botox

הגבלת זכאותם של נפגעים

1. כללי
כאמור, התכלית המרכזית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפיצויים, היתה תכלית סוציאלית-חברתית ועניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים, בכדי שלא יוותרו נפגעים נעדרי פיצויי.

מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים "לפצות כל נפגע", נמצאת מגודרת, בין השאר, על-ידי סעיף 7 לחוק הפיצויים.

חוק הפיצויים[13] זנח את עיקרון האשם והטיל אחריות מוחלטת ומלאה על נהג הרכב ללא קשר להתקיימותו של יסוד האשם.

עם זאת, כולל חוק הפיצויים בחובו גם תכלית הרתעתית, שנועדה להרתיע נהגים מלסכן בצורה ניכרת את ציבור המשתמשים בכבישים ובכלי רכב, וזאת על דרך של שלילת זכאותם לפיצוי על-פי החוק. תכלית זו משתקפת בהוראת סעיף 7 לחוק הפיצויים.

יש להדגיש, כי אין המדובר בכל התנהגות שניתן לראות אותה כבלתי-ראויה או פסולה. הכוונה היא למקרים בהם "אשמתו" של הנפגע היא כה רבה עד "שראוי הוא כי יופקעו זכויותיו לפיצוי על-פי חוק הפיצויים". המדובר במקרים חריגים בהם התנהגות הנפגע עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור בהקשרו של חוק הפיצויים[14], והמצדיקה על-כן סטיה מעיקרון היסוד לפיו אין צורך בהוכחת אשם לשם קביעת החבות או שלילתה. המדובר, במגמה עונשית מובהקת לפיה "לא יצא חוטא נשכר".[15]

סעיף 7 לחוק הפיצויים מגביל את זכאותם של נפגעי תאונת דרכים, בקובעו:

"7. הגבלת זכאותם של נפגעים (תיקון התשס"ט)
נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
(1) מי שגרם לתאונה במתכוון;
(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), התשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור;
(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו למעט רישיון שפגע מחמת אי-תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
(4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע.
(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;
(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו."


ב- רע"א 3339/00[16] נדונה תקפותה של פוליסת ביטוח, בתאונה שאירעה לנהג שנהג בתקופת פסילה.

באותו עניין, המשיב נפסל לנהיגה, ובעודו בפסילה ביצע עבירות תעבורה נוספות, בגינן הורשע שלא בפניו ונגזרו לו 15 חודשי שלילת רישיון (להלן: ההרשעה השניה). לאחר מכן, הורשע באישומים פליליים שונים, ביניהם גם אותן עבירות בגינן הורשע קודם לכן בהרשעה השניה, ונגזרה לו שוב פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים (להלן: ההרשעה השלישית). בתוך תקופת הפסילה של ההרשעה השלישית, נהג המשיב ברכב ונפגע בתאונת דרכים. הוא הגיש תביעה נגד המערערות לפיצויו. המערערות טענו כי פוליסת הביטוח לא היתה בתוקף בעת התאונה, כקבוע בסעיף 7(5) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכן המשיב נהג בעת שהיה מצוי בפסילת רישיון וללא שהחזיק ברישיון בר-תוקף.

אלא שבעוד תביעתו של המשיב לפיצויים תלויה ועומדת, ערער הוא ברשות לבית-המשפט העליון על ההרשעה השלישית ועל עונש הפסילה שהושת עליו, שכן התברר לו כי העונש נסב על אותה מסכת אירועים ועובדות בגינה הורשע כבר בהרשעה השניה. בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את עונש הפסילה בהרשעה השלישית. על רקע זה, הצטמצמה המחלוקת בין הצדדים בתביעת הפיצויים לשאלה, כלום זכאי המשיב לפיצויים, שעה שנהג לכאורה בעת פסילה, נוכח העובדה שבית-המשפט העליון ביטל את עונש הפסילה כאמור.

כב' הנשיא א' ברק קובע, כדלקמן:

"כלום יש לראות – על-פי סעיף 7(3) לחוק ותכליותיו – את המשיב כמי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו בעת ביצוע התאונה. תשובתי לשאלה זו היא בשלילה. אכן, אין חולק כי מבחינה פורמלית לא היה למשיב רישיון תקף בעת תאונת הדרכים, שכן הוא נפסל מלהחזיק רישיון על-פי הפסילה ה"שלישית". מי שהוחלט על שלילת רשיונו על-ידי הרשות המוסמכת או פסילתו – חייב לכבד את ההחלטה במסגרת עיקרון שלטון החוק. מי שרומס ברגל גסה את החלטות הרשות המוסמכת – ובתי-המשפט – ונוהג בהיעדר רישיון, יש לראותו כמי שפועל בניגוד לתקנת הציבור שבחוק הפיצויים ולשלול ממנו הפיצוי. יש להרתיע מפני התנהגות מעין זו על דרך של שלילת הפיצוי. זאת ועוד: לרוב קשורה שלילת הרישיון או הפסילה בהתנהגותו של הנהג בכביש ובסיכון הנובע ממנו נוכח עבירות תנועה שביצע. בנסיבות אלו, יש לראות את היעדר הרישיון לא רק כעניין טכני אלא כעניין מהותי היורד לשורש כשירותו של הנהג לנהוג ברכב. אשר-על-כן, מי שלוקח את החוק לידיו (תרתי משמע) והנוהג למרות שהוא מצוי בפסילה, מוצדק וראוי הוא לשלול ממנו את הפיצויים על-פי החוק.
16. אולם, המקרה שבפנינו אינו מקרה בו אדם היה מעורב בתאונת דרכים שעה שהוא מצוי בפסילה – ותו לא. נסיבותיו של המקרה שבפנינו מיוחדות במובן זה שאין עוד חולק כי עונש הפסילה שהוטל על המשיב היה שלא כדין שעה שהוא הורשע כבר באותה העבירה ונענש בגינה. בנסיבות אלו, אין לדעתי לראותו כמי שנהג ללא רישיון כמשמעות הדבר בסעיף 7(3) לחוק. אכן, משעה שעונש הפסילה לא היה כדין אין עוד לראות את המשיב כחסר כשירות לנהיגה ואין דינו שונה מכל נהג אחר שהוא בעל רישיון. שלילת הפיצוי מן המשיב בנסיבות אלו משולה – כפי שקבע בית-המשפט המחוזי – לעוול כפול: הן העמדה כפולה בסיכון הפלילי והן שלילת הזכות לפיצויים. אין זה מוצדק לשלול פיצוי מאדם ולהטיל עליו את מלוא האחריות בגין נזקיו – ולא לפזר את הנזק כמקובל – אך בשל נכונותו לנהוג שעה שהוא מצוי בפסילה – שאינה כדין (השוו: פרשת צור שמיר, (ע"א 4231/97 צור שמיר נ' נאוה יחיאל, פ"ד נג(2) 193, 202-204). גם מימושה של התכלית ההרתעתית שבחוק מבוסס על פגיעה של ממש בערך התעבורתי וסיכון הציבור בנתיבי התעבורה, ולא די בסברת הנהג ורצונו לפגוע בהם (למעט מקרה בו נגרמת תאונה במתכוון – כאמור בסעיף 7(1) לחוק).
המסקנה היא, לפיכך, כי נוכח תכליותיו של חוק הפיצויים בכלל, וסעיף 7(3) לחוק בפרט, יש לראות את המשיב – בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה – כמי שהיה בעל רישיון לנהוג ברכב בעת התאונה ולא לשלול ממנו את הפיצויים."
ב- רע"א 9121/00[17] התבררה השאלה האם הפרה של תנאי רישיון נהיגה בקשר למספר הנוסעים המצויים ברכב, שוללת זכאות לפיצויים לפי חוק הפיצויים?

באותו מקרה המערער נפגע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב מסוג "אוטובוס זעיר פרטי". רכב אחר סטה ממסלול נסיעתו אל מסלול הנסיעה הנגדי והתנגש ברכב שבו נהג המערער. המערער תבע את נזקיו מן המשיבות שביטחו את השימוש ברכב. מספר הנוסעים שהוסעו ברכב בעת התאונה עלה על מניין הנוסעים שהותר למערער להסיע לפי רישיון הנהיגה שלו, אך לא חרג ממספר הנוסעים המותר לפי רישיון הרכב. המבטחות טענו כי המערער אינו זכאי לפיצוי, בין היתר מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק פיצויים, השוללת את הזכאות לפיצוי ממי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו.

בית-המשפט המחוזי קבע כי יש לראות במערער כמי שבמועד התאונה נהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו בגלל החריגה ממספר הנוסעים המותר לפי תנאי רישיון הנהיגה.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ריבלין פסק, כי שלילת הזכאות לפיצויים במקרים המנויים בסעיף 7 לחוק יסודה בשיקולים של תקנת הציבור, עם זאת אין השיקולים העומדים מאחוריהם זהים. במקצת המקרים שלילת הזכאות היא פועל יוצא של הפגם המוסרי שנפל בהתנהגותו של הנפגע, והתכלית המונחת בבסיס שלילת הפיצוי היא, בעיקרה, עונשית. במקרים אחרים נעוצה שלילת הזכאות בעיקר בשיקול הרתעתי – תהא זו הרתעה מפני התנהגות המגדילה, באופן ניכר, את ההסתברות להתרחשותה של תאונת דרכים, או הרתעה שביסודה הרצון להבטיח את מנגנון פיזור הנזק.

הואיל ושלילת הזכאות נובעת מטעמים של תקנת הציבור, והיא מתקשה להלום את התכלית הסוציאלית הכללית שביסוד החוק – הענקת פיצוי בלא כל זיקה לשאלה של אשם – נתונים חריגי סעיף 7 לחוק לפרשנות מצמצמת ודווקנית.

כב' השופט א' ריבלין מבהיר, כי תכליתה העיקרית של שלילת הזכאות לפיצויים מכוח הוראת סעיף 7(3) היא הרתעתית, ובבסיסה הרצון למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים. בשל אופייה של התכלית ההרתעתית הזו אין לשלול את זכאותו של הנוהג לפיצויים מקום שבו היעדר הרישיון לא היה פועל יוצא של חוסר הנוגע למיומנותו של הנוהג, כי אם תוצאה של פגם פרוצידוראלי או טכני.

כמו-כן, לא כל הפרה של תנאי רישיון הנהיגה נופלת בגדרו של סעיף
7(3) לחוק. כאשר מדובר בהפרה של תנאי ברישיון שאינה יוצרת, כשלעצמה, סיכון בטיחותי של ממש, לא ראוי לקבוע כי ההפרה מגיעה כדי נהיגה ללא רישיון השוללת את הכיסוי הביטוחי. מקום שבו הפגם הנעוץ בהפרת התנאי אינו יורד לשורש העניין, פוחת משקלו של השיקול ההרתעתי, וגובר האינטרס החברתי שבמתן פיצוי לכול.

כב' השופט א' ריבלין מציין, כי שלילת הזכאות לפיצוי בכל מקרה שבו נוהג מפר תנאי מתנאי רשיונו, תקרב את היקף האחריות הפלילית בגין הפרת הוראה מהוראות תקנות התעבורה, התשכ"א-1961, להיקף תחולתה של הוראת סעיף 7(3) לחוק. קירבה כזו אינה מתיישבת עם השוני שבין התכלית הכללית העומדת ביסוד החוק לבין התכלית העונשית שמאחורי ההוראות הפליליות בתקנות.

ובנוסף קובע כב' השופט א' ריבלין, כי אין בהפרת תנאי ברישיון הנהיגה הנוגע לייעודו של הרכב – לבדו – כדי לשלול, את זכאותו של הנוהג לפיצויים מכוח סעיף 7(3) לחוק הפיצויים.

לעומת זאת, נהיגה ברכב שאינו נמנה, על-פי מדדיו הפיזיים ועל-פי מבנהו, על סוגי כלי הרכב שבהם רשאי אדם לנהוג, יוצרת סיכון בטיחותי של ממש. במקרה כזה קמה, ככלל, עילה לשלול את זכאותו של הנוהג לפיצוי מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים.

במקרה דנן נקבע, כי חריגה ממספר הנוסעים המותר לפי רישיון הנהיגה אינה יוצרת, ברגיל, סיכון בטיחותי חריג, שכן מידת השליטה ברכב אינה מותנית, ברגיל, במספר הנוסעים המצויים בו. כל עוד מחזיק הנוהג ברישיון לאותו רכב, מבחינת סוג הרכב ומבחינת ממדיו, הוא מוחזק כמי שבידו לנהוג ברכב במיומנות ולהסיע את הנוסעים המצויים בו בבטחה. על-כן, ככלל, אין לשלול את הזכאות לפיצוי מכוח סעיף 7(3) לחוק מנוהג שהסיע ברכב נוסעים במספר העולה על מספר הנוסעים המרבי שהוא רשאי להסיע לפי תנאי רישיון הנהיגה שלו.

ב- רע"א 9030/99[18] התבררה השאלה האם נפגע שנהג ברכב ללא הגה כוח – כאשר רישיון הנהיגה מחייב הגה כוח – זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים?

בפסק-הדין דובר במערער, שבשל נכותו, הוגבל רשיונו לרכב שמופעל בו הגה כוח בלבד.

המערער נהג ברכב שלא היה בו הגה כוח ונפגע בתאונת דרכים. השאלה שנתבררה היא אם מטעם זה תישלל זכאותו לפיצויים לפי חוק פיצויים?

בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא א' ברק, פסק כי סעיף 7 לחוק הפיצויים מהווה ביטוי לתכלית ההרתעתית העומדת ביסוד חוק הפיצויים.

כב' הנשיא א' ברק מניח, כי נהיגה ללא רישיון נהיגה מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים וכדבריו:

"מדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על-פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על-פי החוק. סעיף 7(3) מגלם תפיסה בסיסית, ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר. לא בכל מקרה שנפגע בו נהג ללא רישיון תישלל זכאותו. הכוונה היא למקרים שהיעדר הרישיון בהם הוא פועל יוצא של עניין מהותי, להבדיל מפגם טכני או פרוצידוראלי."
במקרה דנן, הוגבל רישיון הנהיגה של המערער בקיום הגה כוח ברכב, בשל נכותו. נהיגה תוך הפרת ההגבלה האמורה עולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. כב' הנשיא א' ברק קובע, כי אין המדובר במגבלה זניחה, אלא במגבלה מהותית הנוגעת ללב-ליבה של היכולת לכוון את תנועתו של הרכב:

"אין מדובר בהתקן שולי או זניח, אלא במערכת חיונית של הרכב שיש בה כדי להשפיע באופן ניכר וממשי על הנוהג ברכב ועל משתמשים אחרים בכביש. על-כן אין זה פגם טכני-פורמאלי באופיו, אלא פגם מהותי אשר משליך על כושרו וכשירותו של הנהג-המערער לנהוג ואשר מקים עילה מידתית לשלילת הפיצויים מן המערער."
כב' הנשיא א' ברק מציין, כי המערער יכל לבדוק – ללא כל קושי – אם אכן מותקן הגה כוח ברכב, כנדרש ברשיונו.



כן מציין כב' הנשיא, כי אין המדובר ברשימה סגורה של קריטריונים או בקביעה שלפיה הפרת תנאי או מגבלה ברישיון משמעה בהכרח נהיגה ללא רישיון, וכי יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו תוך הכרעה על-פי החוק והתכלית המונחת בבסיסו.

ב- ת"א 1427/87[19] הדיון נסב על נסיבותיה של תאונה שאירעה למנוח בתחנת הרכבת בקריית-מוצקין. לטענת הנתבעת, גרם המנוח לתאונה במתכוון, שכן הובאו ראיות לכך שהמנוח ביקש לשים קץ לחייו (המנוח נפטר שנתיים וחצי לאחר התאונה ולא כתוצאה מהתאונה).

בית-המשפט המחוזי מציין, כי על-פי סעיף 7(1) לחוק פיצויים, לא יהיה זכאי לפיצוי מי שגרם לתאונה במתכוון. לפיכך, אם המנוח ביקש להתאבד ביודעו את מהות מעשיו, לא יהיה המנוח – והעזבון בשמו ­זכאי לפיצויים.

בית-המשפט מבהיר, כי הסיבה לשלילת הזכאות מן הנפגע שגרם לתאונה במתכוון, הינה תקנת הציבור. אולם, באם יתברר כי הנפגע היה בעת התאונה חסר יכולת לשקול את מעשיו ולהבין את אשר הוא עושה, לא תישלל ממנו זכותו לפיצויים, שכן המטרה העונשית של שלילת הזכאות, אינה מתקיימת.

כן, מציין בית-המשפט, שכאשר באים לטעון שאדם רצה לגרום לתאונה ולנזק עצמי, יש להביא ראיות משכנעות לכך. נדרשת רמה גבוהה של הוכחה, בדומה לרמה הנדרשת בכללי "ההסתכנות מרצון" בדיני הנזיקין.

בנסיבות דנן, הוכח כי המנוח עשה כל אשר לאל ידו כדי להיפגע מהרכבת הנוסעת. קיימים גורמים המצביעים על הבנתו, נחישותו ו"תקוותו" להיפגע על-ידי הרכבת. בנוסף, לא הובאה כל ראיה בדבר שיבוש שיקול-דעתו של המנוח בגין תרופה שנטל. גם מצוקתו הנפשית של המנוח לא הגיעה כדי שלילת יכולתו להבין את מעשיו. לאור ממצאים אלה קובע בית-המשפט כי המנוח (או עזבונו בשמו) אינו זכאים לפיצוי מכוח סעיף 7(1) לחוק הפיצויים.

ב- ע"א 4231/97[20] התבררה טענה של חברת ביטוח, כי מבוטח שנהג כאשר רישיון הנהיגה שלו לא חודש משום שלא שילם קנסות, כמוהו כמי שנהג בזמן פסילה.

המשיב נפגע בתאונת דרכים. בטרם התאונה החזיק המשיב רישיון נהיגה תקף, אולם תוקפו של הרישיון פג ביום 15.7.88 ולא חודש עד ליום 14.9.88. הרישיון לא חודש על-ידי רשות הרישוי מכוח סמכותה לפי תקנה 172(ב) לתקנות התעבורה, משום שהמשיב לא שילם קנסות בגין עבירות תנועה שהוטלו עליו. חברת הביטוח סירבה לפצות את המשיב בגין נזקי גוף שנגרמו לו בטענה כי אי-חידוש רישיון הנהיגה של המשיב משליכה על זכאותו לקבל פיצויים לפי חוק הפיצויים.

הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא סעיף 7(3) לחוק הפיצויים הקובע, כי אינו זכאי לפיצויים "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה". לטענת חברת הביטוח, המילה "אגרה" היא דווקנית ומכיוון שרשיונו של המשיב לא חודש בשל אי-תשלום קנסות, אין הוא נכנס לחריג של מי שפקע רשיונו בשל אי-תשלום "אגרה".

נושא אחר שבמחלוקת מתייחס לפוליסת הביטוח המתירה את הנהיגה רק אם "האדם הנוהג... הינו בעל רישיון בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב... או... היה בעל רישיון... בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון כזה...". לטענת חברת הביטוח, אי-חידוש רשיונו של המשיב כמוה כפסילתו מלקבל ולהחזיק רישיון ולפיכך אין הפוליסה חלה עליו.

כב' השופט ת' אור מתייחס לפרשנות המונח "אגרה" בחוק הפיצויים, בציינו, כי המונח "אגרה" זכה לפרשנות במסגרת דיני המיסים ולפיה "אגרה" משתלמת כתשלום חובה בזיקה עם שירות מסויים שהשלטון נותן לפרט. עם זאת, אין הכרח, להחיל את הפירוש שקיבל המונח "אגרה" בתחום דיני המיסים כשבאים לפרש מונח זה במסגרת חוק הפיצויים. יש לקרוא את סעיף 7(3) לחוק הפיצויים ולפרשו בהתחשב בהקשר החקיקתי בו הוא נמצא, קרי: חוק הפיצויים, שהוא חוק בעל מגמה סוציאלית. המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג שנפגע בתאונה פקע מחמת אי-תשלום אגרה, הואיל ומדובר בעניין פיסקלי-פורמלי באופיו, שאינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג. אין כל צידוק ענייני לאבחן בין מצב זה לבין מצב של אי-חידוש רישיון בשל אי-תשלום קנסות שאף הוא עניין פיסקלי.

באשר לסעיף בפוליסת הביטוח לעניין הצורך שהנהג יהיה בעל רישיון נהיגה – קובע כב' השופט ת' אור – כי השאלה היא, אם אי-חידוש רישיון הנהיגה על-ידי רשות הרישוי מתוקף סמכותה לפי תקנה 172(ב) לתקנות התעבורה, מהווה "פסילה" מהחזקת רישיון, כמובנה בהוראה שבפוליסה. על שאלה זו משיב כב' השופט ת' אור בשלילה. מנסח הפוליסה השתמש במונח "נפסל" ובכך גילה עמדתו כי כוונתו לפקיעת רישיון מחמת דבר שעניינו פגם בכשירותו המהותית של בעל הרישיון להחזיק ברשיונו, שכן התקנות מדברות על "פסילה" כאשר נכשל בעל רישיון הנהיגה בבדיקה או בבחינה ואילו כאשר מדובר באי-חידוש הרישיון אין מדובר פסילה אלא באי-חידוש רישיון.

ב- ע"א 5773/95[21] התבררה שאלת שלילת פיצויים בגין תאונת דרכים, ממי שנפגע ברכב גנוב ביודעו כי הרכב גנוב.

באותו מקרה נטל המשיב רכב מבעליו ללא רשות וגרם לתאונת דרכים. המערער נסע ברכב בעת התאונה, נפצע קשה ונותר נכה בשיעור 100% לצמיתות. המערער הגיש תביעה לפי חוק הפיצויים נגד המשיבה 2 שהיא חברת ביטוח והמשיבה 3 קרנית (שתיהן יחד להלן: המשיבות). אלה כפרו בחובתן לפצות את המערער, כאשר המחלוקת התמקדה בשאלה האם המערער היה שותף למעשה נטילת הרכב מבעליו או הצטרף לנסיעה בשלב מאוחר יותר ולא ידע שהוא נוסע ברכב שנלקח ללא רשות.

בית-המשפט המחוזי קיבל את גירסת המשיבות כי הרכב נלקח מידי הבעלים ללא רשות על-ידי המשיב יחד עם המערער ולאור זאת קבע כי התקיימו תנאיו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים ואין המערער זכאי לפיצוי לפי החוק.

כב' השופט ת' אור מביא את סעיף 7(2) לחוק הפיצויים הקובע, כי לא יזכו לפיצויים לפי החוק "מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות)... וכן מי שהיה ברכב ביודעו שנוהגים בו כאמור...". החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) בוטל עם חקיקת חוק העונשין ונטמע בתוכו. הוא הוחלף על-ידי סעיף 401(א) לחוק העונשין אשר נוסחו היה זהה לו. באותה עת לא היה סעיף מיוחד אשר דן בגניבת רכב. בינואר 1990 התקבל בכנסת חוק העונשין שביטל את סעיף 401(א) וחוקק במקומו סימן שלם העוסק בעבירות שונות הקשורות ברכב. שניים מן הסעיפים דנים בגניבת רכב ושימוש ברכב ללא רשות. האחד מדבר על "הגונב רכב, דינו מאסר 7 שנים..." והסעיף השני מדבר על "הנוטל רכב ללא רשות מבעליו... בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו... דינו כדין גונב רכב... הנוהג, משתמש ומעביר ממקום למקום רכב, ללא רשות מבעליו, ונוטש אותו... דינו מאסר 3 שנים...". עם תיקון חוק העונשין לא תוקן סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. בא-כוח המערער טוען כי סעיף 7(2) מפנה לחוק שבוטל ועל-כן אין לו עוד כל נפקות. ומכל מקום, אם אכן החליף הסימן החדש בחוק העונשין את החוק הקודם, הרי הסעיף הרלבנטי לענייננו הוא הסעיף הדורש את יסוד "הנטישה", המהווה חלק מיסודות העבירה, ולא הוכח יסוד הנטישה. לעומת זאת טוען בא-כוח קרנית כי לאור תיקון 28 לחוק העונשין יש לעשות שימוש בהוראות סעיף 25 לחוק הפרשנות במסגרת פרשנותו של סעיף 7(2).

כב' השופט ת' אור קובע, כי תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים היא ברורה וחד-משמעית. המטרה היא למנוע פיצויים מאדם, שהשתמש ברכב בו נפגע ללא רשות בעליו. זאת כדי להילחם בתופעה של נטילת רכב ללא רשות בעליו. אין ספק כי תכליתו של סעיף 7(2) נשמרת גם אם ההפניה היא לסעיף המחליף שבחוק העונשין. סעיף 25 לחוק הפרשנות קובע לאמור "אזכור של חוק בחיקוק אחר – כוונתו לחיקוק המאוזכר בנוסחו בשעה שנזקקים לו, לרבות הוראות שנוספו בו והוראות שבאו במקומו בתיקון אחר". עקרונית הפניה לחוק מכוונת לחוק במועד הרלבנטי על כל השינויים עד לאותו מועד.

סעיף 413ג לחוק העונשין החליף את סעיף 401(א) לחוק העונשין והכניס שינוי מהותי בנוסח הסעיף. על-פי פשוטו של מקרא עולה כי לעבירת שימוש ברכב ללא רשות הוסף יסוד של נטישת הרכב. סעיף 25 לחוק הפרשנות מורה כי במקרים מעין אלו, יבוא החיקוק החדש, בנוסחו המעודכן במקום החיקוק שבוטל. הוראתו של סעיף 25 משקפת את הכלל הרגיל, אולם יישומו של סעיף 25 בענייננו יוביל לתוצאה שתסתור את תכליתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים. בנסיבות אלה יש ליישם את הוראת סעיף 1 לחוק הפרשנות כי תחולת הוראת חוק הפרשנות מותנית בכך ש"אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם חוק זה". הפעלת סעיף 25 לגבי התיקון השני אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 7(2). מכך יש להסיק כי אין לפרש את ההפניה בסעיף 7(2) לחוק לתיקון דיני העונשין אלא כמכוונת להוראת החוק הפלילי כפי שהיתה בעת חקיקתו של סעיף 7(2). במקום להכניס לתוך סעיף 7(2) את הנאמר בחוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) המחוקק הקפיא אותו כלשונו בתוך הסעיף בדרך ההפניה. מכאן שנוסחו של החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות) הוא הנוסח הרלבנטי לצורך יישום סעיף 7(2) לחוק הפיצויים.

לאור קביעתו זו, דוחה כב' השופט ת' אור את הערעור וקובע, כי המערער אינו יוצא מגדר תחולתו של סעיף 7(2) לחוק הפיצויים, ולכן אין הוא זכאי לפיצוי.

2. זכאותו של נוהג – ברכב ללא ביטוח – לתבוע פיצויים
סעיף 7א לחוק הפיצויים קובע את זכאותו של נוהג – ברכב ללא ביטוח – לתבוע פיצויים מ"קרנית":

"7א. זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים
על-אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי-לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

הסעיף יחול בנסיבות בהן אדם השאיל רכב, בהיתר מאת בעליו, והתברר, לאחר מעשה, שהרכב לא היה מבוטח. במצב כזה, עומד הנהג מול שוקת שבורה, ללא מקור לתבוע ממנו פיצוי. סעיף 7א בא למלא חסר זה והוא קובע, כי בנסיבות כאלו זכאי יהא הנפגע לתבוע פיצויים מ"קרנית".


3. תביעת תלויים לפיצויים במסגרת חוק הפיצויים
סעיף 7ב לחוק הפיצויים, קובע את זכאותם של תלויים לתבוע פיצויים, אף על-פי שהנפגע גופו אינו זכאי לפיצויי מכוח סעיף 7 לחוק הפיצויים. סעיף זה קובע:

"7ב. זכאותם של תלויים לתבוע פיצויים
תלויים בנפגע יהיו זכאים לתבוע פיצויים לפי חוק זה גם אם הנפגע עצמו לא היה זכאי-לכך לפי סעיף 7, ואם היו תלויים במי שנפגע כשנהג ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח אינו מכסה את החבות הנדונה, יהיו זכאים לתבוע כאמור מן הקרן."

סעיף 4 לחוק הפיצויים מחיל, בין היתר, את הוראת סעיף 78 לפקודת הנזיקין, על חוק הפיצויים.

סעיף 78 לפקודת הנזיקין מדבר גם הוא על זכאותם של תלויים לפיצויים, בקובעו:

"78. זכאותם של תלויים לפיצויים
גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי פקודת זו בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה – יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה."

ב- ע"א 2000/97[22] התבררה תביעת פיצויים לידועה בציבור כ"תלוייה" של מי שנהרג בתאונה.

כב' הנשיא א' ברק מבהיר בפתח פסק-דינו, כי בנסיבות בהן עוולה גרמה למותו של אדם, על-פי הוראותיה של פקודת הנזיקין, התלויים במנוח זכאים לפיצויים בגין נזק הממון שנגרם להם. הפקודה קובעת כי התלויים הם "בן זוגו, הורו וילדו" של המנוח. השאלה המשפטית שנדונה היא האם ידועה בציבור של המנוח נכללת במסגרת המונח "בן זוגו"?

כב' הנשיא א' ברק מציין, כי יש ליצור הבחנה בין משמעותו הלשונית של טקסט לבין משמעותו המשפטית. בעניינו מכוון כב' הנשיא למונח "בן זוג" המופיע בסעיף 78 לפקודת הנזיקין.

המשמעות המשפטית – כך נקבע – היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים. הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן משפטי הנופל מעבר למתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט.

המובן הלשוני של הדיבור "בן זוג" דינו אחד מן השניים שהם זוג. בן זוג הינו אחד מצמד. לעניין זה אין כל דרישה לשונית שהצמד יהא נשוי כדת וכדין.

כב' הנשיא קובע, כי התלויים זכאים לפיצויים מהמזיק. זכותם זו עומדת בפני עצמה והיא בלתי-תלויה. אין הם באים בנעלי המנוח ומפעילים את זכותו כלפי המזיק. הם מגשימים את זכותם שלהם כלפי המזיק. זכותם של התלויים היא לפיצוי על הנזק הרכושי שנגרם להם. הפיצוי ניתן להם בשל אובדן הערך הכספי של התלות במנוח. זכותם של התלויים לפיצויים אינה מותנית בחובתו המשפטית של המנוח לקיימם, אלא מותנית במציאות העובדתית של התלות הכספית ובסיכוי, כי תלות זו היתה נמשכת גם בעתיד לולא מעשה הנזיקין.

כב' הנשיא מבהיר, כי פקודת הנזיקין מפצה את התלויים בשל כך שמותו של המנוח קטע את מקור פרנסתם. הפיצוי הוא על אובדן התלות המשפחתית. הפיצוי אינו על זכות שנפגעה; הפיצוי הוא על תלות שנקטעה. הפיצוי הוא על התלות בפועל ועל התלות בכוח. תלוי שלא נתמך עובר למות המנוח, זכאי לפיצוי כדי אובדן הסיכוי לתמיכה בעתיד. בהערכת סיכוי זה – הערכה הנעשית על-פי מידת הסבירות ולא על-פי מאזן ההסתברות – יש להתחשב בקיומה או בהיעדרה של זכות חוקית לתמיכה ממקור משפטי שמחוץ לפקודת הנזיקין.

מטרתו של הפיצוי לפי פקודת הנזיקין, הוא להחזיר את המצב לקדמותו, ולהעניק פיצוי בגין אובדן התלות. לעניין זה המציאות העובדתית היא נקודת המוצא. כאשר ידועה בציבור תלויה הלכה למעשה, במנוח – שעמו חיה חיי אישות וניהלה משק בית משותף במסגרתה של משפחה מאוחדת – יש לראות בה כ"בת זוג" של המנוח לעניין תביעתה כתלויה. מותו של המנוח גורם לפגיעה בתלותה של ידועה בציבור של המנוח באותה מידה שהוא גורם לפגיעה בתלותה של אישה נשואה למנוח.

המבחן לזכותו של התלוי הוא בקיומה של תלות בפועל ובסיכויי התלות בעתיד לולא מעשה הנזיקין. על-כן במציאות בה איש נשוי לא תמך באשתו הנשואה ובנסיבות העניין לא היה גם סיכוי שיתמוך בה בעתיד, זו לא תזכה בפיצוי, כתלויה, בין שלאותו אדם נשוי היתה ידועה בציבור ובין שלאו.


[13] סעיף 2(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.
[14] הצעת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התשמ"ח-1988 (ה"ח התשמ"ח 201).
[15] רע"א 9030/99 צבי גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926.
[16] רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' דהן שמעון, פ"ד נז(1) 503.
[17] רע"א 9121/00 יורם ירוחם לוי נ' "מנורה" – חברה, תק-על 2003(2) 3042.
[18] רע"א 9030/99 צבי גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926.
[19] ת"א 1427/87 עזבון המנוח דוד צייכנר ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"מ נה(1) 89.
[20] ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' נאוה יחיאל, פ"ד נג(2) 193.
[21] ע"א 5773/95 רמי נבולסי ואח' נ' אבומנה אנטון ו-2 אח', תק-על 99(3) 1.
[22] ע"א 2000/97 ניקול לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 99(4) 84.