רישיון במקרקעין בעין המשפט
הפרקים שבספר:
- רישיון במקרקעין - חלק כללי - מבוא
- האם רישיון הינו "זכות במקרקעין"
- מיהו "בעל"?
- האם יש צורך בהסכם מפורש ליצירת רישיון?
- האם הרישיון הינה זכות הניתנת להעברה?
- מה בין שכירות לרישיון במקרקעין?
- הסמכות המקומית
- הסמכות העניינית
- כתב התביעה ועילת התביעה
- נטל ההוכחה
- סוגי הרישיון במקרקעין - רישיון חינם
- יצירתו של "רישיון מכללא" להבדיל מרישיון מפורש או "רישיון חוזי"
- רישיון בתמורה
- רישיון בלתי-הדיר
- רישיון היונק את חיותו מיחסים משפטיים מיוחדים שבין הצדדים
- הרישיון וביטולו - מבוא
- אורכה לפינוי - עם ביטול הרישיון
- ביטול רישיון חינם
- ביטול רישיון בתמורה
- מתן הודעת ביטול - על-ידי מי?
- ביטולו של רישיון "בלתי-הדיר"
- התניית ביטול הרישיון בתשלום פיצויים
- מקור העילה
- ביטול רישיון - מעמדו של בר-הרשות כמסיג גבול
- דמי שימוש ראויים
- בר-רשות וזיקת הנאה
- בר-רשות והצמדת הרשות לזכות השכירות
- בר-רשות למול זכויות צד שלישי
- מעמדו של בעל רישיון במקרקעין - האם ניתן לראות בו טובת הנאה?
- פסקי-דין מנחים מן העת האחרונה
- ההבחנה בין חוכר לדורות ובר-רשות
ביטול רישיון - מעמדו של בר-הרשות כמסיג גבול
בנסיבות מסויימות בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים יכול להיווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר-רשות. במקרה זה, בית-המשפט יבדוק האם המדובר בבר-רשות מכללא {ת"א (ת"א) 39484/97 מינהל מקרקעי ישראל נ' חוסיין סמוני ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (13.05.04)}.כך למשל, כאשר בעל מגרש יודע מלכתחילה על השימוש שעושה פלוני במגרש ולא התנגד לכך במשך שנים, ניתן ללמוד כי בעל המגרש נתן את רשותו לכך. ומכאן, שאין לראות באותו פלוני העושה שימוש במגרש כמסיג גבול בשטחו אלא כבר-רשות {כב' השופט א' לרון ב- ע"א (ב"ש) 56/78 רשות הפיתוח ואח' נ' פטל אליהו, פ"מ תש"מ(ב), 96 (1980)}.
משמעות הדבר היא, כי במקום בו מסיג גבול מחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים וכל זאת מבלי שהבעלים יפעל לסילוקו, עלול המחזיק בקרקע להיהפך לבר-רשות ללא תמורה או בר-רשות חינם {ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3), 433 (1977)}.
אולם יודגש, כי במקרים בהם היתה שכירות כדין, ומרגע שהסתיימה ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול. מקל וחומר במקרה בו מדובר ברישיון מכללא, שברגע שהרישיון מבוטל, שהרי גם כאן, מדובר בהסגת גבול {ראה דברי כב' השופט אשר גולדין ב- ת"א 100386/01 מינהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א ואח' נ' ראובן נוריאל ואח', פדאור 04(7), 754 (2004); ע"א 477/68 הופמן ואח' נ' לויטל, פ"ד כג(2), 52 (1969)}.
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 89570/98 א.י. נ' א.ר., תק-מש 2003(4), 409 (2003)} קבע בית-המשפט כי משלא הוכח, שהמנוח הבטיח לנתבעת זכות מגורים בדירה עד אחרית ימיה ושנותיה, ומשהוכח, כי המנוח דווקא סירב לבקשת הנתבעת, להתחייב כאמור בכתב, ומשהוכח, כי הילדים (ילדי המנוח), אשר היו בעלי זכויות בדירה ביחד עם המנוח, אין מקום לשלול את זכותו הקניינית של התובע, לדרוש את סילוק-ידה של הנתבעת ופינויה מהדירה.
בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא רק שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבעת, והנתבעת לא הרימה נטל זה, אלא, בית-המשפט שוכנע, כי הילדים, בכלל, והתובע, בפרט, בעלי הזכויות בדירה, כלל לא הבטיחו לנתבעת וממילא לא יצרו אצלה, בהתנהגותם, ציפיה לגיטימית כלשהי, לכך, כי היא תהא זכאית להמשיך ולהחזיק בדירה עד אחרית ימיה ושנותיה.
בעניין דנא הנתבעת טענה, כי שינתה מצבה לרעה כאשר ויתרה על זכויותיה לדיירות מוגנת בדירת הנתבעת. כאמור לעיל, על-אף שהנתבעת ניסתה, שלא כדין ובחוסר תום-לב, להסתיר מבית-המשפט את התמורה שקיבלה בגין הויתור על זכותה לדיירות מוגנת, הוכח, כי הנתבעת קיבלה עבור זכויותיה בדירת הנתבעת סך של 70,000 $. הנתבעת גם נמנעה מהבאת ראיה כלשהי אודות שווי הזכויות בדירת הנתבעת.
בנסיבות אלה, לא רק שלא ניתן לקבל הטענה, כי מדובר בויתור מצד הנתבעת, אלא גם לא ניתן לקבוע, כי כתוצאה מהויתור נגרם לנתבעת נזק כספי כלשהו {וממילא לקבוע, כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה}.
ה"ויתור" הנטען ביחס לזכויותיה של הנתבעת בדירתה נעשה לאחר מותו של המנוח, ולא במהלך התקופה או במקביל למתן ה"הבטחה" הנטענת.
בנסיבות אלה גם לא הוכח "קשר סיבתי", בין ה"הבטחה" לבין ה"ויתור", גם לא הוכח, כי היתה מניעה כלשהי, כי הנתבעת תוכל לשוב ולהתגורר בדירתה, וממילא לא הוכח, כי סילוק-ידה ופינויה מהדירה, במועד בו נדרש הדבר, היה מותיר אותה ללא קורת גג.