סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא - מירוץ סמכויות בין בית-המשפט לענייני משפחה לבין בית-הדין הרבני
• סמכות שיפוט ייחודית של בית-הדין הרבני
• מהם הנושאים הכרוכים בתביעת הגירושין
• מבחני הכריכה
• סמכות נמשכת ותנאיה
• סמכות מקבילה

מבחני הכריכה

1. מבוא

בית-המשפט נדרש לברר האם תביעת גירושין הוגשה מתוך רצון כן ואמיתי של הבעל והאישה להביא את חיי הנישואין לקיצן או שמא תביעה לגט הוגשה אך ורק מטעמים טקטיים, על-מנת לסכל את תביעת האחר בבית-משפט לענייני משפחה.

נושא "מירוץ הסמכויות" בין בתי-הדין הדתיים לערכאות האזרחיות נדון בפסיקה פעמים רבות. הסמכות המקבילה המסורה לבתי-הדין הדתיים ולערכאות האזרחיות, והתחושה הרווחת כי עשוי להיות שוני מהותי בתוצאות ההתדיינות בערכאות השונות, יוצרות "מירוץ סמכויות" המכביד על ההתדיינויות ופעמים רבות עלול להחריף את המתח בין בני הזוג.

"מירוץ הסמכויות" נמשך כבר עשרות שנים וסופו אינו נראה באופק, לפחות כל עוד הסמכות המקבילה, שהיא מצוות המחוקק, והתחושות הרווחות בציבור יוותרו בעינן.

תפנית מסויימת חלה לאחר מתן פסק-הדין ב- בג"צ 8497/00 {פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2), 118 (2003)} {להלן ייקרא גם: "פלמן"}.

פסק-הדין דן בשני מצבים הנוגעים להתדיינויות בשאלת הסמכות בערכאות השונות.

במצב הראשון, כאשר טרם ניתנה החלטה בשאלת הסמכות על-ידי אחת הערכאות, קבע בית-המשפט כי בהתאם לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על כל ערכאה להפעיל שיקול-דעת אם להמתין עד שהערכאה האחרת תכריע בעניין הסמכות.

בהפעלת שיקול-הדעת, יש לקחת בחשבון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומשקל רב צריך להינתן לשלב הבירור שבו נמצאת הערכאה המקבילה.

במצב השני, כאשר ניתנה כבר ההחלטה בשאלת הסמכות על-ידי אחת הערכאות, קבע בית-המשפט כי ברגיל על הערכאה האחרת לכבד את ההחלטה. במקרים אלה נותרת בידי הצדדים עצמם האפשרות לתקוף את ההחלטה בדרך של ערעור או עתירה בהתאם למקרה.

יחד עם זאת, בית-המשפט הכיר בנסיבות מסויימות שבהן הערכאה השניה תבכר להכריע בשאלת הסמכות על-אף קיומה של הכרעה קודמת וזאת כאשר מתקיים "טעם מיוחד" לכך. כך, למשל, ציין בית-המשפט כי במקרה שבו נפל פגם ברור ויסודי בהחלטה הראשונה בשאלת הסמכות, לא תמנע הערכאה האחרת מלדון בעצמה בשאלה.

נדמה כי פסק-הדין בעניין פלמן הצליח לשכך מעט את עוצמתו וחריפותו של "מירוץ הסמכויות", לפחות בכל הנוגע למעמסה שהוטלה בגינו על ההתדיינויות המשפטיות. עיון בפסיקת בתי-הדין הרבניים ובתי-המשפט לענייני משפחה מעלה כי כיום בדרך-כלל עיקרון הכיבוד ההדדי מיושם ב"מירוץ הסמכויות".

הלכת פלמן נפסקה על-מנת לרכך את החיכוך בין הערכאות תוך הכרה באפשרות של הצדדים להשיג על ההחלטות בעניין הסמכות בהתאם לנסיבות המקרה, בין אם בדרך של ערעור ובין אם בדרך של עתירה.

אין להקיש מחובת הכיבוד ההדדי בין הערכאות ליכולתו של בית-המשפט העליון, במסגרת סמכותו כבג"צ, לשנות מן ההחלטה במקום שבו הדבר נדרש. אכן, התערבותו של בג"צ בהחלטות בשאלת הסמכות היא מצומצמת, אולם הגורם לכך היא התפיסה הכללית לגבי אופי והיקף הביקורת של בג"צ על החלטות בתי-הדין הרבניים.

לפי המבחן שנקבע בפסיקה עוד לפני מספר עשורים, הכלל הוא כי הסמכות לדון בעניין מסויים במסגרת "מירוץ הסמכויות" מוקנית לערכאה הראשונה שבה נפתח הליך תחילה {ראה ע"א 104/54 הרניק נ' הרניק, פ"ד ח 995 (1954); ע"א 191/57 פנחס נ' פנחס, פ"ד יא 1349 (1957); ע"א 170/56 רחמני נ' רחמני, פ"ד יא 247 (1957); לדיון בהיגיון העומד בבסיס הכלל ובהשלכותיו ראו ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817 (1998), בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625 (2002)}.

ב- בג"צ 58/08 {פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה, תק-על 2010(1), 992, 1001 (2010)}, התביעה הראשונה הוגשה כאמור בבית-המשפט לענייני משפחה, כחמש-עשרה דקות לפני שהוגשה התביעה המתחרה לבית-הדין הרבני.

בית-הדין הרבני הגדול סבר כי יש מקום לחרוג ממבחן הזמן כאשר שני ההליכים נפתחים באותו יום. לשיטתו, במקרה כזה יש לראות בשתי התביעות כאילו הוגשו בו בזמן, שאז הסמכות מוקנית לבית-הדין הרבני.

כב' השופט א' ריבלין קבע כי אין בידו לקבל עמדה כאמור של בית-הדין הרבני הגדול. בית-הדין הרבני הגדול הדגיש את האבסורד ואת השרירותיות הנובעים מכך שפער זמנים קטן יקבע את הערכאה שבה יתנהל ההליך.

כב' השופט א' ריבלין, אינו רואה הבדל מהותי המצדיק שינוי בדין בין הגשת תביעות בפער של יום, יומיים או שלושה, לבין הגשת תביעות בפער קטן יותר. גם כאשר תביעות מוגשות בפער של יום אחד הדבר עשוי לעורר תחושה של שרירותיות.

הקושי אומנם מתחדד במצבי קיצון כמו זה שלפנינו, אך הוא נובע בראש ובראשונה מעצם קיומו של "מירוץ סמכויות" בין הערכאות. הסמכות המקבילה המסורה לבית-הדין הרבני ולבית-המשפט לענייני משפחה, והתחושה כי עשוי להתקיים שוני מהותי בין הכרעות הדין בערכאות השונות, הן הבסיס העיקרי להתרשמות אפשרית כי יש בנושא זה משום שרירותיות מסויימת.

בין אם התרשמות זו מדוייקת ובין אם לאו, ברי כי מקור הבעיה טמון בעצם קיומו של "מירוץ הסמכויות", המוכרע לפי מבחן הזמן. קביעת מועד הגשת התביעה כמודד להכרעה בשאלת הסמכות מציעה, דווקא, פתרון מסויים לבעיה, ולו בשל כך שהוא מסייע בהשגת הכרעה קלה, ברורה וקוהרנטית המפחיתה במידת מה את החיכוך בין הערכאות.

לפיכך, ברגיל, כל עוד ניתן להוכיח מהי התביעה שהוגשה קודם לכן ראוי כי הסמכות תוקנה לערכאה שאליה הוגשה התביעה הראשונה בזמן. במקרה שלפנינו, כאמור, אין מחלוקת על כך שתביעתה של העותרת הוגשה קודם לתביעתו של המשיב מס' 3.

ויודגש, באופן תיאורטי עשויים להתקיים מצבים שבהם תביעות מוגשות בזמנים כה קרובים עד שאין כל אפשרות לדעת איזו מן התביעות קדמה לרעותה. מקרים אלה מחייבים הכרעה בשאלת הסמכות על-פי מבחן שונה ממבחן הזמן.

ספק רב אם במקרים אלה נכון לקבוע שהסמכות תהא מסורה תמיד לבית-הדין הרבני, שכן בוודאי אין לראות בבית-הדין הרבני כאוחז בסמכות בדרג נורמטיבי גבוה יותר מזו המסורה לבית-המשפט לענייני משפחה.

עולה מן המקובץ כי המבחן הרגיל להכרעה ב"מירוץ הסמכויות" הוא מבחן הזמן, שלפיו מוקנית הסמכות לערכאה הראשונה שבה נפתח ההליך. יחד עם זאת, הכירה הפסיקה באפשרות שתביעה מאוחרת בזמן - המוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה - היא שתגבר ב"מירוץ הסמכויות" וזאת על-פי מבחן כנות הכריכה {בבית-הדין הרבני}.

במרוצת השנים נקבע בפסיקה מבחן משולש לבדיקת כנות הכריכה של עניינים נוספים בתביעת הגירושין מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. במסגרת המבחן נבדק אם תביעת הגירושין שהוגשה כנה, וכן אם נעשתה כריכה כדין ואם הכריכה עצמה כנה {ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4), 155, 157 (1980)}.

במקרים שבהם נמצא כי אחד או יותר משלושת מבחני העזר אינו מתקיים, אזי הסמכות לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין אינה מוקנית לבית-הדין הרבני גם אם הגשת התביעה קדמה לפתיחת ההליכים בערכאות האזרחיות.
ובמילים אחרות, הואיל ומדובר במבחן משולש, הרי שבמידה ואחד משלושת המבחנים אינו מתקיים, הרי שאין בפנינו כריכה המקימה מחסום בפני הגשת תביעה לבית-משפט, כמשמעותה על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.

בפסיקה לא נקבע מבחן מקביל לגבי תביעות רגילות המוגשות לבית-המשפט לענייני משפחה. לכן, לכאורה, משהקדים בעל דין לפתוח בהליך בבית-המשפט לענייני משפחה, הנכלל בסמכות המקבילה, נסתם הגולל על האפשרות כי הסמכות לדון בעניין תימסר לבית-הדין הרבני.

בית-הדין הרבני הגדול יצא נגד חוסר הסימטריה שבמצב דברים זה. לשיטתו, אין הבדל לעניין זה בין שתי הערכאות. שתיהן הינן חלק בלתי-נפרד ממערכת המשפט הישראלית. בבחינת קיומה של הסמכות לערכאה האחרת יש מקום לבדוק את כנות הגשת התביעה לאותה ערכאה. זכות היסוד של הגישה לערכאות חלה באופן זהה הן כלפי בית-המשפט לענייני משפחה והן כלפי בית-הדין הרבני. ככלל, זכותו של אדם שתביעתו הכרוכה בגירושין תתברר בפני בית-הדין הרבני אינה נופלת מזכותו של אדם אחר שתביעתו תתברר בפני בית-המשפט. כללי הקדימות קבועים בדין ובכלל אלו קיימת החובה הכללית לעשות שימוש בתום-לב ובכנות בזכות הגישה לערכאות. כאשר בית-הדין הרבני בודק את סמכותו לדון בתביעה שבפניו הוא רשאי ואף חייב לבדוק טענת בעל דין כי הקדמת התביעה על-ידי בעל הדין שכנגד לבית-המשפט האזרחי לא הקנתה סמכות לבית-המשפט בשל חוסר כנות או חוסר תום-לב.

זאת ועוד. ככלל כנות תביעת הגירושין נלמד מהנסיבות בכתב התביעה או בסמוך לו. ברם לאחרונה נפסק כי גם אירועים שלאחר התביעה יתרמו להתרשמות בדבר הכנות {עע"מ (מחוזי ת"א) 81/97 ורדה פרידמן נ' דב פרידמן, תק-מח 97(4), 877 (1997); בג"צ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5), 776 (2004); תמ"ש (משפחה קר') 5041/12 פלונית נ' פלוני, תק-מש 2009(1), 407, 408 (2009)}.

נדגיש כי עיון בפסיקתו הענפה של בית-משפט העליון, אשר עסקה לאורך השנים במבחני הכריכה, מלמד כי הדרישה לכנות תביעת הגירושין פותחה במטרה למנוע מצבים בהם אחד מבני הזוג הגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני מבלי רצון אמיתי להתגרש, אלא רק כדי למנוע מבית-המשפט האזרחי לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין {בג"צ 5918/07 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2009(2), 4791, 4826 (2009)}

הדרישה שעניינה כנות הכריכה נועדה למנוע מצבים בהם אחד מבני הזוג הגיש תביעת גירושין כנה לבית-הדין הרבני במובן זה שהיא שיקפה רצון אמיתי להתגרש. יחד עם זאת, בן הזוג שהגיש את תביעת הגירושין לא היה מעוניין בכך שבית-הדין הרבני ידון בעניינים הכרוכים, ורק רצה לחסום את הדרך בפני בית-המשפט האזרחי מלרכוש סמכות-שיפוט בעניינים אלה.

על-מנת למנוע מצבים כאמור, נקבע בפסיקה כי בית-הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו בפניו, רק כאשר תביעת הגירושין היתה כנה והכריכה בה נעשתה אף היא בכנות.

עוד נפסק כי לשם קביעת כנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה, אין די בבחינת אופן ניסוח כתב-התביעה בפני בית-הדין הרבני {שהרי מלאכת הניסוח נעשית בדרך-כלל על-ידי באי-כוח הצדדים}, וכי בנוסף לכך יש לבחון את כנות רצונו של בן הזוג בגירושין ובהכרעה בעניינים הכרוכים בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ובהן: התנהגות הצדדים במהלך חיי הנישואין; התנהגותו ודבריו של בן הזוג שהגיש את תביעת הגירושין הכרוכה במסגרת הליכים שהתקיימו בין הצדדים בפני בית-הדין הרבני ובית-המשפט לענייני משפחה; ראיות שהובאו על-ידי מי מהצדדים בעניין כנות הגירושין והכריכה וכיוצא בזה.

כאמור לעיל, הפסיקה הציבה מבחני עזר {מבחן משולש} לפיו נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; כי הכריכה תהא כנה; וכי הכריכה תהא כדין.

אלא שלפני שבוחנים אנו את שאלת הכריכה, עולה השאלה האם על בית-המשפט להכריע בסוגיית הסמכות או שמא עליו להמתין להכרעת בית-הדין {ראה תמ"ש (משפחה נצ') 33931-03-10 מ.ל. נ' ח.נ., תק-מש 2010(4), 406, 407 (2010)}.

בפרשת פלמן נקבע, כי במקרה ובו הוגשה תביעת גירושין לבית-הדין ונכרכה הסוגיה של חלוקת הרכוש, ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם הכריעה אחת הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה זו, משורה בידי כל אחת משתי הערכאות שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניו כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת קיומם של תנאי הכריכה, וזאת מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות.

אלא שההחלטה אם להימנע מדיון ולהמתין שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה, נתונה לשיקול-דעתה של כל אחת משתי הערכאות בהתאם לנסיבותיו של המקרה הנדון לפניה.
אחד השיקולים שיכולים להטות את הכף לכיוון קבלת הכרעה, לעומת הימנעות מקיום דיון והמתנה להחלטת הערכאה האחרת, הוא השלב בו מצוי ההליך בערכאה האחרת לעומת השלב בו מצוי ההליך לפני אותה ערכאה שנדרשת להפעיל את שיקול-דעתה זה.

נדגיש כי יש לבחון את השאלה האם אכן סוגיית הרכוש {לדוגמה} נכרכה בתביעת הגירושין והאם זו מקנה סמכות בלעדית לבית-הדין הרבני?

נבהיר כי הבחינה צריכה להיעשות בהתייחס לאותה תביעה שהוגשה לבית-הדין לראשונה עוד בטרם הגשת התביעה המתוקנת, במידה וזו הוגשה, שאם לא נאמר כן הרי שהגשת תביעה מתוקנת לבית-הדין הרבני, גם לאחר הגשת תביעה רכושית לבית-משפט לענייני משפחה, תאיין תמיד את סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לדון בסוגיית הרכוש.

תוצאה כאמור היא בלתי-רצויה, שכן תמיד יוכל בן זוג לסכל את סמכות בית-המשפט לענייני משפחה גם במקרה ותביעתו, בטרם תיקונה, לא כרכה את סוגיית הרכוש או שהכריכה שנעשתה בגדריה לא היתה כדין, התביעה לא היתה כנה וכך גם הכריכה.


2. נטל ההוכחה

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 33931-03-10 {מ.ל. נ' ח.נ., תק-מש 2010(4), 406, 409 (2010) קבע בית-המשפט כי נטל ההוכחה לשלילת סמכות בית-המשפט לדון בתביעה, מוטל, במקרה שלנו, על הבעל, בהיותו זה המבקש מניעת קיום דיון בבית-משפט ועליו להוכיח כי תביעתו לבית-הדין הרבני כרכה מפורשות את סוגיית הרכוש והיא עומדת באותם תנאים שהציבה הפסיקה, קרי, כנות התביעה; כנות הכריכה וכריכה כדין.

במקרה דנן, לא עלה בידי הבעל להרים את נטל ההוכחה ועל כן נקבע כי לבית-המשפט הסמכות לדון בענייני הרכוש {לעניין נטל ההוכחה ראה גם רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא(1), 518 (1987)}.


3. תום-לב דיוני

3.1 כללי

אכן, לפי גישה מקובלת בפסיקה, הבסיס למבחני הכריכה הוא עיקרון תום-הלב הדיוני {הסקירה להלן נלקחה מתוך בג"צ 58/08 פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה, תק-על 2010(1), 992, 1001 (2010); ראה גם בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221, 236 (1994); ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2), 736, 742 (1984); בג"צ 5918/07 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2009(2), 4791 (2009)}.

עיקרון תום-הלב הפך במרוצת השנים לעיקרון-על המתפרס על פני שטחים נרחבים של המשפט הישראלי. אחד מן התחומים שבהם השפיע עיקרון תום-הלב על הדין המהותי הוא סדר הדין האזרחי {על עיקרון תום-הלב הדיוני ראה, בין השאר, משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה ומעשה, 38-29, מהדורה 15, 2007}.
על-פי החובה לנהוג ב"תום-לב דיוני", על בעל דין להפעיל את זכויותיו הדיוניות בדרך מקובלת ובתום-לב בהתחשב במערכת היחסים שבין צדדים יריבים במסגרת התדיינות משפטית.

השימוש בעיקרון תום-הלב הדיוני הוכר לראשונה ב- בר"ע 305/80 {שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3), 449 (1981)}, ומאז נעשה בו שימוש במקרים נוספים, חריגים.

החלתו של עיקרון תום-הלב בתחום סדר הדין האזרחי נעשית תוך התחשבות בהיבטים הייחודיים של מסגרת דיון זו. החשיבות הרבה של הוודאות והיעילות הדיונית, שאותם מנסים לקדם בעזרת כללי סדר הדין, ומערכת היחסים המורכבת בין בעלי הדין בהליכים משפטיים, מוליכים אל המסקנה כי השימוש בעיקרון תום-הלב, שמטבעו הוא עיקרון גמיש המיושם על-ידי בית-המשפט תוך הפעלת שיקול-דעת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה, צריך להיעשות בזהירות, ובאותם מקרים שבהם חוסר תום-הלב גובר על הצורך לשמור על נוקשות הכללים.

עיקרון תום-הלב הדיוני חל על כלל ההליכים המשפטיים ובכלל זה ההליכים בבית-הדין הרבני וההליכים בבית-המשפט לענייני משפחה. אולם, עצם קיומה של חובה לנהוג בתום-לב דיוני בשתי הערכאות, אין משמעה כי תוכנה של החובה זהה בשני המקרים.

השימוש בעיקרון תום-הלב במישור הדיוני נעשה בכל מקרה על-פי נסיבותיו ובהתאם לאופי ומהות ההליך שבו מדובר. במילים אחרות, כשמדובר בשני הליכים השונים זה מזה באופן מהותי, חובת תום-הלב הדיוני עשויה ללבוש, פעמים רבות, צורה שונה בכל אחד מן ההליכים; ואילו כשמדובר בהליכים הדומים זה לזה, יש להניח כי גם חובת תום-הלב תלבש אופי דומה בשני ההליכים.

בהתאם לכך, יש לבחון אם אופיו של ההליך בערכאות האזרחיות דומה במהותו להליכים בבית-הדין הרבני שביחס אליהם פותחו מבחני הכריכה, ותשובה זו תשליך על גדרה והיקפה של חובת תום-הלב בבית-המשפט לענייני משפחה.

לאחרונה, ייחס בית-משפט משקל משמעותי לקשר המהותי בין ההליכים בבית-הדין הרבני לבין ההליכים בבית-המשפט לענייני משפחה ביחס לקביעת אופיה של חובת תום-הלב הדיוני ולקשר בין חובה זו לבין מבחני הכריכה.

אחת השאלות העיקריות שהתעוררו בפסק-הדין נגעה לתוכנה של חובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בבית-המשפט לענייני משפחה. כב' השופטת ד' בייניש סקרה את עקרונות השימוש בחובת תום-הלב במישור הדיוני וקבעה לאורם כי "אין לאפשר ניצול לרעה של הליך הבקשה ליישוב סכסוך רק כדי להשיג יתרון טקטי במסגרת 'מירוץ הסמכויות'."

כב' השופטת ד' בייניש בחנה את היחס בין מבחני הכריכה לחובת תום-הלב הדיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך וקבעה כי "חובת תום-הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך דומה בתכליתה ובחלק ממאפייניה לדרישת הפסיקה לפיה על תביעת גירושין ועל הכריכה בה להיעשות בכנות לשם תפיסת סמכות-שיפוט במסגרת 'מירוץ הסמכויות'."

יחד עם זאת, קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי דמיון זה רלוונטי רק לשני מבחני העזר הראשונים - כנות תביעת הגירושין וכנות הכריכה - ואילו לגבי מבחן העזר השלישי - הכריכה כדין – נקבע כי אין להקיש ממנו לגבי חובת תום-הלב בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך.

עמדתה של כב' השופטת ד' בייניש התבססה על הזיקה בין החששות הקיימים בשני ההליכים מפני פתיחת הליך סרק שנועד אך ורק להקנות סמכות לאחת הערכאות. עוד נקבע כי אין בעמדה שהובעה בפסק-הדין לגבי חובת תום-הלב בהקשר של הגשת בקשה ליישוב סכסוך כדי לקבוע מסמרות לגבי היקפה ותכנה של חובת תום-הלב הדיוני לעניין הליכים אחרים בבית-המשפט לענייני משפחה.

בענייננו מתעורר הצורך להידרש לשאלת היקפה ותוכנה של חובת תום-הלב הדיוני בהליכים "רגילים" הנפתחים בבית-המשפט לענייני משפחה, והקשר בין חובה זו לבין מבחני הכריכה.

בחינת אופיים של ההליכים "הרגילים" הנפתחים בבית-המשפט לענייני משפחה מעלה כי קיים שוני מהותי בינם לבין ההליכים הנפתחים בבית-הדין הרבני מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, ואין מקום להחיל את מבחני הכריכה על הליכים אלה.

הנחת המוצא בפסיקה היא שהסמכות המקורית לדון בעניינים הכרוכים שייכת לערכאות האזרחיות ואילו הקניית הסמכות באמצעות הכריכה היא החריג.

היעדרם של מבחני הכנות הייחודיים לסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, מן ההליכים שנפתחים בבתי-המשפט, נובע מייחודיותו של מעשה הכריכה. בניגוד למרבית הסמכויות המסורות לערכאות השיפוטיות, כגון הסמכות לדון בתביעת גירושין המסורה לבית-הדין הרבני והסמכות לדון בחלוקת הרכוש המסורה לבית-המשפט לענייני משפחה, הסמכות בעניינים "הנכרכים" בתביעת הגירושין אינה מסורה לבית-הדין הרבני אלא בכפוף לכריכתם בתביעה אחרת - תביעת הגירושין.

כלומר, הדין יוצא מנקודת הנחה שללא תביעת הגירושין המקום המתאים לדון בעניינים אלה הוא הערכאות האזרחיות. על רקע זה, ולאור החשש {שיש לו על מה לסמוך} מפני פתיחת הליכים שבהם תביעת הגירושין מהווה אך ורק כיסוי לתביעות ה"נכרכות", מובנת יצירתו של המבחן הייחודי לבחינת הסמכות המוקנית לבית-הדין הרבני מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.

לעומת זאת, כשם שלא קיים מבחן מקביל לבחינת כנותה של תביעת גירושין המוגשת ללא כריכה לבית-הדין הרבני, כך גם אין מקום להחלת מבחן דומה לגבי תביעות הנמצאות במסגרת סמכותן "המקורית" של הערכאות האזרחיות. לפיכך, אין מקום לגישה כי צריכה להיות חפיפה מוחלטת בהחלת "מבחני כנות" בערכאות השונות.

הגם שאין מקום, כאמור, לקיומו של מבחן מקביל למבחן "כנות הכריכה" לגבי הליכים הנפתחים בבית-המשפט לענייני משפחה, אנו סבורים כי במקרים חריגים ניתן לסייג את מבחן הזמן בדרישה לקיומו של תום-לב במישור הדיוני.

משמעות הדבר היא שהסמכות לדון בתביעה עשויה להימסר במקרים אלה לבית-הדין הרבני חרף קיומה של תביעה קודמת בזמן בבית-המשפט האזרחי.

אכן, מדובר בסיטואציה רגישה במיוחד, שכאמור מעסיקה את הערכאות השונות מזה עשרות שנים. יתר-על-כן, קיימת חשיבות גדולה לנוקשותם של כללי "מירוץ הסמכויות" אשר נועדו למזער את החיכוך בין הצדדים.

החלתו של עיקרון תום-הלב הדיוני בעניין זה מעוררת חשש כי פרשנותו תשמש כלי להשגת יתרון ב"מירוץ הסמכויות" וכי טענות בעניין זה יועלו בתיקים רבים שלא לצורך. אולם, כל אלה אינם מוליכים למסקנה כי אין לעשות שימוש בעיקרון תום-הלב הדיוני בהקשר הנדון, אלא אך לכך שהפעלתו צריכה להיעשות בזהירות רבה, אולי אף יותר מזו שבה הוא מופעל בהקשרים אחרים.

יודגש, כי אין בכוחו של חוסר תום-לב בכל עניין ועניין הקשור להליכים שבין הצדדים כדי להשפיע על שאלת הקניית הסמכות לאחת מן הערכאות. רק חוסר תום-לב הקשור קשר ישיר והדוק לשאלת "מירוץ הסמכויות" בכלל, ולשאלת מועד פתיחת ההליכים בפרט, עשוי להוביל לסטיה ממבחן הזמן.


3.2 המצאה מאוחרת וחוסר תום-לב דיוני

לא אחת, נשאלת השאלה האם שיהוי בהמצאת כתב התביעה לבעל הדין שכנגד על-ידי בעל הדין התובע, מספר חודשים לאחר הגשתה של התביעה לבית-המשפט, מהווה חוסר תום-לב שיש בו כדי להקים סמכות לבית-הדין הרבני לדון בתביעה.

ייתכנו נסיבות בהן ניתן יהיה לראות בהמצאה מאוחרת של כתב תביעה משום חוסר תום-לב שבגינו תימסר לערכאה האחרת {בעלת הסמכות המקבילה} הסמכות לדון בשאלות שבמחלוקת.

אכן, "מירוץ הסמכויות" מוכרע לפי מבחן הזמן בהתייחס להגשת התביעה ולא להמצאתה לצד האחר. אולם אין משמעות הדבר שבעל דין רשאי תמיד להגיש תביעה שכביכול מקנה לו בכורה ב"מירוץ הסמכויות", ולהסתיר עובדה זו מעיניו של בעל הדין האחר שמבחינתו עודו מצוי בעיצומו של המירוץ ופועל בהתאם לסברה זו.

דווקא במקום שבו קיימת חשיבות לכל פרק זמן להשגת הסמכות, עשוי הקושי שבהמצאה מאוחרת להיות גדול יותר. הסתרה של עובדת הגשת התביעה על-ידי המצאה מאוחרת עלולה לפגוע במטרתו של מבחן הזמן, שנועד להשיג הכרעה מהירה ויעילה בשאלת הסמכות, והיא עשויה לגרום להמשכו של "מירוץ הסמכויות" מעבר לנדרש, על כל המשאבים הכרוכים בכך מבחינת הצדדים והמערכת השיפוטית.

שאלת נפקותו של חוסר תום-הלב, בהמצאה, על "מירוץ הסמכויות" טרם נדונה באופן ישיר בבית-משפט, אולם היא עלתה לדיון מספר פעמים בערכאות המבררות. אף כי בדרך-כלל נקבע שבנסיבות הקונקרטיות שעמדו לדיון לא הוכח קיומו של חוסר תום-לב המצדיק סעד משמעותי, בכל המקרים שבהם נדונה השאלה הוכרה באופן עקרוני האפשרות לראות בהמצאה מאוחרת משום חוסר תום-לב המאפשר את העברת סמכות הדיון לערכאה בעלת הסמכות המקבילה {ראה ת"א 1660/94 (מחוזי ת"א) רגב נ' רגב, פ"מ התשנ"ה(א), 173 (1994); תמ"ש (משפחה ר"ל) 29020/06 ל.א נ' ל.ט, תק-מש 2006(4), 247 (2006); תמ"ש (שלום יר') 3343/97 א. וו. נ' א. א., תק-של 2004(4), 15740 (2004)}.

יש לציין כי אין דומה סעד של הקניית סמכות הדיון לערכאה האחרת לסעד שבו נדחית תביעה עקב חוסר תום-לב דיוני, שכן בעוד שבמקרה הראשון התביעה מתבררת לגופה בערכאה אחרת הרי שבמקרה השני נשללת מכל וכול זכות הגישה לערכאות של בעל הדין.

הפגיעה המתונה יותר בצד שנהג בחוסר תום-לב דיוני, הכרוכה בהעברת הסמכות לערכאה המקבילה, מקלה על ההכרה באפשרות העקרונית של בית-המשפט לנקוט בדרך זו בנסיבות המתאימות.

עמדה ברוח זו עולה מפסק-הדין שניתן ב- בע"מ 1358/06 {פלוני נ' פלונית, טרם פורסם (30.4.06)}, שבו נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, שקבע כי אין לדחות תביעה על-הסף בגין המצאה מאוחרת שלא בתום-לב.

באותו מקרה הגישה האישה תביעה למזונות ולמדור בבית-המשפט לענייני משפחה והמציאה את כתב התביעה לבעלה כחודשיים לאחר מכן, שלושה ימים לאחר שהבעל הגיש לבית-הדין הרבני תביעת גירושין שבה כרך את עניין המזונות ופירוק השיתוף.

בפסק-הדין ציינה כב' השופטת ע' ארבל כי אכן התנהלותה של המשיבה באי-מסירת כתבי בי-הדין למשיב במועד, אומרת דרשני. ואולם, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, אפשר היה למצוא דרך מאוזנת יותר להעמיד את המשיבה על חומרת מעשיה, שכן במצב דברים זה, כפי שקבע בית-המשפט, משמעות דחיית התובענות על-הסף היא יצירת מעשה בית-דין שעל בית-הדין הרבני לכבד וכפועל יוצא מכך תביעתה בעניין מזונות לא תידון.

מדברים אלה עולה, כי אף שלא היה מקום לדחות בנסיבות המקרה את התובענות על-הסף, הרי שלפני בית-המשפט עמדה האפשרות לנקוט באמצעים חריפים פחות ומידתיים יותר, ובכלל זה האפשרות להעביר את הדיון לבית-הדין הרבני.

פסק-הדין עסק באפשרות שבית-המשפט לענייני משפחה יקבע סעד בגין חוסר תום-לב דיוני בהליכים שלפניו, אולם ככל שהסעד נוגע לשאלת הסמכות, אין מניעה כי הקביעה תיעשה גם על-ידי הערכאה המקבילה, במסגרת בחינת שאלת הסמכות.

שלילת נפקותו של מבחן הזמן בגין חוסר תום-לב, המתבטא בהמצאה מאוחרת, צריכה שיעשה במשורה, במקרים חריגים שבהם חוסר תום-הלב הוא מהותי במידה המצדיקה לחרוג מן הכללים הרגילים של הקניית הסמכות.

בחינת תום-הלב של הצד שהמציא את כתב התביעה באיחור צריכה לכלול, בין השאר, את זמן העיכוב בהמצאה, את הסיבה לאיחור בהמצאה, את מצב ההליכים בין הצדדים ואת הפגיעה שנגרמה לצד השני להליך עקב העיכוב בהמצאה. שקלולם של גורמים אלה, ואיזונם עם הצורך לתחום את החריג למבחן הזמן הרגיל, הם שיקבעו את התוצאה בנסיבותיו של כל מקרה.

ב- בג"צ 58/08 {פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה, תק-על 2010(1), 992, 1001 (2010)} קבע כב' השופט א' ריבלין, בדחותו את העתירה, כי בחינת הנסיבות במקרה דנן מעלה כי, בסופו של יום, אף שמדובר במקרה גבולי אין להתערב בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול שסבר כי היה בהתנהלותה של העותרת, בכל הנוגע להמצאת התביעה למשיב 3, חוסר תום-לב דיוני.

אכן, אין מדובר בענייננו במקרה מובהק שבו חוסר תום-הלב הוא כה משמעותי עד כי אין ספק שמבחן הזמן ייסוג בפניו. אולם, חוסר תום-לב יש כאן. כתב התביעה הומצא למשיב 3 כארבעה וחצי חודשים לאחר הגשתו לבית-המשפט לענייני משפחה.

המצאה זו לא באה אלא לאחר שהמשיב 3 המציא לעותרת את תביעתו שלו לבית-הדין הרבני וכשמועד הדיון בבית-הדין הרבני האיזורי התקרב לכדי שישה ימים. עיכוב משמעותי זה בהמצאת התביעה הוביל למעשה לכך שגלגלי ההליך בבית-הדין הרבני הוסיפו לנוע.

אין טענה כי העיכוב בהגשת התביעה נבע מטעות או תקלה, היה זה מעשה של בחירה חופשית מודעת ומכוונת. העותרת מסבירה כי העיכוב בא על רקע הליך גישור שהתקיים בין הצדדים ושבמהלכו היא העדיפה לפעול נגד המשיב 3 "בכל דרך משפטית".

אולם היא הנותנת, או למצער המרמזת, לגבי האפשרות שהגשת התביעה לבית-המשפט לענייני משפחה נועדה באותו שלב אך ורק כדי לקבוע עובדות לגבי "מירוץ הסמכויות" - כאשר בה בעת אין העותרת מיידעת על כך את המשיב 3, ובכך יוצרת מצג לא מדוייק לגבי המצב המשפטי והדיוני השורר ביניהם.

ואכן, המשיב 3 מצידו פתח בהליך בבית-הדין הרבני האיזורי, כתב התביעה הומצא לעותרת, ונקבע דיון לפני בית-הדין - כאשר רק ימים ספורים קודם לכן "נחשפו הקלפים" והתברר שהמהלך בבית-הדין הוא כולו "וירטואלי" לפי מבחן הזמן.

יצויין כי הנימוק שהעלתה העותרת בדבר חוסר רצונה לנקוט בהליך משפטי כלשהו נגד המשיב 3 בתקופת הביניים אינו מדוייק, ככל הנראה, שכן המשיב 3 צירף לתשובתו לעתירה החלטה של רשם בית-המשפט לענייני משפחה מיום 4.4.05 - היום שבו הומצא כתב התביעה למשיב 3 - החלטה שלפיה נדחתה בקשת העותרת להטיל על נכסיו של המשיב 3 עיקול זמני.

מכאן ניתן להבין שההליך בבית-המשפט לענייני משפחה לא היה "רדום" מבחינתה של העותרת וממילא קשה לקבל את הנימוק שהציגה לעניין העיכוב בהמצאה.

אכן, כאמור, המקרה הוא מקרה הגבול המקשה על הקביעה כי התנהגות העותרת מהווה חוסר תום-לב שיש בו כדי להשפיע על תוצאותיו של מירוץ הסמכויות לפי מבחן הזמן.

אולם, מדובר כאמור במקרה שבו קיים חוסר תום-לב והספק נוגע רק לעוצמתו של זה. בענייננו כבר הוכרעה השאלה על-ידי בית-הדין הרבני, ובית-הדין כבר דן והחל במלאכת ההכרעה - כפי שהודע לנו - בעצם חלוקת הרכוש בין הצדדים.

יש לזכור כי ההליכים בין בני הזוג מתנהלים מזה שנים ארוכות וקבלת העתירה והעברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה על מנת שידון במחלוקת מראשיתה צפויה להאריכם לתקופה ארוכה נוספת.

לפיכך, לאור הצטברות הנתונים הנזכרים, עיון בתיק כולו והזהירות שבה נוקט בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בהתערבות בפסקי-דין של בית-הדין הרבני, בית-המשפט לא ראה עילה מספקת לשנות מן התוצאה הנובעת ממסקנתו של בית-הדין הרבני כי הגשת התביעה המוקדמת על-ידי העותרת לא איינה את סמכותו לברר את ההליך שלפניו.


4. תביעת גירושין כנה

כנות תביעת הגירושין נבחנת על-פי מבחן אובייקטיבי, חיצוני המתחשב, הן במניעה של בעל הדין והן בנסיבות המקרה. ההכרעה בשאלת הכנות היא על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה, האם הוא מבקש אך לסכל פניה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך {בג"צ 3754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625 (2002)}.

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 33931-03-10 {מ.ל. נ' ח.נ., תק-מש 2010(4), 406, 409 (2010)} קבע בית-המשפט כי למקרא תביעת הגירושין לפני תיקונה עולה, כי עיקר מבוקשו של הבעל הוא להשכין שלום-בית.

הדיבור "גירושין" הועלה כעתירה חלופית בלבד והעתירה לשלום-בית הוצבה במסגרת אותה תביעה כסעד ראשון במעלה, עם הדגש מתחת ל"שלום-בית", כאשר הסעד החלופי הבא לאחריו הוא "הכרזה על האישה כמורדת" ורק לאחר מכן מופיע הסעד של "גירושין".

ראוי לציין, כי סעדים אלה הועלו אחד אחר השני, כאשר ביניהם חוצץ קו נטוי, ללמדך כי עסקינן בסעדים חלופיים.

סעדים אלה צויינו ליד הכותרת "נושא התביעה" כאשר מתחת לכותרת "מהות התביעה" מפנה הבעל לדף נפרד שנערך בכתב ידו, כאשר שם הוא מתאר את מערכת היחסים העכורה שבינו לבין אישתו ומבקש מבית-הדין: "אני מבקש מבית-הדין הרבני לנסות ולגשר בינינו ולהקרין שלום-בית, למרות המצב שהבית שלנו נמצא".

מנוסח התביעה האמורה עולה, כי עסקינן בתביעה חלופית לגירושין, כאשר התביעה העיקרית היא לשלום-בית.

יש לזכור, כי במקרה דנן, במסגרת דיון שנתקיים, בגדרי בקשה לצו הגנה שהגישה האישה כנגד הבעל, אישר הבעל, כי תביעתו לבית-הדין הרבני היתה לשלום-בית, ורק לחילופין לגירושין.

אומנם, ניתן לתבוע שלום-בית ולחילופין גירושין, ואין מניעה לעשות זאת במסגרת תביעה המוגשת לבית-הדין הרבני, אולם יש לבחון מהו העיקר ומהו הטפל מבין שני הסעדים החלופיים.

במקרה ותביעת שלום-הבית היא העיקר, הרי שלא ניתן לכרוך את סוגיית הרכוש או מזונות האישה לתביעה זו {ראה גם ע"א 279/68 זילברפניג נ' זילברפניג, פ"ד כב(2), 953 (1968)}.

ב- תמ"ש (משפחה קר') 5041/12 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2009(1), 407, 408 (2009)} נדונה שאלת כנותה של תביעת הגירושין. בית-המשפט קבע כי לאור הפירוט בכתב התביעה לגירושין ולאור העילות הנטענות ולאור הצהרות הצדדים מהלך הדיון שנערך בפני בית-הדין הרבני, הינו סבור כי תביעת הגירושין אשר הוגשה הנה כנה. ובמה דברים אמורים.

כתב התביעה לגירושין מפרט בהרחבה את עילות הגירושין; בין היתר מדובר בעזיבת הבית, מריבות, ואמירות קשות, אשר חלקן אף אושררו על-ידי האישה בפרוטוקול הדיון אשר נערך בפני בית-הדין הרבני.

העובדה כי עובר להגשת התביעה נערכו ניסיונות פיוס, אינה גורעת מכנות התביעה. לא זו אף זו, מהלך הדיון הסכים הבעל להוכיח טענותיו אף באמצעות פוליגרף, על-אף היעדר קבילות הראיה ברגיל; גם טענת האישה לאלימות, מאידך, מלמדת על כנות התביעה לגירושין ולו מפאת העובדה כי שני הצדדים אינם יכולים לדור יחד.

בתיק מס' 5815-24-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2007(2), 1, 3 (2007)} נדונה השאלה האם תביעת הגירושין הינה כנה.

בית-הדין הרבני קבע כי בדיון שהיה ביום 30.01.07 הצדדים אישרו שמזה כשנה אין חיי אישות ביניהם. הבעל האשים את אשתו שהיא נעדרת הרבה מהבית, ומזניחה את המשפחה, גם האישה ציינה בתביעתה למזונות לבית-המשפט, שהחליטה להתגרש. כל הדברים הללו מוכיחים שתביעת הגירושין כנה.

זאת ועוד. אף-על-פי שבית-הדין הרבני עדיין לא פסק בתביעת הגירושין אין בכך פגם כדי להוכיח שהתביעה כנה די בעילה לגירושין לכאורה שתהא נכונה לזמן הגשת התביעה, ואין צורך בפסיקה המקבלת את התביעה.
נדגיש כי גם משלא קמה עילה הלכתית לגירושין, אולם משמוגשת תביעת גירושין מתוך כוונה להתגרש, כי הקיץ הקץ על נישואי הצדדים, אין לראות בתביעה זו תביעה שאינה כנה {ראה רע"א 9357/96 ה"ר נ' ה"ר, פ"ד נא(2), 618, 629 (1997); ע"א 198/82 דותן נ' דותן, פ"ד לח(1), 1, 13 (1983)}.

בנוסף ולמרות שהבעל פתח תביעה לשלום-בית ורק לחילופין גירושין, וגם עתה הם עושים ניסיון לשלום-בית, אין זה עומד בסתירה לתביעת הגירושין. מכיוון שפירוק נישואין כרוך בסבל לבני הזוג ובפרט לילדים, לכן יש כל הזמן לבדוק בטרם עושים את הצעד הגורלי של פירוק המשפחה, אם יש סיכוי לאחות הקרע ולמנוע זאת.

המדד לכנות תביעת הגירושין היא בזמן הגשת התביעה, שאז נקנית הסמכות. למרות שלאחר הגשת התביעה עשויים לחול כל מיני התפתחויות. כפי שהתברר, בית-הדין הרבני סבור היה כי לאור טענות הצדדים בדיון, התביעה בזמן שהוגשה - היתה כנה. לאור כל האמור, אין כל סתירה בין כנות התביעה לגירושין ולניסיון לשלום-בית.


5. כנות הכריכה

ב- תמ"ש (משפחה קר') 5041/12 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2009(1), 407, 409 (2009)} קבע בית-המשפט כי מעיון בבכתב התביעה לגירושין יעלה, כי כתב התביעה מפרט עילות רבות לפטור הנטען ממזונות הן טענות התנהגותיות לפטור {של מרידה ועזיבה} והן טענות אובייקטיביות, של הכנסות האישה {מעשי ידיה}.
אשר לנושא הרכוש, מביא כתב התביעה טעמים ראויים לחלוקה המוצעת, ובעיקרם משך הנישואין הקצר בצורה יוצאת דופן.

הבעל אינו מסתיר קיומן של זכויות כאלו או אחרות {לרבות סוציאליות}, אלא טוען כי אין לחלקן לאור הזמן הקצר; טענה זו לא מהווה סטיה מהוראות חוק יחסי ממון באופן כזה שיצדיק אי-ראיית הכריכה ככנה.

ויובהר כי אין מדובר ב"כריכה כוללנית המעידה על חוסר תום-לב", כפי שעלה ב- בג"צ 5747/03 {פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5), 776 (2004)} או ב- בג"צ 8754/00 {רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625 (2002)}.

במסגרת שיקולי בית-המשפט, היקף הזכויות הנטען הינו רלבנטי; כמשך שנות הנישואין, היקף הפירוט; לא הרי בני זוג הנשואים עשרות שנים, בהם נדרוש דקדוק בכל תג ותו ברכוש, כבני זוג הנשואים זמן קצר; חוק יחסי ממון מתייחס מפורשות למשך הצבירה, ולפרק הנישואין.

בשוויי לנגד עיני בית-המשפט את זכויות התובעת, הינו סבור כי לאור משך נישואי הצדדים, דווקא בית-הדין הרבני ייתן דעתו למשמעויות קוצר הנישואין מחד גיסא, ו"נזקם" {או הנזק בהתרתם}.

מאידך גיסא; דווקא בית-הדין הרבני ישקול פרמטרים, אשר מטבע הדברים ייחודיים הם ערכאה הדתית, ולא לבית-משפט לענייני משפחה.

לא זו אף זו – אי-הכחשת הסמכות בכתב ההגנה אשר הוגש מטעם האישה לבית-הדין הרבני, מדבר בעד עצמו; כללי העלאת נושא הסמכות בהזדמנות הראשונה, חלות בשתי הערכאות.
בית-המשפט בהחלטתו כאמור שקל גם את פרק הזמן אשר חלף, מאז הגשת תביעת הגירושין ועד הגשת התביעה לבית-המשפט לענייני משפחה. אין המדובר בהפרש של ימים. על-אף העובדה כי הצדדים נפרדו עוד לפני הגשת תביעת הגירושין, הוגשו כתבי הטענות לבית-המשפט רק למעלה מחודשיים לאחר מכן, ולמעלה מחודשיים לאחר קיומו של הליך בבית-הדין הרבני.

לפיכך, קבע בית-המשפט כי אין מדובר ב"מחטף" שבוצע, על מנת לפגוע בזכויות, אלא הליך שנוהל, תוך מתן סיפק בידי אישה לכלכל צעדיה.


בתיק מס' 3275-24-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2008(2), 107, 109 (2008)} עסק בית-הדין הרבני בכנות הכריכה של התביעה הרכושית לפירוק שיתוף.

בית-הדין הרבני קבע כי ככלל, במישור העקרוני, כריכה מאוחרת היא כריכה כנה, ואין בה דופי. כידוע, נושא הכריכה איננו דורש אקט פורמאלי, וניתן לעשותו גם במהלך ההתדיינות עצמה, ואף בדרך של "כריכה מכללא".

על-פי תקנה ל"ב לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, בעל דין זכאי להעלות תביעת-אגב ותביעת-נגד במהלך הדיון, ודי לה שהיא נרשמה בפרוטוקול {אלא-אם-כן הורה בית-הדין הרבני אחרת}.

קל וחומר כאשר הכריכה נעשית באמצעות בקשה מסודרת בכתב לבית-הדין הרבני. הגשת בקשה זו בזמן מאוחר יותר מתביעת הגירושין העיקרית שכבר הוגשה, לא גרעה מכריכה מכללא או כריכה מפורשת שנעשית בעל-פה במהלך הדיון. דבר זה הוא נוהג שגרתי בסדרי הדין של בית-הדין הרבני. הדבר בא לידי ביטוי במספר פסקי-דין.

רואים אם כן בצורה מפורשת כי כריכה יכולה להיות גם מאוחרת להגשת כתב התביעה לגירושין.

השאלה הניצבת עתה היא, עד כמה יכולה להיות הכריכה מאוחרת לתביעת הגירושין. במקרה דנן, ביקש הבעל לכרוך את תביעתו לפירוק השיתוף לאחר שבית-הדין פסק כי האישה חייבת לקבל גט. האם גם בשלב זה זכאי הבעל לכרוך את תביעתו הרכושית בגירושין?

לאחר העיון נראה לבית-הדין הרבני שיש להשיב על שאלה זו בחיוב. ובמה דברים אמורים.

פסק-דין לגירושין, כשלעצמו, אינו מסיים את הליך הגירושין. עדיין יש צורך בביצוע הגט. אדם שייפסקו נגדו גירושין ולא ישתף פעולה עם בית-הדין הרבני, יהא צורך בנקיטת הליכים מהליכים שונים על-מנת לאלצו לתת את הגט.

ביצוע הגט אינו נעשה על-ידי לשכת ההוצאה לפועל, כמקובל לגבי הליכים משפטיים אחרים - גם אלו שבסמכות בית-הדין הרבני. יסוד מוסד הוא כי הגט מבוצע בפיקוח בית-הדין הרבני.

יתירה מזו, אף אם ניתן הגט בבית-הדין הרבני, טרם הסתיים ההליך. יש צורך בפסק-דין משלים, הוא "מעשה בית-הדין", שבו פוסק בית-הדין הרבני אם הגט אכן ניתן כדמו"י, ומפרט את ההגבלות לגבי נישואי בני הזוג בעתיד. כל עוד לא ניתן הגט ולא נחתם מעשה בית-הדין, ממשיך הליך הגירושין להיות תלוי ועומד.

הליכי הגירושין בדין העברי אינם מסתיימים בפסק-הדין בו בית-הדין הרבני מורה - אם בהסכמה ואם שלא בהסכמה - על ביצוע הגירושין. ההליך מסתיים רק במתן הגט בפועל ובכתיבת מעשה בית-דין בו נאמר שהגט נמסר כדת משה וישראל תוך ציון היתרם של בני הזוג לעלמא, אם באופן מלא ואם תוך ציון הגבלות.

בני זוג נשואים הינם בחזקת איסור להינשא לבני זוג אחרים, כל עוד לא קבע בית-דין רבני מוסמך כי הם מותרים לעלמא, ולמי הם מותרים. אין די בעצם מתן הגט, אלא יש צורך אף במעשה בית-דין אשר משמש כפסק-דין משלים לפסק-הדין הראשון בו הורה בית-הדין הרבני על ביצוע הגירושין.

ראוי לציין כי אף שיקולי יעילות מחייבים כי במקרה זה בית-הדין הרבני יעסוק בפירוק השיתוף בדירת הצדדים. יש בכך כדי להביא אותם לכלל סיום פרשה זו, לטובתם. בית-הדין הרבני כבר פסק כי האישה חייבת לקבל גט, אך עדיין יש קושי לגבי אפשרות ביצוע הגט.

בני הזוג גרים עדיין באותו בית, דבר שמונע את ביצוע הגט. לאחרונה הוציא בית-הדין הרבני החלטה לפיה, בנסיבות עניין זה, על האישה לעזוב את הבית סמוך למועד הגט. עקב כך ביצוע הגט נדחה בחודשים האחרונים. יש הגיון כי בית-הדין הרבני יבצע את סידור הגט בד-בבד עם פירוק השיתוף בבית או בסמוך אליו שהרי ככלל אין בני זוג גרושים רשאים להתגורר בבית אחד.

לסיכום נקבע כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעה לפירוק שיתוף בבית ובמטלטלין ולאחר פירוק השיתוף יתבצע הגט וככל שיישארו עדיין מחלוקות רכושיות לגבי איזון המשאבים בשאר הרכוש, יידון העניין בבית-המשפט לענייני משפחה.

בתיק מס' 5815-24-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2007(2), 1, 3 (2007)} קבע בית-הדין הרבני כי מרכז הכובד ב"מבחן המשולש" הנה בשאלת כנותה של תביעת הגירושין. ככל שהקביעה כי תביעת הגירושין כנה חזקה יותר, כן יפחת הצורך בבדיקת כנות הכריכה {ראה גם רע"א 275/87 פלד נ פלד, פ"ד מא(4), 518 (1987)}.

ב- בע"מ 7593/06 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2006(4), 786, 788 (2006)} לא מצא בית-המשפט להידרש לטענות המבקשת ביחס לכנות הכריכה. המדובר בממצאי עובדה שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, כל שכן בגלגול ערעורי שלישי וזאת מה גם שהיה מקום לערער לבית-הדין הרבני הגדול.

ב- בש"א (משפחה יר') 52864/06 {נ' א' נ' מ' א', תק-מש 2006(3), 635, 638 (2006)} קבע בית-המשפט כי כנות הכריכה הינה שאלה עובדתית, אשר תוכרע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. הכנות נבחנת על-פי מבחן אובייקטיבי-חיצוני, המבוסס על מכלול החומר המונח בפני בית-המשפט, לרבות נוסח כתב תביעת הגירושין וחקירת בעלי הדין בפניו.

במקרה דנן קבע בית-המשפט כי היות והפירוט המצוי כולל את נכסיהם העיקריים של בני הזוג {שלוש דירות}, הוא אינו סבור, כי אי-הפירוט המלא יש בו כדי להצביע על פגיעה מהותית בתום-ליבו של המבקש, הפוגמת בכנות בכריכה. החסר יוכל לבוא על תיקונו של כתב טענותיו במהלך הדיון בפני בית-הדין הרבני.

בפסיקה חלוקות הדעות באשר לשאלה האם היעדר פירוט מלא וממצה של כל הרכוש של הצדדים מעיד על חוסר כנות הכריכה.

כך לדוגמה, יש הסבורים, כי אי-פירוט כאמור, אין בו בהכרח כדי לשלול את כנות הכריכה שכן "פירוט כאמור יכול ויידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא" {רע"א 397/87 בבלי נ' בבלי, תק-על 89(3), 1049, 1050 (1989); ע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פ"ד לג(1), 693, 696 (1979); ע"א 1327/90 שיבת נ' שיבת, פ"ד מה(3), 878, 879 (1991); ע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג, פ"ד מט(5), 171, 174 (1996); בג"צ 772/00 זקס נ' בית-הדין הרבני האיזורי בפתח תקוה, פ"ד נה(2), 49, 54 (2000)}.

מנגד, יש הסבורים, כי היעדר פירוט מלא וממצה, בכוחו להצביע על חוסר תום-לב היורד לשורש כנות הכריכה של ענייני הרכוש {ע"א 423/79 צברי נ' צברי, פ"ד לה(4), 242 (1991); ע"א 174/83 סוחר נ' סוחר, פ"ד לח(2), 77, 81 (1984)}.

ב- בג"צ 5747/03 {פלוני נ' פלונית ואח', פ"ד נח(5), 776 (2004)} נדרשה כב' השופטת דורית בייניש ליישוב מחלוקת זו בקובעה כי:

"בחינה מעמיקה של פסקי-הדין האמורים מלמדת כי הסתירה עליה הצביעו באי-כוח הצדדים בטיעוניהם הינה לכאורית בלבד. כידוע, שאלת כנות הכריכה היא שאלה עובדתית במהותה הנבחנת על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה, והיא קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום-לב. 'ההכרעה בשאלת כנות הכריכה תיעשה על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה, תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה - האם הוא מבקש אך לסכל פניה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך' (דברי כב' השופט אנגלרד ב- בג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו(2), 625, 669 (2002)). בהתחשב בכך, היעדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים בתביעת הגירושין ושאלת ההשפעה של מחדל זה על כנות הכריכה, מחייבים בחינה מהותית בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו האינדיבידואליות. במקרים מתאימים, עשוי היעדר פירוט כאמור להעיד על חוסר תום-לב בכריכת ענייני הרכוש. כך למשל, כאשר התובע כרך בתביעת הגירושין את פרטי הרכוש שבמחלוקת - כולם או מרביתם; בנסיבות כאלה, היעדר הפירוט הגורף של הנכסים בכתב התביעה אינו מניח תשתית עובדתית מספקת לצורך הכרעה יעילה בסכסוך הרכושי, והדבר עשוי להעיד כי הכריכה אינה אמיתית ותמת-לב, וכי תכליתה העיקרית היתה לחסום את דרכו של בעל הדין האחר לבית-המשפט לענייני משפחה. כך גם כאשר הימנעות התובע מפירוט נכסים מסויימים בכתב התביעה נובעת ממניעים שאינם כשרים, כגון - הברחתם של הנכסים מבן הזוג האחר בניסיון להעלימם מגדר הרכוש המועמד לחלוקה. בנסיבות אלה, אי-פירוט הנכסים בכתב-התביעה הוא חסר תום-לב, ומעיד כי כריכת הרכוש לא נועדה להביא ליישוב אמיתי ויעיל של המחלוקת בין בני הזוג. מנגד, יתכנו מקרים בהם בהתחשב במכלול נסיבות העניין, היעדר פירוט ממצה של מלוא הנכסים של בני הזוג לא ילמד על פגיעה מהותית בתום-הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה. כך למשל, כאשר התובע נמנע מלפרט בכתב תביעתו חלק קטן בלבד מהרכוש השנוי במחלוקת, והחסר עשוי לבוא על תיקונו במהלך הדיון בפני בית-הדין."


6. הכריכה תהא כדין

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 33931-03-10 {מ.ל. נ' ח.נ., תק-מש 2010(4), 406, 409 (2010)} קבע בית-המשפט כי כריכת ענייני הרכוש לא נעשתה כדין והבעל לא פירט את כלל הרכוש שיש לשני הצדדים, את חשבונות הבנקים השונים, את רכב הג'יפ מסוג טויוטה שנת ייצור 2010 ועוד פרטים בדבר הרכוש שנצבר.

ב- תיק מס' 5815-24-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2007(2), 1, 4 (2007)} קבע בית-הדין הרבני כי בא-כוח הבעל-פירט בכתב התביעה וכן במהלך הדיון את פרטי הרכוש והממון של הצדדים ולכן ישנה גם כריכה כדין.

נכסים אשר לא צויינו במפורש, לא ירכוש בית-הדין הרבני סמכות לדון בהם, ובן הזוג השני יוכל להגיש תביעה לגביהם לבית-המשפט {ראה גם ע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר, פ"ד מד(4), 293 (1990); ע"א 4909/92 דורות נ' דורות, תק-על 95(2), 1473 (1995); בג"צ 2421/93 כהנא נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה, פ"ד מז(5), 550 (1993); בג"צ 772/00 זקס נ' בית-הדין הרבני האיזורי פ"ת, פ"ד נה(2), 49 (2000)}.

יצויין, כי ניסוח סתמי וכוללני אין די בו, והוא ייחשב שלא כדין {ע"א 423/79 צברי נ' צברי, פ"ד לה(4), 242 (1991)}.

ב- בש"א (משפחה יר') 52864/06 {נ' א' נ' מ' א', תק-מש 2006(3), 635, 639 (2006)} קבע בית-המשפט כי כאשר המדובר בכריכת רכוש, על בעל הדין הכורך את הרכוש לתביעת הגירושין, לפרט במפורש את כלל הנכסים בהם מתבקש בית-הדין הרבני להכריע.

במקרה הנדון, מלבד פירוט בעניין דירותיהם של הצדדים, ואזכור קיומן של זכויות פנסיה {לעניין תביעת המזונות של המשיבה}, לא טרח המבקש לפרט בעניין נכסיהם הפיננסיים של בני הזוג, המיטלטלין, והרכבים, כאשר גם בעניין זכויות הפנסיה, לא נתבקש סעד כלשהו.

כאמור לעיל, נכס שלא נכרך מפורשות, בית-הדין הרבני אינו רוכש סמכות לדון בו, כאשר ניסוח סתמי כגון "נכסים פיננסיים", אין די בו.

ודוק, המבקש טען אומנם בדיון שהתקיים, כי יתר הרכוש פורט בתצהירים שהוגשו לבית-הדין הרבני, אולם לא טרח לצרף תצהירים אלו לבקשה. אף טענתו, ולפיה בית-הדין הרבני החל כבר לדון בעניינם של הצדדים, לא נתמכה בראיה כלשהיא {כגון פרוטוקולים של ישיבות בית-הדין הרבני}. היות ונטל ההוכחה בעניין התקיימות תנאי הכריכה רובץ על המבקש, הרי שלא ניתן לומר כי יצא נטל הוכחתו בעניין זה.

לסיום יוער, כי אומנם ראוי ורצוי שההסדר הרכושי בין בני זוג ייעשה על-ידי ערכאה אחת ביחס לכלל הרכוש, כמתחייב מאופיו, ולא בהקשר לכל פריט ופריט בנפרד, וזאת על מנת למנוע פיצול הדיון וטרטור הצדדים בין הערכאות השונות.

זאת ועוד. דיונים בערכאות נפרדות, כל אחת בפריטי רכוש אחרים, ימנעו איזון של כלל הרכוש בעין, ועלולים לגרום למכירת נכסים במקום העברתם, או שינוי רישומם תוך ביצוע קיזוזים שלא בכסף.

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- תמ"ש (ת"א) 13060/06 {3 קטינים נ' ע.א., פורסם באתר האינטרנט "נבו"} לפיהם, "היות שאם אכן סבורה הערכאה שדנה בחלוקת הרכוש בין בני הזוג (ואין צריך לומר כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, חל ומחייב אף את בתי-הדין הרבנים), כי יש לחלק את הנכסים בין הצדדים שלא בחלקים שווים, מכל סיבה שהיא, הנה הדרך לפצות את הצד שנראה להיות מקופח מחֲלוּקַת 'מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה' אינה דווקא בכספים (בין שהמדובר בתשלומים עיתיים, ובין שבתשלומים חד-פעמיים). תיתכן אף תיתכן דרך פיצוי באמצעות חלוקה שאינה שוויונית של נכסי נדל"ן, או של נכסים אחרים המשותפים לבני הזוג (דוגמה לתפיסה משפטית כזו ראה את הפתרונות המונה פרופ' רוזן-צבי בספרו חוק יחסי ממון בין בני זוג, שם הוא סוקר את הפתרונות הנהוגים במערכות משפט אחרות, בעמודים 26-22, 62, 64, 66, 331, 332: א. פיצויים. ב. השבה. ג. תשלומים עיתיים. ד. חלוקה בלתי-שווה של הנכסים המשותפים). אלא שלשם כך נדרש, כי חלוקת כל הרכוש תעשה בפני אותה ערכאה, אשר כתוצאה מהגמישות המתאפשרת לה מהיקף הנכסים בהם היא דנה - תוכל ליתן החלטות מושכלות יותר, ופתרונות הולמים יותר.... ולאמיתו של דבר בל-נישכח! הן זה הרציונל שעמד בבסיס הקמתו של בית-המשפט לענייני משפחה: ככל שניתן, ירוכזו העניינים בהם חלוקות דעותיהם של בני המשפחה, והם יובאו כולם כאחד לדיון בפני אותה ערכאה ואותו מותב."

יחד עם זאת, אין בכך כדי לקבוע, שכאשר צד אחד כורך רכוש מיוחד ספציפי בתביעת הגירושין ואינו כורך רכוש אחר, שקיומו והבעלות עליו שנויים במחלוקת, אין לבן הזוג השני פתחון פה ביחס לרכוש האחר. לאור הנ"ל, קבע בית-המשפט כי כריכת הרכוש, פרט לשלוש הדירות, איננה כדין.


7. הלכה למעשה

7.1 אין לומר כי ניסיונות הגישור שנערכו בין הצדדים לרבות הטיפול המשפחתי וקיום בפועל של חיי אישות לאחר הגשת התביעה, פגמו רטרואקטיבית בכנות התביעה והכריכה

בתיק מס' 10102-21-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2009(4), 1 (2009)} נפסק מפי בית-הדין הרבני:

"לפנינו מחלוקת בעניין סמכותו של בית-הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת גירושין.

ביום י"א כסלו תשס"ז (21.11.07) הגיש הבעל תביעה לגירושין ובה כרך את ענייני מזונות האישה, משמורת הילדים ורכוש הצדדים.

כתב התביעה לגירושין מפורט בצורה ראויה, ועל פניו נראה לכאורה שהוא ערוך כדין ועונה על מבחני הכריכה.
דיון ראשון התקיים בפנינו ביום י"ז אלול תשס"ט (6.9.09), לאחר שמועדים שנקבעו לדיון בתביעה נדחו מספר פעמים, ורובם על-פי בקשת הבעל, בגין הליכי גישור שנערכו בין הצדדים.

הבעל הציג בדיון את תביעתו לגירושין. הוא טען, כי לאישה קשרים רומנטיים עם רופא שאיתו היא עובדת, ולטענתו האישה הודתה בפניו על קשריה אלה אך לא על קיום יחסים. הבעל הגיש שני מכתבי אהבה אשר לטענתו כתבה האישה אל הרופא.

האישה השיבה כי היא מעוניינת בשלום-בית, ודחתה מכל וכל את טענות הבעל, שכאילו היה לה קשר רומנטי עם הרופא שיש לה איתו קשרי עבודה. באשר למכתבים הודתה האישה כי היא זו שכתבה אותם אך לדבריה אין אלו מכתבים והם אף לא נשלחו לאיש, אלא שכתבה את הדברים עבור במאית שהיא מכירה שביקשה מכמה נשים לכתוב חומר על פנטזיות של נשים בגיל ה- 40 לצורך סרט שהיא עורכת בנושא זה. עוד טענה האישה, כי אף לאחר הגשת תביעת הגירושין המשיכו הזוג לקיים יחסים, נסעו לחו"ל לטיולים, בילו במשותף וארחו אנשים כמקובל בחיי משפחה תקינים.

האישה הוסיפה כי במשך הזמן שחלף מאז הגשת תביעת הגירושין היו בני הזוג בייעוץ משפחתי, והמטפלת הציעה לשקם את היחסים ביניהם. לדבריה, 'הסיבה שאני עומדת כאן היום היא כי נתן לי לחתום על הסכם שמקפח אותי'.

בתשובה לשאלת בית-הדין בדבר הסיכוי לשלום-בית, השיבה האישה: 'רק עכשיו אני שומעת אותו כך, ואם זה רצונו אזי מבקשת לא להיות מקופחת'.

משהציע בית-הדין כי באי-כוח הצדדים ינהלו משא ומתן על מנת להגיע להסכם, התברר כי קיימת בין הצדדים מחלוקת בעניין סמכות בית-הדין לדון בתביעות הכרוכות בגירושין. באי-כוח הצדדים העלו את טענותיהם לגבי סמכות בית-הדין, ובהתאם להסכמתם הוגשו סיכומים מפורטים בשאלת הסמכות.

בסיכומיו, טוען בא-כוח האישה, כי שאלת הסמכות תלויה ועומדת בבית-המשפט לענייני משפחה, לאור בקשה בכתב שהוא הגיש בעניין זה לבית-המשפט ביום י"ד אלול תשס"ט (3.9.09), ותגובה שהגיש בא-כוח הבעל לאותה בקשה ביום 24.9.09. לפיכך - מבקש ב"כ י לראשונה בסיכומיו - כי לאור הלכת פלמן, ובהתאם לעיקרון הכיבוד הדדי של ערכאות השיפוט, מן הראוי שבית-הדין יעכב את החלטתו בשאלת הסמכות עד להכרעת בית-המשפט.

אין בידינו לקבל טענה זו. כאמור לעיל, הדיונים בתיק זה נדחו מספר פעמים בהסכמת הצדדים. מועד הדיון שנערך בפנינו, 6.9.09, נקבע כבר ביום 6.8.09. התביעות לבית-המשפט הוגשו רק ביום 2.9.09 - ארבעה ימים לפני הדיון בבית-הדין - וכבר למחרת הגשת התביעות לבית-המשפט הגישה האישה שם את בקשתה לקביעת הסמכות. אין ספק כי בעת הגשת התביעות לבית-המשפט התכוונה האישה לחלוק על שאלת סמכות בית-הדין לדון בתביעות שבפניו. מסמיכות הזמנים ליום הדיון נראה בעליל כי מדובר בניסיון בוטה לגרור את בית-המשפט למירוץ החלטות, ולצרף את בית-הדין אל מירוץ זה. מצד שני, בפני בית-הדין התקיים דיון מלא במעמד הצדדים ובאי-כוחם ואף הוגשו סיכומים, והעניין בשל למתן החלטת בסוגיית הסמכות.

אמת נכון הדבר, שמקריאת סיכומי בא-כוח האישה באשר לנסיבות העובדתיות שאירעו לאחר הגשת תביעת הגירושין, עשויה היתה לעלות שאלה למפרע בדבר כנות תביעת הגירושין וכנות כריכת ענייני מזונות האישה, משמורת הילדים והרכוש. ברם, הן בתשובות שניתנו על-ידי הבעל בדיון שנערך בפנינו והן בסיכומים שהוגשו מטעמו, קיימות תשובות המיישבות את סוגיית כנות תביעת הגירושין וכנות הכריכה והיותה כדין.

מקובל עלינו, כי בעת הגשת כתב התביעה לגירושין על כריכותיה היה הבעל כן ברצונו להתגרש וכן ברצונו להביא למיצוי כל הדברים הטעונים הכרעה בין הצדדים בערכאה אחת. בנסיבות שהתבררו בפנינו, אין לומר כי ניסיונות הגישור שנערכו בין הצדדים לרבות הטיפול המשפחתי וקיום בפועל של חיי אישות לאחר הגשת התביעה, פגמו רטרואקטיבית בכנות התביעה והכריכה. לא ראינו כי הדחיות של הדיונים נעשו שלא בתום-לב, כאילו רק על מנת להחזיק את תיק בית-הדין כחרב מעל ראשה של האישה. לא נראה גם כי נגרם לאישה כל נזק שהוא, כתוצאה מדחיית הדיונים בתביעות שלפני בית-הדין. לא נראה שנגרם לאישה נזק כלכלי של ממש ואף לא נפגעו זכותה למזונות או מזונות הילדים. אף אם במהלך התקופה נערכו ניסיונות להגיע להסכם שלום-בית ולחלופין גירושין, אין בכך כדי לפגוע בכנות התביעה שהוגשה וכריכת התביעות הנוספות אליה.
אישוש לעמדתנו אנו מוצאים בעובדה שהאישה מודה כי המשא ומתן שבין הצדדים 'התפוצץ' על רקע חילוקי-דעות כלכליים, מאחר והאישה סברה כי הסכם המוצע על-ידי הבעל מקפח אותה. משמעות הדבר היא, כי כדרכם של משאים ומתנים, היו פערים בין הצדדים וחלקם היו בני סיכוי לגישור בכפוף להסדר כולל. יש בכך כדי ללמד שבמהלך כל התקופה שעברה מאז הגשת תביעת הגירושין, לא שב השלום לשכון בין הצדדים באופן יציב, וניסיונות הפיוס לא צלחו.

איננו מקבלים גם את טענות האישה בדבר חוסר כנות כריכת עניין המזונות. אי-צירוף הרצאת פרטים הינה בגדר פגם טכני שולי אשר רחוק מאוד מללמד על חוסר תום-לב ואף לא על פגם בכריכת עניין המזונות. הבעל-פירט באופן מספק את מקורות הכנסותיו בתקופה שקדמה להגשת התביעה, כאשר אך ברור כי הפרטים החסרים לכאורה ניתנים להשלמה בשלב מאוחר יותר, במסגרת דיון הוכחות. זאת ועוד: לטענת הבעל האישה אינה זכאית למזונות. אם כך הוא, הרי שבכפוף להוכחת חוסר הזכאות, השתכרותו של הבעל אינה רלבנטית.

לאור האמור לעיל, ועל סמך נימוקים נוספים והאסמכתאות שפורטו בסיכומים שהוגשו מטעם הבעל, אנו קובעים כי תביעת הגירושין כנה, והעניינים שנכרכו בה, נכרכו כדין ובכנות.

בית-הדין מוסמך לדון בענייני מזונות האישה, משמורת הילדים הסדרי ראייתם ורכוש הצדדים, שנכרכו בתביעת הבעל לגירושין."

7.2 מה דין טענה כללית כי האישה מורדת?

ב- בע"מ 9530/02 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2003(2), 3185, 3186 (2003)} נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"4. סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בנושאים המובאים לפניו כאשר הם כרוכים בתביעת גירושין מעוגנת בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. סעיף זה קובע כי 'לבית-דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.'

הכריכה באה לאפשר לבעל הדין לרכז את ההתדיינות בתחומי המחלוקת השונים בבית-הדין הרבני (בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625 (2002) (להלן – פרשת רון)). יחד עם זאת, על מנת למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי אחד מבני הזוג נקבעו שלושה מבחני עזר על-ידי הפסיקה: נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; כי הכריכה תהא כנה; וכי הכריכה תהא כדין (בג"צ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2), 118 (2001); ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4), 155 (1980); לדיון במבחני העזר ראו אצל מ' שאוה "על 'כרוך' ועל 'כנות' הייפסק 'מירוץ הסמכויות' בענייני מזונות בין בית-המשפט המחוזי לבין בית-הדין הרבני?" עיוני משפט ג 727 ,719 (תשל"ב)). כנות הכריכה קשורה קשר הדוק לחובה הכללית הנוהגת במשפטנו לנהוג בתום-לב (ראו בפרשת רון, בעמ' 669), והיא נבחנת על רקע הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. כפי שציין השופט אנגלרד:
'ה'כנות' נבחנת על-פי מבחן אובייקטיבי-חיצוני המתחשב הן במניעיו של בעל-הדין והן בנסיבות המקרה. ההכרעה בשאלת ה'כנות' היא על-פי מכלול הנסיבות האופפות את התביעה תוך בחינת מניעיו של מבקש הכריכה - האם הוא מבקש אך לסכל פנייה לערכאה האזרחית או שהוא מעוניין בקיום התדיינות צודקת, יעילה ומעשית בעניין הכרוך' (פרשת רון, בעמ' 669).

5. מוכנים אנו להניח - בלא לפסוק בדבר - כי תביעת הגירושין שהגיש המערער היא כנה. עוד מוכנים אנו להניח כאמור כי כריכת סוגיית מזונות המערערת לתביעת הגירושין נעשתה כדין. נותרה השאלה - אשר הנטל לגביה מוטל על מבקש הכריכה - האם הכריכה היתה כנה. בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי טענת המשיב לפיה הוא פטור ממזונות המערערת, לא בוססה בכתב התובענה שהגיש לבית-הדין הרבני. המשיב טען טענה כללית שהמערערת מורדת, בלא לתמוך בטענתו, בלא לבססה בהתנהגותה של המערערת ובלא ליתן פרטים עליה. לכך מצטרף השיקול כי עבר זמן רב מיום הגשת התביעה ועד ליום הדיון בה, בלא שנעשה דבר, דבר שיש בו לחזק המסקנה כי כל מטרתה של הכריכה לא היתה אלא כדי לחסום את דרכה של המשיבה לבית-המשפט לענייני משפחה.

בית-המשפט המחוזי התערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט לענייני משפחה. להתערבות זו לא מצאנו כל בסיס. חזרנו ועיינו בפסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, ולא מצאנו כל צידוק להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו ובמסקנותיו. מטעם זה דין הערעור להתקבל. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל, והתיק יוחזר להמשך הדיון בו בבית-המשפט לענייני משפחה. התוצאה היא כי דין הערעור להתקבל. אנו מבטלים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומחזירים על כנו את פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה."


7.3 האם מוסמך בית-הדין הרבני לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין, חרף העובדה שתביעות בעניינים אלו הוגשו קודם לכן לבית-המשפט, אולם בנסיבות של חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט

ב- תיק מס' 1-22-2960 (רבני) {י' מ' נ' י' ד', תק-רב 2004(2), 73 (2004)} נפסק מפי כב' הדיינים הרב יונה מצגר - יו"ר, הרב אברהם שרמן - דיין והרב חגי איזירר - דיין:

"פסק דין

הערעור בתיק זה עוסק בשאלה משפטית תקדימית.

כידוע, על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 (להלן - חוק שיפוט בתי-דין רבניים):

'הוגשה לבית-דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על-ידי האישה ואם על-ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט ייחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאישה ולילדי הזוג.'
בית-המשפט העליון קבע שלושה מבחני עזר, על-מנת למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי מי מבני הזוג: ראשית, נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; שנית, נדרש כי הכריכה תהא כנה; ושלישית, נדרש כי הכריכה תיעשה כדין (ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4), 155, 157 (1980)). רק בהתקיים שלושת התנאים האמורים, ירכוש בית-הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו בתביעת גירושין, כאמור בסעיף 3 לחוק (להלן: 'תנאי הכריכה'). כאשר בית-הדין לא רכש סמכות לדון בעניינים הכרוכים, מצויה הסמכות החוקית לדון בעניינים אלו בידי בית-המשפט לענייני משפחה.

כמו כן נקבע, כי כאשר אחת הערכאות רכשה ראשונה סמכות לדון בעניין הנמצא בסמכות מקבילה של שתי הערכאות, שוב לא תדון הערכאה האחרת באותו עניין. הנושא סוכם ב- בג"צ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ' פלמן ג'אורג' ואח', פ"ד נז(2), 118 (2001)...

בפרשה שבפנינו, אין חולק כי האישה הקדימה והגישה תביעותיה בעניין מזונותיה, רכוש הצדדים והחזקת הילדים, בבית-המשפט לענייני משפחה. אולם, נטען, כי נסיבות הגשת התביעה, מגלות על פניהם חוסר תום-לב בולט, עד כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, כך שמוצדק יהיה לקבוע כי בית-הדין הרבני הוא המוסמך לדון בתביעת הבעל המאוחרת יותר, אך הממלאת אחר תנאי הכריכה.

כאמור, מדובר בשאלה תקדימית שלא נדונה עד כה בפסיקה. טרם נמשיך את דיוננו, נוסיף מספר פרטים עובדתיים.

עובדות והליכים

בני הזוג נישאו זה לזו כדמו"י בשנת תשמ"ט (1989), ומנישואין אלו יש להם 3 ילדים קטינים. הבעל הינו מנתח מערכות מחשב והאישה עובדת במשק בית. לבעל רכוש משמעותי מלפני הנישואין.

ביום 25.8.03 הגישה האישה בבית-המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, שלוש תביעות: תביעה רכושית, תביעת משמורת ותביעה למזונות אישה וקטינים. בה בעת הגישה היא בקשה למתן צו עיקול זמני וצו מניעה זמני במעמד צד אחד.

כעבור שלושה ימים, ביום 28.8.03 ניתנה, על-ידי רשם בית-המשפט, החלטה מפורטת בדבר עיקול זמני עד לסך של 50,000 ₪. במסגרת ההחלטה הורה הרשם, בין היתר, להמציא לבעל תוך שבעה ימים העתק של צו העיקול וכן של כל המסמכים שהוגשו לבית-המשפט במסגרת הבקשה. עוד נקבע שם, כי ביצוע לא מדוקדק של ההמצאה יביא לכך שהצו יפקע מאליו ומבלי צורך לקיים על כך דיון.

ביום כ"א אלול תשס"ג (18.9.03) הגיש הבעל בבית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב תביעה לגירושין, בה כרך את ענייני הרכוש, משמורת הילדים ומזונות האישה. אין חולק, כי באותה עת לא ידע הבעל דבר על הגשת התביעות והבקשות על-ידי האישה לבית-המשפט לענייני משפחה. תביעות הבעל הומצאו לאישה על-ידי מזכירות בית-הדין האיזורי ביום 2.10.03, אך לדברי הבעל הוא הודיע לאישה על הגשת תביעותיו מיד בסמוך להגשתן (ומן האמור להלן יעלה כי היא מודה בכך). בהקשר זה יוער, כי על-פי תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, כתבי הטענות המוגשים לבית-הדין מומצאים על-ידי מזכירות בית-הדין, בעוד שעל-פי תקנות סדר הדין האזרחי, כתבי הטענות המוגשים לבית-המשפט מומצאים על-ידי עורך-הדין המשמש בא-כוחו של מגיש ההליך (כאשר הוא מיוצג).

אין חולק, כי תביעותיה של האישה בבית-המשפט הומצאו על ידה לבעל, רק ביום 16.10.03, דהיינו 53 יום לאחר שהוגשו בפועל, ו- 29 יום לאחר שהבעל הגיש תביעותיו לבית-הדין.

ביום י"א חשון תשס"ד (6.11.03), התקיים דיון ראשון בבית-הדין האיזורי. באת-כוח האישה הודיע מיד בפתח הדיון כי היא מתנגדת לסמכות בית-הדין לדון במזונות האישה, ברכוש הצדדים ובמשמורת הקטינים. כנימוק אחד ויחיד להתנגדות זו, ציינה באת-כוח האישה את העובדה, כי תביעות האישה בנושאים אלו הוגשו לבית-המשפט לענייני משפחה קודם להגשת תביעות הבעל לבית-הדין. בתגובה, השיבה באת-כוח הבעל כי הנסיבות האופפות את הגשת תביעות האישה בבית-המשפט - קרי: העלמת הגשת התביעות וניהול מו"מ לגירושין תוך כדי כך - מגלות כי הן הוגשו שלא בתום-לב ומתוך כוונות מרמה. באת-כוח האישה לא טענה נגד קיומם של מבחני הכריכה ("המבחן המשולש") בפרשה זו, ולא ביקשה לחקור את הבעל לעניין זה. בסיום הדיון הוחלט על קביעת תאריך לדיון נוסף והגשת סיכומים בעניין הסמכות.

בדיון השני, שהתקיים ביום י"ב כסלו תשס"ד (7.12.03), התברר כי רק באותו יום הונחו סיכומי ב"כ האישה על שולחן הדיינים. יחד עם זאת, ביקשה באת-כוח האישה דחיה לצורך הגשת אסמכתאות נוספות ותיקון סיכומיה. גם בדיון זה לא ביקשה באת-כוח האישה לחקור את הבעל, על מנת להוכיח כי אין תביעתו עומדת בתנאי הכריכה.

בסיכומי הבעל, טוען הוא, שכשם שבית-המשפט לענייני משפחה בוחן את כנות תביעת בבית-הדין ואת כנות הכריכה ותום-הלב, ובית-המשפט מוסמך לקבוע כי חרף העובדה שהבעל הקדים בהגשת תביעותיו לבית-הדין מוסמך הוא לקבוע כי נתונה לו הסמכות לדון בתביעת האישה, וזאת, למשל, לאור העובדה כי הבעל הסתיר מהאישה את תביעותיו בבית-הדין, כך גם בית-הדין הרבני צריך להחיל דין זהה במקרה ההפוך, בו האישה הקדימה בהגשת תביעותיה לבית-המשפט אך נמנעה מהמצאת תביעותיה לבעל. התנהגות מעין זו הינה חסרת תום-לב ובניגוד לתקנת הציבור, ובית-הדין מוסמך לקבוע שתביעת גירושין כרוכה שהוגשה לאחר הגשת תביעה חסרת תום-לב על-ידי האישה, הינה בסמכות בית-הדין הרבני.

בהמשך מפרט הבעל בצורה משכנעת כי תביעת הגירושין הינה כנה, כי הכריכה של ענייני הרכוש, מזונות האישה והחזקת הילדים נכרכו כדין, וכן כי הכריכה של עניינים אלו הינה כנה.

בסיכומי האישה, היא מודה כי כתבי הטענות של האישה בבית-המשפט הוגשו לבעל רק ביום 16.10.03, אך לטענתה היות ואין חולק כי התביעות בבית-המשפט הוגשו בטרם הגשת תביעת הגירושין של הבעל, די בכך כדי להקנות סמכות לבית-המשפט. היא מוסיפה כי בכתבי ההגנה של הבעל בבית-המשפט נמנע הבעל מלטעון כי בית-המשפט משולל סמכות, וכי הוא לא הגיש בקשה למחיקת התביעות על-הסף. כמו כן, על הבעל היה לשכנע את בית-המשפט באמצעות תצהיר בדבר קיומם של שלושת תנאי הכריכה, והוא לא עשה כן. לדבריה, בחינת קיומם של התנאים צריכה להיעשות על-ידי בית-המשפט ולא על-ידי בית-הדין. זאת ועוד, הבעל לא הציע סכום למזונות, לא צירף לכתב תביעתו הרצאת פרטים, לא אימת את כתב תביעתו בתצהיר ולא פירט את הרכוש המשותף.

בתגובת הבעל לסיכומי האישה משיב הוא, בין היתר, כי צויין במפורש בכתבי ההגנה לבית-המשפט כי הוא כופר בסמכות בית-המשפט וכן העלה טענות מקדמיות לפיהן דין התביעות להימחק מחמת היעדר מסירה, חוסר מעש, חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. באשר לטענה כי הוא לא פרט את הרכוש המשותף, מפנה הבעל לסעיף 7 לכתב התביעה בו פרט הבעל את הרכוש הרשום על שם שני הצדדים ואת הרכוש הרשום על שם כל אחד מהצדדים בנפרד. באשר לאי-פרוט סכום המזונות, טוען הבעל כי תביעת הגירושין מעלה על פניה עילה סבירה לפטור אותו ממזונות האישה, והוא מפנה להלכות ולספרות משפטית אשר על-פיהן אין צורך בנסיבות שכאלו לציין סכום למזונות.
לאחר שהתקבלו סיכומי הצדדים והתגובות, החליט בית-הדין: 'לאחר מקרא הסיכומים והתגובות בית-הדין מוצא לנכון להחליט כי הסמכות קנויה לבית-דין זה'. על כך הערעור.

בכתב הערעור ובתשובה לערעור, וכן בדיון שנערך בפנינו, חזרו באי-כוח הצדדים, איש איש על עמדתו וטיעוניו בפני בית-הדין קמא. האישה המערערת הוסיפה וטענה כי תביעותיה בבית-המשפט הוגשו בתום-לב, ואין למצוא פסול בעובדת ההמצאה המאוחרת של כתבי הטענות, ומה גם שאין כל בסיס משפטי לטענות הבעל כי במידה ואכן מדובר בחוסר תום-לב אכן נשללת סמכות בית-המשפט לענייני משפחה. כן טענה כי החלטת בית-הדין האיזורי אינה מנומקת. הבעל טען, כי האישה היתה חייבת להמציא את כתבי הטענות במועד ולכל הפחות היה עליה לפנות לבית-המשפט בבקשת ארכה להמצאת התביעות. היא ניצלה את הזמן שמאז הגשת התביעות, אותן הסתירה, כדי לנהל עם הבעל משא ומתן שלא בתום-לב, תוך נסיונות להפעלת לחץ במטרה שיתן לה חלק מרכושו אשר אין בו דין חלוקה. לדבריו, האישה נוקטת הליכי סחבת וכל כלי אפשרי כדי לסחוט את כספיו ונכסיו של הבעל. הבעל מוצא בסיס משפטי לטיעוניו בהחלטת השופט שוחט ב- בש"א (תל אביב) 6932/98 פלוני נ' פלונית, תק-מש 99(1), 71, 77 (1999), ובדברי הנשיא שמגר ב- ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי ואח', פ"ד מט(3), 529 (1995), הקובע כי עיקרון תום-הלב יכול לשמש כלי המונע מבן זוג לעשות שימוש בהסדרים משפטיים לצורך השגת יתרונות כלכליים.

דיון

כאמור, השאלה המרכזית העומדת בפנינו היא, האם מוסמך בית-הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין, חרף העובדה שתביעות בעניינים אלו הוגשו קודם לכן לבית-המשפט, אולם בנסיבות של חוסר תום-לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

שאלה משנית היא, האם התקיימו במקרה דנן תנאי הכריכה. נתייחס לכך, כמו גם לנקודות משניות נוספות.

אכן, מהחומר שהיה בפני בית-הדין האיזורי עולה, כי האישה השהתה שלא כדין את המצאת כתבי הטענות שהגישה לבית-המשפט אל הבעל. על-פי תקנה 475א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:

'(א) היה בעל דין מיוצג על-ידי עורך-דין, יומצא כתב בי-הדין באחת מן הדרכים המפורטות להלן:

(1) הורה בית-המשפט להמציא את כתב בי-הדין במסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין באמצעות עורך דינו, פקידו או שליח מטעמו בהקדם האפשרי, זולת אם קבע בית-המשפט מועד מסירה;

(2) לא הורה בית-המשפט על מסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו לשם המצאה.'

על-פי האמור, טווח הזמן המקסימלי, אשר ב"כ האישה היתה זכאית לעכב את הגשת כתבי טענות שהוגשו בבית-המשפט, היה 15 יום מאז שנמסרו לידיה לשם המצאה. כידוע, הנוהל בבתי-המשפט הוא, שבד-בבד עם פתיחת תיק תביעה על-ידי בעל דין נמסרים כתבי הטענות לידי עורך-הדין שפתח את התיק או שלוחו, לשם המצאה לצד שכנגד. לפיכך, בדרך-כלל, מדובר בטווח של 15 יום מפתיחת התיק בבית-המשפט. במקרה דנן, כפי שהובא לעיל, הוגשו בקשות ביניים, ולפיכך הורה בית-המשפט על מועד מסירה מוקדם יותר, בן 7 ימים. באת-כוח האישה עשתה דין לעצמה, ולא זו בלבד שלא צייתה להחלטה מפורשת של בית-המשפט, אלא שהגישה את כתבי הטענות כעבור 53 ימים לפתיחת התיק ו-38 יום לאחר המועד שנקבע בתקנות. נימוקיה של באת-כוח האישה, לפיה לו היתה מגישה במועד את כתבי הטענות היה בכך משום רשלנות, מאחר וראתה לנכון להגיש בקשת רשות ערעור בקשר לעיקול המצומצם שהוטל על-ידי בית-המשפט, ולצורך כך היתה גם צריכה לקבל אישור להרחבת המינוי על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, אינם יכולים לעמוד. צודק ב"כ הבעל באומרו כי היה עליה ליטול רשות מבית-המשפט על-ידי בקשה להארכת המועד להמצאת המסמכים, וחזקה על בית-המשפט שאם היה מוצא צידוק לכך היה נעתר לבקשה. דומה בעינינו, כי היות ובקשת העיקול לא התקבלה במלואה, חששה האישה שמא גם בקשה להארכת מועד לא תתקבל, והיא העדיפה ליטול את הסיכון אשר באי-המצאה במועד של כתבי הטענות. משכך, אין לה להלין אלא על עצמה. בהליכים בפני בית-המשפט לענייני משפחה היתה האישה מיוצגת. חזקה על באת-כוחה שידעה על החובה המוטלת בדין להמציא את כתבי הטענות במועד, וחזקה שהסבירה לאישה את הסיכונים הכרוכים באי-עמידה בדרישות הדין. בנסיבות אלו, בפרט כאשר ניתן היה להגיש בקשה להארכת מועד כאמור, לא ניתן לומר כי המריית הדין נעשתה בתום-לב. האישה אמנם זכאית היתה על-פי החוק להגיש תביעותיה למזונות, החזקת ילדים ורכוש לבית-המשפט, אך אסור היה לה להעלים שלא כדין את עובדת הגשת התביעות. בהעלמה זו, מה גם שלטענת הבעל ניהלה עמו האישה מו"מ לגירושין תוך כדי כך, יש משום שימוש לרעה בהליכי משפט.

למעלה מן הצורך נציין, כי אף בית-המשפט לענייני משפחה (השופטת טובה סיון) מציין בהחלטתו מיום ט' בשבט תשס"ד (1.2.04) בתיק תמ"ש 38260/03, כי האישה השהתה את הגשת כתבי הטענות שהגישה באיחור ניכר, בחוסר תום-לב, ובניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי:
'אין מחלוקת וכך גם על-פי טענת באת-כוח התובעים (בתמ"ש 038260/03), כי כתבי הטענות הוגשו לנתבע ביום 16.10.03, כאשר התביעה הוגשה לבית-משפט זה ביום 25.8.03...

לפיכך, לעניין זה, אין ספק שפעלה התובעת בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי, והשהתה את הגשת כתב התביעה בחוסר תום-לב ובניגוד לתקנות, לנתבע, באיחור ניכר מבלי שקבלה רשות לכך מבית-המשפט.'

מהי התוצאה המשפטית של התנהגות האישה? האם יש בכך כדי לשלול את סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה? גם אם אין בכך כדי לשלול את סמכות בית-המשפט, האם יש בכך כדי למנוע מבית-המשפט את השימוש בסמכותו, מצד אחד, ולהקים, מצד שני, את סמכותו של בית-הדין להיזדקק לתביעת גירושין כרוכה שהוגשה בתום-לב לאחר הגשת התביעות לבית-המשפט?

אכן, על-פי הפרשנות לסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, קיימת לאישה זכות בחירה באשר למקום בו תגיש את תביעתה למזונות, אם לבית-הדין הרבני ואם לבית-המשפט האזרחי. ברם, זכות זו הוגבלה על-ידי סעיף 3 לאותו חוק, כאשר קודם לכן נכרך עניין המזונות בתביעת גירושין. הגבלה זו הותנתה על-ידי הפסיקה, בקיומם של תנאי הכריכה.

מעבר להגבלות אשר בסעיף 3 לחוק, מוגבלת הזכות האמורה של האישה, כמו כל זכות משפטית, לדרישת תום-הלב ולדרישה שלא לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. ברוח זו כתב השופט מ' אלון (כתוארו אז) ב- ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2), 737 (1989), בעמ' 742:
'דומה עלי, שמשבא לעולמנו עיקרון תום-הלב בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ומשנתקבל עיקרון זה כעיקרון, אשר מצודתו פרושה - מכוח הוראת סעיף 61(ב) של חוק החוזים (חלק כללי) - על כלל המערכת המשפטית בישראל (ראה בג"צ 566/81 עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד לט(4), 399 (1985)), מן הראוי שעיקרון זה ישמש כנקודת מוצא וכקו מנחה גם בסוגיית הכריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ואולי מתוך כך תבוא סוגיה זו על הסדרה הנאות. עיון זה אשאיר לעת מצוא, בבוא שעתו ועניינו.'

יש לתת את הדעת על כך, שענייני מזונות, החזקת ילדים ורכוש, מסורים לסמכות המקבילה של שתי הערכאות. כאשר ערכאה אחת עושה שימוש כדין בסמכותה, תימנע הערכאה האחרת מלעשות שימוש בסמכות הנתונה לה. אין מדובר כאן בשלילת הסמכות מעיקרה, אלא במניעות. על הערכאה המקבילה להפעיל שיקול-דעת אשר על פיו תימנע עצמה מעשיית שימוש בסמכות. כפי שצוטט לעיל, ביחס לבית-המשפט לענייני משפחה בא הכלל הנ"ל לידי ביטוי בחוק החרות בסעיף 25(ב) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, שם נאמר: 'בעניין הנתון לסמכותו המקבילה של בית דין דתי, יהיה בית-המשפט לענייני משפחה מוסמך לדון כל עוד אין בית-הדין הדתי דן בו'. הוראה דומה לא נחקקה בחוק שיפוט בתי-דין רבניים. אולם, בית-המשפט העליון החיל הוראה זו על בתי-הדין הרבניים מכוח פרשנות ועקרונות כלליים.
בהקשר לכך אמר בית-המשפט העליון בפרשת ורבר ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, פ"ד נב(5), 817, 831 (1998), מפי השופט זמיר, את הדברים האלה:

'הלכה פסוקה היא מימים ימימה כי הכריכה אינה מספיקה כדי לאפשר התדיינות בבית-הדין הרבני בעניין שבכריכה, אם קודם לכן הוגשה תביעה באותו עניין לבית-המשפט האזרחי. השורש הרעיוני של הלכה זו נעוץ בדוקטרינה של Lis Alibi Pendens: העניין תלוי ועומד. דוקטרינה זו, כפי שהיא נתפסת במשפט הישראלי, אינה שוללת את הסמכות של בית-המשפט, אלא רק מהווה מרכיב בשיקול-הדעת שלו: בית-המשפט נוטה, על-פי שיקול-הדעת שלו, שלא לדון בעניין התלוי ועומד בבית-משפט אחר. אולם, בעניין של חלוקת הסמכויות בין בתי-המשפט האזרחיים לבין בתי-הדין הדתיים ההלכה שונה: הכלל איננו כלל של שיקול-דעת, אלא הוא כלל השולל שיקול-דעת. כלומר, קיומו של הליך משפטי בבית-משפט אזרחי, בעניין המסור לסמכות מקבילה של בית-משפט אזרחי ובית-דין דתי, מחייב את בית-הדין הדתי להימנע מלדון במקביל באותו עניין.'

השופט זמיר אומר, כי ביחסים שבין בתי הדין הדתיים לבין בתי-המשפט האזרחיים מדובר ב"כלל השולל שיקול-דעת". לכשנדייק בדבריו, נגיע למסקנה כי עדיין אין מדובר בחוסר סמכות, אלא בכלל הדורש מבית-הדין להימנע מלהפעיל את סמכותו המקבילה - הקיימת - כאשר העניין תלוי ועומד בבית-המשפט האזרחי. מכך נובע, שהכלל האמור חוסה בצל הדוקטרינה של "העניין תלוי ועומד", ומהווה ענף בתוך צמרת המרכיבים של שיקול-הדעת של הערכאה המשפטית.

מודעים אנו לכך שהשופט אנגלרד ב- בג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, נו(2), 625, 668-667 (2002), חלק על גישתו של השופט זמיר, ולדעתו ביחסים הפנימיים של הערכאות בישראל מדובר בהסדר של "שלילת סמכות". אך דומה שגישת השופט אנגלרד אינה מבטאת כיום את דעת הרוב בבית-המשפט העליון. ראו: דברי השופטת ביניש בפרשת עינת רון ודברי הנשיא ברק, שם, שהשאיר חלק זה של דברי השופט אנגלרד בצריך עיון. כן ראו שוב בסוף המובאה מדברי השופטת ביניש שצוטטה בדברינו בפתח פסק דין זה).
מעניין לציין, כי בהחלטה ב- דנג"צ 843/02 רון ארז נ' ביה"ד הרבני ואח', תק-על 2002(3), 1849 (2002), נדחתה בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב ביחס לפסיקות שנקבעו בבג"צ עינת רון, בנימוק שהשופטת ביניש לא חידשה שם הלכה, אלא יישמה דוקטרינות מקובלות משכבר הימים, בראשן הדוקטרינה האוסרת על שימוש לרעה בהליכי בית-משפט. כן נאמר שם, כי השופט אנגלרד ביסס את פסיקתו על כללי הכריכה, וכידוע גם כללים אלו מבוססים על דרישת תום-הלב והאיסור לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט.

הנה כי כן, חובתו של בעל דין לנהוג בתום-לב בהליכי משפט, מהווה הן נקודת המוצא והן נקודת הסיום בהסדרים הקובעים את כללי היישום של הסמכות המקבילה שבין בתי-הדין הרבניים לבתי-המשפט לענייני משפחה.

משכך, אין מנוס מן המסקנה כי "זכות הבחירה" שניתנה לאישה באשר לפורום שידון בתביעתה למזונות, כמו גם הכלל לפיו לא ידון בית-הדין הרבני בתביעה להחזקת ילדים או רכוש שנכרכו בתביעת גירושין, אם קודם לכן הוגשה כבר תביעה באותם עניינים לבית-המשפט האזרחי, כפופים לחובה לנהוג בתום-לב ושלא לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט. מי שנהג בניגוד לכך, לא יישמע בטענה שהקדים והגיש תביעתו לבית-המשפט לענייני משפחה. הואיל ובעת בה הופרה חובת תום-הלב, הגיש בעל הדין שכנגד תביעת גירושין כרוכה, אשר עומדת בתנאי הכריכה, דין הוא שבית-הדין הרבני יפעיל את סמכותו שהוקנתה לו בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. בנסיבות שכאלו, הכלל בדבר "חוסר שיקול-דעת" שהוזכר בדברי השופט זמיר, נסוג אחור, ותחתיו יבוא הכלל המחייב "הפעלת שיקול-דעת", ואשר על פיו ערכאה מוסמכת חייבת להפעיל את הסמכות המוקנית לה על-פי החוק.

בכך סיימנו את הדיון, בשאלה העיקרית העומדת בפנינו בערעור זה.

בדיקת תנאי הכריכה

אכן, כדי לקבוע כי לבית-הדין הרבני סמכות לדון בעניינים הכרוכים בתביעת הגירושין, יש צורך בהפעלת שיקול-דעת במסגרתו יש לבדוק, אם התובע עומד בתנאי הכריכה. במהלך בדיקה זו בוחן בית-הדין את כתב התביעה, את כתב התשובה (אם הוגש בהתאם לזכות הקבועה בתקנות הדיון), את יתר כתבי בית-הדין שבפניו, ואת טענות ומענות הצדדים בדיון שבפניו.
ככלל, כאשר כתב התביעה של הבעל מגלה עילת גירושין ניתן להניח כי תביעת הגירושין הינה כנה (ע"א 198/82 מרדכי דותן נ' יעקב דותן ואח', פ"ד לח(1), 1, 5 (1982)). חובת ההוכחה לסתור הנחה זו, מוטלת על הטוען לחוסר כנות. בניגוד לדברי ב"כ המערערת, אין צורך בתצהיר שיתמוך בכתב התביעה של הבעל. על-פי סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים, אין עושים שימוש בתצהירים בסכסוכים בין בני זוג. על-פי דיני הראיות של המשפט העברי, אין כל עדיפות לכתב טענות של בעל דין אשר נתמך בתצהיר, על פני זה אשר אינו נתמך בו. על-פי ההלכה אין בעל דין כשר להעיד לטובת עצמו. כמו כן על-פי הדין, עדות בכתב מתקבלת רק במקרים נדירים, ואין זה המקום להאריך בכך. מצד שני, קיים הכלל ש'הודאת בעל דין כמאה עדים דמי'. כדי להוכיח את חוסר כנותו של התובע, זכאי הצד שכנגד לחוקרו בבית-הדין ועל-ידי כך לנסות להביאו לאמירת דברים שישכנעו את בית-הדין בדבר חוסר הכנות. כדי להפעיל זכות זו חייב הצד המעוניין בדבר לפנות לבית-הדין ולבקש לחקור את התובע. משלא עשה כן, יש להניח כי ויתר על זכותו זו, מתוך שהוא מודה כי תביעת הגירושין כנה. כאשר קיימות גירסאות מנוגדות של בעלי דין עושה בית-הדין שימוש בכלים של המשפט העברי כדי להגיע למימצאים עובדתיים (בין היתר: דיני האומדנא).

הוא הדין והיא המידה, ביחס לכנות הכריכה. אין למצוא דופי בכנות הכריכה, אם הצד שכנגד אינו טוען כן ומוכיח את דבריו.

שונים מעט פני הדברים, ביחס לשאלה אם הכריכה היא כדין. כדי שהכריכה תהיה כדין, צריך שהעניין אותו מבקשים לכרוך יפורט בצורה ראויה וברורה בכתב התביעה, ובדרך-כלל בית-הדין עצמו יכול לעמוד על כך, מקריאת כתב התביעה. יחד עם זאת, אם העניין הנכרך פורט, אלא שיש לצד שכנגד השגות כאלו או אחרות על טיב הפירוט, באופן שלדעתו השגות אלו יורדות לשורש הכריכה, מן הדין - כמו גם ביחס לכנות תביעת הגירושין או כנות הכריכה - שבעל-הדין יעלה את השגותיו בפני בית-הדין בהזדמנות הראשונה, בכתב תשובתו או בבקשה למחיקה על-הסף, ולכל המאוחר בדיון הראשון בפני בית-הדין. מי שלא עשה כן, ייחשב כמוותר על זכותו וכמסכים לקיומם של תנאי הכריכה. בעל דין שיעלה לראשונה בסיכומיו את טענותיו לעניין הכריכה, נחשב כמו כל בעל דין המעלה לראשונה טענה עובדתית בכתב הסיכומים - דבר אשר לא ייעשה, לא ייחשב ולא יתקבל.

כפי שצויין לעיל, במקרה דנן הטענה היחידה שהיתה לבאת-כוח האישה נגד סמכותו של בית-הדין, נגעה לעובדה שתביעותיה של האישה לבית-המשפט הוגשו קודם להגשת התביעה הכרוכה של הבעל לבית-הדין. היא לא טענה בפני בית-הדין בהזדמנות הראשונה, אם בכתב תשובה (שכלל לא הוגש) ואם בשני הדיונים שהתקיימו בפני בית-הדין, נגד קיומם של תנאי הכריכה, ולא ביקשה לחקור את הבעל. בכך היא ויתרה על ההזדמנות להוכיח, מבחינה עובדתית, כי התביעה אינה כנה או כי הכריכה לא נעשתה בכנות. באשר לטענה שהושמעה לראשונה בסיכומי האישה, שלא צויין על-ידי הבעל סכום למזונות, ניתנה תשובה משכנעת של הבעל, כי בנסיבות שנטענו אין הוא חייב כלל במזונות האישה, וממילא לא היה עליו לציין סכום. טענה נוספת נטענה, כאילו לא צורפה הרצאת פרטים של הבעל בקשר למזונות - טענה זו אינה נכונה. בתיק בית-הדין האיזורי מצויה הרצאת פרטים של הבעל, אליה צורפו תלושי שכר שלו. באשר לטענה הסתמית שהושמעה גם היא בסיכומים, כאילו ענייני הרכוש לא פורטו כדין, גם טענה זו דינה להידחות, לאחר שבכתב התביעה פורטו נכסי הצדדים, הן ביחד והן בנפרד, הן בתקופת הנישואין והן לפניה.

טענה נוספת נטענה על-ידי המערערת, והיא שבית-הדין האיזורי לא נימק את החלטתו. יש ממש בטענה זו. לאו מן המידה היא, הדרך הקצרה בה נקט בית-הדין האיזורי בהחלטתו הלקונית. דובר כבר רבות על חובתם של בתי-הדין לנמק את החלטותיהם, והדבר מעוגן בין היתר בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, אין בחסרונם של הנימוקים כדי לקבל את הערעור, אלא כדי להחזיר את העניין לבית-הדין האיזורי על מנת שיתן את נימוקיו. בתי-הדין האיזוריים צריכים להיות מודעים לאשר נפסק בבג"צ פלמן, כי חסרונם של נימוקים להחלטה בדבר סמכות, יכול להוות "טעם מיוחד" לבית-המשפט לענייני משפחה, להתעלם מן הכלל של כיבוד הערכאות ההדדי, כך שבית-המשפט עצמו ידון ויחליט בשאלת הסמכות, על-אף שבית-הדין הרבני החליט בכך קודם לכן. ברם, משראינו שנימוקי ההחלטה של בית-הדין עולים מתוך החומר שבתיקי בית-הדין, וכדי לחסוך מזמנם של בעלי הדין - ועל רקע השאלה התקדימית שעלתה בפרשה זו - ראינו לנכון לדון לגופו של ערעור.
הננו דוחים, איפוא, את הערעור, אך איננו עושים צו להוצאות."




7.4 אי-מסירתו המיידית של כתב תביעה לגירושין שהוגש לבית-הדין הרבני לאישה, מעיד כאלף עדים על חוסר הכנות שבהגשת תביעה כזו ואפילו בפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכותו הבסיסית של צד להיות מודע להליכים נגדו, ובמיוחד, כאשר, לכאורה, יש בהם כדי לשלול ממנו יכולת להידרש לערכאות

ב- בש"א (משפחה ת"א) 10671/09 {ש.י. נ' ש.י., תק-מש 2009(3), 309, 311 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת שפרה גליק:

"16. אקדים ואומר, התרשמותי החד-משמעית הינה כי תביעת הגירושין הוגשה על-ידי המבקש, בהיעדר כנות ובחוסר תום-לב.

כידוע, שאלת כנות התביעה נבחנת במועד הגשתה וכן מהתנהגות הצדדים לאחר הגשת התביעה ובמיוחד במהלך הדיון בבית-המשפט. ראה ב- רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא(4), 518 (1987), והנה התנהגותו של המבקש משמיעה לנו חוסר תום-לב.

תביעת הגירושין של המבקש הוגשה לבית-הדין תוך כדי שהצדדים היו בטיפול זוגי, לשלום-בית אצל המטפלת הזוגית, הגב' ד.א. (ראה תשובות המבקש בחקירה הנגדית בעמוד 2 ו- 3 לפרוטוקול הדיון בבקשה). המבקש אף הודה בחקירתו הנגדית כי היה עם המשיבה בטיפול זוגי לאחר הגשת תביעתו לגירושין ב-8/7/09 (ראה תשובותיו לחקירה הנגדית בעמוד 2 לפרוטוקול).
16.2 לאחר הגשת הבקשה לצו ההגנה הראשון (תמ"ש 37840/09) הופנו הצדדים על-ידי ליחידת הסיוע ובעזרתם הגיעו הצדדים להסדרים בדבר חלוקת השהות בבית (ראה פרוטוקול הדיון בתמ"ש 37840/09 מ-14.6.09). הצדדים אף הגיעו להסדר שקיבל תוקף של החלטה וסומן נספח "א" ביחס לחלוקת הזמן בטיפול בילדים (ראה דיווח יחידת הסיוע מ-14.6.09 והחלטתי ממועד זה).

17. גם לאחר הגשת הבקשה לצו ההגנה השני (תמ"ש 37842/09) הגיעו הצדדים להסכם 'על מנת לתרום לשלום-בית בבית בני הזוג' (ראה פרוטוקול הדיון מיום 30.7.09 בתמ"ש 37842/09 שקיבל תוקף של החלטה על-ידי כב' השופטת ינון).

מדיווח יחידת הסיוע מיום 29/7/09 בתיק זה מסתבר כי הצדדים קיימו מספר שיחות עם יחידת הסיוע מאז פרוץ המשבר.

18. המבקש נשאל בחקירתו הנגדית האם הוא מוכן להסכים שבית-המשפט ידון בשאלת המשמורת והוא השיב בחיוב (ראה עמוד 3 לפרוטוקול הדיון בבקשה). למעשה, כבר כאן, יכולה הייתי לדחות בקשתו של המבקש.

19. עיון בכתב התביעה לגירושין של המבקש, שצורפה לבקשתו וסומנה נספח "א", מראה שהטענה בכתב התביעה לעילת הגירושין היא כי המשיבה בגדה בו 'עם חבר משותף נשוי של בני הזוג'. לא פורט שמו של החבר (ראה סעיף 10) ונטען ש'בעבר ניהלה האם קשרים גם עם גברים אחרים'. הטענות הן סתמיות ולא מפורטות, ובכך גילה המבקש "כוונות טקטיות" בהגשת תביעת הגירושין, המגלות שכל רצונו הוא רק לחסום דרכה של המשיבה אל בית-המשפט.

ראה בעניין זה פסק-דינה של כב' השופטת פורת (עמ"ש (ת"א) 17/96 מרים תורג'מן נ' דוד תורג'מן, תק-מח 97(1), 15699 (1997), המ' (ת"א) 58162/97 מ.ל. נ' ד.ל., תק-מש 98(1), 168 (1998); כן ראה ר"ע 173/82 כהן נ' כהן, פ"ד לח(3), 181 (1984).

20. כנותה של תביעת גירושין היא שאלה שבעובדה ופתרונה אינו מושתת רק על נוסח התביעה אלא גם על חקירת התובע.

ראה בעניין זה ע"א 384/85 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד לט(4), 775 (1986). כן ראה פסק-דינה של כב' השופטת צפת ב- תמ"ש (ת"א) 89700/97 בצר נ' בצר (פורסם במאגר "תקדין").

הנה מהתנהגותו של התובע-המבקש ניתן ללמוד שהגשת תביעתו היתה "טקטית" וכדי לחסום דרכה של האישה. עד עצם הדיון בפני, לא הומצאו למשיבה או לבאת-כוחה כתב התביעה לגירושין; אביא מתשובותיו לחקירה הנגדית בעמוד 3 לפרוטוקול הדיון בבקשה:

'ש7: זה נכון שאתה לא מסרת לש. את כתב התביעה לגירושין?
ת: לא. לא ידעתי שזה מחובתי למסור לה.
ש8: מסרת לש. את ההזמנה לדיון בבית-הדין הרבני?
ת: לא ידעתי שמתפקידי למסור לה.
לשאלת בית-המשפט: אם עו"ד שלי מסר לה את כתב התביעה או את ההזמנה לדיון אני אומר שאני לא יודע. לשאלת בית-המשפט האם יש אפשרות שעד היום הזה לא הומצא לה, אני אומר שאני לא יודע...'.

אוסיף עוד שבהמשך הדיון, ניסתה ב"כ המבקש לטעון כי המשיבה ידעה על עצם הגשת תביעת הגירושין, ואולם המצאה של כתב תביעה הינה מחובתו של התובע ואינו יכול להסתפק ב"המצאה קונסטרוקטיבית". מה גם שטענת ב"כ של המבקש לא הוכחה כלל ועיקר. אי-המצאתה של כתב תביעה חורג מעיקרון תום-הלב המחייב גם בסדרי דין והמשמש "נקודת מוצא" ו"קו מנחה" גם בסוגיית הכריכה על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, תשי"ג-1953. ראה בעניין זה ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2), 736 (1984).

21. נימוק אחרון זה של התנהגות המבקש בחוסר תום-לב - מכריע הוא בעיני. לא סביר שהמבקש השתתף בשני דיונים בבית-המשפט במסגרת צווי הגנה, שבהם הגיע להסדרים שונים עם המשיבה, בעזרתה של יחידת הסיוע שליד בית-המשפט לענייני משפחה, שנושאיהם מתייחסים לנגזרות שונות ממשמורת הקטינים, כמו נושא הטיפול שבהם, ואינו מוחה על כך שהגיש תביעת גירושין אליה כרך את המשמורת 5 ימים קודם הגשת תביעותיה של אשתו לבית-המשפט. דומה הדבר להלכה ישנה שלא נס ליחה בעניין ע"א 15/64 מוזס נ' מוזס, פ"ד יח(3), 141 בה התקיים יחס "מהופך" בו בחנה אישה את בית-הדין הרבני, אם ישרת מטרותיה ולהלן אצטט מפסק דין דברים כדרבנות היפים לענייננו:
'...האישה בנהגה כן, מעמידה את בית-הדין 'תחת מבחן' ומשקיפה כיצד 'מתנהג' הוא כלפי תביעתה: אם התנהגותו היא 'טובה' - נשארת היא בבית-הדין הדתי, ואם לאו - בורחת היא אל האיזור האזרחי ומביאה תביעתה מחדש לפני בית-המשפט המחוזי. תמרון כזה לא יתן, לא יורשה ולא 'סבל'.'
22. ועיקר לכל: אי-מסירתו המיידית לאישה של כתב תביעה לגירושין שהוגש לבית-הדין הרבני - מעיד כאלף עדים על חוסר הכנות שבהגשת תביעה כזו ואפילו בפגיעה בכללי הצדק הטבעי ובזכותו הבסיסית של צד להיות מודע להליכים נגדו, ובמיוחד, כאשר - לכאורה - יש בהם כדי לשלול ממנו יכולת להידרש לערכאות.

אצטט בהקשר זה דברים יפים לענייננו מתוך החלטתה המאלפת של חברתי כב' השופטת חני שירה ב- בש"א (ראשל"צ) 5787/05 א.ח נ' ה.ח (פורסם במאגר "נבו") מיום 24/01/06:

'בתי-המשפט ובתי-הדין צריכים לדחות כל ניסיון לעשות שימוש במערכת שיפוטית זו או אחרת על-ידי הגשת תביעות והקפאתן לאורך זמן מבלי למסרן לצד השני.

הליך מעין זה נוגד מפורשות את התקנות, את ההתנהלות התקינה ונוגד את זכותו של צד להיות מודע להליכים משפטיים התלויים ועומדים נגדו.'

ראה גם בר"ע (ת"א) 1304/01 מפי כב' השופטת שטיין; ותיק מ"א (ת"א) 1660/94 רגב נ' רגב, פ"מ תשנ"ה(א), 173 מפי כב' השופטת רוטלוי; ממנו אצטט כדלקמן:
'...איני סבורה כי בתי-המשפט צריכים לעודד הגשת תביעות "המוחבאות" מפני הצד השני על מנת "לתפוס" סמכות. תמהתני לא המתין המבקש שנה עד מסירת התביעה - האם גם אז היה סבור שנהג בכנות ובתום-לב ובהקדמת תביעתו אכן מנע את ברירת השיפוט מהאישה.'

23. כידוע, נטל ההוכחה בעניין קיום המבחנים הנחוצים מוטל על שכמו של הבא לשלול סמכותו של בית-המשפט. ראה: ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לד(4), 155 (1980); ע"א 423/79 צברי נ' צברי, פ"ד לה(4), 242 (1991); ע"א 384/85 בן יאיר נ' בן יאיר, פ"ד לט(4), 775 (1986).

24. מכל האמור עד כה בהחלטתי, אני משתכנעת שהמבקש לא הרים הנטל המושת עליו. הוא לא שכנעני בכנות תביעת גירושין, השתכנעתי אף שנהג בחוסר תום-לב קיצוני בהתנהלותו ובהיעדר המצאתה המיידית של תביעת הגירושין שהגיש אל המשיבה, ובהיעדר המצאתה עד עצם היום זה.

25. יצויין כי מתוך נספח א' לבקשה ניתן ללמוד שהתביעה נשלחה ביום 9.6.09 אל באת-כוח המבקש (ראה נספח ב' לבקשה) (אולי במטרה לבצע המצאה אישית אל המשיבה) אך מכל מקום, מש"הוחבאה" תביעה זו, לא יוכל כעת המבקש לחסות בצילה ולשלול סמכות בית-המשפט.
בהקשר זה אעיר על-פי תקנות הדין בבתי-הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג, תקנות כ"ט ול"ח, לכאורה בית-הדין הוא המוסר כתבי תביעה, ואולם יכול תובע לבקש כי כתב התביעה ימסר לידיו לצורך המצאה אישית. איני מוצאת סיבה אחרת למשלוח כתב התביעה לב"כ התובע ולא אל הנתבעת במקרה זה."


7.5 היעדר פירוט על-ידי הבעל מה רע מצא באישה ואי-נימוק תביעתו לגירושין בצורה מספקת אינם מלמדים בנסיבות המקרה על חוסר הכנות של התביעה

ב- בר"ע 9357/96 {דוד סלוין הר נ' לאה הר, פ"ד נא(2), 618 (1997)} הגיש המבקש לבית-הדין הרבני תביעת גירושין וכרך בה את מזונות האישה. זמן קצר לאחר-מכן הגישה האישה תביעת מזונות לבית-המשפט המחוזי.

המבקש דרש כי תביעת האישה תידחה על-הסף בשל היעדר סמכות עניינית. טענתו של הבעל היתה, כי מכיוון שהקדים והגיש לבית-הדין תביעת גירושין, שבה נכרך עניין המזונות, קנה בית-הדין הרבני סמכות בלעדית לדון בתביעת המזונות.

בית-המשפט מצא כי הבעל לא הוכיח את כנות תביעתו לגירושין, ובקשתו נדחתה. מכאן, הבקשה לרשות ערעור. בעניין זה נפסק:

"מטרת סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, הקובע כי כל עניין הכרוך בתביעת הגירושין יהא בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, היתה להעניק לבית-הדין סמכות להכריע בכל ענייני הגירושין תחת קורת גג אחת.

על-מנת למנוע את ניצולה לרעה של הכריכה על-ידי הבעל, שכל מטרתו חסימת דרכה של אשתו אל בית-המשפט האזרחי פיתחו בתי-המשפט את 'המבחן המשולש'.

על-מנת שיהא בכריכה כדי לשלול את סמכותו של בית-המשפט האזרחי, צריכה תביעת הגירושין להיות כנה, על עניין המזונות להיכרך בה כדין, וכן צריך כי כריכת המזונות בתביעת הגירושין תהא כנה.

בנסיבות העניין, לא ניתן לומר שתביעת הגירושין שהגיש המבקש לא היתה כנה. לפיכך, קנה בית-הדין הרבני סמכות לדון במזונות המשיבה.

מכתבי הטענות שהוגשו עולה כי אין זה המשבר הראשון הפוקד את חיי הנישואין. בנוסף, עצם הגשת התביעה לשלום-בית על-ידי האישה מעידה על כך שיחסי בני הזוג עלו על שרטון, ויש בכך, לצד שאר נסיבות העניין, כדי להצביע על כנות תביעתו של הבעל.

היעדר פירוט על-ידי הבעל מה רע מצא באישה ואי-נימוק תביעתו לגירושין בצורה מספקת אינם מלמדים בנסיבות המקרה על חוסר הכנות של התביעה.

בית-משפט קמא לא נדרש לבחון ולהעריך את סיכויי תביעת הגירושין, זוהי מלאכתו של בית-הדין הרבני. כל שעל בית-המשפט לבדוק הוא האם כתב התביעה שהגיש הבעל לבית-הדין הרבני מעלה נימוקים לכאורה לתביעת הגירושין, שאם יוכחו, יבססו עילה לגירושין.

דברי האישה, בתצהירה על יחסיו של בעלה עם אישה אחרת, מחזקים את הטענה כי לא לחינם הגיש הבעל את תביעת הגירושין, והוא אכן מעוניין בסיום הנישואין. אמנם המבקש לא העלה טענה זו מיוזמתו, וטעמיו עימו, אך אין בכך כדי להצביע אל היעדר כנות מצידו.

הבקשה נדונה כערעור והערעור נתקבל."


7.6 האם היעדר כל פירוט של רכוש אינו בגדר כריכה כלל - ולכן לבית-הדין הרבני אין סמכות לדון בנושא הרכוש

כדי להקנות לבית-הדין סמכות ייחודית לדון בענייני הרכוש של בני הזוג הנמצאים בהליכי גירושין, יש לכרוך את הרכוש בפועל. הכריכה צריכה להיות מפורטת ולא סתמית, ובה פירוט אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג.

ב- בש"א 13643/99 {א.צ. נ' א.נ., תק-מש 2000(3), 187 (2000)} נדון מקרה בו הגישה המשיבה ביום 11.11.97 תביעת גירושין לבית-הדין הרבני ובתביעתה לא כרכה כל נושא. המבקש הודיע בכל הדיונים שהינו רוצה שלום-בית. המבקש הגיש ביום 18.3.99 תביעת גירושין וכרך בה רק את עניין המזונות ומשמורת הילדים.
לאחר שלושה ימים תיקן המבקש את התביעה והוסיף בה בקשה לפיה בית-הדין ידון ב"חלוקת הרכוש על-פי החלטה בתיק השני". ביום 11.7.99 המשיבה הגישה לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה רכושית שכותרתה היא "תביעה לשמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973", אולם הסעד הראשוני שהתבקש הוא מתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא זכאית למחצית מכל הזכויות הכספיות והאחרות של המבקש.

המחלוקת המשפטית בעניין זה היא, האם גם בהנחה שבתיקון כתב התביעה לגירושין, יש בו משום כריכת הרכוש בתביעת הגירושין והאם היעדר כל פירוט של רכוש אינו בגדר כריכה כלל ולכן לבית-הדין הרבני אין סמכות לדון בנושא הרכוש?

בית-המשפט קבע, בדחותו את הבקשה:

"לבית-הדין הרבני סמכות לדון אך ורק בפרטי הרכוש שנכרכו בפועל בתביעת הגירושין וכי נכס שלא נכלל ולא נכרך במפורש בתביעת הגירושין אין לבית-הדין הרבני סמכות לדון בו (ראה ע"א (חי') 623/91 רום נ' רום, פ"מ התשנ"ב(ג), 188).

ב- ע"א 14/75 ברטל נ' ברטל, פ"ד כט(1), 10 (1975), דינים עליון, עמ' 2, דובר על תביעה לשלום-בית שהאישה הגישה ושם נפסק כי מקום בו האישה החלה מיוזמתה בהתדיינות עם בעלה בבית-הדין הרבני, בטענה שאין השלום שורר ביניהם לא תוכל בדרך-כלל, להישמע לאחר-מכן בטענה שתביעת הגירושין של בעלה נגדה אינה כנה. יש להחיל הלכה זו ביתר שאת כאשר מדובר בתביעת גירושין שהאישה הגישה, כמו במקרה דנן...
רכוש אינו מענייני המעמד האישי כך שלבית-הדין הרבני אין סמכות לדון בו על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, לפיכך אף הסכמת המשיבה מכללא או בשתיקה או בהתנהגות אינה יכולה להתגבר על הוראות סעיף 9 הנ"ל...

בית-הדין הרבני לא קבע באופן פוזיטיבי כי הסמכות לדון בענייני הרכוש של הצדדים נתונה לו. אולם, בכל מקרה החלטת בית-הדין הרבני, כי הסמכות לדון בכל נושא שאינו תביעת גירושין או שלום-בית נתונה לו, אינה מחייבת את בית-המשפט האזרחי (ראה ע"א 22/70 זעירא נ' זעירא, פ"ד כד(1), 475 (1970))...

בית-הדין הרבני לא קנה לו סמכות לדון בענייני רכוש של הצדדים הואיל והמבקש לא כרך בתביעת הגירושין שלו רכוש מסויים ולפיכך כריכתו אינה כריכה..."

ב- תמ"ש 61980/98 {פלונים נ' אלמוני (טרם פורסם)} בעלי הדין נישאו זל"ז כדמו"י ביום 13.6.86, ובמהלך נישואיהם נולדו להם ארבעה ילדים. מזה שנים רבות שנתגלעו קשיים בחיי הנישואין של בני הזוג ובין בעלי הדין התנהלו ומתנהלים הליכים משפטיים שונים בבית-הדין הרבני. הנתבע עותר בכתב ההגנה לדחיית התביעה על-הסף. התביעה הינה תביעת מזונות ופירוק שיתוף וסעדים נוספים.

בית-המשפט קבע בעניין זה:

"על-מנת לשלול את סמכותו של בית-משפט זה לדון בנושא חלוקת רכוש בין בני-זוג וזכויותיהם ברכוש אין די בכריכת הנושא בתביעת הגירושין. על המבקש לשלול סמכות בית-משפט לשכנע את בית-משפט כי נתקיימו שלושה תנאים מצטברים והם: תביעת הגירושין כנה, נושא חלוקת הרכוש נכרך כדין ובכנות (ראה ע"א 423/79 צברי נ' צברי, פ"ד לה(4), 249 (1991)). הנטל להוכחתם מוטל על הטוען לכריכה.

אכן, במספר פסקי-דין נאמר, כי בכנות תביעת הגירושין יש ללמד גם על כנות הכריכה (ראה רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פ"ד מא(4), 518 (1987)). אולם אין באמור כדי ליצור חזקה לפיה בכל מקרה בו תביעת הגירושין כנה גם כריכת הרכוש או המזונות לתביעה הינה כנה. קביעה לפיה די בכנות תביעת הגירושין כדי לקבוע כי כריכת נושא המזונות או הרכוש, הינה כנה משמעה כי יש לבטל את הדרישה בדבר כנות הכריכה בהיותה סתמית ומיותרת. והרי אין חולק, כי בכל פסקי-הדין חזר בית-משפט עליון והדגיש את הוכחת שלושת התנאים המצטברים.

במקרה דנן, הנתבע לא איזכר ולו במרומז ואף לא עתר כי בית-הדין ידון בנושא הזכויות אשר נצברו על ידו במסגרת עבודתו."

בעניין זה בית-המשפט התחבט בשאלה האם הליקוי בפירוט הרכוש, כאמור לעיל, פוגם בכנותה של הכריכה, תוך שהוא מביא את הגישות השונות של שופטי בית-המשפט העליון, ובהמשך קבע כי:

"מחד, נפסק ב-ע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פ"ד לג(1), 696 (1979) כי היעדר פירוט בתביעת הבעל אין בו כדי לפגוע בסמכות בית-הדין הרבני ועניין זה יוכל לבוא על תיקונו במהלך הדיון שם. מאידך, בפרשת צברי נפסק על-ידי כב' השופט לוין כי פירוט סתמי ופורמאלי בלי לפרט את מהות הרכוש אינו מעיד על כריכה כנה.

בעניין זה נפסק, כי אין ללמוד על כנות הכריכה ממבחן כמותי טהור הבודק את פרטי הרכוש המושמטים בלבד, או ממבחן שאינו רואה בחומרה השמטה של רכוש זה או אחר.

יש לשלב בין השניים וליישם מבחן מהותי מעורב, תוך שימת דגש על סוג הנכסים שהושמטו, ערכם ומספרם, שהרי יש הבדל בין השמטת רכוש בשווי של מאות אלפי שקלים לבין השמטה זניחה ושולית. וכן יש הבדל בין השמטת רכוש אשר ממילא הזכויות בו רשומות על-שם שני בני הזוג לבין השמטת רכוש הרשום על-שם הבעל בלבד.

כמו-כן, יש לבדוק שהכריכה אינה סתמית וגוררת אלא מפורטת וכן יש לתת משקל לנסיבות הסכסוך, התרשמות בית-משפט מחקירת בעלי הדין. כל אלה במצטבר יסייעו לבית-משפט בניסיונו ללמוד על כנותה או אי-כנותה של הכריכה.

במקרה דנן, בהיעדר כל טענה בעניין כנות הכריכה בכתב ההגנה הרי שהמבקש (הנתבע - הוספה שלי - א' מ'). לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח את התנאים לשלילת סמכותו של בית-משפט זה. די בכך שלא נתקיים התנאי, כי הכריכה כנה כדי לשלול את דיות הכריכה לצורך שלילת סמכותו של בית-משפט לדון בתביעתה הרכושית של המשיבה. (התובעת - הוספה שלי - א' מ')

הטענה בדבר סילוק על-הסף של התובענות נדחתה."
7.7 החלטה בעניין בקשה למחיקה על-הסף בשל היעדר סמכות עניינית, עקב כריכת ענייני רכוש ומזונות בתביעת הגירושין

עניין זה נדון ב- תמ"ש 11191/00, בש"א 10667/00, תמ"ש 11192/00, בש"א 7455/00 {עלימה עזרא נ' עלימה נדיה (טרם פורסם)}, שם הגיש הבעל בקשה למחיקה על-הסף בתביעתה הרכושית של האישה (בש"א 7455/00) וכן את תביעתה למזונות (בש"א 10667/00) בשל היעדר סמכות עניינית, לאחר שענייני הרכוש נכרכו לטענתו במסגרת תביעת הגירושין שהקדים להגיש לבית-הדין הרבני.

תחילתה של הפרשה בתביעה שהגיש המבקש נגד ששת ילדיו לפינוי דירה שזכויות החכירה בה משותפות לו ולאשתו, וכן תביעה להשבת כספים בתוכניות שרשם על-שם ילדיו. ביום 12.1.00 הגיש המבקש תביעה לגירושין בבית-הדין הרבני בה הוא מבקש לחייב את האישה לקבל גט.

כמו-כן, נאמר בתביעה לבית-הדין כי "...כורך הבעל בתביעת הגירושין... את כל תביעותיו שיש לו עם האישה, לרבות מזונותיה... מדורה כתובתה... וחלוקת הרכוש".

ביום 30.3.00 הגישה המשיבה תביעה למזונות ומדור בה היא מבקשת לחייב את בעלה במזונותיה בסך 5,754 ש"ח וכן תביעה רכושית לזכויות בכספים, ביטוחים, פירוק שיתוף וכדומה.

בית-המשפט קבע במקרה דנן:
"שאלת המזונות והרכוש אינם כרוכים מעצם טיבם לענייני הגירושין אלא יש לכרכם בפועל לתביעה, באופן מפורש תוך כדי שמירה על קיומם של 3 תנאים, אשר נטל הוכחתם מוטל על זה המבקש למנוע דיון בבית-המשפט.

כנותה של תביעת הגירושין היא שאלה שבעובדה, ופתרונה אינו מושתת על נוסח כתב התביעה גרידא. בית-המשפט ידון על-פי מכלול החומר העומד לרשותו, לרבות נוסח תביעת הגירושין, חקירת התובע, פרוטוקולים של בית-הדין ויתר הנסיבות האופפות את התביעה.

מבחן נוסף, חשוב לא פחות, הוא, האם הוצגה בכתב תביעת הגירושין עילת גירושין. ודוק, אין מדובר בבחינת סיכויי התביעה אלא די בעצם קיום העילה, לפי אמת-המידה של בית-הדין הרבני.

לגבי כריכת רכוש בכנות וכדין, הדרישה בפסיקה היא לפירוט ספציפי של כל נכס ונכס לגביו מבקש התובע הכרעה בבית-הדין. בענייננו הניסוח הוא סתמי, אין כל פירוט מינימאלי ולפיכך אין מנוס מהגיע למסקנה כי הכריכה אינה כנה ואינה כדין.

אמנם נמצאת בפסיקה גם גישה הקובעת כי היעדר פירוט מלא וממצה אינו פוגם בכנות וניתן להשלימו במהלך הדיונים אולם זאת, רק כאשר קיים פירוט כלשהו, גם אם אינו ממצה.

בענייננו לא קיים פירוט כלל, הגם שניתן ללמוד על הרכוש מתוך תביעת האישה. חוסר פירוט מוחלט מלמד כי הבעל מבקש לנהל את הדיון בבית-הדין תוך מסך עמימות והתנהגות כזו פוגמת בתום-הלב הנדרש לצורך כנות הכריכה. בנוסף, הכריכה אינה כדין שכן תביעה לדון ברכוש ערטילאי, לאו תביעה היא.

לגבי כריכת המזונות בכנות וכדין, המבקש אמנם טען לפטור ממזונות האישה ואף הציג עילת פטור סבירה ובנסיבות כאלה קיימת דעה בפסיקה כי אי-ציון הסכום המוצע לתשלום מזונות אינו שולל את כנות הכריכה.

יחד עם זאת, אין האמור פוטר את המבקש מלפרט את רכושו והכנסותיו על-מנת שבפני בית-הדין יעמדו נתונים ותשתית מלאים על-פיהם ניתן יהיה לפסוק מזונות, באם יוחלט לדחות את הפטור. ולעניין זה קיימת דרישה מפורשת בתקנה לג לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ד ועל-פיה יש לצרף הרצאת פרטים ו-3 תלושי שכר אחרונים לכתב התביעה. כל זאת לא נעשה. הימנעות זאת פוגעת מהותית בתום-הלב הדרוש.

התוצאה - בית-משפט זה מוסמך לדון בתובענות האישה.

הבקשות נדחות."