botox

דמי פגיעה

1. הזכות ותחומיה - סעיף 92 לחוק

סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"92. הזכות ותחומיה (48) (תיקון התשס"ב(2))
(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.
(ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה- עשר שבועות."

סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו לאי-מסוגלות לבצע עבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד לביטוח לאומי, דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאיננו מסוגל לעבוד כאמור, ובתנאי שלא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.

יחד עם זאת, סעיף 92(ב) לחוק הביטוח הלאומי, קובע כי לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד שלושה-עשר שבועות.

פרק הזמן של שלושה-עשר שבועות הוא פרק זמן קלנדרי. לפיכך, אחרי שחלפו שלושה-עשר שבועות מיום הפגיעה, אף אם המבוטח לא מיצה את כל דמי הפגיעה, אין הוא זכאי עוד לדמי פגיעה. אם נגרם לו אי-כושר לעבודה בגין התאונה, עליו לפעול לקבלת קצבת נכות.1

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 7521/072 קבע בית-הדין:

"3. פסק-הדין המנחה בסוגיה זו, עליו אף נסמך הנתבע, הינו דב"ע מט/26-0 המוסד לביטוח לאומי נ' הלל אהרון, פד"ע כ 354 (להלן: "פסק-דין אהרון"). יצויין כי פסק-דין אהרון התייחס לנוסח קודם של החוק אשר קבע כי לא ישולמו בקשר לפגיעה אחת יותר מדמי פגיעה בעד 26 שבועות (סעיף 48 לחוק הביטוח הלאומי בנוסחו אז). באותו עניין נקבע כי תקופת דמי הפגיעה לא תחרוג מתחום 26 השבועות שהוקצו לכך בחוק ואשר ספירתם מתחילה מיום הפגיעה. בית-הדין אף מצא לנכון לציין, כי אם הסתיימה התקופה שבעבורה משתלמים דמי פגיעה בהתאם לחוק והמבוטח נמצא נכה כתוצאה מן הפגיעה בעבודה, ישלם לו המוסד מענק נכות או קצבת נכות.

4. אשר לדעתנו יאמר - כי דין התביעה להידחות שכן התובע לא השכיל לשכנע את בית-הדין בקיומו של רציונאל המצדיק מתן פרשנות שונה להוראות החוק מכפי שניתן בעניין אהרון, רציונאל שלפיו יש לראות את התקופה המגבילה את תשלום דמי הפגיעה - כתקופה קלנדרית המתחילה ביום הפגיעה.

בהתאם לרציונאל שבפסק-דין אהרון, ככל שהמבוטח אינו כשיר לעבודה גם לאחר התקופה הקלנדרית המזכה בדמי פגיעה, הרי שעומדת בפניו האפשרות לנקוט בהליכים המזכים במענק נכות או קצבת נכות.

משמע - שהתובע לא הצביע אף על הצדקה לשינוי הפרשנות שנתנה בפסיקה להוראת החוק כאמור המגבילה את תקופת תשלום דמי הפגיעה וקובעת כי יש למנותה ממועד הפגיעה."

ב-ב"ל (נצ') 2003/033 קבע בית-הדין:

"14. על-פי ההלכה הפסוקה 'די בעצם העובדה שהמבוטח אינו מסוגל לעבודתו... או לעבודה מתאימה אחרת במפעל ולמעשה אינו עובד, הוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. רק בהתקיים שלושת אלה, וכל עוד מתקיימים אלה, קיימת זכות לדמי פגיעה' (ראה דב"ע שם/101-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יוסף אוריאל, פד"ע יב 34).

בענייננו התובע לא נזקק לטיפול רפואי אחרי האירוע. לפי דו"ח חדר מיון מיום האירוע, ניתנו לתובע 3 ימים חופשת מחלה, כאשר פנית התובע הראשונה לאחר האירוע לקבלת טיפול רפואי היתה רק כעבור חודש - ביום 26.9.01 נבדק בקופת-חולים במרפאת ד"ר אליאסקו דן.

לא נדרש כי הנפגע יקבל טיפול רפואי על-מנת להכיר בתקופת אי-כושר כמזכה בדמי פגיעה. כך, מספיק אם באותה תקופה הנפגע לא עבד ונזקק להחלמה.

המומחה ד"ר אגינסקי הסביר כי סביר להניח שהתובע נח תקופה של שבועיים עד שלושה שבועות, גם ללא טיפול רפואי, מאחר והתופעה של כאבי גב היתה מוכרת לו, עוד בטרם התאונה.

בהתאם לקביעת המומחה, שלא נסתרה, סביר להכיר בתקופה של אי-כושר, בשל החמרת מצבו של התובע כתוצאה מהאירוע בעבודה, לתקופה של עד שלושה שבועות.

15. לאור זאת, יש להכיר בזכאות של התובע לדמי פגיעה בגין התקופה עד ל-13.9.01."

ב-ב"ל (חי') 1501/034 קבע בית-הדין כי "סעיף 92(א) לחוק קובע זכאות לדמי פגיעה עבור תקופת אי-כושר, אם הנפגע לא עסק למעשה "בכל עבודה", כך שדי בעבודה חלקית שהוא עשה, אחרי הורדת הגבס כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבלת דמי פגיעה."

ב-ב"ל (חי') 746/015 קבע בית-הדין:

"20. אין בפנינו מחלוקת על עצם העובדה שהתובע נפגע במהלך עבודתו, אולם - עלינו לבחון זכאותו של התובע לדמי פגיעה בגין התאונה, לאור העובדה שבמהלך ימי אי-הכושר שנקבעו לו - ושבמהלכם נבצר ממנו לעבוד כמאבטח - המשיך התובע לעבוד כמתמחה בבית- המשפט.

21. לשון סעיף 92(א) ברורה לכאורה, ואינה משתמעת, על פני הדברים, לשני פנים. אולם, יש לבחון האם לשון הסעיף מתייחסת למובן הרחב של המונח "כל עבודה", או שהיא מוגבלת לכל עבודה, ככל שהדבר נוגע לאותו מעביד אשר בגין העבודה אצלו הוא מבוטח, ומהי התכלית העומדת ביסודה של הוראה זו.

22. ההנחה כי הסעיף מתייחס ל-"כל עבודה" אצל המעביד הספציפי, מתחזקת לאור העובדה שהסעיף מדבר על "עבודה מתאימה אחרת". אין לצפות, כי עובד, כגון התובע, אשר נגרם לו אי-כושר לתקופה של 17 ימים בלבד, ישקיע זמן ומשאבים אחרים בחיפוש עבודה מתאימה אחרת, לתקופה קצרה כל-כך. לעניין זה נקבע ב-דב"ע מא/0-190 נגה פלדמן נ' המוסד, פד"ע יג 334 כי:

'אין לצפות כי עובד אשר לו מקום עבודה קבוע, ונבצר ממנו זמנית למצוא עבודה בתחומי המפעל, יזנח מקום עבודתו ויפנה לחפש מקום עבודה אחר על-מנת שיהיה זכאי לדמי פגיעה...'

23. ב-דב"ע מה/0-40 משה בן שבת נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 46, נדונה משמעות המונח "עבודה מתאימה אחרת" דווקא מנקודת המבט של המעביד, ולעניין זה נאמר:

'התנאי הוא שאין המבוטח 'מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת'; לעבודתו, משמע לעבודה שאותה הוא ביצע ואותה הוא אמור לבצע אצל מעבידו, ועבודה "מתאימה אחרת", פירושו עבודה מתאימה אחרת שהמעביד יכול ורואה לאפשרי ליתן לעובד שבו מדובר. ככלות הכל אין לשכוח שהמעביד הוא הוא ששילם דמי ביטוח בעד העובד ועל-כן זכאי הוא לכך שעם שובו של העובד לעבודה, יהא הוא במצב המאפשר לו לפעול במסגרת המפעל כפי שפעל קודם וכנגד זה לשלם שכר עבודה.'
(סעיף 2.4 לפסק-הדין)

24. מכאן אנו למדים, שסעיף 92 - עוסק בעבודה מתאימה אחרת אצל אותו מעביד במקרה שלפנינו, אצל המעבידים עבורם עבד התובע כמאבטח - אין עבודה מתאימה אחרת, ולכן זכאי התובע לדמי פגיעה בגין השבתתו מעבודתו אצלם.

25. כלומר, יש לבדוק את מידת ההשפעה של הפגיעה על העבודה אצל כל אחד ואחד ממעסיקיו, תוך בחינת אופי העבודה, והכישורים הנדרשים לביצועה, ומשנשלל כושרו לבצע את העבודה אצל חלק ממעסיקיו, זכאי התובע לדמי פגיעה עבור אותם מקומות עבודה.

26. מטרת ההוראה האוסרת על נפגע בעבודה לעבוד - היא לאפשר לו להתאושש מהפגיעה במהירות ובדרך הטובה ביותר - אולם שעה שאין רלוונטיות, או השפעה כלשהי לעבודה על יכולתו להתאושש - הרי שהדרישה שלא יעסוק גם בעבודה כזו, אינה סבירה בעינינו (השוו: סעיף 10 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976)."

ב-ב"ל (נצ') 1391/996 קבע בית-הדין:

"5. (א) בענייננו, אין ספק שהתובע אינו זכאי לדמי פגיעה מלאים שכן על-פי הוראת סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 התנאי לזכאות להם הינו שהמבוטח 'אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת' וזאת 'אם לא עסק למעשה בכל עבודה'.

זאת, מאחר ואין חולק שהתובע היה מסוגל, ובפועל עסק בעבודתו, ולו באופן חלקי."

ב-ב"ל (ת"א-יפו) 828/987 קבע בית-הדין:

"ה. למען הספק אתייחס אף לנתון נוסף - ככל העולה מעדותו - הופיע התובע לעבודה בסמוך לפגיעה. כבר הזכרתי לעיל את טענתו בתביעה לנתבע לפיה לא עבד מיום התאונה ועד 20.8.97 ועבד חלקית מ-1.8.97 ועד 30.9.97.

עולה מעדויות התובע כי בפועל החל לבוא לעבודה מספר ימים לאחר התאונה.

במאמר מוסגר אעיר כי טענת התובע בתביעתו לנתבע נסתרת מתצהירו הוא (סעיף 13), מעדותו של רונן ומתצהירו (עמ' 8, שורות 5-1, סעיף 13 לתצהיר התובע, סעיף 5א לתצהיר רונן, סעיף 5 לתצהיר מיכאל).

עדי התובע טוענים כי לא עבד בפועל בעבודת המוסך, אך עסק בניהול העסק. סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

'מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה...'

המחוקק ראה לזכות הנפגע בדמי פגיעה לתקופה זמנית בה נדרש הנפגע לטיפול, להחלמה, ולא לזכותו בתקופה בה בפועל עבד.

בעניין זה אין רלוונטיות לשאלה במה עבד, ונשללת הזכאות אם עסק למעשה בכל עבודה! בכך מגשים המחוקק את מטרת הפרק והיא לאפשר לנפגע - כפי שקבע לו הרופא המטפל - להחלים.

שובו לעבודה, גם אם לא לעבודה פיזית, קרי: לעבודת "מוסכניק" - עדיין "עבודה" תיחשב.

אזכיר עוד כי עבודתו של התובע כעצמאי המנהל עסק, איננה רק עבודתו הפיזית בתיקון רדיאטורים, אלא גם הפקדת שיקים, רישום קבלות, הוצאת חיובים, חשבוניות, דו"חות וכו'.

די בעדויות התובע בהקשר זה - כדי לשלול הזכאות לדמי פגיעה, אף לו הוכרה פגיעה בעבודה."

ב-ע"ב (ת"א-יפו) 1242/978 קבע בית-הדין:

"5. לאחר שעיינתי בכל החומר שבפניי אני קובעת כי התובע זכאי לדמי הפגיעה שקיבל, למעט תמורת דמי פגיעה בגין 18 יום בהם עבד, וזאת מן הטעמים דלהלן:

א. טענת התובע, לפיה שב לעבוד וניסה לעבוד - אך מצבו הרפואי מנע זאת ממנו, טענה זו לא נסתרה והיא שבה ומופיעה הן בהודעה לחוקר הנתבע, והן בתצהיר ובעדות התובע.

ב. הנתבע לא הוכיח כי התובע עבד ימי עבודה נוספים על אלה בהם הודה.

ג. מתלושי השכר שצורפו עולה כי התובע עבד 7 ימים ביולי 1996 ו-8 ימים באוגוסט 1996.

לו רצה התובע להסתיר את עצם עבודתו ולשקר בעניין זה - היה מבקש מהמעביד שלא להנפיק לו תלושים כלל.

מאידך, משהונפקו תלושים ובהם צויין כי התובע עבד - מה טעם היה למעביד או לתובע לציין בתלושים מספר ימי עבודה שקרי ומופחת?"

ב-ע"ב (ת"א-יפו) 587/989 קבע בית-הדין כי סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "המוסד ישלם למבוטח דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר 'אם לא עסק למעשה בכל עבודה'. ומכאן כי מבוטח שעבד בתקופה בה היה לו אישור רפואי בדבר אי-כושר לעבודה, אף אם עבד בעבודה השונה מעבודתו הרגילה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה".10

ב-תב"ע (ב"ש) נו/116-0 קבע בית-הדין: 11

"5. הזכות ל-"דמי פגיעה" עקב תאונת עבודה נקבעה בסעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, ועל פיה - 'מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור...'

הוכחת אי-המסוגלות לעבודה נעשית גם על-פי אישור רפואי, כאמור בתקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד-1954, כדלקמן:

'הפסיק המבוטח שנפגע לעבוד כתוצאה מהפגיעה, יצורף להודעה אישור מטעם שירות רפואי מוסמך לפי סעיף 89 לחוק (להלן - שירות רפואי מוסמך), על תוצאות הפגיעה ועל תקופת אי-כושרו של המבוטח לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת.'

יודגש כי גם בסעיף 92(א) לחוק וגם בתקנה 11 הנ"ל מדובר בקשר של "גרימה" ו-"תוצאה" בין הפגיעה בעבודה לבין אי-המסוגלות לעבודה.

במקרה הנדון, המומחה קבע, כי האירוע התאונתי גרם לאי-הכושר שנקבע לתובע, היינו לתקופה בגינה תבע דמי פגיעה ומסמכותו של המומחה הנ"ל לקבוע קביעה זו בהסתמך על תעודות אי-הכושר שניתנו על-ידי "שירות רפואי מוסמך" והיו בפניו (ראה נ/2, נ/3 ו-נ/4) (ראה דיון מס' מה/0-40 משה בן שבת נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 46; דב"ע נז/0-234 אריה בן הרוש נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) ו-דב"ע נז/0-97 אחמד אגבריה נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם).

6. לפיכך, ומכל מה שנאמר לעיל, דין תביעת התובע להתקבל לפיו "האירוע התאונתי" מיום 5.6.95 הינו בבחינת "תאונת עבודה" והתובע זכאי לדמי פגיעה בגין ימי אי-הכושר המפורטים בתעודות שהמציא לבית-הדין במסגרת הדיון ולתקופה מיום 5.6.95 עד 20.7.95."


1.1 נטל ההוכחה - סעיף 92 לחוק

ב-תב"ע (ב"ש) נז/446-0 12 קבע בית-הדין:

"6. הנטל להוכיח את הזכאות לדמי פגיעה מוטל על התובע, ונטל זה כולל, בראש ובראשונה, את הצורך להוכיח, שהתובע לא עסק, למעשה, בכל עבודה בתקופות אי-הכושר. כבר נפסק, כי המחוקק נקט בלשון "בכל עבודה" ולא בעבודתו הרגילה דווקא. סוגיה זו נדונה כבר בבית-הדין פעמים רבות, כך למשל, נפסק, כי בעל מוסך, שעבד עד אותה עת בעבודה פיסית כמכונאי ולאחר הפגיעה, עסק במתן הוראות לפועל ובגביית כספים בלבד, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה, מאחר ואין לומר, כי: 'לא עסק למעשה בכל עבודה'. דב"ע מט/0-62 מרדכי קרויטמן נ' המל"ל, פד"ע כ 374. בעניין משעלי נאמר בבית-הדין:

'המערער טען, כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו, אבל הודה כי עסק בעבודה של מכירת מוצרים ולפעמים 'שם לכה' על מוצרים. סעיף 48(א) מזכה בדמי פגיעה בעבודה רק עובד עצמאי שלא עסק ב-"כל עבודה", ולכן די בעבודה החלקית שעשה המערער כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה.' (דב"ע מו/0-4 שלמה משעלי נ' המוסד לביטוח לאומי; לקט פסקי-דין בהוצאת המוסד לביטוח לאומי, 72.50).

ובעניין אחר:

'סעיף 48(א) לחוק קובע כי המשיב ישלם למבוטח עצמאי דמי פגיעה עבור תקופת אי-הכושר, '...אם לא עסק למעשה בכל עבודה...' המערער טען כי לא עשה את עבודתו הרגילה בתקופה זו. אולם בית-הדין האיזורי קבע כי עסק בפיקוח על עובדים, קבלת הזמנות וגביית כסף. סעיף 48(א) מקנה זכויות רק לעובד עצמאי שלא עסק ב-"כל עבודה", ולכן די בעבודה החלקית שעשה כדי לשלול ממנו את הזכאות לקבל דמי פגיעה.'
(דב"ע מו/0-29 אליעזר ויזל נ' המוסד לביטוח לאומי; לקט פסקי-דין בהוצאת המוסד לביטוח לאומי, 72.52)

7. נוכח ההלכה, אותה הבאנו לעיל, לא תהיה לתובע זכאות לדמי פגיעה בהתאם לסעיף 92 לתקופה בה עבד, אף אם מדובר בעבודה מוגבלת ושונה מעבודתו הרגילה. השאלה שנותרה, איפוא, בפנינו, הינה, האם יהיה זכאי התובע לדמי פגיעה מופחתים בהתאם לסעיף 102 לחוק. כאמור, התובע נפגע ביום 24.12.95, ולכן יש לבחון את זכאותו בהתאם לנוסחו של סעיף 102 לחוק לפני תיקון מס' 9 בו נקבע כדלקמן:

(א) 'המוסד ישלם דמי פגיעה מופחתים לעובד עצמאי שמחמת אי-כושר חלקי לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת שנגרם מפגיעה בעבודה צימצם את עבודתו בארבע שעות או יותר ליום עבודה'.

(ב) 'לעניין סעיף זה לא יובא בחשבון כיום עבודה מלא של המבוטח פרק זמן העודף על שמונה שעות עבודה'.

8. ממכתבו של התובע, נ/2, עולה, כי התובע שהה באתרים בהם עבדו עובדים מטעמו בין שעתיים לארבע שעות ביום. בנוסף לכך, הוא עסק בקבלת הזמנות באספקת דברים שחסרים לפועלים, בפיקוח על עבודת הפועלים, ובעבודות ניהוליות של עסקו. לא הוכח כמה זמן ארכו עבודות אלה, אך נוכח הדברים שמסר, יתכן בהחלט, שאלה ארכו מעל 4 שעות. יש לזכור, כי נטל ההוכחה, שהתמלאו התנאים המזכים לקבלת דמי פגיעה מופחתים (דהיינו, שעבד פחות מארבע שעות), מוטל על התובע. כיוון שעניין זה לא הוכח כדבעי, יש לומר, שהתובע לא הרים את הנטל הרובץ לפתחו, ולפיכך, יש לדחות את תביעתו.

9. סוף דבר: התביעה נדחית."



2. שלושה ימים ראשונים - סעיף 93 לחוק

סעיף 93 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"93. שלושה ימים ראשונים (49) (תיקון התשנ"ז(3))
(א) בעד יום הפגיעה לא ישולמו דמי פגיעה, אולם המעביד ישלם לנפגע שכר אותו יום.
(ב) בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, אשר בהם לא היה המבוטח מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת כתוצאה מהפגיעה, לא ישולמו דמי הפגיעה אלא-אם-כן לא היה המבוטח מסוגל לעבודה כאמור שנים-עשר ימים לפחות בנוסף על יום הפגיעה."

ב-תב"ע (יר') 794/97-3513 קבע בית-הדין:

"7. התביעה לדמי פגיעה לטענת התובעת היא נפגעה בעבודה ועל-כן היא זכאית לדמי פגיעה. לדבריה היא מלאה את טפסי התביעה הנדרשים לביטוח הלאומי ומסרה אותם למעסיקה, ומאז (יולי 1995) אין היא יודעת מה עלה בגורלם. לפיכך היא תובעת מן הנתבע סך של 528 ש"ח דמי פגיעה בעבודה שהם על-פי דבריה שכרה בגין 4 ימי עבודה בהם נעדרה מן העבודה.

לטענת הנתבע הוא העביר את הטפסים הנדרשים למל"ל ולפי ידיעתו תביעתה של התובעת נדחתה.

תמוהה תביעתה של התובעת בעניין זה את הנתבע. התובעת הגישה תביעתה כנגד הנתבע בחודש 11/97, שהם שנתיים וארבעה חודשים לאחר מועד הפגיעה הנטענת. לא ברור מה עשתה התובעת במהלך אותה תקופה לברור תביעתה, בין במוסד לביטוח לאומי ובין אצל הנתבע. יצויין כי לפי סעיף 93 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, לא משולמים דמי פגיעה בעד שני הימים הראשונים שלאחר יום הפגיעה, אלא אם לא היה המבוטח מסוגל לעבוד 12 יום לפחות. במקרה שלפנינו, התובעת ציינה כי לא היתה מסוגלת לעבוד 4 ימים בלבד.

לא ברור אם התובעת הציגה את תעודת המחלה שקבלה בפני הנתבע לצורך קבלת דמי מחלה ממנו, או שמא ראתה את התביעה כתביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי והעבירה את המסמכים הנדרשים והתעודות במצורף לתביעה למוסד לביטוח הלאומי, על-מנת לקבל את התשלום מן המוסד. לא ברור אם התובעת בקשה אי פעם מן הנתבע לקבל תשלום בגין הימים הללו כימי מחלה, ואם הציגה כאמור את התעודות הנדרשות להוכחת היעדרותה מן העבודה עקב מחלה, בפני הנתבע. יצויין כי מן התלושים עולה כי הנתבע שילם לתובעת דמי מחלה בגין 19.5 ימי מחלה בחודשים נובמבר ודצמבר 1995. כך שלא יהיה נכון לומר כי הנתבע לא נהג לשלם דמי מחלה כשנדרש לכך.

סיכומו של דבר, לא ניתן לקבל את תביעתה של התובעת לדמי פגיעה כפי שהוגשה. התביעה אינה ברורה ואינה מקימה עילה לתובעת כנגד הנתבע, ולפיכך דינה להידחות."



3. תקופת הזכאות הראשונה - סעיף 94 לחוק

סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"94. תקופת הזכאות הראשונה (50) (תיקונים: התשנ"ו(3), התשנ"ז(3), התשס"ה(3))
(א) בסעיף זה -
"שכר העבודה הרגיל" - כמשמעותו לפי סעיפים 98 ו-100;
"מעביד" - מי שבעת הפגיעה התקיימו, בינו ובין הנפגע, יחסי עובד ומעביד;
"עובד" - מבוטח כמשמעותו לפי סעיף 75(א), למעט עובד עצמאי ולמעט עובד במשק ביתו של המעביד שלא לצורך עסקו או משלח-ידו של המעביד;
"תקופת הזכאות הראשונה" - שנים-עשר הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה לפי פרק זה.
(ב) על-אף האמור בסעיף 92(א) יחולו לגבי תקופת הזכאות הראשונה הוראות אלה:
(1) היה הנפגע עובד -
(א) המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (בסעיף זה - הסכום ששילם המוסד); הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה;
(ב) (1) היה הנפגע עובד אצל מעבידים שונים, יחזיר כל אחד מהם למוסד, חלק יחסי מהסכום ששילם המוסד בעד תקופת הזכאות הראשונה;
(2) המוסד יקבע את החלק היחסי האמור בפסקה (1), בהתאם לחלקו היחסי של סכום שכר העבודה הרגיל של העובד אצל אותו מעביד לעומת הסכום הכולל של שכר העבודה הרגיל של העובד אצל כל מעבידיו;
(ג) מועד תשלום ההחזר למוסד כאמור בפסקאות-משנה (א) ו-(ב) יהיה היום ה-15 בחודש שחל בתכוף לאחר החודש שבו הודיע המוסד למעביד על הסכום שעליו להחזיר למוסד; ההודעה תכלול פירוט של הסכום שעל המעביד להחזיר למוסד;
(ד) דין סכום ההחזר לפי סעיף זה כדין דמי ביטוח, והוראות פרק ט"ו והתקנות שהותקנו לפיו יחולו לעניין החזר הסכום האמור, בשינויים המחוייבים, כאילו היו דמי ביטוח;
(ה) החזיר המעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד או חלק ממנו, יחזיר לו המוסד חלק יחסי מהפיצוי על דמי הפגיעה שקיבל המוסד לפי סימן ד' לפרק י"ד;
(ו) השר רשאי לקבוע כללים והוראות בדבר דרכי חישוב הסכום שעל מעביד להחזיר למוסד לפי סעיף זה וכן בדבר דרכי חישוב הסכום שעל המוסד להחזיר למעביד לפי סעיף-קטן (ה), ובדבר המועדים לתשלום ההחזר למעביד לפי אותו סעיף-קטן.
(2) היה הנפגע עובד עצמאי, לא ישולמו לו דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה."

ב-ת"א (חי') 23875/0614 קבע בית-הדין:

"17. על-פי חישובה של הנתבעת שהינו חישוב המקובל עליי, השכר נטו של העובדת בחודש 12/99 עמד על 94 ש"ח ליום. מאחר ולא הוצגו בפניי תלושי שכר אניח כי שכר זה היה השכר לכל 10 הימים הנתבעים (9 ימי הזכאות הראשונה לפי סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי ועבור היום הראשון עבורו לא שולמו דמי פגיעה) ובסה"כ זכאית התובעת לתשלום בשיעור 940 ש"ח. תחשיב התובעת מגיע לסכום דומה אך מאחר והוא נעשה לפי סכומי ברוטו לא אוכל לקבלו."



4. המקבל תמורת דמי פגיעה - סעיף 95 לחוק

סעיף 95 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"95. המקבל תמורת דמי פגיעה (51)
מבוטח שמעבידו משלם דמי ביטוח מופחתים על-פי סעיף 343 לא ישולמו לו דמי פגיעה בקשר לפגיעה בעבודה, אך הוא זכאי לתמורת דמי פגיעה ממעבידו."



5. תקופת הזכאות הראשונה - סעיף 96 לחוק

סעיף 96 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"96. אסיר ועציר (52)
לאסיר או לעציר, או למי שנמצא במעון או במעון נעול או במעצר על-פי חוק הנוער, לא ישולמו דמי פגיעה."



6. שיעור דמי פגיעה - סעיף 97 לחוק

סעיף 97 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"97. שיעור דמי פגיעה (53) (תיקונים: התשס"ג(5), התשס"ח)
(א) דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מ-75% מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30;
(ב) בוטל.
(ג) בוטל.
(ד) מדמי הפגיעה שמשלם המוסד ומתמורת דמי פגיעה ינוכו דמי ביטוח בשיעור הקבוע בטור ד' שבלוח י'; הרשה המוסד למעביד פלוני לשלם דמי פגיעה לעובדיו - ינכה המעביד את דמי הביטוח כאמור."



7. חישוב שכר עבודה רגיל - סעיף 98 לחוק

סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"98. חישוב שכר עבודה רגיל (54)
(א) שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים.
(ב) לעניין סעיף זה, "הכנסה" -
(1) במבוטח לפי סעיף 75(א)(1) - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח;
(2) במבוטח אחר שלפי סעיף 75(א) - ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף-קטן (א), והכל לרבות אותו סכום שהיו מגיעים ממנו דמי ביטוח אילולא הסכום המירבי הקבוע לתשלום דמי ביטוח."

ב-עב"ל 39/9915 קבע בית-הדין:

"10. גימלת דמי הפגיעה הינה גימלת קיום קצרת טווח, מחליפת שכר העבודה ששולם קודם לפגיעה, ולכן נגזרת הימנו. גימלת הנכות בעבודה המשתלמת על-פי מידת הפגיעה בכושר עבודתו של הנכה לאור דרגת נכותו, והעשויה להשתלם לו עד אחרית ימיו - נגזרת ישירות מדמי הפגיעה ולפיכך אף היא נגזרת משכר העבודה ששולם קודם לפגיעה. שכר העבודה ששולם קודם לפגיעה ולענייננו - "שכר העבודה הרגיל" על-פי המינוח החוקי, ראוי שתינתן לו משמעות לאור תכלית תשלומם על דמי הפגיעה וגימלת הנכות בעבודה.

משכך הם הדברים, בעיקרו של דבר, בדין פסק בית-הדין קמא, לאור תכלית החוק ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה, כי יש להתייחס למשיב כאל נהג, שלא שולמה לו מלוא משכורתו ברבע השנה שקדמה לפגיעה על-פי תקנה 2(1) לתקנות, ולא כאל עוזר קופאי ששולמה לו מלוא המשכורת.

אשר-על-כן, בעיקרו של דבר, בדין מסקנתו היתה, כי חישוב שכר עבודתו הרגיל, צריך להעשות על-פי הוראות תקנה 3 - בהתאם למשכורתו בעד שעות עבודתו הרגילות בעבודתו כנהג אילו עבודתו היתה מלאה.

ברם, אופן ישומה של תקנה 3 בנסיבות במקרה שלפנינו - מחייב תיקון הנפסק כפי שיפורט להלן:

ראשית - המשיב כחבר האגודה השיתופית, קואופרטיב דן - צריך להחשב כעובד במשכורת.

שנית - שכר עבודתו הרגיל של המשיב צריך להיות מחושב לתקופת רבע השנה שקדם ל-1 לחודש שבו חל היום שבעדו מגיעים לראשונה למבוטח דמי פגיעה (סעיף 98 לחוק ותקנה 9 לתקנות) ולענייננו לתקופה שמ-1.9.93 ועד 30.11.93, על בסיס משכורתו באותה התקופה.

שלישית - לגבי תקופת רבע השנה; משכורתו לתקופה שמ-1.9.93 ועד יציאתו לחופשה ליום 10.10.93, הינה, כפי שפורטה בתלושי שכרו לתקופה הנ"ל.

רביעית - תקופת חופשתו בתשלום מ-10.10.93 עד 21.11.93 צריכה להחשב כימי היעדרות על-פי תקנה 1 לתקנות; דהיינו 'תקופה בה לא משתלם לעובד מלוא שכרו מפאת חופשה או כל סיבה אחרת שאינה תלויה בו'; ולפיכך ימי החופשה צריכים להחשב, על-פי תקנה 3, כימי העבודה שהמשיב השתכר בהם על בסיס חישוב שכרו לתקופה בה עבד מ-1.9.93 ועד 9.10.93.

חמישית - התקופה מ-22.11.93 ועד 30.11.93 בה עבד המשיב בעבודתו הזמנית כעוזר קופאי כיוון שלא יכול היה לחזור לעבודתו כנהג עקב שלילת רישיון הנהיגה שלו; צריכה להחשב אף היא כתקופת היעדרות מעבודתו כנהג בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, בו ברור היה מראש, שאלמלי התאונה שאירעה ב-24.12.93, אזי תקופה קצרה לאחריה, פחות משלושה שבועות, הוא היה חוזר לעבוד ולהשתכר כנהג.

שישית - לאור האמור, משכורתו של המשיב לכל תקופת רבע השנה שקדמה לראשון לחודש שבו חל היום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה צריכה להיות מחושבת על בסיס המשכורות שקיבל לתקופה 9.10.93-1.9.93. במילים אחרות יש להכפיל את משכורתו לתקופה מ-1.9.93 עד 9.10.93 פי 2.32 על-מנת לקבל את מלוא משכורתו לתקופה מ-1.9.93 עד 30.11.93.

שכר עבודתו הרגיל של המשיב צריך להיות מחושב על בסיס משכורת זו, חלקי 90, בהתאם להוראת תקנה 3 לתקנות.

שביעית - באמור לא סגי. כיוון שגימלת דמי הפגיעה הינה גימלה קצרת טווח מחליפת הכנסה שתכליתה לאפשר לנפגע בעבודה קיום ברמת שכר עבודתו הרגיל לתקופת אי-כושרו לעבוד; אין מקום בנסיבות המקרה שלפנינו, כשהמשיב אמור היה לעבוד כעוזר קופאי עקב שלילת רישיון הנהיגה שלו עד ליום 12.1.94, לחשב את שכר עבודתו, לתקופה המיועדת לעבודה כעוזר קופאי, על-פי שכר עבודתו הרגיל כנהג. שכר עבודתו הרגיל, לגבי תקופת דמי פגיעה מאז התאונה מ-24.12.93 ועד 12.1.94, צריך להיות מחושב, על-פי משכורתו כעוזר קופאי, כאשר ימי עבודתו כנהג בתקופת רבע השנה שקדמה לפגיעה וימי חופשתו כנהג, צריכים להחשב לגביו לימי היעדרות לעניין עבודתו כעוזר קופאי. לאור זאת יש להכפיל פי 3 את משכורתו כעוזר קופאי, על-מנת לקבל את גובה משכורתו לפיה יש לחשב את שכר עבודתו הרגיל כעוזר קופאי לאור הוראת תקנה 3.

11. סיכומו של דבר

א. שכר עבודתו הרגיל של המשיב לחישוב דמי הפגיעה המגיעים לו עד ליום 12.1.94, צריך להיות מחושב על-פי משכורתו כעוזר קופאי, כשתקופת העבודה כנהג לרבות החופשה כנהג, צריכה להיחשב כתקופת היעדרות.

שכר עבודתו הרגיל של המשיב לחישוב דמי הפגיעה המגיעים לו מיום 13.1.94 ואילך ולחישוב גמלת הנכות מהעבודה, צריך להיות מחושב על-פי משכורתו כנהג מ-1.9.93 ועד 9.10.93 ותקופת עבודתו כעוזר קופאי צריכה להיחשב לגביו לתקופת היעדרות."

ב-עב"ל 114/9816 קבע בית-הדין:

"ההכרעה בערעור

7. על-פי סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), דמי הפגיעה למבוטח שנפגע בעבודה הם 'שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח'. 'שכר העבודה הרגיל הוא הסכום היוצא מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים' (סעיף 98(א) לחוק הביטוח הלאומי). עם זאת, שר העבודה והרווחה הוסמך לקבוע בתקנות הוראות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל, ובכלל זאת 'הוראות לחישוב שכר העבודה הרגיל, במקרים שבהם לדעתו החישוב לפי סעיף 98 לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטח' (סעיף 100(2) לחוק הביטוח הלאומי).

8. במסגרת סמכותו זו התקין השר את תקנות חישוב שכר העבודה, בהן נקבע, לענייננו, כדלקמן:

'1. בתקנות אלה -
"עובד במשכורת" - עובד שגמול עבודתו, כולו או חלקו, משתלם על בסיס של חודש או של תקופה ארוכה יותר...
2. לעניין סעיף 98 לחוק יחושב שכר העבודה הרגיל:
(1) לגבי עובד במשכורת שבעד רבע השנה אין משולם לו מלוא המשכורת - כאמור בתקנה 3.
...
3. המשכורת בעד שעות עבודה רגילות שהיתה משתלמת לעובד בעד רבע השנה כאמור בתקנה 2(1) אילו עבודתו היתה מלאה, תחולק ב-90, ובלבד שהסכום המתקבל לא יפחת מהסכום שהיה מתקבל לפי סעיף 98 לחוק."

9. בנושא זה נפסק ב-דב"ע נד/0-77 לואיזה לקסר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 361, 366-365, כדלקמן:

'7. עבודתו הרגילה של המבוטח לפני הפגיעה - שיטת חישוב דמי הפגיעה מתאימה למקרה של תאונת עבודה פתאומית, כפי שקורה ב-99% מהפגיעות בעבודה (נתונים של מחלקת המחקר של המוסד), שכן המבוטח עשה את עבודתו הרגילה עד לתאונה. אם עבודתו הרגילה של המבוטח היתה משרה מלאה, יקבל דמי פגיעה על-פי משרה מלאה. אם עבודתו הרגילה של המבוטח היתה במשרה חלקית, יקבל דמי פגיעה על-פי חלקיות משרתו.

8. עבודה חלקית לפני הפגיעה כדבר חריג - המחוקק התחשב גם במבוטח שהיה רגיל לעבוד משרה מלאה, אך בחודשים שלפני תאונת העבודה עבד משרה חלקית מסיבות שונות, כגון העובד לקה במחלת מקצוע, עובדת בהריון, עובד שבן משפחתו חלה וזקוק לטיפול וכו'.'

10. במכתבה של מעסיקתו של המשיב מיום 4.8.96, אל המשיב (ת/5) נאמר כדלקמן:

'כפי שהבהרת לי, הנך בשלבי סיכום עם הביטוח הלאומי ביחס לתביעתך לקבלת מעמד של נכות כתוצאה מתאונת עבודה.

ברצוני להצהיר בזאת כי עבדת במפעלנו כמנכ"ל החברה עד פברואר 1987 כאשר חלית ואושפזת.

כאשר התקבלת לעבודה, מסרת כי הנך עומד בפני תחילת משפט אשר בגינו אתה צריך להיות נוכח בכל הישיבות וכמו-כן להיעדר בשל פגישות עם עורך-הדין שלך.

בכדי להיות הוגן עם החברה, בקשת, ואכן כך אושר על ידי, להיעדר מהעבודה במשך מחצית ימי העבודה בכל חודש בכל תקופת ניהול המשפט.

על-סמך ההסכם ביננו על ההיעדרויות הרבות בעבודה, סוכם שכר של 2,105.12 ש"ח - נכון גם לשלושת חודשי העבודה האחרונים של (11.87-1.86).

שכר זה מתאים למעשה לשכר של מחצית המשרה, מה עוד כאשר מדובר בשכר של מנהל כללי.'

בתצהיר מטעמה מיום 22.6.97 נאמר, בין השאר:

'3. בשל כך שאביאל היה נאלץ להיעדר חצי מכל חודש, סוכם על שכר המתאים למחצית משרה וזאת בשל ההיעדרויות הרבות.

4. אביאל השתכר בשלושת החודשים שקדמו לתאונה שלו 2105.12 ש"ח לחודש סכום שהיווה, כמובן, חצי המשכורת לעבודה מלאה בחודש. מה עוד כאשר מדובר בשכר של מנהל כללי - ומיוחד כאשר מדובר באדם ברמתו של אביאל."

בהסתמך על המכתב מיום 4.8.96 הודיע המוסד לבא-כוח המשיב ביום 21.11.96, בין השאר, כדלקמן:

'לפי אישור המעביד מר וויסלב שמיל מיום 4.8.96, מרשך קבע עם מעבידו לפני תחילת ההעסקה את התנאים לפיהם יעבוד, כולל מספר ימי ו/או שעות העבודה וכן השכר המתאים להיקף העבודה שסוכם - משרה חלקית.

לפי תלושי המשכורת שצורפו לתיק, אכן קיבל מרשך, בכל אחד מחודשי רבע השנה, שכר לפי מלוא הסכום שסוכם.

העבודה שאדם עובד במשרה חלקית מסיבה כלשהי אין פירושה שלא עבד מלא בחודשי רבע השנה כלשון התקנה המוזכרת לעיל, אלא הוא עבד את מלוא המשרה שהיתה לו באותה תקופה.
אי-לכך לדעתנו אין מקום לשינוי הבסיס לתשלום הגימלה.'

תעודת עובד ציבור של גב' שלומית שפירא מיום 10.4.97 (נ/2) מסתמכת אף היא על מכתבה של המעבידה, ונאמר בה כי השכר בסך 2,105 ש"ח 'שולם במלואו והוא השכר המשקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטח בתקופת רבע השנה האמור'. יחד עם זאת, העידה גב' שפירא בבית-הדין (בעמ' 9-8 לפרוטוקול), כי 'קיבלתי את העובדה שהתובע עבד במשרה חלקית והסיבות לכך לא עניינו אותי... אותנו לא מעניין מה הסיבה לכך שהתובע עבד במשרה חלקית. ברגע שהוא קבע עם המעביד שזה יהיה אופי עבודתו, אז אני מגדירה אותו כעובד במשרה חלקית'.

11. בפסקה 6 של סיכומי בא-כוח המשיב בבית-הדין האיזורי נאמר כי 'הוכח כי התובע התקבל לעבודה למשרה מלאה...'

בנושא זה נאמר בעדותו של מר שמיל כי 'הצעתי לו שיבוא לעבוד אצלי בחצי משכורת... היו ימים שהוא עבד 12 שעות ואף יותר ביום ולפעמים ימים אחדים לא בא... לא עשיתי איתו חשבון כמה עבד וכמה לא, כי הוא גמר בשבילי כל עבודה שהיה צריך לבצע... לא סיכמתי איתו על מינימום שעות עבודה ביום, או בשבוע או בחודש' (עמ' 2-1 לפרוטוקול).

המשיב העיד כי 'כשאני התקבלתי לשמיל התקבלתי לעבודה במשרה מלאה, אבל סוכם שעד שיסתיימו ההליכים המשפטיים ובגלל שאאולץ להיעדר בגלל הדיונים בבית-המשפט, לכן אעבוד בינתיים חצי משרה עד לסיום ההליכים המשפטיים בלבד...

היו ימים שעבדתי 12 שעות עבודה ואף יותר והיו ימים שעבדתי פחות' (עמ' 7 לפרוטוקול).

12. לאחר עיון בכלל חומר הראיות שהיה לפני בית-הדין האיזורי, אשר חלקים ממנו הובאו בפסקאות 10 ו-11 לעיל, ולאור מהותם של דמי הפגיעה שהם בגדר גימלה מחליפת הכנסה, התמונה המתקבלת היא כי לא הוכח בוודאות בבית-הדין האיזורי כי המשיב התקבל לעבודה במשרה מלאה, כאשר סוכם כי הוא יעבוד בחצי משרה בתקופה מסויימת עקב ההליך הפלילי.

על-פי מכלול חומר הראיות מתקבל כי עבודתו של המשיב היתה בהיקף שלא היה מוגדר במדוייק ושהיה מקובל עליו ועל מעסיקתו, תמורת שכר שהיה מושתת על שכר של חצי משרה. ההיקף הבלתי-מוגדר של העבודה היה, ככל המסתבר, גמיש, אך היקף השכר לא השתנה.

בנסיבות אלה לא ניתן לאמר כי מדובר 'במבוטח שהיה רגיל לעבוד במשרה מלאה, אך בחודשים שלפני תאונת העבודה עבד משרה חלקית מסיבות שונות', כאמור ב-דב"ע נד/0-77 הנ"ל (ראה פסקה 9 לעיל).

13. לפיכך, התוצאה היא כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי שכר העבודה הרגיל של המשיב היה 2,105 ש"ח לחודש, דהיינו - הבסיס לחישוב הגימלאות הוא 6.315 ש"ח (3 x 2,105)."



8. מבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי - סעיף 99 לחוק

סעיף 99 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"99. מבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי (55)
(א) מבוטח שאירעה לו פגיעה בעבודה כעובד, הכנסותיו כעובד עצמאי לא יובאו בחשבון לצורך חישוב שכר עבודתו הרגיל לעניין פרק זה אלא-אם-כן נתמלאו בו התנאים שהיו מזכים אותו לגימלה לפי פרק זה אילו נפגע בעבודתו כעובד עצמאי.
(ב) מבוטח לפי סעיף 75(א)(3), אשר ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה היו לו גם הכנסות כעובד או כעובד עצמאי, יובאו בחשבון, לעניין חישוב שכר העבודה הרגיל לפי סעיף 98, הכנסותיו כעובד או כעובד עצמאי, או ההכנסה המחושבת לפי סעיף 98(ב)(2) לגביו כשהוא מבוטח לפי סעיף 75(א)(3), הכל לפי הסכום הגבוה יותר."



9. תקנות - סעיף 100 לחוק

סעיף 100 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"100. תקנות (56)
השר רשאי לקבוע -
(1) הוראות נוספות ומשלימות בדבר חישוב שכר העבודה הרגיל לעניין סימן זה;
(2) הוראות לחישוב שכר העבודה הרגיל, במקרים שבהם לדעתו החישוב לפי סעיף 98 לא ישקף נאמנה את שכר העבודה הרגיל של המבוטח;
(3) הוראות בדבר חישוב התקופה של רבע השנה לעניין סעיף 98."



10. דמי פגיעה מופחתים - סעיף 102 לחוק

סעיף 102 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 קובע כדלקמן:

"102. דמי פגיעה מופחתים (58) (תיקון התשנ"ו(3))
(א) על-אף הוראות סעיף 92, ישלם המוסד דמי פגיעה מופחתים לעובד או לעובד עצמאי שצמצמו את מספר שעות עבודתם, מחמת אי-כושר חלקי לעבוד, שנגרם מפגיעה בעבודה.
(ב) דמי פגיעה מופחתים ליום יהיו שווים למכפלה של החלק השמיני מדמי הפגיעה ליום כמשמעותם לפי סעיף 97, במספר שעות אי-הכושר שנקבע באישור רפואי שנתן מי שהוסמך לתת אישור כאמור לפי פרק זה (להלן - שעות אי-הכושר) ובלבד שהעובד או העובד העצמאי לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר.
(ג) לא ישולמו דמי פגיעה מופחתים, בקשר לפגיעה אחת בעבודה, יותר מאשר בעד שלושה-עשר שבועות.
(ד) השר רשאי לקבוע הוראות נוספות ומשלימות בדבר דרכי חישוב דמי הפגיעה המופחתים."

ב-ב"ל (נצ') 1797/0417 קבע בית-הדין:

"ההכרעה בתובענה

12. כאמור לעיל, הצדדים הותירו לנו 2 מחלוקות שיש להכריע בהן.

האחת - עובדתית בלבד, בשאלה אם שכרו של התובע אצל מוניר היה לפי בסיס חודשי. על כך, כבר השבנו למעשה, לעיל, במסגרת קביעת העובדות, בכך שדחינו את גרסתו של התובע (וגרסתו המעודכנת של מוניר) בדבר משכורת חודשית.

השניה - המחלוקת בעניין זכאות הנתבע להפחית מדמי הפגיעה בגין עבודתו הנוספת של התובע, שאותה הוא לא הפסיק גם בתקופת אי-הכושר (נבהיר כי מחלוקת זו מתייחסת רק לתאונה מיום 11.7.02, ולא לתאונה מיום 4.2.03, שכן התאונה מיום 4.2.03 נדונה כבר בתיק ב"ל 1382/04 וכבר יש מעשה בית-דין במחלוקת זו). במחלוקת שניה זו - נדון להלן.

13. הכלל בעניין תשלום דמי פגיעה נקבע בסעיף 92(א) לחוק, שם נאמר:

'מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה.'

מכאן, שכדי להיות זכאי לדמי פגיעה לפי סעיף 92(א) לחוק, יש צורך שבזמן תקופת אי-הכושר - המבוטח לא עסק למעשה בכל עבודה. מאחר שהתובע עסק בעבודה (העבודה במתנ"ס) בתקופת אי-הכושר - הרי שהוא אינו זכאי לדמי פגיעה על-פי הכלל שנקבע בסעיף 92(א) לחוק.

מכאן, שיש לבדוק אם חלה על התובע ההוראה היוצאת מן הכלל, שנקבעה בסעיף 102(א) לחוק... אשר מדריך כיצד יש ליישם את הוראת סעיף-קטן (א)...

העולה מהוראות סעיף 102(א) לחוק הוא שלשם זכאות לדמי פגיעה מופחתים, יש צורך באישור רפואי המלמד על הכשירות לעבוד מספר שעות מופחת, ודמי הפגיעה שאמורים להשתלם למבוטח שיש בידיו אישור רפואי כזה, הם שמינית מדמי הפגיעה ליום כפול מספר שעות אי-הכושר, בתנאי שהמבוטח לא עבד בכל עבודה בשעות אי-הכושר.

14. מאחר שתעודות אי-הכושר של התובע אינן כוללות הוראה בדבר שעות אי-כושר, הרי שנראה לנו שצדקה באת-כוח הנתבע בטענתה (בסעיף 8ז לסיכומיה) שהתובע, למעשה, כלל לא היה זכאי לדמי פגיעה (שכן בהיעדר אישור רפואי כאמור בסעיף 102 לחוק, חל על התובע הכלל האמור בסעיף 92 לחוק, כלל אשר שולל זכאות לדמי פגיעה ממבוטח שעסק בעבודה כלשהי בתקופת אי-הכושר).

על-כן, לא נראה לנו שיש לתובע עילה לבוא עם הנתבע בטרוניה על כך ששילם לו דמי פגיעה מופחתים בשיעור כלשהו.

מכל מקום, גם אם אין זה נכון שהתובע עבד דווקא 4 שעות במתנ"ס, הרי שההפחתה הזו כבר אושרה בתובענה הקודמת שבין הצדדים (ב"ל 1382/04), ונראה לנו שבין הצדדים יש השתק פלוגתא בעניין אופן ההתחשבות בעבודתו של התובע במתנ"ס בתקופת אי-הכושר.

לסיכום

15. בשני העניינים שהובאו להכרעתנו (הפחתת דמי הפגיעה לפי סעיף 102 לחוק והשאלה אם התובע עבד אצל מוניר במשכורת חודשית), אנו מאמצים את עמדת הנתבע ודוחים את עמדת התובע.

16. על-כן - אנו דוחים את התביעה."

ב-ב"ל (חי') 746/0118 קבע בית-הדין:

"27. גם אם היינו מקבלים את הפרשנות המרחיבה המוצעת על-ידי המל"ל למילים 'אם לא עסק למעשה בכל עבודה' שבסעיף 92(א) לחוק, הרי שבמקרה זה היתה קמה זכאותו של התובע לדמי פגיעה, מכוח הוראת סעיף 102 לחוק הדן בדמי פגיעה מופחתים...

28. מלשון סעיף 102 אנו למדים כי התנאי לתשלום דמי הפגיעה המופחתים, הוא כי העובד העצמאי לא עבד בכל עבודה בשעות אי-הכושר, ומובן כי הפירוש שיש לתת ל "שעות אי-הכושר" הוא שהכוונה היא לאותן שעות בהן נבצר מהמבוטח לעבוד, בין אם המדובר בהפחתה של היקף עבודתו במספר שעות במהלך יום העבודה, שאין הוא יכול בשל אי-הפגיעה לעבוד אצל אותו מעביד, ובין אם ההפחתה היא בכמות מסויימת של שעות עבודה הנגרמת בשל אי-יכולתו לעבוד באחת ממשרותיו.

לעניין זה ראו: דב"ע מט/62-0 קרויטמן נ' המל"ל, פד"ע כ 374, וכן ורטנסקי מיכאל נ' המל"ל (דב"ע מח/42-0) פד"ע יט 471. בשני מקרים אלה, העבודה נעשתה בשעות שלגביהן היה התובע מחוסר כושר עבודה, ואילו במקרה שלנו אין מדובר בעבודה שבאה במקום העבודה שבה עסק לפני הפגיעה, אלא שזו עבודה בה עבד גם קודם-לכן, והפגיעה לא חייבה את השבתתו ממנה, ואילו לגבי העבודה לגביה נקבע לו אי-כושר מאבטח - שבת התובע ממלאכה כליל.

29. כשם שמטרת המחוקק היא לאפשר לעובד שכושר עבודתו נפגע חלקית, לעבוד את שעות העבודה שהוא מסוגל - ולקבל דמי פגיעה על שעות אי-הכושר כך גם מטרת המחוקק בסעיף 102, לאפשר לעובד שנפגע ואשר אין הוא יכול לבצע עבודה אחת, אך מסוגל לבצע עבודה אחרת שגם בה עבד במועד הפגיעה, להמשיך ולעבוד באותה עבודה - ולקבל דמי פגיעה על העבודה שנבצר ממנו לבצע, ואותו הגיון מונח ביסודם של שתי האפשרויות.

30. גם שיקולי מדיניות - תואמים לדעתנו פרשנות זו - שכן בסופו של דבר יכול היה התובע לנוח בביתו, ולהטיל עצמו על קופת הציבור ולגבות את מלוא דמי הפגיעה, קבלת עמדת המל"ל - תביא לתוצאה לא רצויה זו.

31. גם מהמילים "עבודה מתאימה אחרת" שבסעיף 92 משתקף רצון המחוקק לשמור על זכותו של העובד לעבוד בתחום בו עבד ערב הפגיעה. לעניין "עבודה מתאימה אחרת" נאמר בנושא ביטוח אבטלה, כי 'גם כאשר מדובר על עבודה "מתאימה" המטרה היא לאפשר לאדם שנקלע לתקופת אבטלה זמנית להימנע מניתוק מסביבתו המקצועית...' (דב"ע מט/91-136 חנה טוטי נ' שירות התעסוקה, פד"ע כא 193). על אחת כמה וכמה, בענייננו - שעה שעבודתו של התובע אינה מונעת ממנו להמשיך ולעבוד כמתמחה, אין סיבה לשלול זכות זו ממנו, ובכך גם קופת הציבור נשכרת.

32. הפסיקה קבעה אמנם ש-'מי שנקבע לו אי-כושר מלא ועבד חלקית באותה תקופה, לא יהיה זכאי לדמי פגיעה מופחתים' (עב"ל 101/98 המוסד נ' מחמיד ראסם מוחמד, פד"ע לד 545), אלא שבאותו מקרה המשיך המשיב - הנפגע - בעבודתו הרגילה אם כי בהיקף מצומצם, למרות שהיתה בידיו תעודת אי-כושר מלאה,.

למקרה כזה - יש צורך לפרט את שעות אי-הכושר, כדי שניתן יהיה לתחום בין שעות "הכושר" לשעות "אי-הכושר".

33. ואולם, במקרה שלפנינו - שונים הדברים. התעודה הראשונה לנפגע בעבודה מיום 3.8.00 (למחרת הפגיעה) מתייחסת לאימון בו השתתף כמאבטח, ולעבודה זו - ניתנה לו תעודת אי-הכושר המלאה ובעבודה זו - לא עסק התובע בכל תקופת הפגיעה.

34. מכאן - שאין צורך שהרופא יקבע לתובע "שעות אי-כושר" ספציפיות שכן הרופא כבר קבע למעשה שלתובע אי-כושר מלא בכל שעות עבודתו - כמאבטח, ומאחר והעבודה כמאבטח אינה משקפת את מלוא עבודתו - הרי שבכך נקבע לתובע אי-כושר חלקי.

35. לפיכך, זכאי התובע - לקבל התובע "דמי פגיעה מופחתים" שכן דמי הפגיעה משולמים לו רק עבור אותה משרה שבה נבצר ממנו לעבוד, והיא חלק מעבודתו המלאה.

36. מסקנתנו אם כן היא, שבין אם נבחן את המקרה שבפנינו על-פי סעיף 92, ובין אם נעשה זאת על-פי סעיף 102 לחוק - התוצאה אליה נגיע - זהה."

ב-ב"ל (נצ') 1391/9919 קבע בית-הדין:

"5. (א) בענייננו, אין ספק שהתובע אינו זכאי לדמי פגיעה מלאים שכן על-פי הוראת סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 התנאי לזכאות להם הינו שהמבוטח 'אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת' וזאת 'אם לא עסק למעשה בכל עבודה'.

זאת, מאחר ואין חולק שהתובע היה מסוגל, ובפועל עסק בעבודתו, ולו באופן חלקי.

(ב) אמנם, אינני מקבלת טענת הנתבע שעצם העובדה שהתובע לא ביקש דמי פגיעה מופחתים מונעת מבית-הדין לדון בשאלת זכאותו להם.

ברם - על-פי סעיף 102 לחוק הביטוח הלאומי, המבוטח יהא זכאי לאלה מקום בו הוכיח ש-'צמצם מספר שעות עבודתו'.

המבחן בהקשר זה הינו מבחן הזמן, קרי צמצום שעות העבודה.

אמנם, בנוסח הקודם של החוק נדרש צמצום של לפחות 4 שעות ביחס ליום עבודה, והגבלה זו הושמטה בתיקון משנת התשנ"ו, אולם עדיין עולה מנוסחו הנוכחי של החוק, הדרישה להוכחה שהמבוטח היה מנוע, עקב מצבו הגופני, מלעבוד יום עבודה מלא.

בענייננו, התובע לא הוכיח כלל ועיקר ולמעשה גם לא טען, שבשל מצב רגליו הפגועות לא היה מסוגל לעבוד יום עבודה מלא, ורק טען שסוג הפעילות שיכול היה לבצע - הוגבל וצומצם.

דע עקא, שבנסיבות שכאלה, הרי שעל-פי ההלכה הפסוקה לא הרים המבוטח את הנטל להוכיח זכאותו לדמי פגיעה מופחתים.

(וראה דב"ע מה/0-117 אטיאס נ' המל"ל, פד"ע יז 169; דב"ע מט/0-621 קרויטמן נ' המל"ל, פד"ע כ 374).

6. סיכומו של דבר ונוכח האמור לעיל, אין ברירה אלא לדחות תביעת התובע."

ב-עב"ל 101/9820 קבע בית-הדין:

"6. בערעור לפנינו טען בא-כוח המוסד כי בפסיקתו הסתמך בית-הדין האיזורי על הנוסח הקודם של סעיף 102 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), בעוד שהיה עליו להסתמך על הנוסח המתוקן של הסעיף כפי שתוקן בחוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 9), התשנ"ו-1996, אשר נכנס לתוקף ביום 1.4.96.

לטענתו, סעיף 102(ב) לחוק, הביטוח הלאומי, בנוסחו המתוקן, קובע באופן חד-משמעי כי דמי פגיעה מופחתים ישולמו לפי מספר שעות של הכושר שנקבע באישור הרפואי, ובלבד שהעובד לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר. משניתן למשיב אישור בדבר אי-כושר מלא (ולא חלקי) והמשיב המשיך לבצע את עבודתו באופן חלקי, על-אף האמור באישור, אין הוא זכאי לדמי פגיעה כלל.

7. בא-כוח המשיב תמך בפסק-דינו של בית-הדין האיזורי וטען כי העבודה שביצע המערער, בעזרת בנו, אינה סותרת את האמור בתיעוד הרפואי.

8. בסעיפים 102(א) ו-(ב) לחוק הביטוח הלאומי, כנוסחם לפני תיקון מס' 9 לחוק, נאמר כדלקמן:

'102. (א) המוסד ישלם דמי פגיעה מופחתים לעובד עצמאי שמחמת אי-כושר חלקי לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, שנגרם מפגיעה בעבודה, צמצם את עבודתו בארבע שעות או יותר ליום עבודה.
(ב) דמי פגיעה מופחתים יהיו, לגבי כל יום שבעדו הם משתלמים, חלק יחסי מדמי הפגיעה לפי סימן זה, באותו היחס שבין מספר שעות העבודה שהמבוטח לא עבד באותו יום למספר שעות העבודה שהיה המבוטח עובד באותו יום אילולא הפגיעה בעבודה, ובלבד שלא ישולמו דמי פגיעה מופחתים בקשר לפגיעה אחת בעבודה יותר מאשר בעד עשרים ושישה שבועות.'

נוסח הסעיפים האמורים הוחלף בתיקון מס' 9 לחוק, כדלקמן:

'102. (א) על-אף הוראות סעיף 92, ישלם המוסד דמי פגיעה מופחתים לעובד או לעובד עצמאי שצמצמו את מספר שעות עבודתם, מחמת אי-כושר חלקי לעבוד, שנגרם מפגיעה בעבודה.
(ב) דמי פגיעה מופחתים ליום יהיו שווים למכפלה של החלק השמיני מדמי הפגיעה ליום כמשמעותם לפי סעיף 97, במספר שעות אי-הכושר שנקבע באישור רפואי שנתן מי שהוסמך לתת אישור כאמור לפי פרק זה (להלן - שעות אי-הכושר) ובלבד שהעובד או העובד העצמאי לא עבד למעשה בכל עבודה בשעות אי-הכושר.'

כאמור לעיל, תחילת התיקון היתה ביום 1.4.96, דהיינו - התיקון היה כבר בתוקף בתקופה הרלוונטית לגבי המשיב בעניין שלפנינו.

מגמת התיקון בסעיף 102 לחוק הביטוח הלאומי הוסברה בדברי ההסבר לחוק המתקן, בכך ש-'הן עובד שכיר והן עובד עצמאי, שכושרם לעבודה נפגע באופן חלקי כתוצאה מפגיעה בעבודה, יהיו זכאים לדמי פגיעה חלקיים, עבור שעות אי-הכושר שאושרו על-ידי השירות הרפואי שהוסמך לכך' (הצעות חוק התשנ"ו, עמ' 220).

9. סעיף 102(א) לחוק הביטוח הלאומי, כנוסחו לפני תיקון מס' 9 לחוק, חל על "עובד עצמאי" בלבד (ראה דב"ע מה/0-40 משה בן שבת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 46, 51 מול האות ה'), והמבחן הרלוונטי לגבי זכאות לדמי פגיעה מופחתים, היה 'מבחן הזמן, קרי - צמצום מספר שעות העבודה בארבע לפחות' (דב"ע מה/0-117 מישל אטיאס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 169, 171 מול האות א'; ראה גם דב"ע נב/0-150 צבי מינץ - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע מט/0-62 מרדכי קרויטמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 374, 376 מול האות א'; דב"ע נה/0-95 אלי לסרי - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

10. הנוסח המתוקן של סעיפים 102(א) ו-(ב) לחוק הביטוח הלאומי הרחיב את תחולת הסעיפים גם על עובד שכיר, וקבע מבחן אחר לתשלום דמי פגיעה מופחתים, המושתת על מספר "שעות אי-הכושר" שנקבעו באישור רפואי לגבי העובד או העובד העצמאי שנפגעו בעבודה. מבחן זה הוא המבחן שבתוקף, החל מיום 1.4.96.

11. לפיכך, יש לקבל את טענת המוסד לביטוח לאומי כי משתוקן חוק הביטוח הלאומי, והתיקון חל על המשיב, ובאישור הרפואי לגבי המשיב נקבע אי-כושר מלא, ולא חלקי, והמשיב עבד באופן חלקי בתקופת אי-הכושר, התוצאה היא שאכן המשיב אינו זכאי לדמי פגיעה בתקופה בה ביצע עבודתו אף באופן חלקי.

12. לאור זאת, אנו מחליטים לקבל את הערעור, בקביעת המצב המשפטי החל מיום 1.4.96 ואילך, כאמור בפסקה 10 לעיל.

נוסיף, כי מן הראוי שהמוסד לביטוח לאומי יביא לתשומת-לב הרופאים המוסמכים לתת תעודות אי-כושר, את ההוראות המתוקנות של החוק.

13. יחד עם זאת, נראה לנו כי מאחר ותעודת אי-הכושר למשיב, ניתנה זמן קצר בלבד לאחר תיקון החוק, יתכן והרופא אשר נתן את תעודת אי-הכושר לא היה מודע לשינוי החוק. לפיכך, אנו מחליטים כי, בנסיבות אלה, המוסד יביא לפני הרופא את תעודת אי-הכושר שניתנה למשיב, תוך הסבר של התיקון בחוק, והרופא יתן החלטה חדשה בדבר אי-כושרו של המשיב בתקופה שמיום 28.8.96 עד ליום 30.10.96.

ככל שהרופא לא יקבע למשיב "שעות אי-כושר", לא יהיה המשיב זכאי לקבל דמי פגיעה בתקופה האמורה. ככל שהרופא יקבע למשיב "שעות אי-כושר", יהיה המשיב זכאי לדמי פגיעה לפי סעיף 102(ב) לחוק."

ב"ל (ב"ש) 870/9721 קבע בית-הדין:

"8. תיקון מס' 9 לחוק הביטוח הלאומי תיקן את סעיף 102. תוקפו של התיקון הינו מיום 1.4.96. התובע נפגע, כאמור, ביום 30.09.96, ועל עניינו של התובע יחול סעיף 102 בנוסחו המתוקן, אותו הבאנו לעיל בסעיף 4.

9. מלשונו של סעיף 102(ב) לחוק עולה, כי ניתן ליתן דמי פגיעה מופחתים, רק בהתאם לאישור רפואי בו נרשם מספר שעות אי-הכושר. במקרה דנן לא נרשם, כי מדובר באי-כושר חלקי או כי מדובר באי-כושר ביחס לחלק מן השעות. מטעם זה, לא תעמוד לתובע ההוראה בעניין דמי פגיעה מופחתים. דין התביעה להידחות, איפוא."

תב"ע (ב"ש) נז/720-022 קבע בית-הדין:

"5. תיקון מס' 9 לחוק הביטוח הלאומי תיקן את סעיף 102. תוקפו של התיקון הינו מיום 1.4.96. התובע נפגע, כאמור, ביום 3.4.96. מהמקובץ עולה, כי על עניינו של התובע יחול סעיף 102 בנוסחו המתוקן, אותו הבאנו לעיל בסעיף 4. לא נוכל לקבל את טענת בא-כוח התובע, כי יש להחיל על התובע את הנוסח הקודם של סעיף 102, זאת על-אף שהתיקון נכנס לתוקפו שלושה ימים בלבד לפני הפגיעה. לא נוכל גם לקבל את טענת בא-כוח התובע, כי יש להחיל על התובע את הוראות החוק לפני תיקון מס' 9 מהטעם, שזה לא ידע על האפשרות שיש לו לקבל דמי פגיעה מופחתים, ואף הרופא, שטיפל בו, והוציא לו את תעודת אי-הכושר, לא ידע ולא יידע אותו על זכותו זו. מקובלנו, כי אי-ידיעת הדין אינה, יכולה להעניק זכות. זכותו של התובע קבועה בדין, וזכאותו תבחן אך ורק על-פי הזכאות שנקבעה בדין. הנתבע אינו מוסמך ואינו רשאי להעניק זכות שונה מזו שנקבעה על-ידי המחוקק כאמור, בסעיף 102.

6. לטענת בא-כוח הנתבע, על-פי סעיף 102(ב) לחוק, יש זכאות לדמי פגיעה מופחתים, רק כאשר נרשם בתעודת אי-הכושר, כי מדובר באי-כושר חלקי, ונקבע בתעודה מספר שעות אי-הכושר.

7. מלשונו של סעיף 102(ב) לחוק עולה, כי ניתן ליתן דמי פגיעה מופחתים, רק בהתאם לאישור רפואי בו נרשם מספר שעות אי-הכושר. במקרה דנן לא נרשם, כי מדובר באי-כושר חלקי או כי מדובר באי-כושר ביחס לחלק מן השעות. מטעם זה, לא תעמוד לתובע ההוראה בעניין דמי פגיעה מופחתים. דין התביעה להידחות, איפוא."


_________________
1. דב"ע מט/0-26 המוסד לביטוח לאומי נ' הלל אהרון, פד"ע כ 354.
2. ב"ל (ת"א-יפו) 7521/07 מאיר אוחיון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(3), 564 (2008).
3. ב"ל (נצ') 2003/03 בוחניק משה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 11038 (2006).
4. ב"ל (חי') 1501/03 סאלח חליל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 9620 (2005).
5. ב"ל (חי') 746/01 עמית גור נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2002(3), 1 (2002).
6. ב"ל (נצ') 1391/99 מועלם נאג'י שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 478 (2000).
7. ב"ל (ת"א-יפו) 828/98 שלום רובין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(2), 7089 (2000).
8. ע"ב (ת"א-יפו) 1242/97 מאמון עיסא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(2), 765 (2000).
9. ע"ב (ת"א-יפו) 587/98 סוסן אלי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(3), 5972 (1999).
10. ראה גם דב"ע מה/0-117 מישל אליאס נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 169; דב"ע מט/0-62 מרדכי קרויטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 374; דב"ע מח/0-42 מיכאל ורטנסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 471.
11. תב"ע (ב"ש) נו/116-0 בסקין אלכסנדר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(1), 464 (1998).
12. תב"ע (ב"ש) נז/446-0 ביזמוט אלברט נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 813 (1998), ראה גם ב"ל (ב"ש) 870/97 עמירה רפאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 866 (1998).
13. תב"ע (יר') 794/97-35 בלפר אביבה נ' אבי בן אבו, תק-עב 98(1), 1643 (1998).
14. ת"א (חי') 23875/06 סלקום ישראל בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(4), 27050 (2007).
15. עב"ל 39/99 המוסד לביטוח לאומי נ' גבע ראובן, תק-אר 2002(2), 394 (2002).
16. עב"ל 114/98 המוסד לביטוח לאומי נ' שלום אביאל, תק-אר 99(2), 73 (1999).
17. ב"ל (נצ') 1797/04 עמאד ח'אלד ח'ליפה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 5813 (2006).
18. ב"ל (חי') 746/01 עמית גור נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף חיפה, תק-עב 2002(3), 1 (2002).
19. ב"ל (נצ') 1391/99 מועלם נאג'י שלמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3), 478 (2000).
20. עב"ל 101/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מחאמיד ראסם מוחמד, תק-אר 99(2), 52 (1999).
21. ב"ל (ב"ש) 870/97 עמירה רפאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 866 (1998).
22. תב"ע (ב"ש) נז/720-0 ישראל מדמון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 98(3), 919 (1998).