סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מיהו מבוטח
• עובד בחוץ לארץ
• חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה
• פגיעה בעבודה, תאונת עבודה ומחלת מקצוע - סעיף ההגדרות
• חזקת תאונת עבודה ורשלנות
• הפסקה וסטיה
• חזקת הסיבתיות
• בקע מפשעתי
• ליקוי שמיעה
• גמלאות בעין
• דמי פגיעה
• קצבה או מענק לנכה עבודה
• קביעת דרגת נכות
• סמל ותעודה לנכה עבודה
• גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה

פגיעה בעבודה, תאונת עבודה ומחלת מקצוע - סעיף ההגדרות

1. כללי

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"79. הגדרות (35)
בחוק זה, במבוטח -
"פגיעה בעבודה" - תאונת עבודה או מחלת מקצוע;
"תאונת עבודה" - תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח-ידו ועקב עיסוקו במשלח-ידו;
"מחלת מקצוע" - מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - עקב עיסוקו במשלח-ידו."

סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי "תאונת עבודה", לגבי עובד שכיר, היא תאונה שאירעה "תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מי מטעמו". כפי שנראה בהמשך החיבור, נראה כי סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, מרחיב את ההגדרה הקבועה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי וקובע כי רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם אירעה "תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".1

אנו סבורים, כי יש ליתן משקל רב להתבטאויותיו של התובע בפני הרופא בסמוך לקרות האירוע הנטען על ידו שכן, בתי-המשפט, יוצאים מנקודת הנחה כי אדם המגיע לרופא ימסור לו את מלוא הפרטים על-מנת לזכות בטיפול הרפואי הנכון וההולם. לכן, על תובע למסור "לראשונה" את פרטי קרות האירוע והפגיעות שקרו לו, עת הוא מבקר אצל הרופא, לאחר שנפגע. תובע שלא עשה כן, עלול למצוא קושי להוכיח את תביעתו, דבר שיוביל לדחייתה של התביעה.

יפים לעניין זה דברי בית-הדין ב-עב"ל 1268/00: 2

"נדגיש, כי בית-דין זה פסק לא אחת, כי יש ליתן משקל רב להתבטאויותיו של מבוטח בסמוך לאירוע הנטען. יש ליתן משקל מיוחד לאנמנזה, שכן יש להניח כי אדם המאושפז בבית-חולים ימסור את העובדות כהווייתן, על-מנת לזכות בטיפול הנכון וההיזקקות לרישומי בית-החולים באה מתוך הידיעה, פרי הניסיון, שרישומים אלה הינם מהימנים ומדוייקים."



2. הוכחת קיומה של התאונה

יסוד הכרחי לקיום תאונת עבודה הוא קיום תאונה. הנטל להוכיח כי קרתה תאונה, רובץ על כתפי התובע.3 על התובע רובץ נטל הראיה להוכיח, כי תוך כדי עבודתו אירע לו "אירוע תאונתי". בשלב הראשון, על התובע, להביא ראשית ראיה שאכן קרה "אירוע תאונתי" בעבודה הקושר את פגיעתו לעבודה.4

ב-ב"ל (יר') 11161/055 קבע בית-הדין כי "מן העדויות שנשמעו והמסמכים שהוגשו, לא נמצאה אף ראשית ראיה שאכן קרה אירוע תאונתי, כפי שטענה התובעת" ועל-כן דחה את התביעה שהגישה.

ובשים-לב, כי במקרה ואין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען לו, בית-הדין יפנה לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו, וזאת על-מנת ללמוד מהן אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה וכפי שטען.6

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 3276/077 דחה בית-הדין את תביעתו של התובע מחמת העובדה כי התובע לא הצליח להוכיח כי אכן אירע "אירוע תאונתי". בדחותו את התביעה הסתמך בית-הדין על הנימוקים הבאים:

"א. מקובלת עלי טענת באת-כוח הנתבע שככל שיש לקבל את טענת התובע כי הוא זה שהלך לנתבע ולקח טופס תביעה הרי שלא בכדי בחר טופס של ביטוח תאונות ולא טופס של פגיעה בעבודה. ככל שבאמת לא ידע איזה טופס הוא לוקח לא ברור מדוע לקח טופס "קרוב" ו-"נושק" כל-כך שהרי באותה מידה יכל הוא לקחת גם טופס של "דמי לידה" או "תגמולי מילואים". שוכנעתי שהתובע ידע בדיוק איזה טופס הוא נוטל בידו, ולראיה שהטופס מולא אודות נפילה שאירעה בבית. מכאן שהתיאור על גבי הטופס התאים לטופס שנלקח. צריך להתרחש יותר מצירוף מקרים על-מנת שיילקח טופס של ביטוח תאונות והוא אף ימולא אחד לאחד באופן מתאים לתאונה ולא לפגיעה בעבודה כנטען על-ידי התובע;

ב. התובע ידע שמדובר בטפסים חשובים העשויים "לחרוץ את גורלו" ומשכך ביקש להיעזר באחותו שיודעת עברית. אין זה מתקבל על הדעת, שמחד, ביקש התובע מאחותו למלא טפסים ולטפל בתביעה שלו, ומאידך, הוא לא טרח כלל לעדכן אותה אודות המקרה (מקום האירוע, שעת האירוע, נוכחות עדים וכיוצ"ב פרטים). לציין כי כאשר התובע נשאל לעניין זה בחקירתו הנגדית תשובותיו היו מבולבלות ולא ענייניות;

ג. גם התעודה הרפואית הראשונה הינה לנפגע בתאונה. ושוב יש כאן צירוף מקרים גדול מידי על-מנת לטעון היום, בדיעבד, שכולם (הנתבע, הרופא בקופת-חולים ואחותו שמילאה עבורו את הטפסים) טעו והטעו אותו;

ד. באשר למחלוקת שנפלה בין בא-כוח התובע לבין באת-כוח הנתבע באשר לפענוח הכתוב בתיאור התאונה ב-נ/3, נוכח המרחק שבין המילים "של" ו-"בית" אני סבורה כי יש לקבל יותר את עמדת באת-כוח הנתבע כי נכתבו שם המילים "של בית" ולא שלבים. כמו-כן ככל שהכוונה הינה לשלבים כטענת בא-כוח התובע הרי שלא הובא כל הסבר מטעם התובע מה הכוונה במושג "חדר שלבים" שכן לאורך כל גרסת התובע (הודעה שמסר לחוקר, תצהיר ועדות) דובר על תנור צבע ולא הוזכר חדר שלבים;

ה. התובע מבקש ללמוד מכך שהמעסיק חתם על טופס פגיעה בעבודה שאכן הפגיעה אירעה בעבודה אלא שגם לעניין זה מקובלת עלי עמדת הנתבע לפיה משהמעסיקים חתמו הן על טופס פגיעה בעבודה (נ/5) והן על טופס של דמי תאונה (נ/1) אין לייחס להם הכרה בתאונה בעבודה דווקא;

ו. בעדות התובע, כפי שהובאה בהרחבה לעיל, נתגלו סתירות באשר לסוגיה אם הוא בכלל פנה למעסיק ודיווח לו אודות הפגיעה ומתי הוא פנה. אף אם נקבל את עמדת התובע כי בסמוך לאחר הנפילה הוא לא אמר דבר למעסיק משהוא לא ידע מה מצבו והוא לא חשב שמצבו כל-כך קשה הרי שמשהמסמכים עולה כי יומיים לאחר-מכן, לכל המאוחר, גובס התובע, לא ברור מדוע באותו מועד לא הודיע הוא דבר למעסיק. דווקא נוכח העובדה שהתובע הועסק באותו מקום עבודה 13 שנה לא ברור מדוע לא נמסרה למעסיק הודעה כי הוא נפגע בעבודה ולא יוכל להתייצב בתקופה הקרובה לעבודה ומדוע הודעה כזו צריכה לעבוד דרך אדם שלישי - יונס כפי שהעיד התובע או כלל לא להימסר אלא במועד מאוחר הרבה יותר - כפי שהעיד התובע במקום אחר.

לעניין זה יצויין כי בעוד שהתובע העיד כי הטפסים נמסרו למעסיק באמצעות יונס הרי שיונס העיד כי לא הוא העביר למעסיק את הטפסים;

ז. בעדות התובע, בהודעתו ובתביעה שהגיש קיימת סתירה לגבי שעת האירוע הנטען. בעוד בבית-הדין הצהיר שהתאונה אירעה ב-12:00 הרי בתביעתו, נרשם שהיא אירעה ב-19:00;

ח. בסיכומיו קובל בא-כוח התובע על כך שבאת-כוח הנתבע מסרבת כי הוא ימסור לבית-הדין הודעה מטעם הרצל ג'אנח - לא ברור מדוע רק בשלב הסיכומים מבוקש לצרף את ההודעה לתיק בית-הדין והעובדה כי באת-כוח הנתבע מסרבת להתיר צירוף ההודעה בשלב כה מאוחר לא צריכה לעמוד לה לרועץ;

ט. למעט עדותו של יונס שנתגלו בה סתירות רבות למול עדות התובע לא נמצאה עדות התומכת בגרסת התובע לקיומו של אירוע תאונתי בעבודה. המסמכים שהוגשו לבית-הדין תומכים בעמדת הנתבע אחד לאחד, לפיה לתובע לא אירעה פגיעה בעבודה דווקא.

11. נוכח כל האמור הנני קובעת שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה כי אירע אירוע תאונתי בזמן העבודה."

וכך גם נפסק ב-ב"ל (חי') 1719/07 8. שם קבע בית-הדין כי:

"על-מנת להכיר באוטם שריר הלב כ-"תאונת עבודה", על התובע להוכיח ראש לכל, קיומו של 'אירוע חריג' אשר אירע בעבודתו ושונה מהאירועים הרגילים והשגרתיים."

לאחר שהוכח לבית-הדין קרות התאונה, על התובע להוכיח לבית-הדין כי קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין התאונה לעבודה. ב-בג"צ 4690/979 קבע בית-המשפט כי:

"מקריאת הסעיף מזדקר לעין, כי החוק דורש התרחשותה של "תאונה" ולכאורה לא די בכך שנגרם לעובד נזק תוך ועקב עבודתו, על-מנת שיבוא בגדרה של "תאונת עבודה" כהגדרה בחוק. על-מנת לבוא בכלל ההגדרה, צריכים להתקיים שני אלה: אירועה של תאונה וקשר סיבתי בין העבודה לתאונה. בטרם יחול על העניין כלל הסיבתיות, יש צורך להוכיח כי ב-"תאונה" מדובר. משהוכח שכך הוא, יש לבדוק קיומו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין התאונה לעבודה."10



3. הוכחת קשר סיבתי בין התאונה לבין עבודת התובע

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 3119/0711 דחה בית-הדין את תביעת התובע תוך קביעה כי:

"לאור החומר שבתיק בית-הדין, לאור העובדות כפי שקבען בית-הדין ולאור קביעותיו הברורות, החד-משמעיות והמנומקות של המומחה, שאין קשר סיבתי בין התאונה מיום 10.5.06 לבין עבודת התובע, אין להכיר בתאונה כתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995."



4. תאונת עבודה - עובד

4.1 כללי

המצב האופטימאלי הוא, שכל אדם יפוצה על כל פגיעה גופנית או נפשית שנגרמה לו בכל דרך שהיא. בשל מגבלות תקציביות, אין אלה הם פני הדברים ולכן, המחוקק הגדיר "תאונת עבודה" תוך שימוש במילה "תאונה". על-כן, לא כל אירוע שאירע במהלך עבודתו יזכהו בתגמולים, אלא, רק זה שיש לראותו כ-"תאונה". זאת ועוד. המחוקק ביקש להעניק תגמולים רק בגין נזקים שהם תוצר הסיכון אליו נחשף העובד בעבודתו או בגין אירועים חריגים ופתאומיים שאירעו לעובד במהלך עבודתו.12 דברים אלה יפים גם כאשר עסקינן בעובד עצמאי.



4.2 עובד חברת כוח-אדם - פעילות ספורטיבית

ב-ב"ל (ב"ש) 2580/0613 נפסק מפי כב' השופט משה טוניה:

"10. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה אין לראות בפגיעת התובע, במהלך משחק כדור-רגל בליגה למקומות עבודה של קבוצת הכדור-רגל אגיס ירוחם - כתאונת עבודה.

11. לעניין זה נפסק כי עובד שנפגע בפעולה שנלווית לעבודה, דהיינו פעולה שאיננה חיונית לעבודה, אך היא קשורה לעבודה ולאינטרסים של המעביד - תוכר כתואנת עבודה.

(ראה: דב"ע נא/144-0 שפירא נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 283)

כך הוכרו תאונות עבודה של עובדים במהלך פעילות ספורטיבית, שהתקיימה בזמן העבודה.

12. הלכה זו נכונה גם כאן, שעה שהתובע נפגע בעת שהשתתף כשחקן בקבוצת הכדור-רגל של אגיס ירוחם, במסגרת משחק כדור-רגל בליגה למקומות עבודה.

13. לעניין זה, פעילותו של התובע במסגרת קבוצת הכדור-רגל מקדמת את האינטרס של המעביד, חברת כוח-האדם, שהרי זו מעוניינת בהשתלבותם המקצועית והחברתית של עובדיהם במקום העבודה - אצל הלקוח. השתלבות שהיא הבסיס לתמורה המשולמת לחברת כוח-האדם.

14. בפרט הדברים נכונים בעניינו של התובע כאן, משעולה מעדותו (ועדות זו לא נסתרה), כי שעות פעילות קבוצת הכדור-רגל, שעות האימון והמשחק - הוכרו כשעות עבודה ובגינן שולם שכר.

ראה: עדות התובע, עמ' 2 לפרוטוקול מיום 18.9.07, שורות 23-22. שם מספר התובע כי יצא לתחרות באילת לשבוע, עבורו שולם שכר;

עדות התובע עמ' 3 לפרוטוקול מיום 18.9.07, שורות 27-26. שם מספר התובע כי שעות האימון הוכרו כשעות עבודה;

עדותה של הגב' לרון, מנהלת כוח-אדם ואדמיניסטרציה באגיס ירוחם, עמ' 8 לפרוטוקול מיום 18.9.07, שם מאשרת העדה תשלום שכר עבור ימי התחרות.

15. יוצא מכאן כי בענייננו למעביד, חברת כוח-האדם, היה אינטרס ישיר וממשי בהשתתפותו של התובע, בפעילות קבוצת הכדור-רגל של חברת אגיס ירוחם - שהרי השתתפות זו זיכתה התובע בשכר ומכאן זכתה את המעבידה, חברת כוח-האדם, בעמלות המשולמות לה בגין העסקת עובד באמצעותה. עמלות הנגזרות מהיקף העסקתו של התובע.

16. סוף דבר, תביעת התובע להכיר בתאונה מיום 27.11.05, בה נפגע ביד שמאל במהלך משחק כדור-רגל של הליגה למקומות עבודה, כתאונת עבודה - מתקבלת."



4.3 פגיעה בגב

על-מנת שפגיעה בגב תיחשב כתאונה בעבודה, על התובע להוכיח כי במהלך העבודה אירע דבר מה שבגינו "נתפס" הגב או שפקדו את המבוטח כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ב-דב"ע נא/205-0 14 נפסק לעניין ה-"דבר מה" כדלקמן:

"ניסיון החיים לימד את בית-הדין שהכרה בפגיעה בעמוד השדרה כתאונת עבודה, תלויה בעיקר בשאלה האם הוכח שבמהלך העבודה אירע משהו שבגינו "נתפס" גבו של המבוטח, או שפקדוהו לפתע כאבים עזים שמנעו ממנו להמשיך לעבוד. ביסודם של דברים עומדת שאלת אמינות גרסתו של התובע."

ב-ב"ל (חי') 2207/0615 דחה בית-הדין את התביעה לפגיעה בגב מחמת חוסר מהימנות בעדות התובע ובעדיו:

"8. מטעם התובע העידו התובע עצמו ועוד שני עדים, שהיו חבריו לעבודה. יש לציין כי בית-הדין לא התרשם מאמינות העדויות הללו, עד כדי כך שנתעורר החשש כי היה ניסיון לתאם עדויות ואף להשפיע על עד במהלך עדותו. בנוסף לכך, התובע בעצמו מסר 2 גרסאות שונות לעניין מספר הקרטונים שהרים בשעה שתקפו אותו הכאבים בגבו.

חוסר המהימנות של העדויות הוא הטעם המרכזי לדחיית תובענה זו.

9. כבר נפסק כי כאשר אין לתובע עדות ממשית בכל הקשור לאירוע התאונתי שהוא טוען לו, יפנה בית-הדין לשאר העדויות והראיות שהובאו בפניו על-מנת ללמוד מהן אם אכן קרתה לתובע תאונה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי.

10. כאשר מדובר בפגיעות גב הפסיקה מחמירה יותר בנוגע לרמת ההוכחה הנדרשת, נפסק כי:

'ידיעת דיינים היא, כי אחוז גדול של האוכלוסיה בגיל העבודה סובל מכאבי גב. יש לדרוש, איפוא, שהמבוטח יביא הוכחה ברורה לכך, שכאבי הגב קשורים לאירוע שקרה בעבודה. אחד מן היסודות להוכחה כזאת הוא, הודעה מיידית לרופא, כי המבוטח סובל מכאבי גב והם הופיעו בעת בצוע פעולה בעבודה.'

11. אחד הסימנים לקרות התאונה הוא אנמנזה. בהוכחת האירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה ורישומי בית-החולים, מתוך ידיעה, שהיא פרי ניסיון, שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים, שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על-מנת לזכות בטיפול נכון (דב"ע נו/559-0 אקטע שלומי נ' המל"ל (לא פורסם); דב"ע מב/160-0 אבו ערב עלי נ' המל"ל, פד"ע טו 281; דב"ע מט/93-0 המל"ל נ' הירשהורן, פד"ע כ 349). כמו-כן נפסק בהקשר זה כי יש לייחס משקל להיעדר התייחסות לרקע התאונה על-ידי המבוטח בבואו לקבל טיפול, ובהיעדר התייחסות כאמור אין פירושו תמיד אי-קיום אירוע תאונתי. הדבר תלוי בנסיבות ובראיות האחרות המוגשות לבית-הדין והתרשמותו מהן (דב"ע נד/37-0 ציון גירת נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).

12. התובע פנה לראשונה לטיפול רפואי כעבור 4 ימים לאחר האירוע הנטען בתאריך 11.8.05 (נ/5), אולם בתיעוד הרפואי של אותו היום, אין כל אזכור או תיאור לפגיעה של החבלה בגב או הכאבים בגבו בעקבות פעולה שעשה במהלך העבודה. יש להניח שדבר ה היה נרשם לו נאמרו הדברים מפי התובע, במיוחד לאור הצהרת התובע בסעיף 5 לתצהירו (ת/1), 'עקב התאונה, נזקקתי לטיפול אצל רופא המשפחה, ולאחר-מכן הופנתי על ידו לרופאים מקצועיים'. הדבר מקבל משנה תוקף משטען התובע כי הוא עזב את העבודה נוכח הכאבים העזים שחש בגבו במהלך עבודתו ועקב עבודתו. לא יתכן שלא ידווח על כך לרופא בסמוך לאירוע הנטען שהרי עקב כך הוא עזב את העבודה לדבריו.

התובע פנה לטיפול רפואי גם ביום 17.8.05 ואף התלונן על כאבים במותניים ולאורך שוק רגל ימין, אולם אין שום אזכור לכאבים בעקבות אירוע בעבודה. התובע ביקר בקופת-החולים גם בתאריכים: 30.9.05, 24.10.05, 8.12.05, אלא שגם אז התיעוד הרפואי נעדר התייחסות לתלונות התובע על אירוע כלשהו בעבודה.

13. בנוסף, רק בחלוף כארבעה חודשים מהאירוע הנטען בתאריך 27.12.05 קיבל התובע ממעבידו "טופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה" (נ/6), אשר נרשם ונחתם על-ידי מזכיר המועצה מר גרבאן חאלד, בו נרשם בפרק "תאור התאונה", 'העובד פנה אלי ביום 20.12.05 בבקשה לטופס 250 לגבי תאונה שאירעה לו ב-7.8.05 כביכול וצרף לבקשה מסמכים רפואיים המעידים שנפגע בגב. לפנים משורת הדין נמסר לו טופס זה - להמשך טיפולכם אודה'.

על-פי התיאור בטופס הנ"ל מזכיר המועצה שמע לראשונה מפי התובע על קרות אירוע התאונה ביום 20.12.05, אולם דבריו אלו עומדים בסתירה להצהרת התובע בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1), שם הוצהר בפרק ד' כי נמסרה הודעה על קרות אירוע התאונה למזכיר המועצה מר גרבאן חלד כבר ביום 14.8.05.

משנשאל התובע במסגרת חקירה נגדית - מתי ידע שזו תאונת עבודה? השיב התובע:

'כשנפגשתי עם חבר שלי כחודשיים או 3 חודשים אחרי המקרה. והוא אמר לי שאם זה קרה לי בעבודה, זה נקרא תאונת עבודה...

ש. מתי בפעם הראשונה באת למעביד והודעת לו את אשר אירע?

ת. פניתי למזכיר המועצה אחרי שדיברתי עם חבר שלי והוא הציע לי לפנות למחלקת כוח-אדם ולקבל טופס 250. אני לא זוכר כמה זמן אחרי המקרה.' (עמ' 3 לפרוטוקול)

בעדותו הנ"ל, התובע פרש גרסה התומכת בגרסת מזכיר המועצה לפיה דבר קרות אירוע התאונה הובא לידיעתו רק כעבור מספר חודשים לאחר האירוע הנטען, וכנראה ביום 20.12.05 כפי שנרשם. כאמור, גירסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הגירסה הראשונית שמסר התובע בטופס התביעה.

14. פסק-דין בעניין נאורי (דב"ע מח/189-0 נאורי נ' המל"ל, פד"ע כ 258), אליו הפנה התובע אינו רלוונטי לעניינו היות ושם דבר קרות התאונה לא היה מוטל בספק.

15. לאור כל האמור לעיל מצטבר, ובעיקר לאור הסתירות שעלו בגירסה בבית-הדין, לעומת הגרסאות המוקדמות שנמסרו, הן על-ידי התובע והן על-ידי מי שצויין על ידו כעד לאירוע, כשהן מצטרפות לרישום הרפואי הראשוני, ולכך שהתביעה התבססה על מתן תעודת מחלה לתובע בחלוף כ-4 חודשים ממועד האירוע הנטען ולא תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה בסמוך לאירוע, יש בהן כדי לדחות את התביעה."

ב-ב"ל (חי') 2155/0616 דחה בית-הדין את תביעת התובע להכיר בכאבי הגב שלו כתאונת עבודה. בית-הדין דחה התביעה מחמת העובדה כי התובע לא הוכיח קיומו של אירוע תאונתי.



4.4 אוטם שריר הלב

ב-ב"ל (חי') 3170/0717 דחה בית-הדין את תביעת התובע להכיר בתאונה שקרתה לו כתאונת עבודה. דחיית התביעה התבססה על חוסר מהימנות התובע והעדים מטעמו. וכדברי בית-הדין:

"16. מחומר הראיות העומד לפנינו מגיעים אנו למסקנה, כי לא אירעו כל ויכוחים בעבודתו של התובע ביום 9.2.05 ולא אירע לו בעבודתו באותו יום "אירוע חריג כלשהו", על בסיסו ניתן להכיר באוטם שריר הלב כתאונת עבודה."

ב-ב"ל (חי') 1364/0718 בדחותו את התביעה קבע בית-הדין:

"26. אנו סבורים כי במקרה דנן היעדר התייחסות לקרות אירוע חריג בעבודה במסמכים הרפואיים של התובע, יתרה מזאת רישום תלונות התובע על-ידי הרופאים המטפלים בהזדמנויות שונות האחד - בגיליון חדר מיון נרשם "תולדות המחלה": 'מזה שבוע כאבים בחזה במאמץ', ובטופס סיכום אשפוז (נ/3) נרשם: 'תלונה עיקרית': 'כאבים בחזה בעלי אופי לחץ שהופיעו 30 דקות טרם קבלתו למיון', מצטרפים למסקנה אליה הגענו לעיל, כי לא היה אירוע חריג בעבודה במיוחד לאור דברי התובע בהודעה לחוקר (בעמ' 2, שורה 6), וגם בעדותו (עמ' 5, שורה 24 לפרוטוקול), כי בשעות הצהריים במהלך העבודה חש ברע עד כדי שהפסיק את עבודתו וביקש שיסיעוהו לבית-החולים, בנסיבות הגעתו לבית-החולים כ-4 שעות לאחר שעזב את העבודה עקב אי-יכולת להמשיך לעבוד כאשר מטופס התביעה עולה שהיה אמור לעבוד עד השעה 19.00 לטענתו וכשהגיע לבית-החולים היה בהכרה מלאה, סביר להניח שהיה מספר לרופאיו את אשר אירע לו בעבודה. בנסיבות דנן, יש ליתן משקל משמעותי לרישום הרפואי הראשוני, נוכח סתירות נוספות שעלו, כפי שפורטו לעיל.

27. לאור כל האמור לעיל, במצטבר, משלא קבלנו את גרסתו של התובע מהנימוקים שפורטו לעיל, לא הוכח קיומו של אירוע חריג. שוכנענו, כי עומס העבודה שהוטל על התובע ב-11.1.05 - לא היה חריג בהשוואה לעבודתו השוטפת."



4.5 סחרחורת - עובדת ניקיון

ב-ב"ל (נצ') 1672/0619 נפסק מפי כב' השופט מירון שוורץ:

"דיון והכרעה

5. גדר המחלוקת בין הצדדים, נסובה אודות השאלה האם אירע לתובעת אירוע חריג תוך כדי ועקב עבודתה, כדרישת סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, אשר הביא לסחרחורת ואיבוד ההכרה.

6. התובעת העידה בפנינו כי שימשה עובדת ניקיון והיתה אחראית על ניקיון מחלקת הדרכונים במשרד הפנים בנצרת עלית. התובעת העידה כי בנוסף על תפקידה, נהגה להכין קפה לסעיד - ראש לשכת משרד האוכלוסין, אלא שהמנהל שהיה אחראי עליה במקום - מרדכי, הבהיר לה כי תפקידה הוא לנקות ולא להכין קפה לעובדים.

התובעת, אשר ככל הנראה ביקשה לרצות את סעיד, נהגה להתעלם מן האיסור, והמשיכה להכין קפה עד אשר 'מרדכי תפס אותי על חם עם המגש' (עמ' 5, שורה 11 לפרוטוקול).

התובעת העידה כי בעקבות כך, נאסר עליה להכין קפה. ביום האירוע, נכנסה התובעת למשרדו של סעיד אשר אירח באותה עת קבוצת שוטרים (עמ' 6, שורות 18-13 לפרוטוקול) והבהירה לו בנוכחות האורחים כי 'זה לא התפקיד שלי' (עמ' 2, שורה 10 לפרוטוקול). התובעת העידה כי בעקבות כך, יצא סעיד לאולם הקהל וצעק עליה בנוכחות כולם 'אני לא רוצה לראות אותך פה ותצאי מהמקום' (עמ' 2, שורה 11 לפרוטוקול).

התובעת המשיכה והעידה כי בעקבות כך, התחננה בפני סעיד וציינה כי זו עבודתה היחידה, כי בעלה נכה וכי בגילה (60) לא יהיה לה היכן לעבוד וממה לחיות. התובעת ציינה כי סעיד לא רצה לשמוע אותה, ובעקבות כך פנתה לסגניתו אשר ניסתה אף היא לשוחח עם סעיד ואף הציעה לו כי התובעת תועבר למחלקה אחרת. התובעת ציינה כי היא קיבלה את האירוע בצורה קשה מאוד, נכנסה למשרדו של מרדכי, קיבלה סחרחורת והתמוטטה.

7. הנתבע טוען כי בנסיבות העניין, אין לראות את האירוע אותו מתארת התובעת כאירוע חריג, הן מן הטעם שהתובעת העידה כי קיבלה יחס הכולל צעקות גם בתקופה שקדמה לאירוע והן מן הטעם כי אין שום אזכור לאירוע הנטען ברישומים הרפואיים.

8. לאחר ששמענו את עדותה של התובעת והתרשמנו ממנה, הגענו לכלל מסקנה כי יש לראות באירוע, אירוע חריג אשר אירע תוך כדי ועקב עבודתה.

נציין כי התרשמנו כי כושר הביטוי של התובעת הינו בסיסי ביותר והיא מתקשה בהבנת הנדרש ממנה. הדברים מצאו ביטויים הן בהודעת התובעת בפני החוקר והן בעדותה בפנינו אשר לא היתה רהוטה כלל וכלל, תוך שהתובעת קופצת מאירוע לאירוע ומתקשה עד מאוד להשיב על השאלות הרלוונטיות שהוצגו בפניה. יחד עם זאת, התרשמנו ממהימנותה של התובעת, כך שמגבלותיה הנוגעות להבנה והתבטאות אינן צריכות לעמוד לה לרועץ. בסופה של עדות, התרשמנו כי התובעת אמנם היתה נתונה במתח עבודה שגרתי מתמיד, כאשר מחד, נדרשה למלא את המטלות הנוגעות לעבודות הניקיון, לפי דרישות הממונה עליה מטעם חברת הניקיון שהעסיקה אותה, אולם, מאידך, ביקשה לרצות את מקבלי השירות במחוות קטנות כדוגמת הכנת קפה. התרשמנו כי ביום האירוע, נכנסה התובעת למצב של מתח ועצבנות חריגים ביותר, אשר נבעו מן הלחץ הכרוך באפשרות אובדן מקום העבודה, למי שמשמשת מפרנסת יחידה בביתה.

במצב דברים זה ולנוכח קשיי התובעת כאמור, ברור הדבר, מדוע אותו אירוע לא מצא ביטויו ברישומים הרפואיים אשר נערכו בסמוך לאירוע, אולם כאמור, איננו מקבלים את מסקנות הנתבע הנובעות מכך, באשר שוכנענו בדבר קיומו של האירוע וחומרת חריגותו הגם שאין לו תיעוד ברישומים הרפואיים.

9. לפיכך, אנו קובעים כי האירוע שקדם לסחרחורת ממנה סבלה התובעת, ואשר כתוצאה ממנה נפלה ונחבלה, היה בבחינת אירוע חריג בעבודת התובעת, ועל-כן, דרושה חוות-דעת מומחה יועץ רפואי, בשאלת הקשר הסיבתי בין השניים."



5. תאונת עבודה - עצמאי

5.1 כללי

ביטוח נפגעי עבודה נועד להגן על מי שנפגע עקב עיסוקו במשלח-יד, ותשלום דמי הביטוח בעניין זה מקנה את הזכות לגימלה.20



5.2 אירוע מוחי

תנאי הכרחי להכרה באירוע מוחי כ-"תאונת עבודה" הוא שהתובע הביא "ראשית ראיה שאירוע אשר אירע בעבודה ניתן לראותו כקשור סיבתית לבוא האירוע המוחי, דהיינו אירוע חריג בהשוואה למאמץ רגיל בעבודתו של אותו אדם".21

הקביעה מתי מדובר במאמץ או מתח שהינם יוצאי-דופן נבחנת על-פי מכלול העובדות, המוצגות בפני בית-הדין, ועל בסיס סובייקטיבי הנוגע למבוטח המסויים, ולפי משקלם של האירועים ביום בו אירע האירוע אל מול עבודתו השגרתית והרגילה של המבוטח.22

תוך כדי הבחינה כאמור, על בית-הדין לזכור כי אירוע "חריג" איננו רק אירוע המתרחש באופן חד-פעמי, שכן, גם אירועים חוזרים ונשנים אחת לכמה חודשים, או אפילו אחת לכמה שבועות, ייחשבו כבלתי-שגרתיים. ובשים-לב, לעוצמתו ותדירותו של כל אירוע ואירוע, ובהתחשב במכלול הנסיבות בהתייחס לנפגע הספציפי שבו מדובר.23

ב-ב"ל (חי') 2066/0624 עסקינן בתביעה להכיר באירוע מוחי שהתובע לקה בו, כפגיעה בעבודה. המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת התובע להכיר באירוע המוחי שעבר כ-"תאונת עבודה". בית-הדין קבע במקרה דנן:

"15. עדותם של התובע והעד מטעמו, היתה עקבית וללא סתירות והותירה רושם אמין (מטעם הנתבע לא הובאו עדים כלשהם). שוכנענו כי הלחץ והעומס שהיו כשבועיים לפני היום בו אירע לתובע האירוע המוחי היו חריגים הן ביחס לעבודה הרגילה והן ביחס לעבודה תחת לחץ בתקופת חגים - גם בעבודת חלוקת העיתונים וגם בעבודת הגביה.

16. אין חולק כי אופי עבודת התובע במהלך יום עבודה רגיל הינה קשה ומאומצת אולם עומס העבודה הפיזי והלחץ והמתח הנפשי גדלו באופן חריג במהלך חודש אפריל-2004 במהלכו נדרש התובע לבצע כוננויות שבת במשך מספר ימים רצופים בשל חג הפסח שחל באמצע שבוע, אשר במסגרתן נאלץ התובע למאמץ מיוחד ובלתי-רגיל באופן אינטנסיבי בעבודה פיזית קשה כמו-כן נוספו לו שעות עבודת חלוקה אשר הובילו לפיגורים בעבודת הגביה, לפיכך התובע היה נתון בלחץ נפשי גם בביצוע עבודת הגביה היות והיה עליו לצמצם את הפערים שצבר בשל העומס בעבודת החלוקה.

יש לזכור, שהתובע עבד בחברה בסטאטוס של "נותן שירותים", וכפי שהעיד מר איתי פורת מנהלו של התובע 'בתקופת החגים הלקוחות לא היו משלמים בכלל והיה לחץ מאוד גדול לבצע גביה מלקוחות שלא רוצים לשלם ב-3 ימים והתובע היה בלחץ כי השתכר לפי יעדים' (עמ' 9, משורה 12 לפרוטוקול)

17. יש להניח כי העומס והלחץ שהצטבר על התובע הגיע לשיאו ביום 21.4.04 עת שחש בנימול בידו במהלך עבודתו בשעה שהעמיס עיתונים על רכבו לחלוקה. כבר נקבע כי כאשר המבוטח היה מצוי במתח מתמשך, אך ניתן להצביע על שיא מסויים שהינו חריג יחסית לתקופת המתח - ניתן להתייחס לכך כאל "אירוע חריג" (עב"ל 306/03 נדב אושרי - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 61 (פורסם ביום 6.4.06).

18. זאת ועוד, התובע סיפר לחוקר מטעם הנתבע כי ביום 21.4.04 הגיע לעבודה בשעה 1:30 (בלילה) וכחצי שעה לאחר-מכן בעת שהעמיס עיתונים החל לחוש בנימול בידו שעבר לאיזור הכתף, לתומו הוא חשב שנעקץ וכך אף סיפר לרוני מנהל המחסן. התובע המשיך בעבודתו ובסיום העמסת הרכב יצא ברכבו לאיזור החלוקה שלו, כאשר במהלך הנסיעה חש חולשה הולכת וגוברת בכל חלקו הימני של הגוף, ובשלב שהרגיש כי חלק גופו הימני "נרדם" והתחושה הגיעה גם לאיזור הראש הפסיק מיד את נסיעתו וביקש שידאגו לו למחליף, ומיד נסע התובע לבית-החולים (עמ' 3, נ/3). על גרסה זו חזר התובע בעדותו בפנינו (עמ' 4, משורה 25 לפרוטוקול). נוסיף ונציין כי בדף שצירף התובע לטופס התביעה (נ/4) רשם כי בליל 21.4.04 ישן רק כשעה וחצי ובא לעבודה.

משזו גרסת התובע, והיא אמינה עלינו, ברי כי התובע המשיך בעבודתו למרות תחושת הנימול שהרגיש בפלג גופו הימני והמאמץ בעבודה, גם באותו לילה, היה לגביו, במצבו "הנחות", בבחינת אירוע חריג, כפי שנאמר ב-דב"ע נד/186-0 אליהו אלבז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 520, 524:

'קנה-המידה לבחינת המאמץ אשר יענה על המבחן "עקב העבודה", הוא 'קנה-מידה סובייקטיבי, היינו שאת השפעתו של המאמץ ואת היותו "רגיל" או "בלתי-רגיל", במידה שלהבחנה זאת יש משקל בפני עצמו, יש לשקול לא מבחינת מאן דהוא אלא מבחינת הנפגע, כפי שמצב בריאותו ואישיותו הוא בעת האירוע' (דב"ע לא/17-0 המוסד לביטוח לאומי - ישראל הרשקוביץ, פד"ע ב 180; 177, השווה לעניין זה אי-ידיעה או אי-צפיה מראש כי המשכת העבודה תביא להחמרת מחלתו של עובד - עב"ל 16/62 המוסד לביטוח לאומי - יצחק מולכו, פב"ל ז 192).

ותיתכן האפשרות שמאמץ בעבודה אשר בתנאים רגילים לא היה נחשב כתאונת עבודה, ייחשב בתנאים לא רגילים כמאמץ בלתי-רגיל. על-פי קו זה יש לראות את "המאמץ הרגיל" הכרוך בעליה במדרגות, כ-"מאמץ בלתי-רגיל" במצב ה-"נחות" בו היה המערער ביום האירוע'...

20. לאחר שהגענו למסקנה כי במהלך חודש אפריל 2004 עבד התובע בלחץ של זמן, בעומס עבודה ובמאמץ פיזי ונפשי בלתי-רגיל, שהיו לגביו "אירוע חריג" וקבענו, כאמור לעיל כי העבודה ביום 21.4.04 בשעות הלילה, לאחר שישן רק כשעה וחצי, בהתחשב במצבו של התובע, שכבר היה חלש ועייף ולמרות שחש בתחושת נימול שהחל בידו ועבר לכתף ובכל זאת המשיך בעבודתו - היה חלק מאותו אירוע חריג - כי אז הוכחה התשתית העובדתית הדרושה, על-פי הפסיקה, כדי להכיר באירוע מוחי כתוצאה של תאונת עבודה.

21. לפיכך, הננו קובעים כי יש בעובדות כדי להקים תשתית ראייתית על בסיסה ימונה מומחה רפואי, ואין מקום, בנסיבות העניין, לדחות את התביעה בשלב זה, בטרם חיווה מומחה רפואי את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בעניינו של התובע, והחלטה לעניין המינוי תינתן בנפרד."

ב-ב"ל (חי') 3847/0425 נדונה תביעה להכיר באירוע מוחי בו לקה התובע, כתאונת עבודה. בקבלו את התביעה קבע בית-הדין:

"דיון והכרעה

11. אין חולק גם לדעת המומחה מטעם בית-הדין, האבחנה ברישומים הרפואיים היתה של אירוע מוחי CVA, אך לטענתו כיוון שבסיכום המחלה מבית-החולים היללה יפה מצויין כי ה-"דיסאטריה" וההפרעה בדיבור חלפה, האבחנה לדעתו הינה של אירוע מוחי חולף TIA או אירוע מוחי איסכמי קל (MINOR CVA), ולא באירוע CVA.

12. כב' המומחה קבע, מצד אחד כי בתובע היו גורמי סיכון של עישון כבד ושל יתר לחץ דם, וכי ברישומים בתיקו הרפואי בזמן האשפוז שלו בבית-החולים הילל יפה מיום 10.1.01 נרשם, 'לפני כחודש פראסטזיות ביד ימין', ובמכתב ההפניה של ד"ר חאלד מיום 8.1.01 נרשם: 'ספור של חולשה פלג גוף ימין לפני שבוע', ואלו הביאו אותו למסקנה שהתובע סבל מסימנים של אירוע מוחי עוד קודם לאשפוזו, וכי הממצאים ב- C.T. מעידים על נזק קודם במוח המתאימים לאנמנזה שהתובע סבל מסימפטום של אירוע מוחי שקדם ליום 9.1.01.

13. כב' המומחה קבע מצד אחד בחוות-דעתו הראשונה, כי מכלול העניינים האלו במיוחד גורמי הסיכון עישון ויתר לחץ דם, ושנת לילה בת 24 שעות שהפרידה בין האירועים בעבודה, לבין סימני החבלה, מנתקים לדעתו את הקשר הסיבתי בין האירועים בעבודה לבין מחלת התובע.

אך מצד שני, ובתשובה לשאלת ההבהרה עקב ההפניה לעובדות המקרה בנושא היעדר השינה של התובע, בלילה שהפריד בין האירוע החריג לבין הופעת האירוע המוחי, קבע כב' המומחה שאם התובע לא ישן בלילה שהפריד בין האירוע החריג בעבודה לבין הופעת האוטם, אלא ששינתו נדדה עליו יש לבדוק את פער השעות הממשי בין ההתרגזות בעבודה לבין מועד הופעת המחלה, ואם זה קטן מ-24 שעות, יש לראות באירוע בעבודה כתורם חלקית להופעת המחלה בשיעור של 25%, להערכתו.

14. בקשר לקביעותיו הנ"ל של המומחה יש לציין כי:

א. בהחלטה על עובדות המקרה מיום 19.3.06 בסעיף 9(ו), נקבע כי בלילה שאחרי האירוע החריג, נדדה שנתו של התובע שנקלע למצב נפשי קשה, והוא לא יכול להירדם וכי למחרת במהלך ביצוע הסעת תלמידים, הוא הרגיש שאין הוא יכול לדבר, והחל לגמגם, ואז התובע פנה למשפחתו, והם הובילו אותו לרופא המשפחה, וזה הורה להעבירו מיידית לבית-החולים.

ב. ביחס לגורמי הסיכון שציין המומחה, הרי עיון בכל המסמכים הרפואיים הן מקופת-חולים והן מבית-החולים מלמדים כי התובע לא התלונן על לחץ דם לפני האירוע וכי על-פי תיקו הרפואי, ערכי לחץ הדם הגבוהים נמדדו אצלו רק במהלך אשפוזו עקב התרחשות האירוע המוחי.

מכאן ובהיעדר כל ראיה אובייקטיבית לכך שהתובע סבל מיתר לחץ דם לפני האירוע המוחי שלקה בו, והעובדה שהרישום הרפואי היחיד עליו נסמך המומחה בעניין לחץ דם גבוהה, הוא זה של בית-החולים הילל יפה בזמן אשפוז התובע עקב האירוע המוחי וההפרעה בדיבור, שאז נמדדו ערכי לחץ דם גבוה - אין כל הצדקה להעדיף את הערכת המומחה על פני הרישומים הרפואיים שתעדו את מצבו של התובע בזמן אמת ושלא צויין בהם בעיות של לחץ דם אצל התובע, במיוחד כאשר מסקנה זו נתמכת ברישום בסיכום המחלה של בית-החולים הילל יפה מיום 18.1.01 לפיו התובע: 'לא ידוע כסובל מיתר לחץ דם, סכרת'.

15. בנסיבות אלו, קביעת כב' המומחה הנוספת לפיה הופעת ההפרעה בדיבור באופן פתאומי ביום 9.1.01 מהווה עדות לאירוע מוחי חד וחדש, יחד עם קביעתו שלמרות גורמי הסיכון שקיימים אצל התובע, שבענייננו קיימת הוכחה לגורם סיכון אחד שהוא העישון ואין הוכחה לעניין לחץ הדם, והקביעה של המומחה שתרומת האירוע בעבודה על פרוץ באירוע המוחי, שהתבטאה בהפרעה בדיבור, הינה בשיעור של 25% - די בהם כדי להקים את הקשר הסיבתי הרפואי הדרוש בין האירוע המוחי בו לקה התובע לבין האירוע החריג, וההתרגזות המתוארת בעבודתו, זאת למרות קביעתו הנוספת של המומחה כי השפעת העבודה הינה פחותה בהרבה מהשפעת גורמי הסיכון שהיו בתובע לחלות באירוע מוחי, וזאת נוכח ההלכה הפסוקה בעניין עב"ל ארצי 521/05 משה קורין נ' המל"ל, תק-אר 2007(4), 9 (מיום 7.10.05) שם נקבע כדלקמן:

'המומחה קבע באופן ברור כי יש לייחס את הופעת מחלת הסרטן, בה לקה המערער, לשילוב בין העישון לבין החשיפה לחומרים המסוכנים בעבודתו, וביניהם ניקל וכרום. המומחה ייחס 80% מהנזק שנגרם למערער לעישון, ו-20% מהנזק לחשיפה לחומרים המסוכנים. סבורים אנו כי די באחוז המיוחס להשפעה של החומרים המסוכנים על המחלה בה לקה המערער, כדי להרים את הנטל המוטל על המערער ולבסס את הקשר הסיבתי הנדרש בין החשיפה לחומרים לבין המחלה. זאת על-אף קביעתו של המומחה לפיה התרומה של החשיפה לחומרים על המחלה היא "משנית בלבד" לעומת תרומת העישון.'

16. משכך, ולאור כל האמור לעיל ובהתאם להלכה הפסוקה וקביעותיו המהותיות של המומחה מטעם בית-הדין, דין התביעה להתקבל, והיא מתקבלת בזאת."



5.3 החלקה

ב-ב"ל (יר') 10366/0626 עסקינן בתביעה להכיר באירוע שאירע לתובע (החלקה), כאירוע שאירע תוך כדי ועקב עבודתו. הנתבע טען כי עיסוקו של התובע כעצמאי הינו בסוכנות ביטוח ויועץ מס ואילו הפגיעה הנטענת אירעה בעת עסקה בענייני נדל"ן שבבעלותו האישית בגדר עיסוקו כעצמאי ועל-כן, אין להכיר באירוע כתאונת עבודה תוך כדי ועקב עבודתו.

בית-הדין דחה את התביעה שכן, ההחלקה לא היתה במשבצת עיסוקו של התובע כסוכן ביטוח או כיועץ מס ומנהל חשבונות. לאור זאת, דחה בית-הדין את הטענה כי הפגיעה לא נגעה למשלח-ידו של התובע ואך לא עקב משלח-ידו.



6. מחלת מקצוע

6.1 פגיעה בשמיעה

על-מנת להכיר בפגיעה כמחלת מקצוע, על התובע להוכיח את כל הנתונים העובדתיים המצטברים שפורטו בפריט 7 לחלק ב' לתוספת השניה בתקנות 44 ו-45 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954. מן האמור בתקנות אלה עולה, כי על התובע להוכיח שני תנאים. האחד, עבודה ממושכת; השני, רעש ממוצע ומשוקלל שלא פחות מ-85 דציבל.27

ליקוי שמיעה נחשב למחלת מקצוע אם קיים "נזק לאוזן הפנימית הנגרם על-ידי חשיפה לרעש שהביא להפסקת כושר השמיעה בתדירויות הדיבור". התנאי ההכרחי שיש להוכיח ושפורט בסעיף הוא "עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ-85 דציבל".

זאת ועוד. השאלה אם עבודה מסויימת בתנאי רעש ממוצע או משוקלל של לא פחות מ-85 דציבל היא "עבודה ממושכת" או לא, היא שאלה עובדתית.28

ב-ב"ל (חי') 3234/0229 קבע בית-הדין:

"8. המומחה קבע כי מדובר במחלת מקצוע וכי ליקוי השמיעה, ממנו סובל התובע, התפתח לפי הלכת המיקרוטראומה; עוד קבע המומחה כי כל ליקוי השמיעה, ממנו סובל התובע, נובע מחשיפתו לרעש מזיק.

9. משקבע המומחה קשר סיבתי בין תנאי עובדת התובע לבין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל - דין התביעה להתקבל.

10. אשר-על-כן אנו מקבלים את התביעה וקובעים כי ליקוי השמיעה, ממנו סובל התובע, הינו בגדר "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995."



6.2 מחלת עור

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 2328/0330 עתרה התובעת להכיר במחלת העור, כ-"מחלת מקצוע", אשר נגרמה לה כתוצאה מעבודתה כקוסמטיקאית. המוסד לביטוח לאומי דחה הטענה שכן, לעניות דעתו, אין קשר בין עבודת התובעת ומחלתה הבאה על רקע מצבה הבריאותי הקונסיטוציונאלי וכי השפעת העבודה על מחלת התובעת היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

בקבלו את התביעה קובע בית-הדין:

"13. המומחה הרפואי קובע בחוות-דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, כי התובעת באה במגע עם חומרים שונים במהלך עבודתה, שיש בהם כדי לגרום לנזק בעור. המומחה הרפואי קובע בחוות-דעתו הראשונה כי 'המחלה קשורה קשר סיבתי רפואי מובהק לעבודתה'.

המומחה הרפואי חוזר על קביעתו זו גם בחוות-הדעת המשלימה ומציין 'ניתן לקבוע במידה רבה של סבירות שקיים קשר בין עבודתה לבין מחלתה'.

ד"ר שפריר בחוות-דעתו אף הוא קובע כי 'מחלתה של התובעת נובעת מחשיפה לחומרים מסויימים במקצועה'.

14. חוות-הדעת של המומחה הרפואי ותשובותיו לשאלות ההבהרה, מובילות למסקנה כי יש להכיר במחלת העור ממנה סובלת התובעת בכפות הידיים בגדר "מחלת מקצוע" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק.'



6.3 רשימה "סגורה"

ב-עב"ל 338/9631 נפסק מפי כב' השופט ס' אדלר:

"1. עניינו של ערעור זה הוא בשאלה האם ובאלו תנאים יש להכיר בפריצת דיסק שהופיעה במהלך עבודתו הרגילה של העובד ועל רקע מחלת גב קיימת, כתאונת עבודה מכוח חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק או חוק הביטוח הלאומי). המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעת המשיב. בית-הדין האיזורי בתל-אביב-יפו (השופט הראשי רבינוביץ ונציגי הציבור אהרון ושטייף; תב"ע נה/306-0) הכיר בהחמרה של מחלה (פריצת דיסק) כפגיעה בעבודה וזאת על-ידי יישום תורת המיקרוטראומה. על כך, ערער לפנינו המוסד לביטוח לאומי.

עיקרי העובדות והשאלה שבמחלוקת

2. המשיב עבד כשכיר בחנות הירקות של אביו במשך כ-17 שנים, עמו עבדו אביו ואחיו, וזו היתה עבודתו בעת האירוע הנטען. עבודתו בחנות כללה הרמת משאות, לבד או בעזרת עובד אחר. עוד ביום 18.10.92 התלונן המשיב על כאבי גב בפני רופא קופת-חולים, והופנה לאורתופד לטיפול.

3. ביום 30.3.93, פנה המשיב לרופא והתלונן על החרפה בכאבי הגב בשלושת החודשים שקדמו לביקור. המשיב לא דיווח לרופא על אירוע חריג כלשהו, בעבודה או בכל מקום אחר. לעומת זאת, בהודעה לחוקר המוסד טען המשיב כי ביום 24.3.93 חש כאב חד בעת שהרים בחנות שק כבד במיוחד לבדו ובעקבות הכאבים לא יכול היה המשיב להמשיך את עבודתו ופנה לרופא ביום 30.3.93.

נתגלתה סתירה בין הדברים שנאמרו על-ידי המשיב לחוקר המוסד לביטוח לאומי בדבר קיום אירוע חד-פעמי בעבודה, לבין הדברים שנאמרו לרופא בביקור האמור. בעקבות סתירה זו לא האמין בית-הדין האיזורי לגרסת המשיב בדבר אירוע חד-פעמי ביום 24.3.93, ובא-כוחו של המשיב הסכים להשמיט מתצהיר המשיב את העובדות הנוגעות לאירוע החד-פעמי. הדיון התנהל, על-כן, רק בעילת המיקרוטראומה.

מכאן, כי השאלה המתעוררת בערעור זה הינה, האם יש ליישם את תורת המיקרוטראומה במקרה זה וכן במקרים אחרים של מבוטחים הסובלים ממחלות גב וכאבי גב.

מחלות כ-"תאונות עבודה" - תאונה או מחלת מקצוע

4. סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי "פגיעה בעבודה מזכה את המבוטח לריפוי, להחלמה, לשיקום רפואי ולשיקום מקצועי'. סעיף 79 לחוק מגדיר "פגיעה בעבודה" כ-'תאונת עבודה או מחלת מקצוע'. מכאן, שכדי שלמשיב תקום זכות לפיצוי מן המוסד לביטוח לאומי עליו להוכיח שנפגע ב-"תאונת עבודה" או שחלה ב-"מחלת מקצוע".

תאונת עבודה - חבלה בגב יכולה להיגרם כתאונת עבודה, היינו: כאשר מכה בגב או נפילה על הגב גורמים לפגיעה דוגמת שברים או סדקים בחוט השדרה. על-מנת שחבלה תוכר כתאונת עבודה צריכים להתקיים ארבעה תנאים:

התנאי האחד - חבלה;

(יצויין, כי האמור ב-דב"ע 217/96 המוסד לביטוח לאומי נ' נזרד, תק-אר 99(2), 293 (ניתן 20.4.99), על פיו מחלת ה- tendinitis, ממנה סבלה המבוטחת, נגרמה כתוצאה מנפילה, בה לא נגרמה אפילו חבלה למבוטחת אלא רק כאבים חולפים,. אינו על דעתי. שם מדובר במחלה שהתפתחה משך הזמן, ולאחר הנפילה על היד המשיכה המשיבה לעבוד. יתרה מזו, שם אמר מומחה - יועץ הרפואי מטעם בית-הדין, כי 'tendinitis הוא מצב כללי המדבר על גירוי הגידים. אין הוא מהווה אבחנה ספציפית. tendinitis איננה נגרמת מפגיעה חד-פעמית'. עתירה לבג"צ נדחתה, ב-בג"צ 3946/99 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי ונזרד, תק-על 99(3), 1823 (1999), מהטעם שהצדק אינו מחייב התערבות הבג"צ (ראה גם: עב"ל 177/97 סיבוני נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(2), 387 (ניתן 30.5.99)).

התנאי השני - כתוצאה מתאונה, היינו אירוע פתאומי שניתן להגדיר בזמן ובמקום;

התנאי השלישי - עקב העבודה;

והתנאי הרביעי - תוך כדי העבודה.

מחלת מקצוע - מחלת גב אינה מוכרת כ-"מחלת מקצוע" על-פי החוק. "מחלת מקצוע" מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ-'מחלה שנקבעה כמחלת מקצוע בתקנות לפי סעיף 85 והוא (המבוטח - ס' א') חלה בה, בהיותה קבועה כמחלת מקצוע, עקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו'. נוסיף, כי סעיף 85 לחוק הביטוח הלאומי מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע, לאחר התייעצות עם שר הבריאות, שמחלה פלונית היא מחלת מקצוע וזאת, לגבי כלל העובדים (המבוטחים) או לגבי סוג מסויים של עובדים, בלבד. בחלק ב' לתוספת השניה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954 (להלן: רשימת מחלות המקצוע) מונה מחוקק-המשנה את רשימת מחלות המקצוע. מחלת גב אינה מופיעה ברשימת מחלות המקצוע.

"הרשימה הסגורה"

5. מה דינן של מחלות, שאינן מופיעות ברשימת מחלות המקצוע, אולם קיים קשר סיבתי כלשהו בין הופעתן לבין עבודתו של המבוטח? על-מנת לבחון שאלה זו עלינו לחזור לאפשרויות הגדרתה של מחלת מקצוע.

במדינות המערב פותחו שתי שיטות שונות להגדרת מחלות מקצוע כפגיעות בעבודה. השיטה האחת: שיטת "הרשימה הסגורה". על-פי שיטה זו המחוקק מרכיב רשימה של שמות מחלות ולצידן מונה את סוג העובדים שלגביהן הן נחשבות למחלות מקצוע; השיטה השניה: שיטת "הקשר הסיבתי", על פיה המבחן הוא, האם קיים קשר סיבתי בין עבודתו של המבוטח לבין המחלה, לפעמים תוך קביעה מפורשת אלו מחלות לא תיחשבנה למחלות מקצוע (לדוגמה: ordinary diseases of life, מחלות אורטופדיות, וכדומה).

Peter Bath, Workers' Compensation and Work-Related Illnesses and Diseases, MIT Press, 1982, pp. 92-93, 99-102; Peter Barth, "Workers' Compensation and Work-Related Illnesses and Diseases in 1997", in Medizinisch - rechtiche Aspect von Arbeitsunfallen, volume III, HVB G, p. .13.

המחוקק הישראלי בחר בשיטת "הרשימה הסגורה" של מחלות מקצוע.

תורת המיקרוטראומה

6. דא עקא, ששיטת "הרשימה הסגורה" מעוררת קושי והוא, אי-הצדק שנגרם למבוטחים שלקו במחלות שהתפתחותן או הופעתן קשורות או נגרמות על-ידי העבודה, אולם הן טרם הוכרו כמחלות מקצוע. על כך אמר בית-דין זה:

'...תורת ה-"פגיעות המצטברות" או כפי שיש ומכנים אותן 'הפגיעות הזעירות micro-trauma' באה בעיקר, כדי לאפשר לבתי- המשפט לקדם את מטרת החוק באותם מקרים שהמחוקק או מחוקק-המשנה לא מצא, או שלא מצא בעתו את הנדרש בהקשר להכרזה על מחלה כ-"מחלת מקצוע", ולא במקום מבחן ה-"פתאומיות".' (דב"ע לא/0-5 אסתר ושדי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200)

על-פי תורת המיקרוטראומה ניתן להכיר ב-"תאונה" המקנה זכות לגמלאות לא רק בפגיעה חד-פעמית מאותרת בזמן, אלא גם בצירוף של פגיעות שכל אחת מהן היא בעלת אופי "תאונתי" וניתנת לאיתור בזמן ובשטח ואשר הצטברותן גורמת לפגיעה ולנזק, מיקרוטראומות. מטרתה של תורת המיקרוטראומה הוסברו, כדלקמן:

'תורת המיקרוטראומה משמשת מפלט אחרון למי שאינו יכול להצביע על אירוע תאונתי מסויים בעבודה כגורם ישיר ומיידי לכאבי הגב הפוקדים אותו.' (שאול קובובי רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה (הוצאת לשכת עורכי-הדין, 1994), 94)

אם כן, לאור האמור, פיתחו בתי-המשפט במדינות בהן קיימת "הרשימה הסגורה", פיקציה משפטית שמטרתה לפצות את המבוטחים שמחלתם קשורה לתנאי עבודתם, אולם אינה מחלת מקצוע או תאונת עבודה במובנה הרגיל. הפיקציה שפותחה היא תורת המיקרוטראומה. לתורה זו מספר יסודות, ובהם:

(א) קביעה עובדתית שהיו תנועות זעירות, חוזרות ומצטברות בעבודתו של המבוטח;

(ב) חוות-דעת רפואית המעידה על קיומו של קשר סיבתי בין התנועות הזעירות המצטברות לבין הופעת המחלה.

בית-הדין זה הציב בפסיקתו מספר תנאים לצורך הוכחתה של מיקרוטראומה, על-מנת שזו תבוא בגדר "תאונת עבודה". על כך אמר בית-דין זה:

'היסוד הראשוני להיות התפתחות פתולוגית תוצאה של מיקרו- טראומה הוא שהוכח, כי במהלך עבודתו נגרמים למבוטח אין ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן מסבה לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסויים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע.'
(דב"ע מח/0-77 מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, 538, 540, שציטט מ-דב"ע מו/64-0 מיכאלי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם))

והדברים מצאו ביטוי אף ב-בג"צ 4690/97, כדלקמן:

'ראשית, על התובע להוכיח כי מדובר במספר פגיעות שכל אחת מהן היא "תאונה" במובנה הרגיל של המילה. דהיינו, יש להוכיח קיומם של אירועים פתאומיים על פני רצף זמן, הניתנים - באופן רעיוני עקרוני - לזיהוי ולבידוד.

שנית, יש להוכיח - באמצעות חוות-דעת רפואית - שטיבה של הפגיעה מעיד על שרשרת של פגיעות זעירות שנתנו אותותיהן בעובד. שלישית, יש להוכיח קשר סיבתי בין הפגיעות הזעירות לבין העבודה.' (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי - בית-הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג(2) 529 (ניתן ביום 25.3.99)

התנאי העיקרי להוכחת מיקרוטראומה הוא, האם הפגיעה היתה עקב העבודה, היינו שאלת ה- causation. שאלה זו היא מורכבת במיוחד כאשר מדובר במחלה שיש לה מספר גורמים, היינו multiple causation, כגון: מחלות גב, מחלות לב ומחלות נפש.

התנאי השני, שהוא למעשה חזרה על שאלת הקשר הסיבתי והיסוד לפיקציה, קובע את הצורך להוכיח כי במהלך עבודתו נגרמו למבוטח אין-ספור פגיעות זעירות שכל אחת מהן גורמת לו נזק זעיר, שלא ניתן לאבחון, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו, זה על גבי זה, מביאה בשלב מסויים לנזק של ממש הפוגע בכושר עבודתו של הנפגע (ראה: דב"ע מח/77-0 אליעזר מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538; דב"ע נו/1450 אבי אליהו - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 16.1.97); דב"ע נה/185-0 המוסד לביטוח לאומי - אברהם חליפה (לא פורסם, ניתן ביום 29.5.97); דב"ע נו/2-0 תמר פלג - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 22.7.97); דב"ע נו/268-0 חיים לוי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 25.8.97)). עוד קבעה פסיקת בית-הדין, כי השימוש במונח מיקרוטראומה אינו יכול להפוך כבמטה קסם, 'מאמצים קשים' לסדרת פגיעות זעירות מוגדרות חוזרות ונשנות אין ספור פעמים (ראה: דב"ע מח/77-0 אליעזר מזרחי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 538).

יישום תורת המיקרוטראומה במקרים של multiple-causation

7. הפיקציה המשפטית של הכרה במיקרוטראומות התאימה במיוחד למקרים של מחלות שהגורם המרכזי להתפתחותן היה העבודה, כדוגמה מחלת ריאות לעובד במפעל כימיקלים. אולם, יש קושי ליישם תורה זו במקרים של מחלות שהתפתחותן נגרמת על-ידי גורמים שונים, היינו - מחלות של multiple-causation, וביניהן מחלות לב (דב"ע לא/5-0 ושדי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200; דב"ע לה/60-0 יצחקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 332; דב"ע שן/42-0 מישורי המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 436.).

זאת ועוד, אין בכוחה של תורת המיקרוטראומה להביא לכך, שכל מחלה שהתפתחותה מושפעת במידה מסויימת מהעבודה תוכר כ-"תאונת עבודה".

תוצאה כזו היתה נוגדת להוראות החוק ולמדיניות שנקבעה על-ידי המחוקק. על-כן, פסקו בתי-הדין לעבודה מזה שנים רבות, כי אין ליישם את תורת המיקרוטראומה במקרים של מחלות לב, מחלות נפש ומחלות גב וכאשר חרג בית-הדין ממדיניות זו, בוטל פסק-הדין על-ידי הבג"צ (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי - בית-הדין הארצי לעבודה ועובדיה כרם, פ"ד נג(2), 529).

מצב משפטי זה מעורר מספר בעיות הנוגעות לצדק החברתי והאישי ולחלוקת המשאבים המיועדים לביטחון הסוציאלי. במקרים בהם העבודה הינה אחד הגורמים להתפתחות המחלות הללו, האם העובד זכאי לפיצוי על כך? האם יש להטיל על החברה או המעסיקים אחריות לספק לעובדים הללו פיצוי אחר מזה שניתן בענף נפגעי עבודה, כגון קצבת נכות כללית או הבטחת הכנסה? האם יש הגיון או צדק להטיל את מקום העבודה את מלוא העלות למחלות שעיקר התפתחותן נובעת מגורמים שאינם קשורים לעבודה? תשובתי היא, שלאחר השיקולים הללו יש להגביל את השימוש בתורת המיקרוטראומה, ובעיקר בנוגע למחלות גב.

נפנה עתה לשאלת יישום תורת המיקרוטראומה במקרה של מחלות גב.

מחלות גב כתאונות עבודה

8. מחלות גב

על-מנת להבין את הבעיות הנוגעות להכרת מחלות גב כתאונות עבודה עלינו לסכם בקצרה את הפגיעות האפשריות בגב. להלן סיכום המידע הרפואי המעודכן בעניין שלושה מצבים לא תקינים בגב:

(1) המצב הלא תקין הראשון שבר או נקע (fracture or dislocation), היינו כאשר העצם נשברת או זזה ממקומה. חבלות כאלה אינן נפוצות והן נגרמות בדרך-כלל על-ידי מכה או נפילה. מצב כזה הוא "תאונה", שכן מתקיימים בו הן האלמנט של פתאומית, שניתן להגדיר בזמן ובמקום והן אלמנט החבלה כתוצאה מהתאונה;

(2) המצב הלא תקין השני מתיחה הנגרמת ממאמץ יתר (strain) או סיבוב/נזק בפרק הגורם לבקע חלקי או חבלה אחרת (sprain) של הגב. על-פי הספרות המקצועית, שכל שנה אדם אחד מתוך שלושים בני-אדם בגילאי העבודה, סובל ממתיחה או סיבוב בגב.

(3) המצב הלא תקין השלישי מחלות הגב. מצבים שנגרמו על-ידי התפתחות משך הזמן. אולם, יתכנו מקרים שהופעת מחלת הגב או החמרת מחלת הגב תיגרמנה כתוצאה מחבלה.

בין המצבים הלא תקינים הנפוצים נמנית פריצת הדיסק (intervertebral disc prolapsed כינויים ושמות נוספים - herniated disc, ruptured disc, "slipped" disc). פריצת הדיסק היא למעשה יציאה של החלק הג'לטיני שבין הדיסקים של חוט השדרה ממקומו. לרוב פוגע החלק, לאחר היציאה ממקומו, בעצם. תופעה זו גורמת, בדרך-כלל, לכאבי גב תחתון ו/או כאבים "זורמים" בעצם הפגוע לרגל או לרגליים. פריצת דיסק היא סיבה נפוצה לנכות רפואית בקרב האוכלוסיה העובדת. בעבר נהוג היה לחשוב שפריצת דיסק נגרמת רק על-ידי חבלה (physical trauma) אולם כעת הרופאים נוטים לדעה שפריצות דיסק רבות מופיעות בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים רבים, גם ללא כל חבלה או לעיתים כשהחבלה היא רק הסיבה המיידית (trigger) להופעת או להחמרת המחלה. אין אחידות דעים בדבר הגורמים להתפתחות מחלת פריצת הדיסק, אולם בין הגורמים שנוהגים לציין, מופיעים: גיל, מצב סוציו-אקונומי, מתח, תורשה ועוד. קיימת מחלוקת בעולם הרפואה לגבי השאלה האם מאמצים פיזיים משך זמן ממושך גורמים להתפתחות מחלות הגב. כפי שיפורט בפרק הבא, על-פי מחקרים רפואיים חדשים, עבודות הכרוכות בהרמה, דחיפה, משיכה ונשיאת דברים, אינן קשורות להתפתחות פריצות דיסק. על-כן, ניתן להסיק שהמדובר במחלה שהיא multiple causation וקשה לקבוע לה גורם אחד עיקרי להתפתחותה.

מה גורם להתפתחות והופעתן של מחלות גב?

9. על-פי מחקרים, כ-80% מכוח העבודה סובלים מכאבי גב במהלך שנות עבודתם, טרם פרישתם לגימלאות. כאבי גב הם הסיבה השניה, המדווחת, להיעדרות מן העבודה והסיבה השלישית לנכות הנגרמת מעבודה. אם תשאל עובדים 'האם סבלת מכאבי גב בחודש האחרון?' בין 40% ל-60% יגידו כן (S. Sanders. Chronic low back pain patients around the world: Cross cultural similarities and differences. Clinical Journal of Pain, vol 8 pp. .317-323).

יתרה מזו, בכ-85%-80% מהמקרים של כאבי גב מדובר בהחמרה חולפת והכאבים עוברים תוך כשבועיים. יש הטוענים, כי אחד הגורמים לתלונות בעניין כאבי גב הוא העובדה שהעובד מקבל פיצוי. המחוקק בשוודיה לדוגמה תיקן את החוק בשנים 1993 ו-1995, בכך שצמצם את המקרים בהם ניתן להגדיר כאבי גב כתאונת עבודה; התוצאה לכך היתה, פחות תלונות על כאבי גב ופחות היעדרות מן העבודה בגין כאבי גב (מ-13.4 מיליון ימי היעדרות בשנת 1987 ל-5.7 בשנת 1997) (A. Nachemson, Back Pain: Delimiting the Problem in the Next Millennium, International Journal of Law and Psychiatry, Special Issue: Work, Stress and Disability in the New Millennium, ed: D. T. Sullivan, S. Adler, Sept 1999, Pergamon Press, p. .473). בשנות החמישים והשישים הרופאים היו בדעה, כי הרמת משאות כבדים וביצוע פעולות בכוח ובכפיפות השפיעו יותר מכל דבר אחר על התפתחות מחלות גב הגורמות לנכות עבודה. היום, הגורם הפיזי עדיין נחשב כאחד מהגורמים להופעת המחלה, אולם הרופאים בדעה, כי הגורמים הפיזיים משפיעים בעיקר על כאבי גב במסגרת החמרת מצב קיים והם אינם קשורים למחלה עצמה. זאת ועוד, מחקרים הצביעו על כך, כי עובדים בתפקידים הכרוכים בישיבה ובהיעדר פעילות פיזית, חשופים יותר למחלות גב מעובדים המבצעים עבודה פיזית הכרוכה בתנועה. כמו-כן, יש דגש היום על ההיבט הפסיכולוגי כגורם לתלונות על כאבי גב ובמיוחד על הגורם של תסכול ומתח נפשי', כפי שעולה מתוצאות המחקר שנעשה בשירות הציבורי באנגליה...

עם זאת, על-פי המחקרים הרפואיים הרמת משאות תוך כדי ביצוע תנועות בצורה לא נכונה גורם נזק לגב, והדבר נכון במיוחד לגבי עובדים המבצעים הרמה ותנועות לא נכונות כל יום. כמו-כן, יש מקצועות מסויימים שנראה שניתן לקשור אותם להופעת כאבי גב, כגון: אחיות, נהגי משאיות וסבלים (עמ' 21).

התפתחות הפסיקה וההלכה הנוהגת

10. סקירת ההלכה של בית-הדין הארצי מצביעה, לדעתי, על הרחבת ההכרה בכאבי גב כתאונת עבודה.

בתחילת דרכו נקבע על-ידי בית-הדין הארצי, כי ניתן להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה רק אם היה אירוע תאונתי בעבודה ופגיעה. בפסק-דין שפיר (דב"ע מד/90-0 שפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 93) נדחתה תביעתו של עובד להכרה במקרה שלו כתאונת עבודה. העובד ירד מאוטובוס בדריכה רגילה בדרך מהעבודה לביתו ולא יכול היה לזוז עקב כאב חד בחלק התחתון. בית-הדין אמר:

'היכן וכיצד ניתן לאתר 'אירוע תאונתי הקשור בפגימה. אין ללמוד שהדריכה חרגה כהוא זה מגדר דריכה נורמאלית ושבלונית. המערער לא החליק, לא נפל, לא ניתר ולא מעד. גם לא דובר על תנוחה לא נכונה, על זווית לא נוחה, על ירידה מבוהלת או כושלת מהאוטובוס, על מכשול, על איבוד נעל, על מרחק בלתי-רגיל בין האוטובוס והמדרכה, על גובה חריג של כבס האוטובוס, וכיוצא באלה דברים... סוף דבר: אין ולא היתה 'ראשית ראיה' שתקשור את הפגימה עם העבודה.'

אוסיף, כי שם נאמר שדריכה כזו אינה 'גורם חיצוני הנראה לעין' אלא גורם פנימי ועל-כן לא חלה החזקה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 39 לחוק, עד לנוסח המשולב האחרון). משאין גורם חיצוני הרי שתישמע טענת המוסד, בהיעדר הוכחה אחרת סותרת, כי השפעת העבודה על הופעת כאבי הגב היתה פחותה הרבה ממצבו הרפואי של המבוטח והשפעות אחרות.

לאחר-מכן השתנתה ההלכה בעניין סעיף 83 לחוק והוחלט להגדיר את הרמת משא כבד כ-'גורם חיצוני הנראה לעין' (דב"ע לט/27-0 שרביט נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י 415, 419) בית-הדין אכן חזר בו מהלכה זו (דב"ע לט/109-0 חלואני נ' המוסד לביטוח לאומי (לקט המוסד 33.17 ו-33.19); דב"ע לט/21-0 שירי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)) עם זאת, תוך זמן קצר חזר בית-הדין לפירוש המרחיב וקבע, כי הרמת משא או מאמץ פיזי אחר הינם גורם חיצוני הנראה לעין (דב"ע שם/110-0 המוסד לביטוח לאומי נ' לוי, פד"ע יב 215, 217).

בית-הדין המשיך והרחיב את המעגל כאשר קבע, כי אם הגב "נתפס", למעשה, בעקבות כל דבר שאירע בעבודה, יש להכיר באירוע זה כתאונת עבודה (דב"ע שם/110-0 שצויין לעיל) יוצא מכך, שכל פעם שמופיעים כאבי גב בעבודה בעקבות אירוע כלשהו (הרמה משא, תנועה סיבובית, פגיעה בגב עקב התכופפות וכיו"ב), יש להכיר בכך כתאונת עבודה.

אחרי הרחבת הלכה זו, היתה פסיקה בלתי-אחידה לגבי השאלה, מהו האירוע בעבודה שניתן לקשור להופעת כאבי הגב. היו פסקי-דין בהם נקבע, כי האירוע בעבודה כולל את עבודתו הרגילה של המבוטח ולא נדרש "מאמץ מיוחד" או "אירוע מיוחד". עם זאת, ברוב הפסיקה נדרש קיום "מאמץ מיוחד" או "אירוע מיוחד" כדי לקשור הופעת כאבי גב לעבודה. לאחרונה חזר בית-הדין על הלכה זו (דב"ע נה/193-0 אברהם ברנט - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 97).

אולם, ההרחבה ומרחיקת לכת היתה בפסקי-הדין בהם יושמה תורת המיקרוטראומה במקרה של מחלת גב. בפסק-דין פלדמן (דב"ע מז/128-0 פלדמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 225), הוכרו כתאונת עבודה כאבי גב של רופא שיניים שעשה תנועות סיבוביות רבות כאשר ישב על כיסא גבוה ופנה לכיוון המטופל. נקבע, כי תנועות אלה גרמו במצטבר להופעת מחלת הגב של רופא השיניים. לאחר-מכן היו מספר פסקי-דין שאימצו את תורת המיקרוטראומה כדי להכיר במחלת הגב כתאונת עבודה (דב"ע שנ/0-232 המוסד לביטוח לאומי נ' רבוס, פד"ע כג 31) ופסקי-דין אשר קבעו שאין ליישם את תורת המיקרוטראומה.

(ראה: דב"ע נה/153-0 המוסד לביטוח לאומי - מיכאל גרוואני (לא פורסם, ניתן ביום 6.3.96); דב"ע נה/180-0 חמד אל הבל - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 18.1.96); דב"ע נז/306-0 יוסף הרוש - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 22.6.98); דב"ע נז/145-0 אבו אליהו - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, ניתן ביום 16.1.97); דב"ע 440/97 שיינה - שושנה רוחקיס - המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(3), 92 (ניתן ביום 2.8.99).

ההלכה הקיימת והמדיניות הראויה

11. על-מנת להנחות בסוגיה הנדונה יש לשאול, מהי המדיניות הראויה בסוגיית כאבי גב כתאונת עבודה? מה תכליתו של החוק ובמיוחד ענף הביטוח מפני פגיעות בעבודה? כאמור לעיל, תורת המיקרוטראומה אינה ומעוגנת בחוק אלא בפסיקה החורגת מהוראות החוק, היינו משיטת "הרשימה הסגורה" שנקבעה בחוק. מדיניות שיפוטית כזאת, המרחיבה את לשונו של החוק, מבוססת על תכליתו של החוק, וזאת במטרה למצוא פתרון הוגן לבעיות עובדים שלקו במחלות מקצוע, שאינן ברשימת מחלות מקצוע. מכאן, כי עלינו לבדוק היטב את השיקולים המעוגנים במדיניות שיפוטית זו. ענף הביטוח מפני פגיעות בעבודה נועד לפצות עובד שנפגע תוך כדי ועקב עבודתו, כאשר הפיצוי העיקרי כולל היבט של החלפת הכנסה. אולם, מכיוון שמדובר בחוק סוציאלי, תכלית החוק במקרים של החמרה חולפת של מחלה קיימת היא ליתן לעובד שאינו מסוגל לעבוד החלפת הכנסה לתקופה מוגבלת.

כאמור בסעיף 4 לעיל, חוק הביטוח הלאומי מפצה את העובד שחלה במחלת מקצוע או נפגע בתאונת עבודה. אולם, החוק אינו מפצה עובד שחלה במחלה אחרת. בית-הדין הרחיב, בנסיבות מסויימות, את תחולתו של החוק על מחלות כך שאוטם שריר הלב, גם אם הוא מופיע בעקבות תהליך תחלואתי, יוכר כתאונת עבודה אם אירע בעבודה אירוע חריג או מאמץ בלתי-רגיל שגרם להופעת האוטם (ראה: דב"ע נד/268-0 ניב יוסף - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 143; דב"ע נג/118-0 ישראל עזריאלי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 209). הלכה זו, הנוגעת למחלות לב, אומצה על-ידי בית-המשפט העליון (ראה: בג"צ 1619/91 זהר פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד מו(3), 386; בג"צ 1199/92 לוסקי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(5), 743). כך נקבע גם, כי נזק נפשי ששימש כמחולל להתאבדותו של העובד הוכר כ-"תאונת עבודה" רק אם הוכחו אירועים חריגים וסמיכות זמנים (ראה: דב"ע נג/44-0 המוסד לביטוח לאומי - רות טישלר, פד"ע כו 199). אף הלכה זו אומצה על-ידי בית-המשפט העליון. עם זאת, בית-דין זה קבע באופן עקבי, כי אין להכיר באוטם שריר הלב או בהחמרת מחלת נפש כתאונת עבודה בהיעדר אירוע חריג או מאמץ בלתי-רגיל בעבודה. במקרה היחיד, בו סטה בית-דין זה (ברוב דעות) מהלכה זו, בוטל פסק-הדין על-ידי בית-המשפט העליון (בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי ועובדיה כרם, פ"ד נג(2), 529). שם נדון מקרה של יישום תורת המיקרוטראומה לגבי מחלת נפש ובית-המשפט העליון הביע את דעתו, כי אין מקום להרחיב את פרשנות ותחולת החוק בניגוד ללשונו של החוק וכי שינוי כזה הוא בידי המחוקק. וכך אמר בית-המשפט העליון (בסעיף 27), מפי השופטת שטרסברג-כהן:

'לדעתי, לא בכדי קבע המחוקק את דרישת התרחשותה של "תאונה". המצב האופטימאלי הוא, שכל אדם יפוצה על כל פגיעה גופנית או נפשית שנגרמה לו בכל דרך שהיא, אך בשל מגבלות תקציביות אין אלה הם פני הדברים. אף שחוק הביטוח הלאומי הינו חוק סוציאלי, אין החוק מכסה את כולם, אלא רק את אלה העומדים בקריטריונים שנקבעו בו. בבואנו לפרט את החוק עלינו להקפיד ולשמור על המסגרות שהציב המחוקק לשם תשלום תגמולים. המחוקק הגדיר "תאונת עבודה" תוך שימוש במילה "תאונה", ללמדנו, כי לא כל אירוע שאירע במהלך עבודתו יזכהו בתגמולים, אלא רק זה שיש לראותו כ-"תאונה". על מהותה של ה-"תאונה" עמדתי לעיל, ודומה כי ממנה עולה, שהמחוקק ביקש להעניק תגמולים רק בגין נזקים שהם תוצר הסיכון אליו נחשף העובד בעבודתו או בגין אירועים חריגים ופתאומיים שאירעו במהלך העבודה. אם יש צורך בהרחבת המעגל שהוגדר בצורה כה ברורה על-ידי מילות החוק, המשרתות לכאורה את תכליתו, נראה כי על המחוקק לעשות זאת. הפסיקה הרחיבה עד כה ככל שניתן את מעגל הבאים במסגרת "תאונת עבודה" על-ידי הרחבות שפורטו לעיל, תוך השארת האלמנט התאונתי בתמונה. עיקרו של אלמנט זה, משנה את פני החוק, את מילותיו, את תחום התפרסותו ונראה כי גם את תכליתו.

לא מותר לציין בהקשר זה, כי כאשר בחר המחוקק לתגמל נפגעים באופן רחב יותר, לא דרש בחוק אירוע של "תאונה" והחיל את החוק על קבוצות אכלוסיה מוגדרות, תוך קביעת מערך של איזונים ובלמים פנימיים.'

לדעתי, דברים אלה נכונים גם לגבי יישום תורת המיקרוטראומה לגבי כאבי גב כתאונת עבודה ועלינו ליישמם בפסיקת בית-דין זה. ההכרעה, לטעמי, צריכה להיות כזו שתדרוש, על-מנת להכיר בכאבי גב כתאונת עבודה, כי המבוטח יוכיח שהיה מאמץ בלתי-רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה שניתן לקשור להופעתם; כדוגמת הרמה משא כבד ממה שהמבוטח רגיל להרים או הרמה משא תוך תנועה סיבובית לא נכונה (ראה: דב"ע נה/193-0 אברהם ברנט - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לא 97).

שיקול נוסף התומך במדיניות המוצעת הוא, שקשה להוכיח בוודאות סבירה את הקשר בין העבודה לבין הופעות כאבי גב ופריצת דיסק וזאת אפילו אם קיים מאמץ בלתי-רגיל או אירוע פיזי מיוחד בעבודה. הסיבה לקושי היא שמדובר במחלה תחלואתית, הנגרמת על-ידי גורמים רבים. המחלה אינה נגרמת על-ידי העבודה ברוב רובם של המקרים, אלא מדובר בהחמרה חולפת של מחלה מאוד נפוצה ועל-כן סביר להגביל את הפיצוי שניתן לעובד. מסיבה זו רוב העובדים אינם מגישים תביעה למוסד לביטוח לאומי כאשר הם סובלים מכאבי גב, שחוזרים על עצמם מפעם לפעם אלא בעיקר כאשר יש סיבוך של המחלה, כמו פריצת דיסק.

החמרה במחלת גב עלולה להתרחש במסגרת החיים הרגילים של המבוטח, כתוצאה מגורמים רבים (שכן המדובר ב- multiple-causation disease) ואין חזקה כי הופעת המחלה בזמן העבודה קשורה לעבודה שבוצעה באותו רגע. יש צורך, איפוא, באירוע כלשהו בעבודה כדי לקשור את הופעת כאבי הגב לעבודה.

אולם, לגבי פריצת דיסק אין וודאות בין הרופאים מה גורם להופעתה. כמו שנאמר בסעיפים 8 ו-9 לעיל, בעבר חשבו הרופאים כי פריצת דיסק נגרמת רק על-ידי חבלה (physical trauma) אולם כעת הרופאים בדעה שפריצות דיסק רבות מופיעות בגלל מחלה מתפתחת על רקע גורמים אחרים, ללא כל חבלה או שהחבלה היא רק הסיבה המיידית (trigger) להופעת או החמרת המחלה. בכל מקרה, לצורך התביעה שלפנינו די בכך כדי לקבוע, כי על המערער להוכיח חבלה, מאמץ בלתי-רגיל או אירוע פיזי בעבודה שניתן לקשור להופעת פריצת הדיסק.

במקרים בהם יישם בית-דין זה את תורת המיקרוטראומה לגבי מחלות גב נימוק מרכזי היה, שההחלטה לגבי תרומתה של העבודה להתפתחות המחלה תיעשה על-ידי הוועדות הרפואיות, וכך נאמר:

'ההכרעה הסופית נתונה ממילא בידיו של גוף סטטוטורי נפרד הוועדה הרפואית אשר לו הסמכות לקבוע אם אירוע התאונה היה בבחינת אפיזודה זמנית וחולפת או שמא נותרה, בעקבותיו, נכות לצמיתות...

המאוכזב הוא, לרוב, המבוטח המתקשה להבין שאחוזי נכות מעטים בלבד אם בכלל נזקפו על-חשבון התאונה.'

(ד"ר ש' קובובי רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, מהדורה שניה, 1999), 71-70).

עוד מסביר המחבר את ההלכה הנוהגת והמרחיבה לעניין הכרה בכאבי גב ובמחלת גב כתאונת עבודה:

'בפועל מתקיימת עתה ההלכה, שלפיה לא יכפור המוסד בזכאות של הנפגע לדמי פגיעה כול אימת שהוכחו העובדות המראות בבירור 'שהגב נתפס' במהלך העבודה.'

כאמור לעיל, הגיון זה לא נתקבל בפסקי-דין רבים, בהם דרש בית-הדין אירוע בעבודה שניתן לקשור להופעת כאבי הגב על-מנת להכיר בהם כתאונת עבודה ובצדק.

אשר לנימוק, שהוועדות הרפואיות קובעות מתי מדובר בדמי פגיעה להחמרה חולפת ומתי בנכות לצמיתות, יש בזה כדי לייצור מנגנון מורכב, המטיל עלות נוספת על הענף. יתרה מזו, עמדה זו סותרת את תכליתו ושיטתו של החוק, על פיהן אין להכיר במחלה כתאונת עבודה אם היא אינה מופיעה ברשימת מחלות המקצוע.

זאת ועוד, יש חשיבות באחידות בפסיקה, כך שאם מכירים באוטם שריר הלב או בהופעת מחלת נפש כתאונת עבודה רק אם הן נובעות מאירוע חריג או מאמץ בלתי-רגיל בעבודה יש לעשות כך גם לגבי החמרה של מחלות גב. על כך אמר פרופ' לרסון (בפרק 38.31 לספרו Larson's Workers Compensation):

'States that will accept a particular kind of exertion as satisfying the accidental injury requirement for heart cases will normally accept the same standard for back cases'.

כנגד המדיניות המחייבת מאמץ בלתי-רגיל או אירוע פיזי מיוחד ניתן לטעון, כי ההגינות מחייבת לפצות את העובד שאינו יכול לעבוד בשל כאבי גב שנגרמו לו בעבודה וכל שניתן להוכיח הוא את הקשר בין העבודה לבין הופעת כאבי הגב. לטענה זו שתי תשובות: התשובה האחת גם על-פי המדיניות המוצעת יוכרו חלק מהסובלים מכאבי גב כנפגעי תאונת עבודה, בעיקר במקרים שקיים קשר סיבתי ברור בין העבודה לבין הופעת כאבי הגב; התשובה השניה - לרוב רובם של העובדים יש תחליף סביר לדמי פגיעה בגין תאונת עבודה. במשפט העבודה והביטחון הסוציאלי מספר דרכים לפצות את העובד הנעדר מעבודתו בעקבות כאבי גב, ביניהן: קצבת נכות כללית על-פי חוק הביטוח הלאומי; דמי מחלה על-פי חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976; הוראות בהסכמים קיבוציים המפצות את העובד הנעדר מהעבודה מסיבות בריאות וגימלה מקרן גמלאות לעובד שאינו מסוגל לעבוד. לפיכך, העובד הנעדר מעבודתו מספר ימים בגלל כאבי גב אינו נשאר ללא שכר או תחליף שכר. קבלת תשלום על-פי חוק דמי מחלה או הסכמים קיבוציים נוחה, פשוטה וזולה יותר מקבלת דמי פגיעה בענף פגיעה בעבודה, שכן הדבר העיקרי שנדרש מהעובד הוא תעודת מחלה. תשלום דמי מחלה לדוגמה, יעיל יותר מדרכים אחרות. העובד מקבל דמי מחלה תמורת אישור רפואי. על-כן, בדרך-כלל אין צורך לפצות את העובד בגין טיפול רפואי.

נוסף על-כן, בהתחשב בהיקף הבעיה של כאבי גב בעבודה, כאשר 85%-80%. מהעובדים סובלים מכאבי גב בין הגילים 70-18, יש לשקול אם קיימת הצדקה להטיל משימה כזו על מערכת הביטוח הלאומי, ובפרט על הוועדות הרפואיות.

אשר לשיקול התקציבי יש לציין, כי בשנת 1996 הסובלים מכאבי גב היוו 8.6% ממקבלי דמי פגיעה ובשנת 1997 הם היוו 9.1% (סקירה שנתית 1997/1998 של המוסד לביטוח לאומי, בעמ' 166). חשיבות הנתון הזה בולטת על רקע הנתונים הבאים: בשנת 1997 90.4% ממקבלי דמי פגיעה סבלו מ-"תאונה/חבלה" ורק 1% סבלו מהתקף לב, 1% מפגיעות שאינן מחלות מקצוע ו-3% ממחלות מקצוע. יוצא מכך שדמי פגיעה בעקבות כאבי גב הינם סוג התאונה השני בגודלו מבין הענפים שבגינם שולמו דמי פגיעה, וזה בענף שבשנת 1997 שילם למבוטחים 1,983,464,000 (מיליארד שקלים) (סקירה שנתית 1997/1998, בעמ' 172).

לסיכום מדובר במחלה שיש לה גורמים רבים, היינו: multiple-causation ועל-כן אין מקום להכיר בה כ-"תאונה" על-סמך גורם אחד, שהוא עבודה הכרוכה בהרמת משאות. פרופ' בארט סיכם את הבעיה כדלקמן:

'The tendency in workers' compensation, as noted earlier, is to seek discrete, precipitating events for personal injuries in order to establish causation. Yet etiology in back pain remains unclear and, in many cases, there is no specific diagnosis, no constellation of reliable physical signs (ie. Objective evidence of injury), and up until recently, little consensus on appropriate cause... Back pain falls somewhere between and accident, injury and disease. Further, occupational back pain is often insidious in onset and progressive in nature. In such cases, the absence of a specific causal event and the emphasis placed by adjudicators on 'objective' physical evidence of disease, often stands in the way of compensation, particularly with respect to soft tissue injuries. As in the case of cardiovascular disease, however, it is plain that back pain and other musculoskeletal diseases are multifactorial in origin, and therefore the search for a specific, precipitating event may be fruitless in the majority of cases.' (P. Barth, Workers' Compensation and Work-Related Illnesses and 33 Diseases, MIT Press, 1980, pp. .92-102)

הדבר נכון במיוחד לאור הספקות המתעוררות ברפואה לגבי תרומתה של עבודה פיזית כזו להופעת או התפתחות מחלת גב, וכאמור בסעיפים 8 ו-9 לעיל התעוררו ספקות אם זו הסיבה העיקרית או החשובה למחלה זו. אכן סביר להניח, כי חבלות זעירות משך הזמן יכולות לתרום להתפתחות מחלות גב, אולם הן רק גורם אחד מבין גורמים רבים שמתרחשים בחיים היומיומיים של העובד. הגורמים הללו אינם שייכים רק לעבודה ורבים מהם מתרחשים מחוץ לעבודה. מכאן, שאין ליישם את תורת המיקרוטראומה לגבי מחלות גב.

מכאן גם המסקנה, כי על-מנת שמחלת גב תוכר כתאונת עבודה על המבוטח להוכיח שהיה אירוע פתאומי או חריג בעבודה שניתן להגדיר כחבלה (physical trauma), כגון הרמת משא כבד ממה שהוא רגיל להרים תוך ביצוע תנועה לא נכונה. לעומת זאת, הרמה רגילה אינה אירוע פתאומי או מאמץ בלתי-רגיל.

מן הכלל אל הפרט

12. כאמור לעיל, בעניין שלפנינו חזר בו המשיב מתביעתו בדבר פגיעה חד-פעמית ועל-כן דיון זה יתייחס רק לשאלת יישום תורת המיקרו- טראומה.

בית-הדין האיזורי קבע את העובדות ומינה את ד"ר אליהו סלטי כמומחה יועץ רפואי.

העובדות שהוצגו בפני המומחה

13. ואלו העובדות שהוצגו בפני המומחה: עבודתו של המשיב בחנות הירקות היתה מכירת סחורה וסידור הסחורה במדפים. הסחורה הגיעה לחנות בארגזים או בשקים והמשיב עסק, בין היתר, בהרמת הסחורה וסידורה במדפים. בביצוע עבודתו ביצע המשיב מספר פעמים בכל יום תנועה של התכופפות לעבר ריצפת החנות, הרמת האריזה ואז רוקן את תכולת הארגז או השק אל המדף. פעולה זו נעשתה בערך עשר או חמש-עשרה פעמים ביום. משקל הארגזים והשקים היה בין עשרה ק"ג עד עשרות ק"ג. בדרך-כלל, כאשר מדובר בארגזים של כעשרה ק"ג ביצע המשיב לבדו את הפעולה, אולם כאשר המשקל היה מעבר לעשרה ק"ג ביצע הפעולה יחד עם עובד אחר.

השאלות למומחה ותשובותיו

14. בהסכמת באי-כוח הצדדים מונה ד"ר אליהו סלטי כמומחה יועץ רפואי ואלו השאלות שהוצגו לו ותשובותיו:

'א. (ש) מהי מחלת התובע?

(ת) התובע סבל מפריצת דיסק בע"ש מתני במרווח בין חוליות L.3-L.2 עקב פריצת דיסק זאת נותח החולה ביום 14.4.93.

ב. (ש) האם יש קשר סיבתי בין עבודת התובע, כפי שמתוארת בסעיף העובדות ובין מחלתו?

(ת) יתכן קשר סיבתי בין סוג עבודתו של התובע כפי שמתוארת ובין מחלתו, אלא שמחלתו דהיינו פריצת דיסק מותני צריכה להופיע כאירוע חריף בעקבות הרמת חפץ כבד. יצויין כי כ-80% מהמקרים של כאבי גב או "גב תפוס" כהגדרת התובע הינם תוצאה של התכווצות שרירי גב בלבד.

ג. (ש) המומחה יציין, אם הקשר הסיבתי (אם קיים), הוא קשר של גרימה למחלה, או החמרה של מחלה קיימת?

(ת) מאחר והתובע החל להתלונן על כאבי גב תחתון כבר ב-18.10.92 (ראה גיליון רפואי מקופת-חולים לאומית) לא ניתן לטעון כי מחלתו של התובע החלה ביום 24.3.93 אלא ישנה כאן החמרה של מחלה קיימת.

ד. (ש) האם ניתן לאומר שיש לראות בכל הרמה והרמה של האריזות פגיעה זעירה, בלתי-הפיכה, שהיא כשלעצמה לא גרמה למחלת התובע, אך הצטרפותן של כל הפגיעות יחד גרמה, או החמירה את המחלה?

(ת) גישה כללית זו לנושא המיקרוטראומה הינו טיעון כללי ובלתי-מחייב ואינו מתאים למקרה זה כפי שאינו מתאים למקרים רבים אחרים המובאים בפניי.'

לעניינו של התובע, הרמת אריזות ו/או הרמה של כל חפץ אחר אינה גורמת לכל פגיעה ואף לא זעירה. אירוע פריצת דיסק, כפי שציינתי בתשובה לשאלה ב' הינו אירוע חריף המתרחש במנגנון מאוד מוגדר שאינו רק כפיפה כי אם כפיפה תוך סבוב, או הטיית הגב. יחד עם זאת אם כבר קיימת מחלה קודמת (פריצת דיסק) הרי שכפיפות תכופות יכולות בהחלט להחמיר מחלה קיימת וזה ככל הנראה אירע במקרה זה."

שאלות ההבהרה ותשובות המומחה

15. לאחר שניתנו התשובות נשלחו למומחה שאלות הבהרה. שאלות ההבהרה שנשלחו למומחה הן כדלקמן:

'א. (ש) ...האם נכון כי התובע נותח בגין פריצת דיסק?

(ת) נכון.

ב. (ש) לאור קביעתך כי פריצת הדיסק קדמה ליום 24.3.93 (תשובה ג') וכי ההתכופפויות בעבודה רק החמירו - אם בכלל - את המחלה (לאחר שפריצת הדיסק כבר קיימת) (תשובה ד') - מה לדעתך תקופת אי-הכושר שיש לזקוף על-חשבון החמרה זו, להבדיל מתקופת אי-הכושר בעקבות ניתוח פריצת הדיסק?

(ת) תקופת אי-הכושר שיש לזקוף על-חשבון החמרה זו הינה כשלושה שבועות לכל התקף כאבים.

ה. (ש) בתשובה לשאלה ד' חיוות דעתך כי כפיפות תכופות יכולות להחמיר את המחלה של פריצת הדיסק שכבר קיים, מה כוונתך: האם ההחמרה גרמה להתקף כאבים או משהו אחר? ואם למשהו אחר - למה?

(ת) אכן, כפיפות תכופות יכולות להחמיר מצב קיים, במקרה זה יכולה להחמיר פריצת דיסק שכבר קיים. קשת האירועים היכולים להתרחש בגין החמרה זו הינו רחב.

א. ההחמרה יכולה להיות כאבים בלבד עקב התכווצות שרירי הגב או עקב היוצרות בצקת זמנית וחולפת סביב מקום פריצת הדיסק. במקרה זה מנוחה וטיפול שמרני (פזיוטרפיה, טיפול תרופתי) ישפר את מצבו. החמרה מסוג זה היתה לתובע בתקופה שקדמה להפניותו לניתוח והיא מתועדת יפה בשורות הראשונות מתוך המכתב הרפואי שניתן לתובע ב-"חוסן מרפאות מומחים" מיום 31.3.93. במכתב זה מצויין כי לתובע היו התקפים של כאבי גב תחתון במשך שלושה חודשים.

ב. ההחמרה יכולה להיות התפתחות נוספת של פריצת דיסק קיימת, דהיינו תיתכן החמרה של פריצת דיסק והיווצרות לחץ רב יותר על שורשי העצבים עד כדי צורך בניתוח להסרת הלחץ (כריתת דיסק).

נראה כי במקרה שלפנינו עד 31.3.93 עת נבדק ב-"חוסן מרפאות מומחים" ההחמרה תואמת את סעיף א' בתשובתי, אך ביום ה-31.3.93 אובחנה החמרה של פריצת הדיסק הקיים והיוצרות לחץ על שורשי העצבים שהצריך ניתוח.

ו. (ש) במידה וההחמרה גרמה למשהו אחר מאשר התקף כאבים האם כל כפיפה וכפיפה גרמה לנזק ספציפי בר-הפרדה ובלתי-הדיר כשלעצמו, ומהו?

(ת) כאמור, במקרה שלפנינו הבדיקה ביום 31.3.93 הראתה כי בסמוך לתאריך זה היתה החמרה בפריצת הדיסק והלחץ על העצבים שמצב זה יוצר וכי לא מדובר עוד בהתקף כאבים חולף. ברור כי ההחמרה גורמת גם לכאבים. לא ניתן להגדיר בצורה מדוייקת וספציפית איזה חלק מתוך ההחמרה גרמה כל כפיפה וכפיפה.'

נימוקי בית-הדין קמא היו, כדלקמן:

16. בית-הדין קמא קיבל את תביעתו של המשיב, ולהלן נימוקו העיקרי שהביא אותו למסקנתו:

'תשובת המומחה לשאלה ו', שכל כולה מתייחסת למיקרוטראומה, כפי שעולה מנוסח השאלה, מחייבת את המסקנה, שבתשובתו לא שלל המומחה את ההנחה, שהכפיפות על רקע המחלה הקיימת, הן בבחינת מיקרוטראומה, שהחמירו את המצב הקיים. אשר-על-כן, אנו קובעים כי המחלה לא נגרמה עקב מיקרוטראומה, אך הוחמרה עקב מיקרוטראומות, שבאו לידי ביטוי במידה זו או אחרת בכל כפיפה וכפיפה.'

טענות הצדדים בערעור

17. בא-כוח המוסד טען כי במקרה זה לא התמלאו התנאים המוקדמים הנדרשים על-פי תורת המיקרוטראומה וכי בכל מקרה ההחמרה במצבו של התובע התבטאה בכאבים בלבד. משמע, לא נגרם נזק באורגניזם ולא התמלאו התנאים הנדרשים להכרה בפריצת דיסק כתאונת עבודה.

בא-כוח המשיב טען כי המסכת העובדתית מתאימה לפגיעה במנגנון של מיקרוטראומה, על-פי פסיקות קודמות של בתי-הדין לעבודה, וכי במקרה זה החמרת המחלה בדרך של מיקרוטראומה גרמה לנזק אורגני שהצריך את הניתוח לכריתת הדיסק.

הכרעתנו - לא הוכחו האלמנטים של מיקרוטראומה

18. אף אם היינו מקבלים את האפשרות ליישם את תורת המיקרו- טראומה במקרים של מחלות גב יש לדחות את התביעה, מכיוון שלא הוכחה התשתית העובדתיות הדרושה ליישום תורת המיקרוטראומה. לא הוכחו תנועות זהות וחוזרות, לא מבחינת התנועה עצמה ולא מבחינת המשקל. כמו-כן, התנועות לא היו תדירות אלא מפעם לפעם משך היום.

דרישות התדירות, הזהות והדרישה לתנועות חוזרות ונשנות עשויות להיראות כדרישות המחמירות עם המבוטח. אולם, הסיבה לקיומן היא קושי ובעייתיות להפריד בין הגורמים היומיומיים להתפתחות מחלת הגב, לבין הגורמים בעבודה. קושי זה הוסבר בחוות-דעת של יועץ-מומחה רפואי, שצוטט בפסק-דין רבוס (דב"ע שנ/0-232 המוסד לביטוח לאומי - רבוס, פד"ע כג 31), כדלקמן:

'אין ספק שכל מחלה ניוונית מושפעת מאירועים זעירים, יום-יומיים אך מדוע רק האירועים בעבודה נלקחים בחשבון - כאשר אירועים מחוץ לעבודה משמשים גורמי החמרה בהרבה מקרים, ועליה או ירידה במדרגות, ריקודים או ספורט, או עבודות בית - לעולם אינם מוזכרים. נקודה נוספת לציון היא העובדה, שאנשים, אשר מעולם לא עסקו בסבלות - חשים בבעיות דיסקאפיות - לא פחות מעובדי עבודה פיזית קשה.'

מיקרוטראומה כהחמרה

19. אשר למיקרוטראומה כהחמרת המצב, יש בכך סתירה פנימית. מיקרוטראומה היא תורת משפט הנוגעת להתפתחות מחלה משך זמן רב כתוצאה מפגיעות זעירות וחוזרות. מחלות, כמו מחלת לב או גב, מתפתחות משך הזמן באופן טבעי וכתוצאה מגורמים שונים. כיצד ניתן להגדיר האצת התפתחות מחלות אלה ובמיוחד להצביע על גורם אחד האחראי לכך? המשיב הרים משאות משך כ-17 שנים ומה השתנה בחודשים או בשנה שלפני הופעת פריצת הדיסק שניתן לקשור לעבודתו?

יתרה מזו, החמרה של מחלה קיימת היא הרעת מצב קיים. שינוי כזה לרעה קורה בבת אחת כאשר הוא נגרם על-ידי אירוע בעבודה. יש הבדל בין הרעת מצב רפואי לבין התפתחות מחלה; הראשון מתרחש בבת אחת ואילו השני במשך זמן.

חוות-דעתו של המומחה ונטל ההוכחה

20. על המבוטח התובע דמי פגיעה עבור תאונת עבודה, לרבות יישום תורת המיקרוטראומה, להוכיח קשר סיבתי בין העבודה לבין הופעת המחלה. נטל ההוכחה הזו כוללת קשר סיבתי רפואי, ולשם זה התמנה מומחה יועץ רפואי. אין די להרים את נטל ההוכחה על-ידי חוות-דעת רפואי, כי "יתכן" קשר סיבתי או "אין לשלול" את הקשר הסיבתי. על כך אמר בית-דין זה בראשית דרכו:

'יש להדגיש את העובדה שבשני הקטעים נאמר כי עלול להיות קשר סיבתי מסויים. אף אם מודעים לעובדה שמומחה לרפואה יתקשה לעיתים לקבוע בוודאות קשר סיבתי בין מצב בריאותו של אדם ובין הגורמים שלהם מבקשים לייחס אותו מצב. ברור, לאור כל האמור בחוות-דעתו של פרופ' פיינמסר... שיש לייחס למילה "עלול" שבדבריו את אותה המשמעות המבטלת את מידת הוודאות המינימלית, הדרושה לקיום חובת הוכחת הקשר הסיבתי שבין האירוע ובין העבודה, כנדרש בסעיף 35 לחוק הביטוח הלאומי.'
(דב"ע לב/0-104 משולם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ג 443, 448)

הטעם לכך, כי במדע הרפואה יתכנו הרבה דברים וברוב המקרים אין רופא מסוגל לשלול את האפשרות שהיה קשר סיבתי.

במקרה שלפנינו נימוקו העיקרי של בית-הדין קמא היה, כי תשובתו 'לא שלל המומחה את ההנחה, שהכפיפות על רקע המחלה הקיימת, הן בבחינת מיקרוטראומה, שהחמירו את המצב הקיים'. אין בכך, כדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המבוטח-המשיב. יתרה מזו, מעיון במכלול חוות-דעתו של המומחה עולה, כי הוא בדעה שאין קשר בין עבודתו של המשיב לבין פריצת הדיסק. עוד חווה המומחה את דעתו, כי תורת המיקרוטראומה '... אינו מתאים למקרה זו...'

לדעתו של המומחה, האירועים בעבודתו של המשיב, כפי שתוארו בקביעת העובדות של בית-הדין קמא, אינם מצביעים על החמרת מחלה קיימת בעקבות אירוע בעבודה. ד"ר סלטי אומר במפורש, כי הרמת אריזות או הרמת חפץ אחר אינה גורמת לפגיעה בגב ואף לא לפגיעה זעירה ואינה קשורה לפריצת דיסק.

אין בעובדות המקרה האירוע בעבודה הדרוש לגרום לפריצת דיסק.

את חוות-דעת המומחה ניתן לסכם כך: המשיב סבל מהחמרת פריצת דיסק ותקופת אי-כושר להחמרה כזו הינה כשלושה שבועות. מדובר בהחמרה של מחלה קיימת שלא נגרמה על-ידי העבודה. אין מקום ליישם את תורת המיקרוטראומה או לקבוע את תרומתה של העבודה להתפתחות המחלה.

יצויין, כי החמרת פריצת דיסק עלולה כאמור להיגרם כתוצאה מאירוע חד-פעמי בעבודה, אך הדבר לא הוכח במקרה זה. מכאן, כי על-פי חוות-דעתו של המומחה אין מקום ליישם את תורת המיקרוטראומה במקרה זה. כמו-כן, אין תאונה רגילה, היינו - פגיעה חד-פעמית.

לאור כל האמור לעיל עולה, כי גם אם היינו מוכנים ליישם את תורת המיקרוטראומה במקרה של החמרת מחלת גב, אין מקום לעשות כך במקרה דנן.

אוסיף, כי לדעתי אין מקום ליישם את תורת המיקרוטראומה במקרה של מחלות גב, מהטעמים שציינתי לעיל.

סגן הנשיא (בדימוס) י' אליאסוף:

אני מסכים עם מסקנתו של הנשיא, כי בעניין שלפנינו, לא הונחה התשתית העובדתית הדרושה ליישום תורת המיקרוטראומה. לפיכך, יש לקבל את הערעור.

השופטת א' ברק:

לא מקובלת עלי הגישה לפיה לא יכולה במקרים המתאימים לקרות מיקרוטראומה בגב. ברם, מקובלת עלי התוצאה הסופית אליה הגיע הנשיא.

נציגת עובדי א' הלבץ:

הנני מצטרפת לדעתו של הנשיא.

נציג מעבידים י' בן יהודה:

הנני מצטרף לדעתה של השופטת ברק.

21. סוף דבר

על דעת המותב כולה הערעור מתקבל. מחלת הגב ופריצת הדיסק, מהן סבל המשיב, אינן מחלות מקצוע או תאונת עבודה, ועל-כן אינן "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי."



7. חוות-דעת רפואית

המומחה הרפואי איננו מחוייב בפירוט הגורם לליקוי שנמצא במבוטח. די בכך שהמומחה מבהיר, במנומק, מדוע אותו ליקוי איננו קשור לתנאי העבודה.32

נפסק לא אחת, כי בית-הדין מייחס משקל מיוחד לחוות-הדעת המוגשת לו על-ידי מומחה מטעמו. בית-הדין יסמוך ידו על חוות-הדעת של המומחה שמונה על ידו ולא יסטה מקביעותיו, אלא-אם-כן, קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת-דופן לעשות כן.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' פליטמן ב-עב"ל 345/06 33, שם קבע בית-הדין כי:

"חוות-דעתו של המומחה מטעמו היא בבחינת 'אורים ותומים' לבית-הדין בתחום הרפואי וככלל, בית-הדין מייחס משקל מיוחד לחוות- הדעת המוגשת לו על-ידי המומחה מטעמו, יסמוך ידו עליה ולא יסטה מקביעותיו אלא-אם-כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת-דופן לעשות כן."34

בית-הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות-דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם בית-הדין מהימנה ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין.35

ב-ע"א 293/8836 נפסק מפי כב' השופט ש' שילוני כי:

"משממנה בית-המשפט מומחה על-מנת שחוות-דעתו תספק לבית- המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדין, סביר להניח שבית-המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא-אם-כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית-המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל את שיקול-דעתו של בית-המשפט. אך, כאמור, לא יטה בית-המשפט לסטות מחוות-דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן."37



7.1 שכר-טרחה של המומחה הרפואי מטעם בית-הדין

כאשר בית-הדין ממנה מומחה רפואי מטעמו, שכרו של המומחה משולם מקופת בית-הדין.38



8. שיהוי בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי

ככל שמדובר בשיהוי בהגשת תביעה למוסד לביטוח לאומי להכרה בתאונה, כתאונת עבודה, טענת השיהוי, כשלעצמה, אין די בה כדי לדחות את התביעה. במקרה כזה, על המוסד לביטוח לאומי, להראות כי השיהוי היה אחד מן הגורמים שהפריעו לו לרדת ולחקור את אמיתותן של העובדות.39



9. תורת המיקרוטראומה

ב-עב"ל 1012/0040 נפסק מפי כב' השופט יגאל פליטמן:

"6. אשר לדעתנו - פסק-דינו של בית-הדין האיזורי ראוי להתאשר מטעמיו על-פי תקנה 108(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. נכונים מימצאיו העובדתיים לגבי מיגוון התנועות שביצע המערער בעבודתו "כמוסכניק" ונכונה מסקנתו המשפטית המשתמעת מכך, בדבר היעדר תשתית עובדתית מוכחת לרצף של תנועות חוזרות ונשנות זהות או דומות במהותן, לביסוסה של התביעה על-פי תורת המיקרוטראומה.

יחד עם זאת, לא נצא ידי חובת הנמקת הדין מבלי להעיר מספר הערות.

א. תנאי להכרה בפגיעה בעבודה מיקרוטראומטית הינו, קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי-הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר העבודה של המבוטח. הדוגמה המובאת בדרך-כלל להמחשת אופן קרות הנזק כאמור הינה של טיפות מים המחוררות, במשך הזמן, חור באבן עליה הן ניתכות (עב"ל 317/97 המוסד לביטוח לאומי - יניב, פד"ע לה 523, 533).

ב. יסודותיה של הפגיעה הזעירה המרכיבה את המיקרוטראומה, כשמדובר בפגיעה בכתף וביד ימין כבמקרה שלפנינו, בדומה ליסודותיה של התאונה בעבודה; הינם שניים, דהיינו - האירוע החיצוני של תנועה חוזרת ונשנית המתבצעת עקב העבודה, והנזק הזעיר והבלתי-הדיר הנגרם בעטיה של כל תנועה שכזאת.

ג. לאור האמור יש לאבחן בין פעילות חוזרת על עצמה הכוללת מספר רב של תנועות לבין התנועות המרכיבות אותה.

ד. עבודתו של המערער במוסך היתה על-פי טיבה כרוכה בפעולות חוזרות של החלפה ותיקון 'מנועים גירים בק-אקס, גלגלים קפיצים וחלקי חילוף אחרים', בקיצור, כל עניין מיכאני שבעל משאית ניגש בגינו למוסך לתיקון. אולם כל פעולה שכזאת היתה מורכבת מתנועות מגוונות, שכללו: הליכה, עמידה, ישיבה, התכופפות, הרמת משאות, הברגה וכו', כאשר כלל תנועות אלה בוצעו על-פי סדר משתנה בהתאם לצורכי העבודה.

ה. משאלה הן העובדות, אין לומר כי עבודת המערער חייבה ביצוע רציף של תנועה חוזרת ונשנית זהה או דומה במהותה אחת לרעותה במהלך יום עבודתו; לפיכך, בדין נדחתה התביעה, ולא היה מקום למינוי מומחה יועץ רפואי משלא הונחה תשתית עובדתית להוכחת מיקרוטראומה.

ו. אילו היה נפסק אחרת, משמעות אותה פסיקה היתה - לא הרחבת תורת המיקרוטראומה מעבר לגדריה כיום, אלא ביטולה למעשה של אותה התורה; באשר כל אדם עובד, שעבודתו על-פי טיבה אינה כרוכה במעגלי פעולות חוזרות על עצמן, יטען שיש מקום למנוי מומחה רפואי שידון בשאלת הקשר הסיבתי בין העבודה ללקוי. שינוי בהלכה שכזה חייב שיעשה בדרך של שינוי בחקיקה, ולא אחת הומלץ על ידנו להמיר את שיטת הרשימה הסגורה של מחלות המקצוע שהורחבה דרך הפיקציה המשפטית של המיקרוטראומה, בשיטת "הגדרת הסיכון"; לפיה - על המבוטח להוכיח, כי המחלה שבה לקה פקדה אותו עקב סיכון אשר לו היה חשוף בשל המיוחדות שבעבודתו (ד"ר ש' קובובי רמ"ח ושס"ה סוגיות בתאונות עבודה (מהדורה ראשונה), 72)."

ב-עב"ל 215/0341 נפסק מפי כב' השופט יגאל פליטמן:

"8. המערער ערער על פסק-הדין ובדיון בקדם הערעור בקשו הצדדים להכתיב לפרוטוקול את טענותיהם שיירשמו וייחשבו לסיכומים בכתב מטעמם וכי פסק-הדין יינתן על-ידי המותב על-סמך זאת וכל חומר התיק.

9. המערער טען כי לא הונחה תשתית עובדתית ראייתית הדרושה להוכחת המיקרוטראומה לאור פעילות המשיב, והפנה לעניין זה לאמור בפסק-הדין של בית-דין זה עב"ל 1012/00 אלי שבח נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(2), 962 (2002) (להלן: פסק-דין שבח) בו נקבע כי במקום בו פעולה היתה מורכבת מתנועות מגוונות שבוצעו על-פי סדר משתנה, אין להכיר בפגיעה על-פי עיקרון המיקרוטראומה. בנוסף, טען המערער כי חוות-הדעת של המומחה שוללת קשר סיבתי בין העבודה של המשיב לבין מחלת הגב שלו, ולכן מן הראוי לדחות את התביעה.

10. המשיב טען כי אכן הונחה בפני בית-הדין קמא תשתית עובדתית מספיקה להכרה בעילה של מיקרוטראומה והפנה להחלטה מיום 18.1.02 המפרטת את פעולותיו של המשיב במסגרת עבודתו. לטענת המשיב, נקבע כי מדובר בפעולות זהות חוזרות ונשנות והשאלה אם מדובר בתנועות מגוונות היא שאלה עובדתית. בנוסף, ציין כי אין בעובדה שביצע פעולות אחרות כדי לשלול את החלת עיקרון המיקרוטראומה במקרה דנן. קבלת טענות המערער, לדעת המשיב, תביא לתוצאה לא הגיונית במצבים בהם מדובר בפגיעה בעבודה שהיא אירוע תאונתי. במקרים אלו, הוועדה הרפואית תוכל לחלק את הנזק בין התאונה לבין גורמים אחרים.

11. אשר לדעתנו

כאמור בפסק-דין שבח, תנאי להכרה בפגיעה בעבודה מיקרוטראומטית הינו, קיומן של פגיעות זעירות שכל אחת מהן הסבה נזק זעיר בלתי-הדיר, עד שהצטברות הנזקים הזעירים הללו זה על גבי זה הביאה בסיכומם הכולל לנזק הממשי הפוגע בכושר העבודה של המבוטח. יש לאבחן בין פעילות שחוזרת על עצמה, הכוללת מספר רב של תנועות, לבין התנועות המרכיבות אותה. עבודתו של המשיב היתה על-פי טיבה כרוכה בפעולות חוזרות של הרכבה והחלפה של מזגנים ומדחסים. אולם, כל פעולה שכזאת היתה מורכבת מתנועות מגוונות שכללו: עמידה, הליכה, התכופפות, הרמת מזגנים, חיבור וכו', כאשר כלל תנועות אלו בוצעו על-פי סדר משתנה בהתאם לצורכי העבודה. לאור פירוט הפעולות המופיעות בהחלטה מיום 18.1.02 אליה הפנה אותנו המשיב (שחוזרות על עצמן בדיוק בפסק-הדין של בית-הדין האיזורי), אין לומר כי עבודתו באלקטרה חייבה ביצוע רציף מתמשך של תנועה חוזרת ונשנית זהה או דומה במהותה אחת לרעותה במהלך יום עבודתו. משכך הם הדברים, היה מקום לדחיית הערעור ללא מינוי מומחה.

12. מעבר לזאת יוסף כי ד"ר אנג'ל קבע אמנם בחוות-דעתו כי 'כל פעולה כמו הרמת מזגן גורמת נזק זעיר שמצטרף לנזקים זעירים ולבלאי הטבעי של עמוד השדרה' אך גם הוסיף כי 'המצב הקיים הינו שכיח מאוד כמצב טבעי אצל אנשים בגילו' וכי 'השפעת העבודה על מצבו פחותה בהרבה מהשפעת גורמים טבעיים ואיני ממליץ לכן להכיר בקשר סיבתי בין העבודה למחלתו'. שאלת הקשר הסיבתי הינה שאלה משפטית ועל בית-הדין לדלות את התשובה לה מחוות-דעתו המקצועית של המומחה. לאור חוות-דעת ד"ר אנג'ל יש לומר בנסיבות המקרה שלפנינו כי לא הוכחה תרומה מיוחדת של העבודה לליקוי בגבו של המערער וכי על-פי התשובה לשאלת היחס היה מקום לדחיית התביעה.

13. סוף דבר - לאור כל זאת, דין הערעור להתקבל."

ב-ב"ל (חי') 4168/0642 נפסק מפי כב' השופט אלכס קוגן:

"7. בנסיבותיו של תיק זה, לא השכיל התובע להוכיח בסיס עובדתי למיקרוטראומה, שכן שוכנענו, כי התובע עסק במגוון פעולות לתקופות שונות, כאשר המדובר בפעולות שונות ומגוונות ולא ניתן בכל אופן לזהות אצל התובע רצף של תנועות זהות או דומות, שחזרו ונשנו על עצמן.

8. אין ספק שהתובע עבד בעבודה פיזית, שכללה עבודות בניה, ריצוף, יציקת מלט או בטון וכד'.

התובע העיד לפנינו, כי כאשר הוא מקבל על עצמו לבצע עבודות ריצוף, קודם-כל יש לבצע הכנסת חול, העברת המרצפות, העברת המילוי ומיקום חומרים ולאחר-מכן, הוא מבצע את עבודת הריצוף עצמה, כשבדרך-כלל הוא הרצף, יחד עם רצפים אחרים, אך עוזר גם למגישים.

התובע נהג לבצע גם עבודות של יציקת בטון, עבודות של יישור אדמה, עבודות של ניקוי פסולת ושינוע חומרים וכלים בידיו.

בעדותו בבית-הדין נשאל התובע, האם הוא יכול להגדיר פעולה שהוא מבצע כל יום ברצף והיא חוזרת על עצמה משנת 1980 ועד שנגרם לו הבקע הטבורי, והוא השיב, כדלקמן:

'...אני משיב שתלוי באיזו עבודה אני עובד - אם זה בלוקים אז זו עבודת בלוקים, אם זו עבודת ריצוף אז עבודת ריצוף שחוזרת על עצמה וכו'.'
(ראה עמ' 5, שורה 2 לפרוטוקול מיום 2.6.08)

ניתן לראות, כי המדובר בפעולות שונות המורכבות מתנועות מגוונות ושונות, כאשר תנועות אלו בוצעו לפי סדר שהשתנה בהתאם לצרכי אותה עבודה ספציפית ולא ברציפות. אין המדובר ברצף של תנועות חוזרות ונשנות ועל-כן, לא ניתן להכיר בפגיעת התובע כפגיעה על דרך המיקרוטראומה.

(ראה עב"ל 642/06 שלמה מורדוב - המוסד לביטוח לאומי, פסק-דין מיום 11.3.08).

9. אשר-על-כן, אנו דוחים את התביעה, ללא צו להוצאות."


____________
1. ראה גם ב"ל (ת"א-יפו) 5157/06 מרדכי נחום נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7180 (2008).
2. עב"ל 1268/00 יצחק לוי נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם), ניתן ביום 8.11.01 וצוטט ב-ב"ל (חי') 3170/07 בן מוחה דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6171 (2008).
3. בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר נ' בית-הדין הארצי, דינים עליון סז 705 (2004).
4. דב"ע מד/90-0 צבי שפיר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טז 93.
5. ב"ל (יר') 11161/05 גולדאפר זיוסלין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 5907 (2008).
6. ב"ל (חי') 2207/06 רשואן סאמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6812 (2008) (ראה ציטוט פסק-הדין בפרק זה, לעיל, בתת-סעיף 4.3).
7. ב"ל (ת"א-יפו) 3276/07 עאדל אלטורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 301 (2008).
8. ב"ל (חי') 1719/07 ג'נח יהודה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7161 (2008).
9. בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי ועובדיה כרם, פ"ד נג(2), 529 (1999).
10. ראה גם ב"ל (יר') 12138/06 מזרחי מרדכי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 5835 (2008) שם דחה בית-הדין את התביעה מחמת העובדה לא הוכח בפניו ולו ראשית ראיה לאירוע תאונתי בעבודה. יתר-על-כן, מתיקו הרפואי של התובע לא נמצאו כל תימוכין אובייקטיביים להוכחת גרסתו.
11. ב"ל (ת"א-יפו) 3119/07 מנחם בוזגלו - בעצמו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6505 (2008).
12. בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי ועובדיה כרם, פ"ד נג(2), 529 (1999); עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, פד"ע לו 213 (2000); ב"ל (חי') 969/06 הקר שושנה נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2008(2), 4966 (2008).
13. ב"ל (ב"ש) 2580/06 חזוט יגאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 34 (2008).
14. דב"ע נא/205-0 המוסד לביטוח לאומי נ' שחאדה סעיד, פד"ע כד 222.
15. ב"ל (חי') 2207/06 רשואן סאמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6812 (2008).
16. ב"ל (חי') 2155/06 חסון ויקטור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 4243 (2008).
17. ב"ל (חי') 3170/07 בן מוחה דניאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6171 (2008).
18. ב"ל (חי') 1364/07 שפיר יצחק נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 5151 (2008).
19. ב"ל (נצ') 1672/06 דיין מרסל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7630 (2008).
20. ב"ל (יר') 10366/06 מוסא עליא נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2008(2), 6207 (2008).
21. דב"ע נו/11-0 נורית חזאם נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לו 75.
22. דב"ע נה/150-0 מיכאל שביט נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 268.
23. דב"ע נד/268-0 יוסף ניב נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 143.
24. ב"ל (חי') 2066/06 ניר מוניס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6823 (2008).
25. ב"ל (חי') 3847/04 מחאמיד נג'יב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 5598 (2008).
26. ב"ל (יר') 10366/06 מוסא עליא נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2008(2), 6207 (2008).
27. ב"ל (ב"ש) 1464/06 וזאנה שלום נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף באר-שבע, תק-עב 2008(3), 763 (2008).
28. דב"ע נד/276-0 חנניה אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 181.
29. ב"ל (חי') 3234/02 הרשקוביץ יעקב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6877 (2008).
30. ב"ל (ת"א-יפו) 2328/03 רחלי איטה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 4949 (2008).
31. עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, תק-אר 2000(3), 575 (2000).
32. ב"ל (חי') 2578/05 אסעד מונדור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7169 (2008).
33. עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מרדכי בוארון, תק-אר 2007(2), 239 (2007).
34. עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2005(2), 238 (2005); ב"ל (חי') 408/04 איזגייאב יחיאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7194 (2008).
35. עב"ל 341/96 מליחי נ' המל"ל, פד"ע לד 377 (1999); עב"ל 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(3), 125 (1999).
36. ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי, תק-על 99(2), 532 (1990).
37. ראה גם ע"א 558/96 חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל ואח', דינים עליון נה 46.
38. ב"ל (חי') 2030/06 נפתלי עדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6964 (2008); ב"ל (חי') 2519/05 נציג עובדים מר עוזי אבישר, נציג מעבידים מר אהרן אופיר זמר משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6164 (2008).
39. ראה גם עב"ל 167/98 המוסד לביטוח לאומי נ' אריאל שיימן, פד"ע לו 92; ב"ל (ת"א-יפו) 5157/06 מרדכי נחום נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7180 (2008).
40. עב"ל 1012/00 אלי שבח נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2002(2), 962 (2002), ראה גם עב"ל 338/96 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף עובדיה, תק-אר 2000(3), 575 (2000), פסקה 6, המופיע בפרק זה לעיל, תת-פרק 6.3.
41. עב"ל 215/03 המוסד לביטוח לאומי נ' משה קריידלר, תק-אר 2004(4), 351 (2004).
42. ב"ל (חי') 4168/06 ברוך ימין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6345 (2008).