סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים
• האחריות המוחלטת
• הגבלת זכאותם של נפגעים
• עיקרון ייחוד העילה
• תאונת דרכים
• מטרות תחבורה
• תשלומים תכופים ותשלומים עיתיים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
• מומחים רפואיים
• חוק הפיצויים וחוק הביטוח הלאומי
• קרנית
• הסדר הפיצויים בחוק
• שכר-טרחת עורך-דין

הסדר הפיצויים בחוק

עיקרון-העל החולש על דיני הפיצויים הוא עיקרון השבת המצב לקדמותו, על פיו הניזוק אמור לקבל פיצוי מלוא על נזקיו, לא יותר ולא פחות.

עקרונות נוספים המיוחדים לחוק הפיצויים עניינם ב"אחריות ללא אשם" ו"ייחוד העילה", שמשמעם, כי במקרה של תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים, יסוד האשם אינו רלבנטי. הנפגע בתאונה יכול לתבוע ולקבל פיצוי (במידה ואכן מגיע לו פיצוי) אך ורק מחברת הביטוח של הרכב בו נהג ו/או נסע בעת קרות התאונה, ובמקרה שנפגע הולך רגל, יכול הוא לתבוע את חברת הביטוח של הרכב ממנו נפגע. זאת בכפוף לסייגים המנויים בסעיף 7 לחוק הפיצויים.

הפסיקה מבחינה בארבעה סוגי נזק עיקריים. שניים מהם הם נזקים ממוניים: אובדן השתכרות והוצאות רפואיות ושיקומיות. שניים אחרים הם נזקים לא ממוניים: כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים. בנוסף, קיים שוני בין תביעת הניזוק החי, לבין תביעה במקרה של מוות. במקרה האחרון יש זכות תביעה לעזבון (הנכנס בנעליו של המנוח) ולתלויים (שנתמכו בפועל על-ידי המנוח).

להלן נבחן את סוגי הפיצויים.

1. נזקים ממוניים
1.1 אובדן כושר השתכרות
ב- ע"א 1492/05[316] מציין כב' השופט א' רובינשטיין, כי:

"שומת הנזק בגין אבדן כושר השתכרות אינה פשוטה, בהיותה בנויה על נתונים, תחזיות, סיכויים והשערות, ולא אחת נדרש בית-המשפט – באין ברירה אחרת – להערכות שהן באופיין השערתיות: 'בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמים אנו בעינינו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הוטל עלינו לגלות את צפונות העתיד – עתיד שיהיה ועתיד שלא יהיה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים'."[317]
1.1.1 דרך חישוב אובדן כושר השתכרות
השלב הראשון בחישוב אובדן כושר השתכרות, טמון בשאלה מהו השכר הפוטנצילי שהניזוק היה משתכר אלמלא הפגיעה.

בשלב השני, נקבע הפסד כושר ההשתכרות. קרי, בכמה פחתה יכולת ההשתכרות של הניזוק בעקבות פגיעתו.

השלב השלישי, הוא קביעת משך התקופה בה נפגע כושר השתכרות הניזוק.

ככלל, כאשר יש לבית-המשפט נתונים, הוא ישתמש בהם ויבצע חישוב אקטוארי. כאשר אין לבית-המשפט נתונים מספקים הוא יבצע חישוב גלובלי. כך, מקום שלא היו נתונים בדבר כושר השתכרותו של הניזוק לפני התאונה, עשו בתי-המשפט שימוש בשכר הממוצע במשק כמדד לפיו חושב שכרו[318].

השלב הראשון: קביעת השכר הפוטנצילי

בשלב הזה, בית-המשפט מתחשב בהכנסת הניזוק ערב התאונה, תוך התחשבות באפשרות שנתון זה אינו משקף את יכולת ההשתכרות העתידית של הניזוק (לדוגמה, מתמחה במשרד עורך-דין, צפוי להרוויח יותר לכשיקבל את רשיונו לעסוק בעריכת-דין בפועל). בית-המשפט צופה פני עתיד, אולם רק במידה ואכן קיים סיכוי למימוש הפוטנציל.

במקרה שמדובר בקטינים, או במקרים בהם אין נתונים, נוטים בתי-המשפט לחשב שכר פוטנצילי כשכר ממוצע, כשלעיתים מתחשבים הם בנתונים אינדיבידואליים כדי להעלות או להוריד את הרף. השכר הפוטנצילי יתבסס על השכר הממוצע.

ב- ע"א 92/87[319] נדון מקרה של צעירה, שנפגעה בתאונת דרכים בהיותה בת שש-עשרה שנים. בסוגיית כושר ההשתכרות נאמר, מפי כב' השופט ת' אור כי:

"אכן, בנסיבות מתאימות, כשאין נתונים של ממש לצורך קביעת כושר השתכרותו הצפוי של קטין, הדרך של הערכתו על-פי ממוצע השכר במשק סבירה היא. לא כן המצב, כשבפני בית-המשפט נתונים מיוחדים הנוגעים לנפגע שבפניו, שיש בהם לסייע, ולו כללית, להעריך את כושר השתכרותו הצפוי בשונה מהשכר הממוצע במשק."
ב- ע"א 1492/05, כב' השופט א' רובינשטיין[320] מציין, כי במקרים בהם נידון הפסד השתכרות עתידי של קטינים, נעשה שימוש נפוץ בשכר הממוצע במשק:

"העיקרון שנקבע בפסיקה הוא, כי בחישוב אובדן כושר השתכרותו של קטין מהווה השכר הממוצע במשק את בסיס החישוב ... קביעת בסיס זה מתבססת על אי-הידיעה, באיזה מקצוע היה בוחר הקטין אלמלא התאונה, וכמה היה משתכר אז. קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי, של השכר הממוצע במשק, אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות, כמו אלו המושמעות עתה לפנינו, לפיהן מתבקשים אנו לפזר את הערפל ולחזות באופן ספציפי באיזו דרך היה הקטין הולך אלמלא התאונה." (ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פ"ד מה(1) 580, 590-591 (השופט א' גולדברג) ראו גם ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' אבו חנא, תק-על 2005(3) 3932 (פסקה 13 לפסק-דינו של השופט – כתארו אז – ריבלין))
מטבע הדברים, במקרים מסויימים עושה השימוש בקריטריון, סולידי כאשר יהא, צדק ואף חסד עם הנוגע בדבר, ופעמים עלול להיגרם לו – במבט לאחור – עוול; אך לא נמצאה דרך טובה מזו.

השלב השני: קביעת הפסד כושר ההשתכרות

בשלב הזה בוחנים בכמה פחתה יכולת ההשתכרות של הניזוק בעקבות פגיעתו.

ישנן שלוש דרכים אפשריות ובתי-המשפט עושים שימוש בשלושתן בסדר יורד מבחינת עדיפותן: הראשונה, חישוב אקטוארי המבוסס על הפרשי שכר; השניה, הכפלת השכר הפוטנצילי באחוזי הנכות התפקודית (הנקראת גם נכות פונקציונאלית); השלישית, אומדן גלובלי.

חישוב אקטוארי

על-פי דרך זו, מעריך בית-המשפט את יכולת השתכרותו של הניזוק לאור נכותו. סכום זה הוא מפחית מהשכר הפוטנצילי. ההפרש שמתקבל, הוא הפיצוי ליחידת זמן, ואותה מכפילים במשך תקופת האובדן.

למשל, אלמלא התאונה השכר הפוטנצילי שהיה מרוויח הנפגע הוא 15,000 ש"ח בחודש. לאחר התאונה, השכר שהניזוק יכול להשתכר הוא 5000 ש"ח בחודש. ההפרש (10,000 ש"ח) הוא ההפסד לחודש. בהעריכו את כושר ההשתכרות של הניזוק, מתחשב בית-המשפט בנתונים דומים לאלו בהם הוא מתחשב בקביעת השכר הפוטנצילי (לדוגמה התחשבות בהשתכרות בפועל של הניזוק לאחר התאונה כנקודת מוצא, סיכוי לשינוי וכו').

הכפלת השכר הפוטנצילי באחוזי הנכות התפקודית של הניזוק

על-פי דרך זו, קובע בית-המשפט את נכותו הפונקציונאלית של הניזוק (כלומר, באיזו מידה הפחיתה התאונה את יכולתו התפקודית) ומכפיל שיעור זה בהכנסה הפוטנצילית. כנקודת מוצא.

בית-המשפט לוקח את אחוזי הנכות הרפואית של הניזוק, מתוך הנחה כי אלה משקפים את נכותו הפונקציונאלית.

הבעייתיות בגישה זו היא, שלא פעם קיימים פערים בין הנכות הרפואית והנכות הפונקציונלית של הניזוק, זאת בהתחשב בנתוניו האינדיבידולים. למשל, פסנתרן שנקטעה אחת מאצבעותיו. נכותו התפקודית גדולה מאוד, אולם נכותו הרפואית תקבע בשיעור נמוך.

אומדן גלובלי

בדרך זו, חסר בית-המשפט נתונים לצורך חישוב הכנסת הניזוק לאור נכותו. במקרים כאלה, יפסוק בית-המשפט פיצוי על אובדן הכנסה בדרך של אומדן גלובלי.

השלב השלישי: קביעת אורך התקופה

התקופה שבית-המשפט לוקח בחשבון, היא עד למועד היציאה לפנסיה הקבוע בחוק.

חובת ההוכחה מוטלת על מי שטוען אחרת. לגבי שכירים (גברים ונשים) החישוב הוא עד גיל 65. לגבי עצמאים קיימת נטיה לפסוק גם מעבר לגיל זה.

בנסיבות מסויימות, יתחשב בית-המשפט בנתונים אישיים של הניזוק. אם, למשל, סבל הניזוק ממחלה – בטרם נפגע בתאונה – שגורמת לקיצור תוחלת חייו, בית-המשפט יתחשב בנתון זה, ויחשב את הפיצוי על פיו.

1.1.2 הפסד פנסיה
הפסד ההשתכרות המשפיע על שכרו של הניזוק, גורם גם להפסד בשיעור הפנסיה שיקבל הניזוק לאחר תום תקופת העבודה ויש להתחשב בכך לצורכי הפיצוי. הניזוק יכול לקבל או פיצוי בשל אובדן פנסיה או בשל אובדן תנאים סוציאליים אך לא שניהם. (תנאים סוציאליים הם ההפרשות שהיו מצטברות לטובת העובד אלמלא נפגע במהלך תקופת עבודתו, שהן הבסיס לתגמולי הפנסיה שהיה מקבל בעתיד). הפיצוי בשל אובדן תנאים סוציאליים ינתן לאלו שההנחה היא שימשיכו לעבוד (אובדן חלקי של כושר השתכרות) בעוד שפיצוי בשל אובדן פנסיה יינתן למי שכושר עבודתם נשלל (כמעט) כליל.

1.1.3 היוון
חלק מהפיצוי הנפסק במועד פסק-הדין הוא עבור הפסד השתכרות עתידי שעדיין לא אירע. התוצאה היא שהניזוק מקבל היום סכום כסף, שאלמלא הפגיעה, היה מקבלו רק בעתיד.

100 שקלים שיש בידי היום, שווים לי יותר מ- 100 שקלים שיהיו בידי עוד 10 שנים. אפילו בהתעלם מאינפלציה, אני יכול להשקיע את 100 השקלים ולצבור במשך 10 שנים ריבית על סכום זה (או להשקיע את הכסף בדרך אחרת). כיוון שזוהי טובת הנאה שהניזוק מקבל ובשל עיקרון השבת המצב לקדמותו, מפחיתים מהסכום העתידי המתקבל היום את ריווחי ההשקעה האפשרית. זהו ההיוון.

1.2 הלכת השנים האבודות
השנים האבודות הן אותן השנים שבהן נתקצרה תוחלת חיי העבודה של ניזוק עקב אירוע תאונתי. קרי, אותן שנים שבהן איבד הניזוק את יכולתו להשתכר עקב הפגיעה.

לשם הדגמה, ניטול מקרה בו קטין נפטר עקב תאונת דרכים. בשל מותו, נמנעה מהקטין היכולת לעבוד ולהשתכר, במשך תקופת העבודה החלה, באין ראיות סותרות, מגיל 21 ועד לגיל הפרישה לפנסיה. בתקופת עבודה זו, נמנעה מהניזוק היכולת לעבוד, להשתכר ולחסוך כסף הנובע מעמל כפיו.

מכיוון שמדובר בתביעת הניזוק לגבי הפסדיו, הרי שבנסיבות בהן הניזוק מצא את מותו בעקבות התאונה, העזבון הוא שנכנס בנעליו ותובע בגין הפסד על השנים האבודות.

הלכה זו נקבעה ב- ע"א 140/00[321] וחוללה מהפכה של ממש בדיני הנזיקין בישראל, ובפסיקת הפיצוי לעזבונות של קטינים בפרט.

ערב מתן פסק-הדין, נהגה הלכה מחייבת אשר נקבעה בראשית שנות השמונים במסגרת ע"א 295/81[322] שם קבע בית-המשפט העליון, כי אין להעניק לניזוק בתאונת דרכים, פיצוי בגין השנים האבודות. באותו מקרה, דובר על ילדה כבת 8, אשר נהרגה בתאונת דרכים.

בית-המשפט קבע, בין היתר, כי לאור ההשלכות הכלכליות הלא מבוטלות שעשויות להיגרם בגין פסיקת פיצוי בשנים האבודות, על המחוקק להתערב בסוגיה זו ולא להשאירה להחלטת בתי-המשפט. בנוסף, נקבע, כי הפסד ההשתכרות בשנים שאדם איננו חי, אינו מהווה נכס או נזק ממון שניתן ליתן פיצוי בגינו.

קביעה זו גרמה למצבים אבסורדים, בהם אדם שנפטר בעקבות תאונה, קיבל פיצויים נמוכים לאין ערוך, בהשוואה לאדם אשר "רק" נפצע. בתי-המשפט התבטאו לא אחת, באומרם כי "זול יותר להרוג מאשר לפצוע".

אולם, חרף המצב האבסורדי ששרר בתחום כתוצאה מהלכת גבריאל, החזיקה מעמד הלכה זו במשך למעלה מעשרים שנה, עד שהגיעה לדיון בבית-המשפט העליון פרשת אטינגר.

בפרשת אטינגר, דובר על ילד כבן 12, אשר שיחק עם חברו באתר משחקים הסמוך לביתו, נפל לבור בלתי-מגודר שהיה באתר, נחבל בראשו ונפטר למחרת היום.

עזבונו של המנוח ויורשיו, הגישו לבית-המשפט המחוזי תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למנוח בתאונה, וביקשו, בין היתר, לפסוק להם פיצויים בגין הפסד ההשתכרות שנגרם למנוח בשנים האבודות. בית-המשפט המחוזי, הסתמך הלכת גבריאל, ודחה את בקשת התובעים לקבל פיצוי בגין השנים האבודות, ועל קביעה זו הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

להלן נביא קטעים אחדים מפסק-דינו של כב' השופט א' ריבלין בפרשת אטינגר:

"... הפיצוי בגין "השנים האבודות" יש בו ... כדי לתקן את מצב העניינים הלא שוויוני, שנוצר עקב המעשה העוולתי. הוא מציע מענה לאי-הצדק, הכרוך בשלילת הזכות לפיצויים, ממי שאינו יכול לממש את כושר השתכרותו, בשל קיצור תוחלת חייו בעוולה, בה-בעת שנפסקים פיצויים למי שאי-יכולתו לממש את כושר השתכרותו נובעת מפציעתו בעוולה – בבחינת 'זול יותר להרוג מאשר לפצוע'. ודוק: לא בענישת המזיק אנו עוסקים כאן, כי אם בעיון המאזניים ובהימנעות מהפחתה בלתי-מוצדקת של הפיצוי אך בשל העובדה, שבנוסף לפגיעה ביכולת ההשתכרות של הניזוק גרם המזיק גם לקיצור תוחלת חייו. (בפסקה 16 לחוות-הדעת).
... כסף אינו יכול לבוא תחת אבר-גוף שניזוק, תחת הצער הכרוך באובדן מקום עבודה, ובוודאי שלא תחת שנות-חיים שאינן עוד. אולם, בכך לבד אין כדי לרפות את ידיהם של בתי-המשפט מלפסוק פיצויים, ככל שהדבר דרוש כדי לקרב את הניזוק למצב בו היה אלמלא קרות הנזק. ... הפיצוי לא ימנע את הסבל, אך יכול ויהפוך את הסבל לנסבל (בפסקה 18).
בלא פסיקת פיצויים בגין "השנים האבודות", התוצאה המתקבלת מהוראת סעיף 78 לפקודה, במקרים בהם לא עומדת לניזוק, שעה שמת, תביעת פיצויים – היא, מבחינת התלויים, קשה ובלתי-צודקת. טלו אדם, אשר היו צפויות לו עשרות שנות-עבודה, ובשל מעשה נזיקין קוצרה תוחלת חייו לשנתיים בלבד. רוב רובן של שנות ההשתכרות הפוטנציליות, שלא יבואו לכלל מימוש בשל עוולת המזיק, לא יקבלו כל ביטוי בפסיקת הפיצויים, והתלויים, אפילו יירשו את שזכה בתביעתו, יוותרו מול שוקת שבורה, זולת אם יבחר הניזוק – בחירה שהעמדתה בפניו אינה מתיישבת עם אמות-מידה של צדק והיגיון – שלא להגיש תביעה בגין נזקיו (בפסקה 29).
... פסיקת הפיצויים בגין אובדן ההשתכרות "בשנים האבודות" מתקנת – אמנם לא במלוא מובן המילה אך במובנים חשובים – את הסטיה החדה במאזניים החיצוניות, שנגרמה עקב עוולתו של המזיק. מן הניזוק נשללה, בעוולה, היכולת להפיק הכנסות ולעשות בהן שימוש לצורכיו ולצורכי משפחתו. מתן הפיצוי עונה על הצורך ליתן לכך ביטוי, ומבטיח כי חוסר האיזון שנגרם בעוולה לא יוותר בעינו דווקא במקרים בהם נתאפיינה תוצאת המעשה העוולתי בחומרה יתירה ...
... פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות" מונעת את התוצאה השרירותית, לפיה אין נפסקים פיצויים בגין אובדן השתכרות לניזוק שתוחלת חייו קוצרה, ובה בעת נפסקים פיצויים בראש-נזק זה לניזוק-הצמח, או פיצויים לעזבון בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, הכל – בלא הצדקה מהותית מספקת להבחנה. ... ואולי חשוב מכל, פסיקת הפיצויים בגין "השנים האבודות" (לניזוק-החי) מבטיחה, כי לא ייווצר מצב שבו, על-אף שנשללה מן התלויים תמיכת הניזוק עקב מעשה העוולה – תמיכה שהיתה קנויה להם אלמלא אותו מעשה – יעמוד נזק זה בלא כל תרופה (בפסקה 70)."
פסק-הדין גרם למהפך שבא לידי ביטוי מיידי בפסיקות של בתי-המשפט, אשר הגדילו בעשרות מונים, את הפיצויים שנפסקו לעזבונות של קטינים שמצאו את מותם בטרם עת, עקב מעשה עוולה. אם בעבר בפרשת אטינגר היו נפסקים לעזבונו של קטין עשרות אלפי שקלים בודדים, הרי שלאחריה, החלו בתי-המשפט לפסוק לעזבון, רק בגין ראש הנזק של הפסד ההשתכרות בשנים האבודות, סכומים של מאות אלפי שקלים ואף למעלה מכך.

1.2.1 תחולת הלכת "השנים האבודות" על תביעות פיצויים של נפגעי תאונות דרכים
אחת השאלות שעוררה הלכת אטינגר, היתה האם היא חלה גם על תביעות בגין נזקי גוף שנגרמו עקב תאונות דרכים?

כזכור, הלכת אטינגר ניתנה בעקבות אירוע בו נפל קטין לבור, ובהתאם לפקודת הנזיקין ואין בה כל התייחסות לנפגעי תאונות דרכים.

סוגיה זו נפתרה ב- ע"א 8022/00[323], בו הדיון נסב אודות השאלה האם הלכת "השנים האבודות" חלה גם על תביעות שעילתן בחוק הפיצויים.

כב' השופט א' ריבלין קבע, כי יש להחיל את הלכת אטינגר גם על תביעות שעילתן בחוק הפיצויים, מכמה טעמים: ההלכה שנתחדשה בעניין אטינגר לא ייחדה עצמה, על-פי לשונה, לתביעות על-פי פקודת הנזיקין דווקא. כמו-כן, סוגיית "השנים האבודות" היא סוגיה הנוגעת לדיני הפיצויים – להבדיל מדיני האחריות – ובכגון דא המשטרים דומים, בכפוף להוראות ספציפיות נבדלות.

הרי, פקודת הנזיקין וחוק הפיצויים חולקים משטרי אחריות דומים המושתתים על עיקרון השבת המצב לקדמותו.

העובדה שהפקודה דוברת במשטר של אשם ואילו החוק במשטר של היעדר אשם הביאה אמנם לקביעת גבולות סטטוטוריים לפיצוי בראשי נזק מסויימים, אך בכפוף לגבולות אלה, לא נקבע שינוי פסיקתי בהערכת הפיצוי ובדרכי חישובו. כך לגבי ראשי הנזק השונים, וכך יש לנהוג גם ביחס לראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות. המסקנה בדבר תחולת הלכת אטינגר על תביעות לפי החוק נובעת גם מהנימוקים המהותיים שעמדו בבסיס ההלכה, ובראשם – המטרות התרופתיות של דיני הנזיקין.

לפיכך, גם עזבונם של אנשים שנפטרו עקב פגיעתם בתאונות דרכים, זכאים לקבל פיצויים בגין הפסד השתכרותם בשנים האבודות.

בפסק-הדין הנ"ל דובר במערערת, שנפגעה קשה מאוד בתאונת דרכים בה היתה מעורבת בהיותה בת 26. כיום היא סובלת, כהגדרת בית-המשפט המחוזי, "מקוודרופלגיה ומאי-שליטה על סוגריה, במצב וגטטיבי, ונכותה 100 אחוזים לצמיתות". שאלת החבות לא היתה שנויה במחלוקת, ופסק-דינו של המחוזי, כמו-גם הערעורים שהובאו בפני בית-המשפט העליון, התמקדו בשאלת גובה הנזק.

בקיבוץ עין חרוד, בו התגוררה המערערת לפני התאונה ולשם חזרה לאחר שתמה תקופת אשפוזה, ניתן לה טיפול שהוגדר על-ידי בית-המשפט כ"אופטימלי, ואף הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, מבלי לחסוך בשום מאמץ והוצאה". בין היתר, הוקם מבנה מיוחד עבורה, בצמוד לבית האבות של הקיבוץ, נרכש ציוד, היא מטופלת בכל שעות היממה על-ידי שלוש מטפלות במשמרות רצופות וזוכה להשגחה רפואית צמודה. בית-המשפט קמא שיבח את הקיבוץ על כך, אך בה בעת, הדגיש כי הסכומים שנתבעו הם בבחינת "הגזמה רבתי" ו"ניסיון להטיל כל הוצאה, אף בלתי-מוצדקת, על הנתבעת".

בסופו של דבר נקבע, כי בהתחשב במצבה של המערערת וב"חוסר הביטחון בתוחלת חייה", מוצדק – גם לשיטתן של המשיבות – ביניהן חברת הביטוח מנורה, אבנר וקרנית – לפסוק את הפיצוי לעתיד בדרך של תשלום עיתי, משום שאין לצפות לשיפור במצבה הקשה, היא אינה יכולה לבוא בקשר עם סביבתה, ואינה יכולה ליהנות מעיסוקים כלשהם, למעט אותו צל של חיוך בתגובה לקולו של בעלה, היכול לבקרה גם אם תשהה במוסד.

עם-זאת, נפסק, החזקתה של המערערת במבנה שהוקם עבורה בקיבוץ היא הדרך הראויה, וזאת משום שאין בנמצא מוסד אחר קרוב לקיבוץ והדבר מאפשר ביקורים תכופים של קרוביה.

הפיצוי הכולל עבור נזקי העבר הועמד בסיכום על כשניים ורבע מיליון שקלים, תוך כדי ניכוי תשלומים ותגמולים שונים, ובכל הנוגע לנזקי העתיד, נפסק למערערת פיצוי חודשי על דרך של תשלום עיתי. על פסק-דין זה הוגשו ערעורים בידי שני הצדדים, בהם הלינו על ראשי הנזק והסכומים שנפסקו.

לאחר זמן מה, פסק בית-המשפט גם בנושא שנותר עדיין פתוח – הדרך להבטחת התשלום העיתי – אולם אז אירעה התפתחות דרמטית, במסגרתה ניתן פסק-הדין בעניין אטינגר, בו נקבעה זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין "השנים האבודות". המערערים שבו ועתרו להתיר להם לתקן את ערעורם, הפעם בהוספת נימוקים הנסמכים על הלכת אטינגר, כשבין השאר נטען, כי להלכה תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים, וכי היא חלה גם על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ריבלין נפסק, כי במקרה דנן:

"הסכומים שנפסקו מושתתים על התשתית שהובאה, אינם חורגים מן הסביר – במיוחד לא במאזן הכולל – ועל-כן אין להתערב בהם. אין להתערב גם, במקרה זה, בדרך הפיצוי – תשלומים עיתיים – ובדרך בה ראה בית-המשפט המחוזי להבטיח את תשלומם; במיוחד כך משהותיר להם את האפשרות לשוב ולפנות אליו ככל שיתעורר בעתיד הצורך בהצעת בטוחה טובה יותר."
עם-זאת, בחר בית-המשפט להתייחס באריכות לשאלת נפקותה של הלכת השנים האבודות, שנקבעה בפסק-הדין אטינגר, על העניין דנן. לשאלה זו, נפסק, שני נדבכים:

האחד, במישור הזמן, הינו האם חלה ההלכה גם על הליכים שהיו תלויים ועומדים בטרם ניתנה. לגבי שאלה זו, נקבע, ניתנה תשובה חיובית בפסיקה קודמת, ועל-כן אין צורך להידרש לטענות הצדדים בעניין זה.

הנדבך השני, הענייני, היה האם חלה ההלכה על תביעות לפי חוק הפיצויים, או שמא רק על תביעות לפי פקודת הנזיקין. שאלה נגזרת היתה מה נפקותו לעניין זה של הסדר התשלומים העיתיים הקבוע בחוק.

בפסק-דין אטינגר, הסביר כב' השופט א' ריבלין, בוטלה ההלכה שנפסקה בפרשת גבריאל, ונקבע כי ניזוק שתוחלת חייו קוצרה אל מתחת לגיל הפרישה מעבודה שהיה צפוי לו אלמלא העוולה, זכאי לפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות. הלכה זו הוחלה הן על תביעת הניזוק החי, והן על תביעת עזבון מקום בו הניזוק הלך לעולמו בטרם היה סיפק בידיו להגיש תביעה.

לאור העובדה כי פסק-הדין אטינגר עסק בתביעה לפי פקודת הנזיקין, עלתה השאלה האם להחיל דין דומה גם בתביעה דנן, שהיתה לפי חוק הפיצויים. בית-המשפט שקל את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, וקבע, כאמור, לבסוף, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

ראשית, נקבע:

"ההלכה שנתחדשה בעניין אטינגר לא ייחדה עצמה לתביעות על-פי פקודת הנזיקין דווקא. בפסק-דין זה נהפכה – כך נקבע בו במפורש – ההלכה שנפסקה בפרשת גבריאל, וזו, מצידה, עסקה בתביעה לפי חוק הפיצויים. לא בכדי נזכרו בפסק-הדין אטינגר סוגיות הנוגעות לחוק הפיצויים, ולא בכדי נמנע בית-משפט זה, שם, מלאבחן בין תביעות לפי הפקודה לבין תביעות לפי חוק הפיצויים".
שנית, סוגיית "השנים האבודות" היא סוגיה הנוגעת לדיני הפיצויים – להבדיל מדיני האחריות – ובכגון דא המשטרים דומים, בכפוף להוראות ספציפיות נבדלות.

"... ואכן, בראשי הנזק השונים, המקובלים בדיני הנזיקין שלנו, נוהגים בתי-המשפט לפסוק את הפיצוי לפי אותן אמות-מידה, הן בתביעות לפי פקודת הנזיקין הן בתביעות לפי חוק הפיצויים, והכל ככל שאין קביעה סטטוטורית מפורשת אחרת. העובדה שפקודת הנזיקין דוברת במשטר של אשם ואילו חוק הפיצויים במשטר של היעדר אשם הביאה אמנם, בבחינת שטר ששוברו בצדו, לקביעת גבולות סטטוטוריים לפיצוי בראשי נזק מסויימים; אולם בכפוף לגבולות האלה, לא הביא השוני במשטר האחריות לשינוי פסיקתי בהערכת הפיצוי ובדרכי חישובו. כך לגבי ראשי הנזק השונים, וכך יש לנהוג גם ביחס לראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות."
בנוסף, נפסק, המסקנה בדבר תחולת ההלכה על שני משטרי האחריות נובעת לא רק מן הדין ומן ההלכה, אלא גם מן הנימוקים המהותיים שעמדו ביסוד ההלכה – כגון עיקרון השבת המצב לקדמותו – אשר נשענים על המטרה התרופתית של דיני הנזיקין, ותקפים בעיקרון גם לגבי תביעות לפי חוק הפיצויים.

בהמשך הדברים התייחס בית-המשפט להסדר התשלום העיתי הקבוע בחוק הפיצויים, וקבע, כי בשום פנים, אין בו כדי לשלול את תחולת הלכת אטינגר על תביעות לפי החוק. מדובר, על-פי מידתו והקשרו, משום דרך חלופית להגשמת תוצאה שההלכה חותרת אליה – היא ותו לא. הסדר התשלומים העיתיים מהווה פתרון חלקי לבעיית "השנים האבודות", ככל שמדובר בתביעות שעילתן תאונת דרכים – פתרון חלקי שאינו חל אלא בהתמלא תנאי-יסוד מסויימים.

על-פי השיטה שהיתה נהוגה קודם להלכת אטינגר, שאלת קיצור תוחלת החיים היתה בעלת נפקות רבה לעניין הפיצוי בגין הפסד יכולת השתכרות. מקום בו הוכח לבית-המשפט כי תוחלת חייו של הניזוק קוצרה בעקבות התאונה, היה עליו לתחום את הפיצוי לשנות-החיים הצפויות של הנפגע. כך בתביעות לפי פקודת הנזיקין וכך בתביעות לפי חוק הפיצויים, אם כי באחרונות, יכול היה בית-המשפט לחמוק מתוצאה זו באמצעות המסלול הסטטוטורי של התשלום העיתי. קושי מיוחד – שאותו נועד לקדם הסדר התשלום העיתי – התעורר באותם מקרים שבהם היתה אי-ודאות ביחס לקיצור תוחלת החיים.

מששונתה ההלכה בפסק-הדין אטינגר, עברה נקודת הכובד למקום אחר.

"ככל שמדובר באובדן יכולת השתכרות, קיצור תוחלת החיים אינו מפחית עוד מתקופת הזכאות לפיצוי. תוחלת החיים שהיתה לנפגע לפני התאונה היא הקובעת את תקופת הזכאות לפיצוי בראש נזק זה. לכן, גם אם מתקשה בית-המשפט לקבוע את קיצור תוחלת החיים, בשל העמימות האופפת שאלה זו, אין הדבר משפיע על יחידות הזמן שעבורן זכאי הנפגע לפיצוי בגין הפסד יכולת השתכרות. אלה נקבעות לפי תוחלת חיי העבודה עובר לתאונה. ממילא, יש בכך כדי להשפיע על נפקות השיקול הזה – קיצור תוחלת החיים – לצורך הבחירה בין שיטת התשלום העיתי לבין שיטת התשלום החד-פעמי: בשתי השיטות, על הפיצוי לפרוס כנפיו על תוחלת החיים שהיתה צפויה לנפגע קודם לתאונה."
עם זאת, הודגש בהמשך, גם היום עשויה עמימות בשאלת קיצור תוחלת החיים להשליך על הבחירה בין שיטת התשלום החד-פעמי לבין שיטת התשלום העיתי. הטעם לכך הוא, שאף כי אין לשאלת קיצור תוחלת החיים נפקות לעניין תקופת הזכאות לפיצוי, כאמור, הרי שיש לה חשיבות לגבי שומת הפיצוי. שיטת חישוב הפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות היא ייחודית – כמוסבר בפסק-הדין אטינגר; לא הרי חישוב הפיצוי בשנות החיים כהרי חישוב הפיצוי בשנים האבודות. לפיכך, אי-ודאות בעניין קיצור תוחלת החיים עלולה להקשות על בית-המשפט לחשב נכונה את הפיצוי, ולהוות שיקול לפנות לדרך התשלום העיתי.

לסיכום, פסק בית-המשפט, הקביעה העקרונית הינה שהלכת השנים האבודות, כפי שהותוותה בעניין אטינגר, חלה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים, אולם, מקום בו מוצא בית-המשפט הדן בתביעה כזו כי נתקיימו נסיבות המצדיקות נקיטה בהסדר התשלום העיתי הסטטוטורי, ניתן לנהוג כך, בבחינת מסלול חלופי להגשמה (חלקית אמנם) של התוצאה שביקשה הלכת אטינגר להשיג.

בעניין שלפנינו, כך נקבע, נתגבשה הסכמה בין הצדדים, אשר אושרה על-ידי בית-המשפט, באשר לנקיטה בדרך התשלום העיתי, ולאור זאת, אין בנסיבות המקרה טעם מספיק בכדי לסטות מדרך מוסכמת זו.

1.3 חישוב הפיצויים על-פי סעיף 4 לחוק הפיצויים
גובה הפיצוי המגיע לכל נפגע בתאונת דרכים הוגבל בסעיף 4 לחוק הפיצויים, הקובע כדלקמן:

"4. תרופה על נזק גוף
(א) על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 88, 86, 83 ו-89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), (להלן: פקודת הנזיקין), ואולם:
(1) בחישוב הפיצויים בשל אבדן השתכרות ואבדן כושר השתכרות לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק (להלן: הכנסה מירבית); היה שיעור אבדן השתכרותו ואבדן כושר השתכרותו של הנפגע פחות ממאה אחוזים, תופחת גם ההכנסה המירבית שתובא בחשבון בחישוב הפיצויים, בשיעור שבו פחת ממאה אחוזים; לעניין פסקה זו "השכר הממוצע במשק" – השכר הממוצע במשק לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או השכר הממוצע כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, כפי שהם ערב קביעת הפיצוי, הכל לפי הגבוה יותר.
(2) היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה.
(3) הפיצויים בשל הנזק שאינו נזק ממון לא יעלו על מאה אלף לירות.
(ב) הסכום המקסימלי לפי סעיף-קטן (א)(3) יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן מיום תחילת חוק זה או מיום הגדלת הסכום, לפי העניין; שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות מבחנים לחישוב הפיצויים האמורים באותה פסקה.
(ג) בית-המשפט רשאי ליתן פסק-דין על דרך הפשרה לעניין זכותו של נפגע לפיצוי לפי חוק זה, אם בעלי הדין הסכימו לתת לבית-המשפט סמכות כאמור; פסק-הדין יהיה ניתן לערעור ככל פסק-דין אחר."

סעיף 4 לחוק הפיצויים כולל שלוש הוראות מרכזיות לעניין הפיצויים:

האחת, נקבע, שבחישוב הפיצוי בשל אובדן השתכרות וכושר השתכרות לא ניתן להביא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק ("ההכנסה המירבית"), ואם האובדן נמוך ממאה אחוזים בשיעור נתון, יש להפחית גם את ההכנסה המירבית, הבאה בחשבון לצורך חישוב הפיצויים, באותו שיעור בדיוק.

לצורך הדגמה, נניח ששילוש השכר הממוצע במשק עומד על 20,000 ש"ח. נפגע השתכר למחייתו בטרם נפגע בתאונה 80,000 ש"ח, ואחרי התאונה משתכר 40,000 ש"ח.

לפי הסעיף הנ"ל, הוא יקבל כפיצוי מחצית משילוש השכר. הוא איבד מחצית מכושר השתכרותו (40/80) ולכן יקבל כפיצוי ½ מתקרת השילוש שהיא 20,000.

במידה ואותו נפגע, איבד לחלוטין את כושר השתכרותו, יקבל הוא את שילוש השכר במלואו.

עילת התביעה לפי חוק הפיצויים באה במקומה של עילת התביעה לפי דיני הנזיקין. פירוש הדבר הוא, שבניגוד לאדם שנפגע בכל אירוע אחר שאינו תאונת דרכים, אשר יכול להשלים את הסכום המגיע לו ממקורות אחרים, נפגע בתאונת דרכים בעל הכנסה גבוהה, צריך להסתפק בפיצוי מוגבל, כאמור בסעיף 4 הנ"ל, בכך סוטה המחוקק מעיקרון השבת המצב לקדמותו.

שנית, בניגוד לאופן הפיצוי על-פי פקודת הנזיקין, בו מתעלמים לחלוטין משיעור המס והפיצוי הוא בשל אובדן ההכנסה ברוטו, קיימת, לפי סעיף 4 הנ"ל, התחשבות חלקית בגורם המס (תקרת המס המקסימלית לצורך החישוב היא 25%).

בהצעת החוק משנת 1973 נאמר, לעומת זאת, כי:

"בחישוב הפסדי הנפגע כתוצאה מאבדן כושר השתכרות תובא בחשבון הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה, ובלבד ששיעור המס שיובא בחשבון במקרה של היוון הפיצויים לא יעלה על 15% מסכום הפיצויים על אבדן כושר השתכרות."
ועדת החוקה, חוק ומשפט לא קיבלה את העיקרון של ניכוי מס הכנסה בחישוב הפסדי הנפגע כתוצאה מאבדן כושר השתכרות. הוועדה סברה, כי די בהצבת תקרה לפיצוי על הפסד השתכרות, וש"ניכוי מס הכנסה יהיה בו משום הגבלה נוספת בלתי-מוצדקת ואף גורמת לעיוותים לגבי בעלי הכנסות נמוכות בהשוואה לבעלי הכנסות גבוהות יותר". על-כן בנוסחו הראשוני של החוק לא נכללה הוראה בדבר ניכוי מס. הערכת הפיצוי נעשתה, איפוא, לפי השכר ברוטו, כמו בתביעות המבוססות על פקודת הנזיקין. אולם בסופו של דבר תוקן החוק ונקבעה בסעיף 4(2) שבו ההוראה הבאה:

"היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה."
ההוראה השלישית שכולל סעיף 4 הנ"ל, נוגעת לנזק הבלתי-ממוני. בסעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים נקבע, כי התקרה בגין ראש נזק זה תעמוד על 100,000 לירות.

בתביעות המבוססות על פקודת הנזיקין ניתן לפסוק לטובת אדם, שחייו נתקצרו בעקבות הפגיעה, פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים בנוסף לפיצוי בגין כאב וסבל, והפיצוי בראש הנזק הנוסף עשוי להגיע לכמה מאות אלפי שקלים במקרים הקשים. סעיפים 2(א) ו-3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 קובעים את הנוסחה לחישוב הפיצוי על נזק לא ממוני לנפגעי תאונות דרכים (בכפוף לתקרה הסטטוטורית). הפרמטרים העומדים ביסודו של החישוב (דרגת נכות, גיל ומשך אשפוז) אינם אלא תת-קבוצה של מערכת השיקולים, שהנחו את בתי-המשפט בפסיקת פיצויים על כאב וסבל מאז ומעולם. לכן, ניתן היה לחשוב, שהחישוב שנעשה על-פי התקנות נועד לקבוע את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל בלבד, ואין בו כדי לשלול פיצוי נוסף בראש הנזק של קיצור תוחלת חיים. אלא שלנוכח לשונו המפורשת של החוק וכוונתו הברורה של המחוקק, נאלץ בית-המשפט העליון לקבוע, כי המונח "נזק שאינו נזק ממון" שבסעיף 4 לחוק כולל את כל הנזקים הבלתי-ממוניים, ובכלל זה – את קיצור תוחלת החיים. הפיצוי שנקבע על-פי החוק והתקנות ממצה, אם כן, את הזכות לפיצוי עבור נזקים לא ממוניים.

1.4 הוצאות רפואיות וסיעודיות
בבוא בית-המשפט לפסוק פיצויים לנפגע, מסתמך הוא, במידה רבה על תורת הסיכויים והסיכונים. קביעתו זו אינה מתיימרת להגיע לכדי דיוק מדעי, ויותר משהיא מבוססת על קביעת עובדות, הרי היא מעוגנת בהערכת סיכויים והשערות.

כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) מתייחס ב- ע"א 357/80[324] לעיקרון השבת המצב לקדמותו. על פיו על המזיק ליתן לניזוק אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הניזוק, ככל האפשר, באותו מצב, בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה נזיקין. כב' השופט א' ברק קובע, כי:

"פעלתו של עיקרון זה בתחום נזקי הגוף סבוכה היא, שכן קשה – באמצעות פיצוי כספי – להעמיד ניזוק, שסבל נזק גופני, באותו מצב, בו הוא היה נתון לולא מעשה הנזק. קושי זה קיים הן לעניין הנזק הגופני-הרכושי (כגון אבדן השתכרות, הוצאות רפואיות), והן לעניין הנזק הגופני הלא-רכושי (כגון כאב או סבל או אבדן תוחלת חיים). עיקר הקושי בהערכת הנזק הרכושי נעוץ בצורך "לבסס את השומה על התרחשויות עתידיות, הצפונות בחיק העתיד, אשר חוסר הוודאות לגביהן הוא ממהות העניין' (ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו
(1) 281, 296)."
נפגע זכאי לפיצויי בגין הוצאות רפואיות שהוציא בעבר ושיוציא בעתיד, הנובעות מפגיעתו. היקפן של הוצאות אלו נקבע על-פי עיקרון השבת המצב לקדמותו:

"השאלה היא, מהו הטיפול הרפואי, שהניזוק צריך לקבל בעקבות מעשה הנזיקין, כדי להעמידו, ככל האפשר, במצב שבו היה נתון לולא מעשה הנזיקין. טיפול רפואי זה אינו נקבע על-פי סטנדארטים סטטוטוריים קבועים ומכאניים, אלא על-פי צרכיו האינדיבידואליים של הניזוק. על-כן, אם שהות בבית ולא במוסד ציבורי היא הדרך הנאותה להשבת המצב לקדמותו, ייפסקו ההוצאות על-פי הנחה זו. אין זו טענה, כי אחרים במצבו של הניזוק, הפגועים כמוהו מלידה או מתאונת עבודה, אינם זוכים לשהות בביתם, אלא עליהם לשהות במוסד..."[325]
עולה, כי בבוא בית-המשפט לפסוק פיצוי בעבור ההוצאות הרפואיות והסיעודיות של הנפגע, תעשה הערכה זו על בסיס אינדיבידואלי ולא על בסיס מכני ובלתי-תלוי. יחד עם זאת, קיימות הגבלות מסויימות לסכום הפיצויים לו יזכה הנפגע. הגבלות אלו, מתבססות גם הן, על עיקרון השבת המצב לקדמותו.

ראשית, אין הנפגע רשאי להטיב את נזקו על חשבון המזיק. למשל, באם הנפגע זכאי לפיצוי בגין הוצאות על תוספת חדר, אין המזיק חייב לספק לו דירה שלמה.

שנית, מקום שהפיצוי מתבטא בתשלום בגין הוצאות, שהוצאו על-ידי הנפגע בעבר או שעתידות להשתלם בעתיד, הוצאות אלו נדרשות להיות נחוצות, באופן סביר, לשם החזרת המצב לקדמותו, וגובהן צריך להיות סביר.

"אם עומדת לרשות הניזוק האפשרות לקבל טיפול רפואי ברמה נאותה בשירות הציבורי, עליו לבחור באפשרות זו, שהיא החסכונית ביותר למזיק, ואל לו לפנות לטיפול רפואי אחר, שאינו עדיף ברמתו, ובכך לגרום הוצאה מיותרת למזיק. הניזוק בוודאי לא היה פונה למקור היקר יותר, אילו כיסה הוא את ההוצאות מכיסו שלו, ואל לו להתנהג אחרת, שעה שמישהו אחר מכסה את הוצאותיו. כך, למשל, אם הניזוק איבד הכרתו, והוא יישאר מחוסר הכרה, איני רואה כל צידוק לפצותו בגין הוצאות רפואיות והוצאות טיפול במסגרת החזקתו בביתו שלו, אם ניתן להחזיקו במוסד ציבורי, שבו הוצאות ההחזקה נמוכות בהרבה. אכן, אין הניזוק חייב לבחור בחלופה הזולה, רק משום שהיא נוחה יותר למזיק. זכותו של הניזוק לבחור בחלופה, המשיבה את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, אך במסגרתה של חלופה שכזו עליו לבחור באותה אפשרות, המקטינה את נזקו של המזיק. זאת ועוד: סבירותה של הוצאה נמדדת, לעיתים, ביחס שבין גודל ההוצאה מזה לבין התועלת המופקת ממנה מזה. אין המזיק חייב לשאת בסכומי עותק, שאין בהם כדי להיטיב את מצבו של הניזוק אלא בצורה שולית וספקולטיבית."[326]
בנוסף, בנסיבות בהן הוטב נזקו של הנפגע על-ידי צד ג', יש לקחת עובדה זו בחשבון.

שכן, כאמור, עיקרון השבת המצב לקדמותו הוא הבסיס למתן הפיצוי, ובנסיבות בהן, מצבו של הנפגע הושב לקדמותו, אין צידוק להטיל חובת פיצוי על המזיק. מטרת הדין אינה הענשה אלא פיצוי[327].


1.5 עזרת צד ג'
ב- ת"א (נצ') 3658/04[328] נפסק, כי למרות שהתובע לא הביא ראיות לגבי היקף העזרה שניתנה לו מצד בני משפחתו, הדבר ברור. עם זאת, בכל הנוגע לעזרת צד ג' בעתיד, הודה התובע בעצמו כי אין הוא זקוק עוד לעזרה זו, ועל-כן אינו זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה.

בית-המשפט פסק לתובע בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי בשיעור של 10,000 ש"ח בגין הוצאות ועזרת צד ג' בעבר ובעתיד.

ב- ת"א (חי') 4575/04[329], ביקש התובע, בעבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, 85,000 ש"ח. לטענת הנתבעות, התובע לא הוכיח שנזקק לעזרת צד ג' בשכר, כאשר על-פי הפסיקה רק עזרת מיטיבים חריגה בהיקפה או במהותה יש בה לזכות בפיצוי. כיוון שלא הוכח צורך לעזרה חריגה, אין מקום לפיצוי התובע בראש נזק זה.

בית-המשפט מציין, כי הלכה ידועה היא, שכאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע עבודה ומאמץ מעבר למקובל בין בני משפחה, זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה גם אם אין הוא משלם עבורה. במקרה דנן, לא הוכח כי הנתבע נזקק בעבר או יזדקק בעתיד לעזרה חריגה מבני משפחתו, בייחוד לאור נכותו הצמיתה שאינה נכות משמעותית. לכן, פסק בית-המשפט, לפנים משורת הדין, בגין שלושה חודשים בהם היה התובע באי-כושר מלא, 3,000 ש"ח בראש נזק זה.

ב- ת"א (ת"א) 181286/02[330] התובע היה מרותק למיטה במשך 4 חודשים; בחודשיים הראשונים היה מגובס מהבטן התחתונה ומטה ולא יכול היה לתפקד.

בית-המשפט פסק, כי באשר לעזרת הזולת – בגין העובדה ששני הוריו של התובע סעדוהו לאורך תקופה לא קצרה, ונוכח היקף ואופי פגיעותיו, נפסק סכום גלובלי של 6,000 ש"ח.

בית-המשפט לא מצא הצדקה לפסוק פיצוי לעתיד, לאור הנכות הקלה וכן לאור העובדה שלא הוכחו נזקים נוספים.

ב- ת"א (חי') 1326/98[331] ביקש התובע עזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

הנתבעות טענו, כי אין ראיות בדבר היעדרות הורי התובע מהעבודה בגין פציעתו, וכי צעירים רבים בגילו ממשיכים לגור בבית הוריהם. עוד נטען, כי התובע קיבל עזרה מבנות שירות לאומי ולכן הנתבעות סבורות כי אין מקום לפיצוי בראש נזק זה.

בית-המשפט פסק, כי התובע קיבל עזרה מוגברת מבני משפחתו בתקופת אישפוזו הארוכה וקרוב לוודאי שגם בתקופת ההחלמה שלאחריה. לפיכך, נפסק כי יש מקום לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 50,000 ש"ח להיום.

באשר לעזרת צד ג' לעתיד, התובע טען שהוא מתקשה בפעולות יומיומיות פשוטות ויזקק לעזרה לאחר שיעזוב את בית הוריו. הוא מעריך את הסיוע בערך של 2,000 ש"ח לחודש ובהוון 655,720 ש"ח.

הנתבעות טענו כי עקב מגבלותיו יש לפסוק לו באופן גלובלי 75,000 ש"ח.

בית-המשפט מקבל את טענת התובע, שהפגיעה בידו הימנית תצריך עזרה במכלול התחומים של החזקת הבית, לתקופה בה לא יתגורר עם הוריו. באשר לראש נזק זה נפסק סכום של 170,000 ש"ח.

ב- ת"א (חי') 1062/02[332], ביקש התובע עזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

אשתו של התובע, גננת במקצועה, טענה כי טיפלה בו לאחר עבודתה בעת ששהה בבית החולים. כמו-כן, ליוותה אותו לקופת חולים ולטיפולים יומיומיים בתקופה שלאחר התאונה.

התובע טען, כי הוא תלוי לגמרי באשתו, לרבות בהלבשה ובכל העבודות הדורשות שתי ידיים. לפני התאונה נהג התובע לטענתו, לבצע עבודות בית כמו נקיון, בישול ואף קניות. היום אשתו נושאת בעול לבדה. הוא אינו יכול לעזור לה, אף לאור העובדה שגם יד שמאל שלו נפגעה ונחלשה. כמו-כן, אינו יכול לבצע עבודות אותן ביצע בעבר, כמו לתקן לבד את החשמל, לצבוע את הקירות בבית ולבצע עבודות אינסטלציה קטנות. כרגע בנו נמצא בבית, אולם כאשר הבן יתגייס לצבא, לא יהיה מי שיבצע עבודות אלה, והוא יזדקק לעזרת צד ג' בתשלום. עוד טען התובע, כי הוא מסוגל לנהוג רק למרחקים קצרים, ואילו בנסיעות ארוכות, אשתו היא הנוהגת.

התובע טען כי יש לפצותו לפי 150 שעות בחודש לפי עלות של 38.5 ש"ח לשעה.

בית-המשפט מציין, כי לקח בחשבון את העובדה שאשת התובע נאלצה להיות לצידו בבתי החולים, ובתקופה זו עלתה עזרתה על העזרה הרגילה בין בני משפחה כאשר אחד מהם נמצא במחלה או בהיעדר יכולת תפקודית, וכן בכך שהתובע הוגבל בעבודות בבית וכן בעבודות תחזוקה וכיוצא בזה בביתו ובכלל בעבודות הדורשות שימוש בשתי הידיים. אולם, מוסיף בית-המשפט, כמות השעות אותה דרש התובע, גדולה מידיי, ופסק לו פיצוי גלובלי, לעבר ולעתיד, בסכום של 130,000 ש"ח.

ב- ת"א (חי') 514/03[333], פסק בית-המשפט, כי מתוך העדויות והמסמכים, עולה שהתובע זקוק להשגחה מתמדת עקב המגבלות הקוגניטיביות, המוטוריות, ומגבלת הראיה.

אמנם, התובע מבצע מעברים מכסא הגלגלים, שולט על הסוגרים, ומסוגל להתהלך קמעה באמצעות מקל 4 נקודות, אך זאת רק למרחקים קצרים. לצורך מרחקים גדולים נעזר התובע בכסא גלגלים.

לעניין עזרת הזולת בעבר, פסק בית-המשפט, כי מן התשתית הראייתית עולה, שמשפחתו המלוכדת של התובע הושיטה לו עזרה וסעדה אותו הן בתקופת אשפוזו בבית החולים, והן בתקופת אשפוז היום, כך שסייעה בהליך שיקומו כמיטב יכולתה לנוכח מגבלותיו של התובע מבחינה תפקודית וקוגניטיבית.

התובע היה מאושפז מיום אירוע התאונה ולמשך 16 חודשים. בית-המשפט פסק לתובע פיצוי עבור עלות הנסיעות של בני המשפחה מאשדוד לבית החולים לוינשטיין ברעננה (16 חודשים), לרבות הפיצוי בגין העזרה שהושיטו לו בני המשפחה בתקופת האשפוז המלא, על סכום גלובלי של 60,000 ש"ח.

עם שחרורו של התובע מן האשפוז ומעברו לאשפוז יום, עבר התובע להתגורר בבית הוריו ובני משפחתו של התובע ליוו אותו לאשפוזי היום, ולאחר מכן נשכרה לצורך העניין מלווה.

גם כשהסתיים ההליך השיקומי במסגרת אשפוז היום, סעדה אותו משפחתו של התובע תוך שכירת מטפלת למספר שעות ביום. אמו של התובע פרשה לגימלה מוקדמת מעבודתה בחברת "צים". אביו של התובע טען בעדותו שלאחר התאונה חנותו היתה פתוחה באופן לא קבוע, וכי במועד מתן עדותו החנות אמנם היתה פתוחה, אך באופן לא סדיר כדי שיוכל להתלוות לתובע לטיפולים או למכון כושר.

בית-המשפט מציין, שמשפחתו של התובע נרתמה לסייע בידו ולטפל בו לאחר קרות התאונה, וכי זכאים הם לפיצוי בגין העזרה שנאלצו להושיט לתובע בתקופה שמאז שחרורו מאשפוזו המלא בבית החולים לוינשטיין ועד היום. מדובר בעזרה החורגת בהרבה מעבר לעזרה מקובלת בין בני המשפחה.

בגין ראש נזק זה, פוסק בית-המשפט, סכום גלובאלי של 250,000 ש"ח.

1.6 דיור
ב- ת"א (חי') 514/03[334] פסק בית-המשפט כי בית התובע צריך להיות מותאם לתנועה על כסא גלגלים, שירותים מותאמים, פתחים רחבים, בית בקומת קרקע או בקומה עם מעלית.

בעתיד, כאשר התובע יעבור להתגורר לבדו בדירה מותאמת, יזדקק לעזרת מטפל- מלווה בכל שעות היממה.

1.7 ניידות
ב- ת"א (חי') 1326/98[335] טען התובע שהוא זקוק לרכב משל עצמו. הנתבעות טענו כי התובע אינו זקוק לרכב בשל התאונה וסביר שהיה רוכש לעצמו רכב בלא קשר עם התאונה.

בית-המשפט פסק, כי נכותו של התובע הינה בכף ידו והתובע אינו סובל ממגבלת ניידות ואין למעשה מניעה שישתמש בתחבורה ציבורית. גם במקרים בהם הצדיקה הנכות הכרה בפיצויי ניידות, קבע בית-המשפט: "כדי שהתובע יפוצה רק כשיעור נזקו ולא מעבר לכך, צריך היה להפחית את עלות הוצאות הניידות שהיו צפויות לו לולא הפגיעה המוחית מהעלות של רכישת והחזקת הרכב".[336]

התובע לא הוכיח כי יגרמו לו הוצאות ניידות מוגברות עקב פגיעתו, החורגות מההוצאות הקבועות בהן נושא כל בעל רכב. לטענתו כי הוא נזקק לרכב אוטומטי אין נפקות במישור הפיצוי שכן מריבית כלי הרכב כיום הם בעלי גיר אוטומטי, ואין צורך בהתאמה מיוחדת הכרוכה בעלויות נוספות. במציאות של ימינו ניתן לצפות שהתובע היה רוכש מכונית לצרכיו, ללא קשר עם נכותו (ראו ע"א 3263/96 לעיל). לאור כל האמור, נדחתה תביעת התובע בראש נזק זה.

ב- ת"א (חי') 1062/02[337] טען התובע כי אינו יכול לנהוג אלא במשך כשעה. אשתו נוהגת ברכב המשפחתי.

בית-המשפט מציין, כי לתובע יש רישיון נהיגה הן על רכב פרטי והן על רכב ציבורי, כן סבור בית-המשפט, כי הוא יכול להחליף מהלכים גם בידו הפגועה. בית-המשפט לא שוכנע, כי התובע לא יוכל לנהוג בעתיד ברכב שיש לו, או כי יזדקק לנסיעות נוספות עקב התאונה. לפיכך, נדחתה תביעתו בגין ראש נזק זה.

ב-ע"א 185/01[338], פסק כב' השופט ת' אור:

"...עם זאת, אם בלאו הכי, אף לולא התאונה היה המשיב רוכש רכב ועל-ידי רכישת הרכב לצרכיו בנכותו נחסכה ממנו רכישת הרכב כאמור, על שום מה לא ילקח "חיסכון" זה, של היעדר הצורך לרכוש רכב פרטי, בחשבון? כשם שבחישוב החזקת רכב הופחת סכום השווה להערכה של הוצאות אחזקת רכב שהיו למשיב לולא התאונה, כך גם בהוצאות הקשורות ברכישתו של הרכב. היה, על-כן, מקום להפחית את הפיצוי בגין הוצאות על ניידות כפי שאלה נפסקו למשיב."
1.8 שיקום מיני
ב- ת"א (חי') 514/03[339] טען התובע כי זקוק הוא לייעוץ מיני, וביסס בקשתו זו על חוות-דעת מומחים.

בית-המשפט מצא, כי אין מקום לפצות את התובע בגין שירותי ליווי נוכח פסק-דינו של בית-המשפט העליון מיום 16.10.06, ב- ע"א 11152/04[340], שם נפסק שדיני הפיצויים עצמם אינם מכירים בפסיקת פיצוי בגין ראש נזק ממוני של שירותי ליווי, ואין זה פיצוי המתחייב לפי עיקרון "השבת המצב לקדמותו".

בגין יעוץ מיני פסק, בית-המשפט, לתובע, פיצוי בסכום גלובלי של 75,000 ש"ח.

1.9 מיזוג אויר מלא לחום וקור
ב- ת"א (חי') 514/03[341], נפסק, כי התובע זכאי למיזוג אויר מלא לחום ולקור גם בביתו וגם במכוניתו. קביעה זו התבססה על חוות-דעתו של המומחה השיקומי אשר ציין, כי: "... בהרבה מפגועי המוח נמצא איבוד מנגנון וויסות החום והקור".

בית-המשפט פסק סך של 70,000 ש"ח בראש נזק זה.


2. נזקים לא ממוניים
2.1 כאב וסבל
נזק גוף אינו רק פגיעה פיזית נראית לעין. נכללת במונח זה גם פגיעה נפשית[342]. הערכת הפיצוי בגין פגיעה נפשית זו, הינה מלאכה סבוכה וקשה[343]. כב' השופט מ' חשין[344], הגדיר זאת היטב באמירה שלֵיחה לא נס גם לאחר שנות דור:

"כיצד זה אפשר להעריך, במדוייק או אפילו בקירוב, בכסף או בשווה כסף את הכאב והסבל או את הצער והבושה של אדם שנקטעה ידו או רגלו, או שמהלך על רגליו והדאגה מכרסמת את ליבו כי ימיו ספורים עלי אדמות?"
כאמור, נפגע תאונת דרכים זכאי לפיצוי גם על כאבו וסבלו, או כלשון החוק "נזק שאינו נזק ממון".

שיטת חישוב הפיצוי עבור כאב וסבל בחוק הפיצויים, נבדלת משאר שיטות הפיצוי, בכך שכאן חוק הפיצויים קובע, כי גובה הפיצוי יחושב בדרך מתמטית, על-פי כללים קבועים מראש.

בית-המשפט אינו שוקל ומעריך מה מידת הכאב והסבל המיוחדים שנגרמו לנפגע המסויים, אלא מחשב באופן מתמטי טהור, את הפיצוי בראש נזק זה.

ראש הנזק בגין כאב וסבל, מנוי בסעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים הקובע, כי: "הפיצויים בשל הנזק שאינו נזק ממון לא יעלו על מאה אלף לירות".

על-פי תקנה 2 לתקנות הפיצויים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), סכום הפיצויים יהיה מורכב משיעור דרגת הנכות הצמיתה הסופית של הנפגע + סך כל ימי האשפוז שהיה מאושפז הנפגע בבית חולים.

בנסיבות בהן לא נקבעה לנפגע, בסופו של יום, דרגת נכות כלשהי, קובעת תקנה 2(ב) לתקנות הנ"ל, כי מוקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לפסוק לנפגע פיצוי בגין כאב וסבל, כאילו היו לו עד 10% נכות.

כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק[345] מתייחס לקביעות שרירותיות אלו ופוסק כי:

"שוב אין בית-המשפט רשאי לבחון את פרטי הכאב והסבל האינדיבידואליים שסבל הניזוק. על בית-המשפט להיזקק למודדים אובייקטיביים-טכניים שקבע מחוקק המשנה – ימי אשפוז ואחוזי נכות (תוך הפחתה בשל גיל) – ולקבוע על פיהם את פרטי הנזק הזה. כמובן, מודדים אלה אינם שרירותיים. הם קשורים בשאלת הכאב והסבל. ההנחה הכללית היא כנראה, כי ככל שרבים ימי האשפוז, וככל שגדלים אחוזי הנכות, אף הכאב והסבל הולך וגדל. מחוקק המשנה אף לא הסתפק באחד מבין המבחנים הללו, אלא העמיד את שניהם, זה בצד זה, באופן שימי אשפוז מועטים עשויים להתאזן על-ידי אחוזי נכות לצמיתות גבוהים, ולהיפך. עם זאת, השימוש במבחנים האמורים מבוסס אך ורק על הנחה כללית בדבר הקשר בין הכאב והסבל לבין ימי האשפוז ואחוזי הנכות, ואינו מבוסס, ואף אינו מתחשב, בכאב ובסבל האינדיבידואלי."
לסיכום, חישוב הפיצוי בגין כאב וסבל, הינו עניין מתמטי טהור. בית-המשפט אינו רשאי להוסיף או לגרוע מסכום הפיצוי הקבוע, גם אם לדעתו התוצאה לוקה בחוסר סבירות.

עם זאת, נפסק ב- ע"א 70/52[346] כי:

"בבוא בית-המשפט לקבוע את דמי הנזק הכלליים, אשר יש לשלמם כפיצוי לניזק על הכאב והסבל, עליו לשקול בדעתו את הגורמים הבאים: שום סכום של ממון, גדול או קטן, אינו עשוי לשמש לו, לניזק, פיצוי מלא על נזקי הגוף, אשר נגרמו לו ועל הפגם אשר הוטל בו. אך הואיל ויש לתפוס את הרע במיעוטו, מן הדין לקבוע לו סכום אשר יפצנו באורח מתקבל על הדעת בכל מסיבות המקרה, על כי הוא לא ישוב עוד להיות את אשר יכול היה להיות אלמלא התאונה שאירעה לו."
יש לציין, שגם אם היתה לנפגע נכות קודמת, מאורע קודם או מלידה, אין מביאים אותה בחשבון לעניין כאב וסבל, אלא מחשבים הפיצוי כאילו הנכות מן התאונה הינה נכותו היחידה.

ב- ע"א 357/80[347], כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק, מביא שתי גישות שונות הנוהגות לגבי פיצוי בגין כאב וסבל, וקובע כדלקמן:

"הערכת הפיצויים בגין אב הנזק של כאב וסבל (הכולל בישראל גם אבדן הנאות החיים) היא אחת המשימות הקשות ביותר בהערכת הפיצויים. מקורו של קושי זה אינו רק בהיעדר אמת-מידה ראציונאלית להערכה כספית של נזק לא כספי כמו כאב או סבל או הפסד הנאה או חיים, אלא בהיעדר הסכמה באשר לבסיס האינטלקטואלי, העומד ביסוד הפיצוי באב נזק זה (ראה: ד' מור, "פיצוי נפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף לא ממוניים" עיוני משפט ו (תשל"ח-ל"ט) 397). בעניין זה מקובל להבחין בין שתי השקפות: ההשקפה האחת – אותה ניתן לכנות כגישה "הקניינית" או "האובייקטיבית" – גורסת, כי 'חיי הנפגע, שלמות גופו מבחינה אנטומית ופיסיולוגית, יכולתו ליהנות מחייו, חרותו מכאב וסבל, כל אלה הינם, נכסים אישיים, בעלי, ערך, כמו ביתו ומטלטליו. לשלול ממנו, נכס מעין זה, משמע, לשלול ממנו משהו שיש לו בו, זכות קניינית. לכל, נכס כזה יש, ערך אובייקטיבי, שניתן לפצות בגינו במקרה של אבדן או היזק' (ראה: ד' מור, במאמרו הנ"ל, בעמ' 401)
על-פי גישה זו, הפיצוי בא לפצות על אבדן הכושר לנהל אורח חיים נורמאלי. אבדן זה אינו זהה עם שלילת האושר וההנאה בלבד.
'זכאי אדם לפיצוי כשנפצע, לא רק בשל הכאב שהוא מרגיש אותו, אלא גם בשל אבדן התחושה המאפשרת לו להרגיש אותו. גם חוסר הכרה מחלה ופגע הוא אשר הסובל ממנו זכאי לפיצוי.' (ע"א 372/65 דהאן נ' פרנסיס, פ"ד יט(4) 192, 195)
עם הפגיעה בגוף האדם מוענקת לנפגע הזכות לפיצוי בגין הפגיעה, בלא להתחשב באושר ובהנאה האינדיבידואליים. על-פי ההשקפה השניה – אותה ניתן לכנות כגישה "האישית" או "הסובייקטיבית" – הנזק הלא רכושי הינו הפסד האושר וההנאה, שאירע לניזוק בעקבות העוולה. אם, למשל, איבד הניזוק את רגלו, אין להעריך את הנזק בשל אבדן הרגל כדבר בפני עצמו, אלא יש לבחון את מידת ההשפעה שיש לאבדן הרגל על אושרו והנאתו של הניזוק מחייו. על-כן שחקן כדורגל צריך לקבל עבור אבדן רגל – במסגרת אב הנזק של כאב וסבל – פיצוי גדול יותר מאשר שחמטאי. במרבית המקרים אין צורך להכריע בין שתי הגישות האמורות, שכן שתיהן מובילות לתוצאה זהה. אך קיימים מקרים מיוחדים, שבהם נדרשת ההכרעה. אחד מאותם מקרים הוא זה, שבו הופך הניזוק להיות 'צמח', דהיינו, אינו חש כלל בכאב ובסבל, ואינו מודע כלל לכך כי הנאות החיים ניטלו ממנו. על-פי הגישה הראשונה, יזכה ניזוק שכזה לפיצוי ניכר ביותר.
לא כן על-פי הגישה השניה, אשר תסתפק בפיצוי צנוע. מקובל לחשוב, כי במשפט האנגלי מקובלת הגישה הקניינית-אובייקטיבית (ראהH. West & Sons ltd.; Wise V. Kaye and another (1962)). לעומת זאת, המשפט האוסטרלי נוקט בגישה האישית-סובייקטיבית (ראה: (Teubner v. Humble (1963 בישראל טרם הוכרעה שאלה זו. יצויין, כי במישור החקיקתי מורגשת נטיה לצמצם את הפיצוי בגין אב הנזק של "כאב וסבל", תוך קביעת מבחנים טכניים, מעין תעריפים, אשר מקילים על פתרון הבעיות הקשות, שהערכת הנזק הלא רכושי מעוררת (ראה, למשל, סעיף 4 לחוק הפיצויים; ראה גם: מילר, הביטוח הסוציאלי ושאלת הפיצויים על כאב וסבל, ביטחון סוציאלי (1973), 129)."
כב' השופט א' ברק אינו מכריע בגישות אלו ומשאיר שאלה זו בצריך עיון.

ב- ע"א 773/81[348] נקבע כי במקרה בו אדם איבד הכרתו ולאחר מכן נפטר, לא יהיה עזבונו זכאי לפיצוי נפרד בגין ראש הנזק של כאב וסבל עקב אבדן הכרתו בנוסף לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים.

ב- ת"א (י-ם) 1751/96[349], הסתמך כב' השופט ע' קמא על ההלכה שנפסקה ב- ע"א 773/81 הנ"ל, ופסק, כי:

"אם בהמשך אובדן ההכרה בא המוות, ובשל המוות יינתן פיצוי אחד, הרי תוספת "אבדן ההכרה" אינה מעלה ואינה מורידה. הנה כי כן, אף לפי דעת הרוב בעניין זכות הפיצוי העצמאית בגין הנזק של 'אבדן ההכרה' (השופט א' ברק והשופט שינבוים) – אם אחרי אובדן ההכרה בא המוות, בלא שתשוב הכרתו של הנפגע, הרי היא נטמעת בתוך הנזק של 'אובדן תוחלת החיים', ואין לפצות עליה בנפרד.
... חלפו עוד כעשרים שנה מאז פסק-הדין בעניין פרייליך על בסיס פסיקה קודמת שלא שונתה, וזו ההלכה גם היום: העזבון זכאי לפיצוי, כאשר הנפגע סבל כאב וייסורים לפני פטירתו, ואולם אם הנפגע איבד את הכרתו וזו לא שבה אליו, או אם הוא נפטר מייד עם הפגיעה – אין פוסקים פיצויים בגין 'כאב וסבל' אלא פיצויים בשל קיצור תוחלת החיים, שהרי 'בהיעדר תחושת כאב – אין לפסוק לעזבון פיצוי בגין כאב וסבל' (ראה קציר, שם, עמ' 689-691)."
2.2 קיצור תוחלת חיים
חייו של אדם אינם נמדדים לא בכסף ולא בשווה כסף. אולם, לעיתים, אין מנוס מכימות שנות חייו האבודות של אדם, על-מנת לתרגמן לפיצוי כספי ממשי, שיפצה, ולו בזעיר אנפין, על אובדן כבד מנשוא.

ב- ת"א (פ"ת) 7045/02[350] סוקר כב' השופט נחום שטרנליכט פסיקות הנוגעות לראש הנזק של קיצור תוחלת חיים:

"ב- ת"א (י-ם) 1515/96, יעקב יהושע נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, דינים מחוזי לב(4) 630, נפסקו לילד שרופאים התרשלו בלידתו עם פיגור שכלי ונגרמה לו נכות של 100% עד למותו בגיל חמש – כ-250,000 ש"ח. ב- ת"א (י-ם) 4/95 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, דינים מחוזי לב(5)64, נפסק פיצוי בסכום של 350,000 ש"ח בשל קיצור חייו של ילד בן 12 שנים, שמותו נגרם מנפילתו לבור בלתי-מגודר. ב- ע"א 4022/98 הטכניון מכון טכנולוגי לישראל נ' טויסטר, דינים עליון נו 294, נפסק לנפגעת כבת 50 שנה – 700,000 ש"ח, הגם שמדובר במקרה זה בנפגעת שנותרה בחיים ונחשפה לידיעה של קיצור תוחלת חייה. ב- ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1)765, אישר בית-המשפט העליון פסיקת פיצויים של 800,000 ש"ח בשל רשלנות רפואית שגרמה למותו של עובר בבטן אמו. סכום זה נקבע להורים החיים ולא לעזבון. בפסק-הדין ב- ת"א (חי') 1124/92 סלמן ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, סבר כב' השופט חנוך אריאל כי יש לחשב את הפיצוי בגין קיצור שנות החיים לפי 30,000 ש"ח לשנה – לניזוק חי שנולד עם נכות מוחית קשה בשיעור 100%. הפיצוי דהיינו קיצור של שש שנים וחצי, כשהילד היה ביום מתן פסק-הדין בן 10 שנים, נקבע על בסיס קיצור שנות חיים בשיעור 10%. ב- ת"א 1751/96 גרוס נ' פזגז, תק-מח 2002(2) 2097, נפסק בגין קיצור תוחלת חיים של ילדה בת 3, שנפטרה עקב הרעלת גז, פיצוי בסך 700,000 ש"ח. ב- ת"א
(י-ם) 1289/98 עזבון המנוחה טלי וייס נ' חמל, דינים מחוזי לג(5)148 נפסקו בגין קיצור תוחלת חיים של נערה שטבעה במהלך שיט אבובים פיצויים בסך 1,000,000 ש"ח."
מהפסיקות השונות, מגיע כב' השופט נ' שטרנליכט למסקנה, שאין כלל מנחה בפסיקה בנוגע לפסיקת פיצויים בגין ראש נזק זה של קיצור תוחלת חיים, ולא נקבעה נוסחה מחייבת לחישוב הפיצוי המגיע בגין ראש נזק זה. בסופו של דבר – נקבע – נתון סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, שאמור לקחת בחשבון את מכלול נסיבותיו של המקרה המונח בפניו.

3. מות הנפגע
עם מות הניזוק עקב עוולה, צומחות עילות תביעה משני סוגים: תביעת היורשים (סעיף 19 לפקודת הנזיקין) ותביעת התלויים (סעיפים 78-80 לפקודת הנזיקין). על-אף הזהות הפרסונלית האפשרית בין היורשים והתלויים (ילדים ובני זוג), מדובר בתביעות בעלות אופי והיקף שונים.

3.1 תביעת העזבון
היורשים באים בנעלי הנפגע. תביעתם היא תביעתו.

סעיף 4(א) לחוק הפיצויים, מחיל את סעיף 19 לפקודת הנזיקין, גם על תביעות לפי חוק הפיצויים. סעיף 19 הנ"ל קובע, כי כל עילות התביעה שעמדו לזכות או לחובת הניזוק בעת מותו עוברות לעזבון (כן נכללים פיצויים בגין כאב וסבל, קיצור תוחלת חיים וכיוצא בזה).

לעומת זאת, בשל הלכת השנים האבודות העזבון אינו זוכה בפיצוי בשל אובדן ההשתכרות בשנים האבודות.


כך נפסק ב- ע"א 295/81[351]. באותו עניין המערערת בת ה- 8 נהרגה בתאונת דרכים ברכב בו נהג אביה. עזבונה תבע פיצויים בגין כאב וסבל, אובדן תוחלת חיים, וכן בגין השתכרות בשנותיה האבודות.

בית-המשפט העליון, בדעת רוב קבע, כי אין לפצות את עזבונו של המנוח בגין "שנים האבודות" שאיבד עקב התאונה. על-פי דעת המיעוט, כיוון שלתלויים עוברת זכותו של המנוח, מכוח סעיף 19 לפקודת הנזיקין, אין להבחין בין מי שנגרם לו נזק גוף, וזכאי לפיצוי בגין אובדן השתכרות עתידי, לבין עזבונו של מנוח.

חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו מסדיר את סוגיית ה"שנים האבודות" וכפועל יוצא, יש להניח כי נדרש להקיש מן העקרונות הכללים של דיני הנזיקין. במשפט האנגלי מקובל להכיר בפיצוי בגין "שנים אבודות". במשפט האמריקאי הדעות חלוקות. ראוי להכיר בזכותו של ניזוק חי, שתוחלת חייו האבודה שלו קוצרה, לפיצויים בגין אובדן השתכרותו ב"שנים האבודות". מן הפיצוי ראוי לקזז את הוצאותיו שלו עצמו שהיו צפויות בגין אותן "שנים אבודות" על-מנת שלא לזכות את תלויו בפיצוי מעבר לנזק האמיתי. על-פי דעת המיעוט (השופטים א' ברק וש' לוין) ראוי להכיר בזכותו של עזבון, כשווה לזכותו של הניזוק החי, ולהעניק לו פיצויים בגין שנים אבודות. ראשית, סעיף 19 מבהיר כי עזבונו של המנוח משקף את הזכויות שעמדו לו טרם מותו. שנית, ישנם שיקולי מדיניות של הגנה על התלויים. כדי למנוע כפל פיצוי, כאשר היורשים והתלויים חד-הם, העזבון יזוכה בפיצוי "שנים אבודות" מהם ינוכו ההוצאות הצפויות של המנוח הן על עצמו והן על התלויים בו. על-פי דעת הרב (השופטים י' כהן, מ' שמגר ומ' בייסקי) אין להעניק פיצוי בשל שנים אבודות. העיוותים הכרוכים במתן פיצויים בגין שנים אבודות גדולים מן העוול שנגרם לתלויים אשר מאבדים את זכותם לפיצוי. את העוול שנגרם לתלויים ראוי לתקן אך ורק על דרך החקיקה.

על-פי הוראת סעיף 19(ב) לפקודת הנזיקין, נקבע כי הפיצויים הנפסקים לעזבון יינתנו "בלי שים-לב להפסד או לריווח שנגרם לעזבון עקב המוות, אבל ניתן לכלול בהם סכום להוצאות קבורה".

תקנה 4 לתקנות הפיצויים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), מסדירה את הפיצוי לעזבון הניזוק בשל ראש הנזק של קיצור תוחלת חיים, בקובעה סכום אחיד עבור קיצור תוחלת חיים בשיעור 25% מהסכום המקסימלי, על-פי התקנות עבור נזק לא ממוני וללא התחשבות בגיל המנוח במותו.


3.1.1 פיצוי העזבון בגין אבדן הכרה טרם המוות
ב- ע"א 773/81[352], המנוח נפגע בתאונת דרכים, לפני כניסת חוק הפיצויים לנפגע תאונות דרכים. מקץ 28 יום של חוסר הכרה, נפטר. נשאלת השאלה האם ניתן לפצות את עזבונו עבור ימי חוסר ההכרה?

נקבע, כי במקרה בו אדם איבד הכרתו ולאחר מכן נפטר, לא יהיה עזבונו זכאי לפיצוי נפרד בגין ראש הנזק של כאב וסבל עקב אבדן הכרתו בנוסף לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים.

עוד נקבע, כי לאחר מותו של אדם עומדות בעינן כל עילות התביעה בגין עוולות שעמדו לו או כנגדו, לטובת או לחובת עזבונו, מכוח סעיף 19(א). העזבון יכול שיהיה זכאי לפיצוי בגין הפסד השתכרות, הוצאות רפואיות, אבדן או קיצור תוחלת חיי המנוח, וכאב וסבל. ההלכה בארץ נטתה לראות את פיצויי אובדן הנאות החיים ככלולים באב נזק של "כאב וסבל". מקובל להניח כי "כאב וסבל" מתייחסים להיבט סובייקטיבי, ולא יינתנו פיצויים בגינם מבלי שנשוא התביעה חש בהם בפועל. באנגליה מוכרת גישה המכירה באב נזק של "אובדן הנאות חיים". גישה זו יכולה להסביר פיצויים למי שאיבד את הכרתו, וזו חזרה אליו מאוחר יותר. מודל עליו ניתן להשתית פיצוי בגין אובדן הנאות חיים עקב עילפון טרם מוות: (1). תפיסה "קניינית" של חייו של הניזוק. בגין פגיעה אובייקטיבית בנכס זה, ניתן לזקוף פיצוי לעזבון. (2). עצם אובדן הזכות לחוש בתחושת החיים מהווה הפרמטר המאפשר לפצות גם מבלי שהנפטר חש דבר בעת אובדן ההכרה. באנגליה ניתן להצביע על שלוש גישות לראשי נזק בלתי-רכושיים:
(1) "כאב וסבל": מבוסס על גישה אישית-פונקציונלית. (2) "אובדן הנאות החיים": מבוסס על גישה קניינית-אובייקטיבית. (3) "קיצור תוחלת חיים": משלב את שתי הגישות. בארץ מקובלת גישה מעט שונה: (1) כאב וסבל: המבוסס על גישה אישית – פונקציונלית.
(2) "קיצור תוחלת החיים": מבוסס על גישה קניינית – אובייקטיבית. ראוי לראות אובדן הכרה כנזק בר פיצויי, מכוח היותו שיקול לצמצום תוחלת החיים. הפיצוי אינו נסוב לסבל אלא לאובדן החיים כולם, פרט לרוח החיים בעת אובדן ההכרה. אין בגישה זו לסטות מההלכה לפיה בארץ לא מתקיים אב נזיקין עצמאי בגין "אובדן הנאות חיים".

ב- ת"א (י-ם) 1751/96[353], הסתמך כב' השופט ע' קמא על ההלכה שנפסקה בע"א 773/81[354] הנ"ל, ופסק, כי :

"אם בהמשך אובדן ההכרה בא המוות, ובשל המוות יינתן פיצוי אחד, הרי תוספת 'אבדן ההכרה' אינה מעלה ואינה מורידה. הנה כי כן, אף לפי דעת הרוב בעניין זכות הפיצוי העצמאית בגין הנזק של "אבדן ההכרה" (השופט א' ברק והשופט א' שינבוים) – אם אחרי אובדן ההכרה בא המוות, בלא שתשוב הכרתו של הנפגע, הרי היא נטמעת בתוך הנזק של 'אובדן תוחלת החיים', ואין לפצות עליה בנפרד.
... חלפו עוד כעשרים שנה מאז פסק-הדין בעניין פרייליך על בסיס פסיקה קודמת שלא שונתה, וזו ההלכה גם היום: העזבון זכאי לפיצוי, כאשר הנפגע סבל כאב וייסורים לפני פטירתו, ואולם אם הנפגע איבד את הכרתו וזו לא שבה אליו, או אם הוא נפטר מייד עם הפגיעה – אין פוסקים פיצויים בגין "כאב וסבל" אלא פיצויים בשל קיצור תוחלת החיים, שהרי 'בהיעדר תחושת כאב – אין לפסוק לעזבון פיצוי בגין כאב וסבל', (ראה קציר, פיצויים בשל נזק גוף, 689-691)."
3.2 תביעת התלויים
תביעת התלויים, הקיימת רק במקרה של מוות עקב העוולה, היא תביעה עצמאית בשל נזקם שלהם, ולא תביעת המשך מכוחו של המנוח. התיישנות תביעת המנוח, לא תגרור אחריה התיישנות תביעת התלויים.

סעיף 4(א) לחוק הפיצויים מחיל את הוראות סעיפים 78, 79 ו-80 לפקודת הנזיקין, על תביעות הנידונות לפי חוק הפיצויים. סעיפים אלו קובעים את זכאותם של תלויים לפיצויים.

סעיף 78 לפקודת הנזיקין קובע, כי בכדי לזכות בפיצוי צריכים להתקיים שלושה תנאים:

1) שהניזוק נפטר עקב העוולה.
2) שהתובעים מנויים ברשימת התלויים הקבועים בסעיף, קרי, בן זוג, הורה וילד. ב- ע"א 2000/97[355] קבע כב' הנשיא א' ברק, כי גם ידועים בציבור נחשבים כבני זוג. הרשימה בסעיף היא סגורה, לכן לא כל מי שנתמך בפועל במנוח, זכאי לפיצוי (למשל אחים וכו'). כב' הנשיא א' ברק מציין כי הנטיה המודרנית באירופה היא לוותר על הזיקה המשפחתית כתנאי לזכאות, ולהתמקד בקיום תלות בפועל, וקורא למחוקק הישראלי לאמץ גישה זו.
3) הניזוק לא מימש את עילת התביעה שלו בעצמו לפני מותו.
סעיף 80 לפקודת הנזיקין קובע, כי זכותם של התלויים מוגבלת לנזק ממוני של אבדן התמיכה או השירותים עקב מותו של בן המשפחה. מנזק זה יש לנכות הטבות שצמחו להם עקב המוות. כאשר הטבות אלה כוללות הוצאות שהיו מוצאות על-ידי המנוח אלמלא המוות.

כך נפסק ב- ע"א 489/79[356]. באותו מקרה המנוחה נהרגה בתאונת דרכים, שעה שהרכב בו נהג בעלה, התנגש ברמזור.

כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק קבע, כי התלויים במנוח שניזוק בגין עוולה זכאים לפיצויים "בעד הפסד הממון שסבלו" (סעיף 80). אולם, אין התלויים זכאים לכל פיצוי על פגיעה ברגשותיהם ועל הכאב והסבל שנגרם להם בהילקח יקירם. במסגרת פיצוי זה "יש לזקוף לחובת התלויים את טובות ההנאה והיתרונות החומריים שהם מקבלים לרגל מות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם". נזקו של התלוי הוא, איפוא, "מאזן הריווח וההפסד שנגרם" במות התומך. במסגרת מאזן זה יש לקחת בחשבון, מחד גיסא, את הנזק שנגרם לתלויים בגין אבדן יגיעת כפיה של האם והרעיה, ומאידך גיסא, את ההימנעות מהוצאה שהוצאה בעבר על כלכלתה וצרכיה. הימנעות זו היא חיסכון, שנגרם לתלויים כתוצאה ישירה מהמוות, ויש לקחתו בחשבון. אין כל דרך אלא להבחין בין הצד הרגשי לבין הצד הרכושי. בעוד שלעניין הצד הרגשי, אין מות קרוב מביא כל רווח, ואין בו כל התעשרות או חיסכון, אלא אך צער וכאב, הרי לעניין הצד הרכושי – והוא היחיד הזוכה לפיצוי בתביעת התלויים – אין מנוס מהערכה קרה ואובייקטיבית. בסופו של דבר, יש להתחשב לא רק באינטרסים של התלויים אלא גם באינטרסים של המזיק. אין כל יסוד להטיל עליו נטל של תשלום כספי, כשזה לא בא לפצות כל נזק שהסב המזיק.

ב- ע"א 206/87[357] נפטר המנוח ממחלת הסרטן. בית-המשפט קבע, כי רשלנות המערערים היא שהביאה לגילוי מאוחר של המחלה ולקיצור תוחלת החיים של המנוח.

באשר לאבדן רווח או הכנסה שהיו לתלוי (או לשותף) מכוח שותפות עם המנוח, קבע בית-המשפט, כי נזקים אלו אינם מהווים נזק ממון הניתנים בפיצוי לפי סעיף 80. הנזק היחידי שניתן לקבל בעבורו פיצוי הוא אובדן תמיכה או מזונות מן המנוח.

לעניין תקופת ההשתכרות האבודה, קובע בית-המשפט, יש לחשב את אובדן ההכנסה הגלובלי שנגרם. הסכום יחולק ביו התלויים לבין העזבון בהתאם לחלוקה שהיתה צפויה למשכורת עצמה בימי חייו של המנוח. אבדן רווח או הכנסה שהיו לתלוי (או לשותף) מכוח שותפות עם המנוח אינם מהווים נזק ממון שניתן להיפצות עבורו מכוח סעיף 80. הנזק היחידי שניתן להיפצות עבורו הוא אובדן תמיכה או מזונות מן המנוח. מן הסכומים בהם זוכה האלמנה מכוח היות תלויה במנוח יש לקזז את הסכומים בהם היא זוכה מכוח חלקה בפיצויים שהועברו לעזבונו של המנוח. כפועל יוצא, זכאית האלמנה לתבוע את הסכום הגבוה מבין השניים.

חלק ניכר מהדיון בעילת התלויים היא השאלה מהו "הפסד ממון" הנזכר בסעיף 80 לפקודת הנזיקין.


עיקרון חשוב הוא שיש להתחשב ברווח כספי שנגרם לתלויים מהמוות. לכן את "החיסכון" ממות הניזוק יש לקחת בחשבון, לצורך חישוב הפיצויים, וכן את הרווח הכספי שבא לתלויים בתור יורשים.

3.2.1 חישוב נזקי התלויים
נזקי התלויים במצב של ניהול משק בית משותף מבוססים על שיטת "הידות". לפי שיטה זו מעריכים את תרומתו של המנוח למשק הבית (הפסד השתכרות), ומנכים ממנה את חלקו בשימוש בהכנסה זו (ניכוי "הטבות"). ההפרש מתחלק בין התלויים בהנחה שצריכתם שווה, ובהנחה של הוצאה קבועה למשק בית. החישוב משתנה לרוב מתקופה לתקופה בהתאם לגיל התלות של הילדים.

שיטת הידות מבוססת על העיקרון שיש הוצאות קבועות שלא משתנות (או כמעט לא משתנות) עם מספר בני המשפחה (למשל, ארנונה). לפי שיטה זו, לוקחים את הכנסת המנוח ומחלקים אותה במספר בני המשפחה + ידת המנוח. כל מנה נקראת ידה. לבן או בת הזוג פוסקים שתי ידות (את ידתו הוא והידה הכללית) ולכל אחד מהתלויים האחרים ידה אחת. כיוון שכאשר שהילדים מתבגרים התמיכה בהם נפסקת, הרי שכאשר הילד מתבגר עורכים את החישוב מחדש. יוצא, שהמזיק משלם על אובדן ההכנסה של הניזוק בניכוי ידתו.


ב- ע"א 610/75[358] התבררה תביעת תלויי מנוחה שנהרגה בתאונת דרכים.

בית-המשפט העליון פסק, כי כוחה של "שיטת הידות" יפה רק מקום בו נהרג המפרנס היחיד במשפחה ואין, בדרך-כלל, ליישם שיטה זו כאשר שני בני-הזוג עובדים ומשתכרים מחוץ לבית. מכוח סעיף 80 לפקודת הנזיקין אין תלוייו של הנפטר זכאים אלא ל"הפסד הממון" שנגרם להם עקב הפטירה, אכן לא מן הנמנע הוא שכאשר קיים פער גדול בין הכנסות הבעל והאישה עשויים התלויים "להרוויח" כתוצאה מהפטירה. אין בית-המשפט מיטיב עם תובע כלשהו או נתבע כלשהו בכלל, ועם תלוייו של נפטר בפרט, אלא שומה עליו לאמוד כמידת יכולתו את הפסד הממון שנגרם לתלויים כתוצאה מהפטירה. מקום בו "התעשרו" התלויים עקב הפטירה שומה על בית-המשפט להביא בחשבון "התעשרות" זו בכלל חישוב הפסדי הממון. לעניין תביעת התלויים יש להבדיל בין שניים : במידה שפטירתה של האישה מסבה לתלויים "הפסד ממון", למשל עקב הצורך לשכור עוזרת בית אשר תיטול חלק במלאכות הבית, יש להביאו בחשבון לפי שיטת חישוב כלשהי ואף לפי "שיטת הידות" ומעבר ל"ידה" הכללית ; אך במידה שפטירת האישה גורמת לתלויים נזק שאיננו "הפסד ממון", כמו שלילת טיפולה של אם ורעיה, אשר לא ניתן להעריכו מבחינה כספית, אין לתלויים, למרבה הצער, כל תרופה בגינו. הרעיון העומד ביסוד "שיטת הידות" הוא כי "כאשר בעל ואישה חיים יחד, הוצאותיהם המשותפות הן פחות מכפליים מההוצאות הנפרדות שהיו דרושות לכל אחד מבני-הזוג לחיות לחוד". לפי שיטה זו, בנוסחה המקובל, מחלקים את הכנסת המשפחה למספר הנפשות הנהנות ממנה ולעוד "ידה" נוספת המשקפת את ההוצאות הקבועות של המשפחה העשויות שלא להשתנות אלא במידה מועטת יחסית, ככל שמספר הנפשות במשפחה רב ועולה. השקעה שהשקיעה המשפחה בקרנות חיסכון ובנכסי דלא ניידי אין לה ולא כלום עם ה"ידה" הנוספת האמורה שהרי היא תתחלק באופן יחסי בין בני המשפחה וחלוקה זו מתיישבת לחלוטין עם "שיטת הידות". בית-המשפט מוסיף ומציין, כי "שיטת הידות" אינה השיטה היחידה לשומת נזקם של התלויים. אין שום קדושה בשיטה זו ומקום בו מצא בית-המשפט בנסיבות העניין ולפי הראיות שלפניו דרך טובה וראויה יותר לאמוד בה את הפסדי התלויים לא יתערב בכך בית-משפט לערעורים. יתרונה העיקרי של שיטה הידות הוא שהיא מפשטת את דרך האמדן ונותנת בידי בית-המשפט מכשיר של חישוב המקל עליהם לקבוע את ההפסד הממוני שנגרם לתלויים.

כב' השופט ש' לוין בדעת מיעוט, קבע כי, במקרה דנן, יש לחשב את הפיצוי לפי שיטת הידות. המשיבים טענו כי הם זכאים לפיצוי נוסף על אובדי שירותי אימם. הלכה פסוקה היא שהעילה של אבדן שירותים אינה קיימת בארץ ומקור החיוב בהטבת הפסד הממון לתלויים נעוץ בסעיף 80 לפקודת הנזיקין. מכיוון שהחוק מדבר על "נזק ממון", קרי, כזה הניתן לשומה, מקום בו לא ניתן לשכור עוזרת או עובדת שתמיר אותם משירותי האישה שאין להם תחליף, אין המשיבים זכאים לפי הדין לתבוע תוספת בעד "שירותים נוספים".

כב' השופט ח' כהן וכב' השופט מ' שמגר חלקו על דעתו של כב' השופט ש' לוין. לדעתם, אין שיטת הידות השיטה המחייבת דווקא, ובית-המשפט יכול להשתמש בכל שיטת חישוב שבנסיבות נראתה לו הולמת וצודקת. השאלה העומדת בפני בית-המשפט שלערעור איננה אם נקט השופט שיטת חישוב טובה או גרועה, אלא אם הסכום שפסק לתובעים פיצוי סביר הוא או בלתי-סביר. במקרה דנן סכום הפיצוי שנקב הינו סביר בנסיבות העניין ולכן הערעור נדחה.

3.2.2 גיל התמיכה בילדים
בעבר הנחת המוצא היתה שילדים נתמכים עד להגיעם לגיל 18. במשך הזמן בית-המשפט הכיר במציאות החברתית שחיילים ממשיכים להיתמך על-ידי הוריהם וקבע שגם במהלך השירות הצבאי הם נתמכים על-ידי הוריהם, אך במהלך השירות הצבאי התמיכה פוחתת בשני שליש.

ב- ע"א 1503/94[359] מתייחס כב' השופט ת' אור לשאלה עד איזה גיל נזקק ילד לתמיכת הוריו, באומרו:

"במשך שנים, מאז שנות החמישים, עמדה הנחה שהתמיכה היא עד גיל 18 שנים (ראה ע"א 200/57 פרדי נ' דהאן, פ"ד יב 1787; ע"א 32/60 הנ"ל; ו- ע"א 23/61 סימון נ' מנשה, פ"ד יז 449). התוצאה היתה, שבמהלך תקופה זו יצאו בתי-המשפט מתוך הנחה בדבר תלות של קטינים בהורה שנפטר בתאונה עד הגיעם לגיל שמונה-עשרה שנים. חזקה עובדתית זו לא הניחה את הדעת, נוכח המציאות על פיה גם לאחר התבגרם של צעירים, ובמשך תקופת שירותם בצבא, הם ממשיכים להיות נתמכים על-ידי הוריהם.
ראשיתו של ניסיון לסתירת החזקה הישנה נעשה בפסק-דין ב- ע"א 580/72 אלחמורי נ' דהרי, פ"ד כז(2) 186. בפסק-הדין בעניין זה קבע בית-המשפט, כי שאלת התלות המעשית היא ביסודה עובדתית ומצריכה בדיקת המקרה הספציפי לגופו. לפיכך, הילדים יהיו זכאים לתשלום פיצויים גם עבור תקופת תלות במנוח הנמשכת לאחר גיל שמונה-עשרה שנים, אם יובאו ראיות כלליות או ספציפיות כי המנוח היה ממשיך להחזיקם בחוג המשפחה ולפרנסם גם לאחר גיל זה. באותו מקרה לא הובאו כל ראיות בעניין, ובית-המשפט סירב להסיק לעניין גיל התלות ממצבה הכלכלי של המשפחה.
הכרה בזכאות קטינים תלויים להפסד תמיכה לתקופה שלאחר הגיעם לגיל שמונה-עשרה שנים ניתנה לראשונה בפסק-דין ב- ע"א 20/80, 21 פליישר ואח' נ' לקטוש ואח', פ"ד לו(3) 617, 626-629). באותו פסק-דין קבע בית-המשפט, כי כל נזק כספי, ובכללו שלילת מתנות, ראוי להטבה, בהתחשב בתכלית דיני הנזיקין של השבת האיזון הכלכלי שהופר על כנו. באותו מקרה הכיר בית-המשפט בזכאותו של אחד הבנים להפסד תמיכה גם מעבר לגיל שמונה-עשרה שנים, לאחר שהוכח כי אמו המנוחה היתה מעניקה לו דמי כיס בתקופת שירותו הצבאי ומפרישה עבורו סכום קבוע לתוכנית חיסכון לדירה ממנו היה נהנה, על-פי הקביעה, עד לשישה חודשים לאחר נישואיו. בית-המשפט הקפיד עדיין על הבאת ראיות ספציפיות לעניין גיל התמיכה ודחה, בהיעדר ראיות המניחות את הדעת, את תביעתו של הבן השני שעבד במקצוע מכניס באותה עת, להפסד תמיכה בגין תקופת לימודיו באוניברסיטה.
בהמשך הדרך בוטאה אי-נוחותו של בית-המשפט העליון מהחזקה כאילו נתמכים ילדים על-ידי הוריהם רק עד הגיעם לגיל שמונה-עשרה שנים בלבד בשני פסקי-דין: ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח נ' אלגריסי ואח', פ"ד מד(2) 8, 29-30 ו- ע"א 248/86 עזבון חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, וערעור נגדי, פ"ד מה(2) 529, 564. בשני פסקי-דין אלה סטה בית-המשפט מאותה חזקה, כשקבע פיצויים לתלויים קטינים גם עבור תקופת שירותם הצבאי, הגם שלא שינה את ההלכה באופן מפורש. בית-המשפט קיבל את תביעת התלויים לפיצויים עבור שירותם הצבאי, גם בהיעדר ראיות אודות כוונת המנוח בעניין, תוך שהוא מזכיר את תקנה 6(א)(3) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978, המכירה בזכותו של ילד שטרם מלאו לו עשרים ואחד שנים והוא משרת שירות סדיר לפיצויים עיתיים.
בית-המשפט יצא באותו פסק-דין מנקודת המוצא כי, בדרך-כלל, אין עול תמיכתם של ההורים בילדיהם פוסק לחלוטין בהגיע הילדים לגיל שמונה-עשרה שנים, וכי אלו נזקקים לתמיכה חלקית – ששיעורה תלוי בנסיבות המקרה – להוצאותיהם השונות כגון דמי כיס, נסיעות וביגוד אזרחי, אשר המשכורת הצבאית אינה מספקת עבורם. בניגוד להלכת אלחמורי נ' דהרי הנ"ל, העריך בית-המשפט בשני המקרים שיעור תמיכה זה, גם בהיעדר ראיות ספציפיות על כך. פסקי-דין אלו ממחישים את הסטיה מהחזקה האמורה, אולם כל עוד לא בוטלה חזקה זו באופן מפורש לא נקט בית-המשפט עמדה אחידה בעניין דרך הפעלתה.
חזקת גיל התלות שונתה מפורשות ב- ע"א 5/84 יחזקאל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, וערעור נגדי, פ"ד מה(3) 374, 378-379. בהתיחסו להנחה על פיה הורים תומכים, בדרך-כלל, בילדיהם רק עד הגיעם לגיל שמונה-עשרה שנים, אומר בית-המשפט מפי השופט א' ברק:
'נראה לי, כי הנחה זו אינה תואמת עוד את המציאות הישראלית. מן המפורסמות הוא, שעם הגיעם לבגרות מתגייסים הבנים והבנות לצבא. בתקופת השירות הצבאי נמשכת תמיכת המשפחה בילדיה. מציאות זו מצאה ביטויה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, הכולל ילדים המשרתים עד גיל 21 בשירות סדיר במסגרת המונח "תלויים". דין דומה נקבע בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978. שלילת זכאותם של ילדים בתקופת שירותם הצבאי אינה מתיישבת עם מטרת הפיצויים ונוגדת 'צדק חברתי וכלכלי' (כביטוי חברי, השופט ש' לוין, ב- ע"א 20/80, 21 בעמ' 628). ההנחות העובדתיות אשר אנו קובעים, המשמשות בסיס ראייתי והקובעות את נטל הבאת הראיות, מן הראוי להן לשקף את מציאות החיים. במציאות הישראלית, תמיכת הורים בילדיהם אינה מסתיימת עם הגיע הילד לגיל 18, והיא נמשכת כל עוד הם משרתים בצבא. מציאות זו היא שצריכה לקבוע את ההנחה העובדתית המשמשת בסיס לפסיקת פיצויים. כמובן, קיימים מקרים בהם השירות הצבאי מנתק את התלות. בדומה, קיימים מקרים, בהם התלות נמשכת מעבר לשירות הצבאי. בעניינם של אלה נדרשת הוכחה מיוחדת. לא כן באשר למצב הרגיל. כאן נוכל ליצור הנחה עובדתית (PRAESUMPTIO HOMINI), לפיה ילדים בישראל תלויים בהוריהם עד לסיום שירותם הצבאי הסדיר.'
ולגבי שיעורה של התמיכה בילד בתקופת שירותו בצבא, ובאיזו מידה היא נופלת מידה אחת במסגרת קביעת הידות לתלויים, אומר בית-המשפט:
'נראה לי, כי הנחה עובדתית ראויה היא, כי התמיכה של ההורים בילדיהם החיילים פוחתת כדי שני שלישים בעת שירותם הצבאי לעומת התמיכה ערב גיוסם. בכך בא לידי ביטוי, מחד גיסא, המשך התמיכה בדיור, בביגוד, בדמי כיס ובפריטים אחרים, ומאידך גיסא הקטנת התמיכה במזון ובפריטים אחרים.'
לגבי קביעה זו היתה מחלוקת בפסיקה, ובמספר פסקי-דין שניתנו בבתי-המשפט המחוזיים הובעה הדעה שהכוונה היא לכך, שבעת שירותם הצבאי התמיכה בילדים היא בשיעור שני שליש ידה.
נראה, שלא לכך היתה הכוונה, אלא לכך שהתמיכה פוחתת בכדי שני שליש ומגיעה לתמיכה של שליש ידה בלבד. כך כוונת הכתוב וכך ראוי שיקבע כאומדן סביר של חזקת שיעור התלות לגבי ילד בהוריו בתקופת שירותו הצבאי. במהלך שירות זה הוא נמצא משך מרבית עיתותיו בצבא, שם הוא נהנה ממדים, מזון ולבוש למשך תקופת הימצאו בשירותו הצבאי ומהטבות נוספות.
אותה תמיכה ממנה הוא נהנה בעת שהוא בא לבית הוריו לחופשות וטובות ההנאה שהוא מקבל מהוריו, ניתן וראוי לכמתם – בדרך הנחה ואומדן – בכדי שליש ידה ולא בשיעור שני שליש ידה."

ב- ע"א 2376/93[360] התבררה תביעת פיצויים בגין בתאונת דרכים בה קיפחה אישה את חייה והותירה אחריה בעל ושני ילדים בני 4 ו- 6.

בית-המשפט העליון ציין, כי ההלכה הפסוקה כיום מכירה בזכות ילדים לקבל פיצוי כתלויים בזמן שירותם הצבאי (הלכת יחזקאל). נקבע כי בזמן השירות הצבאי התמיכה של ההורים פוחתת כדי שני שליש והכל, כשאין ראיות לכיוון זה או זה. בית-המשפט פסק תמיכה לילדים עד גיל 21, אך תשלומים בגין עזרה פסק רק עד גיל 18. נראה שבכך נתן השופט פיצוי הולם למכלול העזרה החסרה בבית הן קודם הגיע הילדים לגיל צבא והן אחר-כך. נטען כנגד הניכוי שעשה בית-המשפט של "הרווח" שהרויחו התלויים כתוצאה מחיסכון הוצאות שהיתה מוציאה המנוחה. הלכה היא שיש לנכות מהפיצוי חיסכון הוצאות אלו, והגם שיש בכך טעם לפגם והגם כי בוטלה הלכה זו באנגליה, שינוי זה יכול לבוא רק על דרך של חקיקה. וזאת, הן משום שמקורה של הלכת הניכוי עצמה הוא סטטוטורי (סעיף 80 לפקודת הנזיקין), והן משום שהיא עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של תורת הפיצויים, שאין זה מן הראוי כי נסטה הלכתית ממנה. עם זאת, הלכת הניכוי צומצמה ואין לנכות עוד מן הפיצויים את ערך האצת הירושה, שהקדימה ליפול בחלקם של היורשים עקב מות המנוח בתאונה (פרט למקרה חריג של הורים היורשים צאצא צעיר). השופט צ' טל, בדעת מיעוט קובע כי יש לצמצם את הלכת הניכוי צימצום נוסף, ולפסוק כי אין לנכות את הנזק הלא ממוני מפיצויי התלות. אומרת הפסיקה כי אמנם עילת התביעה הנפרדת ליורשים – נשמרת, אך בחישוב הנזק יש לגרוע את הנזק הלא ממוני מן הנזק הממוני, שכן זוהי "טובת הנאה" שזכו בה התלויים עקב מות המנוח ואין הם יכולים לקבל גם זה וגם זה. פשטות לשון סעיף 19(ד) לפקודת הנזיקין היא שהזכויות (ולא עילת התביעה) של העזבון מוספות על זכויות התלויים. קרי, הסכום שייפסק לזכות העזבון הוא בנוסף למה שייפסק לזכות התלויים. והמחוקק לא הסתפק בכך אלא הוסיף גם אזהרה "ולא לגרוע מהן". השופט צ' טל אינו רואה בכך סתירה לסעיף 77 לפקודה, האומר שאין נפרעים בשל עוולה אחת אלא פעם אחת, שכן המדובר בראשי נזק שונים בשל אותה עוולה, האחד נזק ממון והאחד נזק שאינו ממון, ואין כאן כל כפל פיצוי. לסיכום, אין לנכות את הנזק הלא-ממוני, שהם זכאים לו כיורשים על-פי תקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל"ו- 1976, מן הפיצויים עבור הפסדי התלות שהם זכאים להם כתלויים. דעת הרוב (השופטים ת' אור וד' דורנר) אינה מצטרפת מצטרפים לדעתו של השופט צ' טל, כי יש לשנות את ההלכה, בכל הנוגע לניכוי הפיצויים בגין נזק שאינו נזק של ממון. יסודה של ההלכה הוא ב"הלכת הניכוי", על-פיה יש לזקוף לחובת התלויים את טובות ההנאה והיתרונות החומריים שהם מקבלים לרגל מות המנוח לעומת הנזק שנגרם להם. כנגד הנזק שנגרם להם כתלויים במנוח עקב מותו, יש לזקוף את טובת ההנאה הכספית שצמחה להם עקב זאת שיקבלו כיורשיו את הפיצוי הלא ממוני בגין נזקיו של המנוח עקב התאונה, אם בשל קיצור תוחלת חייו ואם בשל כאבים, צער וסבל שנגרמו לו, במקרה שהמוות לא היה מיידי. יסודה של הלכת הניכוי בסעיף 80 לפקודה, אשר קובע שיש לפסוק לתלויים את הפסד הממון שנגרם להם למעשה. במסגרת חישובו של נזק זה נערך מעין מאזן, במסגרתו יש לקחת בחשבון את טובות ההנאה הכספיות שצמחו לתלויים עקב מות המנוח, כנגד הפסד התמיכה שנגרם לתלויים. הלכה זו חלה בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בהסתמך על סעיף 4(א) לחוק. ניכוי הנזק הלא ממוני שמקבל יורש ממה שהוא מקבל כתלוי במנוח הינו מקרה מובהק של הפעלת הלכת הניכוי, שהרי "משפוסק בית-המשפט לעזבון המנוח פיצויים בגין "קיצור תוחלת החיים" ו"כאב וסבל", לא יכול להיות ספק כי זכיה זו באה להם לתלויים אחרי ועקב מות המנוח".

3.2.3 נישואין מחדש
בעבר היו מתחשבים בסיכויי האלמנה להינשא כנימוק להפחתת התמיכה. הרעיון היה שמשעה שתינשא האישה תיתמך היא על-ידי בעלה החדש.

ב- ד"נ 14/68[361] נקבע שאין להתחשב בסיכוי להינשא אלא-אם-כן האלמנה כבר נישאה או שברור שהיא עומדת להינשא. בקבעו כי נתון זה אל לו שישפיע על הפיצוי, פסק בית-משפט זה כי:

"בגלל אי-הוודאות המרובה והמגוונת האופפת את עתידה של אלמנה שטרם נישאה מבחינת סיכויי הנישואין והפרנסה בעתיד, ניטיב לעשות אם במקרה כזה נתעלם מהם כגורמים להפחתת פיצויי האלמנה בשל מות בעלה."
באותה גישה פסק כב' השופט ת' אור[362], כי:

"אותה אי-וודאות נוצרת בשל הקשיים בחיזוי סטטיסטי של סיכויי הנישואין של אלמנה. חישוב סטטיסטי של סיכויים אלה צריך להתחשב בפרמטרים רבים, ההופכים אותו לבלתי-אפשרי כמעט: גיל האלמנה, מספר ילדיה, הפיצוי לו זכתה עקב מות בעלה הראשון, תוחלת החיים של הבעל החדש ורמת ההכנסה שלו... כל אלה הופכים את קביעתו של סכום פיצוי חד-פעמי, המתחשב בסיכויי הנישואין של האלמנה, למשימה בלתי-אפשרית."

ב- ע"א 541/88[363] התבררה תביעת פיצויים לאלמן שנישא מחדש, או שברור שהוא מתעתד להינשא מחדש. באותו מקרה, במהלך טיול בית ספר, נהרגה אם מלווה, שעה שהחליקה לתהום. מפיצוי התלויים נוכו 50% בשל אשם תורם, וכן הגמלאות בהם זכו מהביטוח הלאומי וממוסדות נוספים. האלמן חי משך שש שנים עם בת זוג חדשה, אך לא נישא לה.

בית-המשפט מחשב את הפסדי התמיכה, עקב מות האישה, באופן הבא: חושבה משכורתה של המנוחה, ונוכו עלויות הוצאותיה מתוך משכורתו של הבעל. תקופות התמיכה חולקו על בסיס תאריכי מפתח: (1) המועד בו הילד עתיד להגיע לבגרות; (2) המועד בו הבעל עתיד לצאת לגמלאות, והמועד בו היתה עתידה המנוחה לצאת לגמלאות;
(3) מועד מותו הסטטיסטי של הבעל. לעניין חישוב תקופות אלה יש לקחת בחשבון גם תקופות בהן עתיד היה המנוח להיתמך על-ידי קרוביו, בהם נוצר "הפסד שלילי" של תמיכתו. הפסד התמיכה הכולל יהווה שקלול של כל התקופות, ובכלל זה, הפחתת "הפסדים" מתקופות אלה בהם המנוח עתיד היה להכניס פחות מעלותו. בחישוב נזקו של אלמן אין להתחשב בסיכוייו להינשא בשנית, לשם הפחתת הנזק. עם זאת, כאשר האלמן נישא מחדש, או ברור כי הוא מתעתד להינשא, ראוי לבחון את מערכת הנתונים החדשה שנוצרה, ולהפחית בהתאם את הפיצויים. במקרה דנן, שש שנות החיים בצוותא של בני-הזוג, האפשרות כי דחיית נישואיהם קשורה למשפט והנסיבות הכלליות מצביעות על קיום מקום להפחתת הפיצויים בהתאם לתוספת ההכנסה שנובעת מזוגתו החדשה של האלמן.

ב- ע"א 110/80[364] התבררה תביעת פיצוי לאלמנת עובד שנהרג בתאונת עבודה.

בית-המשפט קבע, כי הכלל שבבסיס תורת הפיצויים הוא השבה למצב בו היו התלויים אלמלא נפטר המנוח, מכאן שיש לנכות מהפיצוי סכומים שהתלויים קיבלו כהטבה כתוצאה ישירה ממותו של המנוח, וזאת למעט הטבות הנובעות מחוזה או קרן ביטוח. לעניין זה אין הבדל אם הביטוח הוא על-פי חוזה ביטוח או על-פי הסדר ביטוח הדדי במבטחים. פיצויי פיטורין: בדרך-כלל מתקבלים פיצויי פיטורין או פנסיה, ולא שניהם גם יחד. במידה וניתנו פיצויי פיטורין – יש לנכותם מהפיצוי. כמו-כן, יש לנכות את פרמיות הביטוח ש"נחסכו" למשפחה עקב מות המנוח. לעניין המשמעות של נישואיה השניים חלוקות הדעות.

כב' השופט ש' לוין קבע, כי נישואין חדשים מהווים שינוי במצב לפיו פסק בית-המשפט פיצוי, ומכאן שיש להחזיר את העניין לדיון חוזר בערכאה ד'למטה.

כב' השופט מ' אלון, בדעת מיעוט טען שאין מחשבים עוד כיום את סיכויי האלמנה להינשא מחדש, כיוון שמדובר במנהג מכוער, הערכתי, חודר לפרטיות, חסר תועלת ומיותר. לטענתו, ההלכה כיום היא שאין להפחית פיצויי אלמנה על בסיס סיכוייה להינשא שנית בעתיד. השיקולים התומכים בהלכה זו הם: (א) חישוב "סיכוי" כזה הוא הערכתי לגמרי, באוויר, וחסר כל אפשרות ממשית לדיוק; (ב) לא מוסיף כבוד לבית-המשפט – כניסה לחיים פרטיים של האלמנה;
(ג) נוגד מדיניות משפטית רצויה של עידוד אלמנות להינשא מחדש – יוצר הרתעה מכך בשל הקטנת פיצוי.

כב' השופטת מ' בן פורת מצטרפת לדעתו של כב' השופט ד' לוין, בקובעה שהמטרה של החזרה לקדמותו מצדיקה גם את מחיר הכניסה לחיי הניזוק או התלויים – כמו במקרי פגיעה נפשית, או סיבוכים רפואיים אישיים, וכיוצא בזה. לעניין ההלכה: נקבע שם שאין להפחית פיצוי על בסיס סיכוי עתידי לנישואין מחדש, ולא על בסיס מצב בו כבר נישאה. התעלמות מוחלטת מנישואין שניים של האלמנה יכולים להביא לגזירת עול על המזיק שלא יוכל לעמוד בו, לחיוב ללא הצדקה מעשית, ובעצם – לפיצוי עונשי לכאורה.


3.2.4 סיכוי בני-הזוג להתגרש
באופן דומה, בנסיבות בהן הוכח, כי בני הזוג תיכננו להתגרש זה מזו, יכול בית-המשפט להתחשב בסיכוי זה ולהפחית מסכום התמיכה המגיע לאישה.

ב- ע"א 453/72[365] נדון ערעור על פסיקת בית-המשפט המחוזי שקבע, בין השאר, כי יש להפחית את שיעור הפיצויים בשל סיכויי הגירושין בין המנוח ואלמנתו.

בשעת התאונה היתה תלויה ועומדת תביעת האישה לגירושין מאת המנוח, וכתוצאה מהגירושין היתה האלמנה מאבדת את זכות הפיצויים שלה.

כב' השופט י' זוסמן מתייחס לעניין הפחתת הפיצויים עקב אפשרות הגירושין וקובע, כי בית-המשפט רשאי להגיע למסקנה כי אכן התכוונה האישה בתביעתה בבית-הדין לגירושין ולא כפי שהיא טוענת שהיא רק התכוונה להטיב את מצבה. אין להקיש מן ההלכה שאין מפחיתים פיצויים של אלמנה בגלל סיכוייה להינשא למקרה הנדון. סיכויים לנישואין אינם ניתנים להערכה ונובעים מהשערות וניחושים התלויים על בלימה. מה שאין כן בתביעת גירושין שהיתה תלויה ועומדת והאישה תבעה במפגיע להשתחרר מכבלי הנישואין.

כב' השופט ח' כהן מסכים ומוסיף, כי כמו שאין לחטט בסיכויי אלמנה להינשא כן נכון שאין מן הראוי לחטט בדברים שבינו לבינה. ברם דברים אלה אינם אמורים כאשר באות לפני בית-המשפט ראיות אובייקטיביות ומהן ראיות כמו הליכי גירושין. במקרה כזה אין בית-המשפט יכול להתעלם מן הראיות ויש בהן לקבוע במידה רבה בשאלה אם התובעת היתה תלויה במנוח בשעת מותו או שהיתה עתידה להיות תלויה בו בעתידה.

כב' הנשיא א' ברק ב- ע"א 2000/97[366] קובע, כי:

"בהערכת הסיכויים לקיומה העתידי של התלות לולא מעשה הנזיקין יש להתחשב בכל נסיבות העניין. אחת הנסיבות שיש להתחשב בהן היא חובתו של המנוח לפרנס את בני משפחתו. ככל שהקשר בין בני הזוג, לולא מעשה הנזק, היה רופף יותר, כך יקטן הסיכוי לקיומה של תלות עתידית לולא מעשה הנזיקין, ויפחת הפיצוי בגין פגיעה בתלות זו. עניין לנו בנתונים שבעובדה, הנבחנים כולם במסגרת הקשר העובדתי בין בני הזוג."
ב- ת"א (י-ם) 4158/02[367] התבררה תביעת פיצויים.

הנתבעים טענו כי הוכח שהתא המשפחתי של המנוח והאלמנה הגיע לקיצו, או לכל הפחות היה צפוי להגיע לקיצו תוך זמן קצר. ולכן אין ליתן לאלמנה פיצוי בגין אובדן התמיכה של בעל, למעט אובדן תשלום מזונות הילדים.



כב' השופט י' שפירא, מציין שטיב היחסים בין איש ואשתו, החיים יחדיו, איננו נושא רלבנטי לחקירה כשהאישה מגישה תביעתה לפיצויים לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין:

"ואולם, כשבאות לפני בית-המשפט ראיות אובייקטיביות, מהן ראיות רשמיות שבמהימנותן לא יכול להיות ספק, כמו ראיות להליכי גירושין בין בני הזוג, ולא-כל-שכן גירושין שכבר נתקיימו בין בני הזוג, לא בלבד שאין בית-המשפט יכול להתעלם מהן, אלא הן עלולות להיות קובעות במידה רבה לשם הכרעה בשאלה אם התובעת אמנם היתה תלויה במנוח בשעת מותו או אחרי מותו או באיזו מידה היתה תלויה או עתידה להיות תלויה בו. ואם כי נוקט סעיף 78 הנ"ל לשון "בן זוגו" על דרך הסתם, הרי הן מכותרת השוליים והן מהפסיקה הענפה אצלנו ובאנגליה יודעים אנחנו שהמדובר אינו בבן זוג פורמלי החי בנפרד מבן זוגו ולמעשה לא הפסיד על-ידי מותו ולא כלום, אלא בבן זוג שמזונותיו היו על המנוח ולפי כל הסימנים עתידים היו להישאר עליו.
בעניין שלפנינו עולה מכל הראיות שבאו לפני בית-המשפט, כפי שאב-בית-הדין כבר אמר, שהמערערת היא אשר רצתה להביא את נישואיה עם המנוח לידי גמר ואין היא יכולה עתה לבוא בטענה שאילולא מותו היתה נשארת בת זוגו שמזונותיה עליו. (שם, עמ' 200)
אף ב- ת"א (ב"ש) 1016/00 יונה סי נ' הדר חב' לביטוח בע"מ, תק-מח 2004(1) 5059, נשללה זכאותה של האלמנה לפיצוי בגין אובדן התמיכה, זאת לאחר שהוכח שהיו פרידות רבות והסכם הגירושין כבר היה עובדה מוגמרת ואושר על-ידי בית-הדין הרבני. באותו המקרה בחר בית-המשפט העליון (ע"א 3457/04 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' סי יונה (קטין), תק-על 2006(3) 504) שלא להתערב בקביעות אלו של הערכאה הדיונית (עוד ראו: ת"א (י-ם) 1386/97 רחל אלחנתי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(3) 11370 בו נקבע כי אפילו כאשר נרקמו יחסים עם בן זוג אחר אין בכך די על-מנת להוכיח כי פני הזוג לגירושין; ת"א (ת"א-יפו) 85527/01 א' י' נ' מ' ד', תק-של 2004(4) 4915, 4917, בו הופחתו הפיצויים לתובעת ב- 25% לאור הלכת ג'רבי).
אין מקרים אלו דומים למקרה שבפני. במקרה דנן נטען שיחסי בני הזוג נקלעו למשבר אולם טענה זו לא הוכחה. לא רק זאת, ברי כי האלמנה, לא זו בלבד שלא רצתה בגירושין, אלא, על-אף שחשדה כי ישנו קשר מעבר לקשרי עבודה בין בעלה ובין הנרצחת, בחרה להאמין להכחשות בעלה. כמו-כן, הטענה כי המנוח עבר להתגורר עם הנרצחת, אף היא לא הוכחה. אין די בהסתמכות הנתבעים על הודאתו של אביו של הרוצח. כשם שהודאתה של אימה של הנרצחת באה להגן על שמה הטוב, כך גם הודאתו של אביו של הרוצח, והדברים ברורים לעין.
ההערכה שבני הזוג יתגרשו נותרה ללא אחיזה במציאות. אף אם היה משבר בחיי הנישואין שלהם הרי שבאותה מידה שהיה יכול להתפתח לכיוון של גירושין, הרי שהיה יכול להסתיים בשלום בית. לאור כך, אני קובע כי אין לשלול את זכותה של האלמנה לפיצויים בגין אובדן התמיכה של המנוח."
המבחן לפסיקת פיצויים הוא קיום תמיכה בפועל מחד, וסיכויי התלות בעתיד אלמלא מעשה הנזיקין מאידך, ולא קיום חובה לתמוך.

בפועל, בהסכמי גירושין בעלים משלמים מזונות. אמנם, בסכום נמוך יותר מסכום התמיכה בעוד הזוג נשוי, אך ההפחתה בפיצוי התמיכה לאלמנה, צריכה להביא בחשבון את הסיכוי שהבעל היה משלם סכום מסויים לו היו מתגרשים.

3.2.5 חברי קיבוץ כתלויים
נאמר, לא אחת, שכאשר עסקינן בקיבוץ יש לנהוג זהירות מיוחדת בבואנו להחיל עליו הלכות מהדין הכללי ונקודת המוצא היא שמערכת היחסים בין הקיבוץ לבין חבריו נשענת על תקנון מחייב, של צורת חיים יחידה במינה – חברה שיתופית, אשר ניתן לראותה כמשפחה אחת גדולה, בה אין לפרט רכוש משלו וכל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו[368].

ב- ד"נ 24/81[369] התבררה תביעת פיצויים של אלמנות חברות קיבוץ וילדיהם, כנגד נהג ומבטחו, בגין אחריותם לתאונת דרכים בה מצאו מותם הבעלים-אבות. נשאלה השאלה מה מעמד הכספים שמקבלת המשפחה כחברת קיבוץ, לעניין פיצוי התלויים.

בית-המשפט פסק, כי בני משפחה בקיבוץ תלוים בקרובי משפחתם, שכן הונו של הקיבוץ בא לו מן העבודה היצרנית של חבריו, ואין נפקא מינה שהתמיכה נעשית דרך הקופה המשותפת.

ב- ת"א 108982/01[370], מסתמך בית-המשפט על ההלכה שנקבעה בהלכת חונוביץ[371] לעיל ופוסק, כי עובדת היותם של המנוחים חברי קיבוץ אינה מעלה ואינה מורידה.

כב' השופט א' ריבלין[372] מציין:

"העובדה כי המנוח היה חבר קיבוץ מובאת בחשבון קביעת הנזק. יש להבחין בין חבר קיבוץ שעבד מחוץ למשק לפני התאונה לבין מי שיעבודתו נעשית בתוך הקיבוץ. אשר לראשון – העובדה שהכנסתו יועדה לקופת הקיבוץ אינה משנה מהצורך בהערכת הפסד השתכרותו על-פי ההכנסה שנשתלמה בגין עבודתו. השאלה למי צריכה היתה ההכנסה מן העבודה להימסר או מה יעשה הנפגע או הנתמך בפיצויים שבית-המשפט יפסוק לטובתו אינה מעניינו של המזיק... אשר לתלויים במנוח, אין בעובדה כי הם עצמם היו חברים קיבוץ כדי לגרוע מזכאותם לפיצויים. תלות זו שבכוח, די בה, במקרה זה, כדי לזכות אותם בתביעת הפסד ממון בגין מי שזכאים היו שיפרנסם, ואפילו לא היה להם צורך לממש זכות זו בחייו. גם בקיבוץ ממשיכה היחידה המשפחתית להתקיים, אלא שבמקום התלות הישירה של האישה בבעלה, באה התלות העקיפה באמצעות הקיבוץ. החישוב הרגיל יביא בחשבון גם את תרומתה של האלמנה 'לקופת המשפחה', אף שבפועל תרומה זו היא תרומה עקיפה – באמצעות הקיבוץ."
ב- ת"א 4270/02[373] נפסק, כי סוגיית הפיצוי שיש לפסוק לאלמנות, חברות קיבוץ, נבחנה בהלכת חנוביץ בפסק-דינו של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) נקבע, כי:

" ... עם מות הבעל נפגעת התמיכה שלה זכתה האלמנה-חברת הקיבוץ בעבר ושלה זכאית היא אף בעתיד, ועל-כן נגרם לה הפסד ממון למעשה, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 80 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ועל המזיק לפצותה בגין הפסד זה. זכותה זו של האלמנה קיימת בלא לבחון כלל את שאלת סיכוייה לעזוב את הקיבוץ." (בעמ' 427)
בכל הנוגע לשאלת סיווגה של התמיכה לה זוכה האלמנה מן הקיבוץ, נאמרו הדברים הבאים: "לאלמנה נגרם הפסד ממוני עם מות בעלה. הקיבוץ מכסה הפסד זה. משמע, הקיבוץ תומך בה למחייתה שנצטרכה לה עקב הנזק. אמת הדבר, תמיכה זו באה בשל חובתו החוזית של הקיבוץ לעשות כן, אך אין בכך ולא כלום, שכן לפי הוראת חוק הטבת נזקי גוף "אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חוב שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות" (סעיף 4)" (בעמ' 430). ובהמשך: "על-פי הגישה האמורה, יש בה בתמיכת הקיבוץ, שניתנה לאלמנות לאחר מות בעליהן, כדי לשלול מהאלמנות את זכותן לפיצויים בגבולות ההטבה" (בעמ' 431). באותו עניין המחה הקיבוץ – המיטיב את זכויותיו כלפי המזיק לניזוקות – האלמנות, ולכן זכו האלמנות במלוא סכום הפיצויים. ואולם, בפסק-הדין בעניין חונוביץ טמונה ההנחה, כי זכותו של הקיבוץ כמיטיב להיפרע את סכום ההטבה נשמרה במסגרת מערכת יחסיו החוזיים עם האלמנה, שאלמלא כן היתה האלמנה זוכה בפיצוי כפול (מהמזיק ומהמיטיב) והמזיק היה נדרש לשלם יותר מגובה הנזק (לאלמנה ולמיטיב) (ראה: ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (תשס"ג-2003, כרך ב') 1462 -1463).


3.2.6 תלויים כיורשים
בנסיבות בהן נפטר אדם בעקבות מעשה עוולה, עשויה לקום זכות תביעה הן לעזבונו והן לתלויים בו. אשר לתביעת העזבון, קובע סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין, כי בעת פטירתו של אדם, כל עילות התביעה שהיו עומדות לנפטר כנגד המזיק יוסיפו לעמוד בעינן, לטובת עזבונו, הן בגין נזקים ממוניים והן בגין נזקים בלתי-ממוניים. עילות התביעה עוברות במלואן ליורשיו של המנוח, זאת בתנאי והמנוח לא מיצה את זכותו זו בטרם מותו[374].

על-פי סעיף 19(ד) לפקודת הנזיקין, הזכויות הנתונות לפי פקודת הנזיקין לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודת הנזיקין או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן. כאשר ישנה זהות פרסונלית בין היורשים והתלויים, ותביעתם מוגשת בשני הכובעים; הן כיורשים והן כתלויים, זכאים התובעים לתבוע את סכום הפיצוי הגבוה מבין השניים, היינו הסכום הגבוה מבין זה שנפסק לטובת העזבון וזכותם כיורשים, לבין זה שנפסק לטובתם כתלויים[375].

בעבר, כאשר היתה זהות פרסונלית בין התלויים והיורשים, נהוג היה לקזז את הרווח שלהם בתור יורשים, מההפסד שלהם בתור תלויים.

בית-המשפט, הביא בחשבון את העובדה שהיורשים זוכים בירושה מוקדם מכפי שהיו יורשים אלמלא פטירת המנוח.

השינוי בהלכה החל ב- ע"א 5/84[376]. כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק קבע, כי אין לנכות עוד שווי האצת ירושה, ורק במקרים נדירים, בהם היורשים בפועל לא היו יורשים את המנוח אלמלא התאונה (כמו הורים שיורשים ילד שתמך בהם) מנכים את הרווח.

הנימוק שעמד ביסוד הלכה זו, היא שלגבי חלק מהירושה, ההבדל הוא רק פורמלי-טכני.

למשל, בית מגורים. בן הזוג הנותר נהנה ממנו בכל מקרה. השוני הפורמלי בבעלות אינו משנה בפועל. ומטעמי אחידות לא רצו ליצור מצב שבו מחלק מהנכסים מנכים שווי האצה ומחלק לא.

בנוסף, כנגד היתרון של ההאצה וכנגד היתרון של איון הסיכון שהמנוח היה מדיר את היורשים מירושתם, הרי שהמוות גורם הפסד ליורשים. שווי הירושה קטן יותר בשל הפסד הסכומים שהמנוח היה חוסך במהלך השנים.

מטעמים אלו ועוד הוחלט לסטות מהלכות קודמות של בית-המשפט העליון, ולקבוע שאין לנכות שווי האצת ירושה.

להלן נביא קטע מדבריו של כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק[377] המתייחס להלכת הניכוי, במקרה בו התלויים במנוח הם גם יורשיו:

"במצב דברים זה מקבלים התלויים פיצויים על אבדן התלות שהמוות גרר אחריה ובמקביל הם זוכים בטובת הנאה הנובעים מאותו אירוע עצמו. טובות הנאה אלה שהיורשים זוכים בהם צריכות להילקח בחשבון. על-כן, יש להפחית מתביעת התלויים את הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני – כגון, פיצוי בגין כאב וסבל – שהתלויים זכו בו כיורשים במנוח אשר לא נפטר מיידית בתאונה. בהקשר זה מתעוררת השאלה כיצד נקבעת טובת ההנאה שיש לקזזה כנגד הפיצוי שהתלויים מקבלים. מקור הקושי בכך שלעיתים קרובות התלויים היו יורשים את המנוח גם לולא העוולה. נמצא, כי העוולה שגרמה למותו של המנוח רק האיצה ירושה שהיתה נופלת בחלקם ממילא. ירושה זו, ייתכן והיא קטנה בהרבה מהירושה שהיתה עומדת לרשותם במותו הטבעי של המנוח. השאלה הינה עד כמה יש לקחת טובת הנאה זו בחשבון, ואם טובת ההנאה נלקחת בחשבון – האם לקחת אותה בחשבון במלואה או רק כדי ההאצה שלה?
מותו של המנוח עשוי להביא בעקבותיו, בצד הפיצויים בגין אבדן התלות, גם ירושה לתלויים מעזבון המנוח. כך הוא המצב מקום שהתלויים במנוח הם בת זוג וילדים. במות המנוח הם זוכים לא רק לפיצוי בגין אבדן התלות אלא גם לירושת העזבון. היש להתחשב בירושה זו כגורם המפחית את הפיצוי, במסגרת "הלכת הניכוי"? בעניין זה עבר המשפט האנגלי התפתחות מעניינת. תחילה נקבע, כי הירושה היא טובת הנאה, שיש להפחיתה במלואה. עם השנים הוכר, כי גישה זו אינה מוצדקת בכל אותם מקרים בהם היו התלויים יורשים את המנוח בין כה וכה. במקרים אלה לא הביאה התאונה לעצם הירושה, שהיתה באה גם בלעדיה. כל שהתאונה גרמה הוא להאצת הירושה. התלויים קיבלו הירושה מוקדם מהצפוי. נמצא, כי טובת ההנאה של התלויים המפחיתה מסכום הפיצויים המגיעים להם אינה הירושה עצמה, אלא אך שוויה של ההאצה (VALUE OF ACCELERATION). הלכה זו עודנה במשך השנים. נפסק כי אין להפחית את שווי ההאצה לגבי נכסים שהיורשים משתמשים בהם הלכה למעשה בחיי המנוח, כגון דירת מגורים או מכונית. במשך השנים התעוררו שאלות באשר לעצם נכונותו של ניכוי שווי ההאצה. שאלות אלה קשורות בשני גורמים עיקריים: הגורם האחד עניינו הספקולטיביות הגבוהה שבעצם ההתחשבות בהאצה. מי לידנו כף יתקע שהמנוח לא היה עושה צוואה ומעביר רכושו – כולו או חלקו – לאחר? מדוע אין להתחשב בסיכוי כי הירושה היתה קטנה ונעלמת? היש הגיון להבחין בין דירת המגורים והמכונית מזה לבין נכסים אחרים, שהרי גם אלה האחרונים היו בוודאי משמשים את היורשים-התלויים? הגורם השני עניינו חוסר הסמטריה שניכוי ההאצה גרם. אם אמנם מתחשבים בהאצת הירושה כגורם שמפחית את סכום הפיצויים לו זכאים התלויים, מדוע אין מתחשבים בסיכוי כי לולא המוות הירושה היתה גדלה, גורם המגדיל את סכום הפיצויים להם הם זכאים?"
בסיכומו של דבר קובע כב' השופט א' ברק, כי המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי ההפסד הנגרם לתלויים בגין אבדן גידול אפשרי בנכסיו של התומך בעתיד מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה. כן יש להניח כי כספי העזבון היו משמשים בין כה וכה את המשפחה כולה. בנסיבות אלה, אין להתחשב בהאצה כלל. עם זאת – מוסיף כב' השופט א' ברק – עשויים להיות סוגי מקרים (כגון הורים זקנים) בהן ברי או ניתן לשכנע כי טובת ההנאה הבאה מההאצה עולה על הנזק הנגרם על ידה. במצב זה ובו בלבד יש להתחשב בהאצה.

ב- ע"א (חי') 3417/06[378] התבררה תביעת הורים לפיצויים בעקבות מות בנם בתאונת דרכים.

כב' השופט י' עמית מתייחס להלכה שקבע כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בפסק-דין יחזקאל. שם נקבע, כי ככלל, ההפסד הנגרם לתלויים בגין אבדן גידול אפשרי בעתיד בנכסיו של המנוח שתמך בהם, מקזז את טובת ההנאה הנובעת מההאצה. דהיינו, גידול צפוי בעזבון מתקזז אל מול האצת הירושה. עם זאת, הכיר כב' השופט א' ברק באפשרות שבמקרים מסויימים, יש לנכות מתביעת התלויים את שווי ההאצה של הירושה. כך במקרה של הורים קשישים התלויים בבנם, נקבע, כי ישנה הצדקה לניכוי מלוא "טובת ההנאה" שקיבלו ההורים כיורשים, ולא רק ניכוי שווי ההאצה, שכן יש להניח שלולא מותו של הבן לא היו זוכים כלל בירושה.

כב' השופט י' עמית קבע, כי הכלל של האצת ירושה או ניכוי טובת הנאה שנתקבלה עקב ירושה, נועד מלכתחילה למנוע כפל פיצוי, מקום בו התלויים הם גם יורשים. בנסיבות דנן, ההורים לא הוכרו כתלויים, והתביעה היא של העזבון בלבד. במצב דברים זה, יש לבחון את נזקו של העזבון כשלעצמו, ואין מקום להפחית נכסים שהיו שייכים ממילא לעזבון, ללא קשר לפטירתו של המנוח, כמו כספים שצבר המנוח במהלך חייו.

סעיף 80 לפקודת הנזיקין מדבר על הפסד הממון שנגרם לתלויים בעבר ושעתיד להיגרם להם בעתיד. כיוון שככלל, בית-המשפט מתחשב בסיכויים בעת פסיקת שיעור הפיצוי, וכיוון שהקטנת גודל הירושה היא נזק שייגרם למעשה, אין מניעה עקרונית על-פי לשון הסעיף שהתלויים יתבעו את הפסד הממון שנגרם להם כתוצאה מהפסד הגידול בירושה. עם זאת, בפועל פיצוי זה לא נכלל במסגרת תביעת הפיצויים, ונראה, כי בית-המשפט ידחה תביעה מעין זאת, כיוון שהוא רואה בהסדר הקבוע בפקודת הנזיקין פיצוי על הפסד תמיכה בלבד.




[316] ע"א 1492/05 דורון דואני נ' אמנון מלחי ואח', תק-על 2006(4) 4006.
[317] ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, 822 (השופט מ' חשין)
[318] ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה 5, 2003) 112.
[319] ע"א 92/87 דנן נ' חודדה, פ"ד מה(2) 604, 606-607.
[320] ע"א 1492/05 דורון דואני נ' אמנון מלחי ואח', תק-על 2006(4) 4006.
[321] ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (להלן: פרשת אטינגר).
[322] ע"א 295/81 עזבון המנוח שרון גבריאל ז"ל נ' גבריאל, פ"ד לו(4) 533 (להלן: הלכת גבריאל).
[323] ע"א 8022/00 רז ואח' נ' צור ואח', תק-על 2006(1) 3819.
[324] ע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762.
[325] ע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762.
[326] ע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762.
[327] ע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762.
[328] ת"א (נצ') 3658/04 חאלד עואודה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א, תק-של 2007(3) 8384.
[329] ת"א (חי') 4575/04 אזוגי עמרם נ' א.ש.ל עבודות צנרת, כיבוי אש בע"מ ואח', תק-של 2007(3) 8308.
[330] ת"א (ת"א) 181286/02 פדלון רן ואח' נ' שדות ירון ואח', תק-של 2007(3) 7911.
[331] ת"א (חי') 1326/98 כרמל שאול נ' ש.ניר הצפון (1991) בע"מ ואח', תק-מח 2007(3) 4176.
[332] ת"א (חי') 1062/02 סטניסלב רדקו נ' אריה חברה לביטוח, תק-מח 2007(3) 4257.
[333] ת"א (חי') 514/03 ואקנין גיל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3) 3787.
[334] ת"א (חי') 514/03 ואקנין גיל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3) 3787.
[335] ת"א (חי') 1326/98 כרמל שאול נ' ש.ניר הצפון (1991) בע"מ ואח', תק-מח 2007(3) 4176.
[336] ע"א 3263/96 קופת חולים הכללית נ' ינון שבודי ו-2 אח', פ"ד נב(3) 817, 832-833.
[337] ת"א (חי') 1062/02 סטניסלב רדקו נ' אריה חברה לביטוח, תק-מח 2007(3) 4257.
[338] ע"א 185/01 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סלוביק ו-2 אח', תק-על 2002(1) 450.
[339] ת"א (חי') 514/03 ואקנין גיל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3) 3787.
[340] ע"א 11152/04 פלוני ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו).
[341] ת"א (חי') 514/03 ואקנין גיל ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(3) 3787.
[342] לעיתים ייחשב אדם כנפגע לצורך חוק הפיצויים, אפילו סבל נזק נפשי עקיף, למרות שלא היה מעורב ישירות בתאונה. נפגע כזה קרוי "נפגע-משני", וגם הוא זכאי, בנסיבות מסויימות, לפיצויים.
[343] ת"א (י-ם) 8087/04 דברת לבנברג ואח' נ' ד' ל' ואח', תק-של 2007(1) 22246.
[344] ע"א 70/52 גרוסמן ואגד בע"מ נ' רוט, פ"ד ו 1242, 1254.
[345] ע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762.
[346] ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו 1242.
[347] ע"א 357/80 יהודה נעים ו-2 אח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו(3) 762.
[348] ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816, 823.
[349] ת"א (י-ם) 1751/96 דבורה גרוס נ' פז גז חברה לשיווק, תק-מח 2002(2) 2897.
[350] ת"א (פ"ת) 7045/02 זוזוט שרה ואח' נ' מלון המלך שאול ואח', תק-של 2005(2) 11467.
[351] ע"א 295/81 עזבון גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לה(4) 533.
[352] ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816, 823.
[353] ת"א (י-ם) 1751/96 דבורה גרוס נ' פז גז חברה לשיווק, תק-מח 2002(2) 2897.
[354] ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816, 823.
[355] ע"א 2000/97 ניקול לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 99(4) 84.
[356] ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח נ' עזבון צאיג, פ"ד לה(2) 123.
[357] ע"א 206/87 קופת החולים נ' עזבון אדיסון, פ"ד מה(3) 72.
[358] ע"א 610/75 אמנון רותם נ' נוף, פ"ד לב(1) 799.
[359] ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, תק-על 96(2) 796.
[360] ע"א 2376/93 עזבון קידר נ' הסנה חברה לביטוח, פ"ד מט(1) 594.
[361] ד"נ 14/68 "לפידות" חברת נפט לישראל נ' שליסר, פ"ד כג(1) 771.
[362] ע"א 960/02 עזבון המנוח סביחי טלאל נ' הפניקס הישראלי, תק-על 2003(1) 578.
[363] ע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עזבון פורמן, פ"ד מו(1) 133.
[364] ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449.
[365] ע"א 453/72 דניאל ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197.
[366] ב- ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד נה(1) 12.
[367] ת"א (י-ם) 4158/02 עזבון המנוח פלוני ז"ל ואח' נ' משטרת ישראל ואח', תק-מח 2006(4) 9544.
[368] עב' (חי') 518/05 אלכס היילברון נ' המוסד החינוכי מבואות עירון ואח', תק-עב 2007(3) 1475.
[369] ד"נ 24/81 חונוביץ' נ' כהן, פ"ד לח(1) 413 (להלן: הלכת חונוביץ).
[370] ת"א (ת"א) 108982/01 עיזבון המנוח זקצר צבי ז"ל ואח' נ' רביבו תומר ואח', תק-של 2007(2) 20054.
[371] ד"נ 24/81 חונוביץ' נ' כהן, פ"ד לח(1) 413.
[372] ריבלין, תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (1999), 876-877.
[373] ת"א (י-ם) 4270/02 עזבון המנוח ציון בן ישי ז"ל ואח' נ' ישראלייזר – רעים שותפות ואח', תק-מח 2007(1) 11715.
[374] כאמור, סעיף 4(א) לחוק הפיצויים מחיל את סעיף 19 לפקודת הנזיקין, על תביעות לפי חוק הפיצויים.
[375] ת"א (י-ם) 4421/02 מנשה גביש ואח' נ' ארגון החמאס ואח', תק-מח 2006(1) 1689.
[376] ע"א 5/84 רחל יחזקאל ו-4 אח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374.
[377] ע"א 5/84 רחל יחזקאל ו-4 אח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 374.
[378] ע"א (חי') 3417/06 עזבון המנוח ד"ר אלבאסל חוסני ז"ל ואח' נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2007(2) 9603.