שונות

1. האם רשאי המחזיק בנכס כבר רשות לתבוע תשלום בגין ההשקעה במבנים שהקים על קרקע שיעודה חקלאי
ב- ת"א (תל אביב) 2496-07 {צור יואל נ' מינהל מקרקעי ישראל-מחוז מרכז, תק-מח 2013(3), 25664 (2013)} עסקינן בתביעה כספית כנגד המינהל, וכן תביעה לפיצוי "די הצורך", על אובדן זכויותיהם של התובעים כבני רשות וכן בתביעה שכנגד לחייב את הנתבעים שכנגד לשלם למינהל דמי שימוש ראויים בגין שהותם במקרקעין.

מדובר במקרקעין שהם מקרקעי ישראל כהגדרתם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, המנוהלים על-ידי הנתבעת, ומוחזקים על-ידי התובעים ובני משפחתם, כאשר נחתם בין הנתבע לבין התובעים חוזה לחכירת המקרקעין, כאשר בתום תקופת חוזה החכירה, המשיכו התובעים להחזיק במקרקעין עד שהנתבעת הגישה תביעה לפינוי ולסילוק ידם של התובעים מהמקרקעין.

בית-משפט קמא קיבל את התביעה והורה על-פינוי התובעים, ובהמשך דחה בית-המשפט המחוזי את ערעור התובעים על פסק-דינו של בית-משפט קמא.

התובעים מיאנו להשלים עם קביעת בית-המשפט, ועתרו לבית-המשפט העליון שאף הוא דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, אך קבע, כי רשאים המבקשים לתבוע תשלום בגין ההשקעה במבנים שהקימו וככל שתבקש הנתבעת לקיימם.

מכאן נולדה תובענה זו שהוגשה בטענה, כי הנתבעת לא נקטה כל פעולה כדי לסיים את הליך פינויים מהמקרקעין בתשלום פיצויים ראויים, שכן אין מחלוקת שכל המחוברים שהיו במקום נהרסו.

התובעת כפרה בכל טענות התובעים, וטענה בתמצית, כי טענות התובעים נדונו והוכרעו על-ידי בתי-המשפט בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים ולפיכך יש לדחות את התובענה בשל מעשה בית-דין, השתק, מניעות והיעדר עילה. כמו-כן זכותם של התובעים לקבל פיצוי בגין המחוברים למקרקעין היתה קמה עם פינוי המקרקעין, ובתנאי שהנתבעת תבחר לקיים את המבנים או חלק מהם. בד-בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הנתבעת כתב תביעה שכנגד, לתשלום דמי שימוש ראויים בגין המקרקעין.

הפלוגתא בין הצדדים שעמדה להכרעת בית-המשפט נסובה על השאלות: האם יש לחייב את המינהל לשלם לתובעים פיצוי כספי? ומה דין התביעה שכנגד?

בית-המשפט קבע, כי התביעה העיקרית נדחית במלואה, וכי התביעה שכנגד מתקבלת, והנתבעים שכנגד ישלמו למינהל דמי שימוש, וזאת מן הטעם העיקרי כי ההשקעות במחוברים הלא חוקיים שנזוקו, לא השביחו את המקרקעין, לא נשארו בחזקת הבעלים ומכאן שהתובעים לא זכאים לפיצוי בגין אובדנם.

עוד נקבע, כי הנתבעת החליטה שלא לקיים את המבנים שנבנו במקרקעין, והם נהרסו, וכי התובעים חסכו לעצמם את הסכום שהיו נדרשים לשלם אילו היו שוכרים קרקע למגורים ולהפעלת עסק, וזהו הרווח, או ההתעשרות, שהם הפיקו מהשימוש שעשו במקרקעין, שלא כדין. לפיכך, הנתבעת זכאית לדרוש מהתובעים דמי שימוש ראויים בשיעור הרווח שהפיקו,וכי יש לחשב את שווי דמי השימוש הראויים לפי שימוש של מגורים, ולא כטענת הנתבעים שכנגד, לפי הייעוד החקלאי של המקרקעין.

2. האם הימנעות ממושכת מנקיטת הליכים לפינוי מחזיק בקרקע מקימה לו את הזכות להחזקה במקרקעין מכוח רישיון מכללא
ב- ת"א (יר') 1323/99 {ליאל בע"מ ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-מח 2013(2), 523 (2013)} עסקינן בהודעה לצד ג' בתביעה לפיצוי כספי ביחס לפינוי מגרשים.

מדובר במקרה בו הנתבעת 2 שהינה חברה לפירוק כלי רכב ולמכירת חלפים משומשים לרכב, פנתה לבית-המשפט בבקשה לחייב את הנתבעת 1 לשלם לה דמי פינוי משטחים שבהם החזיקה, וזאת לאחר שהוגשה נגדה תביעה על-ידי התובעים שטענו כי היא פלשה למגרש ועושה בו שימוש ללא כל זכות ותוך פגיעה בזכויות של התובעים. לפיכך, התבקש סילוק ידה של מהמגרש וחיובה בדמי שימוש ראויים.

בבית-המשפט, טענה הנתבעת 2 כי לא פלשה למגרש, שכן הינה בעלת רישיון בלתי-הדיר להחזיק במגרש ובחלקות הסמוכות לו מלפני שנים רבות, ולמצער מציבה בפני תביעת סילוק היד מחסום של התיישנות או של זיקת הנאה המוקנית לה. בהליך המשפטי שהתקיים, הגיעו הצדדים להסכמה, אשר הביאה לכלל סיום את מערכת היחסים שבין התובעים לבין הנתבע 2, והותירה בעיניה את השאלה שבין הנתבעת 1 לבין הנתבעת 2, תוך מתן אפשרות לנתבעת 2 להגיש הודעה לצד שלישי, זאת לאחר שלא עלה בידי הנתבעות להגיע להסכמה בדבר תשלום פיצוי לנתבעת 2 בגין ויתורה על ההחזקה בקרקע. לפיכך, לאחר סיום ההליך העיקרי ובהתאם לרשות שהוענקה לנתבעת 2 בהחלטת בית-המשפט, נשלחה ההודעה לצד ג- הנתבעת 1, נשוא תובענה זו.

הנתבעת 2 טענה, כי ההחזקה הבלעדית בחלקות הוקנתה לה מכוח החזקת אבי המשפחה שעם הגעתו ארצה, קיבל מהסוכנות היהודית דירה הגובלת בחלקות שעד אז היו נטושות, ואשר השתמש בהם לשימושים שונים, עד אשר הוסב המקום לעסק של פירוק מכוניות ומכירת חלקי חילוף בהנהלת הנתבעת 2.

עוד טענה הנתבעת 2, כי החזקתה הרצופה של בחלקות, בדרך של מנהג בעלים ללא כל התנגדות מטעם הגורמים המיישבים או התכנוניים, הקנתה לה בהן זכות קנין שביושר, שבעטייה אסור היה על הנתבעת 1 להעביר את הזכויות לאחרים, ומשהעבירן חרף זאת - התחייבה הנתבעת 1 בתשלום פיצוי לנתבעת 2.

מנגד, טענה הנתבעת 1, כי אב המשפחה החזיק כדייר מוגן בדירה בת ארבעה חדרים בלבד, אך במשך השנים פלשה משפחתו שלא כדין וללא הסכמת הרשות לשטחים סמוכים. הפלישות המתוארות, אינן מקנות לנתבעת 2 זכות בלתי-הדירה אלא כשל בר-רשות חינם הניתן לביטול מיידי,שאינו גורר אחריו זכות לפיצוי אלא בשל השבחת הקרקע, שבמקרה הנוכחי לא ארעה. לכך מצטרפת הימנעות הנתבעת 2 לאורך השנים מתשלום דמי שימוש לנתבעת 1 בעד החזקתה בקרקע.

לאור כל האמור מבקשת הנתבעת 1 לדחות את הודעת הנתבעת 2, ולחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופות בהן השתמשה בקרקע.

בית-המשפט קבע, כי "מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו צריך מילים מפורשות... הרשות יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלים עם המעשה". לא זו בלבד שלא נדרשת במקרה כזה הסכמה מראש של בעל הקרקע לתפיסת החזקה, אלא שהדוקטרינה של רשות מכללא נועדה דווקא לאותם מצבים בהם לא מתקיים קשר חוזי בין הצדדים והמחזיק עשה דין לעצמו ותפס את הקרקע בחטא, עקרונות אלה יפים גם למקרקעי ציבור.

תימוכין לכך, ניתן לראות בהימנעותה הממושכת של הנתבעת 1 מנקיטת הליכים לפינוי הנתבעת 2, ולפיכך, הזכות להחזקה בחלקות מכוח רישיון מכללא עמדה גם עמדה לנתבעת 2.

עוד נקבע, כי במהלך השנים בוצעו על-ידי הנתבעת 2, עבודות פיתוח נרחבות ומגוונות בשטח, וברי כי מדובר בהשבחה משמעותית שעלתה ממון רב.

לפיכך, דין ההודעה לצד ג' להתקבל, ועל הנתבעת 1 לשלם לנתבעת 2 פיצויים אשר יש להעמידם בדרך של אומדנא, ללאהפחתת דמי שימוש ראויים כטענת הנתבעת 1, אךוכתנאי לתשלום, תתפנה הנתבעת 2 מכל שטחי החלקות.

3. האם הענקת זכות לעשות שימוש בנכס, מקימה למחזיק את הזכות לבעלות בו מכוח חוק המתנה
ב- ת"א (ת"א) 1416-08 {בית לוי יצחק ישיבת חבד ליובאוויטש נ' רקפת מפעלי פתוח בע"מ ואח', תק-מח 2013(1), 17677 (2013)} עסקינן בבקשת התובעת להיותה בעלת רשות בלתי-הדירה לעשות שימוש בנכס כנגד דרישה שהופנתה כלפיה לפנות את הנכס.

מדובר בנכס מקרקעין המשמש מזה שנים רבות לישיבה של חסידות חב"ד, ולאחר שהישיבה גדלה ושגשגה, ביקשה התובעת לרכוש את הזכויות בנכס באמצעות רכישת מניות הנתבעת 1. דא עקא, כי התובעת התקשתה לעמוד במימון רכישת המניות והזכויות בנכס, ומשכך פנתה לנתבע מס' 3, בבקשה שיסייע בידה, והאחרון פעל לכך באמצעות חברה הפועלת בנאמנות עבורו.

ברבות הימים נתעוררו חילוקי דעות בקשר עם הנכס בין התובעת לבין הנתבע 3, שפעל למכירת הנכס, ונמצא מי שהיה מעוניין לרוכשו - הוא נתבע מס' 2, שרכש את מניות הנתבעת 1 ועימן הבעלות בנכס, כאשר גובה התמורה שנקבע בהסכם נמוך משווי השוק של הנכס - בין השאר, לנוכח תפיסתו בידי הישיבה, ועוד הובהר כי הנתבע 3 לא ישא באחריות לפינוי הישיבה.

הנתבעת 1 שעברה לבעלות הנתבע 2, פנתה לתובעת, בבקשה כי זו תפנה את הנכס מיד עם קבלת הבקשה דנן וכי לפנים משורת הדין ניתנת לתובעת ארכה לפינוי הנכס עד למועד סיום שנת הלימודים בישיבה. משהתובעת לא שעתה לפנייה, הגישה הנתבעת 1 תביעה לבית-משפט השלום לסילוק ידה של התובעת מהנכס, כאשר מנגד הגישה הישיבה בקשת רשות להתגונן מפני תביעת הפינוי, ובית-המשפט נענה לבקשה והורה על עיכוב הליכים בתיק שבפניו עד לתום בירור התביעה הנדונה.

התובעת טענה, כי הנתבע 3 נענה לבקשתה לסייע בידה במימון של רכישת הנכס - ורכש את מניות הנתבעת 1 בנאמנות עבור התובעת ולשימושה של הישיבה. לפיכך ומאחר שהנתבע 2 ידע על הנאמנות, כוחה של הנאמנות יפה גם כלפי עסקת הרכישה איתו, ומשלא נתקבלה הסכמת הנהנית {היא התובעת} לעסקה, וזו נעשתה בהתעלם מזכויותיה, הרי שהיא בטלה. וגם אם לא, אזי בכל מקרה הזכויות של הנתבע 2 כפופות לזכותה של התובעת בתוקף הסכם הנאמנות שבינה לבין הנתבע 3.

לחלופין, טענה התובעת שגם אם ייקבע שאיננה בעלת זכויות בעלות במניות ובנכס מכוח הסכם נאמנות, הרי היא בת רשות בלתי-הדירה בנכס כל עוד שמתנהלת במקום ישיבה. לחלופי חילופין, טענה התובעת טוענת כי הנתבע 3 העניק לה את הזכויות בנכס כמתנה - ואין הוא יכול לחזור בו ממנה, ולפיכך, התובעת עותרת למתן צווים בהתאם.

הנתבע 3 טען כי יש לדחות את התביעה על-הסף מפאת היעדר יריבות עימו, בציינו כי מעולם לא החזיק במניות הנתבעת 1 או בזכויות בנכס. כמו -כן יש לדחות את התביעה על-הסף מפאת התיישנות ושיהוי בהגשתה, וכי ניתנה לתובעת אפשרות לעשות שימוש בנכס, אך בשום אופן לא הוענקה לה רשות בלתי-הדירה בנכס או בעלת זכות לבעלות בו מכוח חוק המתנה.

בית-המשפט קבע, כי דין התביעה להידחות, וכי במקרה דנן אין יסוד לקבוע כי התובעת היא בעלת זכות שימוש בלתי-הדירה בנכס. כפי שכבר הוברר, רשות השימוש בנכס ניתנה לתובעת כרשות מכללא וללא תמורה, וכי לא הוכח קיומו של הסכם נאמנות, וכי לתובעת אמנם ניתנה רשות לעשות שימוש בנכס לצרכי הישיבה במהלך השנים, ואולם אין יסוד לטענה כי ניתנה לה רשות בלתי-הדירה בנכס, ואף מתנה או התחייבות ליתן מתנה לא ניתנה.

4. האם סירוב אגודה לקבל מתיישבים מעיד על היותם "גורם מפריע" המצדיק שלילת הרשות שניתנה להם כברי רשות בנכס מקרקעין
ב- ה"פ (חי') 25889-09-12 {אלנית גילעדי נ' החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית, תק-של 2015(2), 68553 (2015)} עסקינן בהמרצת פתיחה שראשיתה בבקשה לצו מניעה זמני שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בו נתבקש להורות למשיבים להימנע מביצוע כל עסקה ו/או דיספוזיציה במקרקעין בשל טענת המבקשים להיותם "ברי רשות" בנכס.

מדובר במקרה בו המבקשים הינם זוג צעיר, מילדי הישוב חיננית אשר באיזור יהודה ושומרון, כאשר המשיבה 1, הינה הגוף המיישב בתחום היישוב חיננית והיא ברת רשות של המשיב 4 ביחס לכל אדמות הישוב חיננית, מכוח הסכם. בין המשיבה 1 לבין המבקשים נכרת הסכם המקנה לאחרונים מעמד של בר רשות במגרש ביישוב חיננית .

המבקשים קיבלו מן המיישבת מגרש לבניית ביתם כבנים ממשיכים, במעמד של בר רשות. ואולם, מאוחר יותר ביטלה המיישבת רשות זו בשל שני נימוקים שלטענת המבקשים הנם נימוקים זרים החלטה זו היא המותקפת בהליך זה.

המבקשים טענו כי הנימוק הראשון העוסק בטענה כי חלפה תקופת הזמן בת השנתיים אשר הוקצבה למבקשים-לבניית ביתם, אינו באשמתם, וכי כל עיכוב בבניית ביתם הינו לדבריהם תוצאה של הכשלה מכוונת מצד האגודה, וממניעים זרים ופסולים, כאשר המיישבת עושה יד אחת עם האגודה ופועלת בניגוד לדין, בחוסר תום-לב, ותוך פגיעה לא ראויה בהם.

עוד טענו המבקשים, כי הנימוק השני של המיישבת, הטוען כי האגודה סירבה לקבל את המבקשים כחברים בה, והדבר מעיד על היותם "גורם מפריע" כאמור בהסכם בר הרשות, המצדיק שלילת הרשות שניתנה, אינו רלבנטי וכי אין להתנות את מעמד בר הרשות בחברות המבקשים באגודה, שכן רוב תושבי הישוב המצויים במעמד בר רשות כלל אינם חברים באגודה, וכן מאחר והמיישבת עצמה טענה בעבר כי זכות בר הרשות הינה זכות נפרדת מהחברות באגודה.

לפיכך, המבקשים טוענים כי החלטת המיישבת הינה בלתי-חוקית, מפרה את ההסכמות עמם, ומשכך מבקשים מבית-משפט זה, להורות ולהצהיר, כי על המיישבת לחתום ולאשר את תכנית בניית ביתם לאלתר במגרש, וכי על הועדה המקומית להשלים ללא דיחוי את הליכי רישוי הבניה ולחתום על היתר הבניה בהתאם לתכניות אשר הוגשו, וכי מעמדם של המבקשים כברי רשות במגרש וזכותם לבנות את ביתם עליו, אינה מותנית בחברותם באגודה השיתופית חיננית, וכי על המנהל ועל יתר המשיבות, להימנע מכל דיספוזיציה ומהעברת הזכויות במגרש לכל אחד אחר בלתי המבקשים.

המשיבים טענו, כי המיישבת אינה יכולה לפעול על דעת עצמה בכל הנוגע לקבלת מתיישבים לישוב, והדבר נעשה תוך שיתוף פעולה עם האגודה ובתיאום עימה, וכי המבקשים קיבלו זכות בר רשות הכפופה לתנאים ומגבלות, כגון הקמת בית מגוריהם בתוך שנתיים מיום החתימה על כתב ההתחייבות ומגורי קבע בבית שאחרת תתבטל הרשות ללא הודעה מוקדמת, וכי ביטול החברות באגודה אינה הסיבה לביטול זכות בר הרשות שכן מדובר בשני עניינים שונים, ואולם ביטול החברות לטעמה מהווה סממן לכך שהמבקשים מהווים גורם מפריע, בהתאם לשיקול-דעתה.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל, וכי הם אלו שמנעו מהמבקשים להקים ביתם ביישוב משיקולים פוליטיים זרים ופסולים. מכאן שניתן גם לשאול - הכיצד ניתן לטעון כי המבקשים הינם גורם מפריע גם משעה שאינם מתגוררים ביישוב?! לפיכך, יש להורות כי החלטת המיישבת ששללה מן המבקשים את מעמד בר הרשות במגרש שבישוב - מבוטלת, וכי על הוועדה המקומית ליתן ההיתר, לבניית הבית, ועל המבקשים להתחיל לבנות בתוך שנה ממתן ההיתר, על-מנת שלא יזכו ביתרון לא הוגן לעומת מתיישבים אחרים הכפופים אף הם לתנאי.

5. האם בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה, זכאי איפוא לפיצויים עבור ביטול הרשות
ב- ע"א 11270-07-11 {דוד רפאילוב נ' מדינת ישראל - קרן קיימת לישראל, תק-מח 2012(2), 24980 (2012)} עסקינן בערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום, לפיו נדחתה תביעה לפיצוי כספי עבור מחוברים שהוקמו במקרקעין.

מדובר בתביעה שבה המערער כמו גם המשיב מס' 2, התגוררו בחלקים מסויימים מן המקרקעין, הקימו עליהם מחוברים ועבדו במקום לפרנסתם, כאשר המערער הקים במקרקעין עסק לתיקון מזגנים בו עבד לפרנסתו. המשיבה הגישה תביעת פינוי כנגד המערער והמשיב מס' 2 לסילוק ידם מן המקרקעין, ובהתאם להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין היה עליהם לפנות את המקרקעין. במסגרת התביעה הכספית שהגישו המערער והמשיב מס' 2 בבית-משפט קמא טענו התובעים שהם החזיקו במקרקעין במשך שנים מספר תחת עיניה הפקוחות של המשיבה, הקימו מחוברים במקום, והשביחו את המקום, מבלי שנדרשו לפנות את המקרקעין, ומבלי שהיתה התנגדות למהלכיהם, וכי לפי עמדתם ניתנה להם רשות מכללא להחזיק ולהשתמש במקרקעין, ומשבוטלה הרשות זכאים הם, לטענתם, לפיצוי על השקעותיהם לפי האומדן של שמאי בית-המשפט.

לעומתם טענה המשיבה, שהתובעים מפרים ברגל גסה את החלטות בית-המשפט לפינוי המקרקעין, וכי לא ניתנה רשות כלשהיא לתובעים להשתמש במקרקעין, לא בכתב ולא בעל-פה. המשיבה התנגדה לפלישת התובעים, ומשנתגלה לה הדבר היא פעלה לסילוקם, ואף אם נאמר כי ניתנה לתובעים רשות להשתמש במקרקעין, הרי עסקינן ברשות ללא תמורה שהמשיבה רשאית לבטלה בכל עת והיא אינה מזכה את התובעים בפיצוי כלשהו, מה גם שהם הקימו את המחוברים ללא היתר כדין,וכי גם משיקולי מדיניות, ועל-מנת שלא ייצא חוטא נשכר, אין להעניק סעד כספי למי שפלש למקרקעין ועשה דין לעצמו.

בית-משפט קמא, קבע כי התובעים יסלקו את המחוברים מן המקרקעין, וכי אין הם זכאים לפיצוי תמורתם, וכי אין ליתן אמון בגירסת המערער כאילו נתן לו נציג המשיבה הסכמה בעל-פה להשתמש במקרקעין. המערער מיאן להשלים עם פסק-הדין ומכאן ערעורו דנן.

המערער טען, שלאחר שהושלך לרחוב על-ידי רשויות המדינה, הקים לעצמו בכוחות עצמו על הקרקע הנטושה את ביתו והתגורר בו שנים רבות כשהוא משביח את הקרקע, ובונה בה את עסקו, וכל זאת בידיעת המינהל ואישורו, וכי מעולם לא הורו למערער להתפנות, כשם שלא נאמר לו שהמינהל אינו מתיר את שהותו שם או את הקמת המבנים, ולמעשה נוח היה למדינה שהמערער יקים במקום את ביתו, ולא יהפוך לנטל על כתפיה. ברבות הימים לנוכח הליך יזמות שתוכנן בה על-ידי גופים פרטיים, החלה המשיבה להתעניין בקרקע לדרוש את פינויו של המערער, תוך סירוב לפצותו על פועלו בקרקע.

עוד טען המערער, כי היה בר רשות מכללא מכוח הסכמת המינהל בשתיקה, ולפיכך, אף שרשות זאת בוטלה שמשהוגשה התביעה לפינוי, אין בכך, כדי למנוע את הפיצוי שעל המשיבה לשלם למערער נוכח הסתמכותו במשך שנים על הרשות שניתנה לו מכללא, ובעטיה הוציא כספים, השקיע בקרקע, ובנה עליה מחוברים.

המשיבה טענה, כי בית-משפט קמא, דחה את כל טענות המערער,וכי מדובר במי שפלש לאדמות מדינה, לא שעה להתראות ודרישות בכתב ובעל-פה לפינוי המקרקעין, התעלם מהחלטה שיפוטית שהורתה על סילוק ידו מן המקרקעין, ולבסוף דורש פיצוי כספי ללא כל זכות, וכי המשיבה לא העניקה רשות למערער לעשות שימוש במקרקעין, וכי הטיעון בדבר היות המערער בר רשות-חסר יסוד מלכתחילה, וכי התנהגות המערער מגלה חוסר ניקיון כפיים, ומאיינת כל זכות לקבלת סעד כספי {המוכחש}, וכי קבלת הערעור משמעה, לדעת המשיבה, מתן פרס להפרות דין ומשום היתר, כמעט גורף, לביצוע פלישה למקרקעי הציבור ככלי להתעשרות על חשבון הקופה הציבורית, וכי אין לפסוק למערער פיצוי כספי הואיל והבניה בוצעה ללא היתר כדין והשימוש במקרקעין נעשה ללא רישיון עסק.

בית-המשפט קבע כי דין הערעור להידחות, מן הטעם שלא עלה בידי המערער להוכיח שקיבל רישיון מן המשיבה, על-ידי גורם בעל סמכות כדין אצל המשיבה לא במפורש ולא מכללא, וכי, המועד שחלף בין גילוי הסגת הגבול לבין דרישת המשיבה כי המערער יפנה את המקום היה קצר ביותר, ואין בו כדי לבסס טענה של שתיקה היוצרת הסכמה מכללא לשימוש במקרקעין, וכי עצם ביטול רשות {ללא תמורה} אינה מזכה בפיצוי, וכי ברי שהמשיבה לא ביקשה לקיים בידיה את המחוברים, אלא אף עמדה על-פינוי המחוברים וסילוק המחוברים, כפי שנפסק בבית-משפט קמא.

6. רשות שימוש מכללא אינה מונעת בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאינו מוכן עוד להמשיכה
ב- תא"ח (יר') 16828-09-13 {נורית קאופהר נ' יאיר ליפסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.13)} נדונה סוגיה בה התובעת, השכירה לנתבע את המחסן המצוי בנכס {להלן: "המושכר"} לפי הסכם שנחתם ביניהם ביום 26.12.10 והסכם נוסף להארכת תקופת השכירות שנחתם ביום 22.12.11 ולאחריו, הארכה נוספת בהסכם שנחתם ביום 05.03.13, כל הסכם, לשנת שכירות אחת.

בהסכם האחרון מיום 05.03.13 {להלן: "ההסכם האחרון"} נקבע כי "למשכיר אופציה לביטול השכירות בהתראה של 30 יום מראש, מכל סיבה שהיא".

ביום 05.08.13 שלח בא-כוח התובעת מכתב לנתבע בו הוא הודיע כי עליו לפנות את המושכר עד ליום 01.09.13. בהודעה נאמר כי הדירה הושכרה ולפיכך נדרש הפינוי {להלן: "ההודעה"}.

התובעת טענה כי למרות ההודעה סירב הנתבע לפנות את המושכר והודיע לה כי הוא מבקש להישאר במחסן גם בעתיד "לפי ההסכם בינינו מיום 22.12.11".

התובעת טענה כי חוזה השכירות האחרון פג ולפיכך על הנתבע לפנות את המושכר לאלתר. הנתבע, הודה כי חתם על ההסכמים וכי קיבל את ההודעה על ביטול ההסכם ועל סיום מוקדם של תקופת השכירות לפיה עליו לפנות את המחסן בחודש ספטמבר.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות אלו, בהתאם להוראות ההסכם האחרון ובהתאם להוראות חוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971 {להלן: "חוק השכירות והשאילה"}, משמימשה התובעת את זכותה לביטול ההסכם האחרון ולקיצור תקופת השכירות, אין לנתבע זכות לפי הדין להמשיך ולהשתמש במחסן.

בית-המשפט הוסיף כי אין בשימוש של הנתבע במחסן עובר לחתימה על ההסכמים כדי לאיין את התחייבותו במסגרת ההסכמים בכלל וההסכם האחרון בפרט, להפסיק את השימוש והשכירות של המחסן בתום תקופת ההסכם או בהודעה על קיצור תקופת השכירות כמובא לעיל.

יתרה-מכך, הנתבע לא טען לזכות קניינית במחסן, אלא טען לזכותו להחזיק בו בעתיד לאור החזקתו במחסן במרוצת השנים.

הנתבע, לא הוכיח כי ניתנה לו הרשאה של התובעת במועד כניסתו למחסן להחזיק בו או להשתמש בו והוכח כי כניסתו אליו היתה בראותו כי הוא אינו נעול ובשימוש שלו בו ללא תמורה, עד מועד החתימה על ההסכמים.

בית-המשפט קבע כי לא הוכח כי מדובר בשימוש כבר רשות לפי רשות מכללא וממילא, לפי ההלכה "רשות שימוש מכללא אינה מונעת בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על-ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאינו מוכן עוד להמשיכה" {ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות - מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.03.07); נ' זלצמן "רישיוןבמקרקעין" הפרקליט מ"ב עמ' 24, עמ' 67-56}.

בית-המשפט הבהיר כי הצדדים עיגנו את היחסים ביניהם בנוגע לשימוש במחסן בחתימה על ההסכמים והוכח כי התובעת כבעלת המחסן בקשה בדין לממש את זכותה מכוח ההסכם האחרון ולהביא לסיום השימוש והשכירות של הנתבע במחסן.

אשר-על-כן, משהסתיימה תקופת השכירות בהתאם להודעה וחלף פרק זמן נוסף מעבר לתקופת ההודעה, קבע בית-המשפט כי דין התביעה להתקבל.

בית-המשפט הורה לנתבע לפנות את המחסן מכל אדם וחפץ ולהחזיר את החזקה בו לידי התובעת.

יחד-עם-זאת, לאור השימוש של הנתבע במחסן במשך השנים והצורך במציאת מקום חילופי לאחסון הציוד שלו המצוי במחסן ולהעברתו אליו, דחה בית-המשפט את מועד הפינוי ליום 01.01.14.

בית-המשפט חייב את הנתבע בהוצאות משפט וכן בשכר טרחת עורך-דין בסך של 7,000 ש"ח.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שונות