התחייבות לתת מתנה, דרישת הכתב והתנהגות מחפירה

1. כללי
סעיף 5 לחוק המתנה קובע כדלקמן:

"5. התחייבות לתת מתנה
(א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב.
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן."

הקניית נכס למקבל המתנה (סעיף 1 לחוק המתנה) או התחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה) הם מתנות שניתנות בחיים, ועל מתנות שבין החיים יחולו הוראות חוק המתנה.

כאשר אדם רוצה לתת מתנה שתוקנה למקבל לאחר מותו של הנותן היא מתנה מחמת מיתה, היינו, רק ברגע מותו של הנותן יוכל המקבל לקבל את המתנה. הוראות חוק המתנה לא יחולו על מתנה מחמת מיתה.

ניתן לראות מן ההוראות שבסעיף 5 לחוק המתנה כי המחוקק הביא לביטוי את האופי המיוחד של עסקת מתנה וקבע חריגים להתחייבות לתת מתנה.

להבדיל ממתנה המקויימת מיידית שלנותן אין אפשרות לחרטה, סעיף 5 לחוק המתנה עוסק כאמור בהתחייבות לתת מתנה בעתיד. במקרה של התחייבות לתת מתנה בעתיד, ברור כי הנכס יכול להיות נכס עתידי שעדיין לא נמצא ברשות הנותן וזאת להבדיל ממתנה המקויימת מיידית שאז הנכס חייב להיות כבר ברשות הנותן.

לאחר שאדם התחייב לתת מתנה עליו למלא את חיובו ואם ברצונו לחזור מהתחייבותו עליו למלא אחר ההוראות שבסעיף 5 לחוק המתנה.

א"מ ראבילו בספרו[105] דן בעניין תוקפה של התחייבות לתת מתנה במועדים קבועים. למשל כאשר סבא מתחייב לנכדו כי עד הגיעו לגיל 23 ישלם לו 300 ש"ח בכל 1 לחודש.

א"מ ראבילו סבור כי אם התחייבות זו נעשתה בכתב, מדובר בהתחייבות לתת מתנה. אך יש להדגיש כי לגבי הסכומים שכבר התקבלו מהסבא לנכד מדובר במתנה שכבר הוקנתה והנותן כבר לא יכול לחזור בו. לגבי הסכומים שטרם ניתנו יחול הדין הרגיל הקבוע בסעיף 5 לחוק המתנה, היינו, הנותן יוכל לחזור בו מהתחייבותו אם מילא אחר התנאים הקבועים בסעיף זה.

לגבי התחייבות כפי שתואר לעיל (שהצדדים קבעו מועד סופי) המועד הסופי של ההתחייבות יהיה כאשר הנכד מקבל המתנה יגיע לגיל 23.

אך מה יקרה כאשר הנותן ימות לפני שיגיע המועד הסופי, במקרה כזה, סבור א"מ ראבילו כי החיוב יעבור לעזבון ויהיה קיים עד להגעתו של אותו מועד.

שאלה נוספת שמתעוררת היא במקרה בו מת המקבל לפני המועד הסופי, אזי סבור א"מ ראבילו כי במות המקבל יחדל החיוב וזאת כי הנותן – הסבא רצה לתת לנכדו ולא ליורשיו. למסקנה זו, כותב א"מ ראבילו, יש להגיע גם במותו של הנותן, אם לא ברור שהנותן התכוון לתת את המתנה במועדים קצובים עד להשגת מטרה מסויימת או עד למועד סופי.

ב- תמ"ש 51130/00[106] נדונה תביעה לקיום התחייבות לתת מתנה לאחר שהמתחייב הלך לעולמו. במקרה דנן, בעלה המנוח של הנתבעת נתן לאחותו, התובעת, התחייבות בלתי-חוזרת להעניק לה סכום חודשי עד יום מותה. לאחר מותו התובעת עתרה לקיום ההתחייבות מהנתבעת, היורשת היחידה.

בית-המשפט קבע כי בפועל המנוח לא העניק לתובעת את הסכום החודשי בימי חייו והתובעת לא תבעה ממנו את קיום ההתחייבות בחייו, ועל-כן הצדדים למעשה הסכימו על ביטול ההתחייבות בהתנהגותם, והתובעת אינה יכולה לתבוע את קיומה לאחר מותו של המתחייב, כאשר הוא אינו יכול להזים את טענותיה.

2. דרישת הכתב
המחוקק קבע בסעיף 5 לחוק המתנה כי התחייבות ליתן מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב. וגם במקרה זה, לפי הוראות סעיף 5 לחוק המתנה, יכול נותן המתנה לחזור בו.

דרישת הכתב בהתחייבות לתת מתנה היא הכרחית ומהותית ובלעדיה לא קיימת עסקה ואין התחייבות. מקום שאין בנמצא מסמך בכתב שבו הנותן מתחייב לתת מתנה לא יהיה חיוב בפן המשפטי, ולא ניתן יהיה לחייב את המבטיח-הנותן לתת מתנה למסור מתנתו למקבל.

דרישת הכתב באה להגן מפני פזיזות של נותן המתנה ולהרתיע את הנותן מפני קלות דעת ומאידך דרישת הכתב באה להגן גם על מקבל המתנה בכך שנותן המתנה הוכיח את רצינותו ואת גמירות-דעתו וכך מקבל המתנה יכול להסתמך על התחייבות זו.

לדעתם של המלומדים פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן, בספרם[107]:

"כאשר מתקשר יודע כי תנאי לתקפותה של העסקה, שבה הוא עומד להתקשר, הוא העלאתה על הכתב, הוא יקדיש מן הסתם מחשבה נוספת לבחינת רצונו האמיתי להתקשר באותה עסקה. הניסיון האנושי מלמד כי דברים שבכתב מבטאים יתר כובד ראש מדברים שבעל-פה. דרישת הכתב מבטיחה את המתקשר מפני קלות הדעת והפזיזות העשויות להיות כרוכות בהבטחות הניתנות בעל-פה."
יפים לכך דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) זוסמן ב- ע"א 726/71[108] בקובעו:

"ברור הדבר ונעלה מכל ספק הוא, שדרישת הכתב היא דרישה מהותית, מפני חשיבות העסקה, שלא יתקשר בה אדם בחפזון. כך הוסבר הצורך בעשיית המסמך בדברי ההסבר להצעת חוק המתנה (הצעות חוק 669, בעמ' 368), ובוויכוח על הסעיף בכנסת עשה שר המשפטים השוואה עם חוקים נכריים, המחייבים כולם עשיית מסמך, פעמים אפילו מסמך נוטריוני (דברי הכנסת, כרך 44, בעמ' 82)."
ומפי כב' השופט מ' לנדוי ב- ע"א 11/75[109]:

"... שגם דרישת המסמך בכתב בסעיף 5(א) היא דרישה מהותית, כי היא 'עשויה להרשים את המתחייב ברצינות מעשהו ולהגן עליו מפני חפזון'. בהתחייבות לתת מתנה דווקא דרושה ערובה פורמלית כזאת במיוחד, כי הרי המדובר בהתחייבות "חד-צדדית" הטעונה אותו יישוב הדעת שהעלאת הדברים על הכתב מבטיחה אותו, פן ייכשל אדם באמירה בעלמא הנאמרת בפזיזות על-פי איזה מניע החולף בן רגע..."
וכן דברי כב' השופטת ד' דורנר ב- ע"א 2215/00[110]:

"דרישת הכתב על-פי סעיף 5 לחוק המתנה היא מהותית. היא מבטיחה את רצינותה של ההבטחה הדרושה, במיוחד באשר המתנה משקפת את כוונת הנותן להעשיר את המקבל ללא קבלת תמורה. הכתב מגן על נותן המתנה מפני החלטה ספונטנית ובלתי-שקולה."
המסמך שמגלם את ההתחייבות של נותן המתנה לאו דווקא צריך להיערך בלשון התחייבות אלא העיקר שמן המסמך עולה כי ברצונו של הנותן לתת מתנה למקבל.

א"מ ראבילו בספרו[111] סבור כי:

"המסמך צריך להראות את רצינות המועמד, כך שדי יהיה בחתימת תצהיר הנעשה לפני עורך-דין ונחתם בצורה חגיגית (כדי לקדם את ביצוע העברת הנכס) כדי לצאת ידי חובת המסמך בכתב."
א"מ ראבילו מוסיף כי:

"ייתכן שיהיו מצבים שבהם, בגלל מהות היחסים בין הנותן למקבל, נוכל להסתפק בידיעת המקבל על התחייבות בעל-פה, כשהוא סומך על כך שהנותן יסדיר את העניין גם מבחינה פורמלית."
ב- ע"א 588/81[112] כב' השופט א' ברק[113] קבע את הפרטים שהמסמך שמגלם את ההתחייבות לתת מתנה צריך לכלול. ואלה הם:

1. שמות הצדדים להסכם;
2. פירוט הנכס נשוא ההסכם;
3. מהות העסקה המתבצעת.
המחוקק אינו דורש הסכמה בכתב לקבלת ההתחייבות מצד המקבל. חזקת ההסכמה שבסעיף 3 קיימת גם לגבי התחייבות לתת מתנה מצידו של המקבל כל עוד לא הביע המקבל התנגדות לקבל את ההתחייבות.

אם הנותן מקיים את התחייבותו ונותן את המתנה למקבל, עם ביצוע ההתחייבות (הקניית המתנה למקבל) אין אפשרות לחזור מן המתנה, והמתנה הופכת להיות מתנה רגילה. חשוב לציין, כי אם עסקינן במתנה במקרקעין עיקרון זה לא חל ויש לקיים את ההוראות המופיעות בחוק המקרקעין.

סעיף 8 לחוק המקרקעין מקביל לסעיף 5 לחוק המתנה. יפים הם דבריו של כב' השופט י' זוסמן ב- ע"א 726/71[114] כאשר נדרש להשוואה בין סעיף 8 לחוק המקרקעין לפיו התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב לבין הוראות בחוקים אחרים. וכך קבע בפסק-דינו:

"במרבית החוקים שהובאו לפנינו על-ידי הפרקליטים המלומדים לצורך השוואה עם סעיף 8 לחוק המקרקעין אין בידי להסתייע, אך חוק אחד יוצא מכלל זה, הוא חוק המתנה. נוכח דברי ההסבר האמורים שהושמעו בכנסת מובן על שום מה חוק זה עשוי לשמש מורה-דרך. חוק המתנה שאוזכר על-ידי יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט הוחק על-ידי אותה כנסת (השישית) כשנה לפני חקיקת חוק המקרקעין, וגם על-פי סעיף 5(א) שבו, 'התחייבות (לתת מתנה בעתיד) טעונה מסמך בכתב.' כאן, בחוק המתנה, אפילו לא מצינו כותרת-שוליים "צורתה של התחייבות", ואף-על-פי-כן ברור הדבר ונעלה מכל ספק הוא, שדרישת הכתב היא דרישה מהותית, מפני חשיבות העסקה, שלא יתקשר בה אדם בחפזון. כך הוסבר הצורך בעשיית המסמך בדברי ההסבר להצעת חוק המתנה (הצעות חוק 669, בעמ' 368), ובוויכוח על הסעיף בכנסת עשה שר המשפטים השוואה עם חוקים נכריים, המחייבים כולם עשיית מסמך, פעמים אפילו מסמך נוטריוני (דברי הכנסת, כרך 44, בעמ' 82). ראה גם ד"נ 13/67 "בחן" נ' רוזנצוויג, פ"ד כב(1) 569 (1968) (בעמ' 578, שם) לעניין הדין הצרפתי.
אגב, הצד השווה שבסעיף 8 לחוק המקרקעין ובסעיף 5(א) לחוק המתנה הוא, שבשניהם דרוש הכתב רק כדי ליתן תוקף להתחייבותו של הנותן. גם הסכמתו של מקבל המתנה אינה צריכה מסמך. והטעם לכך מובן (סעיפים 2 ו- 3 לחוק המתנה)."
ב- ע"א 6369/98[115] נפסק:

”במקרה הרגיל עוברת המתנה אל מקבלה ברגע מסירת המתנה או מסירתו של כתב המתנה לידיו. כשמדובר במתנה במקרקעין, חלות הוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק המקרקעין, שמגדירים מהי עסקה במקרקעין ומציינים כי פעולת העברת הבעלות במקרקעין מסתיימת רק בעת רישום הבעלות על-שם מקבל הזכות. פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עסקת מתנה במקרקעין. סיטואציה משפטית זו איננה נובעת מרצונם של הצדדים ליצור עסקה בלתי-מושלמת, אלא מקורה הוא במיזוג תוכנן של הוראות חוק המקרקעין והוראות חוק המתנה.”
ב- ה"פ (ת"א) 416/80[116] המשיב 1 (האב) העניק מתנת מקרקעין, מגרש של 500 מ"ר, למשיב 2 (הבן). לאחר הענקת המתנה ולפני שהעסקה הושלמה ברישום בלשכת רישום המקרקעין משיב 2 מכר את המגרש למבקש.

משיב 1 התנגד נחרצות למכירה זו וטען כי העניק את הקרקע לבנו כדי שיוכל לבנות עליה ולא למטרות מסחר.

המבקש מבקש לקבל פסק-דין שיצהיר כי הוא בעליו של המגרש וכי הוא רשאי להירשם כבעל הזכויות במגרש בלשכת רישום המקרקעין.

בית-המשפט המחוזי בפני כב' השופט מ' טלגם דחה את התביעה ופסק:

1. מעיון בחומר הראיות עולה כי לא קיים ספק שהאב לא סתם העניק מתנה לבנו, האב העניק לבנו את המתנה ובצידה הטיל חיוב
(modous) על בנו – בניית בתו על הקרקע.
2. במתנה שבצידה חיוב – ביצוע החיוב הוא גבול להקניה. מעשית, המקבל מקבל פחות אך ההתעשרות הנובעת מהמתנה היא מלאה. הנטל מחייב, אך אינו מתלה או מפסיק.
3. במקרה דנן עסקינן בהתחייבות לתת מתנה מאחר שמדובר במתנה במקרקעין, רק מאותו רגע בו אישר הרשם את העסקה לרישום בלשכת רישום המקרקעין תהיה המתנה מקויימת והנותן לא יהיה רשאי לחזור בו ממנה.
4. כל עוד לא הושלמה המתנה בוודאי נמצא הנותן במצב המאפשר לו את ביטולה ונראה שאפילו לאחר הרישום יכול היה לתבוע את קיום החיוב.
5. מעיון בחוזה המתנה עולה כי כל העסקה אין לה תוקף וזאת מאחר שסעיף 13 לחוק המקרקעין קובע בפירוש ש"אין תוקף לעסקה בחלק מסויים במקרקעין..." ואילו המכר מתיימר להעביר חלק מסויים שהוא 500 מ"ר מתוך חלקה פלונית שאינה מחולקת, תוך שהוא קובע לו גבולות מפורטים כחלקה מסויימת.
6. התנהגותו של הבן, מקבל המתנה, לסחור באדמת האב שניתנה לו כמתנה על-מנת שישתכן בה ויקשור עצמו לסביבתו המיידית של האב הזקן – הוא מעשה המעיד על כפיות טובה.
7. התנהגותו של הבן עולה עד כדי התנהגות מחפירה ובעקבות התנהגות זו האב יכול לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה לפי סעיף 5(ג) לחוק המתנה.
8. הסכם מתנה במקרקעין טעון מסמך בכתב מכוח דרישת הכתב הן בחוק המתנה והן בחוק המקרקעין.
ב- תמ"ש 20512/01[117] הנתבעת ביקשה כי בית-המשפט יכיר בצוואה הדדית כמקיימת את הדרישה למסמך בכתב שבסעיף 5 לחוק המתנה וכך פסק כב' השופט פ' מרכוס:

"הלכה פסוקה היא, כי התחייבות שנתן פלוני להעניק במתנה מרכושו לאחר, מתוך כוונה שההתחייבות תקוים עוד בחייו של המעניק (כגון התחייבות לתת מתנה שניתנה בתצהיר, ללא תלות במות המעניק), תקפה אף אם נפטר המעניק לפני שהושלמה המתנה, ויורשיו יהיו כפופים להבטחה זו, ולא יוכלו לחזור ממנה (ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639; ע"א 157/85 פלדמן נ' שדה, פ"ד מג(1) 170). התחייבות מסוג זה נשלטת על-ידי סעיף 5 לחוק המתנה. להבדיל, כאשר הנותן מתכוון להנחיל את רכושו לאחר מותו, נדרשת לצורך כך צוואה, וסעיף 5 לחוק המתנה אינו חל (סעיף 8(ב) לחוק הירושה; ע"א 2215/00 ג'ורי נ' דנגור, פ"ד נו(3) 932)."
כב' השופט פ' מרכוס קבע בפסק-הדין כי לא ניתן לראות בצוואה הדדית כמקיימת את הדרישה למסמך בכתב שבסעיף 5 לחוק המתנה.

3. זכות החזרה של נותן המתנה הינה אישית ואיננה עוברת למנהל העזבון או יורשיו
זכות החזרה של הנותן היא אישית ואין היא עוברת לאחר. משכך, זכות החזרה אינה עוברת למנהלי העזבון או ליורשיו של הנותן. זכות החזרה באה להבטיח למתחייב אפשרות לחרטה.

יפים הם דבריו של כב' השופט (בדימוס) עמוס זמיר ב- ו"ע 1065/07[118]:

"בפסק-הדין ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי (ע"א 11/75, פ"ד ל(1) 639) אומר כב' בית-המשפט העליון כי:
'החזרה לפי סעיף 5(ב) (לחוק המתנה – עמ' ז') היא זכות אישית הבאה להבטיח 'מקום חרטה' למי שהתחייב לתת מתנה... כל זה נוגע לתחום הפרטי של הנותן, השמור לו עצמו בלבד, וממילא אינה עוברת זכות אישית זו לא למנהלי עזבונו ולא ליורשיו.'
ובפסק-דין גורי נ' דנגור (ע"א 2215/90, פ"ד נו(3) 932) אומר כב' בית-המשפט העליון דברים אלו:
'על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, יכול המתחייב לחזור בו מן המתנה, שהיא התחייבות חד-צדדית, אם לא ויתר על זכותו זו בכתב... ברם הזכות לחזרה של הנותן היא אישית ואין היא עוברת לעזבונו. אכן, העזבון חייב לכבד את רצון המת. כך שאם הנותן נפטר, הופכת התחייבותו לבלתי-הדירה.'
כאשר התחייבות ליתן מתנה היא סופית אם הנותן נפטר (אין מי שיכול לבוא במקומו לחזור בו ממתנה), על אחת כמה וכמה שנתינת מתנה בפועל היא אישית ורק הנותן יכול לבטלה. במקרה הנדון בפנינו, נותן המתנה, אבי העוררים, נפטר, ולכן המתנה שלו היא סופית ובלתי-הדירה."
וב- תמ"ש (ת"א-יפו) 59181/06[119] נפסק כי:

"זכות החזרה מהמתנה היא זכות אישית המוקנית למנוח בלבד, ולאחר מותו אינה עוברת לעזבונו או ליורשיו. היורשים אינם רשאים להפעיל את זכות החזרה מהמתנה.
ב- ע"א 2698/00 ג'ירייס נ' פהמי, תק-על 2001(2) 513 (2001) פסק בית-המשפט העליון:
'המתנה שהתחייב המנוח ליתן למשיב 1 לא הושלמה, משהזכויות במקרקעין שביקש להעביר לא נרשמו על-שם המשיב 1 בלשכת רישום המקרקעין (סעיף 7 לחוק המקרקעין), אלא שהמנוח לא חזר בו מן המתנה, ויורשיו אינם רשאים לחזור מן המתנה במקומו הוא ... כיוון שכך תקפה ההתחייבות ליתן מתנה גם לאחר מותו של המנוח, וניתן יהיה להשלימה, אם ינקטו הצעדים הדרושים על-פי חוק המקרקעין. מכל מקום, לא יכול היה המנוח להוריש בצוואה שערך יותר ממה שיש לו, ועל-כן הנכסים שהוריש כפופים להתחייבות שאין חזור ממנה'."
4. חזרה מההתחייבות – שינוי מצב לרעה ומשמעות הוויתור
על-פי סעיף 5 לחוק המתנה, הכלל הוא, כי נותן המתנה רשאי לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. לכלל זה קיימים שני סייגים:

האחד, אם מקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות לקבל מתנה.

השני, אם נותן המתנה ויתר בכתב על רשות זו.

ב- ה"פ 739/04[120] נפסק מפי כב' השופט ר' שטראוס כי הנטל לטעון ולהוכיח שנותן המתנה מנוע מלחזור בו מוטל על מקבל המתנה ולא על נותן:

"על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה, ואם עשה כן – תבוטל ההתחייבות כאילו לא נעשתה כלל. זכות זו הוגדרה בצורה רחבה מאוד, על פיה, אין נותן המתנה חייב ליתן כל הסבר או סיבה לחזרתו מן המתנה ואינו חייב גם במתן הודעה רשמית למקבל המתנה על חזרתו מן המתנה (מ. אלפרדו ראבילו...) אכן החוק סייג במעט את זכות החזרה, כך נקבע בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, כי זכות החזרה לא תעמוד לו לנותן המתנה, מקום שמקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות או במקום שהנותן עצמו ויתר בכתב על זכותו לחזור בו מן המתנה. ודוק: הנטל לטעון ולהוכיח שנותן המתנה מנוע מלחזור בו מוטל על מקבל המתנה ולא על נותן המתנה (ע"א 760/83 פילובסקי נ' זילטני, פ"ד לט(4) 279).
... מכל האמור לעיל עולה, כי ברגע שהודיע המבקש על רצונו לבטל את ההתחייבות ליתן מתנה, גם בלא שנתן סיבה, היה מוטל על המשיבה 1 להראות ולהוכיח שהיא יכולה לחסות תחת אחד הסייגים האמורים בסעיף 5(ב) לחוק המתנה."
עוד נקבע בפרשת יחיאל שליט שלעיל, כי כאשר עסקינן בנכס מקרקעין, וכל עוד לא נרשמה העברה בלשכת רישום המקרקעין, הסכם המתנה, אין בו, אלא, התחייבות לעתיד של הנותן ליתן המתנה[121].

ב- תמ"ש 15650/02[122] נפסק מפי כב' השופטת א' פריאל כי:

"משנערך מסמך בכתב התקיים התנאי הנקוב בסעיף 5(א) לחוק המתנה... סעיף 5(ב) קובע כלל לפיו רשאי נותן המתנה לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה. נפסק, כי אין להעניק למקבל המתנה הגנת יתר, שכן בהיות עסקת המתנה עסקה ללא תמורה '... ובכך אינטרס ההסתמכות שככלל ראוי להגנה, מתגמד.' (ראה ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, פ"ד נד(4) 409 (2000))... לכלל זה שני סייגים, שניהם בסעיף 5(ב) לחוק המתנה. האחד, אם מקבל המתנה שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות לקבל מתנה. השני, אם נותן המתנה ויתר בכתב על זכותו לחזור בו מהתחייבותו... לפי לשון סעיף 5(ב) לחוק המתנה כדי להיכלל בתוך הסייג חייב הוויתור להיות בכתב..."
לפי לשון סעיף 5(ב) לחוק המתנה המחוקק נקט בלשון "שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות". המחוקק לא ציין אם התכוון לשינוי מצבו לרעה של המקבל או לשינוי לטובה של מצבו של המקבל.

עיקרה של הוראה זו היא, כאשר המתחייב לתת מתנה יבקש לחזור בו מהתחייבותו. משמעות השינוי שחל אצל המקבל תובא בחשבון רק כאשר ההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אצל המקבל. לא כל שינוי מינורי וקל ערך יחסום את האפשרות לחזור מן המתנה.

וכך נפסק ב- ע"א 760/83[123] מפי כב' הנשיא מ' שמגר:

"סעיף 5(ב) נקט לשון 'שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות', ואין צורך שנדון כאן בשאלה אם המחוקק נתכוון לשינוי לרעה או לשינוי לטובה. דומה כי אין לקבוע סייגים ותחומים כי עיקרה של אמירה זו מכוון לכך שההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אשר אותו יש לשקול מבחינת משמעותו, כאשר המתחייב מבקש לחזור בו מהתחייבותו. במילים אחרות, משמעותו של השינוי בעת ביטול ההתחייבות היא הקובעת ולא דווקא האפקט המיידי שלו, כאשר התהווה מעיקרו. זאת ועוד, אין להניח כי הכוונה לכל שינוי שולי וקל-ערך ולא כל שינוי חוסם חזרה מכל מתנה. יש לקרוא את הדברים תוך מתן משקל לזיקתם ההגיונית של הנושאים זה לזה ואלו הם בהקשר זה המתנה ומהותה, מחד גיסא, והשינוי ומהותו מאידך גיסא... מהותו של שינוי כגורם משפיע לפי סעיף 5(ב) נמדדת לאור אופי השלכותיו על מי שמצפה למתנה, ובין היתר גם לפי מידת היותו בלתי-הדיר. ככל שהמתנה יקרה יותר והשינוי שולי יותר או ניתן להחזרה לקדמותו בדרך קלה והוגנת, גם מצטמצמת הנטיה לראות את ההתחייבות כבלתי-הדירה."
כב' השופט ת' אור חזר על דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר לעיל ב- 476/89[124]:

"גם אם יש לפרש את ההסכם, כהתחייבות של המערערים והמשיבה לתת לאב את דירת הגג במתנה, אין בכך, בנסיבות המקרה, להועיל למערערים. אכן, על-פי סעיף 5(ב) לחוק המתנה רשאי המתחייב לתת מתנה לחזור בו ממנה, ועל סעיף זה מסתמכים המערערים בטענותיהם; אך על-פי סייג שבסעיף, רשאי הנותן לחזור בו מההתחייבות – 'כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות'. הסייג מדבר על "שינוי מצב" על-ידי המקבל. "שינוי מצב לרעה" לא נאמר בו. (ראה מ"א ראבילו חוק המתנה – התשכ"ח-1968 מתוך הקובץ פרוש חוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי) 108). בהקשר זה נקבע ב- ע"א 760/83 פילובסקי נ' זילטני, פ"ד לט(4) 274, 279: 'דומה כי אין לקבוע סיגים ותחומים. עיקרה של אמירה זו (שינוי מצב בהסתמך על ההתחייבות – ת"א) מכוון לכך, שההתחייבות היתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי אשר אותו יש לשקול מבחינת משמעותו כאשר המתחייב מבקש לחזור בו מהתחייבותו... אין להניח כי הכוונה לכל שינוי שולי וקל ערך, ולא כל שינוי חוסם חזרה מכל מתנה. יש לקרוא את הדברים תוך מתן משקל לזיקתם ההגיונית של המתנה ומהותה מחד גיסא, והשינוי ומהותו מאידך גיסא. מהותו של שינוי כגורם משפיע לפי סעיף 5(ב) נמדדת לאור אופי השלכותיו על מי שמצפה למתנה, ובין היתר לפי מידת היותו בלתי-הדיר. ככל שהמתנה יקרה יותר וככל שהשינוי שולי יותר או ניתן להחזרה לקדמותו בדרך קלה והוגנת כך מצטמצמת הנטיה לראות את ההתחייבות כבלתי-הדירה'. דין "שינוי המצב" בא להגן על מקבל ההבטחה התמים, אשר הסתמך עליה בתם-לב, ואשר ביצע בעקבותיה ובהסתמך עליה פעולות בלתי-הדירות. אך לא בכל מקרה של שינוי מצב כלשהו ובכל נסבות לא יוכל נותן המתנה לחזור בו ממנה. המחברים ד' פרידמן ונ' כהן בספרם חוזים חלק א' מזכירים סייגים לתחולת דין "שינוי המצב". הם מזכירים בהקשר זה שכדי שיחול דין זה צריך ששינוי המצב יהיה משמעותי, ולא שינוי של מה בכך; שינוי המצב צריך שיהיה קודם שנודע למקבל על כך שנותן ההתחייבות חזר בו; וכן צריך שהשינוי יעשה בתום-לב. (ראה שם בעמ' 489). בענייננו, שינה האב את מצבו בצורה משמעותית וברורה, בנסבות אשר יש בהן לשלול את זכות המערערים לחזור בהם מהתחייבותם. ראשית, על יסוד ההסכם אשר הבטיח לו את שלש הדירות, לרבות דירת הגג, אותה ייעד למגוריו, הסכים האב להריסת בית המגורים בו התגורר אשר עמד על החלקה. שנית, הוא השקיע כספים רבים בדירה לשם התאמתה לצורכיו, וגם נשא בתשלום מס השבח ביחס לדירה זו."
ב- ה"פ (ת"א) 981/83[125] המבקש הוא חותנה של המשיבה 2 אשר נשואה לבנו. המשיב 1 הוא אביה של המשיבה 2. המבקש חתם על יפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר. על-פי ההוראות שבייפוי-הכוח, הוא מייפה את כוחו של המשיב 1 להעביר במתנה (ללא תמורה) למשיבה 2 דירה שבבעלות המבקש.

המבקש בנוסף חתם על שני תצהירים וטופס מס שבח. למרות זאת, לא בוצע רישום העברת הדירה על-שמה של המשיבה 2 בלשכת רישום המקרקעין, אלא רק נרשמה הערת אזהרה בדבר קיומו של יפוי-הכוח הבלתי-חוזר.

המבקש מבקש בתביעתו זו להכריז על בטלותו של יפוי-הכוח הבלתי-חוזר. השאלה שעלתה לדיון היא האם רשאי היה המבקש לחזור בו ממתנתו.

כב' השופט י' גרוס פסק כי מאחר ומדובר במתנה שלא הושלמה, בהיותה מתנה במקרקעין שלא נרשמה, רשאי הנותן לחזור בו ממתנתו כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות למתן המתנה.

נטל הראיה בשאלה אם מקבל המתנה שינה מצבו, חל על מקבל המתנה. על מקבל המתנה להוכיח באופן מפורט ומדוקדק כי אכן חל שינוי מהותי כתוצאה מההתחייבות.

בית-המשפט דחה את טענתם של המשיבים בדבר ביטול זכאות משכנתה וקבע אין די בה כדי להוות שמץ הוכחה.

על המקבל להוכיח שההתחייבות היא שהיתה הגורם הסיבתי שהביא לשינוי, אשר אותו יש לשקול מבחינת משמעותו. משמעות השינוי בעת ביטול ההתחייבות היא הקובעת ולאו דווקא האפקט המיידי שלו, כאשר התהווה מעיקרו.

עוד פסק כב' השופט י' גרוס כי די בעצם הגשת תביעה כדי להוות חזרה ממתנה.

כפי שנראה להלן, המחוקק קבע כי ויתור על זכות החזרה של נותן המתנה ייעשה בכתב בלבד. דרישה זו, באה להדגיש את רצינות ההחלטה ולהביא את המתחייב למחשבה נוספת בטרם ייתן את רכושו לאחר ללא כל תמורה.

מכאן, שדרישת הכתב לצורך הוויתור הינה דרישה מהותית ומשמעותית. אולם, מדברים אלו מתחייב גם, שצריך להיות ברור שנותן המתנה היה מודע לכך שהדין התיר לו לחזור בו מן ההתחייבות והוא מדעתו בחר לוותר על זכות זו במסמך שבכתב.

זאת ועוד. מפסיקת בתי-המשפט עולה כי אין כל מניעה שהסכם המתנה עצמו יגלם גם את ויתורו של נותן המתנה על זכות החזרה[126] ובשים-לב, לדרך הפרשנות הראויה לסייג זה כפי שזו נקבעה ב- ע"א 6369/98[127]:

"אין להתעלם מכך שהוויתור על זכות החזרה הינו סייג לכלל שבהתחייבות לעשות מתנה מוענקת לנותן זכות לחזור בו ממנה. על-כן, יש לתת לסייג זה פירוש מצומצם, כך שיש להקפיד בנתונים שמהם ניתן להסיק ויתור על זכות החזרה. זאת ועוד, מסקנה זו מתיישבת עם התחושה שאין להעניק למקבל בעסקת מתנה הגנת-יתר ומשקפת אותה שכן, עסקה זו נעשתה ללא תמורה כלשהי מצד המקבל, ובכך אינטרס ההסתמכות שככלל ראוי להגנה, מתגמד."
בפסיקה נקבע כי הוויתור על זכות החזרה איננו צריך להיות מפורש ודי יהיה בכך שיעלה מן הכתב בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים[128] ועל כך עמד בית-המשפט ב- ע"א 404/84[129]:

"הוויתור יכול להיות באותו מסמך שבו כתובה ההתחייבות או במסמך אחר, באותו מועד שבו ניתנה ההתחייבות או במועד מאוחר יותר. הוא אינו חייב להיות במילים מפורשות, ודי אם הוא משתמע מן הכתוב."
בפרשת סעתי שלעיל לא היה קיים מסמך מלבד ייפוי-הכוח לעורך-הדין להעברת הנכס. נקבע על-פי דעת הרוב, וזו הדעה המקובלת גם כיום, כי ייפוי-כוח בלתי-חוזר יכול ויגלם גם את עסקת המתנה וגם את הוויתור, האמור בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, לפיו נותן המתנה ויתר על האפשרות לחזור בו מהתחייבותו.

ב- ע"א 493/91[130] בית-המשפט העליון דן שוב בעניין תוקפו של ייפוי-כוח בלתי-חוזר כמסמך המגלם את הוויתור בכתב על הזכות לחזור מהתחייבות לתת מתנה. בית-המשפט העליון בפסק-דינו של כב' השופט ת' אור חזר שוב על ההלכות שנקבעו בפרשת סעתי. וכדבריו:

"... יש בחתימת יפוי-הכוח על-ידי המשיב ויתור בכתב מצידו על זכותו לחזור בו מן המתנה, באין כל ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת מיפוי-הכוח, לוותר על זכותו של המשיב לחזור בו מההתחייבות ליתן את הנכסים במתנה למערערים... העולה מן האמור לעיל הוא, שלמשיב לא עמדה זכות לחזור בו מן המתנה לפי סעיף
5(ב) לחוק המתנה, וזאת משום שחתם על יפוי-כוח בלתי-חוזר לשם העברת הבעלות במקרקעין בהתאם להסכם, אשר בחתימתו עליו ויתר על זכות החזרה מהמתנה."
ב- ע"מ 403/06[131] נדונה השאלה האם המבקשת רשאית לחזור בה מהמתנה בגינה ניתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר. כב' השופט י' עמית בפסק-דינו סקר את הפסיקה בנושא ולבסוף הביע את דעתו בעניין כפי שיובא להלן:

"האם ייפוי-כוח בלתי-חוזר מעין זה, כמוהו כויתור בכתב על זכות החזרה ממתנה? אסקור להלן את גישת הפסיקה בנושא זה. בפרשת סעתי (הדגשת המחבר) נחלקו הדעות לגבי נפקותו של ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר. השופטת נתניהו (הדגשת המחבר) גרסה, שיש להפריד בין עסקת השליחות לבין עסקת המתנה ואין להסיק ממתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר, שהמתחייב ויתר על זכות החזרה מן המתנה. לשיטתה, אין ליתן משקל לכך שבייפוי-הכוח נאמר שהוא בלתי-חוזר, באשר 'הוראה כזו, שמקובל לכלול ביפויי-כוח בלתי-חוזרים, אין בה אלא ביטוי למצב המשפטי כי ייפוי-כוח שניתן להבטחת זכויות של אחר שמימושן תלוי בו, אינו נתן לביטול והוא מקשר את מיפה הכוח ואת הבאים מכוחו'."
כב' השופטת בן פורת חלקה על כב' השופטת נתניהו. לדעתה, מתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר מהווה ויתור על זכות החזרה מהמתנה. לגישתה:

"היותו של יפוי-הכוח לגבי מתנה-בלתי-מותנית 'בלתי-חוזר' מצביע כרגיל על ויתור מצד הנותן על הרשות שמעניק לו החוק הנ"ל לחזור בו מן המתנה... יתכנו אולי נסיבות יוצאות דופן, או הוראה בגוף ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר, שיובילו למסקנה שאין בו משום ויתור. אולם כרגיל, זו דעתי, פירושו של ייפוי-כוח כזה – כאשר המתנה אינה מותנית – הוא ויתור מצד הנותן על זכות-החזרה.
עמדתו של השופט בך (הדגשת המחבר) לגבי נפקותו של ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר "רכה" מזו של השופטת בן פורת (הדגשת המחבר). לגישתו, חתימה על ייפוי-כוח בלתי-חוזר כשלעצמה, אינה קונקלוסיבית. עם זאת, העובדה שנאמר בייפוי-הכוח שהינו "בלתי-חוזר" מצביעה על כוונת החותם שלא יחזור בו מההתחייבות הכלולה במסמך. גם השימוש בזמן הווה במסמך ייפוי-הכוח מלמדת על עשיית מעשה שאין חזרה ממנו, ולבסוף 'חשיבות נודעת לעניין זה גם לסעיף האחרון של ייפוי-הכוח, בו נאמר כהאי לישנא: 'ייפוי-כוח זה הינו בלתי-חוזר, הואיל וזכויותיו של הנהנה הנ"ל תלויות בו. והוא יחייב אותי ואת יורשי לאחר מותי.' במשפט זה רואה השופט בך (הדגשת המחבר) הבעת כוונה סופית להעביר את הנכס לנהנה. בית-המשפט קמא סמך את פסק-דינו על דברי השופטת נתניהו בפרשת סעתי, אך כפי שהראינו לעיל, השופטת נתניהו היתה בדעת מיעוט בנקודה זו. (במאמר מוסגר: על הלכת סעתי נמתחה ביקורת של המלומד גד טדסקי במאמרו "הרשאה בלתי-הדירה לביצוע מתנה לאדם שלישי" משפטים יט (תשמ"ט) 205. לגישתו של טדסקי (הדגשת המחבר), במצב הדברים הרגיל, אין לראות בייפוי-הכוח מסמך המגלם גם התחייבות לתת מתנה וגם שליחות לביצוע המתנה, אם כי הוא מסכים לגישה שייפוי-כוח בלתי-חוזר כמוהו כויתור על זכות החזרה מהמתנה).
"סיבוב נוסף" בשאלה אם מתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר כמוהו כויתור בכתב על זכות החזרה, אנו מוצאים ב- ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנאששיבי (הדגשת המחבר), פ"ד מה(5) 410 (1991) (להלן: "טוקאן"). באותו מקרה, נדונו שתי עסקאות סותרות. בעסקה הראשונה חתמה בעלת הנכס, אישה קשישה בגילה, על ייפוי-כוח בלתי-חוזר להעביר את המקרקעין שבבעלותה על-שם אחיינה, לאחר שנטל על עצמו: 'לדאוג לפרנסתה, לנהל את ענייניה, ולשמור עליה 'מבחינה רפואית וחברתית ונפשית'. כשנה לאחר מכן, חתמה בעלת הנכס על ייפוי-כוח בלתי-חוזר להעברת אותם מקרקעין ללא תמורה לגיסתה, והעסקה הושלמה ברישום. דעות השופטים נחלקו בשאלה אם העסקה הראשונה היתה עסקת מתנה או עסקה בתמורה. נושא זה אינו מענייננו ונתמקד בסוגיית ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר. השופטים מצא ונתניהו (הדגשת המחבר) נחלקו לגבי נפקותו של יפוי-הכוח הבלתי-חוזר. השופטת נתניהו (הדגשת המחבר) חזרה ודבקה בעמדתה בפרשת סעתי (הדגשת המחבר), לפיה אין להסיק ממתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר ויתור על זכות החזרה מן המתנה. ואילו השופט מצא (הדגשת המחבר) – שגרס (כמו השופט בך) כי העסקה הראשונה היתה עסקת מכר – התבטא בהערת אגב, שאם היה מגיע למסקנה שמדובר בעסקת מתנה, הרי שבגוף ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר, גלום גם ויתור בכתב על הזכות לבטל את המתנה. לדבריו: 'אם הוא (ייפוי-הכוח – י.ע.) – מהווה מסמך היוצר מתנה, חובה עלינו לייחס משמעות פרשנית גם למוצהר בו מפי המשיבה, לאמור: 'היות וייפוי-כוח זה ניתן לטובת צד ג' (בן אחותי הנ"ל) ושזכויותיו עומדים ותלויים בייפוי-כוח זה הוא יהיה בלתי-חוזר ולא תהיה לי רשות לבטלו או לשנותו'. אם אכן במתנה עסקינן, הרי, לדידי, הצהרה זו מן הדין שתתפרש כוויתור מצד המשיבה על הרשות הנתונה לה, בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, לחזור בה מן המתנה. למען האמת, אני מתקשה לראות פירוש אפשרי אחר להצהרה זו. אם נסכם הילוכנו עד כאן, מול דעתה של השופטת נתניהו בפרשת סעתי ובפרשת טוקאן, הביעו השופטים בך, בן פורת ומצא את דעתם כי ייפוי-כוח בלתי-חוזר מגלם ויתור על זכות המתנה (הדגשת המחבר). עמד על כך השופט חשין (הדגשת המחבר) ב- ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330 (1992): 'יש אומרים כי גם יפוי-הכוח הבלתי-הדיר הינו ויתור כהוראת הדיבור בסעיף 5(ב) להסכם המתנה, ויש אומרים אחרת (ראה: ע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477; ע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי...'. הנושא נדון שוב ב- ע"א 493/91 מזרחי נ' מזרחי (הדגשת המחבר), פ"ד נ(1) 199 (1996). באותו מקרה, אחד האחים, שקיבל את נכסי האב במתנה, התחייב להעבירם בחלוקה שווה בין כל האחים, ובד-בבד עם חתימת ההתחייבות, חתם על ייפוי-כוח בלתי-חוזר. לימים, ביקש אותו אח לחזור בו מהמתנה בטענה שכל עוד לא הסתיימה המתנה ברישום, הוא זכאי לחזור בו. השופט אור (הדגשת המחבר), סוקר את הלכות סעתי וטוקאן בשאלה אם ייפוי-כוח בלתי-הדיר מהווה "ויתור בכתב" על זכות החזרה לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, ומצרף דעתו לדעת הרוב שם: 'נראה לי שהמסקנה אליה הגיע בית-המשפט בשתי הפרשות ההן צריכה לחול גם בענייננו. דהיינו, שיש בחתימת ייפוי-הכוח על-ידי המשיב ויתור בכתב מצידו על זכותו לחזור בו מן המתנה, באין כל ראיות שתסתורנה את הכוונה המשתמעת מיפוי-הכוח, לוותר על זכותו של המשיב לחזור בו מההתחייבות ליתן את הנכסים במתנה למערערים... ראוי להוסיף, שבמקרים בהם נעשה הוויתור על זכות החזרה ממתנה בייפוי-כוח בלתי-חוזר, יש משנה-תוקף לכוונת הוויתור ... לאור העובדה כי סיווגה של העסקה בתור התחייבות לתת מתנה בעתיד הוא סטטוטורי, ניתן להניח כי נותן המתנה הניח כי בחתימתו על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר הוא מוותר על זכותו לחזור בו מן המתת, ואולי אף ניתן להניח כי נותן המתנה התכוון להשלים, ככל הניתן, את כל הפעולות הדרושות מצידו לשם השלמת העברת הקניין במתנה, על-ידי החתימה על ייפוי-הכוח האמור. העולה מן האמור לעיל הוא, שלמשיב לא עמדה זכות לחזור בו מן המתנה לפי סעיף
5(ב) לחוק המתנה, וזאת משום שחתם על ייפוי-כוח בלתי-חוזר לשם העברת הבעלות במקרקעין בהתאם להסכם, אשר בחתימתו עליו ויתר על זכות החזרה מהמתנה. השופטים טל וטירקל (הדגשת המחבר) הצטרפו אל השופט אור (הדגשת המחבר), כך שהשורה התחתונה בפסיקה כיום היא, שייפוי-כוח בלתי-חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מהמתנה (הדגשת המחבר). דעתה של השופטת נתניהו בפרשת סעתי, נותרה איפוא בבדידותה (הדגשת המחבר). נציין כי על הלכה זו נמתחה ביקורת מלומדים. ראבילו בספרו חוק המתנה (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי), התשנ"ז-1996, גורס שיש להתחקות אחר הרקע העובדתי, שהרי לא תמיד הצדדים מבינים את מהות ייפוי-הכוח (שם, עמ' 369). כבודה של הביקורת במקומה, אך הלכת בית-המשפט העליון היא המחייבת, ועל פיה, משחתמה המשיבה על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר לזכות המערער, המסמך מגלם הן את התחייבותה ליתן מתנה והן את ויתורה על זכותה לחזור בה מהמתנה."
דנ"א 1522/94[132] דן בעניין התחייבות לתת מתנה, ייפוי-כוח וירושה. בדיון הנוסף פסק-הדין של הרוב בערעור נהפך על פיו ברוב-דעות, כב' המשנה לנשיא ש' לוין, כב' השופט ג' בך, כב' השופטת א' גולדברג וכב' השופטת ט' שטרסברג-כהן נגד דעתו החולקת של כב' השופט מ' חשין.

אביהם המנוח של המערער והמשיבה חתם על תצהיר. בתצהיר התחייב האב המנוח לתת לבנו המערער במתנה את חלקו בבית. כמו-כן חתם האב על ייפוי-כוח כללי בו ייפה את כוחו של הבן להעביר את הנכס על שמו.

לאחר מספר חודשים ערך האב שטר צוואה. ובצוואה ציווה את אותו הנכס לבנו ולבתו, המערער והמשיבה, בחלקים שווים.

דבר הצוואה לא הגיע לידיעת המערער שהעביר בינתיים את זכויותיו של אביו בבית על שמו באמצעות ייפוי-הכוח בעוד האב בחיים. חודש לאחר מכן נפטר האב. הבת תבעה את חלקה בנכס וטענה כי פעולת העברת הזכויות בנכס בטלה בשל הוראות הצוואה ואילו הבן טען כי הנכס כולו שלו.

בית-המשפט המחוזי דחה את תביעת הבת ואילו בית-המשפט העליון ב- ע"א 4092/90[133] קיבל ברוב-דעות של כב' הנשיא מ' שמגר וכב' השופט מ' חשין את הערעור כנגד דעתו החולקת של כב' השופט ג' בך.

שופטי הרוב סברו כי הצוואה ביטלה את ייפוי-הכוח. אמנם שופטי הרוב קבעו כי העברת הבעלות נעשתה כדין אך מכיוון שלא התיישבה עם רצונו האמיתי והאחרון של המנוח מן הראוי לבטל את העברת הזכויות בנכס. לפיכך נקבע כי המתנה בטלה וכי על המערער להעביר למשיבה מחצית מן הנכס.

כאמור, בדיון הנוסף נתקבלה דעתו של שופט המיעוט בערעור, כב' השופט ג' בך. בפסק-הדין העיקרי מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, הוחלט לקבל את עתירת המבקש ולהחזיר על כנו את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. נקבע כי המתנה שרירה וקיימת וכי העברת הבעלות בנכס על שמו של הבן באמצעות ייפוי-הכוח נעשתה כדין וכי אין עילה או חובה משפטית המחייבת את ביטול ההעברה. כב' השופט מ' חשין נשאר בדעתו כי העברת הנכס על-שם המערער בטלה.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה:

"במחלוקת שנפלה בין דעת הרוב ודעת המיעוט, מצטרפת אני לדעת המיעוט, ודעתי היא כי המתנה שרירה וקיימת וכי העברת הנכס על שמו של הבן באמצעות ייפוי-הכוח נעשתה כדין וכי אין עילה או חובה משפטית המחייבת את ביטול ההעברה. אף אני אינני שוות נפש אל מול רצונו האחרון של האב שמצא ביטוי בצוואתו. אלא שלא כל הבעת רצון משתכללת לכדי פעולה בעלת נפקות משפטית. החוק מעמיד – ולא בכדי – דרישות וכללים שרק בהתקיימם הופך רצונו של אדם לפעולה משפטית בעלת תוקף מחייב. לדוגמה, דרישת הכתב במקרקעין, דרישת כתב בהתחייבות לתת מתנה, דרישות לעניין צוואה, דרישות לעניין דרכי ביטול של התחייבות חוזית, ועוד כיוצא באלה. כללים אלה מגינים על האינטרסים של כל הנוגעים בדבר, מונעים הפיכת אמירה גרידא להתחייבות מחייבת ומקנים רצינות יציבות ודאות לאמירה הלובשת את הצורה הנכונה כדי להשתכלל לכדי פעולה משפטית."
ובהמשך קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"מוכנה אני לצאת – לצורך הדיון – מתוך הנחה ממנה יצאו חבריי, לפיה מבטאת צוואת האב, מכללא, את רצונו לבטל את ההתחייבות ואת ייפוי-הכוח (אם כי מצטרפת אני להסתייגותו של חברי השופט בך בשאלה אם זוהי הדרך הנאותה לבטל התחייבות כבענייננו). אלא, שסבורה אני כי לגבי ההתחייבות, לא השתכלל הרצון לכדי פעולה משפטית בת-תוקף, והביטול, לאו ביטול הוא. וכל כך למה? משום שהאב לא יידע את הבן בדבר הביטול ... החזרה מן ההתחייבות לא נשתכללה כדי ביטול כדין משום שמשחזר בו האב מן ההתחייבות, לא היתה קליטה אצל המקבל ומשהיתה קליטה, כבר לא היתה התחייבות, שכן, זו הפכה למתנה מוגמרת. אשר-על-כן, דעתי היא, כי אף שההתחייבות היא הדירה, הרי שבאי-הבאה לידיעת הבן את דבר ביטולה, עומדת היא בתוקפה, ורצונו של האב המובע בצוואתו, לא השתכלל כדי ביטולה."
ב- ע"א 954/93[134] המערערת (האמא) בעלים של מחצית מזכויות חכירה של דירה. המערערת התחייבה להעביר למשיבה (בתה) את זכויות החכירה בדירה. בשנת 1985 העבירה האם את זכויות החכירה בדירה למשיבה ללא תמורה וזאת באמצעות תצהירים עליהם חתמו המערערת והמשיבה. בשנת 1986 נרשמו הזכויות על-שם המשיבה במינהל מקרקעי ישראל אולם לא בוצע רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 1992 הגישה המערערת תביעה לפסק-דין הצהרתי לפיו עסקת המכר ללא תמורה בינה ולבין בתה בטלה.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ועל כך הוגש ערעור לבית-המשפט העליון לפני כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, כב' השופט צ' טל, כב' השופט י' טירקל.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי בית-המשפט המחוזי נתפס לטעות כאשר קבע כי המתנה מושלמת באופן שדי היה ברישום הזכויות במינהל מקרקעי ישראל. כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה כי אין מתנה במקרקעין מוגמרת אלא על-ידי רישום בלשכת רישום המקרקעין ולא די ברישום הזכויות במינהל מקרקעי ישראל.

למרות שאין המתנה מוגמרת ובמקרה דנן עסקינן בהתחייבות לתת מתנה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה בפסק-דינה כי האם לא יכולה לחזור בה שכן ויתרה על זכות החזרה על-ידי החתימות מול מינהל מקרקעי ישראל. המדובר על ויתור בדרך של התנהגות, ההתנהגות היא חתימה על מסמכים במינהל מקרקעי ישראל.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן קבעה:

"... אף שאין לפנינו מתנה מוגמרת, עניין לנו בהתחייבות לתת מתנה. מהתחייבות כזאת, רשאי נותן המתנה לחזור בו, אם המקבל לא שינה מצבו לרעה (סעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968). בית-המשפט קבע כי הבת לא שינתה מצבה לרעה. לפיכך לא יעמוד לה טעם זה כנגד חזרתה בה של האם מן המתנה. אולם, חזרה כזאת מותרת אם לא ויתר נותן המתנה בכתב על זכותו לחזור בו ממנה (סעיף 5(ב) לחוק המתנה).
ויתורו של המתחייב לתת מתנה על הזכות לחזור בו ממנה, צריך להיעשות בכתב. עם זאת, אין הוא חייב להיות מפורש, וניתן להסיקו מכללא. ניתן לראות בחתימה על יפוי-כוח בלתי-חוזר ויתור על זכות החזרה מן המתנה (ראה: ע"א 404/94 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי ואח', פ"ד מא(2) 481, 482; ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהימה אלנששיבי ואח', פ"ד מה(5) 429).
5. במקרה דנן לא ניתן אמנם יפוי-כוח בלתי-חוזר, אולם סבורתני כי מתן יפוי-כוח בלתי-חוזר איננו הדרך היחידה ממנה ניתן ללמוד על ויתור הנותן על זכות החזרה בו מן המתנה. בענייננו ציינה האם בתצהירה 'העברתי לה (לבת) במתנה גמורה וללא תמורה את כל הזכויות שיש לי במקרקעין הנ"ל' (הדגשות שלי: ט.ש.כ.). בנוסף לכך חתמה האם בפני עורך-דין על שורה של מסמכים לשם ביצוע העברת הנכס על-שם הבת לרבות על שטר העברת זכות שכירות במינהל. באמצעות שטר זה אכן הועברו המקרקעין במינהל על-שם הבת וכלפיו נחשבת הבת כבעלת הזכויות. כמו-כן, חתמה האם על שטר העברת זכות חכירה אצל רושם המקרקעין. ניתן לקבוע, כי המשקל המצטבר של האמור בכל המסמכים עליהם חתמה האם, עולה כדי ויתור על הרשות לחזור בה מן המתנה.
6. ראוי לציין כי, עד להגשת התביעה לא עשתה האם דבר על-מנת לבטל את המתנה ורק כעבור כ-7 שנים מיום החתימה על מסמכי ההעברה וכשש שנים מיום העברת הזכויות במינהל, מצאה האם לנכון להגיש תביעה לבית-המשפט ולטעון בה כי היא זכאית לחזור בה מן המתנה וכי עשתה כן, כשטענתה העיקרית היא הטעיה ומרמה.
7. ראוי להעיר כי השלמת הרישום אצל רשם המקרקעין סוכלה – כפי שעולה מפסק-דינו של בית-משפט קמא – על-ידי אחי הבת (שאף לו חלק במקרקעין), עקב אי-תשלום חובות לעיריה, כאשר לבת לא היו האמצעים לשלמם.
8. אשר-על-כן, דין הערעור להידחות ודין התוצאה שבפסק-דינה של הערכאה הראשונה להישאר על כנה שלא מטעמיה של השופטת קמא. הבת זכאית להירשם כבעלת הדירה בלשכת רישום המקרקעין..."
ב- ע"א 173/72[135] קבע כב' השופט י' כהן:

"לפי סעיף 5 לחוק יכול מי שהתחייב לתת מתנה בעתיד לחזור בו מהתחייבותו במקרים מסויימים. אין בחוק כל הוראה, שנותן מתנה יכול לחזור בו ממנה, אחרי שהבעלות בדבר המתנה עברה למקבל, אפשרות שהיתה קיימת לפי סעיף 864 למג'לה ברשות בית-המשפט, במקרים שלא היתה מניעה לחזרה. מכאן ניתן ללמוד, שלפי חוק המתנה, מתנה שהושלמה היא בלתי-חוזרת."
עינינו רואות כי להבדיל מהתחייבות לתת מתנה, מתנה שהושלמה, אין לנותן זכות חזרה אף אם קמו העילות שבסעיף 5(ג) לחוק המתנה. סעיף 5 לחוק המתנה מקנה אפשרות לנותן המתנה לחזור בו, אך זאת רק אם הבעלות עדיין לא עברה למקבל המתנה. אם הבעלות עברה כבר למקבל, יכול הנותן לבטלה על יסוד של מירמה או מצג-שוא. וכלשונה של כב' המשנה לנשיא מ' בן-פורת ב- ע"א 404/84[136]:

"... אף-על-פי שלפי סעיף 5 לחוק המתנה כפשוטו מותר לנותן מתנה בעתיד לחזור בו ממנה, ואין בו הוראה שהנותן יכול לעשות כן לאחר שהבעלות כבר עברה למקבל, יכול הנותן לבטלה על יסוד של מירמה או מצג-שוא. ואפילו (כאמור) על יסוד מצג-שווא בתום-לב..."
על-פי לשון סעיף 5(ג) לחוק המתנה, יכול נותן המתנה, בנוסף לאמור בסעיף 5(ב) לחוק המתנה, לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

סעיף 5(ג) לחוק המתנה עוסק בזכות חזרה ששונה מזכות החזרה שבסעיף
5(ב) לחוק המתנה. הווי אומר, הנותן רשאי לחזור בו לפי סעיף 5(ג) אפילו אם ויתר בכתב על זכות זו ואפילו אם המקבל שינה מצבו בהסתמך על המתנה.

5. התנהגות מחפירה
ב- ע"א 343/87[137] נפסק כי:

"עניין "ההתנהגות המחפירה"... יכול להיות רלבנטי לפי סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, הדן בהתחייבות לתת מתנה ולא במתנה שנתינתה נסתיימה בהקנייתה על-ידי רישומה כדין."
וב- ע"א 350/96[138] נפסק כי:

"... זכות החזרה בשל התנהגות מחפירה או בשל הרעה ניכרת במצב הכלכלי עומדת כל עוד לא נמסרה המתנה. בכך איזן המחוקק בין הצורך להגן על נותן המתנה לבין הרצון להבטיח את ודאות הקניין..."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 494/03[139] נפסק מפי כב' השופטת ה' גרסטל כי:

"... יש לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" פרשנות רחבה, המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה, שהמקבל נהג בו שלא כראוי, לחזור בו מהתחייבותו."
ב- ע"א 350/96[140] הצדדים לערעור הם בעלי דירות בבית משותף. המערערים רכשו בשנת 1984 דירה בקומה העליונה של הבניין המשותף. המשיבים, בעלי שלושת הדירות האחרות בבניין התחשבו במצוקתם של המערערים ונענו בחיוב לבקשתם של המערערים להרחיב את דירתם על-ידי בניה בשטח הרכוש המשותף.

לפיכך, חתמו המשיבים על מסמך שהופנה לעיריית גבעתיים וללשכת רישום המקרקעין ובו אישרו כי הם מסכימים שחלק הגג מעל דירת המערערים יוצמד לדירתם של המערערים. על-פי הצעת עורך-הדין הוסיף המערער להתחייבות פסקה שבה נכתב "הננו מבינים כי לאור הסכמתנו זו יוציא (המערער) הוצאות שונות וכי לכן הסכמתנו הינה בלתי-חוזרת ומתחייבים לחתום על המסמכים שיידרשו לשם כך".

המערערים לא עשו שימוש בהתחייבות זו במשך שנים. בינתיים הידרדרו יחסי השכנות בין המערערים למשיבים בשל התנגדותם העזה של המערערים לפעילות של אחד המשיבים במשרד פרסום בבית סמוך ועל הרקע זה הטיחו המערערים, במיוחד המערערת, דברי נאצה ועלבון בשכניהם המשיבים.

בשנת 1992 המערערים ביקשו לממש את התחייבות המשיבים, המערערים שכרו את שירותיו של עורך-דין אשר פנה מטעמם למשיבים. המשיבים לא הסכימו לשתף פעולה עם המערערים.

בית-המשפט המחוזי פסק כי התחייבותם של המשיבים, מאחר וניתנה ללא תמורה, היא מהווה התחייבות לתת מתנה והמשיבים רשאים לחזור מהתחייבותם זו, בין היתר, עקב התנהגותם המחפירה של המערערים.

בית-המשפט העליון דן בערעור בהרכב של שלושה שופטים, כב' השופטת ד' דורנר, כב' השופט ש' לוין וכב' השופט י' טירקל. שלושת השופטים דנו בסוגיה בדרכים שונות.

המסקנה הסופית של רוב שופטי ההרכב (על-אף שכל אחד מהם דן בסוגיה בדרך שונה) כב' השופטת ד' דורנר וכב' השופט י' טירקל, היתה כי התנהגותם של המערערים היא בגדר "התנהגות מחפירה" ולכן המשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבותם.

כב' השופטת ד' דורנר ייחסה חשיבות לנאצות ועלבונות החמורים שהטיחו המערערים במשיבים וכך פסקה:

"אכן, סעיף 5(ב) לחוק במתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק), שולל את זכותו של המתחייב לתת מתנה לחזור בו מהתחייבותו מקום שהלה ויתר בכתב על זכותו לעשות כן. ברם, אף אם ויתר המתחייב על זכות החזרה – וכל עוד לא נמסרה המתנה – עומדת למתחייב זכות זו מכוח סעיף 5(ג) לחוק, שבו נקבע: 'מלבד האמור בסעיף-קטן (ב) רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן'."
לדעת כב' השופטת ד' דורנר, התנהגות המערערים, הנזכרת לעיל, היא התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מן ההתחייבות לתת מתנה כאמור בסעיף 5(ג) לחוק.

כב' השופט י' טירקל הגיע לכלל מסקנה כי התנהגותם של המערערים היא בגדר "התנהגות מחפירה" ולפיכך היו המשיבים רשאים לחזור בהם מהתחייבותם, וכך פסק:

"המתנה היא מעשה חסד שהוא נתינה לשם נתינה ואין עמו צפייה לתמורה. היא, באמת, "חסד של אמת" ... לדעתי, המסקנה העולה מכל אלה היא שעצמת התחייבותו של נותן מתנה לתת אותה, לרבות עצמת התחייבותו לא לחזור בו מן הנתינה, חלשה לאין ערוך מעצמת התחייבותו של מתקשר בחוזה. כך גם משקל ציפיותיו של מי שאמור לקבל את המתנה, לרבות משקל ההסתמכות שלו על ההתחייבות לתיתה, שהיא, בדרך-כלל, כ"משקל נוצה" לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו ... היסוד השני מצוי בחוק המתנה גופו. הכלל המשתמע מתוך כל סעיפיו הוא כי, למעט החריגים שבהם ידובר להלן, רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה עד הקנייתה למקבל (סעיפים 2 ו- 6); וגם אחרי הנתינה – אם לא מילא המקבל חיוב שבו הותנתה (סעיף 4). אפילו מהתחייבות לתת מתנה בעתיד שניתנה במסמך בכתב רשאי הנותן לחזור בו, אלא-אם-כן שינה המקבל את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, או ויתר הנותן על הרשות (סעיף 5(ב)). כמו-כן רשאי הוא לחזור בו, אפילו ויתר כאמור, אם חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי, או בשל "התנהגות מחפירה" של המקבל (סעיף 5(ג) ראינו כי לכלל הרחב המתיר חזרה מן המתנה יש חריגים, כמו שינוי מצבו של המקבל או ויתור של הנותן על הרשות. לפי המקובל עלינו יש לפרש חריגים כאלה בצמצום, כך שהיציאה מן הכלל תהיה מצומצמת ככל האפשר ... "התנהגות מחפירה" של המקבל היא חריג לחריגים המונעים את הנותן מלחזור בו. יש לפרש, איפוא, חריג זה פרשנות רחבה על-מנת לצמצם, כאמור, את היציאה מן הכלל... היסוד השלישי שורשו בחובת תום-הלב המוטלת על הנותן ועל המקבל לפי סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים, החלים כאן מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים."
כב' השופט ש' לוין (בדעת מיעוט) סבר שיש לפרש בדרך מצומצמת את הביטוי "התנהגות מחפירה", ולכן לא היה יכול להסכים כי נתמלאו תנאיו של סעיף 5(ג) לחוק המתנה.

6. הליך פשיטת רגל
6.1 מתנת מרמה
סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") מונה מעשים אשר כל אחד מהם מוגדר כמעשה פשיטת רגל. מעשה פשיטת רגל הוא הסיבה שעל יסודה אפשר לנקוט בהליכי פשיטת רגל כנגד החייב. כאשר עניין לנו במתנה סעיף 5(1) הוא הרלבנטי.

סעיף 5(1) קובע כי:

" 5. מעשה פשיטת רגל
מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:
(1) בישראל או במקום אחר:
(א) נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה;
(ב) העביר או שיעבד נכס מנכסיו העברה או שיעבוד, שאילו נעשו כשהוא מוכרז פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה לפי כל דין תקף אותה שעה;"

אם כן, הענקת מתנה שביסודה היא נועדה לרמות נושים עלולה להיחשב כמעשה פשיטת רגל. עניין לציבור הוא כי כאשר אדם נקלע לקשיים כלכליים והוא חייב כספים לאחרים, לא יעניק אותו אדם מתנות על חשבון כלל הנושים. במקרה זה, שאדם נקלע לקשיים כלכליים, נתינת מתנה עשויה להיחשב כמעשה מרמה. על הנושה מוטל הנטל להוכיח קיומה של מרמה.

6.2 ביטול מתנה
סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי בתנאים מסויימים המנויים בסעיף ניתן לבטל הענקות של חייב פושט רגל שהעניק נכסים ללא תמורה או בתמורה מופחתת לפני שנעשה פושט רגל:

"96. ביטול הענקות
(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן.
(ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.
(ג) "הענקה", לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה:
(1) בשל נישואין ולפניהם;
(2) לטובת קונה או בעל שיעבוד בתום-לב ובתמורה בת-ערך;
(3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.
(ד) בוטל."

6.3 נקודת ההשקה של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל עם חוק המתנה
הסעיף נועד להתמודד בשני מצבים: האחד, הברחת נכסים של החייב מפני נושיו על-ידי הענקת נכס. השני, להתמודד עם מצב של הענקת מתנות כאשר החייב שרוי בחובות, לפי הרציונל שאדם ששרוי בחובות אמור להיות קודם להיותו נדיב ורחב לב – ישר ותמים כלפי נושיו, ויש לשלם חובות לפני נתינת מתנות.

ניתן לפעול על-פי סעיף 96 לפקודה לאחר שהחייב כבר הוכרז כפושט רגל, אך יתכנו מצבים שאף לפני מתן צו כינוס יתבקש בית-המשפט בהליך של פשיטת רגל ליתן סעד שימנע דיספוזיציה שתסכל את האפשרות לעשות שימוש עתידי בסעיף 96.

כאשר מדובר במקרה שבו אדם התחייב ליתן מתנה, והתחייבות זו נעשתה בסמוך להיקלעות לקשיים כלכליים, ניתן לעתור בבקשה לבית-המשפט, שבה בית-המשפט יתבקש להורות כי התחייבותו של החייב להעביר ללא תמורה נכס לאחר בטלה, בין אם כלפי כולי דעלמא על-פי סעיף 5(ג) לחוק המתנה, ובין אם כלפי הנאמן על-פי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.

ב- פש"ר 1443/06[141] המבקש, המנהל המיוחד של נכסי המשיב-החייב, ביקש מבית-המשפט להורות כי התחייבותו של החייב להעביר ללא תמורה את דירתו לנכדיו – בטלה. בפסק-הדין שניתן מפי כב' השופטת ו' אלשייך נקבע כי:

"עניינה של הבקשה הינו ביטול הענקה אותה ביצע החייב לנכדיו. הבסיס הנורמטיבי הראשון על פיו מבקש המנהל המיוחד לבטל את הענקת הדירה הינו סעיף 5 לחוק המתנה. על-פי סעיף זה מוקנית לנותן המתנה הזכות לחזור בו מההענקה במידה וחלה הרעה משמעותית במצבו הכלכלי. נוכח הליכי פשיטת הרגל בהם נמצא החייב, ולאור הכרזתו כפושט רגל, הרי אין עוררין כי מצבו הכלכלי של החייב לעת הזו הוא בכי רע, ואין הוא מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו הכלכליות... משמונה מנהל מיוחד לנכסיו של החייב, ומקל וחומר משהוכרז החייב כפושט רגל ומונה לו מנהל מיוחד, הרי שנכסיו וזכויותיו של החייב מוקנות לבעל התפקיד, לרבות הזכות לחזור מן ההענקה. מן הטעם הזה בלבד דין הבקשה להתקבל."
כב' השופטת ו' אלשייך הוסיפה בפסק-דינה וקבעה שהיתה מגיעה לאותה תוצאה במקרה דנן גם לפי האמור בסעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

7. בר-רשות במשק חקלאי
פסיקות בתי-המשפט התייחסו לפעולת בר-רשות במשק לקביעת בן ממשיך כאל מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה.

במקרים שונים, וכפי שהובאו לבתי-המשפט, התעוררה השאלה, האם מדובר במתנה שהושלמה, אזי נותן המתנה איננו יכול לחזור בו או המדובר במתנה שטרם הושלמה, קרי, התחייבות לתת מתנה, אזי יכול נותן המתנה לחזור בו ממתן המתנה, בהתקיים תנאים מסויימים כאמור בחוק המתנה[142].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 25847/06[143] התובע (להלן: הבנק) הגיש תביעה כספית נגד הנתבעים 1 ו-2 (להלן: הנתבעים). במסגרת תביעה עיקרית זו הבנק ביקש כי יוטל עיקול זמני על זכויות הנתבעים כ"בן ממשיך" במשק מס' 71 במושב שער אפרים אצל הנתבעים 3 ו-4. בית-המשפט נעתר לבקשה והטיל עיקול זמני על זכויות הנתבעים במשק אצל הנתבעים 3 ו-4. הודעה על דבר העיקול נמסרה למחזיקים – מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) ולסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: הסוכנות). המינהל והסוכנות מחזיקים בזכויות הבעלות והחכירה במשק מכוח הסכם משולש אשר נחתם מעת לעת בין המינהל כמשכיר ובין הסוכנות כגורם מיישב והאגודה כבת-רשות של הגורם המיישב.

הסוכנות הודיעה לבית-המשפט כי לא ניתן לרשום את צו העיקול הזמני בספריה כיוון שאמו של הנתבע 1 (להלן: האֵם) רשומה כבעלת זכויות בר-רשות במשק. הסוכנות ציינה בהודעה ששלחה כי הנתבע 1 מונה כבן ממשיך במשק ומשמעות מינוי זה הינה כי לאחר קץ ואריכות ימי האֵם יועברו אליו זכויות בר-הרשות במשק. לדברי הסוכנות, נכון למועד הטלת העיקול, אין לנתבעים זכויות במשק. האֵם הינה בעלת מלוא זכויות החזקה והשימוש במשק בהיותה בת-רשות. גם המינהל הודיע לבית-המשפט כי לא ניתן לרשום את צו העיקול הזמני בפנקסי המינהל. וזאת מפני שלנתבע 1 אין זכויות במשק, שכן הוא איננו רשום כבעל הזכויות בו.

בעקבות התנגדות הסוכנות והמינהל לאישור העיקול הזמני, ומשביקש הבנק להמשיך בהליך העיקול, הגיש הבנק לבית-המשפט בקשה לאישור העיקול הזמני. הבנק (התובע), המבקש להטיל עיקול זמני על זכויות הנתבעים במשק, טוען כי זכויות בר-הרשות במשק כולו הוקנו לנתבעים. וזאת על-פי הטענה כי אמם של הנתבעים העבירה לנתבעים בעודה בחיים את זכויותיה כבת-רשות במשק. כתב ההתחייבות עליו חתמה האֵם, בגדרו קבעה את הנתבעים כ"בן ממשיך", הוא בבחינת מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה. ולכן, מדובר במתנה שהושלמה לפי סעיף 6 לחוק המתנה שכן לנתבעים נמסרו כל המסמכים המזכים אותם לקבל את זכויות בר-הרשות במשק.

הסוכנות והמינהל, סירבו לרשום את העיקול הזמני והם טוענים כי מכוח הוראות ההסכם המשולש נדרשת הסכמה מראש ובכתב של המינהל והסוכנות לכל פעולה של העברת זכויות במשק לאחר, בכל דרך שהיא. מאחר ולא ניתנו ההסכמות הנדרשות של הסוכנות והמנהל להעברת הזכויות במשק מהאֵם לנתבעים, הרי שלנתבעים אין זכויות בר-רשות במשק. זכויות בר-הרשות במשק הן של האֵם, ולפיכך, אין הן יכולות להיות מעוקלות על-ידי הבנק.

בית-המשפט קבע כי זכויות בר-הרשות במשק הן של האֵם, ולפיכך, אין הן יכולות להיות מעוקלות על-ידי הבנק ופסק כי הפסיקה התייחסה לפעולת בר-רשות במשק לקביעת בן ממשיך כאל מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה. השאלה שהתעוררה במקרים השונים שהונחו לפתחם של בתי-המשפט היתה האם מדובר במתנה שהושלמה (ואז נותן המתנה אינו יכול לחזור בו ממנה) או שמא מדובר במתנה שטרם הושלמה (כלומר – התחייבות לתת מתנה) ואז יכול נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, בהתקיים תנאים מסויימים.

מעיון בכתב ההתחייבות עליו חתמה עולה כי הוא מכיל שתי חלופות – העברת זכויות השימוש במשק "בתאריך פלוני" או "לאחר פטירת המתיישב". בענייננו בחרה האֵם בחלופה השניה. היינו, להעביר לנתבעים את זכויותיה במשק לאחר מותה. עניין לנו איפוא בהעברת זכויות השימוש במשק לנתבעים לאחר פטירת האֵם ולא בהעברת זכויות אלה לאלתר. כלומר, במשך חייה, האֵם לא ויתרה על כל זכות שיש לה במשק, כלפי המינהל והסוכנות. האֵם ממשיכה (לכל אורך תקופת חייה) להיות בעלת הדברים היחידה עם המינהל והסוכנות בכל הנוגע למשק כולו. ולכן די בכך לדחות את טענת הבנק לפיה הנתבעים אוחזים בזכויות חוזיות קיימות במשק, מסוג בר-רשות, אותן ניתן לעקל זמנית.

בית-המשפט הוסיף כי אף אם היה צועד כברת דרך נוספת עם הבנק ומניח כי האֵם התכוונה במסגרת כתב ההתחייבות להעביר לנתבעים, בעודה בחיים, את זכויותיה במשק, לא היה הדבר יכול לסייע לבנק. בהתאם לאמור בהסכם המשולש העברת זכויות השימוש במשק בחיי המתיישב טעונה הסכמת המשכיר (המינהל) בכתב ומראש וכן קבלת הסכמת הסוכנות להעברת הזכויות שתינתן, אם תינתן, לאחר קבלת עמדת האגודה.

בענייננו, המינהל והסוכנות לא נתנו את הסכמתם להעברת זכויות בר-הרשות במשק מהאֵם לנתבעים עוד בחיי האֵם. הבנק, הנושא בנטל השכנוע לביסוס טענתו בדבר העברת זכויות בר-הרשות במשק לנתבעים עוד בחיי האֵם, לא הציג מסמכים כלשהם מהם עולה כי ניתנה הסכמת המינהל והסוכנות להעברת הזכויות.

בפסיקה נקבע, כי במצב בו לא נתקבלה הסכמת המינהל והסוכנות להעברת הזכויות במשק עוד בחיי המתיישב, אין אפשרות לראות את המתנה כמושלמת ולפנינו רק התחייבות לתיתה. על-כן פסק בית-המשפט, כי זכויות בר-הרשות במשק הן של אמם של הנתבעים.

ב- ע"א 2836/90[144] המשיבה 1 (להלן: האם) ובעלה המנוח (להלן: האב) החזיקו במשק במושב משמר השבעה. האב נפטר בשנת 1980 והאם ירשה את כל זכויותיו במשק בו היא גרה עד היום. המשיבה 3 (להלן: הבת) נשואה למערער מאז שנת 1965. המושב שוכר ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) את שטחי המושב על-פי חוזי שכירות. זכויות המושב אינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, אלא ברישומי המינהל והסוכנות היהודית בלבד. המתיישב, חבר המושב, הוא בר-רשות בנחלתו.

בתחילת שנות השבעים הסכימו האב והאם לאפשר לבתם ולחתנם, המערער, להקים בית בחצר המשק (להלן: הבניין הנוסף). מאחר ועל-פי סעיף 19 להסכם בין המושב לבין המינהל אסור לחבר האגודה לבנות מבנה כלשהו במשק ללא קבלת הסכמת המינהל נערך באפריל 1974 "הסכם משולש" (להלן: ההסכם הראשון) בין המינהל, בני הזוג צילביץ והמושב, בו נתן המינהל הסכמתו לכך, כי בני הזוג צילביץ יקימו בשטחו של המשק יחידת דיור שניה עבור המשיבה 3 והמערער. בינואר 1975 פנו בני הזוג צילביץ במכתב לסוכנות בו ביקשו לאשר את מעמדם של הבת והמערער כ"בנים ממשיכים" במשק ובקשתם נתקבלה.

כשביקשו המערער והבת להתקבל כחברים במושב, נודע להם כי עליהם להיות תחילה בעלי הזכויות במשק כולו. על רקע זה נערך בשנת 1988 הסכם בין האם לבין המערער והבת (להלן: ההסכם השני), המורכב משני תצהירים. בתצהיר האחד מעניקה האם במתנה, ללא תמורה, את זכויותיה במשק, כבנים ממשיכים לבת ולמערער, ובתצהיר השני מקבלים האחרונים את המתנה בתנאים שהעמידה האם בתצהירה. אחד התנאים הוא כי האם תהיה רשאית לגור בביתה שבמשק עד אחרית ימיה וכן כי המערער והבת לא יעשו כל עסקה במשק בלי קבלת אישור האם. הסכמת המינהל להסכם השני לא ניתנה.

לאחר שנערך ההסכם השני התערערו היחסים בין המערער לבין אשתו. האם ביקשה לחזור בה מן המתנה, והמערער עתר לבית-המשפט המחוזי כי יצהיר שהוא קיבל במתנה, ביחד עם אשתו, את כל זכויותיה של האם במשק. לחילופין ביקש הצהרה על זכותו למחצית הזכויות במשק.

בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה וקבע כי הענקת התואר "בן ממשיך" היא חסרת משמעות מאחר שעל-פי תקנות האגודות השיתופיות אין "בן ממשיך" אלא ב"מושב עובדים" ולא הוגשה ראיה כי המושב דנא הוא "מושב עובדים". בעניין מידת עבירותן של זכויות האם קבע בית-המשפט המחוזי כי ההסכם השני לא הבשיל לכלל מתנה גמורה, ונותר בגדר התחייבות לתת מתנה, ועל-כן רשאית היתה האם לחזור בה מהתחייבותה. בית-המשפט לא התעלם מן ההשקעות שהשקיע המערער בבניין הנוסף, אלא שלדעתו העובדה שהמבקש השקיע כספים בבניית הבית עדיין לא יכולה להעניק לו זכויות במשק, שהבית תופס בו רק חלק קטן ביותר. על קביעה זו הוגש ערעור.

בית-המשפט העליון קיבל את הערעור בחלקו וקבע, לעניין המתנה, כי צדק בית-המשפט המחוזי במסקנתו כי המתנה בהסכם השני לא הושלמה, וכי האם זכאית לחזור בה מהמתנה. הסכמת המינהל מהווה תנאי מוקדם לכל הקנייה של זכויות על-ידי המתיישבים, וגם אם אין הסכמת המינהל בגדר תנאי מתלה לעצם ההתחייבות, מהווה ההסכמה תנאי לעצם ההעברה. בית-המשפט העליון הוסיף כי נראה ובית-המשפט המחוזי לא דקדק בלשונו כשקבע כי "אין לראות את ההתחייבות עצמה משוכללת כל עוד לא ניתנה ההסכמה", וכי "יש לקרא בהכרח תנאי המכפיף את ההתחייבות להסכמתו של המינהל והצורך בהסכמה זו הופך חלק מן ההתחייבות". ההתחייבות יכולה להיות בלתי-מותנית, גם כשמימושה תלוי בתנאי, ואפשר שכך הוא במקרה דנן. אלא, שבמקרה דנן מדובר בהתחייבות לתת מתנה, ועומדת לנותן המתנה הזכות לחזור בו מן ההתחייבות כל עוד לא הושלמה המתנה, כאמור בסעיף 5(ב) לחוק המתנה. מכאן, שכל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל, מצויים אנו רק בשלב ההתחייבות לתת מתנה, והאם היתה רשאית לחזור בה ממנה. זאת גם אם, כטענת המערער, מתן הסכמת המינהל היא עניין "טכני פורמלי".

גם לטענת המערער כי חזרתה של האם ממתן המתנה עומדת בסתירה לחובתה על-פי סעיף 39 לחוק החוזים, חובת תום-הלב. בית-המשפט העליון קבע כי בטענה זו אין כל ממש. נקבע בשורה של פסקי-דין כי העמידה על זכויות חוזיות וחוקיות, כשלעצמה, איננה נוגדת את עיקרון תום-הלב, אלא שספק הוא אם חזרה מן המתנה, כשחזרה זו אפשרית, כפופה כלל לעיקרון תום-הלב. לא למותר להוסיף כי אך מובן הוא כי משאלתה של האם בעבר כי המערער והבת ימשיכו את השושלת ויפעילו את המשק המשפחתי, אינה עומדת עוד במבחן המציאות, משנתערערו היחסים בין המערער והבת, וניתן להבין לליבה של האם כשאינה מעוניינת עוד להעניק במתנה את זכויותיה במשק כולו גם למערער.

ב- ע"א 1108/98[145] זכריה מדעי (להלן: זכריה) הגיע לישראל ב"מרבד הקסמים" בשנת 1950. היו לו שתי נשים, שמעה ושם השניה שמחה. לכל אחת מהן שמונה צאצאים. המשפחה התיישבה במושב ברקת במשק מס' 62 (להלן: המשק), אותו קיבלה מן הסוכנות היהודית. שמעה נפטרה בשנת 1967 ובין ילדיה משה מדעי, המערער (להלן: משה). בין ילדיה של שמחה בן בשם יוסי (להלן: יוסי), שהוא המשיב 2.

החל משנת 1957 היה זכריה חתום על הסכם עם הסוכנות, כבר-רשות במשק, הסכם שהוארך מעת לעת. בשנת 1978 הסכימו זכריה ושמחה להעניק למשה מעמד של "בן-ממשיך" במשק. כדי להעניק למשה את המעמד של "בן-ממשיך" הצהירו ההורים ביום 27.9.78 בפני ועד מושב ברקת כי הם מאשרים שמשה יהיה הבן הממשיך, וזכריה פנה לסוכנות היהודית, כדי לקבל את אישורה.

הסוכנות השיבה כי הוחלט לאשר את משה כבן ממשיך, אך בכפוף להסכמה על משה להקים בחצר המשק בית. על-מנת להעביר את הטיפול למשרד הבינוי והשיכון לקביעת זכאות, נתבקש זכריה להמציא אישורים שונים. בהודעת הסוכנות נאמר עוד כי "במידה ולא תמציאו אלינו את האישורים הנדרשים תוך 20 יום מתאריך מכתב זה, אישור הוועדה יבוטל מבלי להודיע על כך ולא יחודש".

זכריה נפטר בשנת 1985, ואז הגיש משה בקשה לוועד המושב להיתר בניה להרחבת הבית כבן ממשיך. בשלב זה, שמחה וילדיה הביעו התנגדות למעמדו של משה כבן ממשיך ופנו לוועד המושב לקבל עבור יוסי מדעי אישור לבן ממשיך.

ועד המושב לא רצה להתערב ולהכריע בסכסוך המשפחתי, ומשה פנה לבית-המשפט בבקשה לקבל פסק-דין הצהרתי, לפיו הוא הבן הממשיך במשק 62.

בית-המשפט קמא התבסס על שתי הנחות משפטיות ומאחר שהיו מקובלות על בעלי הדין לא מצא בית-משפט צורך לדון בהם. ההנחות המשפטיות הם: כי "ההסכם המשולש" בין המושב, הסוכנות והמינהל, המבטיח את זכותו של בן ממשיך לאחר פטירת הוריו, אינו "עסקה בירושה עתידה", הנתפסת על-ידי סעיף 8 לחוק הירושה. כי פעולת ההורים לקביעת בנם כבן ממשיך במשק היא בבחינת מתנה, כמשמעותה בחוק המתנה.

הסוגיה העיקרית בין בעלי הדין היתה בשאלה, האם הושלמה הקניית המתנה או שמא מדובר עדיין בהתחייבות לתת מתנה, ולפיכך רשאי נותן המתנה לחזור בו ממנה לפי התנאים שבסעיף 5 לחוק המתנה. בית-המשפט קמא הגיע למסקנה כי הסוכנות נתנה את האישור למשה להיות בן ממשיך ואישור זה לא בוטל ואף אינו בטל מעצמו. בית-המשפט ביסס מסקנה זו על כך שלא הוכח שהוריו של משה לא המציאו את המסמכים הדרושים, כטענת הסוכנות בתצהיר מטעמה.

בית-המשפט קמא לא נגע מפורשות בשאלת השלמת המתנה והחזרה ממנה, אך מסקנתו מעידה על כך שלטעמו הושלמה המתנה.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים תוך שהוא מתערב בממצאיו של בית-המשפט קמא, וקבע כי אישור הסוכנות משנת 1978 אינו אישור סופי. נמצא, כי הקניית המתנה למשה מדעי לא הושלמה ולזכותו רק התחייבות של שמחה וזכריה לתת מתנה. נקבע כי, בנסיבות המקרה דנן, שמחה לא היתה מנועה לחזור בה מן ההתחייבות, מכיוון שמשה לא הוכיח הסתמכות של ממש על ההתחייבות.

משה הגיש ערעור על קביעת בית-המשפט המחוזי לבית-המשפט העליון וערעורו התקבל. בית-המשפט העליון קבע כי גם בהנחה שאישורה של הסוכנות היה מותנה בקיום דרישות מסויימות, אשר לא מולאו בשלמותן, אין עובדה זו גורעת מהשלמת המתנה. באישור מטעם הסוכנות נאמר במפורש, כי בשל אי-מילוי כל התנאים יבוטל האישור ולא כי יתבטל מעצמו.

בין הדרישות השונות של הסוכנות קיימות דרישות שהן פורמאליות גרידא ואין צידוק כי אי-השלמתן או איחור במילויין יגרור אחריו ביטול אוטומטי של האישור.

יתירה מזו, אישור הניתן לביטול הוא תקף כל עוד אינו מבוטל. נמצא, כי לשם השלמת המתנה מצד נותן המתנה, די בעצם מתן האישור מצד אדם שלישי – גם אם אישור זה עצמו ניתן לביטול.

[105] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 338.
[106] תמ"ש 51130/00 מ.ר. נ' ש.ש (פורסם באתר האינטרנט נבו) (2004).
[107] ד' פרידמן, נ' כהן דיני חוזים כרך א' 494.
[108] ע"א 726/71 גרוסמן איל ק.ב.ק. ואח' נ' מנהלי עזבון יהושע בידרמן ואח', פ"ד כו(2) 781 (1972).
[109] ע"א 11/75 ועד הישיבות בא"י נ' מיכאלי, פ"ד ל(1) 639 (1975).
[110] ע"א 2215/00 דני ג'ורי נ' דייזי דנגור, פ"ד נו(3) 932 (2001, 2002).
[111] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 346.
[112] ע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ ו-4 אח', פ"ד מ(1) 321
(1984, 1986).
[113] וכדבריו:
"... הצדדים להסכם, את הנכס נשוא החוזה ואת מהות העסקה המתבצעת – הענקת בעלות במקרקעין בדרך מתנה..."
[114] ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות נ' מנהלי עזבון, פ"ד כו(2) 781
(1972).
[115] ע"א 6369/98 רות גרינברג נ' אל גרינברג, פ"ד נד(4) 409 (2000).
[116] ה"פ (ת"א) 416/80 פלוני נ' חוסני זאמל סולטן, פ"מ התשמ"ב(1) 522
(1991).
[117] תמ"ש 20512/01 מ' ל' נ' מ' מ', תק-מש 2007(1) 461 (2007).
[118] ו"ע 1065/07 איבגי יעקב ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין איזור המרכז, תק-מח 2007(4) 2238 (2007).
[119] תמ"ש (ת"א-יפו) 59181/06 פלונית נ' אלמונית, תק-מש 2007(3) 666
(2007).
[120] ה"פ 739/04 יחיאל שליט נ' ישיבת "הפקדתי שומרים" ירושלים ואח', תק-של 2007(1) 19079 (2007).
[121] לעניין זה ראה סעיפים 2 ו- 6 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968; סעיף 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; ע"א 588/81 ציזיק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 321 (1986).
[122] תמ"ש 15650/02 פלונית נ' אלמוניות, תק-מש 2007(4) 65 (2007).
[123] ע"א 760/83 פילובסקי חיים נ' זיטלני ישראל ו-2 אח', פ"ד לט(4) 277
(1985).
[124] ע"א 476/89 יצחק גוטהילף ואח' נ' חיה נוימן, פ"ד מו(1) 648 (1992).
[125] ה"פ (ת"א) 981/83 שלום לוי נ' ג'ים רומי ואח', פ"מ התשמ"ז(ב) 431
(1986).
[126] ראה גם ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, פ"ד נד(4) 409; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך א', 485.
[127] ע"א 6369/98 גרינברג נ' גרינברג, פ"ד נד(4) 420 (2000).
[128] ע"א 6369/98 רות גרינברג נ' אל גרינברג, פ"ד נד(4) 409 (2000).
[129] ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987).
[130] ע"א 493/91 מזרחי שמעון ו-6 אח' נ' מזרחי יעקב ו-2 אח', פ"ד נ(1) 199 (1996).
[131] ע"מ 403/06 ע. ע. מ. נ' ה. ע. מ. ואח', תק-מח 2007(1) 13975 (2007).
[132] דנ"א 1522/94 שמואל נייגר נ' רינה מיטלברג, פ"ד מט(5) 314 (1996).
[133] ע"א 4092/90 רינה מיטלברג נ' נייגר שמואל, פ"ד מח(2) 529 (1994).
[134] ע"א 954/93 חממה חג'בי נ' ברכה בן-יונה, פ"ד נ(1) 417 (1996).
[135] ע"א 173/72 מחמד חוסין חדראן גנאיים נ' חדרה סאלח מחמד, פ"ד כז(1) 414 (1972, 1973).
[136] ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987).
[137] ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2) 154 (1990).
[138] ע"א 350/96 אבי וייסר ואח' נ' שביט ואח', פ"ד נב(5) 797 (1999).
[139] ה"פ (ת"א-יפו) 494/03 אברהם ג' ואח' נ' טפחה (תקווה) יוסף, תק-מח 2004(4) 8253 (2004).
[140] ע"א 350/96 אבי וייסר נ' שביט ואח', פ"ד נב(5) 797 (1999).
[141] פש"ר 1443/06 עורך-דין י' בר-הלל נ' אליהו נתן ואח', תק-מח 2007(4) 1035 (2007).
[142] להרחבה ראו בע"מ 9295/05 פלוני נ' פלוני (פורסם באתר האינטרנט נבו) (2005); תמ"ש (ת"א) 50500/99 א' ל' נ' צ' ל' (פורסם באתר האינטרנט נבו) (2007).
[143] ת"א (ת"א-יפו) 25847/06 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' יחיא שאול ואח', תק-של 2007(4) 2124 (2007).
[144] ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184 (1992).
[145] ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4) 385 (2000).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התחייבות לתת מתנה, דרישת הכתב והתנהגות מחפירה