רישיון במקרקעין בעין המשפט
הפרקים שבספר:
- רישיון במקרקעין - חלק כללי - מבוא
- האם רישיון הינו "זכות במקרקעין"
- מיהו "בעל"?
- האם יש צורך בהסכם מפורש ליצירת רישיון?
- האם הרישיון הינה זכות הניתנת להעברה?
- מה בין שכירות לרישיון במקרקעין?
- הסמכות המקומית
- הסמכות העניינית
- כתב התביעה ועילת התביעה
- נטל ההוכחה
- סוגי הרישיון במקרקעין - רישיון חינם
- יצירתו של "רישיון מכללא" להבדיל מרישיון מפורש או "רישיון חוזי"
- רישיון בתמורה
- רישיון בלתי-הדיר
- רישיון היונק את חיותו מיחסים משפטיים מיוחדים שבין הצדדים
- הרישיון וביטולו - מבוא
- אורכה לפינוי - עם ביטול הרישיון
- ביטול רישיון חינם
- ביטול רישיון בתמורה
- מתן הודעת ביטול - על-ידי מי?
- ביטולו של רישיון "בלתי-הדיר"
- התניית ביטול הרישיון בתשלום פיצויים
- מקור העילה
- ביטול רישיון - מעמדו של בר-הרשות כמסיג גבול
- דמי שימוש ראויים
- בר-רשות וזיקת הנאה
- בר-רשות והצמדת הרשות לזכות השכירות
- בר-רשות למול זכויות צד שלישי
- מעמדו של בעל רישיון במקרקעין - האם ניתן לראות בו טובת הנאה?
- פסקי-דין מנחים מן העת האחרונה
- ההבחנה בין חוכר לדורות ובר-רשות
פסקי-דין מנחים מן העת האחרונה
ב- ע"א 85/88 {"קנית" - ניהול השקעות ומימון בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת-גן, פ''ד מב(4), 782 (להלן: "הלכת קנית")}, נעשתה הבחנה בין שני סוגים של מחזיקים במקרקעין: "חוכר לדורות" {ובכלל זה בעל מעמד של חוכר לדורות, שטרם נרשם במרשם המקרקעין}, אשר הוא בעל זכויות השימוש והחזקה במקרקעין; ו"בר-רשות" {ובכלל זה בר-רשות שעשוי בהתקיים תנאים מסויימים להפוך לחוכר לדורות} המחזיק במקרקעין מכוח הסכמת הבעלים.בהתאם להלכת קנית, המפרשת את הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), בעוד שחוכר לדורות במועד בו התרחש מעשה ההשבחה חייב על-פי דין בתשלום היטל השבחה, הרי שבר-רשות איננו חייב בתשלום היטל ההשבחה {אלא הוא מוטל על בעל הקרקע או החוכר לדורות מכוחו מחזיק בר-הרשות במקרקעין}.
השאלה אם פלוני הוא "חוכר לדורות" או "בר-רשות" במועד בו התרחש מעשה ההשבחה היא שאלה עובדתית-משפטית מורכבת, אשר בה יש להכריע בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה {ע"א 1321/02 נוה בניין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבניה למגורים ולתעשיה, מחוז מרכז, פ"ד נז(4), 119 (2003)}.
הלכת קנית מבוססת על שני אדנים:
האחד גלוי על פני הפסק, והוא דוקטרינרי במהותו;
השני, סמוי מהעין בפסק-דין קנית, והוא מהותי באופיו.
ואכן, דומה כי הנימוק המרכזי מאחורי הלכת קנית אינו הנימוק הדוקטרינרי כי אם הנימוק המהותי. נימוק זה נשען על כך שכאשר ההשבחה מבוצעת בתקופת הסכם הפיתוח מיוחסת ההשבחה לבעל הקרקע, ולא ליזם.