פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעין המשפט - הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
עיקרון ייחוד העילה
סעיף 2 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע כדלקמן:"2. אחריות נוהג ברכב (תיקון התשס"ט)
(א) המשתמש ברכב מנועי (להלן: הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב.
(א1) הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באיזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באיזורים או בשדה התעופה ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל;
לעניין סעיף זה:
"תייר חוץ" – במשמעותו בחוק שירותי תיירות, התשל"ו-1976 למעט תושב האיזור או תושב שטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ובלבד שהוא נפגע במהלך סיור כמשמעותו בחוק האמור;
"רכב ישראלי" – רכב הרשום בישראל או החייב ברישום בישראל לפי כל דין, או רכב שאינו חייב ברישום שבעליו הוא ישראלי.
(א2) הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא נוסע יוצא, נוסע נכנס או עובד, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב, אם התאונה אירעה בשדה התעופה, ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל.
(ב) היה השימוש ברכב על-פי התר מאת בעל הרכב או המחזיק בו, תחול האחריות גם על מי שהתיר את השימוש.
(ב1) (1) על אף הוראות סעיפים קטנים (א), (א1) ו- (ב), חובתו של הנוהג, וכן של מי שהתיר את השימוש ברכב כאמור בסעיף קטן (ב), לפצות את הנפגע, לא תחול לגבי נפגע שהוא תושב כהגדרתו בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"-ד-1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"), בשל שירותי בריאות הכלולים בתוספת השניה או בצו לפי סעיף 8(ז) לחוק האמור, ובלבד שהנפגע זכאי להם לפי אותו חוק;
(2) אין באמור בפסקה (1), כדי לגרוע מהחובה לפצות נפגע שהוא תושב בתקופת המתנה לפי סעיף 58 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, חייל שחוק ביטוח בריאות ממלכתי אינו חל עליו לפי סעיף 55 לחוק האמור, או מי שזכאי בשל הפגיעה לגמלה לפי פרק ה' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.
(ג) האחריות היא מוחלטת ומלאה, ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצד הנוהג ואם היה או לא היה אשם או אשם תורם של אחרים."
סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע את כלל ייחוד העילה:
"8. ייחוד העילה
(א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על-פי חוק זה, לרבות תביעה על-פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על-פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על-ידי אדם אחר במתכוון.
(ב) מי שאלמלא הוראות סעיף 22(ב), היתה תאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה כאמור בסעיף-קטן (א), דינו לעניין הוראות סעיף זה, כדין מי שיש לו עילת תביעה על-פי חוק זה.
(ג) אין בהוראת סעיף-קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על-פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על-פי חוק זה."
עיקרון ייחוד העילה חוסם נפגע בתאונת דרכים מהגשת התביעה לפי פקודת הנזיקין, נגד האחראים לה, ומפנה אותו לתבוע נזקיו בהתאם לחוק הפיצויים ומהחייבים מכוחו בלבד. מטרת הוראה זו היא למנוע ריבוי צדדים והרצון להימנע מקיום הליכים משפטיים סבוכים.
בית-המשפט העליון פירש את עיקרון ייחוד העילה כחל גם על תביעות של נפגע בתאונת דרכים בגין נזקים נוספים ואחרים שנגרמו לו, בין היתר, כתוצאה מרשלנות רפואית של מי שטיפל בו בעקבות התאונה, ללא קשר למרחק בזמן ובמקום מאירוע התאונה ולמידת רשלנותו של המזיק השני בזמן. בנסיבות כאלו, יוכל הנפגע לצרף נזק נוסף זה לתביעתו כנגד החייבים על-פי חוק הפיצויים. הוראה זו גם שוללת את זכות הנתבעים על-פי חוק הפיצויים לחזור אל המזיקים האחרים בתביעת שיפוי או השתתפות, כך שלמעשה ניתן פטור מלא מאחריות, לכל החייבים, הן הישירים והן העקיפים, על-פי פקודת הנזיקין, שהיו אחראים לנזקיו של הנפגע.
כב' השופט א' ריבלין[23] מציין, כי חוק הפיצויים מציע הסדר "טהור" של פיצוי "בלא אשם" – עילת התביעה בנזיקין מתבטלת. החוק שולל מן הזכאי, לפי חוק הפיצויים, את הזכאות לתבוע על-פי פקודת הנזיקין. כל אימת שהנזק נובע מפגיעת גוף בתאונת דרכים. ההסדר הוא "טהור" גם במובן זה שאין לחייבים על-פי החוק זכות חזרה על חייבים מכוח חוק אחר, בדיוק כשם שאין הניזוק בתאונת הדרכים זכאי לתבוע מחוץ למסגרת החוק. הסדר מיוחד זה פוטר את הניזוק מלהוכיח אשמו של אחר, אך מביא אותו אל תוך מסגרת הפיצויים הקבועה בחוק. אם נגרם הנזק כתוצאה מתאונת דרכים, הבחירה, בדבר ההסדר החוקי הישים, אינה עוד בידי הניזוק.
נפגע שסבל נזק בתאונת דרכים והוא בעל זכות תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין זכות לתבוע את הפוגע לפי כל חוק אחר למעט אם התאונה נגרמה על-ידי אדם אחר במתכוון. מי שאין לו עילת תביעה על-פי חוק פיצויים יכול לתבוע את המזיק בנזיקין.
במאמרו, קורא ש' מורד[24], להביא לביטול הוראת "ייחוד העילה" המצויה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
כאמור, הוראה זו, משחררת את כל המזיקים הישירים והעקיפים מאחריות בנזיקין ומחובת תשלום הפיצויים לנפגעים, לרבות הרופאים ומוסדות הרפואה האחראים ברשלנות רפואית במסגרת הטיפול שנתנו לנפגעים, ומייחדת את עילת התביעה כנגד מבטח הרכב לבדו, הן על הנזק הישיר שנבע מהתאונה, והן על החמרת הנזק, או אף יצירת נזק חדש, כתוצאה מהטיפול הרשלני שניתן.
ש' מורד מביא במאמרו אסמכתאות משפטיות ותקדימים של בית-המשפט העליון, המיישמים את עיקרון ייחוד העילה בצורה מרחיקת לכת. בין היתר הוא סוקר פסקי-דין המראים כיצד מחסנת הוראה זו גופים האחראים על תחזוקה רשלנית של תשתית הכבישים, בוני גשרים שקרסו וגרמו לתאונות דרכים, יצרנים או יבואנים של כלי רכב פגומים, מוסכים שנכשלו בתיקון בלמי הרכב וגרמו בכך במישרין לתאונת דרכים, וכן רופאים ובתי חולים שנכשלו ברשלנות רפואית גסה תוך טיפול בנפגעי תאונות דרכים.
ש' מורד מציין, כי לדעתו בית-המשפט העליון הרחיק לכת כאשר שיחרר מאחריות אזרחית רופאים ומוסדות רפואיים שטיפלו בנפגע, לאחר תאונה, בצורה רשלנית, מבלי להתחשב בחומרתה של הרשלנות, או במועד המאוחר ביחס לתאונה, בו ניתן הטיפול הרפואי.
לדעת המחבר, עיקרון "ייחוד העילה" נועד לפשט את ההליכים המשפטיים בעבור הנפגע ולמנוע ריבוי צדדים למשפט, אלא שבמשך השנים גרם עיקרון זה לתוצאות הפוכות. האחראים לנזקים עקב רשלנותם בגרימת התאונות השונות נוטים להתדיין כדי להוכיח, כי בתאונה נשוא ההתדיינות היה מעורב רכב, וכי משום כך התאונה היא כביכול "תאונת דרכים". באופן כזה הם מקווים להינות מאותה חסינות, ולהדוף החיוב לעבר מבטח הרכב. התדיינויות רבות צדדים אלה נמשכות זמן רב, מעמיסות עבודה על בתי-המשפט ומעכבות הפיצוי המגיע לנפגעים.
ש' מורד מוסיף, כי ביטול הוראת "ייחוד העילה" יביא גם לחלוקה צודקת יותר בין הפרמיות לכיסוי החבויות בפוליסות השונות המונפקות לטובת הגופים העדויים להיות אחראים ברשלנותם לאירוע תאונות הדרכים, לבין הפרמיה של הפוליסה לביטוח חובה, הרובצת כאבן רחיים על צווארם של מיעוטי היכולת, כמו סטודנטים וזוגות צעירים המחזיקים לעיתים בשני כלי רכב משומשים, מכורח הנסיבות והצרכים שלהם, ותעלה לעומת זאת את הפרמיה לכיסוי חבויותיהם המשפטיות של המזיקים האחרים, שהם בדרך-כלל בעלי יכולת כלכלית גדולה יותר, כמו יצרני ויבואני רכב, רשויות מקומיות וחברות קבלניות העוסקות בתשתיות כבישים, מעבידים, בעלי מוסכים, מוסדות רפואיים ועוד.
בסוף המאמר קורא המחבר לביטול הוראת "ייחוד העילה", שאינה עולה לדעתו בקנה אחד עם עקרונות יסוד בדיני הנזיקין, לרבות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כדוגמה, הוא מזכיר את עיקרון "ריחוק הנזק", עיקרון "הסיבתיות", העיקרון, כי "אין המזיק אחראי אלא לנזק שהוא גרם" ואת הכלל הבסיסי של "המזיקים במשותף". הוא גם מוצא, כי הוראה זו חותרת תחת מטרות וערכים משפטיים חשובים, כמו מניעת התעשרות שלא כדין, הרתעת גורמי נזק רשלניים, שיווין בפני החוק ועוד. לדעתו, ניתן להביא לביטול עיקרון ייחוד העילה בחקיקה זהירה, אף שמדובר בחוק המבוסס על אחריות מוחלטת, מבלי לפגוע בתפיסה בסיסית זו, או באספקטים הסוציאליים שבו.
ב- ע"א 3765/95[25] נדונה דחיית בקשה של חברת ביטוח, הנתבעת בגין תאונת דרכים, לשלוח לרופאים הודעה לצד ג' בטענה של רשלנות רפואית בטיפול בנפגע.
התובע נפצע בתאונת דרכים ולאחר טיפול רפואי נקטעה רגלו. הוא הגיש תביעה מכוח חוק הפיצויים נגד נהג הרכב הפוגע ונגד חברת הביטוח שלו, הם המערערים. המערערים שלחו לבית החולים ולרופא המטפל הודעת צד ג', בה טענו כי המשיבים אחראים לאובדן רגלו של התובע בשל רשלנות רפואית שהתבטאה באבחון לקוי של מצבו. על-כן, טענו המערערים, זכאים הם לקבל מן המשיבים "שיפוי, פיצוי ו/או דמי השתתפות". בתגובה, הגישו המשיבים בקשה למחוק את הודעת צד ג' על-הסף בנימוק, כי לא עומדת לנתבע על-פי חוק הפיצויים עילה לתבוע השתתפות מצד שלישי, על בסיס חבות נזיקית של הצד השלישי כלפי הנפגע בתאונת הדרכים.
בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת בית החולים ומחק על-הסף את ההודעה לצד ג', בהסתמכו על סעיף 8 לחוק הפיצויים הקובע את עיקרון ייחוד העילה, על פיו תאונת דרכים אינה יוצרת עילת תביעה על-פי פקודת הנזיקין. סעיף 8(א) לחוק הפיצויים קובע לאמור "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על-פי חוק זה, לרבות תביעה על-פי ביטוח... לא תהיה לו עילת תביעה על-פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף...". בית-המשפט המחוזי קבע, כי סעיף 8 הנ"ל אינו מציב מחסום בעל אופי דיוני אלא שולל מן הבחינה המהותית קיומה של זכות תביעה בידי הנפגע בגין נזק עקב רשלנות רפואית מאוחרת לאירוע התאונה, שהינו נזק בר-תביעה על-פי חוק הפיצויים.
על קביעתו זו של בית-המשפט המחוזי, הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
כב' השופט ת' אור, בדחותו את הערעור קבע, כי סעיף 4(א) לחוק הפיצויים, החיל על זכותו של הנפגע בתאונת דרכים הוראות שונות של פקודת הנזיקין וביניהן את הוראת סעיף 76 העוסקת בריחוק הנזק. זכות זו של הנפגע מתפרסת, מכוח חוק הפיצויים, גם על נזקים שאירעו עקב רשלנות המאוחרת לאירוע התאונה ובכלל זה רשלנות רפואית שדבקה בטיפול שניתן לנפגע לאחר התאונה. השאלה היא אם במצב דברים זה, בהתחשב בהוראת ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, השוללת מן הנפגע את עילתו על-פי פקודת הנזיקין בגין רשלנות רפואית כזו, נשללת מן החייבים על-פי החוק האפשרות לחזור על האחראים לרשלנות הרפואית.
כב' השופט ת' אור קובע, כי זכות ההשתתפות בין מעוולים מעוגנת בסעיף 84 לפקודת הנזיקין שגם אלמלא היתה מופיעה בפקודה, היה מקום להכיר בה, שכן מן הבחינה המהותית יונקת זכות ההשתתפות מעקרונות כלליים שבדין. סעיף 84 לפקודת הנזיקין אינו כלול ברשימת הוראות הפקודה שהוחלו בסעיף 4(א) לחוק הפיצויים על זכותו של הנפגע לפיצוי על-פי החוק, אך אין זה אומר כי נשללה זכותם של החייבים על-פי החוק להשתתפות.
על המערערים, הטוענים לזכות להשתתפות, לבסס את זכות תביעתו של הנפגע כלפי המשיבים. זכות ההשתתפות עשויה להיות מושפעת מקיומו של פטור ביד הנתבע להשתתפות כלפי הנפגע. בהקשר זה יש חשיבות להבחנה שמבחינים דיני ההשתתפות בין מצב בו לנתבע (הצד השלישי) עומד פטור דיוני לבין מצב בו הוא נהנה מפטור מהותי. הכלל הוא, כי פטור בעל אופי דיוני, אינו משפיע על זכות ההשתתפות. המצב שונה כשמדובר במצב בו נהנה אחד החייבים מחסינות מהותית ואז לא תהיה כלפיו זכות השתתפות. דין זה הוא הן בתביעה לשיפוי והן בתביעה להשתתפות. בענייננו, הוראת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים, בעניין ייחוד העילה, מציב בפני הנפגע מחסום מהותי. לכן אין אפשרות להגיש תביעת השתתפות במקרים שבהם חל סעיף 8(א) לחוק הפיצויים.
נימוקי בית-המשפט העליון שניים הם: הוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים והתכלית החקיקתית העומדת מאחורי חוק הפיצויים.
על-פי הוראת סעיף 8, מתבקשת, לדעת כב' השופט ת' אור, המסקנה כי אין באפשרותו של נפגע בתאונת דרכים להגיש תביעה על-פי פקודת הנזיקין, באומרו:
"רובד הבחינה הראשון הוא הרובד הלשוני. על פניה מצביעה הוראת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים על שלילה מוחלטת של עילה בנזיקין מהנפגע, ביחס לכל נזק אשר לגביו קמה לו עילת תביעה על-פי החוק. סעיף 8(א) שולל מן הנפגע אשר יש לו עילה על-פי חוק הפיצויים בגין נזק גוף, כל עילה על-פי פקודת הנזיקין בשל אותו נזק. לנפגע בתאונת דרכים עומדת בעיקרון עילה מכוח חוק הפיצויים גם בגין החמרת נזק שאירעה עקב טיפול רפואי רשלני."
הגדרת המונח "עילת תביעה" הקבוע בסעיף 8(א), על-פי השופט ת' אור, היא עצם הזכות לתבוע. מכאן שהוראת סעיף 8(א) לחוק הפיצויים הינה מהותית: היא שוללת מהנפגע את זכותו לתבוע על-פי פקודת הנזיקין, ועל-כן אין לחייב, על-פי חוק הפיצויים, עילה לתבוע דמי השתתפות או שיפוי מהמזיק האחר, שלו היה נתבע על-פי פקודת הנזיקין היה מחוייב בפיצוי הנפגע.
נימוקו השני של בית-המשפט נעוץ בתכלית חוק הפיצויים ובהיסטוריה החקיקתית שהובילה לחקיקתו. כב' השופט ת' אור מציין את הקושי הרב ששרר ערב חקיקת החוק ואת מטרת המחוקק לייעל ולפשט את הדיון על-ידי ייתור הדיון בשאלת האחריות והאשם. בחוקקו את חוק הפיצויים ביקש המחוקק ליצור מנגנון, אשר לא יהיה חשוף לקשיים הכרוכים בשיטת האשם. הוא ביקש ליצור מנגנון מהיר ויעיל לבירורן של תביעות שמקורן בתאונות דרכים, וכלשונו:
"הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים נועדה להגשים תכלית זו. תכלית זו תומכת בפירוש המילולי של סעיף 8(א) לחוק הפיצויים. היא מלמדת, כי המחוקק לא ביקש אך להציב מחסום דיוני בפני הנפגע. היא מצביעה על כך שהמחוקק ביקש ליצור מעין מערכת סגורה, בה לא יהיה על בתי-המשפט להידרש לסבך הסוגיות והשאלות המתעוררות בשיטת האשם. זהו תפקידה של הוראת ייחוד העילה.
נראה לי, כי פרשנות הוראה זו כהוראה דיונית, באופן שיאפשר תביעות חזרה נגד מעורבים רשלניים יסכל תכלית חקיקתית זו, ויאפשר הכנסת שאלות של אשם "בדלת האחורית". לא לכך כיוון החוק. תכליתו, ככלל, אינה עולה בקנה אחד עם התדיינות – במסגרת קביעת אלה שישאו בפיצויים של נפגעי תאונות דרכים – בשאלות, כמו רשלנות בתחזוקת הדרכים או במטרדים אשר גרמו לאירוע התאונה. כך גם בשאלה אם הנזק הוחמר עקב רשלנות רפואית. דעתי היא, על-כן, כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) כהוראה מהותית השוללת זכות תביעה מעיקרה."
מפסק-הדין עולה, כי סעיף 8 לחוק הפיצויים מקים מחסום מהותי בפני זכות החזרה של חייב על-פי חוק הפיצויים, ולכן אין לחייב על-פי חוק הפיצויים זכות כלשהי להשתתפות או שיפוי מצדדים שלישיים, אפילו הם שגרמו לנזק, עליו היו מחוייבים בפיצוי על-פי פקודת הנזיקין, באם היו נתבעים על פיה ומכוחה. כב' השופט ת' אור קבע, כי זכותו של המזיק להשתתפות הנה זכות נפרדת מזכותו של הנפגע כלפי מזיק אחר. כך גם נפסק ב- המ' 186/93[26] לאמור, אין המזיק בא בנעלי הנפגע, ותובע במקומו את המזיק הנוסף. לו כך היו פני הדברים, כי אז במקום בו לנפגע אין זכות תביעה, אין היא עומדת גם למזיק. שונים הם פני הדברים במקרה של זכות החזרה, או-אז זכותו של המזיק הנה עצמאית ונפרדת. יחד עם זאת, מבהיר כב' השופט א' ריבלין בעניין הכשרת היישוב, כי היעדר עילת תביעה אין פירושה היעדר אחריות מצד המזיק הנוסף, ובוודאי לא היעדר חבות משפטית.
הווה אומר, כל עוד לא נקבעה אחריותו של הנתבע על-פי חוק הפיצויים, אין לו עילה לתבוע דמי השתתפות ממזיקים אחרים. רק לאחר שניתן פסק-דין נגדו קמה לו עילת תביעה כנגד המזיקים האחרים, שלא נתבעו. זאת משום שרק אז הוא חייב בתשלום הפיצויים ורק אז מתעשרים שאר המזיקים שלא במשפט על חשבונו.
לעמדה זו שותף גם הנשיא א' ברק (כתוארו אז) באומרו[27]:
"זכותו של מזיק לקבל השתתפות מחברו המזיק, הינה זכות עצמאית, המוענקת לו על-ידי הדין. אין זו זכותו של הניזוק, שעברה למזיק הזכאי להשתתפות. המזיק אינו עומד במקומו ("בנעליו") של הניזוק. הגנות וטענות העומדות למזיק נגד הניזוק, אינן עומדות לו נגד המזיק הזכאי להשתתפות. מכאן מתבקשת המסקנה כי הוראות חוק החלות על זכות הנובעת מעוולה אינן חלות מאליהן על זכות ההשתתפות... עצמאותה של זכות ההשתתפות מתבטאת גם במועדי תחולתה... זכות ההשתתפות נולדת עם ביצוע התשלום על-ידי המזיק לניזוק, או לכל המוקדם עם צאת פסק-הדין המכיר בחיוב המזיק כלפי הניזוק, או עם הודאתו של המזיק באחריותו."
ב- ע"א 7487/00[28] התבררה שאלת זכאותו של ניזוק בתאונה לתבוע פיצוי לפי פקודת הנזיקין גם כאשר על התאונה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונת דרכים, במקרה בו תחולת החוק באה רק מכוח הסכם בין המזיק לחברת הביטוח ולא מכוח החוק עצמו?
באותו מקרה, עבד הנפגע כמנהל עבודות תיעול בחברה המבוטחת בפוליסת ביטוח אחריות מעבידים. באחד הימים נפגעו המחפר ומפעילו בתאונה שגרמה נזק לנפגע שהגיש תביעת פיצויים לבית-המשפט המחוזי לפי חוק הפיצויים.
שתי שאלות, אחת משפטית ואחת עובדתית, עמדו בפני הנפגע התובע: משפטית – האם מחפר הוא רכב מנועי, כמשמעותו בחוק הפיצויים? והעובדתית – האם היה קיים בעת התאונה ביטוח רכב תקף אצל חברת כלל? על-כן ביסס הנפגע את תביעתו על שתי עילות חלופיות זאת המתבססת על חוק הפיצויים וזאת המתבססת על פקודת הנזיקין.
במהלך הדיונים בתביעות אלו, ניתנו שני פסקי-דין בבית-המשפט העליון אשר השפיעו השפעה ישירה על המצב המשפטי בתביעה הנדונה. תחילה צויין באמרת אגב בפרשת בר"ע 613/95[29], כי רכב ייחשב כ"מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש", רק אם למכונה כשירות נורמטיבית לנוע בכביש על-פי דיני התעבורה. מכאן כי מחפר אינו בבחינת רכב מנועי, כיוון שעל-פי דיני התעבורה אסור לו לנוע על הכביש. בעקבות זאת נדחתה ביום 3.10.99 התביעה נגד קרנית והנפגע העמיד את תביעתו על פקודת הנזיקין. בינתיים נפסקה הלכה נוספת לפיה עצם הוצאת פוליסת ביטוח על מחפר נותנת כיסוי ביטוחי הן למפעיל של המחפר והן לנפגע ממנו, וזאת במסגרת הכללים של חוק הפיצויים. הבסיס הפורמאלי לתביעה מעין זאת מצוי כולו במישור החוזי, בנימוק שהוצאת פוליסת ביטוח למחפר בתור רכב מנועי מביאה לידי אינקורפורציה (חוזית) של מבחני חוק הפיצויים, ומבחינתו של הנפגע, זכות התביעה שלו מבוססת על חוזה לטובת צד שלישי.
עם פסיקת הלכה זו, טענה חברת איילון כי שוב אין לנפגע עילה בנזיקין נגד המפעיל ונגד החברה, וממילא אין להידרש לכיסוי הביטוחי נגדה במסגרת ביטוח המעבידים. טענה זו התבססה על רעיון ייחוד העילה, המצוי בהוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים. הנפגע אינו מבקש להסתמך על שתי עילות, אלא על עילת הנזיקין באופן בלעדי, שכן לפי עילה זו שיעור הפיצויים גבוה יותר. הדין הוא כי הברירה להסתמך על אחת משתי העילות נתונה בידי הנפגע. היסוד של העילה לטובת הנפגע מצוי ברעיון של חוזה לטובת צד שלישי. מאחר שהעילה בנזיקין עשויה להטיב עם הנפגע בהשוואה לעילה לפי חוק הפיצויים, הרי מן המפורסמות שחוזה עשוי להיות לטובת צד שלישי, אך לא לרעת צד שלישי.
באשר לשאלת היחס בין שתי המבטחות, דהיינו היחס בין המבטחת של המחפר לבין מבטחת אחריות מעבידים – קובע כב' השופט י' אנגלרד, כי השאלה היא האם לפנינו ביטוח כפל, אשר לגביו נקבע בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח כי "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח". התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. אולם, מאחר שחברת איילון לא הגישה הודעת צד ג' כלפי חברת כלל, לא רואה כב' השופט חובה להכריע בשאלות אלה הכרעה סופית.
ב- רע"א 10721/05[30] התבררה השאלה אימתי ינתק גורם זר את הקשר הסיבתי, כך שתאונה לא תחשב עוד "תאונת דרכים".
בפסק-הדין דובר במשיבים 1-2 שנפגעו מסלעים שפגעו בהם שעה שנסעו במכוניתם, לאחר שהועפו מעוצמת פיצוץ יזום שערכו המשיבים 3-5 אשר עסקו בביצוע עבודות סלילה בתוואי כביש (שטרם הוכשר לנסיעת רכבים) והמרוחק כ- 200 מטרים ממקום הפגיעה.
בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' רובינשטיין קבע, כי במקרה דנן אין המדובר בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים. הרכב בו נהגו המשיבים 1 ו-2 שימש רק זירה לאירוע, וזאת כיוון שלא ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב; סיכון מעין זה אינו מיוחד לעוברי דרכים, והוא יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים בני אדם. כב' השופט בחן את האירוע במבחן הגורם המתערב הזר וקבע, כי מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאוד ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים.
במקרה דנן, קובע כב' השופט, הסלעים ומקורם אינם מהווים חלק אינטגראלי מן המכלול התחבורתי שבדרכם של הנפגעים, קרי, הרי הם אלמנט זר לסביבה התעבורתית. הסיכוי שאירוע מעין זה התרחש בעבר, ולחילופין יישנה בעתיד, הוא קטן מאוד. אין ספק, שההסתברות שהסלעים ינחתו בכביש זהה להסתברות שהסלעים ינחתו בשכונת מגורים, או בכל מקום אחר. על-כן, לאור האמור, אין המדובר בסיכון ייחודי לעוברי דרכים הנובע משימוש ברכב. לפיכך, האירוע אינו תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים ויש להחיל עליו את פקודת הנזיקין.
בראשית דבריו מתייחס השופט א' רובינשטיין לסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, הקובע את עיקרון ייחוד העילה, השולל את עילת התביעה על-פי פקודת הנזיקין בשל נזקי גוף ממי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על-פי חוק הפיצויים ומצטרף לקריאה, בספרות ובפסיקה, להביא לשינויו של הדין באופן כזה או אחר שיאפשר את תיקון האנומליה שבה לכאורה חוטא נשכר. טוב יעשה המחוקק אם יתיר לו לחזור למעוול, כעניין מוסרי (דבר התואם גם את גישת המשפט העברי). במובן מוסרי אולי ניתן גם להחיל על כך גם את הדוקטרינה של עשיית עושר שלא במשפט.
במקרה בו חוטא עלול לצאת נשכר (לנוכח ייחוד העילה) כמו, כאשר הפרשנות השיפוטית אינה חדה וחלקה, יש לבכר את הדרך הפרשנית העולה בקנה אחד עם עקרונות הצדק, דהיינו, שלא להכיר באירוע כתאונת דרכים, בשעה ששייכות הרכב לאירוע היא אקראיית או כמעט אקראיית.
לפיכך נקבע כי התאונה לא היתה תאונת דרכים. המשיבים 3-5 אחראים לה וישאו בנזקה.
ב- דנ"א 9634/06[31] התבררה השאלה האם האירוע שבו נפגעו המשיבים נכנס בהגדרת "תאונת הדרכים" שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
באירוע המדובר, נפגעו המשיבים 2 ו- 3 עת נסעו ברכבם בו-בזמן שהעותרים עסקו בעבודות סלילה בכביש סמוך. עבודות הסלילה הצריכו פיצוץ סלעים, ולצורך כך נעשה שימוש בחומר נפץ.
כך ארע ששברי סלעים עפו ופגעו ברכבם של המשיבים 2 ו-3, וכתוצאה מכך נגרמו להם נזקי-גוף.
בית-משפט השלום כמו-גם בית-המשפט המחוזי סיווגו אירוע זה כ"תאונת דרכים".
כב' השופט א' ריבלין, מתייחס, בסוף דבריו, למקור הפיצוי, באומרו:
"בית-המשפט העליון ציין בפסק-דינו כי בענייננו, אי-ההכרה באירוע כ"תאונת דרכים" אין משמעה שהנפגע יוותר ללא תרופה. טעם הדבר: ישנו מקור חלופי לפיצוי, בדמות מבצעי עבודות הסלילה שכלפיהם תלויה ועומדת עילת הרשלנות. אמנם, נושא זה טרם נדון וטרם הוכרע, אך בית-המשפט ציין כי על תרומתם העיקרית של העותרים 'אין באמת חולק מהותית (להבדיל מטענות משפטיות שעורך-דין טוען לטובת שולחו כידו הטובה)'. זאת ועוד, בית-המשפט כתב כי לעניין זה עשויה להיות נפקות פרשנית בקביעת גבולותיה של "תאונת הדרכים": אילו סבר בית-המשפט שהמאזניים מעויינות – כך נאמר בפסק-הדין – הוא היה מעדיף את הפרשנות המוציאה את המקרה מגדרי חוק הפיצויים, שכן פרשנות זו מונעת מצב שבו החוטא – קרי, הרשלן (לכאורה) שגרם לתאונה – יצא נשכר. ובכן, לטעמי, עניין זה אינו נקי מספקות. הקושי אינו טמון רק בעובדה שבענייננו טרם נקבע כי אמנם קיים גורם אחר הנושא בחבות – הדיון בסוגיה זו, לפי הסכמת הצדדים, נותר תלוי ועומד עד שייקבע אם האירוע מהווה "תאונת דרכים" אם לאו – אלא גם במישור העקרוני. אמנם, משטר האחריות הנוכחי יש לו מחיר במישור הגשמת התכליות של צדק והרתעה יעילה. לעיתים, חוטאים יוצאים נשכרים. אך זהו השובר שבצד השטרות שחוק הפיצויים ביקש להשיג (ראו והשוו ע"א 3765/95 אכרם חוסיין נ' ד"ר שלמה טורם, פ"ד נ(5) 573). הפסיקה לא ראתה בקיומו של גורם רשלני, שעשוי להוות מקור חלופי לפיצוי, כנתון השולל את הקשר הסיבתי בגדרי חוק הפיצויים. עמד על כך בית-משפט זה ב- ע"א 4204/98 מל"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 867: העובדה שלא היה מגע בין הרכב לבין שילוט הדרכים שקרס אין בה כדי לשנות מן התוצאה, כשם שהעובדה שקריסתו באה בשל התקנה רשלנית – אינה מוציאה את האירוע מגדר הסיכונים הכרוכים בשימוש ברכב למטרות תחבורה. אכן, מאורע שאירע כתוצאה ישירה ממעשה שנעשה במכוון עשוי לצאת היום מגדריו של החוק, אך אין די בהתערבות אחרת של גורם זר – התערבות רשלנית או בלתי-צפויה – כדי לנתק את הקשר הסיבתי-המשפטי לעניין חוק הפיצויים... גם העובדה שהטלת האחריות על מבטחת הרכב עשויה להחצין את תוצאות מעשה הרשלנות של אחרים אינה משנה מן ההסדר המשפטי הקיים. הטלת העלויות הנובעות מנזקים שנגרמו ברשלנות, על-ידי מי שאינם אחראים על-פי חוק הפיצויים, בדרך של השתתפות אותם גורמים במימון הביטוח, מחייבת שינוי חקיקתי...
כשלעצמי, סבורני כי שזירת שיקולים של אשם (ואולי גם של סולבנטיות) בקביעת סיווגו של אירוע כ"תאונת דרכים" עלולה להוביל לתוצאות בעייתיות. היא עלולה לחתור תחת תכלית היעילות של החוק. היא עלולה להחזיר "בדלת האחורית" שיקולים שהחוק ביקש להוציא. היא עלולה להחזירנו על "קן הצרעות" של ההתדיינות בשאלת האחריות (ע"א 483/84 "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754). לא למותר להזכיר כאן את דבריו של הנשיא א' ברק בעניין שולמן הנ"ל – דברים שנשנו גם בעניין אוסם הנ"ל – לפיהם במקרים שבהם אין פתרון חד-משמעי, 'יש להעדיף פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו פיצוי או המטיל את המעמסה על מזיק אינדיבידואלי'. מעבר לכך, החלת שיקולים של אשם במקרים קשים עלולה לכאורה להוביל לכך ששני אירועים בעלי מאפיינים דומים, ואף זהים, המצויים שניהם על "קו הגבול", יסווגו באופן שונה כיוון שבמקרה אחד יימצא גורם חלופי בר-תביעה לפי פקודת הנזיקין ובמקרה השני לא יימצא גורם כזה. אלא שכל האמור בהקשר זה, בפסק-הדין נשוא העתירה לדיון הנוסף, מעבר לצריך נאמר, ובשולי הדברים. הדברים גם יוחדו למקרים גבוליים שבהם המאזניים מעוינות, שהם מטבע הדברים מקרים יוצאי-דופן. לאור כל אלה, ולאור זאת שאין חולק כי פסק-הדין לא בא לקבוע ולא קבע פוזיטיבית את אחריותם של העותרים, הרי שגם בהקשר זה אין מקום להורות על קיום דיון נוסף."
[23] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999)
[24] ש' מורד "נזק גוף שראשיתו בתאונת דרכים וסופו ברשלנות רפואית" הפרקליט מח (התשס"ה).
[25] ע"א 3765/95 אכרם חוסיין ואח' נ' ד"ר שלמה טורם ו-3 אח', פ"ד נ(5) 573.
[26] המ' 186/93 "הכשרת היישוב" חברה לביטוח בע"מ נ' פודגייצקי (לא פורסם) (להלן: הכשרת היישוב) עובדות המקרה זהות לעובדות פסק-הדין בעניין חוסין שהובא לעיל.
[27] א' ברק, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, התשל"ז) 493.
[28] ע"א 7487/00 אדיב מנסור ואח' נ' מוסטפה חוג'יראת ו-8 אח', תק-על 2003(2) 92.
[29] בר"ע 613/95 קרנית נ' עופר נחום ואח', פ"ד נא(4) 659.
[30] רע"א 10721/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבראהים ואח', תק-על 2006(4) 1387.
[31] דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2007(1) 2433.