botox

פרק ח': הסכמי גירושין

1. מבוא
ב- תמ"ש (יר') 20150-11-10 {ג.ר. נ' ר.ר., תק-מש 2013(2), 257 (2013)} הגיש הגיש התובע כנגד גרושתו 3 תביעות: תביעה לביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק-דין; תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין; ותביעה להשבת כספי מזונות ששולמו לנתבעת.

בעניין התובענה לביטול ההסכם פסק בית-המשפט כי חרף עיקרון סופיות הדיון והגנה על אינטרס הציפיות הסבירות של הצדדים, גם הסכם גירושין ניתן לביטול בכללותו אם הוכח שנפל פגם בכריתתו, פגם היורד לשורש ההסכמה והרצון החופשי של המתקשרים בהסכם, על-פי אחת העילות לביטול הסכם מחמת פגם בכריתתו המנויות בחוק החוזים, וזאת אף אם ההסכם אושר בפני ערכאה שיפוטית וקיבל תוקף של פסק-דין.

הנטל המוטל על מבקש הביטול מחמת פגם בכריתת ההסכם, הינו נטל כבד במיוחד, ולא בנקל יורה בית-המשפט על ביטול הסכם אשר אושר לאחר שערכאה שיפוטית מוסמכת ביררה ומצאה כי נחתם מתוך רצון חופשי של הצדדים, בהבינם את ההסכם כאמור בסעיף 2 לחוק יחסי ממון, ובפרט לאחר שכבר בוצעו חלקים עיקריים ממנו {תמ"ש (כ"ס) 3351/07 מ.נ. נ' מ.ש. ואח', תק-מש 2009(1), 366 (2009); תמ"ש 40931/01 ח.ש. נ' ח.ר., פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.02); רע"א 359/85 קוך נ' קוך, פ"ד לט(3), 421, 422 (1985)}.
במקרה דנן ההסכם אושר לאחר שהתובע הצהיר מפורשות בפני בית-המשפט כי התקשר בהסכם מרצונו החופשי, ומתוך הבנה מלאה של תכנו ותוצאותיו, ואף לאחר שקיבל ייעוץ משפטי {הליך הגישור בעקבותיו נכתב ההסכם}.

חרף הצהרתו זו, מתייצב התובע בפני בית-המשפט, כעשר שנים מאוחר יותר, ומצהיר הצהרה הפוכה, ולפיה לא התקשר בהסכם מרצונו החופשי. בנסיבות אלה מוטל על התובע נטל כבד להוכחת טענתו זו, אך התובע לא עמד בנטל זה, כלל ועיקר, ולא הוכיח שנפל פגם בכריתת ההסכם או כי הוא לא נעשה מתוך רצונו החופשי והמלא של התובע, בין מחמת עושק, כפיה, הטעיה או חוסר תום-לב ולפיכך, אין להורות על ביטול ההסכם מחמת פגם שדבק בכריתתו.

בין היתר נקבע כי לא הוכח שהתובע היה נתון במשבר נפשי חריג. יתר-על-כן, על היעדרה של עילת עושק או כפיה ניתן ללמוד אף מתוך תוכן הוראות ההסכם עצמו. תכנו, תוך בחינתו כמכלול של התחייבויות וויתורים הדדיים, להבדיל מבחינת כל תניה בפני עצמה, אינו מציב את התובע כשידו על התחתונה; בהסכמי גירושין תנאים ייחשבו בלתי-סבירים רק אם על פניהם ניכר כי הם בלתי-הגיוניים, בלתי-ראויים ומקפחים, על-פי כל אמת-מידה סבירה, כאשר כל הסכם ונתוניו כל הסכם ושיקוליו.

התובע טען כי קופח עת נקבע בהסכם כי עם הגיע הילדים לגיל 18 יפחת סכום המזונות למחצית מן הסכום ולא לשליש בלבד. במסגרת ההסכם הצהירו הצדדים מפורשות כי רווחת ילדיהם היא אשר עומדת לנגד עיניהם, ועל רקע זה אין כל תימה ביחס להתחייבות זו של התובע, שאינה חריגה, קיצונית או בלתי-סבירה כלל ועיקר, שעה שטובת הילדים ורווחתם עומדת כמטרה מוצהרת עבור הצדדים להסכם.

כן נדחתה טענת התובע כי יש להורות על ביטול ההסכם מחמת הפרתו על-ידי הנתבעת, לאחר כריתתו. בית-המשפט עמד על הפרות ההסכם, לכאורה, המיוחסות לנתבעת לפי שיטתו של התובע ולא נמצא כי הפעולות המיוחסות לנתבעת מהוות הפרה של תניה מתניותיו, למעט בשני עניינים של קיזוז אך בית-המשפט לא מצא להורות על ביטול ההסכם בגין הפרה זו.

בהקשר זה, בית-המשפט קבע כי אחד משני הקיזוזים שביצעה הנתבעת במסגרת תשלום התמורה לתובע בעד רכישת חלקו בנחלה על-סך 48,970$ {המורכב ממספר רב של קיזוזים קטנים יחסית, אשר סכומיהם צורפו זה לזה, ואשר קוזזו במהלך כעשר שנים כגד חיובים שונים ומגוונים של התובע כלפי הנתבעת} לא נעשה כדין.

הנתבעת לא פירטה בצורה מלאה ומדוייקת את הנטען בהקשר זה, לא הסבירה כיצד בדיוק הגיעה לחישוב הסכום האמור, ולא הוכיחה את זכאותה המשפטית לביצוע כל אחד ואחד מן הקיזוזים המרכיבים את הסכום הזה, ואין לנתבעת אלא להלין על עצמה.

מכאן שלא עלה בידי הנתבעת, במסגרת הליך זה, להוכיח כי הקיזוזים שביצעה נעשו כדין. מכאן שהנתבעת לא הוכיחה כי שילמה לתובע את הסכום הנדון מתוך התמורה בעד רכישת חלקו בנחלה.

עם-זאת, בית-המשפט איננו סבור כי יש מקום להורות על ביטול ההסכם לנוכח הפרה זאת. ראשית, ההפרה המדוברת איננה חלק נפרד ומבודד בהסכם. חלקו העיקרי של ההסכם כבר בוצע, ואין להשיב את הגלגל לאחור. מלבד סידור הגט בין הצדדים, שהינו לב ההסכם, בוצעו התחייבויות נוספות רבות ומשמעותיות מתוכו, אשר גם בגינן יהא זה בלתי-צודק להורות בעת הזו על ביטול ההסכם; שנית, הצדדים קבעו במפורש, בגדרו של ההסכם, מה יהיה המנגנון להבטחת תשלום מלוא התמורה בעד חלקו של התובע, במסגרת סעיף 3(ד) לנספח להסכם, ובכך גילו דעתם הברורה שבמקרה שיחול עיכוב או אי-תשלום, הם יפעלו לפי ההסדר הקבוע בסעיף זה, ולא יהיה בהפרה זו כדי להוות עילה לביטול ההסכם כולו או חלקו; בנוסף, בתובענה המקבילה דרש התובע אכיפה של סעיף 3(ד) לנספח להסכם, קרי פירוק השיתוף בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם ולפיה.

ברי כי אין התובע רשאי לתבוע בעת ובעונה אחת הן את אכיפת ההסכם, ובפרט אכיפת סעיף 3(ד) לנספח להסכם, והן את ביטול ההסכם, שהרי מדובר בסעדים המנוגדים מבחינה מהותית זה לזה.

כן נדחתה התובענה לפירוק שיתוף במקרקעין באמצעות מכירת הנחלה לצד שלישי בשוק החופשי, בהתאם לאמור בסעיף 3(ד) לנספח להסכם. שכן, למעט הסך של 48,970$ שקוזז שלא כדין, הנתבעת סיימה לשלם לתובע את רוב התמורה בעד חלקו בנחלה; עם-זאת על הנתבעת לשלם את יתרת התמורה לאלתר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

בעניין התובענה להשבת כספים קבע בית-המשפט במסגרת תביעה זו ביקש התובע להשיב לו סך 132,600 ש"ח אשר שילם בין השנים 2010-2003 כדמי מזונות עבור שניים מבניו, xxx ו- yyy, בטענה כי מדובר בתשלום גבוה ובלתי-מוצדק בהתחשב בכך ש- xxx ו- yyy למדו בפנימיה וכן כי בתקופה מסויימת שהה xxx בחו"ל כשליח מטעם הסוכנות היהודית אשר מימנה את הוצאותיו השוטפות, כך שדמי המזונות למעשה שימשו להוצאות הנתבעת. התביעה התקבלה בחלקה.
בכל הנוגע להפחת דמי המזונות ששלומו עבור xxx בשנים 2009-2003, אמנם בעת כריתת ההסכם, xxx טרם למד בפנימייה. אלא שהתובע העלה לראשונה טענה בדבר גובה דמי המזונות רק במסגרת תביעה זו, לאחר שxxx כבר סיים ללמוד בפנימייה ולאחר שדמי המזונות נגבו ו"נאכלו".

די בעובדת ישיבתו של התובע בשתיקה ובחיבוק ידיים משך למעלה משש שנים, מבלי להגיש כל בקשה להפחתת דמי המזונות או לשינוי ההסכם בסוגיה זו, על-מנת להביא לדחיית תביעתו בנקודה זו, וזאת אפילו נצא מן ההנחה שצרכיו של xxx פחתו {הנחה שלא הוכחה במקרה הנדון כעובדה}.

ככלל, דמי מזונות שנגבו ו"נאכלו", לא יושבו אם כבר נגבו; העניין נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אשר ייקח בתוך חשבון שיקוליו: "את כל הנסיבות, לרבות אם מדובר במזונות אישה או ילדים, האם המזונות כבר נאכלו, האם ההחזר לא יפגע בקיום הילדים, או האישה, האם סביר בנסיבות העניין לצוות על ההחזר, האם הוא צודק, האם מדובר בסכומים גדולים ובמקרה כזה האם הם שולמו בפועל או טרם שולמו וכיו"ב". ביישום לענייננו לא נמצא שהתובע זכאי להשבה ביחס לתביעה זו.

מאידך בית-המשפט סבור כי על הנתבעת להשיב לתובע את סכומי המזונות ששילם התובע עבור הבן xxx בעת שהות xxx בחו"ל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. אמנם, גם כאן כבר הושלמה גבייתה של דמי מזונות אלו, אך בשונה מן הטענה ביחס לשהותו של xxx בפנימייה, הרי כאן מדובר בשהות בחו"ל אשר התרחשה בסמוך לפני הגשת התביעה, ובמובן זה לא אירע שיהוי של ממש מצד התובע.

ניתן לראות בתביעה דנן בכל הנוגע לגובה דמי המזונות כתביעה לביטול החיוב במזונות בתקופת שהות xxx בחו"ל. מדובר בתקופה בת שנה, בה שילם התובע דמי מזונות, על-אף שהות xxx בחו"ל, תוך כדי כיסוי צרכיו השוטפים על-ידי הסוכנות היהודית. בנסיבות אלה, יהיה זה בלתי-צודק בעליל לחייב את התובע בתשלום המזונות ביחס לתקופה זו.

טענת התובע ביחס לדמי מזונות ששולמו בעד הבן yyy נדחית מאותם הטעמים שנדחתה טענה זו בהתייחס לבן xxx בעת שהותו בפנימיה. כמו-כן, על תביעה זו חלה התיישנות, הואיל והיא נוגעת לתשלומים שבוצעו למעלה משבע שנים טרם הוגשה התובענה, ויש לדחותה על-הסף, אף ללא דיון לגופה.

ב- תה"ס (ראשל"צ) 355-09-12 {י.ר נ' מ.ר, תק-מש 2014(2), 1051 (2014)} הוגשה תביעה לביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק-דין בטענות לפגם ברצון. לטענת התובעת, היא הוחתמה על ההסכם בו ויתרה על רכושה במסווה של חיים משותפים ושלום-בית, בשעה שלא גולה לה שנישואיה הותרו ביום חתימתה על ההסכם.

בדחותו את התביעה פסק בית-המשפט לענייני משפחה כי הוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, קובעות כי הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לענייני משפחה, או בית-הדין הדתי. האישור יינתן רק שנוכח בית-המשפט או בית-הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו {סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון}.

הלכה היא שהמבקש לבטל הסכם גירושין שאושר ושניתן לו תוקף של פסק-דין בשל פגם ברצון, נידרש לעמוד בנטל ראיה גבוה, זאת בשל אופיו הסופי וההסכמי של הסכם הגירושין בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק-דין. החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים. הצורך בהגנה על הציפיות הסבירות של בני הזוג, והקושי להשיב את המצב לקדמותו {ראה: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1), 577 (1997); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1), 577 (2001); ע"א 5914/03 שוחט נ' כלל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.05.05)}.

בנוסף, כיוון שהסכם גירושין כולל בדרך-כלל פתרונות רבים לבעיות שונות שנוצרות עם פרוק התא המשפחתי, הוא מהווה חטיבה שלמה של התחייבויות ולפיכך, על-פי הפסיקה, אחרי אישורו של ההסכם ובמיוחד עם הוצאתו לפועל, לא ניתן לבטל רק חלק ממנו {ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4), 635 (1985)}.

במקרה דנן, ההסכם אושר על-ידי מוטב זה רק לאחר שנחה דעתו כי אכן התובעת הבינה את תוכן ההסכם ומשמעותו. מעבר לכך, הודגש, כי ההסכם עוסק בעניין אחד בלבד שינוי רישום הבעלות בדירת המגורים 20% לאישה ו- 80% לבעל וכן מבקש לאשר פעם נוספת התחייבות קודמת של הצדדים לפיה כל צד יישאר עם זכויות, כספים רכוש ופירותיו המוחזקים ורשומים על שמו.

מאחר והדירה נרכשה ברובה ואף שופצה מתוך אותם כספים של הנתבע, הרי שמדובר ברכיבים שלובים שלא ניתן כלל להפריד ביניהן. זאת ועוד, כעולה מהפסיקה, ביטול הסכמי גירושין לאחר שאושרו בפני בית-המשפט הוא צעד השמור למקרים חריגים בלבד, בהם הפגם שדבק בהסכם ובכריתתו בלט במיוחד. במקרה דנן נדחו טענות התובעת הנוגעות לביטול ההסכם המבוססות על עילה של הטעיה ועל עילת העושק.

2. תקנת הציבור
ב- תמ"ש (ת"א) 48354-05-11 {ט.ה. נ' ל. מ. ע., תק-מש 2014(2), 177 (2014)} הוגשה תביעה למזונות קטינה. עסקינן באב אשר נמנע מלזון את בתו בצורה סדירה, ושנצברה לחובתו יתרת חוב גדולה בהוצל"פ בגין אי-תשלום המזונות. האב ביקש מבית-המשפט לסגור את התיק נוכח הסכם הגירושין שבין הצדדים שאושר וקיבל תוקף פסק-דין בבית-הדין הרבני המתייחס למזונות הקטינה.

בהתאם לכך, ביקשה האם את ביטול ההסכם בטענה שלבית-הדין לא היתה סמכות לאשר את ההסכם לאחר שניתנה בבית-המשפט החלטה למזונות זמניים. עוד נטען כי שני סעיפים בהסכם - סעיף האוסר על האם לפנות להוצל"פ לצורך גביית חוב המזונות וסעיף המחייב אותה להקפיא את ההליכים המתנהלים נגדו - פסולים מחמת עושק וסתירת תקנת הציבור.

בקבלו את התביעה קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי בית-הדין הרבני פעל שלא בסמכות ולא יכול היה לאשר את ההסכם נשוא המחלוקת, שעה שתביעת המזונות לקטינה נידונה בבית-משפט זה ואף ניתנה החלטה בעניין המזונות הזמניים.

על בית-הדין הרבני היה להפנות את הצדדים לאישור ההסכם בבית-משפט זה, או למצער לאשר את ההסכם נשוא המחלוקת בלא שייכללו בו סעיפים המתייחסים לעניין מזונות הקטינה. נקבע כי די בעובדה שבית-הדין הרבני התעלם ו/או לא ייחס חשיבות לכך שנושא המזונות נידון בבית-משפט זה, כדי לראות באישור ההסכם ובמתן התוקף של פסק שניתן לו כבטלים מעיקרם.

נקבע כי הסכם הגירושין בטל מעיקרו, בהיותו מכיל שני סעיפים הנוגדים את תקנת הציבור. בסעיף אחד נקבע, כי "האישה מתחייבת שלא לתבוע כל תביעה בנושא הגירושין בהוצל"פ במשך 3 שנים מיום מתן הגט ומבקשת שהבעל יעשה מאמץ לשלם ככול יכולתו מעבר לסכום הנ"ל למען הבת המשותפת". ובסעיף השני נקבע כי "האישה מתחייבת להקפיא תוך 10 ימים את כל התיקים הקיימים בגין מזונות הקטינה בהוצל"פ ובכפוף להסכם זה".

סעיפים אלו, סותרים במובהק את תקנת הציבור בהיותם מציבים מכשול ממשי בפני האם לממש את זכות הגישה לערכאות. לפיכך, יש לראות בסעיפים האמורים כבטלים מעיקרם, וזאת בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים. היות שהסעיפים השנויים במחלוקת מהווים את עיקר ההסכמות בין הצדדים, בית-המשפט ראה לנכון לבטל את ההסכם כולו.

ככלל, תביעה לביטול הסכם אשר זכה לתוקף של פסק-דין תוגש כתביעה עצמאית, לערכאה שאישרה את ההסכם. ברם, נוכח הטענות הממשיות בדבר סעיפים הנוגדים את תקנת הציבור, נקבע כי לבית-משפט זה מסורה הסמכות לדון בתביעה. על-מנת להימנע מהארכה מייגעת של ההליכים, בית-המשפט דן בטענות לגופן חרף העדרה של תביעה עצמאית לביטול ההסכם.

בנוסף, במנותק מהקביעה לעיל בדבר סעיפי ההסכם הפגומים, נקבע לא אחת כי על-מנת שיהיה תוקף מחייב לפסק-דין כלפי קטין בעניין מזונותיו הניתן על-ידי בית-הדין הרבני, לא סגי בכך שאחד ההורים נטל על עצמו את המלאכה לייצגו בתביעה כזאת, או להסכים בשמו לפסק-הדין שניתן למזונותיו.

אם הדבר נעשה במסגרת יישוב סכסוך והסדר היחסים בין בני הזוג, בלא שתביעתו של הקטין היתה נושא בפני עצמו כשהיא לבדה לנגד עיני בית-המשפט, אזי לא יינתן לו תוקף מחייב כלפי הקטין {ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כח(1), 373 (1971)}.

3. האם יכול נושה לדרוש ביטול הסכם גירושין שנחתם בין בני זוג?
ב- תמ"ש (ת"א) 10537-04-12 {ר.ק. נ' ד.ב., תק-מש 2014(2), 164 (2014)} עניינה של התביעה הוא בבקשת התובע לבטל הסכם הגירושין שבין אחותו לבעלה לשעבר {להלן: "הנתבע"}, בטענה שהסכם זה הוא הסכם פיקטיבי, שנועד להבריח רכוש מפניו כנושה של הנתבע.

הנתבעים התגרשו ב- 2011, ובסמוך לכך התקיים דיון בבית-המשפט לענייני משפחה בהסכם הגירושין שביניהם. לטענת התובע, הנתבעים עדיין נשואים ומתגוררים יחד בדירתם המשותפת והמדובר בהסכם פיקטיבי שנועד רק להבריח נכסים ממנו כנושה של הנתבע.

לטענתו, הנתבע לקח את כל כספו בשעה שאין לו כל הכנסה, ואילו הנתבעים עושים שימוש פסול במערכת בכדי להימנע מתשלום חובותיהם. בנסיבות אלה ביקש לבטל את הסכם הגירושין שבין הנתבעים שקיבל תוקף של פסק-דין, וכן להורות על סגירת תיק ההוצל"פ של הנתבעת כלפי הנתבע וביטול הסעדים הזמניים שמכוחו.

האחות טענה, כי יש למחוק את התביעה על-הסף וכי התובע, בהיותו צד שלישי להסכם שבין הנתבעים, אינו זכאי לבקש ביטולו של הסכם הממון שעשו בני הזוג ואשר קיבל תוקף של פסק-דין.

עוד טענה, כי לא ידעה שאחיה הלווה לנתבע כספים. לטענתה, אחיה ניצל מאחורי גבה את חולשתו של הנתבע להימורים וניצל את מצוקתו ומחלתו של הנתבע. עוד טענה, כי בינה לבין הנתבע יש חילוקי-דעות קשים ומריבות מזה שנים, עקב התמכרותו של הנתבע להימורים, וכי חשבה להתגרש ממנו כבר לפני שנים. לטענתה, הסכם הגירושין אינו פיקטיבי ואף יש לה בן זוג אחר.

הנתבע טען, כי עת היה נשוי היה בקשר הדוק עם התובע, אך בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היה שקוע בבעיית הימורים והפסיד כסף רב. לטענתו, התובע ניצל את חולשתו והתמכרותו, והציע לו מעת לעת הלוואות כספיות בריבית קצוצה ומופרזת, במטרה להשקיט נושים שרדפו אחריו עקב הפסדיו בהימורים. לטענתו, סיכם עם התובע כי לא יגלה את דבר ההלוואות שנתן לאחותו, אך הוא לא עמד בתנאי ואף ניצל זאת כדי לסחוט את הנתבע ולאלצו לחתום על מסמכים שונים. לטענתו גירושיו לא היו פיקטיביים.

על-פי הקבוע בפסיקה, כאשר עלול הסכם להיות פרי קנוניה שנרקמה בין בני הזוג ותכליתה התחמקות מפירעון חובותיו של אחד מהם כלפי נושהו, בכוחו של צד ג' לשלול את תוקפו של הסכם השיתוף. בנוסף, על-פי סעיף 13 לחוק החוזים, חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל, כאשר הנטל להוכיח כי מדובר בהסכם למראית עין, מוטל על התובע {רע"א 6854/00 היועמ"ש לממשלה נ' מיכאל זמר, פ"ד נז(5), 491, 502 (2003); ע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3), 5 (1995)}.

נקבע, כי במקרה הנדון, לתובע אין כל מעמד המאפשר לו לדרוש את ביטול הסכם הגירושין.

סעיף 13 לחוק החוזים קובע "חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל"... חוזה למראית עין הוגדר בפסיקת החוזה שבו הצדדים מסכימים ביניהם כלפי חוץ על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה {ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(3), 576 (1979); ע"א 1780/93 בנק המאוחד נ' אולצ'ק, פ"ד נ(2), 41 (1996)}.

לא כל הסכם המבריח נכסים מנושים הינו בהכרח חוזה למראית עין, כל עוד הקרע בין הצדדים אמיתי ואפילו במסגרתו לכאורה הועברו נכסים גם כדי להבריחם מנושים, אין מדובר בהסכם למראית עין, שכן ההעברה עצמה הינה אמיתית.

נטל השכנוע להראות, כי הסכם הממון הוא הסכם למראית עין, מוטל על התובע, הוא בבחינת "המוציא מחברו", ואם הוא יצליח להראות "אותות מירמה" ידו תהיה על העליונה. ב- ע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5), 776, 782 (2003)} הובאו סימנים לכלל הראייתי בדבר "אותות של מירמה", כך למשל, חדלות פירעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, חשאיות, חריגה מדרכם המקובלת של עסקים, שמירת החזקה בנכס בידי המעביר ועוד.

נפסק, כי התובע לא הוכיח את טענתו כי הסכם הגירושין הינו הסכם פיקטיבי אשר נועד להבריח נכסים. נקבע, כי בין הנתבעים היה קרע משפחתי משמעותי עקב התמכרותו של הנתבע להימורים ונוהלו בין בני הזוג הליכים משפטיים לפני שהתגרשו. המסקנה היא כי אין ללמוד מן העובדה שהצדדים הגישו הסכם גירושין לאישור בית-המשפט בלא שהוגשה קודם תביעה על-כך שהסכם הגירושין לכאורה פיקטיבי.

עוד נפסק, כי העובדה שלא כתוב בהסכם הגירושין שעל הנתבע לפנות את הבית היא פשיטא, שהרי ממילא לאחר הגירושין אסור לצדדים להתגורר תחת קורת גג אחת ואין לראות בכך כל "סימני מירמה". בנוסף, העובדה שהנתבע לא שינה את כתובתו במשרד הפנים וכתובתו נשארה רשומה, היא עניין טכני גרידא ואין בכך הוכחה למגוריו של הנתבע עם הנתבעת.

בית-המשפט קבע כי דבריו של התובע לא היו אמינים - התובע הודה כי הלווה לנתבע כספים, ידע לאיזו מטרה ניתנים הכספים, והיה ער למשבר בחיי בני הזוג ולעובדה שהנתבע מהמר כפייתי. כמו-כן נקבע, כי האחות הוכיחה כי מזה זמן, יש לה בן זוג אחר.

אשר-על-כן, נקבע כי התובע לא הוכיח "אותות מירמה" באשר להסכם הגירושין שבין הצדדים ולא הוכיח כי הסכם זה נעשה כדי להבריח רכוש ממנו או מנושים אחרים. לפיכך דחה בית-המשפט את התביעה וחייב את התובע בהוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.

4. הסכם בעל-פה
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 52202-09-12 {עו"ד י.ב.ת. נ' מ.ב.ת., תק-מש 2013(4), 215 (2013)} בני הזוג חתמו על הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק-דין. הסכם כזה אינו ניתן לביטול בנקל. לצורך ביטול ההסכם יש להראות כי נפל פגם מהותי בכריתתו.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה לביטול ההסכם וקבע כי הסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין הינם בעלי אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם. על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר בהסכם גירושין. יחד-עם-זאת, הסכמים אשר קיבלו תוקף של פסק-דין אינם חסינים באופן מוחלט מפני ביטולם, שכן הם ניתנים לביטול אם נפל פגם מהותי בכריתתם {ע"א 597/69 ישראל רייכמן ואח' נ' פקיד השומה תל אביב, פ"ד כד(2), 829 (1970)}.

קיימים שני מסלולים לביטולו של הסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין, וזאת בהתאם לעילת הביטול. כאשר העילה לביטול נעוצה בפגם הקשור להסכם עצמו, על המבקש להגיש תביעה עצמאית לביטול ההסכם שעילתה הפגם שהתגלה בהסכם. כאשר העילה לביטול הינה פגם בהליך השיפוטי אשר נתן תוקף של פסק-דין להסכם על המבקש לנקוט בהליכי ערעור {לעניין זה ראה רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', תק-על 99(2), 1271 (1999); ע"א 2536/90 סיטבון ואח' נ' סיטבון, פ"ד מה(2), 573 (1991)}.

המבקש לבטל פסק-דין המושתת על הסכם חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, כזה העשוי להביא לביטול ההסכם על-פי דיני החוזים. בביטול הסכם בעקבות הפרתו, יש לבחון תחילה האם היתה הפרה. לאחר-מכן יש לבחון האם ההפרה היא יסודית ובמידה שלא, האם ניתנה לנתבע האפשרות לתקן את ההפרה {בג"צ 6103/93 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 591 (1994); ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2), 441 (1994); ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב(2), 42 (1978)}.

בית-המשפט קבע כי לא הוכח קיומו של הסכם בעל-פה, נוסף על הסכם הגירושין. גם אם קיים הסכם בעל-פה, אין לו תוקף חוקי.

דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין היא דרישה מהותית ולפיכך תוקפה המשפטי של ההתחייבות תלויה בקיומו של מסמך בכתב. אין צורך להרחיב בעניין חשיבותה של הדרישה, ומספיק לומר כי עקב הצורך להבטיח את רצינותן של עסקאות מקרקעין, יש צורך בגילוי מפורש וחד-משמעי של כוונה ליצירת יחסים משפטיים, והכתב הוא שבדרך-כלל מלמדנו כי אכן נוצרו יחסים מחייבים {תמ"ש 34659-01-10 אח א' ואח' נ' אח ד', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.12)}.

קיומו של הסכם בעל-פה קשה להוכחה. במקרה דנן, נשאלה השאלה מדוע הסכם שלפי תכנו הינו הסכם ממון הנוגע לזכויות במקרקעין לא נעשה בכתב, כאשר דרישת הכתב הינה דרישה מהותית. כאשר רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן מהם עולה "זעקת ההגינות" קיימת הצדקה לסטות מעקרון הכתב.

בנוסף, על-פי חוק, הסכם ממון לא רק שצריך להעשות בכתב אלא צריך גם אישור של ערכאה שיפוטית.

5. ביטול הסכם גירושין מחמת מצוקה נפשית
ב- תמ"ש 9913-07 {ש'. ש' נ' צ'. א', תק-מש 2013(4), 812 (2013)} הוגשה תביעה לביטול הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף פסק-דין בגדרו נקבע כי התובעת תהיה המשמורנית על שני הילדים והוסכם כי תשלומי המשכנתא, מיסי עיריה וכבלים יהיו חלף תשלומי מזונות הקטינים {2,500 ש"ח}, כאשר התובעת ויתרה על זכויותיה ברכוש לרבות ברכב ובדירה שהיוותה קורת גג עבורם ונקבע כי תוך שנתיים מיום ההסכם עליהם לפנותה.

לטענת התובעת, החוזה נחתם שעה שהתובעת היתה שרויה במצוקה נפשית ונתונה לאיומים מצד הנתבע וכל רצונה היה להתגרש מהנתבע ולקבל משמורת על הילדים. בנוסף עתרה התובעת לפסיקת פיצויים בגין נזקים נפשיים שנגרמו לה בגין התעללותו ואלימותו הנפשית כלפיה במהלך הנישואין.

בית-המשפט לענייני משפחה הורה על ביטול ההסכם, אך דחה את תביעת הפיצויים וקבע כי תכונתו המרכזית של הסכם פשרה הינה סופיות ולא בנקל ייעתר בית-המשפט לבקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. על מבקש הביטול להצביע על טעמים משכנעים וכבדי משקל להצדקת ביטולו {ראה ע"א 5914/03 אפרים שוחט נ' כלל חברה לביטוח, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.05.05)}.

לעיקרון זה משנה-תוקף כאשר עסקינן בהסכם ממון בין בני זוג וזאת בשל דרישת האישור כתנאי לתקפותו. האישור על-פי חוק זה נועד להבטיח את גמירות-דעתם של הצדדים ולוודא כי ההסכם נערך מתוך רצון חופשי, ללא לחץ או כפיה או השפעה בלתי-הוגנת ולאחר שבית-המשפט וידא כי הצדדים הבינו בדיוק את משמעות ההסכם ותוצאותיו האפשריות {ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3), 499 (1988)}. תנאים אלה נועדו להבטיח כי מערכת היחסים הטעונה והמורכבת בין בעל לאישה, לא תגרור אחריה יתרון בלתי-הוגן או ניצול לרעה.

עם-זאת, ייתכן ובנסיבות מסויימות יעלה בידי צד להסכם להרים הנטל הכבד הרובץ על שכמו ולהוכיח כי במעמד האישור נתן הוא הסכמתו אך כתוצאה מניצול חולשה גופנית או נפשית שנעלמה מעיני בית-המשפט, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתתו.

עילות הביטול הרלוונטיות במקרה דנן הן עילות העושק {סעיף 18 לחוק החוזים} והכפיה {סעיף 17 לחוק החוזים}.
עילת העושק כוללת שלושה יסודות מצטברים:

א. מצבו הירוד של הנעשק: מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון של הנעשק, בזמן כריתת החוזה;

ב. התנהגות העושק: ניצול מצבו של הנעשק על-ידי העושק או אחר מטעמו, כדי לגרום לו להתקשר בחוזה;

ג. היעדר איזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לעושקו: תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל.

בהסכמי גירושין ככלל, יש קושי להצביע על "תנאים מקובלים" לפיכך תנאים יחשבו בלתי-סבירים, רק אם על פניהם ניכר כי הם בלתי-הגיוניים ובלתי-ראויים ומקפחים על-פי כל אמת-מידה סבירה, כל הסכם ונתוניו כל הסכם ושיקוליו. באופן טבעי, קיים איזון הדדי ותלות בין שלושת היסודות הללו; ככל שאחד היסודות יוכח ביתר עוצמה, כך יקטן הצורך בהוכחת היסודות האחרים.

הפרשנות לביטוי כפיה בסעיף 17 לחוק החוזים, הינה רחבה וכוללת כל פגיעה: בגופו של אדם, בנכסיו, בחירותו ובמעמדו החברתי, או במעמדו הכלכלי, כדי לאלצו להתקשר בחוזה. בפסיקה נקבע כי כדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות.

עוצמת הכפיה הנדרשת כדי לבטל את החוזה, משתנה ממקרה אחד למשנהו, על-פי אישיותו של האדם עליו מופעלת הכפיה. עוד נקבע כי בנסיבות מתאימות, למרות שבית-המשפט אישר הסכם, לנוכח ההסכמה הסמוכה לאישור, בן זוג יכול לטעון כי היתה עליו כפיה עובר להסכם, אלא שהוא כבש אותה במעמד האישור בבית-המשפט. ואולם, זאת בכפוף להוכחת האיום ולנקיטת צעדים לביטול ההסכם בזמן סביר, מייד לאחר שפסקה הכפיה.

במקרה דנן הוכח כי מצבה הנפשי של התובעת בעת עריכת הסכם הגירושין היה כה קשה עד כי נמנעה ממנה היכולת לקבל החלטות רציונאליות ונפגע כושר שיקול-הדעת שלה.

עוד הוכח כי הופעל עליה לחץ כבד מצד הנתבע אשר איים עליה כי ייקח ממנה את הילדים וישכן אותם בפנימיות וכי היא היתה מעוניינת לסיים את מערכת הנישואין הזו "בכל מחיר".

בנוסף, לא נסתרה טענתה כי היא לא קיבלה ייעוץ משפטי בענייני הרכוש. כמו-כן, במצב דברים בו הנתבע נשאר הבעלים של הרכב והבית, והתובעת ויתרה על זכויותיה בדירה, על חסכונות, על מוניטין עסקי, על רכב והסכימה לפינוי הדירה תוך שנתיים מיום ההסכם ולפסיקת מזונות קטינים שמממנת את הדירה אשר אמורה להיות שלו בסופו-של-יום, יש משום הסכם החורג ממתחם הסבירות. זאת ועוד, התובעת עתרה לביטול ההסכם בחלוף 9 חודשים מיום אישורו, מייד לאחר שמצבה הנפשי השתפר.

אשר-על-כן, נפסק כי התובעת הוכיחה כי נפל פגם באישור הסכם הגירושין אשר נחתם תוך ניצול חולשתה ומצוקתה הנפשית, והיא הסכימה לוויתורים מפליגים בענייני רכוש ומזונות בשל היעדר יכולת להפעיל שיקול-דעת. לפיכך, הורה בית-המשפט על ביטול הסכם הגירושין.

סעד הפיצויים אשר התבקש בכתב התביעה בגין הפרות שונות של הסכם הגירושין נדחה בין מן הטעם כי הוכחש על-ידי הנתבע ולא הוכח במסמכים, תסקירי עו"ס וכיוצא בזה ובין מן הטעם כי לא נתבע במסגרת הערכאה הנכונה; סעד הפיצויים בגין נזקים נפשיים לא הוכח. כמו-כן, המומחה העיד כי לדעתו התובעת לא סובלת מנכות.

6. ביטול הסכם גירושין מחמת הפרתו
ב- תמ"ש (חי') 8623-08-12 {ש.א. נ' ק.א., תק-מש 2013(3), 111 (2013)} התובע הגיש 5 תביעות נגד הנתבעת. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1989 והתגרשו ביום 29.07.92. נישאו שוב ביום 28.06.95 והתגרשו בשנית ביום 09.02.06. מנישואיהם נולדו 4 ילדים.

הנתבעת מתגוררת, יחד עם 2 הקטינים שבמשמורתה, בדירה הרשומה על שם התובע. בהסכם מיום 07.02.08 אשר קיבל תוקף פסק-דין, נקבע כי האישה תישאר בדירה זו, יחד עם שלושת הילדים עד שיגיע הבן א.נ. יליד 02.10.00 לגיל 18.

התובע מתגורר עם ילד אחד, נכה 100%, שבמשמורתו, בבית אימו. התובע מבקש לבטל את ההסכם ולהורות על פינוי הנתבעת מהדירה לנוכח הפרת ההסכם על-ידי התובעת. בנוסף הגיש התובע תביעות נפרדות: צו לפינוי הנתבעת מהדירה; צו עשה המורה לנתבעת לשלם את חוב הארנונה; תביעה לאיזון משאבים ותביעה למשמורת קטינים.

בית-המשפט לענייני משפחה פסק כי תביעתו העיקרית של התובע הינה לביטול הסכם. הכרעה בתביעה זו, משליכה על יתר התביעות. לטענת התובע הנתבעת לא ביצעה שלוש התחייבויות המוטלות עליה בהתאם להסכמות חיצוניות להסכם, באופן המצדיק ביטול ההסכם עקב הפרתו. א. אי-תשלום חוב ארנונה; ב. אי-מחיקת חוב מזונות על-ידי הנתבעת, בהתאם להבטחתה בע"פ, כנגד הסרת העיקולים; ג. גרימת נזקים לדירה. התובע לא הצליח להוכיח אף לא אחת מטענותיו להפרה.

באשר להפרה שעניינה אי-תשלום חוב הארנונה: כאמור, במקביל לתביעה לביטול הסכם הגיש התובע תביעה למתן צו עשה, לחיוב הנתבעת לתשלום הארנונה, בה דרש אכיפת ההסכם. ברי, כי אין התובע רשאי לתבוע בעת ובעונה אחת הן את אכיפת ההסכם, והן את ביטולו, שהרי מדובר בסעדים מנוגדים מבחינה מהותית זה לזה.

זאת ועוד, נוכח התחייבות הנתבעת לשלם את חובה בארנונה, אין המדובר בהפרה שיש בה כדי לבטל את ההסכם. בנוסף, יש לדחות את טענת התובע להפרה המצדיקה ביטול הסכם משני טעמים נוספים: א. סעיף 9 להסכם העוסק בחובות הדירה, אינו מתלה את אי-קיומו בבטלות ההסכם. ב. התובע עצמו לא שילם את חלקו בחוב ארנונה לעבר.

באשר לטענה בדבר הפרת הבטחת הנתבעת בעל-פה לבטל חוב מזונות לעבר ולהווה: א. התובע לא הוכיח התחייבות הנתבעת בעל-פה למחיקת חוב מזונות כנגד מחיקת העיקולים; ב. ההתחייבות אינה מעוגנת בהסכם. לפיכך ובהעדר התחיבות בהסכם, לא ניתן לטעון כי ההסכם הופר על-ידי הנתבעת והטענה נדחית.

באשר לטענה בדבר גרימת נזק לדירה: אמנם ההסכם מדבר על שימוש סביר בדירה, ללא גרימת נזק, עם זאת, התובע לא הוכיח כי נגרם נזק לדירה, באופן הדורש ביטול ההסכם.

זאת ועוד, גם משיקולי מדיניות ושמירת עקרון הסופיות וההסתמכות, ראוי שלא "לפתוח" את ההסכם. אומנם גירושי הצדדים לא עוגנו בהסכם, אולם ההסכם מגבש הסכמות השלובות זה בזו. כך למשל, נקבעו מזונות הילדים על סכומים מתחת למינימום {500 ו- 800 ש"ח}, מאחר והתובע התיר לתובעת ולקטינים עד גיל 18 שנים של אחרון הקטינים, להתגורר ולעשות שימוש בדירה ובכך סיפק את מדורם.

תביעתו העיקרית של התובע, לביטול הסכם מחמת הפרתו לא הוכחה. התובע לא הצליח להוכיח אף לא אחת מטענותיו להפרה. התובע לא הוכיח כי הנתבעת הפרה את ההסכם ולפיכך תביעתו נדחית וההסכם יעמוד בתוקפו.

על הצדדים לעמוד בחיובי ההסכם והוראותיו. בהתאם לכך, אין כל מקום להורות על פינויה של הנתבעת מהדירה טרם המועד המצויין בהסכם. עם-זאת, על הנתבעת לשלם את חובות הארנונה. בסוגיית איזון המשאבים ניתן תוקף לחוות-דעתו של המומחה והאיזון יכלול את שתי תקופות הנישואים.

7. תביעה לאכיפת הסכם גירושין
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 15644-10-11 {מ.כ. נ' ר.כ., תק-מש 2013(1), 611 (2013)} בית-המשפט דן בתביעת הבעל לביטול הסכם גירושין ומנגד בתביעת האישה לאכיפת ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, בהתאם לסעיף 7 לחוק בתי-המשפט לענייני משפחה.
בית-המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת הבעל וקבע כי הסכם ממון שאושר על-ידי בית-המשפט הינו בעל מעמד מיוחד {ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3), 421 (1982)}.

הלכה פסוקה היא כי הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק-דין {כמו הסכמי פשרה} ממזג בתוכו שתי תכונות "זו של הסכם וזו של פסק-דין, וכי כפילות זו משליכה על אופן ביטולו של הסכם כזה שחלות עליו הן דרישה של דיני חוזים והן דרישות דיוניות הנוגעות למעמדו כפסק-דין" {ראה: ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767 (1984); ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר, פ"ד נט(1), 828 (2004); תמ"ש (חי) 24962/98 י.ק. נ' ג.ק., פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.06)}.

ההלכה המשפטית קובעת, בין היתר, כי תקיפת הפן ההסכמי שבהסכם ממון מאפשרת הגשת תביעה חדשה, בין היתר על-פי עילות מדיני החוזים, וכך למשל את הוכחת עילה של קיום טעות או הטעיה, אשר יש בהן כדי לגרום לביטולו של חוזה רגיל, יהיה בכך כדי להביא לביטול הסכם גירושין {ראה, ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995)}.

אך אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית-המשפט לנהוג משנה-זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים. יצויין כי שינוי נסיבות אינו מהווה עילה לביטול הסכם ממון.


8. תביעה לביטול הסכם גירושין, שחלקו הארי כבר בוצע
ב- תמ"ש (ב"ש) 3285-03-10 {ב. א. נ' ש. ר. א., תק-מש 2012(2), 37 (2012)} הוגשה תובענה לפסק-דין הצהרתי לבטלותו של הסכם גירושין, שאושר על-ידי בית-המשפט וקיבל תוקף של פסק-דין.

התובע והנתבעת נישאו זל"ז כדמו"י ביום 20.08.08. מנישואי הצדדים נולדה ביום 01.02.09 הקטינה ע'. בתוך זמן קצר הנישואין לא עלו יפה. ביום 07.09.09, בעקבות משא-ומתן בבית הורי הנתבעת, חתמו הצדדים על הסכם הגירושין {בניגוד לעצת עורך-דינו של התובע שסבר שיש לבצע בהסכם שני תיקונים עיקריים ולאחר שהופסק ייצוגו בגין כך}.

בסמוך לאחר אישור ההסכם פנו הצדדים, ביום 27.10.09, בבקשה משותפת לגירושין לבית-הדין הרבני. הגט ביניהם סודר ביום 11.02.10. התביעה הוגשה כחודש לאחר-מכן. לטענת התובע, תנאי ההסכם גרועים מן המקובל באופן קיצוני, הוא נחתם על-ידי התובע תחת לחץ, תוך ניצול מצוקתו, ושלא מרצונו הטוב והחופשי, תוך שהנתבעת עשקה אותו.

בית-המשפט דחה את התביעה ופסק כי אישור הסכם גירושין {כפי שנדרש על-פי החוק}, נועד להבטיח את גמירות-דעתם של הצדדים, ולוודא כי ההסכם לא נערך תחת לחץ, השפעה בלתי-הוגנת או כל השפעה שיש בה כדי לגרור אחריה יתרון בלתי-הוגן או ניצול לרעה.

עם-זאת, סופיותו של ההסכם, גם כזה שקיבל תוקף של פסק-דין, אינה מוחלטת. הוא ניתן לביטול אם נפל פגם מהותי בכריתתו, ויש להביא טעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל. ברי כי הנטל להוכיח את התקיימות העילות החוזיות לביטול ההסכם הוא נטל כבד, הרובץ על הטוען להתקיימותן.

אכן, במקרה של טענה בדבר פגם בכריתת החוזה, דין הסכם להסדר יחסי ממון בין בני זוג כדין חוזה רגיל, גם כאשר זה נעשה ואושר על-ידי בית-המשפט ו/או בית-הדין המוסמך לכך {ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין, פ"ד מט(3), 441 (1995)}.

עם-זאת וביחס לביטולם של הסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין נוקטים בתי-המשפט גישה זהירה ונקבע כי יש צורך בטעמים כבדי משקל אשר יצדיקו את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל {ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אטראש אליאס, פ"ד נא(1), 577 (1997)}. ברי כי הנטל להוכיח את התקיימות העילות החוזיות לביטול ההסכם הוא נטל כבד, הרובץ על הטוען להתקיימותן.

התובע מבקש לבטל את הסכם הגירושין מחמת פגם בכריתתו. התובע אינו מציין את הוראת החוק הספציפית עליה מבוססת התביעה, אך מכתבי טענותיו ומהסיכומים עולה כי הוא טוען בעיקרו של דבר לשתי עילות המנויות בפרק ב' לחוק החוזים - עושק וכפיה.

כפיה נוצרת כאשר מי שמתקשר בחוזה עושה כן עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום. צריך שהכפיה תופעל על-ידי הצד השני להתקשרות או אחר מטעמו וכי הכפיה היא שהביאה - מבחינת הקשר הסיבתי - להתקשרות בהסכם.

ובאשר לעושק, על הטוען כי התקשר בחוזה מחמת עושק להוכיח כי מצבו של המתקשר היה של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כי הצד השני ניצל את מצבו של המתקשר, וכי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל. בהקשר זה, בנוגע להסכמי גירושין, נאמר בפסיקה בין היתר, "יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית גרועים אך מחישים את הגירושין, עניין החשוב לו אותה שעה יותר מכל דבר אחר".

התובע לא עמד בנטל השכנוע כי התקיימו התנאים המקימים כפיה או עושק. בין היתר נפסק כי העובדה שהתובע היה נתון בלחץ מסויים, מבחינת עיקול חשבון הבנק, אינה מגיעה כדי כפיה. "לחצים שונים, כמו לחצים כלכליים, חברתיים, פסיכולוגיים וכיוצא בזה אינם פוגמים ככלל בחופש הרצון החוזי. רק פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי שקולה כנגד כפיה" {תמ"ש (ת"א-יפו) 35044/99 א.א. נ' א.מ., פורסם באתר האינטרנט נבו (06.08.08)}.

מכל מקום, קשה לקבל את טענת התובע כי ההסכם נכפה עליו, כאשר הוא יזם את המשא-ומתן ולחץ על כריתת הסכם מהר ככל האפשר. עצם העובדה שהתובע ביקש להכניס תיקונים בהסכם מצביעה על-כך שהתנהל משא-ומתן ממשי בין הצדדים ואין המדובר בהסכם שעוצב חד-צדדית.

הרושם המתקבל הוא כי הכוח המניע לעיצובו של ההסכם ולחתימה עליו בכל תקופת המשא-ומתן ואף לאחריה לא היה הלחץ והאיום אלא רצונו של התובע לסיים את הליך הגירושין. מה גם שתובע לא הוכיח כי תנאיו של ההסכם הם בלתי-סבירים וחורגים מן המקובל. בדומה, לא עלה בידי התובע להוכיח כי ההסכם נגוע בעושק. גם טענותיו כי ההסכם נגוע בהטעיה או בחוסר תום-לב במשא-ומתן נטענו בעלמא ולא בוססו כלל.

אשר לשינוי בנסיבותיו האישיות של התובע, כגון פיטורין, נישואין מחדש והולדת ילד נוסף. שינויים אלו אינם יכולים להצדיק ביטולו של הסכם הגירושין. לכל היותר ניתן להידרש לנסיבות אלה במסגרת תביעה להפחתת מזונות, ככל שמדובר בשינוי נסיבות מהותי.

גם חוסר שביעות רצונו מאופן התקיימותם של הסדרי הראיה בפועל אינה מביאה לבטלות ההסכם. טרונייתו על הסדרי הראיה נסבה כולה על אירועים המאוחרים לכריתת הסכם הגירושין. אם נוצר צורך לדון מחדש במתכונת הסדרי הראיה, אין הדבר יכול להיעשות במסגרת תביעה לביטול ההסכם.

יצויין, כי בית-המשפט הסמיך עו"ס לסדרי דין לפתור מחלוקות בין הצדדים בקשר להסדרי הראיה, ומצופה היה מן התובע כי ימצה מסלול זה.

התובע מבקש לבטל את הסכם הגירושין, שחלקו הארי כבר בוצע. כידוע, הסכם גירושין אינו ניתן, על דרך הכלל, להפרדה לחלקים, שכן הסכם זה כולל מעצם טיבו וטיבעו התחייבויות השלובות זו בזו. עיקרו של הסכם גירושין, וההסכם הנדון בכלל זה, הוא הסכמת הצדדים להתגרש. לאחר סידור הגט לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, והתובע גם אינו מבקש לעשות כן. למעשה, הוא מבקש לבטל רק שני חלקים בהסכם - עניין המזונות ועניין הסדרי הראיה.

דרישה זו מעוררת קושי, שכן לא ניתן להפריד את ההסכם לחלקיו, להחזיר את הגלגל אחורנית ולהורות על בטלות חלק מהתניות בלבד. לאור דברים אלה פסקו לא פעם בתי-המשפט כי אין מקום לבטל הסכמי גירושין לאחר שהצדדים התגרשו.

משבית-המשפט לא שוכנע כאמור בקיומו של פגם בכריתת ההסכם, אין מקום לביטולו - כולו או חלקו. לבסוף, יש ממש בטענה הדיונית של הנתבעת, לפיה המרצת פתיחה אינה דרך פתיחת הליך אפשרית בבית-המשפט לענייני משפחה {תקנה 258ה לתקנות סדר הדין האזרחי. התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקסד"א")}.