ביטול פסקי-דין והחלטות במסגרת הליכי סדר דין מקוצר

הליך הדיון בסדר דין מקוצר שונה מהליך הדיון בתביעה רגילה המוגשת בסדר דין רגיל. תקנות סדר הדין האזרחי דנות בסדרי דין מיוחדים בנדון.

1. פסק-דין שניתן לאחר שבקשת נתבע למתן רשות להתגונן נדחתה – אינו פסק-דין במעמד צד אחד[194] ויש צורך בהגשת ערעור.
2. נתבע שביקש רשות להתגונן אך לא התייצב לדיון ובית-משפט דחה את בקשתו יכול הוא להגיש בקשה לביטול ההחלטה, אולם אם ניתן כבר פסק-דין, אזי דרך התקיפה אינה אלא ערעור.
3. ניתנה רשות להתגונן לגבי חלק מן התביעה, רשאי התובע לקבל פסק-דין לגבי אותו חלק לגביו לא הורשה הנתבע להתגונן.
4. תקנה 214 דנה בביטול החלטות או פסקי-דין בתביעות הנדונות בסדר דין מקוצר על-פיה החלטה לבטל החלטה או פסק-דין תושתת על שניים: האחד, שהמצאת ההזמנה לא היתה בת-פועל. השני, על "טעם מספיק אחר".
5. פסק-דין שניתן לאחר דחיית בקשת רשות להתגונן – מהווה מעשה-בית-דין בין הצדדים.
עולה אם כן כי ביטולן של החלטות או פסקי-דין הינן בדרך הנקוטה בתקנה 214, להבדיל מזו שנקבעה בתקנה 201 לתקנות הדנה בסדר דין רגיל.

תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי:

"214. ביטול פסק-הדין (תיקונים: התשנ"ז, התשנ"ט, התשס"א)
(א) ניתן פסק-דין לפי פרק זה באין בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על-פי צד אחד או שניתנה בשל אי-התייצבות מצהיר, והגיש בעל הדין שנגדו ניתן פסק-הדין בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצא לו פסק-הדין, רשאי בית-המשפט או הרשם לבטל את פסק-הדין לפי הוראות תקנה 201.
(ב) ביטל בית-המשפט או הרשם פסק-דין כאמור בתקנת-משנה (א), רשאי הוא ליתן לנתבע רשות להתגונן בתנאים שייראו לו."
במסגרת דיוננו לעיל נשזרו לאורך השערים לסוגיהם פסקי-דין הדנים אף בביטולם של פסקי-דין שניתנו בהליכי דיון בתביעות שהוגשו בסדר דין מקוצר. שכן, העקרונות לאורם נבחנו נושאים אלה היו זהים לחלוטין לאלה הדנים בהליכי תביעה רגילה. אולם בראש פרק זה יובא רק מדגם המייחד הליכים אלה לעומת הליכים רגילים.

1. היחס שבין תקנה 201 ותקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי

א. המ' (חי') 2381/98[195]:

"א. התקנה החלה על העניין שלפני היא תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת לאמור:
'214. בית-המשפט רשאי, על-פי בקשה שהוגשה על כך תוך שלושים ימים מיום המצאתו לנתבע, לבטל פסק-דין שניתן לפי פרק זה, אם נוכח שהמצאת ההזמנה לא היתה בת-פעל או מטעמים מיוחדים שירשמו, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; ניתן פסק-הדין בידי הרשם, רשאי גם הרשם לבטלו כאמור.' (פסק-הדין דן בתקנה זו בנוסחה הישן – המחבר י"מ)
ב. הלכה פסוקה היא כי בדונו בבקשה לפי תקנה 214 לתקנות נוהג בית-המשפט בדומה לאותם עקרונות שנקבעו לצורך השימוש בשיקול-דעתו על-פי תקנה 201 לתקנות (שעניינה ביטול החלטה על-פי צד אחד): ראו ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 691 והאסמכתאות שליד הערת השוליים 161."
ב. ב- ע"א 4307/96[196], בהבחינה בין הליך על-פי תקנה 201 לבין ההליך על-פי תקנה 214, דוחה כב' הרשמת א' אפעל-גבאי בקשה לעיון מחדש בקבעה כי:

"1. בפני שתי בקשות לעיין מחדש בהחלטתי מיום 96, שזה תוכנה:
'המועד להגשת ערעור על פסק-הדין מיום 1.4.96 לגבי רימיני השקעות בע"מ ופיצריות רימיני בישראל בע"מ תם. פסק-הדין לגבי הנתבעות האחרות ניתן ביום 96.
הודעת הערעור תושב לבא-כח המערערות.'
בא-כח המערערות טוען בבקשתו לעיון מחדש, כי על יסוד תקנות 201 ו- 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין) היה מקום לקבוע, כי המועד להגשת ערעורן של רימיני השקעות בע"מ ופיצריות רימיני בישראל בע"מ לא תם. בא-כח המשיבה טוען, לעומת זאת, במסגרת בקשתו כי יש למחוק את הערעור שהגישו המערערות, שכן פסק-הדין מושא הערעור ניתן ביום 96, ולא ביום 96, כפי שנקבע בהחלטתי הנ"ל מיום 96...
3. איני מוצאת יסוד לבקשה לעיין מחדש שהגישו רימיני. אבאר טעמי: כשלעצמי, אני סבורה, כי בעניינן של רימיני ניתנה ההחלטה הדוחה את בקשתן לרשות להגן במעמד צד אחד, על-פי תקנות 160(ד) ו- 157(3) לתקנות סדר הדין, ולכן היו רימיני רשאיות לבקש ביטולה של אותה החלטה על יסוד תקנה 201 לתקנות סדר הדין; ואולם, וזה העיקר, באותו מעמד ניתן גם פסק-דין נגד רימיני, אשר לגביו אין לומר כי ניתן במעמד צד אחד. לגבי פסק-דין זה קיימת אך זכות ערעור לבית-המשפט העליון. זכות זו הוחמצה בשל כך שרימיני אחרו בהגשת הערעור (בתאריך 6.6.96 חלף המועד לערער על פסק-הדין מיום 1.4.96).
בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, שהוזכר לעיל, בעמ' 690, מתייחס המחבר המלומד למצב הדברים שבפנינו, היינו, להחלטה בבקשה לרשות להגן אשר ניתנה במעמד צד אחד ולפסק-דין שניתן בעקבותיה. וזו ההלכה במקרה זה:
'פסק-דין אשר ניתן משום שהנתבע לא הורשה להתגונן, אינו פסק-דין על-פי צד אחד, ואינו ניתן, איפא, לביטול בתוקף תקנה 201; המועד להגשת בקשת ביטול, בהתאם לתקנה זו, מתחיל אמנם רק עם המצאת פסק-הדין, אך התקנה אינה חלה על ענייננו. אכן, יתואר מיקרה אחר: הנתבע ביקש רשות להתגונן, אך לא התייצב לבירור בקשתו. בהתאם לתקנות 245 ו- 157(3), דחה השופט או מחק את הבקשה. זהו צו שניתן על-פי צד אחד, והוא ניתן לביטול כאמור בתקנה 201 אלא שעל הנתבע להזהר, ואם נתן השופט, כמצוי ביותר, באותו מעמד לתובע פסק-דין בתובענה גופה (או שהומצא לנתבע לאחר מכן פסק-דין שניתן), עליו להגיש גם ערעור על פסק-הדין, כדי למנוע את התוצאה שפסק-דין סופי יחסום לו את הדרך להגנתו. רק הצו הדוחה או המוחק את בקשת הנתבע לרשות להתגונן ניתן על-פי צד אחד, מפאת אי-התייצבותו, אך לא כן פסק-הדין. פסק-הדין לא ניתן מפני שהנתבע לא התייצב לבירור התובענה ואף לא מפני שלא הגיש כתב הגנה, שכן הנתבע כלל לא היה רשאי להגיש כתב הגנה.'
סיכומם של דברים, רימיני אחרו את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין מיום 96. אשר להחלטת בית-המשפט מאותו תאריך, שלא ליתן רשות להגן, ניתן לסבור, כמבואר, כי ניתן היה לבקש ביטולה של החלטה זו על יסוד תקנה 201 לתקנות סדר הדין, כפי שעשו רימיני. על מצב משפטי זה יכול לחול סעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אך לא על פסק-הדין שניתן בתאריך 96. בכל מיקרה, החלטת בית-המשפט מיום 96, שלא לבטל את ההחלטה מיום 96, היא "החלטה אחרת", אשר בהנחה שניתנה בסמכותה של כב' השופטת סוקולוב כרשמת בית-המשפט המחוזי, הערעור עליה הוא בזכות, לאותה ערכאה (סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). החשוב לענייננו הוא, כי פסק-דין בסדר דין מקוצר לעולם איננו במעמד צד אחד, ולכן הדרך היחידה להשיג עליו היא הגשת ערעור (וראה גם ד"ר י' זוסמן, שם, בעמ' 730-731).
ואולם, לא למותר להוסיף, כי בתקנות סדר הדין נקבעה כתחליף לבקשת הביטול על-פי תקנה 201 תרופה אחרת. כוונתי לתקנה 214 לתקנות סדר הדין על-פיה רשאי בית-המשפט לבטל פסק-דין 'שניתן לפי פרק זה, אם נוכח שהמצאת ההזמנה לא היתה בת פועל או מטעם מספיק אחר שיירשם... ניתן פסק-הדין בידי הרשם, רשאי גם הרשם לבטלו כאמור' (ראה: רע"א 1449/93 ארוין זוסמן נגד הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), תק-על 93(2) 1393 והאסמכתאות המוזכרות שם).
אני חוזרת, איפא, ומקיימת את החלטתי מיום 13.6.96 על-פיה לא היה מקום לקבל לרישום את ערעורן של רימיני על פסק-הדין מיום 1.4.96 בעניינן.
4. עתה אעבור לדון בבקשת המשיבה לעיין מחדש בהחלטתי הנ"ל ככל שהיא נוגעת למערערות. אשר לכך, אני מוצאת שהצדק עם המשיבה.
בעת מתן החלטתי הנ"ל נשמטה מעיני העובדה, כי בתאריך 1.4.96 ניתן בבית-משפט קמא גם פסק-דין חלקי נגד המערערות, המקבל את התביעה שהגישה המשיבה בניכוי סכום של 100,000 דולר לגביו ניתנה רשות להגן. לפיכך, לא היה יסוד לאבחנה בין ערעורן של רימיני מזה לבין ערעורן של המערערות מזה. המועד להגשת הערעור על פסק-הדין החלקי אינו נמנה מיום מתן הפסיקתא, אלא מיום מתן פסק-הדין, כמבואר בתקנה 402 לתקנות סדר הדין (ראה גם תקנה 198 לתקנות סדר הדין הקובעת, בין היתר, כי 'תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתא'). יוצא, איפא, כי המועד לערער על פסק-הדין שניתן נגד המערערות חלף לפני שהוגש הערעור על ידן, ולא היה יסוד לקבלת הערעור לרישום.
צודקת, איפוא, המשיבה בבקשתה לעיין מחדש בהחלטתי מיום 96, ויש למחוק את הערעור מן הרישום (ראה: ב"ש 130/87, ע"א 873/99 עזיז שנסי נגד יהודית גלעדי ואח', פ"ד מא(4) 86; ע"א 304/86 ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח בע"מ נגד קיבוץ יפעת, פ"ד מ(4) 379).
אין כל ממש בטענת בא-כח המערערות, כי פסק-הדין החלקי לגבי המערערות לא הגיע לידיו אלא כתוצאה מעיון בבקשת המשיבה לעיין מחדש בהחלטתי מיום 96, וכי לא ידע על פסק-דין זה עד אותו מועד (7.11.96). עיון בבקשת רמיני לעיון מחדש, שהוגשה במועד כלשהי בחודש יולי 1996, מראה כי אחד מן הנספחים שצורפו לה הוא פסק-הדין החלקי (ראה עמ' 22). יוצא, איפוא, כי בידי בא-כח המערערות ורימיני היו במועד סמוך לתאריך נתינתן הן ההחלטה והן שני פסקי-הדין שניתנו ביום 96.
5. איני רואה גם יסוד בדין לאפשר הגשת הערעור על פסקי-הדין מיום 1.4.96 באיחור. המדובר בטעות משפטית מובהקת, שגרמה לכך, שערעוריהן של רמיני ושל המערערות לא הוגשו במועד. (ראה: בש"א 5778/94 מדינת ישראל נגד ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל, פ"ד מח(4) 872).
אשר-על-כן, אני דוחה את בקשתן של רימיני לעיון מחדש. אני נעתרת לבקשת המשיבה ומוחקת את הערעור אשר הוגש באיחור. המערערות ישלמו למשיבה את הוצאות הבקשה ושכר טירחת עורך-דין בסכום כולל של 2,000 ש"ח."
ג. ב- רע"א 1449/93[197] חזר בית-המשפט על הלכה פסוקה היא שאין תקנה 214 חלה כאשר נדחתה בקשת רשות להתגונן שהוגשה כנגד תובענה בסדר דין מקוצר במעמד פרקליטו של הנתבע, לאחר שזה האחרון לא הופיע כדי להיחקר על התצהיר. וכך קובע כב' השופט ש' לוין:

"ניתנו שני פסקי-דין בסדר דין מקוצר כנגד המבקש, שבקשתו לקבלת רשות להתגונן נדחתה לאחר שהוא לא התייצב על-מנת להיחקר על התצהירים. ההחלטות ניתנו במעמד פרקליטו של המבקש. זה עתר לביטול פסקי-הדין על יסוד תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אך בקשתו נדחתה. מכאן בקשת הרשות לערער שלפני.
הלכה פסוקה היא שאין תקנה 214 חלה כאשר נדחתה בקשת רשות להתגונן שהוגשה כנגד תובענה בסדר דין מקוצר במעמד פרקליטו של הנתבע, לאחר שזה האחרון לא הופיע כדי להיחקר על התצהיר: ע"א 146/85 ציון גמליאל נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מא(3) 746 (בו אוזכרה בטעות תקנה 201 תחת תקנה 214) ו- רע"א 589/88 יוסף שר נ' ג' קובה ואח', פ"ד מב(4) 395; לעניין זה אין חילוק, ואין הגיון שיהיה חילוק בין תקנה 201 לבין תקנה 214, שהותקנה רק משום שפסק-דין שניתן בסדר דין מקוצר לאחר שלא הוגשה בקשת רשות להתגונן, אינו נחשב טכנית פסק-דין שניתן על-פי צד אחד; והשווה לעניין זה ע"א 36/52 מ' בוסידן נ' א' הדיה, פ"ד ו(2) 1170; ע"א 210/56 פסקים עליונים ל 221; רע"א 86/87 גבסו נ' קימבריג' אנדסטריאל, פ"ד מב(1) 822, 835; תקנתו של פרקליט הנתבע, שמרשהו אינו מתייצב לדיון, והוא מבקש לשמור על זכותו להגיש בקשה לפי תקנה 214, היא, בין השאר, להסתלק, ברשות בית-המשפט, מאולם הדיונים וחזקה על בית-המשפט שרשות זו תינתן לו ללא כל קושי. התימוכין שמבקש המבקש ללמוד מפסק-הדין שניתן על-ידי השופט זוסמן ב- ע"א 263/65 שרייטר נ' חלף בע"מ, פ"ד כ(1) 178 ומ- ע"א 410/88 "רותם" בע"מ נ' כוכב בע"מ, פ"ד מג(4) 761 אינם לעניין, שבשני העניינים ההם נתבררו ערעורים כבר על פסק-דין שניתן, והשאלה המתעוררת בערעור זה לא עמדה שם על הפרק.
קראתי את טענות פרקליט המבקש ונחה דעתי שאין הן מצדיקות מתן תשובה. במקביל ערער המבקש גם על שני פסקי-הדין (ב- ע"א 1766/92 וב- ע"א 1767/92 ארווין זוסמן נ' הכונס הרשמי, תק-על 95(3) 536). איני מחווה כל דעה לגבי סיכויי ההצלחה של ערעורים אלה. הבקשה נדחית איפוא, כבר מהטעם האמור, ללא צורך לבקש עליה תשובה."
2. ת"א (ת"א) 473/90[198] נקבע כי בדיון בבקשה לפי תקנה 214 הנ"ל נוהג בית-המשפט ממילא בדומה לאותם עקרונות שנקבעו לצורך השימוש בשיקול-דעתו על-פי תקנה 201.[199]

קובעת כב' השופטת ו' אלשיך:

"מונחות בפני ארבע בקשות שעניינן אחד – ביטול החלטה. על-פי הסכמת הצדדים אוחד הדיון בארבעתן יחדיו.
1. ביום 28.2.90 הגישו המשיבים 1-2 כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד מושב עובדים עזריאל ונגד 63 נתבעים נוספים אשר חתמו על כתב ערבות מתמדת לכל חובותיו של המושב כלפי המשיבים.
בעקבות הגשת כתב התביעה הוגשו מספר בקשות רשות להתגונן מטעם נתבעים שונים. הדיון בבקשות נקבע ליום 27.5.91.
ביום הדיון שנקבע, לא הופיע עורך-דין אגמון, בא-כוח המבקשים ב-7 מתוך 8 הבקשות, ועל-פי החלטת בית-המשפט נמחקו כל שבע הבקשות. בעקבות החלטה זו הוגשו פסיקתות מטעם המשיבים וניתנו פסקי-דין נגד המשיבים.
הבקשה השמינית, שלא נמחקה (כיוון שבא-כוח המבקש בה התייצב), נדונה לגופה ונדחתה. בעקבות דחיה זו ניתן פסק-דין גם כנגד המבקש בבקשה השמינית הנ"ל.
2. עניינן של ארבע הבקשות המונחות בפני כיום הינו ביטול החלטת בית-המשפט מיום 27.5.91, החלטה בה נמחקו שבע בקשות רשות להתגונן ושבעטיה ניתנו פסקי-דין נגד המבקשים. כמו-כן מתבקש בית-המשפט לבטל את פסקי-הדין הנ"ל שניתנו נגד המבקשים.
3. חלק מטיעוניהם של באי-כוח המבקשים מתבסס למעשה על תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד.
מן הראוי להקדים ולומר, כי מבחינה דיונית אין זו הדרך הנכונה לילך בה, באשר תקנה 201 הנ"ל כלל לא חלה במקרה דנן. פסק-דין אשר ניתן משום שהנתבע לא הורשה להתגונן אינו פסק-דין על-פי צד אחד ואינו ניתן, איפוא, לביטול בתוקף תקנה 201.
משהגיש הנתבע בקשת רשות להתגונן אך לא התייצב לבירור בקשתו ולפיכך נדחתה או נמחקה בקשתו, ולאחר מכן ניתן פסק-דין התובענה גופה נגדו, שומה על הנתבע להגיש ערעור על פסק-הדין.
ראה לעניין זה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (1990) 651, שם מובאת דוגמה זהה למקרה שלפנינו ונאמר כי:
'רק הצו הדוחה או המוחק את בקשת הנתבע לרשות להתגונן ניתן על-פי צד אחד, מפאת אי-התייצבותו, אך לא כן פסק-הדין. פסק-הדין לא ניתן מפני שהנתבע לא התייצב לבירור התובענה ואף לא מפני שלא הגיש כתב הגנה, שכן הנתבע כלל לא היה רשאי להגיש כתב הגנה.'
לפיכך הדרך הדיונית בה על המבקשים לנקוט הינה הגשת ערעור על פסק-הדין שניתן נגדם (ובמסגרת ערעור זה מותר להם גם להשיג על סירוב בית-המשפט ליתן להם רשות להתגונן – זוסמן שם, בעמ' 651) או להגיש בקשה על-פי תקנה 214, שעניינה ביטול פסק-הדין.
בדיון בבקשה לפי תקנה 214 הנ"ל נוהג בית-המשפט ממילא בדומה לאותם עקרונות שנקבעו לצורך השימוש בשיקול-דעתו על-פי תקנה 201 (ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינווסטמנט, פ"ד לז(4) 485).
לכן אכנס עתה לדון בטענות המבקשים לגופן.
4. משלא נפל כל פגם בהחלטה אותה מבקשים לבטל הרי שלבית-המשפט שיקול-דעת מלא אם להיעתר לבקשה אם לאו.
בעניין זה מציין השופט י' זוסמן בספרו הנ"ל בעמ' 698 כי למבקש במקרה כזה לעולם אין זכות קנויה לדרוש את הביטול, אלא בית-המשפט יציג לעצמו שתי שאלות:
'ראשית: מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט?
שנית: מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע-המבקש, אם יבוטל פסק-הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט?' (ההדגשות שלי – ו.א.)
5. ברי כי בירורה של השאלה השניה בדבר סיכויי הצלחת הגנתו של המבקש הינו חיוני, אך זהו בבחינת תנאי הכרחי אך לא מספיק. הווה אומר, אם לא ניתן להשיב בחיוב על שאלה זו הרי שאין כל טעם בביטול פסק-הדין וההחלטה שקדמה לו, שכן ממילא התוצאה החדשה תהא אותה תוצאה. לפיכך מסכימה אני עם הדעה כי השאלה השניה היא העיקר ואילו השאלה הראשונה הינה בעלת חשיבות משנית בלבד.
אלא מאי? על-אף חשיבותה המשנית של השאלה הראשונה אין זה אומר כי ניתן להתעלם ממנה לחלוטין, ומקום בו אין בפי המבקש כל הסבר למחדלו ידחה בית-המשפט את בקשתו. (ראה י' זוסמן, שם, בעמ' 698 ה"ש 50).
6. במקרה דנן, לגבי שאלת אי-הופעת בא-כוח המבקשים לדיון בבקשות הרשות להתגונן. מצהירים כל המבקשים כי אין להם כל מושג מדוע לא הופיע פרקליטם לדיון למרות שצריך היה לייצגם (ראה סעיף 8(א) לתצהיריהם של המבקשים).
לא אוכל להסכים עם טענת בא-כוח המבקשים כי גם מבלי להיכנס לסיבות המדוייקות לאי-הופעת עורך-דין אגמון הרי שאין המבקשים הם אלו שצריכים "לספוג" פסק-דין מכיוון שעורך-דין אגמון לא הודיע למבקשים על דבר הדיון ולא הזהירם כי עקב אי-הופעה עלול לצאת פסק-דין נגדם.
כמו-כן, לא מדובר כאן במקרה בו בעל דין קיבל מעורך-דינו אינפורמציה מוטעית על השעה שנקבעה לבירור תביעתו, ולפיכך הסתמכותו של בא-כוח המבקשים על ע"א (ת"א) 143/47, 1948 איננה רלוונטית. לא הוכח ואף לא נטען כי עורך-דין אגמון חרג מיפוי-הכח הכללי שמטעמו פעל, בשם המבקשים, וייצגם בהליכים לפני בית-המשפט, ולפיכך אין כל סיבה שלא לחייב את השולחים בתוצאות מעשיו או מחדליו של שלוחם.
תחושת העוול או אי-הצדק שנגרמו למבקשים בשל מחדלו זה של עורך-דינם דאז מקומה להתברר בהליך אחר ונפרד מן ההליכים דנן, בין המבקשים לבין עורך-דין אגמון, ואין אני מחווה דעה באשר לאפשרות חבותו בנזיקין של עורך-הדין כלפי לקוחותיו, או אף אחריותו מבחינה אתית כעורך-דין לפעול לטובת שולחיו בנאמנות ובמסירות, שכן אין בפניי, כאמור, כל הסבר להתנהגותו של עורך-דין אגמון. אולם אין בכך כדי להביא לידי ביטולו של פסק-הדין ולביטולה של החלטה אשר ניתנו כדין, באשר מדובר בשני מישורים שונים ונפרדים.
ראה מקרה בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל, פ"ד כו(1) 772 אשר ניתן ללמוד ממנו לענייננו. במקרה ההוא נמחקה התובענה הראשית אמנם (ולא בקשת הרשות להגן) עקב מחדל של אי-התייצבות לדיון, אלא שהנמקת בית-המשפט, בדחותו את בקשת רשות הערעור על דחייתה של הבקשה לביטול פסק-הדין שניתן עקב אי-התייצבות, יפה גם לענייננו.
אומר כב' השופט זוסמן, בעמ' 774:
'תמים דעים אני עם השופט שבנסיבות אלה לא היה המבקש ראוי לקבל את הסעד שביקש. הוא בחר שלא לגלות מה גרם למחדלו, והדעת נותנת שאילו עשה כן, היתה מתגלית גרסה שממילא לא היתה משמשת עילה להעתר לו. דיברתי על מחדלו של המבקש, אך איננו יודעים – ואין זה מענייננו לדעת – אם היה זה מחדלו של המבקש או מחדל פרקליטו. הכלל הוא שלוחו של אדם כמותו... אם לא המבקש עצמו אלא פרקליטו דאז גרם על-ידי מחדלו החוזר לדחיית התובענה, תרופתו של המבקש היא לתבוע פיצויים מהפרקליט...' (ההדגשה שלי – ו.א.)
7. יוצא מכך שאין צורך אף כי אכנס לשאלת סיכויי המבקשים להצליח בהוכחת הגנתם הלכאורית מקום בו לא "דילגו" הם מעל למשוכה הראשונה של הסבר למחדל של אי-התייצבות עורך-דינם לדיון.
8. נותר לי להתייחס עוד לטענות בא-כוח המבקש 3 בו מועלית טענה ייחודית לגבי שאלת ייצוגו של עורך-דין אגמון אותו.
טוען בא-כוח המבקש 3 כי מרשו, להבדיל מכל שאר המבקשים, אינו חבר באגודה הנתבעת 1 שכן עזב את משקו בשנת 1984, ולפיכך החלטתו של עורך-דין אגמון שלא להופיע לדיון לא ייתכן כי היתה על דעתו של המבקש מס' 3 וכי ללא ספק היוותה היא חריגה מהרשאה ומתנאי השליחות.
עיון ביפוי-הכח עליו חתם המבקש 3 לטובת עורך-דין אגמון מלמד אחרת.
המדובר ביפוי-כוח כללי ורגיל המסמיך את עורך-דין אגמון לפעול בשם מרשו ולייצגו בכל הליך או בקשה לפני בית-המשפט, וכן להתפשר או לפעול בכל דרך אחרת בשם מרשו, על-פי שיקול-דעתו, בכל עניין.
אי-התייצבותו של עורך-דין אגמון לדיון כמוה כפעולה בדרך אחרת (היא דרך המחדל) אשר מניעיה אינם ידועים לבית-המשפט וגם אינם רלוונטים, באשר אין המדובר בחריגה מההרשאה הכללית שניתנה.
ההרשאה לא בוטלה ולא הופסקה, ולא הותלתה בדרך כלשהי במקום מושבו של המבקש 3, אם נשאר הוא חבר מושב או אם עזב.
גם פסק-הדין בעניין ע"א 149/63 מ' ריכטנברג נ' מ' מנצר, פ"ד יז(4) 2493 או ע"א 31/88 מוחמד סביחאת נ' פקיד שומה נצרת, פ"ד מה(3) 262 אותם מציינת בא-כוח המבקש 4, לא יוכל לסייע בידי להיעתר לבקשות באשר לא אוכל לקבוע כיום אם היתה התנהגות רשלנית מצד עורך-הדין אם לאו, ואם עלה הדבר כדי זלזול בעניינם של מרשיו בלבד או אף כדי זילזול בבית-המשפט.
9. אשר-על-כן אני קובעת כי דין ארבעת הבקשות להידחות."
3. ב- בש"א 356/89[200] נדון ערעור על החלטת הרשם בה דחה את בקשתה של המערערת להארכת מועד להגשת ערעור.
"1. זהו ערעור על החלטת הרשם בבית-משפט זה (מיום 9.7.89) בה דחה את בקשתה של המערערת להארכת המועד להגשת ערעור.

2. בבית-המשפט המחוזי הגיש הבנק המשיב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המבקשת וארבעה אחרים. המבקשת לא הגישה בקשה לרשות להתגונן וביום 20.2.89 נתנה רשמת בית-המשפט המחוזי פסק-דין נגדה על-פי התביעה ובהעדר המבקשת. פסק-הדין הומצא למבקשת ביום 3.3.89.

ביום 31.3.89 הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול הפסק ולהארכת המועד להגשת בקשה לרשות להתגונן.

רשמת בית-המשפט המחוזי דחתה ביום 5.6.89 את בקשת הביטול לאחר שהגיעה למסקנה כי אין עילה טובה להארכת המועד ליתן רשות להתגונן, וממילא פסק-הדין יעמוד בתוקפו. המערערת הגישה ערעור על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי.

במקביל הוגשה לבית-משפט זה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-הדין מיום 20.2.89.

4. לפני הרשם בבית-משפט זה טענה המבקשת כי משפעלה בהתאם לתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בהגישה בקשה ביטול פסק-הדין, קמה בפניה מניעה דיונית להגיש ערעור על-פי זכותה, כקבוע בסעיף 41 לחוק בבתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. מניעה זו קמה לסברתה בעקבות פסק-הדין בעניין ע"א 221/51, 228/51, המ' 128/51 פריש נ' מנדלבליט, פ"ד ו(1) 181. טענה זו נדחתה על-ידי הרשם המלומד ומכאן הערעור."

4. בש"א (י-ם) 7798/04[201] נפסק מפי כב' הרשם אורי פוני:
"המבקשות עותרות לביטול פסק-הדין שניתן נגדן ביום 26.6.03 (בש"א 7798/04) וכן לעיכוב ביצועו של פסק-הדין במסגרת הליכי הוצל"פ הננקטים נגדן (בש"א 7799/04).
עובדות
1. א. ביום 28.11.01 הגישה המשיבה כנגד המבקשת תביעה כספית בסדר דין מקוצר.
ב. המבקשות לא הגישו בקשה לרשות להגן כנגד התביעה ולפיכך ניתן נגדן פסק-דין ביום 28.1.02 (להלן פסק-הדין הראשון).
ג. במסגרת בש"א 3745/02 הגישו המבקשות בקשה לביטול פסק-הדין הראשון.
בהסכמת הצדדים בוטל פסק-הדין הראשון תוך חיוב המבקשת בהוצאות.
כמו-כן ניתנה למבקשות אפשרות להגיש בקשה לרשות להגן.
ד. המבקשות אכן הגישו ביום 2.9.02 בקשה למחיקת כותרת ולחילופין בקשה לרשות להגן.
ה. הבקשות נקבעו ונדונו ביום 6.3.03 לאחר חקירה קצרה של המבקשת מס' 2 ניתנה החלטה בדבר סדר הגשת סיכומי בא-כוח הצדדים. על-פי החלטה זו היה על בא-כוח המבקשות להגיש את סיכומיהן תוך 30 יום מיום הדיון ואילו על בא-כוח המשיבה היה להגיש את סיכומיו תוך 30 יום מיום קבלת סיכומי המבקשות.
ו. המבקשות לא הגישו את סיכומיהן במועד שנקבע כאמור לעיל ולפיכך נתנה החלטה ביום 2.6.03 ולפיה בהעדר סיכומי בא-כוח המבקשות נדחתה הבקשה לרשות להגן תוך חיוב המבקשות בהוצאות.
ז. ביום 26.6.03 נחתמה פסיקתא לטובת המשיבה ובעקבותיה נפתחו הליכי הוצל"פ כנגד המבקשות (להלן פסק-הדין השני).
ח. הבקשות נשוא החלטה זו הוגשו ביום 13.10.04.
הבקשות לביטול פסק-הדין ועיכוב הליכים
2. הבקשות לביטול פסק-הדין ועיכוב הליכים נתמכו בתצהירה של המבקשת מס' 2 בלבד. התצהיר אשר צורף לבקשה הינו לקוני וכל שנאמר בו הוא כי כל העובדות המפורטות בגוף הבקשה הינן נכונות.
בגוף הבקשה מעלה בא-כוח המבקשות את הטענות הבאות:
ראשית, כי בא-כוח המשיבה הגיש את סיכומיו לתיק עוד בטרם הגישו המבקשות את סיכומיהן ובכל מקרה לא שלח לבא-כוח העתק מהסיכומים.
שנית, סיכומי המבקשות לא הוגשו בשל תקלה משרדית במשרדה של בא-כוח המבקשות וזאת בשל השביתה שהיתה באותה תקופה.
שלישית, בהחלטה מיום 2.6.03 בדבר דחיית הבקשה לרשות להגן לא נתן בית-המשפט את דעתו לעובדה כי במתן פסק-הדין שניתן אף ל גבי המבקשת מס' 2 יש משום עיוות דין וזאת לאור טענתה בדבר כשלון תמורה ובכך נחסמה בפניה לערכאות.
כמו-כן לא נלקחה בחשבון העובדה כי אין להטיל חיוב על המבקשת מס' 2 באופן אישי בהיותה אורגן של המבקשת מס' 1.
רביעית, הבקשה לביטול פסק-הדין הוגשה באיחור בשל העובדה כי המבקשת מס' 2 היתה עסוקה בלסעוד את אמה החולה ונבצר ממנה לטפל בכל עניינה וזאת עד אשר עברה האם להתגורר בבית אבות עובר להגשת הבקשות.
ההכרעה
1. לאחר עיון בחומר המונח לפני הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.
תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי המצויה בפרק ט"ז העוסק בהליך של סדר דין מקוצר...
מלשון התקנה למדים אנו כי על המבקשות אם חפצו בכך היה להגיש את הבקשה לביטול פסק-הדין מיום 26.6.03 תוך 30 יום מיום שהומצא להם פסק-הדין.
בקשה שהוגשה לאחר חלוף המועד של 30 הימים דינה להידחות על-הסף ואין בית-המשפט או הרשם מוסמך לדון בה.
למותר לציין כי המבקשות לא הגישו בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין.
ישאל השואל מאין למדים אנו כי המבקשות החמיצו את המועד הקבוע בתקנה 214?
התשובה לכך מצויה בעובדה פשוטה אשר המבקשות לא טרחו להביאה בפני בית-המשפט ודווקא בא-כוח המשיבה הוא זה אשר הביא מידע חיוני זה לבית-המשפט. ומהו אותו מידע?
מסתבר כי המבקשות הגישו ערעור על פסק-הדין השני לבית-המשפט המחוזי בירושלים במהלך המחצית השניה של שנת 2003 וזאת במסגרת ע"א 4394/04.
ערעור זה נמחק מחוסר מעש על-פי החלטת בית-המשפט מיום 18.5.04.
ממידע זה עולה ברורות כי פסק-הדין הומצא כדין לבא-כוח המבקשות ולאחר ששקלה את צעדיה החליטה להגיש עליו ערעור.
מכאן שבכל מקרה חלף לו המועד להגשת בקשה לביטול פסק-הדין על-פי תקנה 214 ולפיכך דין הבקשות להידחות.
בשולי הדברים
הגם שהבקשות נדחו בהעדר סמכות ובשולי הדברים יש להעיר כי המבקשות ובא-כוח פעלו בחוסר תום-לב בולט בהעלימן את המידע הנ"ל מבית-המשפט.
יתרה מכך המבקשת מס' 2 בבקשתה טענה כי האיחור בהגשת הסיכומים נבע עקב תקלה משרדית במשרדה של בא-כוח. אכן אם היתה תקלה שכזו הרי מן הראוי היה כי בא-כוח המבקשת תגיש תצהיר מטעמה ובו תפרט את אותה תקלה ואין להשאיר טענה זו טענה בעלמא בלא להניח כל תשתית עובדתית להוכחתה.
כאמור דברים אלה אינם נחוצים להכרעה לגוף העניין.
התוצאה
מן האמור לעיל אני דוחה את הבקשות.
המבקשים ביחד ולחוד ישאו בהוצאות הבקשות ובשכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 5000 ש"ח בצירוף מע"מ.
מזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים."[202]

[194] ע"א 529/61 פיגה נ' לוינשטיין, פ"ד טז(1) 703; בג"צ 128/61 ביברגל נ' יו"ר הוצל"פ ואח', פ"ד טו(2) 1431.
[195] המ' (חי') 2381/98 מ. ד. פ. הדבקות בע"מ נ' בנק לאומי, תק-מח 98(3) 2356.
[196] ע"א 4307/96 טייפה ניהול מסעדות בע"מ נ' רקפת בע"מ, תק-על 97(2) 734.
[197] רע"א 1449/93 אהרון זוסמן נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק, תק-על 93(2) 1393.
[198] ת"א (ת"א) 473/90 דוד סעדיה ברוך ועוד נ' בנק לאומי, תק-מח 92(1) 876.
[199] ר"ע 526/83 פרושינובסקי נ' שירסון כלל אינווסטמנט, פ"ד לז(4) 485.
[200] בש"א 356/89 שמעונה בריק נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מג(4) 22 (לפירוט נוסף ראה בעמ' 453).
[201] בש"א (י-ם) 7798/04 חב' מישר קו בע"מ ואח' נ' חב' ברן טימור פרוייקטים בע"מ, תק-של 2004(4) 3551.
[202] כמו כן ראה בש"א 5028/04 תמרה מטטוף ואח' נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ואח', תק-על 2004(3) 1798; רע"א 2854/04 דוד אלימלך נ' בנק אוצר החייל בע"מ, תק-על 2004(3) 1292; בש"א (חי') 9309/04 אמי בדיע אליאס ואח' נ' האחים מולא סוכניות בע"מ, תק-מח 2004(3) 1120 לפירוט פסקי הדין ראה עמ' 479 ואילך לעיל); בר"ע (ת"א) 2411/02 בנק לאומי לישראל נ' רינה מיכאלי, תק-מח 2003(2) 14605 (לפירוט יתר ראה סעיף 2.1.3 לעיל); רע"א 2072/99 דוד נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-על 99(2) 485 (לפירוט יתר ראה עמ' 467 לעיל).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול פסקי-דין והחלטות במסגרת הליכי סדר דין מקוצר