבסיסיות להגדרת "קטינים נזקקים" ולא הובררו בעניינם מידת החיוניות והצורך האמיתי בנקיטת אמצעי כה קיצוני. אולם יישובו של הקושי במקרה זה, המקשה על עצם ההצדקה מלכתחילה בנקיטת אמצעי חירום דרסטיים של הוצאת ילדים ממשמורת הורה, אינו מייתר את הצורך והחשיבות בהגדרה עקרונית של אמות המידה להפעלת אמצעי טיפול והשגחה, ובמיוחד בהליך חירום, לצורך התוויית דרך הפעולה של רשויות הסעד בעתיד, בהתחשב בסיכונים האורבים משימוש לא מתאים בסמכויות הרחבות הנתונות להם בחוק ביחס לקטינים נזקקים. המקרה הקונקרטי שמצא בינתיים את פתרונו הראוי מחדד את השאלות המרכזיות העולות לעניין התוויית תחום הסמכות של הרשות הציבורית בהטלת אמצעי טיפול והשגחה על קטינים נזקקים. הוא משקף במאפייניו המיוחדים את הסיכונים הכרוכים בשימוש לא נכון בסמכויות אלה, הגם שאין ספק בדבר תום הלב והמגמה החיובית שעמדה מאחורי המהלכים שנקטה רשות הסעד. הוא הניח תשתית מתאימה לניתוח עקרוני של מסגרת הסמכויות, העשוי לשמש הכוונה חשובה לעתיד לבוא.
6. רשויות הסעד בקשו להוציא שני קטינים אחים, בני 8 ו-10 ממשמורת אימם ולהעבירם למסגרת מוסדית הפועלת לקליטת ילדים בסיכון גבוה. הדבר נעשה במסגרת החלטת ביניים על-פי סעיף 12 לחוק הנוער, בלא שמיעת הקטינים, בבחינת אמצעים זמניים לתקופה מוגבלת בזמן. הנסיבות העובדתיות שברקע המקרה פורטו בהרחבה בפסק דינו של הנשיא בהליך זה ובפסק דינו של השופט גרוניס בערעור ואין צורך לחזור על הדברים. גם ההיבטים הנוגעים לרובד המהותי והדיוני שבהפעלת הסמכויות על-פי חוק הנוער נדונו בהרחבה בערעור ואין צורך לחזור אליהם לבד מהדגשות שחשוב להציגן כדי להצביע במיוחד על מגבלות הסמכויות, ועל התנאים המיוחדים שהתקיימותם מתחייבת בטרם יופעלו סמכויות חירום ובטרם ינתנו החלטות ביניים על-פי סעיפים 11 ו-12 לחוק.
חוק הנוער - מהות ורקע
הגדרת "קטין נזקק"
7. חוק הנוער שחוקק ב-1960 נועד לתת סמכויות נרחבות בידי רשויות הסעד להפעיל אמצעי טיפול והשגחה על קטינים נזקקים. המושג "קטין נזקק" בסעיף 2 לחוק מוגדר על-פי חלופות שונות שהקו המאפיין אותם הוא היותו של הקטין עזוב, מוזנח, מעורב בפלילים או נתון להשפעה רעה או השפעה עבריינית, משוטט או פושט יד, או מקום ששלומו הגופני או הנפשי נמצא בסכנה. סיווג קטין כקטין נזקק מופנה, איפוא, בעיקרו, לילדים המצויים במצבי מצוקה קשים ביותר כשמתלווה לכך פגיעה בהתפתחותם הטבעית והבריאה. מדובר במצבי נזקקות אקוטיים המחייבים את התערבות רשויות הסעד לצורך מתן עזרה (קריאה ראשונה של הצעת חוק הנוער בכנסת, דברי הכנסת, כרך 28, עמ' 248).
דרכי טיפול והשגחה
8. דרכי הטיפול וההשגחה שבסמכות בית-המשפט לאשרם נעים בקשת רחבה של חלופות - מאמצעים מינוריים הקשורים בענייני לימוד, חינוך ושיקום נפשי ועד אמצעים כפויים קיצוניים הכוללים בדיקה פסיכיאטרית, טיפול נפשי, אשפוז או הוצאה ממשמורת האחראי והעברה למשמורת רשות הסעד או החזקה במעון.
התערבות הרשות הציבורית על דרך הפעלת אמצעי טיפול והשגחה חודרת לתחום רשות היחיד של הקטין והקרובים לו. היא מפרה את האוטונומיה הנתונה לאחראי על הקטין לקבוע את גורלו ואת גורלה המשותף של המשפחה כולה. זוהי התערבות מרחיקת לכת בזכויות הילד כבן אנוש, כאדם לעצמו. על שום כל אלה, מניח החוק כי יש להקפיד הקפדה יתירה, בראש וראשונה, על סיווגו של קטין כקטין נזקק; שנית, נדרשת מידתיות בהפעלת האמצעים הננקטים. יש צורך בברירה קפדנית של אמצעי הטיפול וההשגחה ההכרחיים לצורך מענה על המצוקה ממנה סובל הקטין, באופן שיהיה מיתאם ראוי בין אופי האמצעי הננקט לבין הקושי שעמו הוא נועד להתמודד, וכי לא תהיה התערבות חיצונית מוגזמת העלולה לפגוע בקטין ובקרובים לו שלא לצורך. בברירת אמצעי הטיפול וההשגחה על הרשות להתמקד בטובתו של הקטין ובתוך כך לתת דעתה גם לצרכים וערכים כלליים שונים העשויים להשליך על שלומו וטובתו, אף מעבר לקושי המסויים ממנו הוא סובל אותה עת. בתוך כך, עליה לייחס משקל לקושי הקיים ולפגיעה האפשרית הצפויה מהוצאת קטין ממשמורת האחראי לו, ולראות בכך אמצעי קיצוני ומוצא אחרון בלבד שניתן לנקוט בו רק מקום שלא ניתן להבטיח את שלומו בהפעלת אמצעי מתון יותר. ניתוק ילד מסביבתו הטבעית הוא מהלך שאפשר ומותר לנקוט בו רק כאשר כלו כל הקיצין, ומקום שאין כל דרך טיפול אחרת העשויה לתת מענה לקושי ולמצוקה בהם שרוי הקטין.
הזכות הטבעית לקשר בין הורה לילדו - האוטונומיה המשפחתית
9. הוצאת ילד ממשמורת הורהו והעברתו לרשות הסעד או למעון נוגעת מעצם טיבה, לסוגיה בעלת אופי חוקתי הנוגעת לערך ההגנה על האוטונומיה האישית והמשפחתית של ילד והורהו ולערך החברתי החשוב שעניינו שמירה על קשר המשפחה הטבעי בין הורים לילדים ועל המארג הסבוך של זכויות וחובות הנובעות מקשר הורות זה. היא נוגעת בזכות הטבעית של ילד להיות נתון למשמורת הוריו, לגדול ולהתחנך על ידם; היא נוגעת לזכויותיו היסודיות כבן אנוש לחיים, לכבוד, לשוויון, לביטוי ולפרטיות (הצהרת זכויות האדם משנת 1948; האמנה בדבר זכויות הילד; ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י מח(2) 833, 836; דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי נ' פלונית, פד"י נ(1) 48, 100). היא נוגעת לזכויות הייחודיות של ילדים מכח היותם ילדים, ובהן הזכות לגדול בחיק משפחה ולשמור על קשר עם הוריהם (הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה בראשות השופטת סביונה רוטלוי, 2004, חלק כללי, עמ' 26); היא נוגעת לזכותו של הורה מכח קשר הדם, לגדל ולחנך את ילדו, כמו גם לקיים את חובותיו כלפיו מכח הורותו. זכויות הילדים לקשר עם הוריהם, וזכויות וחובות ההורים כלפי הילדים יוצרים מערכת שלובה של זכויות, חובות, וערכים הבונים את האוטונומיה של המשפחה. התערבות חיצונית של הרשות הציבורית באוטונומיה זו אפשרית רק בעילות מוגדרות היטב על-פי חוק (ע"א 577/83 היועץ המשפטי נ' פלונית, פד"י לח(1) 461, 467; ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי, פד"י מ(1) 8). ניתוק ילד ממשמורת הורהו מהווה פגיעה בזכות טבעית הנתונה לו, ולכן יש לפרש את גדר המצבים המאפשרים שלילת זכות כזו בזהירות יתירה ועל דרך הצמצום (ע"א 488/77 פלוני נ' י.מ., פד"י לב(3) 421, 431-2). פגיעה בזכות זו אינה מסתכמת בפגיעה בזכות משפטית. היא משליכה במישרין על טובתו של הילד כמי שזקוק באורח טבעי למשמורת הורית טבעית הבנויה על קשר הדם המהווה לעולם נקודת מוצא והתחלה לכל. כך הדבר גם מקום שנבקע שבר באחדות המשפחה והורי הקטין שוב אינם חיים בשיתוף זה עם זו. גם המשמורת החד-הורית, גם אם לעיתים רבת מכאוב, היא המשמורת הטבעית; היא משמורת האהבה שאינה מותנית מעצם טיבה בכל תנאי מוקדם, והיא הנותנת את תחושת החום, הבטחון וההגנה לילד להם הוא זקוק בשנות חייו הראשונות. ניתוקו של קטין ממשמורת הורהו, ולו לזמן מוגבל, היא החלטה קיצונית וחמורה שאין לנקוט בה אלא כהכרח בל-יגונה (ע"א 783/81 פלונים נ' פלמוני, פד"י לט(2) עמ' 1, 7). ניתוק כפוי ממשמורת הורית - ולו זמני - מוצדק רק מקום שקיים צורך חיוני מיידי הנעוץ בנזקקותו של הילד ובחשש ממשי לפגיעה קשה באם לא יינקט, ובאי התאמתם של אמצעים חלופיים אחרים, מתונים יותר, העשויים לתת מענה לסכנה הצפויה. הנטל להוכחת הצורך בניתוק כאמור הוא, לטעמי, רב וכבד, וככל שהניתוק ממושך יותר, כך הולך הנטל וגובר. כובדו של הנטל נגזר במישרין מעוצמתו וחומרתו של האמצעי הננקט, ומן המודעות לכך שמקום שקימת אי-וודאות בדבר התקיימותם של התנאים המצדיקים את החלתו, כי אז נזקו עלול להיות רב מתועלתו. ואמנם, המחוקק הכיר בחשיבות ההגנה על הזכויות והחובות של האחראי על הקטין על-פי הדין, ובחובה שלא להגבילן לצורך חוק הנוער אלא במידה המתחייבת, ונתן לכך ביטוי בסעיף 7 לחוק. הכרה זו משתלבת עם מידת הזהירות הרבה שיש לנקוט בהפעלת אמצעים הכרוכים בהתערבות כפויה במערכת הזכויות והחובות המאפיינת את קשר ההורות. על רשות הסעד ובית-המשפט להעריך, אפוא, בזהירות יתירה את צרכי הקטין, בצד מתן משקל ראוי לערך האוטונומיה המשפחתית ולשקלל ערכים אלה כראוי, בטרם יופעלו אמצעים לניתוקו של ילד מהורהו, בין לתקופה ממושכת ובין לתקופה מוגבלת בזמן.
הרובד הדיוני
10. עקרונות חוק הנוער המונחים בבסיסו המהותי משליכים על הרובד הדיוני שבו, קרי: על דרכי ההוכחה של נזקקות הקטין, וכן על דרכי קבלת ההחלטה האם להפעיל אמצעי טיפול והשגחה בנסיבות מקרה מסויים, אלו הם האמצעים המתאימים, ומהו מנגנון ההכרעה הראוי במצבי חירום, כאשר יש לפעול בהליך מואץ כדי לקדם פני סכנה מיידית הצפויה לקטין. ההסדר הדיוני בחוק נועד להגשים את התכלית המהותית - קרי: להבטיח כי אמצעי הטיפול וההשגחה יופעלו כלפי קטין העונה באופן אמיתי לאמות מידה של נזקקות, וכי יתקיים מיתאם ראוי בין רמת הנזקקות לבין אופי האמצעים המופעלים ומידת חומרתם. כדי להבטיח הפעלה ראויה ומידתית של האמצעים כאמור, קובע סעיף 8 לחוק הנוער מנגנון דיוני המצריך, בטרם הפעלת האמצעים, הגשת תסקיר פקיד סעד וכן דיון במעמד כל הצדדים המעורבים, במסגרתו ניתנת לקטין, לאחראי עליו ולפקיד הסעד הזדמנות לטעון טענותיהם ולהציע הצעותיהם. שילוב חוות הדעת המקצועית של רשות הסעד עם עמדות הקטין והאחראי עליו מספקים לבית-המשפט תשתית נתונים ושיקולים מלאה, הנדרשת לצורך הכרעה. תשתית זו חיונית קודם לכל לצורך הכרעה אם מדובר בקטין נזקק, ושנית, לצורך ברירת אמצעי הטיפול או ההשגחה המתאים כמענה לפתרון מצוקתו. זכות הטיעון עומדת לילד ולהורה כחלק מעיקרי הצדק הטבעי והיא נושאת משמעות מיוחדת מקום שהאמצעי שמבקשים להפעילו עלול לפגוע בזכות חוקתית הנוגעת לאוטונומיה של היחיד ושל המשפחה.לשם הגשמת הזכות וחובת הטיעון, ניתן לבית-המשפט כח לצוות על האחראי על הקטין להתייצב לדיון (סעיף 8א' לחוק) ולמנות לקטין אפוטרופוס לדין אשר יגן על עניינו של הקטין (סעיף 8ג לחוק). על חשיבות השמירה על זכות הטיעון של הילד מדברת גם האמנה בדבר זכויות הילד מ-1989 בסעיף 12 (כתבי אמנה 1038, כרך 31).
אמצעי חירום ואמצעים זמניים
11. מציאות של קטין נזקק השרוי במצוקה קשה מחייבת במצבים חריגים נקיטת אמצעי חירום, מקום שנשקפת לקטין סכנה תכופה ומיידית או שהוא נזקק לטיפול רפואי או סעד אחר שאינו סובל דיחוי (סעיף 11 לחוק). הצורך בנקיטת אמצעי חירום אינו מאפשר בשל מגבלות זמן הגשת תסקיר פקיד סעד ומתן זכות טיעון לנוגעים בדבר. לאור תנאי החירום, ניתן לנקוט בכל אמצעי הטיפול וההשגחה הדרושים למניעת הסכנה גם ללא הסכמת האחראי. אשר לאמצעי הוצאה ממשמורת האחראי וביצוע בדיקות פסיכיאטריות או אשפוז, הונחו הגבלות שונות על שימוש פקיד הסעד בסמכויות החירום. על-פי סעיף 12 לחוק רשאי בית-המשפט ליתן החלטת ביניים בעניין נקיטת אמצעים זמניים ולצורך אישור אמצעי חירום שננקטו לגבי קטין על-ידי פקיד הסעד. ההחלטה מוגבלת בזמן וניתן בתנאים מסוימים להאריכה (סעיף 14 לחוק). סמכויות בית-המשפט ליתן החלטות ביניים משלימות את סמכויות החירום הנתונות לפקיד הסעד על-פי סעיף 11 לחוק (בג"צ 558/81 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י לו(2) 551, 556-7).
אמצעי החירום והחלטות הביניים, כאמור, נועדו לחול על קטין העונה להגדרת הנזקקות אשר בשל נסיבות שיש בהן דחיפות מיוחדת ניתן להפעיל לגביו אמצעי טיפול והשגחה בלא מהלך דיוני רגיל, המצריך תסקיר פקיד סעד ומיצוי זכות טיעון. חריגה מההליך היוני הרגיל כאמור, נושאת עמה משמעות מיוחדת מבחינת פגיעתה האפשרית בזכויותיהם הבסיסיות של הקטין והקרובים לו. יש להדגיש את היותה של סמכות זו סמכות חריגה ומרחיקת לכת, באפשרה התערבות חיצונית כפויה בגורלות בני אדם בלא תסקיר מקצועי ובלא זכות טיעון לנוגעים בדבר. רק נסיבות חריגות וקיצוניות באופיין מצדיקות עשיית שימוש בסמכויות חירום כאלה, וממילא רמת השכנוע של רשות הסעד ושל בית-המשפט בדבר נחיצותן צריכה להיות גבוהה.
נטל הוכחה לצורך הליך חירום
12. חברַי הנשיא והשופט גרוניס סבורים כי נטל ההוכחה הרובץ על פקיד הסעד בעשותו שימוש באמצעי חירום על-פי החוק הינו "נטל הוכחה לכאורה" לגבי הנזקקות כמקובל בהליכים זמניים במשפט אזרחי. אני מתקשה להסכים עם קביעה זו, ולטעמי נדרש לצורך עניין זה נטל שכנוע כבד מטעמה של רשות הסעד הן לעניין עצם נזקקות הקטין, הן לעניין הצורך בהליכי חירום, והן לעניין מהות אמצעי ההשגחה והטיפול ומידתיותם שהיא מבקשת לנקוט בהם כלפיו.
הטלת אמצעי חירום על-פי סעיפים 11 ו-12 מחייבת הוכחת היסודות הבאים: נזקקות הקטין; דחיפות הצורך בהפעלת אמצעים תוך חריגה מסדר הדיון הרגיל; ומדתיות האמצעים שמבקשים להפעיל על הקטין ונחיצותם בשים-לב לנזקקות ולצורך החירום העולה. חריגה מסדר הדיון הרגיל מטילה על פקיד הסעד נטל הוכחה כבד לשכנע בדבר התקיימותם של היסודות הנזכרים. מאחר שבשל מצוקת הזמן אין סיפק להגיש חוות-דעת מקצועית ולמצות את זכות הטיעון של הנוגעים בדבר, מוטל על פקיד הסעד נטל שכנוע כבד להראות כי אכן מדובר בקטין נזקק, כי השעה היא שעת חירום, שאינה סובלת קיום הליך רגיל, וכי האמצעים שהוא מבקש להטיל הם חיוניים ומידתיים לטובתו ולרווחתו של הקטין. בהפעלת סמכויותיו, על פקיד הסעד למלא את החסר בחוות-דעת מקצועית, ולהיות לקטין ולהוריו "לפה", משאין סיפק לשמוע את עמדתם במישרין. דווקא מאחר שלא ניתן למי שעלול להיפגע להשמיע קולו, על פקיד הסעד ובית-המשפט לפעול על-פי תשתית ראיות משכנעת לעצם "נזקקות" של הקטין; הצורך החיוני בהפעלת אמצעי חירום צריך להיות ברור; נדרשת גם מידת שכנוע של ממש כי האמצעים שמבקשים להטיל בעניינו של הקטין מתאימים לצורך שעלה, וכי קיים מתאם ראוי ביניהם לבין רמת הנזקקות ואופייה. במיוחד כבד נטל השכנוע מקום שמדובר בהפעלת סמכות חירום מיוחדת הכורכת עמה התערבות חיצונית כפויה בזכות חוקתית של היחיד והמשפחה, ומקום שקיצוניות האמצעי הננקט עלול לפגוע פגיעה קשה בילד ובהוריו, שלא ניתן להם כל מעמד לטעון את טענותיהם. העובדה כי מדובר בהליך מהיר ורב משמעות המתנהל במעמד צד אחד היא הנותנת כי יש צורך בתשתית עובדות משכנעת בדבר הצורך בהפעלת אמצעי חירום כפויים שהטלתם עלולה להשפיע השפעה מכרעת על אורחות חייו של הקטין והאחראים לו שדבריהם לא נשמעו ובלא שמשמעות הפעלת האמצעים נבחנה בחוות-דעת מקצועית. וכך, ככל שהאמצעי המבוקש קיצוני יותר, כך משקל ההוכחה גובר (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, חברה לביטוח, פד"י מ(1) 589, 606). בלא רמת שכנוע גבוהה כאמור, עלול ההליך להסתיים בהטלת אמצעי טיפול או השגחה שאינו מתאים, ופגיעתו בקטין ובקרוב לו עלולה להיות גדולה מתועלתו.
יובהר, עם זאת, כי אין מדובר בהליך המביא בהכרח לקביעה סופית של נזקקות כנדרש על-פי החוק במסגרת הליך רגיל המתנהל על-פיו. המדובר הוא בדרישה לרמת הוכחה גבוהה לצורך הליך החירום המתנהל במעמד צד אחד, ולצורך הליך זה בלבד, וכנדרש לקיומה של רשת בטחון ראויה להפעלת סמכויות התערבות כפויה במגבלות ובזהירות הראויים.

סיכום דברים:
13. הטלת אמצעי טיפול והשגחה על קטין נזקק מהווה התערבות חיצונית כפויה של הרשות הציבורית באוטונומיה של היחיד והמשפחה. זוהי התערבות מוצדקת ובלתי נמנעת מקום שהקטין הוא נזקק והאמצעים שמבקשים להפעילם חיוניים להגנה על שלומו ורווחתו באופן שבאיזון ראוי בין זכויות הקטין והוריו לבין הצורך בהטלת אמצעי טיפול כפויים גובר הצורך האחרון. לצורך עמידה על מידת הנזקקות ועל האמצעים שראוי להפעילם תוך שקלול הערכים והאינטרסים המתנגשים, מתקיים דרך כלל הליך דיוני שביסודו חוות-דעת מקצועית וזכות טיעון מלאה לכל הנוגעים בדבר.
דרישת האיזון האמורה קיימת גם בהליכי חירום על-פי סעיפים 11 ו-12 לחוק הנוער, אלא שבשל דחיפות הצורך, נילווה להליכים אלה שוני דיוני הפוסח על דרישת חוות-דעת מקצועית ועל מיצוי זכות הטיעון של אלה העלולים להיפגע. אולם יסוד הדחיפות אינו מייתר את מעשה השקלול והאיזון שנדרש לעשות, אלא מטיל, לטעמי, על רשות הסעד נטל שכנוע כבד בדבר מידת נזקקות של הקטין, מידת החיוניות שבהטלת אמצעים לגביו, ובדבר קיום מתאם בין האמצעים המתבקשים לתכלית הרצויה. על הרשות להניח תשתית עובדתית בעלת גרעין שכנוע פנימי אשר, גם בלא שמיעת טיעוני הנוגעים בדבר, וגם בלא חוות-דעת מקצועית, ניתן יהיה לפעול על יסודה במידת שכנוע ובטחון מספיקים כי האמצעים הנחוצים, מתאימים, ובני-תועלת וכי אין בנקיטתם חשש לפגיעה בלתי ראויה בזכויות היחיד והמשפחה. יפים לענייננו דבריה של השופטת ס. רוטלוי בפתח דבריה לדו"ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד (שם, עמ' 26):
"מתוך הכרה בילדים כבני אדם, ככל אדם, ומתוך הכרה בהיותם בעלי זכויות עצמאיים, עולה כי שלילת זכויות כלשהן של ילדים או צמצומן יכולה להיעשות רק בדרך של הגינות, אובייקטיביות ושקיפות - על-פי אותם כללים החלים על שלילה או צמצום של זכויות מבוגרים, ובכפוף לצורך להתאים את הענקת הזכויות להתפתחותם של הילדים, הן לזו של הילד המסויים, הן לזו של קבוצת ילדים, והן לזו של כלל הילדים".
המקרה הפרטני שהונח בפנינו הדגים באורח בולט את העדרה של תשתית ראייתית מספקת כזו להפעלת אמצעי חירום על קטינים, הן מבחינת עצם סיווגם כקטינים נזקקים, הן מבחינת התכלית שלשמה בקשו לנקוט אמצעים כלפיהם, הן מבחינת התאמתם של האמצעים שביקשו לנקוט לתכלית אותה רצו להשיג, והן מבחינת עצם נקיטתו של הליך חירום להבדיל מהליך רגיל במעמד הצדדים, מקום שלא היה מדובר במצב של דחיפות אמיתית שהצדיק זאת.
המקרה הפרטני
14. במקרה נשוא הליך זה בקשה רשות הסעד להעביר שני ילדים בגילאי 8 ו-10 ממשמורת חד הורית של אימם למערכת מוסדית המיועדת לילדים בסיכון גבוה למשך תקופה מוגבלת במסגרת אמצעי חירום על-פי חוק הנוער. השימוש באמצעים אלה בנסיבות העניין היה בלתי ראוי. רשות הסעד לא נשאה בנטל ההוכחה הכבד המונח של שכמה להוכיח את נזקקותם של הילדים. מצבם לא היה מצב מצוקה אשר הצדיק התערבות הרשות הציבורית באוטונומיה של חייהם. האמצעים שהרשות בקשה להפעיל נועדו להשגת תכלית אשר אינה נמנית על התכליות שלצורך השגתן הוקנו לה סמכויות על-פי חוק הנוער. הם נועדו להשתלב בתהליך פתרונן של בעיות בינזוגיות של הורי הקטינים שנמצאו בהליכי גירושין והסדרת ענייני המשמורת - תכלית, שהיא כשלעצמה, אינה מסוג התכליות שחוק הנוער ביקש לקדם. האמצעים שהרשות בקשה להפעיל היו קיצוניים ביותר - הוצאת הילדים מרשות אימם והעברתם למסגרת מוסדית שלא היה בה כדי לקדם את טובתם. כל זאת נעשה בהליך במסגרת סעיף 12 לחוק בלא מתן הזדמנות לכל הנוגעים בדבר להציג את טיעוניהם ובלא התחשבות ברצונם. כן לא הוכח הצורך בנקיטת הליכי חירום, להבדיל מקיום הליכים בסדר דין רגיל על-פי החוק. הרשות לא איזנה כראוי בין הצורך והחיוניות שבהפעלת אמצעי ההשגחה לבין הפגיעה הצפויה בערך האוטונומיה של היחיד והמשפחה. היא לא התמודדה כראוי עם מורכבות השיקולים שהיה עליה לשקול ועם החובה להקפיד על האיזון הראוי בין צרכיהם האמיתיים של הילדים לבין חשיבותם של ערכים אחרים, שפגיעה בהם עלולה להסב נזק לנוגעים בדבר. היא לא שקלה כראוי הפעלת אמצעים מתונים יותר להשגת המטרה שבקשה להשיג, גם אם סברה שמטרה זו היא בגדר תכלית מוכרת לצורך העניין, ולא הכירה בצורך לקיים מיתאם ראוי בין חומרת האמצעי המופעל לבין חיוניותו של הצורך עליו הוא נועד לענות. היא נקטה בתום-לב, ומתוך מניעים כנים ואמיתיים, בקו פעולה המתאפיין בלהיטות-יתר בהפעלת אמצעים, מקום שנדרש, לכל היותר, מתן סיוע חיצוני למשפחה הנתונה במשבר בדרך מתונה, הדרגתית ורגישה תוך שיתוף פעולה בין כל הגורמים הקשורים לעניין, ובמידת האפשר, בלא כפייה.
אילו נתממשו אמצעי החירום שהרשות בקשה להפעיל, עלול היה להיגרם במקרה זה נזק לילדים, לאימם, ולרעיון ולתכלית שלשמם נועד חוק הנוער. פגיעה זו נמנעה עקב עיכוב ביצועה של העברת הילדים למוסד, והסבתו של ההליך מהליך חירום להליך דיון רגיל על-פי חוק הנוער, אשר הביא בהדרגה, במתינות, ובהסכמה להסדר נאות אשר נתן מענה לקשיים שנוצרו.
השתלשלות דברים זו מצביעה, בבחינת מאוחר המלמד על המוקדם, על הדרך בה צריך היה לנקוט מלכתחילה, לבל יהפכו אמצעי השגחה וטיפול המופעלים לגבי קטינים לאמצעים שרב נזקם על תועלתם. בסופו של יום, יצאו מערכות הסעד, המשפט והציבור נשכרות מהתמודדות זו עם הגדרת גבולות הכח והסמכות של הרשות הציבורית כלפי קטינים, שהרי בדיני נפשות אנו עוסקים.
אני מצטרפת, איפוא, למסקנתו של הנשיא כי דין העתירה לדיון נוסף להתקבל.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' ברק."

11. הצעת חוק ייצוג ילדים ונוער, התשס"ז-2007
חברי הכנסת שלי יחימוביץ ומנחם בן-ששון, הגישו ביום 05.02.07 הצעת חוק לייצוג ילדים ונוער בערכאות משפטיות.
1. הגדרות
בחוק זה -
"הורה" - לרבות אפוטרופוס;
"חוק אימוץ ילדים" - חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981;
"חוק הנוער" - חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך -1960;
"טובת הילד" - מכלול הזכויות, הצרכים והאינטרסים של הקטין;
"מייצג הקטין", "מייצג" - מי שנתמנה על-ידי בית-המשפט לייצג את הקטין, בין אם כעורך-דינו של הקטין, ובין אם כאפוטרופוס לדין לקטין;
"פקיד סעד" - עובד סוציאלי ששר העבודה והרווחה מינה לשמש כפקיד סעד לפי חוק הנוער ולפי חוק הסעד (סדרי דין) בענייני קטינים וחולי נפש ונעדרים, התשט"ו-1955.
"קטין" - אדם שלא מלאו לו 18 שנים.
2. מטרה ועקרונות יסוד
חוק זה מטרתו לעגן את זכותם של ילדים ובני נוער לייצוג הולם בהליכים משפטיים הנוגעים להם; זאת לשם קידום זכויותיהם, צורכיהם והאינטרסים שלהם בהליכים אלו, ותוך מתן משקל ראוי לעמדותיהם.
3. הסמכות לייצג קטין
(א) להוריו של קטין הסמכות לייצגו בכל הליך שבו נדון עניינו.
(ב) בייצוג הקטין יפעלו ההורים לקידום טובתו של הקטין.
(ג) מונה לקטין מייצג, ייצג רק הוא את הקטין בהליך.
פרק א': עילות למינוי מייצג לקטין
לעניין פרק זה, "ענייני משפחה" - כהגדרתם בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, למעט תובענה על-פי חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981.
4. עילות למינוי מייצג בענייני משפחה
(א) בכל עניין מענייני המשפחה ימנה בית-המשפט מייצג לקטין, אם מצא שקיים חשש כי ללא מינוי כאמור עלולים זכויותיו של הקטין, צרכיו או האינטרסים שלו להיפגע פגיעה של ממש.
(ב) בבחינת התקיימותם של התנאים המנויים בסעיף-קטן (א), ייתן בית-המשפט דעתו, בין היתר, לאפשרות של ממש לניגוד עניינים בין הקטין לבין הוריו או לקיומן של הנסיבות הבאות:
(1) טרם מלאו לקטין 12 שנים והוא מביע רצון ברור בעניין הנדון;
(2) קיומו של סכסוך קשה בין הצדדים;
(3) קיומו של נתק או חוסר שיתוף פעולה בין הקטין לבין הוריו;
(4) לקטין אין הורים או שלא ניתן לאתר מי מהם, או שאחד מהוריו הוכרז פסול דין או שמונה לו אפוטרופוס;
(5) נטען או נחזה כי הקטין היה קורבן לעבירת מין, אלימות, התעללות או הזנחה על-ידי הורה או צד אחר להליך;
(6) קיומה של מחלוקת תרבותית או דתית בין הצדדים, הנוגעת לאורח חייו של הקטין;
(7) קיומה של מחלוקת בקשר לטיפול רפואי בקטין;
(8) הימשכות הליכים העלולה להביא לפגיעה בזכויותיו, בצרכיו או באינטרסים של הקטין;
(9) העניין העולה בתיק הוא מורכב במיוחד או שעניינו של הקטין נדון במקביל במספר ערכאות.
(ג) מלאו לקטין 12 שנים והוא מביע רצון חזק בעניין מהותי, אשר יש בו כדי להשפיע על זכויותיו, צרכיו או האינטרסים שלו, ימנה לו בית- המשפט עורך-דין. זאת אלא אם פנה הקטין אל בית-המשפט וביקש כי לא ימונה לו מייצג.
5. עילות למינוי מייצג בהליכי אימוץ
(א) בית-המשפט ימנה מייצג בהליך על-פי חוק אימוץ ילדים, אם מצא כי התקיים אחד מהתנאים המנויים להלן, זאת אלא אם שוכנע מטעמים שיירשמו כי אין בייצוג כדי לקדם את זכויות הילד, צרכיו או האינטרסים שלו:
(1) טרם מלאו לקטין 12 שנים והוא מביע רצון ברור העומד בניגוד לסעד המבוקש;
(2) נדונה מסירת קטין למטרת אימוץ על-פי סעיף 12(ג) לחוק אימוץ ילדים;
(3) נתבקשה בקשה לצמצום תוצאות האימוץ, על-פי סעיף 19(1) לחוק אימוץ ילדים;
(4) נתבקשה בקשה לביטול צו אימוץ;
(5) העניין עולה בתיק הוא מורכב באופן מיוחד, לרבות עקב מעורבותם של משיבים נוספים להורים;
(6) בתיק קיימת הימשכות הליכים העלולה להביא לפגיעה בזכויותיו, בצרכיו או באינטרסים של הקטין;
(7) כל עניין שבו סבור בית-המשפט כי יש בייצוג כדי לקדם את זכויות הקטין, צרכיו או האינטרסים שלו.
(ב) מלאו לקטין 12 שנים והוא מתנגד לבקשה להכרזתו כילד בר אימוץ או למתן צו האימוץ, ימנה לו בית-המשפט עורך-דין, זאת אלא אם פנה הקטין אל בית-המשפט וביקש כי לא ימונה לו מייצג.
6. עילות למינוי מייצג בהליכים על-פי חוק הנוער
(א) בית-המשפט ימנה מייצג לקטין בהליך לפי חוק הנוער המובא בפניו, אם מצא כי התקיים אחד מהתנאים המפורטים להלן, זאת אלא אם שוכנע מטעמים שירשמו כי אין בייצוג כדי לקדם את זכויות הילד, צרכיו או האינטרסים שלו:
(1) טרם מלאו לקטין 12 שנים והוא מביע רצון ברור העומד בניגוד לתוכנית הטיפולית או לסעד המבוקש בעניינו;
(2) נדונה בקשה לאשפוז פסיכיאטרי כפוי או בקשה לכפיית טיפול רפואי;
(3) התבקשה הוצאת הקטין ממשמורת הוריו או שמסתמנת אפשרות ממשית לכך;
(4) נתבקשה הוצאת הקטין מרשות הוריו במסגרת החלטת ביניים;
(5) קיים חוסר שיתוף פעולה בין פקיד הסעד לבין הקטין;
(6) לקטין אין הורים או שלא ניתן לאתר מי מהם, או שאחד מהוריו הוכרז פסול דין או שמונה לו אפוטרופוס;
(7) נטען או נחזה כי הקטין היה קורבן לעבירת מין, אלימות, התעללות או הזנחה על-ידי הורה או על-ידי צד אחר להליך;
(8) קיים סכסוך מוקצן בין הצדדים;
(9) העניין העולה בתיק הוא מורכב באופן מיוחד, לרבות עקב מעורבותם של גורמים נוספים להורים, או שעניינו של הקטין נדון במקביל במספר ערכאות;
(10) כל עניין שבו סבור בית-המשפט שיש בייצוג כדי לקדם את זכויות הקטין, צרכיו או האינטרסים שלו.
(ב) מלאו לקטין 12 שנים והוא מביע רצון ברור, העומד בניגוד לתוכנית הטיפולית או לסעד המבוקש, ימנה לו בית-המשפט עורך-דין, זאת אלא אם פנה הקטין אל בית-המשפט וביקש כי לא ימונה לו מייצג.

פרק ב': מינוי מייצג לקטין
7. סמכות לבקש ייצוג
הקטין, הממונה על ייצוג ילדים, פקיד סעד, הורי הקטין, היועץ המשפטי לממשלה או נציג יחידות הסיוע שליד בית-המשפט לענייני משפחה רשאים לפנות לבית-המשפט בבקשה כי ימנה מייצג לקטין.

8. שלב המינוי
מצא בית-המשפט כי יש למנות מייצג לקטין, יעשה זאת בשלב מוקדם ככל הניתן של ההליך המשפטי.

9. ייצוג בהליכים נוספים
מונה מייצג לקטין, ימשיך המייצג לייצג את הקטין בכל הליך או ערכאה נוספים, לרבות בבתי-דין דתיים, בערכאות ערעור ובוועדות מנהליות, אלא אם מצאה ערכאה שיפוטית הדנה בהליך הנוסף כי אין מקום לייצוג הקטין כאמור.

10. הקטין כצד להליך
מינה בית-המשפט מייצג לקטין, יהיה הקטין צד להליך, לרבות לעניין זכות הערעור.

פרק ג': דרכי הייצוג
11. חובת נאמנות
בייצוג הקטין יפעל המייצג בנאמנות, בנחישות ובמסירות.

12. חובות המייצג
מייצג הקטין יפעל לקידום זכויותיו, צרכיו והאינטרסים של הקטין; זאת, תוך מתן מידע לקטין, שיתוף הקטין והתייעצות עימו, בהתאם לכשריו המתפתחים, וככל האפשר, תוך קידום הסכמות בין הצדדים.


13. קשר עם הקטין והוריו
מייצג הקטין ייפגש עם הקטין ויקיים עמו קשר רצוף, ככל האפשר בנסיבות העניין, וכן זכאי הוא להיפגש עם הורי הקטין ועם כל גורם משמעותי אחר בחיי הקטין.

14. הכשרה
מייצג הקטין יהיה מי שהינו בעל רישיון לעריכת-דין.

15. ייצוג על-ידי עורך-דין
מונה מייצג לקטין, אשר מלאו לו 12 שנים, יפעל המייצג כעורך-דינו של הקטין וייצג את רצון הקטין ואת עמדותיו.

16. ייצוג על-ידי אפוטרופוס לדין
מונה מייצג לקטין, אשר טרם מלאו לו 12 שנים, יפעל המייצג כאפוטרופוס לדין לקטין ויטען בפני בית-המשפט לעניין טובתו של הקטין.

17. רצון הקטין
בגיבוש עמדתו וטיעוניו ייתן האפוטרופוס לדין משקל הולך וגובר לרצון הקטין, בהתאם לגילו ולכשריו המתפתחים; גיבש האפוטרופוס לדין עמדה בדבר טובת הקטין, שאינה עולה בקנה אחד עם רצונו, יציג בפני בית-המשפט גם את רצון הקטין, כפי שזה הביעו בפניו.

18. שיקול דעת בית המשפט
על אף האמור לעיל רשאי בית-המשפט להורות למייצג הקטין, שגילו עולה על 10 שנים אך טרם מלאו לו 12 שנים, לפעול כעורך-דינו של הקטין וכן רשאי הוא להורות למייצג הקטין, שגילו עולה על 12 שנים אך טרם מלאו לו 14 שנים, לפעול כאפוטרופוס לדין לקטין והכל אם מצא כי יש מקום להורות כן, לאור כשריו של הקטין ויכולתו להבין בדבר ולגבש רצון ברור.

19. קבלת מידע בנוגע לקטין בידי המייצג
(א) על-אף האמור בכל דין, רשאי אפוטרופוס לדין לקבל מידי כל גורם מקצועי כל מידע הנוגע לעניינו של קטין והדרוש לשם גיבוש עמדתו בדבר טובת הקטין, למעט רישומים אישיים של אותו גורם.
(ב) עורך הדין רשאי לקבל את מלוא המידע אותו רשאי לקבל בגיר שהוא צד להליך המשפטי. על אף זאת, רשאי בית-המשפט להורות על העברת מידע נוסף לידי עורך-הדין.
(ג) מייצג הקטין, לאחר שנועץ ביועץ הטיפולי, רשאי שלא להעביר לידי הקטין מידע כאמור, אם הוא סבור כי קיים חשש של ממש שמסירת המידע תביא לפגיעה בשלומו הגופני או הנפשי של הקטין.
20. סודיות
(א) מידע בעניינו של קטין, שהגיע לידי המייצג והיועץ הטיפולי במסגרת תפקידם, חובה עליהם לשומרו בסוד.
(ב) על אף האמור בסעיף-קטן (א) יעביר המייצג לפקיד סעד מידע בנוגע לחשש של ממש לשלומו הגופני או הנפשי של הקטין.
(ג) על אף האמור בסעיף-קטן (א), יהיה האפוטרופוס לדין רשאי להעביר לידי פקיד סעד מידע מהותי הנוגע לעניין הנדון בהליך, אם הוא סבור שמסירת המידע חיונית לשם קידום טובתו של הקטין.
(ד) אין בהוראות סעיף זה כדי לפגוע בהוראות סעיף 368ד לחוק העונשין, התשל"ז-19771.
21. עבודת המייצג עם היועץ הטיפולי
(א) האפוטרופוס לדין יפעל תוך שיתוף פעולה עם יועץ טיפולי, שיסייע לו במילוי תפקידו, לרבות בגיבוש עמדתו וטיעוניו, בלימוד המידע הטיפולי הנוגע לקטין, בשמיעת הקטין ובעמידה על רצונו.
(ב) יועץ טיפולי יהיה עובד סוציאלי, פסיכולוג מומחה או פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער, שהוסמך בידי הממונה על ייצוג ילדים.
(ג) עורך הדין יתייעץ עם יועץ טיפולי לצורך מילוי תפקידו, לרבות לעניין לימוד המידע המקצועי הנוגע לקטין, שמיעת הקטין ועמידה על רצונו.
(ד) במסגרת תפקידו לא יערוך היועץ הטיפולי אבחונים לילד.
פרק ד': היבטים מינהליים
22. היחידה לייצוג ילדים ובני נוער
(א) שר המשפטים יקים במשרד המשפטים יחידה לייצוג ילדים ובני נוער (להלן - היחידה לייצוג ילדים).
(ב) היחידה לייצוג ילדים תפעל על מנת להבטיח מימוש זכותם של קטינים לייצוג הולם, על-פי חוק זה.
(ג) היחידה לייצוג ילדים תעניק ייצוג משפטי לקטינים על-פי חוק זה באמצעות מייצגים ויועצים טיפוליים, שהם עובדי היחידה ושאינם עובדיה. מינה בית המשפט מייצג לקטין על-פי חוק זה, תעניק היחידה לייצוג ילדים, והיא בלבד, ייצוג לקטין.
23. ועדת ייצוג ילדים
(א) תוקם ועדת ייצוג ילדים (להלן - ועדת ייצוג ילדים), בת 5 חברים, ואלה הם:
(1) שר המשפטים, והוא יהיה יושב-ראש הוועדה;
(2) שופט בית-משפט לענייני משפחה או בית-משפט לנוער בדימוס, שימנה שר המשפטים;
(3) איש אקדמיה מתחום העבודה הסוציאלית, שימנה שר המשפטים בהתייעצות עם מועצת ראשי בתי-הספר לעבודה סוציאלית;
(4) איש אקדמיה מתחום המשפט שימנה שר המשפטים בהתייעצות עם דיקני הפקולטות למשפטים;
(5) עורך-דין בעל מומחיות בתחום זכויות הילד שימונה על-ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי-הדין.
(ב) ועדת ייצוג ילדים תמנה את הממונה על ייצוג ילדים ותפקח על פעילות היחידה לייצוג ילדים.

24. הממונה על ייצוג ילדים
(א) בראש היחידה לייצוג ילדים יעמוד הממונה על ייצוג ילדים (להלן - הממונה על ייצוג ילדים).
(ב) כשיר להתמנות כממונה על ייצוג ילדים מי שרשום בפנקס חברי לשכת עורכי-הדין, עסק במקצוע במשך שבע שנים לפחות והוא בעל מומחיות בתחום זכויות הילד.
25. תפקידי הממונה על ייצוג ילדים
(א) הממונה על ייצוג ילדים יתווה את מדיניות היחידה לייצוג ילדים, יפתח תוכניות הכשרה למייצגים וליועצים הטיפוליים ויפקח על תפקודם ורמתם המקצועית של מייצגי ילדים ושל היועצים הטיפוליים.
(ב) הממונה על ייצוג ילדים יערוך רשימה של מייצגים ושל יועצים טיפוליים, שאינם עובדי היחידה לייצוג ילדים, ואלו יהיו כשירים לשמש כמייצגים וכיועצים טיפוליים (להלן - רשימת המייצגים והיועצים הטיפוליים); כן יהיה הממונה על ייצוג ילדים אחראי על מינויים של מייצגים ויועצים טיפוליים פנימיים, עובדי היחידה לייצוג ילדים.
26. הכשרת המייצג והיועץ הטיפולי
שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, יקבע תקנות בדבר העניינים הבאים:

(1) הניסיון וההכשרה המהווים תנאי סף להיות מייצג או יועץ טיפולי, עובדי היחידה או שאינם עובדי היחידה, והנכללים ברשימת המייצגים והיועצים הטיפוליים;
(2) ההכשרה התקופתית שיהיה על מייצגים ויועצים טיפוליים לעבור.
27. נגישות
פנה הקטין אל הממונה על ייצוג ילדים, יעניק הוא לקטין שירותי ייצוג לשם פתיחת תובענה, על-פי סעיף 3(ד) לחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, אם מצא כי קיים חשש לפגיעה של ממש בזכויותיו, בצרכיו או באינטרסים של הקטין או לשם ייזום שינוי החלטה בעניינו של הקטין בהליכים על-פי חוק הנוער.

28. התאמת הייצוג לקטין
(א) בהעמדת מייצג לקטין רשאי הממונה על ייצוג ילדים ליתן דעתו לרקעו של הקטין ולמאפייניו הייחודיים.
(ב) היחידה לייצוג ילדים תעניק שירותיה לקטינים באופן מותאם וידידותי לילדים ולבני נוער.
29. הסברה
הממונה על ייצוג ילדים יהיה מופקד על הסברה לקטינים, לבעלי מקצוע ולקהל הרחב בנוגע לזכות הקטין לייצוג משפטי.

30. תקנות
שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, יתקין תקנות לעניין:

(1) קריטריונים ותעריפי תשלום למייצגים וליועצים טיפוליים, שאינם עובדי היחידה לייצוג ילדים.
(2) השתתפות הורים וצדדים אחרים במימון הייצוג לקטינים.
31. ביצוע
שר המשפטים רשאי לקבוע תקנות לעניין דרכי עבודת היחידה לייצוג ילדים, לרבות הקמת לשכות אזוריות ולרבות לעניין הפעלת החוק בהדרגה באזורי הארץ השונים, ובלבד שהחוק יופעל בכל אזורי הארץ בתוך שלוש שנים מיום חקיקתו.

32. תיקון חוק בית-המשפט לענייני משפחה
בחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, בסעיף 3(ד), במקום "וכן רשאי קטין, בעצמו או על-ידי ידיד קרוב, להגיש תובענה כאמור בכל עניין שבו עלולה זכותו להיפגע פגיעה של ממש", יבוא "וכן רשאי הקטין, בעצמו או באמצעות הממונה על ייצוג ילדים, כמשמעו בחוק ייצוג ילדים ובני נוער, התשס"ז-2007, להגיש תובענה בכל עניין שבו עלולים להיפגע זכויותיו, צרכיו או האינטרסים שלו".

33. תיקון חוק הנוער (טיפול והשגחה)
בחוק הנוער, סעיפים 3ו' ו-8ג' - בטלים.

34. תיקון חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים
בחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981, בתוספת הראשונה, אחרי פריט (ל) יבוא:

"(לא) אפוטרופוס לדין שמונה לקטין מכוח חוק ייצוג ילדים ובני נוער, התשס"ז-2007".
בשל חשיבותם הרבה של דברי ההסבר להצעת החוק, מובאים הם בשלמותם:

"נוסח הצעת החוק נכלל בהמלצות הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה, שבראשה עמדה השופטת סביונה רוטלוי, במסגרת הפרק המיוחד שעניינו ייצוג נפרד לילדים בהליכים אזרחיים.
הצעת החוק מכירה בזכותם של ילדים לייצוג בהליך המשפטי. הכרה זו נסבה על הצורך לקדם את זכויותיהם של ילדים בהליך המשפטי. בלב תפיסה זו עומדת הכרה שילדים אינם מצוידים בכלים, בניסיון ובמודעות המאפשרים להם להציג כראוי את האינטרסים שלהם בפני בית-המשפט, כדי לשכנע בצורכיהם ולעמוד על זכויותיהם. כמו-כן, ילדים, בשונה מבגירים, אינם בעלי הכשרות המשפטית הדרושה לשם מינוי עורך-דין לעצמם.
כחברה המחייבת ילדים להיות כפופים להחלטותיה השיפוטיות, עלינו להבטיח כי יהיה מי שידבר בשמם ויטען בכלים משפטיים הולמים לשם קידום זכויותיהם והאינטרסים שלהם.
ייצוג בהליך משפטי נתפס כזכות יסודית, שלה זכאי כל אדם השם מבטחו בבית-המשפט ואכן מבטיחה המדינה במקרים מסוימים זכות זו למי שידו אינה משגת. הרציונאליים הטמונים בהכרה בזכות זו, ובכללם הבטחת ההליך ההוגן, שוויון בסיכוייהם של הצדדים בהליך, הקפדה בזכויותיו של אדם ובכבודו ומתן יכולת לאדם להשפיע על מהלך חייו, חלים על האדם באשר הוא אדם - הילד בן העשר והמבוגר בן הארבעים.
הצעת חוק זו נשענת על מספר הנמקות:
ייצוג מקדם את ראיית הילד כאדם נפרד, העומד בפני עצמו;
ייצוג מאפשר את ראיית הילד במרכז קבלת ההחלטות בעניינו;
ייצוג הוא תנאי לקיומו של הליך הוגן ולנגישות הילד לצדק;
ייצוג מאפשר את השתתפות הילד;
ייצוג מסייע בקבלת החלטות מיטביות בעניינם של ילדים;
ייצוג מסייע לילדים נוכח קשייהם המיוחדים בהליכים משפטיים.
באופן אידיאלי, ייצגו את הילד הוריו. אולם במצבים שבהם הוריו של הילד אינם מייצגים אותו - אם משום ניגוד עניינים בינם לבינו ואם משום שמדובר במתבגר בעל רצון מובחן משל עצמו - גדלה ההסתברות לכך שהחלטות הרות גורל בעניינם של הילדים תתקבלנה ללא בחינה כוללת של טובתם, על מובנה הרחב, לכך שלא יישמרו ככלי ההליך ההוגן במלואם ולכך שלא יופעלו די בקרות ואיזונים ביחס לעמדות הצדדים הנוספים בהליך.
בנסיבות אלה, מוצע בהצעת החוק תקום חובה למנות לילד מייצג נפרד שייצגו בבית-המשפט. בנסיבות אלה, שבהן האינטרסים של הילד אינם מזוהים עם האינטרסים של הוריו, יש להכיר בכך שהילד הוא בעל דין דרוש ונפרד מיתר הצדדים ועל-כן יש לראות בו צד נפרד בדיון."

[305] ע"א 549/75 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(1) 459, 467.
[306] ע"א 6106/92 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 833, 836.
[307] א' שאקי "הגיל במשפט" (אוניברסיטת תל-אביב, 1968).
[308] סעיף 10 לחוק הנוער (טיפול והשגחה).
[309] א' שאקי "עיון מחודש בטיבה של זכות ההורים למשמורת על ילדיהם הקטינים", עיוני משפט ט'(1) 59.
[310] שם.
[311] בג"צ 268/80 זהר נ' זהר, פ"ד ל"ה(1)1 26.
[312] ע"א 319/54, 159/55, 114/56 (המ' 105/56) ד.ג. נגד ה.ג., פ"ד יא(1) 261.
[313] ע"א 783/81 פלונים נגד פלמוני, פ"ד לט(2) 1.
[314] מסכת שבת, קיט, ב.
[315] א' שרון "קטינים בסיכון" המכון למחקרי משפט וכלכלה 1998.
[316] דנ"א 7015/94 היועמ"ש נ' פלונית, פ"ד נ(1) 119.
[317] ערעור תשיט/170 א' נ' ב', פד"ר כרך ג' 353.
[318] ע"א 503/60 וולף נ' וולף, פ"ד א 760.
[319] ש' סעדיה, משמורת ילדים, בורסי 1992.
[320] שיפמן פנחס, דיני משפחה- כרך ב', המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1989, עמ' 219.
[321] רע"א 3009/02 פלונית 2. פלוני 3. פלוני נ' פלוני 2. פקידת הסעד לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך- 1960, פ"ד נו(4) 872, 878-879 (2002).
[322] ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 145, 184-185 (2000).
[323] ראו: סעיפים 14, 1715 ו-22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.
[324] שיפמן פנחס, דיני משפחה- כרך ב', המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם סאקר, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1989, עמ' 219.
[325] ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני, פ"ד מט(1) 221, 237; כן ראו: דנ"א 7015/94 היועה"מ נ' פלונית, פ"ד נ( 1) 48, בעמ' 65 מפי השופטת דורנר ובעמ' 99 מפי השופט מ' חשין.
[326] ראו: סעיף 27 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות; סעיף 3 לחוק הנוער (טיפול והשגחה); חוק ההגנה על חוסים; חוק למניעת אלימות במשפחה; וכן חוק אימוץ ילדים,.
[327] חוק העונשין, התשל"ז-1977.
[328] תקנה 1 לתקנות שירותי הסעד (פנייה לקבלת סעד או טיפול סוציאלי), התשכ"ח-1967.
[329] העילות לקביעת נזקקות קבועות בסעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), נדון בהן בהמשך הדיון.
[330] סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה).
[331] ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח(1) 461, 469.
[332] המקרה הובא בספרו של ד' רייפן "הקטין ובית-המשפט לנוער", בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
[333] ע"ע הפרק העוסק בתסקיר פקיד סעד.
[334] בג"צ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, נה(1) 453.
[335] דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 260-261.
[336] סעיף 13 לחוק הנוער (טיפול והשגחה).
[337] סעיף 14 לחוק הנוער (טיפול והשגחה).
[338] ע"א 783/81, פלונים נ' אלמוני, לט(2) 01.
[339] ע"א 334/88 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מב(2) 350.
[340] המקרה הובא בספרו של ד' רייפן "הקטין ובית-המשפט לנוער" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
[341] המקרה הובא בספרו של ד' רייפן "הקטין ובית-המשפט לנוער" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
[342] סעיף 8 לחוק הנוער (טיפול והשגחה).
[343] ע"פ 1004/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 2181, 2184.
[344] א' שרון "קטינים בסיכון", המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ 1998.
[345] סעיף 68 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. להלן: חוקי בתי-המשפט (נוסח משולב).
[346] תקנה 8 לתקנות הנוער (טיפול והשגחה), (סדרי דין), תשל"א-1970.
[347] בג"צ 2098/91 פלוני נגד פקיד הסעד ואח', פ"ד מה(3) 217.
[348] ע"א 228/62 צמח נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד י"ז(1) 305.
[349] סעיף 70(ג) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב).
[350] דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(6) 246, 249-250.