botox

פרק י': הסכמי מתנה

1. מבוא
ב- תמ"ש (יר') 4600/09 {ת' ג' ואח' נ' י' ג' ואח', תק-מש 2013(2), 229 (2013)} הוגשו תובענה ותובענה שכנגד בין אם לבנה ורעייתו, שעניינן זכויות החזקה ושימוש במשק שבמושב. לאחר שהתובעת מינתה את הנתבעים כבנים ממשיכים והמינוי אושר על-ידי המוסדות המיישבים, היא מבקשת לבטל את מינויים.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעות וקבע כי הסכם מתנה חוסה בצילו שתי הוראות חוק: חוק המתנה ובהיעדר הסדר ספציפי בחוק זה, הוראות דיני החוזים {ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2), 154 (1990)}.

משהוקנתה המתנה למקבל, הרי שהמתנה נגמרה, הושלמה, ולפיכך לא יכול נותן המתנה לחזור בו ממנה ולבטלה {וראה לעניין זה מ' ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 - פירוש לחוק החוזים (מהדורה שניה, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, 1996}. זאת, להבדיל ממצב הדברים בו דן סעיף 5 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") שם במקרה של התחייבות ליתן מתנה יכול מי שהתחייב לתת מתנה לחזור בו מהתחייבותו בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף:

"(א)....
(ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.
(ג) מלבד האמור בסעיף-קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן."

הקניית המתנה במינוי בן ממשיך, נעשית עם אישור המינוי על-ידי מינהל מקרקעי ישראל {ע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4), 385 (2000)}.

במתנה על-תנאי, משהיפר מקבל המתנה את התנאי עומדת לנותן המתנה הזכות להשבתה בעוד שבמתנה שבצידה חיוב, משלא קיים מקבל המתנה את המוטל עליו במסגרת ההסכם, אזי אין נותן המתנה רשאי לבטלה ולזכות בהשבתה אלא לכל היותר עומדת לו הזכות לתרופות הרגילות בגין הפרת החיוב כדוגמת אכיפת החיוב, ביטול החיוב, פיצויים בגין הפרת החיוב וכיו"ב {ראה ע"א 495/80 ברקוביץ' ואח' נ' קלימר, תק-על 82(3), 1369, 1370 (1982)}.

ההכרעה בשאלה האם מדובר במתנה על-תנאי או מתנה שבצידה חיוב נעשית על-פי כוונת הצדדים הנלמדת מנסיבותיו של כל מקרה. ככל שלשון ההסכם אינה מספקת לקביעת אומד-דעת הצדדים, יש לפנות לנסיבות חיצוניות מהן ניתן להסיק על כוונתם. במקרה של ספק יש להעדיף את הפירוש המקיים את המתנה. בנסיבות המקרה דנן המתנה הושלמה ומדובר במתנה שבצידה חיוב.

נטל ההוכחה כי נפל פגם בהתקשרות בהסכם מונח על כתפי התובעים ובמקרה דנן זה לא הורם. על-מנת להוכיח טעות על התובעים להוכיח שלושה יסודות מצטברים: קיום חוזה; קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות בחוזה; אלמלא הטעות לא היו מתקשרים בחוזה.

ישנה הבחנה בין טעות שהיתה בידיעת הצד השני או צריכה היתה להיות בידיעתו, לבין טעות שהצד השני לא ידע עליה ולא היה עליו לדעת עליה. לעניין עילת העושק, על המצוקה, החולשה או חוסר הניסיון להיות כבדי משקל ועל בית-המשפט להשתכנע שהסיתו את שיקול-דעתו באופן ממשי מנתיבו הנכון.

מינוי בן ממשיך הינו הליך צופה פני עתיד הבא להסדיר את ההעברה המסודרת של הנחלה לאחר פטירת בעליה ואין בו כדי לפגוע בזכותם הקניינית של בעלי הנחלה במשק. משכך אין מקום להגביל את זכאות התובעת לעשות דיספוזיציות במשק.

2. התחייבות לתת מתנה
ב- תמ"ש (חד') 6766-11-08 {ל.מ. נ' י.ל ואח', תק-מש 2011(1), 1190 (2011)} נידונה תביעה למתן פסק-דין הצהרתי בדבר בטלותו של הסכם על פיו התחייב התובע, אב לארבעה ילדים, להעביר ללא תמורה את הבית שבבעלותו לשניים מילדיו. במהלך בירור התביעה נגולה מערכת יחסים עכורה ורוויית יצרים בין האב, שהיה בן 88 במועד הגשת התביעה, לבין ילדיו, שהינם מבוגרים בגיל העמידה, ובמיוחד בין שני הילדים שלא היו צד להסכם לבין שני הילדים האחרים.

בדחותו את התביעה קבע בית-המשפט כי פעולה של הקניית מקרקעין במתנה, אשר לא נסתיימה ברישום, איננה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לעשות עיסקת מתנה במקרקעין {ראו: ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה סניף חיפה נ' אלי קרן, פ"ד נג(1), 817 (1999)}.

במקרה דנן, משזכויות הנתבעים על-פי הסכם המכר טרם נרשמו בלשכת רשם המקרקעין, טרם הושלמה המתנה, וכל שנעשה הינו התחייבות של התובע לתת לנתבעים מתנה במקרקעין.

האפשרויות של נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו לתת אותה פורטו בסעיף 5 לחוק המתנה. אפשרות אחת, זו המפורטת בסעיף-קטן (ב), הינה כאשר מקבל המתנה טרם שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, ובתנאי שנותן המתנה לא ויתר בכתב על רשותו לחזור בו ממנה. אפשרות שניה, המפורטת בסעיף-קטן (ג), הינה כאשר החזרה מההתחייבות לתת מתנה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו, או בהרעה ניכרת שחלה שמצבו הכלכלי של הנותן.

עדות התובע לא סייעה להוכחת הטענה אודות "התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו", כדרישת סעיף 5(ג) לחוק המתנה.

בנובמבר 2008, חתמו הנתבעים על התחייבות בכתב לאפשר לתובע להתגורר בבית כל ימי חייו. לא הוכח, ולמעשה כלל לא נטען, כי לאחר החתימה על הסכם המכר חלה הרעה ניכרת במצבו של התובע.

אף אם לא מתקיימות הנסיבות המפורטות בסעיף 5(ג) לחוק המתנה, הרי, לאור סעיף 5(ב), במידה ומקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו.

השאלה שבה יש להכריע הינה האם בחתימתו של התובע על הסכם המכר ועל ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר יש משום ויתור על האפשרות שהעניק לו החוק לחזור בו מהתחייבותו.

בפסיקת בית-משפט העליון נקבע כי ייפוי-כוח בלתי-חוזר אכן מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה, לפי סעיף 5(ב) לחוק המתנה.

על ההשקפות השונות והפסיקה המחייבת {ראו ע"א 493/91 שמעון מזרחי נ' יעקב מזרחי, פ"ד נ(1), 199 (1996)}. באותו פסק-דין נוסח ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר היה זהה לנוסח של ייפוי-הכוח במקרה דנן.

לאחר הגשת כתב התביעה ערך הנתבע צוואה, ובה ציווה את ביתו לארבעת ילדיו. בכך ביקש, למעשה, להביא לביטול התחייבותו לתת את ביתו במתנה רק לשניים מתוך ארבעת ילדיו.

בא-כוח התובע לא ביקש לתקן את כתב התביעה לאור המסקנות המשפטיות המתחייבות, לדעתו, כתוצאה מהעובדה שנולדה רק לאחר הגשת התביעה, קרי - עריכת הצוואה. עובדה חדשה זו השתקפה לראשונה בתצהיר התובע מיום 18.06.10.

לקיומה של צוואה שנערכה במועד מאוחר למועד יצירת ההתחייבות לתת מתנה יש השלכה על התוצאה המשפטית של זכותו של נותן המתנה לחזור בו. במקרים בהם הושלמה הענקת המתנה במקרקעין בדרך של רישום הופכת ההתחייבות למתנה שלמה, ושוב אין בכוחה של הצוואה המאוחרת כדי לבטלה.

אולם במקרה דנן לא ניתן להשתחרר מהרגשת חוסר הנוחות העולה מההתרחשויות שאירעו לאחר הגשת כתב התביעה - מצד אחד, ניתן, לבקשת התובע, צו מניעה זמני שמנע מהנתבעים להשלים את רישום זכויותיהם במקרקעין, ולא איפשר להתחייבות להשתכלל לכדי מתנה שלמה, ומצד שני, בעוד ידיהם של הנתבעים קשורות, ערך התובע צוואה, ועליה הוא מסתמך - כמפורט בסיכומי בא-כוחו - לשם ביטול תוקפה המשפטי של ההתחייבות לתת מתנה.

כדי להכריע במשמעותה של הצוואה יש לבחון ארבעה ציוני דרך כרונולוגיים:

(א) מועד יצירת ההתחייבות לתת מתנה במקרקעין;

(ב) מועד יצירת ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר, ובו סעיף האוסר ביטול ההתחייבות;

(ג) מועד יצירת הצוואה;

(ד) מועד רישום הזכויות בלשכת רשם המקרקעין בהתאם להתחייבות לתת מתנה, דהיינו השתכללות ההתחייבות לכדי מתנה שלמה.

ב- דנ"א 1522/94 {שמואל נייגר נ' רינה מיטלברג, פ"ד מט(5), 314 (1996)} ציינה כב' השופטת שטרסברג-כהן כי לא כל הבעת רצון משתכללת לכדי פעולה בעלת נפקות משפטית. באותו מקרה לא יידע האב את מקבלי ההתחייבות למתנה על עריכת הצוואה, אולם נראה כי המשקל המכריע לנסיגת הצוואה בפני ההתחייבות לתת מתנה היה עובדת הפיכתה של התחייבות זו למתנה שלמה, בעקבות העברת נכס המקרקעין על שמו של הבן, שלטובתו ניתנה ההתחייבות. עובדות פסק-דין זה שונות, איפוא, מעובדות המקרה שבפנינו הן בכך ששם השתכללה ההתחייבות לכדי מתנה שלמה והן בכך ששם לא יידע האב את בנו אודות הצוואה שערך בשלב מאוחר יותר.

ב- תמ"ש (ת"א) 22640/08 {נ.ל. נ' ב.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (24.06.09)} דובר בהתחייבות לתת מתנה, ובשלב מאוחר יותר נערכה צוואה. במקרה זה לא הושלמה ההתחייבות לתת מתנה ברישום בספרי המקרקעין. בעקבות ניתוח העובדות של אותו מקרה, נקבע כי הצוואה שעשה נותן המתנה ביטלה את התחייבותו לתת את דירתו במתנה לנתבע. את האפשרות לבטל התחייבות לתת מתנה על-ידי צוואה הסיק בית-המשפט מניתוח פסקי-הדין בפרשת נייגר, הן בערעור עצמו והן בדיון הנוסף.

בדומה למקרה דנן, אף בפרשת נ.ל. נ' ב.א לא הושלמה ההתחייבות לתת מתנה ברישום בספרי המקרקעין. אולם באותה פרשה, ובשונה מהמקרה דנן, קבעה כב' השופטת גליק כי נותן המתנה לא ויתר על זכותו לחזור בו מהתחייבותו.

המקרה דנן שונה מעובדות פסק-הדין הנ"ל, מאחר ובמקרה הנוכחי התובע, בחתימתו על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר, ויתר על זכותו לחזור בו מהתחייבותו.

לאור האמור קבע בית-המשפט כי בחתימתו על ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר ויתר התובע על זכות החזרה מן ההתחייבות לתת מתנה. תוצאה משפטית זו נותרת בעינה אף לנוכח עריכת הצוואה על-ידי התובע במועד מאוחר יותר, לאחר שכבר הגיש את תביעתו.

אין בצוואה כדי לבטל את התחייבותו של התובע לתת מתנה לנתבעים. לנוכח תוצאה זו, אין לי צורך לבחון האם האם יש נפקות משפטית לכך שהצוואה נערכה על-ידי התובע רק לאחר שניתן צו המניעה זמני, אשר הקפיא את המצב באופן חד-צדדי לגבי הנתבעים.

ב- תה"ס (יר') 31624-06-12 {י.י. נ' ד.י., תק-מש 2014(2), 984 (2014)} חתמו התובע ואשתו דאז על הסכם להעברת זכויותיהם בדירת מגוריהם המשותפת לנתבע {בנם}, בכפוף לזכותם להמשיך לגור בדירה כל ימי חייהם. על רקע קרע ביחסי התובע והאם, התובע הורחק מהדירה בצו שיפוטי. האם והנתבע מסרבים לאפשר לתובע לחזור לדירה והוא נעדר אפשרות לשכור דירה חלופית. לפיכך התובע מבקש לבטל את הסכם המתנה ולקבוע כי חזרתו מהתחייבותו על-פי הסכם המתנה היא בת-תוקף.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה ופסק כי מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, כאשר הנתבע הוא המוטב לפיו. כיוון שמדובר בהסכם בגדרו נקבעה הקניית נכס מצד כל אחד מן הצדדים להסכם לידי הצד השלישי - הנתבע, ללא כל תמורה מצד הנתבע, הרי שעל-פי מהותו ותכנו לפנינו הסכם מתנה, העונה להגדרה הקבועה בסעיף 1(א) לחוק המתנה.

בהקשר זה נקבע כי זכותם של הצדדים לגור בדירה איננה משום תמורה מצד הנתבע בעד קבלת המתנה, מן הטעם שהזכות לגור בדירה היתה נתונה בידי הצדדים להסכם עובר לכריתתו, ולא היתה בידי הנתבע עובר לכריתת ההסכם. צויין כי זכות המגורים שנקבעה בהסכם עשויה להתפרש כתנאי מפסיק בהסכם המתנה; אך צורך להכריע בכך לאור המסקנה כי התובע רשאי בנסיבות המקרה לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה.

הנטל להוכיח שינוי מצב בהסתמך על התחייבות לתת מתנה, באופן העשוי למנוע מן הנותן לחזור בו ממנה, מוטל כתפי הטוען לקיומו של השינוי, כלומר על המקבל - הנתבע {ע"א 760/83 פילובסקי נ' זיטלני, פ"ד לט(4), 277 (1985)}.

בהיעדר אפשרות לקבוע כל מימצא בדבר שינוי מצבו של המקבל בהסתמך על ההתחייבות, מתקיימים במקרה דנן תנאי סעיף 5(ב) לחוק המתנה, ועל-כן רשאי נותן המתנה, התובע, לחזור בו מהתחייבותו לתת את המתנה.

זאת ועוד; נימוק נוסף לכך שבנסיבות המקרה יש מקום להתיר לתובע לחזור בו מן ההתחייבות טמון בהרעה הניכרת שחלה במצבו הכלכלי של התובע.

בנסיבות בהן התובע נאלץ לישון על ספסלים בגנים ציבוריים תחת כיפת השמיים בהיעדר יכולת לשכור מקום למגוריו - יש משום הרעה ברורה במצבו הכלכלי של הנותן, אשר אף בגינה יש להתיר לו לחזור בו מן ההתחייבות לתת את המתנה.

העובדה כי עם הרחקתו מן הדירה נאלץ התובע לנדוד בין דירות של בני משפחה ומכרים שהסכימו לארחו ללון בביתם, בלא יכולת לשכור דירה אחרת למגוריו - הוכחה בעדותו של התובע. כך גם לעניין דבריו באשר לכך שנאלץ ללון במשך לילות רבים וארוכים ברחובות העיר, כחסר-בית במלוא מובן המילה; ושעה שמדובר באדם בגילו של התובע, קרוב לגיל 80 שנים, מדובר בתיאור מכמיר לב במיוחד.

אכן, התובע הורחק מן הדירה באשמתו, בגין מעשיו שלו, ועל-פי צו שיפוטי שניתן כדין על רקע התנהגותו הפסולה בעבר. אך לסיבת הרחקתו מן הדירה, מוצדקת ונכונה ככל שתהא, אין ולא כלום עם העובדה כי לאחר הרחקתו נותר התובע ללא קורת גג לראשו, ובשלב מסויים אף תמו משאביו הכספיים לשם שכירת דירה, למעט קצבת זקנה, המממנת חלק מעלות שהותו בבית אבות שנמצא עבורו, ובו הוא גר בעל כורחו.

בנסיבות המקרה המתוארות, אין הדעת נוחה מכך שהתובע, אדם בא בימים, נאלץ לבלות לילות על גבי לילות בבתים מארחים ועל ספסלים ציבוריים ברחובות העיר, שעה שבבעלותו זכויות בדירת מגורים, ולא יוכל לחזור בו מהתחייבותו לתת אותן במתנה.

עמידה על קיום התחייבותו לתת את המתנה בנסיבות אלו מהווה נטל כבד מדי על כתפי התובע. על-כן, בהתאם להוראת סעיף 5(ג) לחוק המתנה, יש להתיר לתובע לחזור בו מהתחייבותו גם בשל הרעה ניכרת במצבו הכלכלי; קל וחומר בנסיבות בהן לא נטענה ולא הוכחה כל הסתמכות או שינוי מצב לרעה מצד הנתבע בעקבות ההתחייבות, כאמור לעיל.

תוצאת הדברים הינה, אם-כן, כי התובע רשאי לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה לנתבע, בהתאם לסעיף 5 לחוק המתנה, מכל אחד מהנימוקים שצויינו, לא-כל-שכן בשילובם גם יחד, ועל-כן דין התובענה להתקבל.

3. טענת בטלות הסכם המתנה לאור סעיף 8 לחוק הירושה
ב- תמ"ש (ב"ש) 19510-09 {ס.ל נ' י.ל. ואח', תק-מש 2012(4), 80 (2012)} הוגשה עתירת התובעת, אמו של הנתבע 1, להורות על ביטולו של הסכם מתנה {ייפוי-כוח ותצהיר העברה ללא תמורה}, שנחתם בינה לבין הנתבעים, לפיו העבירה להם התובעת את זכויותיה במשק חקלאי במושב.

התובעת היום בת 73 שנים, שלדבריה אינה יודעת קרוא וכתוב וידיעותיה בהוויות העולם מעטות, מבקשת לבטל את חתימתה על המסמכים בטענה כי הוטעתה לחשוב כי המסמכים טועמים את כוונתה, להעביר את הזכויות במשק על שם בנה בלבד ולא על שם אשתו וגם זאת רק לאחר אריכות ימיה. בהמשך טענה כוונתה היתה להעביר את הבית בלבד לנתבעים, ללא המשק, אותו רצתה להעביר לכל ילדיה גם יחד.

בדחותו את התביעה קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי נדחתה טענת התובעת כי ביקשה להסדיר העברת הזכויות במשק לבנה, רק לאחר פטירתה. שכן, אין תוקף משפטי לטענה זו. התובעת אינה חולקת על-כך שלא חתמה על מסמכי צוואה או על הסכם "בן ממשיך" וזאת על-אף שבמקור ביקשה לחתום על מסמכי צוואה ובפועל חתמה על ייפוי-כוח ותצהיר העברה ללא תמורה.

סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"8. עסקאות בירושה עתידה
(א)...
(ב). "מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

משלא נערכה הקניית המתנה לנתבעים במסגרת צוואה, הרי שלאור סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") לא ניתן לקבל הטענה כי יש לראות בהעברה כהעברה שתוכננה להתבצע רק לאחר הפטירה. כמו-כן, לא הוכח כי לכך התכוונה התובעת.

כן נדחתה הטענה כי לא ידעה על מה חתמה כיוון שאינה יודעת לקרוא ולכתוב.

הלכה פסוקה היא כי התובעת תהא מוחזקת כמי שהבינה את תוכך המסמך והסכימה לאמור בו, ובלבד שהיתה מודעת לנושא המסמך, או למהות העסקה במסגרתה נערך המסמך {ראה ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט 113 (1965); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2), 559 (1997)}.

אין מחלוקת במקרה דנן שהתובעת ידעה מהו נושא הפגישה עם עורך-הדין, ידעה כי מדובר בהעברת זכויות במשק לנתבע {זאת אף-על-פי גרסתה} וכאן המקום לציין כי בית-המשפט העדיף את גרסת הנתבע ביחס לכך שבמועד חתימת הצדדים על המסמכים, גם הוסכם ביניהם כי כל מהלך חייה של התובעת, תהא היא זכאית לקבל כספים שישולמו מהאגודה השיתופית לחברי האגודה כגון מכסות מים, מניות בתנובה וכיוצ"ב.

התובעת אינה יכולה לחלוק על-כך שבפועל חתמה מרצונה ובכוונה וידיעה מלאים על המסמכים והתובעת למעשה מבקשת את ביטול המתנה מחמת חרטה. אולם, אין מקום לכך. חוזה מתנה הוא חוזה שההתחייבות בו היא של צד אחד בלבד, ומבחינה זו הוא חוזה חד-צדדי, והצהרת הרצון המרכזית בו היא של המתחייב {ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ד, פרשנות החוזה, 46}. מעיון במסמכי המתנה עולה בברור כי "דבר-המתנה" הוא זכויותיה במשק המוענקים לשני הנתבעים.

אין חולק כי טרם הושלם רישום הזכויות במשק ע"ש הנתבעים. זכותה של התובעת במשק הינה זכות אישית של בר-רשות. הלכה פסוקה מחייבת היא כי כל עוד טרם נתקבלה הסכמת המינהל להעברת הזכויות עסקינן במתנה אשר טרם הושלמה הקנייתה. לפיכך במקרה דנן, מדובר בהתחייבות ליתן מתנה.
נותן מתנה רשאי לחזור מהתחייבות ליתן מתנה על-פי הוראות סעיפים 5(ב) ו-5(ג) לחוק המתנה. היינו, כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו. או, אם היתה החזרה מוצדקת בשל התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. לא נמצא כי עילות אלו מתקיימות במקרה דנן.

ב- תה"ס (נצ') 47590-04-13 {ש.נ. ת.ז. *** נ' א.נ.ב.מ. ת.ז. ***, תק-מש 2014(2), 271 (2014)} הוגשה תביעה לביטול הסכם מתנה וכן תביעה כספית לתשלום דמי שכירות/דמי שימוש ראויים.

אב ובתו ערכו הסכם מתנה להעברת זכויותיו של האב במשק חקלאי לידי הבת וציינו בהסכם כי הבת מחוייבת למלא אחר הוראות צוואת האב שנערכה בנפרד. הצוואה מטילה על הבת חובה לאפשר לבת הזוג של האב מגורים לצמיתות במשק ללא תשלום. ההסכם מדווח לרשויות המס ולרשות מקרקעי ישראל, הבת מתחילה לבנות בית על המקרקעין ואף נוטלת הלוואות משכנתא לשם כך וזמן קצר לאחר-מכן מתגלעת מחלוקת מרה בין האב לבתו.

הסכסוך אף גולש לאלימות מילולית והאב עותר לביטול הסכם המתנה ולחיוב בתו בתשלום דמי שכירות או דמי שימוש ראויים. טוענת הבת מנגד, כי המתנה הסתיימה וכי המשק שלה ושוב אין האב יכול לחזור בו.

בית-המשפט לענייני משפחה, קיבל את התביעה לביטול ההסכם בקבעו כי סעיף 8 לחוק הירושה, קובע שני מקרים חליפיים שבהתקיים אחד מהם הסכם או עסקה חסרי תוקף חוקי: המקרה הראשון הוא כאשר נעשה הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה עוד בחייו {סעיף 8(א) לחוק הירושה}. המקרה השני הוא מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מות הנותן {סעיף 8(ב) לחוק הירושה}.

הטעם הראשון ואולי החשוב מכל נוגע לתוצאות הקשות היכולות להתקבל מהחלת סעיף 8 לחוק הירושה על הסכמי מתנה מסוג זה {תוצאת בטלות}. ההלכה הפסוקה עמדה על-כך שהוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה לעיל מגבילה את חופש החוזים ומשכך קבעה, כי יש לפרשה על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה. קרי, מקום שהדבר אפשרי, על בתי-המשפט לפרש ההסכם באופן שיקויים ולא באופן שיביא לביטולו {ראו: בע"מ 8974/12 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.01.14); ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 757 (1975); תמ"ש (ת"א) 37302-02-10 א' נ' ג', פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.12)}.

הטעם השני {אשר נובע מהפרשנות המצמצמת לעיל}, נוגע לאופן ההתייחסות השיפוטי הראוי להסכמי מתנה. מכוח פרשנות מצמצמת זו, נקבע, כי מקום שניתן לעשות כן, יש להבחין בין הסכם הנוגע לעסקאות עתידיות בעזבון לבין הסכם הנוגע לעסקאות בירושה. בעוד הסכם הנוגע לעסקה בירושה בטל, הסכם הנוגע לעסקה עתידית בעזבון תקף {עניין יקותיאל נ' ברגמן לעיל, 762}.

במקרה דנן, נקבע כי אין מקום לפסול או לבטל הסכם המתנה בהיותו נוגד את סעיף 8 לחוק הירושה בין מטעמים של שינוי חזית אסורה ובין לגופה, מטעמים פרשניים לפיהם יש לראות בצוואה שאוזכרה בהסכם לכל היותר חיוב עתידי בעזבון התובע ולא בירושתו {לעניין סעיף 8(א) לחוק הירושה} ואילו את הסכם המתנה יש לראות כהסכם מתנה בחיים כאשר השלמת הרישום תיעשה במועד מאוחר יותר וייתכן אף לאחר הפטירה, ללא סתירה להוראת סעיף 8(ב) לחוק המתנה או כהסכם מתנה משלים צוואה.

הסכם המתנה סווג כהתחייבות ליתן מתנה. בהקשר זה צויין, בין היתר, כי כאשר מדובר במשקים חקלאיים, בדרך-כלל קובעת הפסיקה, כי יש לראות במינוי "בן ממשיך" או בהסכמי מתנה משום התחייבות לעסקה במקרקעין שאינה מושלמת עד אשר מוסדר הרישום בסוכנות וברשות מקרקעי ישראל.

הטעם לכך הוא שהגם שמדובר בזכות אובליגטורית, הרי שעבירותה מוגבלת מכוח חוזה החכירה/הרישיון החל על המשבצת {ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295, 314 (2002); בע"מ 1119/06 פלוני נ' פלוני ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.06); עמ"ש (מרכז) 2070-09-07 עליזה תייר נ' שמעון כחלון, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.08)}.

זאת ועוד, נקבע בעבר, כי מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות במקרקעין, לא יראו בו כנכס שהוקנה במתנה מוגמרת עד אשר תירשם הזכות על שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין.

לעומת-זאת מקום שבו "דבר-המתנה" הינו זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב"מסירת" הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר בלא שיידרש רישומה של הזכות על שמו של המקבל. מושא העסקה במקרקעין ייקבע על-פי כוונת הצדדים כאשר הזכות שיש בידי נותן המתנה במועד הנתינה אינה תוחמת, כשלעצמה, את מהותו של "דבר-המתנה" הניתן.

בחינה משפטית לפי חוק המתנה וחוק המקרקעין ובחינה עובדתית, בשים-לב לכללי פרשנות חוזי מתנה ולהבחנה שנהוג לעשות בין מגבלות על עבירות זכויות במשקים חקלאיים לבין אומד-דעת הצדדים לחוזה בקשרי משפחה מעלה, כי חרף לשון ההסכם, הצדדים עצמם ראו את הסכם המתנה "כהתחייבות לעסקה במקרקעין" כמשמעות דיבור זה בסעיף 5 לחוק המתנה וסעיף 7(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). כך גם על בית-המשפט לראות במערכת היחסים שביניהם.

נקבע כי אף אם היה נקבע כי מדובר בעסקה שהושלמה והסתיימה, ניתן להחיל במקרה דנן את דיני תום-הלב ודיני החוזים הכלליים ולראות בהתנהגות המחפירה של הבת כלפי האב משום "תנאי מפסיק מכללא".

לאור כל האמור לעיל, הן מבחינה משפטית, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה רעיונית, ראוי לקבוע, כי גם במתנה שהושלמה, קיים תנאי מפסיק מכללא בדמות חובת כיבוד אב ואם.

תוצאת הפרת התנאי עלולה להיות במקרים המתאימים ביטול המתנה כולה. כמובן שכל מקרה ומקרה ונסיבותיו הוא ואין לקבוע כלל אחד קשיח לכל קשת האפשרויות. לא דומה המקרה דנן למקרה שבו עשרות שנים לאחר המתנה מתקיימת התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה.

ככל שחלוף הזמן ממועד המתנה הוא קצר יותר, כך יש להגביר ההגנה השיפוטית על ציפיית נותן המתנה להתנהגות מכבדת של מקבל המתנה ויש להקל עימו מבחינה ראייתית. ולהיפך, ככל שחלוף הזמן ממועד המתנה הוא ארוך יותר ומוכחת הסתמכות רבה יותר מצידו של מקבל המתנה, כך לא כל התנהגות תיחשב להתנהגות מחפירה ואינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה הוא זה שצריך לזכות להגנה שיפוטית גדולה יותר {בין השאר בדמות הכבדה ראייתית על נותן המתנה מחד גיסא והכבדה בסיווג התנהגויות "כמחפירות", מאידך גיסא}.

לפיכך קבע בית-המשפט כי האב רשאי לבטל את הסכם המתנה וכי הסכם המתנה בין האב לבין הבת בטל ומבוטל.

4. האם מדובר בחוזה מתנה על-תנאי או שמא בחוזה מתנה ובצידה חיוב?
ב- תמ"ש (טב') 18518-11-11 {XXXXXX נ' XXXXXX, תק-מש 2013(1), 51 (2013)} הוגשה תביעה לפסק-דין הצהרתי לבטלות חוזה מתנה שנערך בשנת 1993, בדבר העברת זכויות במשק מהתובעים לנתבעים; בגדרי תביעה זו עלתה שאלת טיב החוזה, אם מדובר בחוזה מתנה על-תנאי או שמא בחוזה מתנה שבצידו חיוב.

לטענת התובעים, מטרתו האחת והיחידה של ההסכם הינה הבטחת עתידם של התובעים כי לעת זקנה הנתבעים יתגוררו בצמוד אליהם וידאגו להם מכל בחינה רגשית וכלכלית. מאחר ולטענתם, הנתבעים היפרו התחייבויותיהם על-פי ההסכם, התקיים לשיטתם תנאי מפסיק וההסכם חדל מלהתקיים.

לטענת הנתבעים, הם קיימו ומקיימים כל החיובים המוטלים עליהם בהסכם; ומכל מקום, אין מדובר בהסכם מותנה, אלא בהסכם מתנה ללא תמורה שנגמר ברישום, ושבצידו חיובים שונים כלפי התובעים, אשר אין בקיומם ו/או באי-קיומם כדי להשפיע על עצם קיומה של המתנה.

בדחותו את התביעה קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי אין מחלוקת שמדובר בעסקת מתנה מוגמרת. אין עוררין כי הזכויות שהיו לתובעים במשק אינן זכויות קנייניות כי אם זכויות בר-רשות שהינן זכויות אובליגטוריות, ויש לבחון את העברת המתנה לפי דיני המיטלטלין ולא לפי דיני המקרקעין.

דרכי העברת הזכויות במתנה מובאות בסעיף 6 לחוק המתנה הקובע כי "הבעלות בדבר-המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל - בהודעת הנותן למקבל על המתנה; והכל כשאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון".

ביום חתימת ההסכם הראשון מ- 1993, התובעים העבירו את כל זכויותיהם במשק לנתבעים, ובכך הם העבירו את כל מה שיש להם במשק ולא נשאר בידיהם מאומה ובכך השלימו את המתנה.

מה גם שאין מחלוקת כי העברת רישום הזכויות משם התובעים לשם הנתבעים במינהל מקרקעי ישראל בוצעה בשנת 1998 ובכך אין כל ספק שעסקת המתנה הושלמה והשתכללה למתנה מוגמרת. ואין המתנה בת ביטול על-פי חוק המתנה.

סעיף 4 לחוק מכיר באפשרות מתנה על-תנאי או מתנה בחיוב. באשר לחוזה מתנה על-תנאי, אין חוק המתנה קובע את דיניו של אותו תנאי. בעניין זה נפסק כי יחולו הוראות חוק החוזים, המבחינים בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק, והקובעים, כי "חוזה שיכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי או שיחדל בהתקיים תנאי.

כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מתלה, אין לחוזה המתנה תוצאות משפטיות, כל עוד לא נתקיים התנאי. כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מפסיק, חוזה המתנה תופס לכל דבר ועניין, אך עם התרחשות התנאי, חדל החוזה מלהתקיים. היינו, אין חוזה המתנה מופר, ואינה נולדת זכות הביטול. בהתקיים התנאי המפסיק, החוזה חדל מלהתקיים {ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4), 57 (1982)}.

באשר לחוזה מתנה בחיוב הצדדים עשו ביניהם חוזה מתנה. עם-זאת, נטל על עצמו מקבל המתנה חיוב כלפי הנותן; לפי סעיף 4 לחוק המתנה, מתנה יכול שתחייב את המקבל לעשות מעשה בדבר המתנה או להימנע מעשותו.

ב- ע"א 495/80 {"עניין ברקוביץ"}, נקבע באשר למתנה בחיוב" "על-פי אפשרות זו, החוזה שבין הצדדים אינו חוזה הדדי, אלא חוזה חד-צדדי, שבו המשיבה נותנת מתנה למקבלה. בצד זאת נוטל על עצמו המקבל חיוב כלפי הנותן. חיוב זה אינו מהווה תמורה למתנה, ועל-כן עניין לנו בחוזה מתנה. חיוב זה אינו סינאלגמאטי, והוא "משאיר לעסקה את אופיה העיקרי כמתנה".

כמו-כן נקבע בפרשת ברקוביץ כי אם מקבל המתנה מפר את החיוב המוטל עליו, הריהו מפר חיוב חוזי, ובידי נותן המתנה התרופות הרגילות, הקיימות בגין הפרת חיוב, כלומר, אכיפה, ביטול ופיצויים, התרופות האמורות עניינן החיוב ולא עצם חוזה המתנה.

עוד נקבע כי נותן המתנה אינו רשאי לבטלה, רק משום שהחיוב הצמוד לה הופר. הטעם לכך הוא, שהחיוב הצמוד לעסקה, על-פי עצם מהותו, הוא חיוב העומד ברשות עצמו, שאינו קשור בקשר הדדי, סינאלגמאטי עם עסקת המתנה עצמה. זו האחרונה הושלמה, ובה לא נפל כל פגם, ולא התבצעה כל הפרה.
מעשה ההפרה הוא בחיוב, ובגין זאת ניתן לדרוש, בתנאים מסויימים, את ביטולו של החיוב אך לא את ביטולה של עסקת המתנה עצמה. נותן המתנה רשאי לבטל את חוזה המתנה עצמו אם נפל פגם בכריתת חוזה המתנה, ובעניין זה יחולו הוראות חוק החוזים {לעניין זה ראה גם ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2), 154 (1990); ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5), 257 (1996)}.

במקרה דנן, בחינת מכלול הוראות חוזה המתנה עצמו, תוך בחינת כוונת הצדדים, אומד-דעתם והתכלית העומדים מאחורי עסקת המתנה, התנהלות הצדדים עובר ואחרי החוזה, מחייבת המסקנה כי מדובר בחוזה מתנה שבצידו חיוב, ולא מתנה על-תנאי.

תנאי מפסיק מפאת חשיבותו והשפעתו על קיום החוזה, מקומו הטבעי הוא בחוזה עצמו ומשאין הוא מצוי מפורשות בחוזה, דרוש הסבר משכנע וראיות כי הוסכם בין הצדדים כי התניה הינה תנאי מפסיק. הסבר משכנע וראיות כאמור, לא הובאו במקרה דנן.

בית-המשפט שוכנע כי העברת הזכויות במשק, באה מצד התובעים, אחרי כ- 20 שנה של חיים ועבודה ביחד, ולא פרי של החלטה חפוזה, בלתי-שקולה, במטרה להטיב ולגמול לבנם ואשתו על השקעתם במשק ומתוך רצון לעזור להם. אך בצד זה הנתבעים קיבלו על עצמם התחייבות לדאוג להוצאות שונות של התובעים בגין מגוריהם ומחייתם.

כאשר הצדדים לא תמיד הקפידו על קיום כל הוראות החיובים הכספיים ככתבם וכלשונם והתובע לא דרש תשלום כל הוצאות הכספיות בהתאם לחוזה אך היתה ביניהם מעין הבנה והסכמה על מנגנון לתשלום הוצאות לפיה, בעת שהתובע דרש כסף מהנתבע, האחרון שילם לו, והדבר טבעי נוכח היחסים המשפחתיים ביניהם.

בנוסף, אין אף בחוזה עצמו התייחסות למנגנון החוזה במקרה של הפרת התניות או חלק מהם.

חוזה המתנה נערך בתוך יחסים תקינים וקרובים בין התובעים לבין הנתבע שנמשכו כ- 20 שנה עד להסכם, ונמשכו גם אחריו. ודוק, טיבם של מתנות שהן ניתנות במסגרת יחסים קרובה בין המעניק למקבל. משכך סביר להניח כי אם המעניק {התובעים}, היה צופה מצב של התדרדרות ביחסים, היה דואג להוסיף מנגנון ברור כלשהו, שהיה מבטיח את זכויותיו, בין על-ידי תנאי ובין בדרך אחרת. עתה ומשהתערערו יחסי התובעים עם הנתבע, אין לגלגל אחורה כל שנעשה ולהפוך את המתנה לבטלה. יתירה-מזו, שיקולי צדק והגינות תומכים אף הם במסקנה זו.

אם לא היתה כוונה הדדית מובנת בין הצדדים בדבר סופיות המתנה ללא תנאי בעת חתימת ההסכם, סביר להניח שהנתבעים לא היו סומכים על עסקה זו ופועלים על פיה תוך ויתור על תוכניות אחרות שהיו להם באותה עת; הנתבעים סמכו על ההסכם ופעלו על פיו, הנתבע יחד עם אשתו אשר היתה אמונה על חיי המשפחה והילדים, השקיע את חייו, כספיו ומשאביו במשק ופיתוחו. המשק היווה מקור פרנסה יחיד עבור הנתבעים ובמקביל הם נשאו בהוצאות מחייה וכלכלה של התובעים במשך שנים.

התנהגות התובעים מאז חתימת ההסכם, במהלכה, לא העלו כל טענה להפרת ההסכם ולא נקטו בכל הליך לקבלת זכויותיהם הנטענות על-פי ההסכם, עומדת לחובתם, ומחזקת את המסקנה כי עסקת המתנה הושלמה ונגמרה ללא זיקה לשאר ההוראות בהסכם; התנהגות זו ולדיוק שתיקתם, מתיישבת עם גרסת הנתבע שהצהיר, כי אביו מעולם לא אמר לו שהוא מפר את ההסכם או לא נוהג כשורה, מעולם לא בא אליו בטענות בקשר להסכם או המשק, כאשר רק טענות בעניין הפרת ההסכם הינם פרי המצאה מן הזמן האחרון עובר להגשת התביעה.

התנהלות התובעים והגשת תביעה לביטול הסכם המתנה, נגועה אף בחוסר תום-לב והדברים מקבלים משנה-תוקף נוכח התחושה המקוננת בי כי התביעה לביטול הסכם המתנה הוגשה משיקולים זרים.

לאור המסקנה כי מדובר במתנה שבצידה חיוב, אין מקום לבטל את חוזה המתנה וזאת גם בהנחה שהנתבעים הפרו את החיובים שבצד חוזה המתנה. כאמור, משעסקת המתנה כאן הושלמה ולא נפל בה כל פגם או הפרה, עסקת המתנה עומדת על מכונה. החיוב לא היה משום תנאי אשר צריך לקיים לשם השתכללות עסקת המתנה. זו הסתיימה מעיקרה.

מעשה ההפרה הנטען הוא בחיוב, ובגין זאת ניתן לדרוש, בתנאים מסויימים, את ביטולו של החיוב, אכיפתו פיצויים אך לא את ביטולה של עסקת המתנה עצמה. משהתובעים לא עתרו במסגרת התביעה כאן לסעד נפרד בגין הפרת החיובים הנטענים, אלא אך לסעד הצהרתי לביטול ההסכם בדבר עסקת המתנה, אין מקום להידרש ולהכריע במחלוקת בין הצדדים לעניין הפרת החיובים, והאם מוטל על הנתבעים לשלם את הוצאות שבמחלוקת. יחד-עם-זאת, בית-המשפט רואה לנכון לתת מיוזמתו היתר פיצול סעדים לתובעים להגיש תביעה בגין החיוב הנלווה לחוזה המתנה.

כן דחה בית-המשפט המ"ש את תביעתם של התובעים לעניין ביטול ההסכם השני. גרסת התובעים בדבר פגמים בכריתת ההסכם לא הוכחה ולא הוכחה כל עילה לביטולו בהתאם לכללי החוזים.

התוצאה כי מדובר בהסכם מתנה שבצידה חיובו ועל-כן התביעה לביטול הסכם המתנה נדחית, מייתרת הצורך בדיון בשאלת ההתיישנות. יחד-עם-זאת ומבלי לפגוע בתוצאה הנ"ל, הרי בהנחה שמדובר בחוזה מתנה עם תנאי מפסיק כטענת התובעים הרי דין התביעה לביטול הסכם המתנה עקב התקיימותו של תנאי מפסיק להידחות מחמת התיישנות.

ב- תמ"ש (ראשל"צ) 33843/06 {ג' מ' נ' ג' ק', תק-מש 2011(1), 775 (2011)} התבקש בית-המשפט להצהיר על בטלותו של הסכם מתנה מיום 12.08.07, במסגרתו העביר התובע לנתבעת, את זכויותיו בדירת המגורים המשותפת ללא תמורה.

בית-המשפט התבקש להצהיר כי הזכויות בדירה תקבענה על-פי האמור בהסכם הגירושין שאושר ביום 11.12.06. בנוסף, התבקש סעד אופרטיבי של צו עשה. יצויין כי עסקת המתנה הסתיימה ברישום ביום 11.11.07. תביעת התובע לביטול המתנה הוגשה 9 ימים לאחר ביצוע ההעברה.

לטענת התובע, הוא לא פעל לרכישת חלקו בדירה על-פי הסכם הגירושין כיוון שהאמין לנתבעת שהיא תחזור לחיות עימו בשלום-בית. בהמשך הוא חתם על הסכם המתנה, על-אף קיומו של הסכם מכר לפיו הנתבעת תרכוש את חלקו בדירה תמורת 46,000$, על-מנת לזרז את השבת הנתבעת לחיות עימו בשלום-בית, אלא שזמן קצר לאחר החתימה על הסכם המתנה, הנתבעת זימנה אותו לצורך מתן גט בבית-הדין הרבני.
לטענתו, בעקבות התנהלות חסרת תום-לב זו, של הנתבעת, הוא הודיע לנתבעת על ביטול המתנה. אולם, הנתבעת חרף הודעת הביטול, פעלה לרישום הזכויות לפי הסכם המתנה מאחורי גבו. התובע מבקש לבטל את הסכם המתנה מכוח הוראות סעיף 5 לחוק המתנה - התנהגות מחפירה של הנתבעת, סעיפים 12 ו-18 לחוק החוזים - הטעיה ועושק וחוק יחסי ממון לפיו כל שינוי בהסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק-דין טעון אישור של בית-משפט ומשלא ניתן אישור בית-המשפט להסכם המתנה, שהוראותיו שונות מהוראותיו של ההסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, המדובר בהסכם בטל.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה וקבע, כי סעיף 5(ג) לחוק המתנה רלוונטי למצבים של התחייבות ליתן מתנה. על-פי הוראות סעיף 7 עסקה במקרקעין טעונה רישום, וכל עוד לא בוצע הרישום - רואים את העסקה כהתחייבות לעשות עסקה.

הוראת סעיף 7 לחוק המקרקעין מכפיפה את הסכם המתנה לתנאים ייחודיים לפיהם בהיעדר רישום של העסקה, היא הופכת מעסקה ריאלית לעסקה אובליגטורית {לעניין זה ראו ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2), 106 (2003)}.

במקרה דנן, עסקינן במתנה במקרקעין, לכן כל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, מדובר בזכויות אובליגטריות בלבד. קרי בהתחייבות ליתן מתנה.

במקרה דנן, אמנם מבחינת בדיקת תאריך הרישום של עסקת המתנה, ניתן לומר שמדובר בעסקת מתנה שהסתיימה ברישום. אולם, בפועל, בהסתמך על גרסתו של עורך-דין צ' הודיע התובע על חזרתו מהסכם המתנה ביום 01.11.07, בטרם הרישום בלשכת רישום המקרקעין. אולם, הנתבעת המשיכה לפעול מאחורי גבו של התובע, להשלמת הרישום על שמה, על-פי תצהיר המתנה.

מתקבלת גרסת התובע לפיה האמין לנתבעת שהיא תחזור לחיות עימו בשלום-בית באם יעניק לה את חלקו בדירה. לפיכך, מדובר בהתחייבות ליתן מתנה שבוטלה בטרם הסתיימה ההענקה ברישום, עקב התנהלות לא ראויה של הנתבעת. משכך, בטלה ההעברה במתנה של חלקו של התובע בדירה על שם הנתבעת.

למען שלמות התמונה והזהירות בחן בית-המשפט את המצב המשפטי על-פי חוק המתנה גם ביחס לטענת הנתבעת לפיה המדובר במתנה שהענקתה הושלמה. עם השלמתה של נתינת המתנה מתאפשר ביטולה על-פי דיני החוזים הכללים בלבד. וכפי שנקבע ב- ע"א 343/87 {פרי נ' פרי, פ"ד מד(2), 154 (1990)}:

"על חוזה המתנה חלות שתי מערכות של הוראות חוק, ראשית, זו המיוחדת שנכללה בחוק המתנה, התשכ"ה-1968, ושנית, בהיעדר הסדר ספציפי בחוק הנ"ל, ההוראות הכלליות של דיני החוזים, החלות על כל החוזים לסוגיהם, אלא אם-כן נקבע הסדר מיוחד לסוג מסויים של חוזים."

בנסיבות אלו, יש לשזור את הוראת חוק המתנה וחוק החוזים כדי לבחון את גרסאות הצדדים לתביעה.

על-פי ההלכה הפסוקה, כאשר מדובר בעסקת מתנה, ניתן משקל מוגבר לרצונו של נותן המתנה {ע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוח בקשי כתון ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.08.07)}.

מאחר שמדובר בעסקה חד-צדדית, על מקבל המתנה לעמוד "על ציפיתיו הסובייקטיביות של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית" {לעניין זה ראה ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2), 582 (1998)}.

במקרה הנוכחי לא נטען אמנם במפורש שהמתנה כללה תנאי מתלה. אולם, ניתן ללמוד מנסיבותיו של המקרה שזוהי הטענה המרכזית של התובע. דהיינו: לטענת התובע, הוויתור על זכויותיו בדירה היה מותנה בחידוש היחסים בינו לבין הנתבעת וחזרה לשלום-בית.

בית-המשפט מקבל טענה זו על-אף שהתנאי לא נרשם כמקובל. העובדה שהמתנה כללה תנאי מתלה, עולה ממכלול העדויות, מהחומר שבתיק בית-המשפט ומהבנה הגיונית של מצב הדברים, נכון לתקופה שבה נחתם הסכם הגירושין. מהתנהלות הנתבעת עולה שהתנאי לא התקיים ולפיכך, פגה ההסכמה להעביר את זכויות התובע במתנה לנתבעת וההעברה של זכויות התובע לנתבעת ללא תמורה, בטלה.

טעות, כמובנה בסעיף 14 לחוק החוזים, פירושה מחשבה או אמונה של צד לחוזה אשר אינה תואמת את המציאות העובדתית, דהיינו: פער הנוצר בין המצב העובדתי או המשפטי, כפי שמדמה אותו המתקשר, לבין המצב לאשורו.

הטעות מתייחסת למצב הקיים בהווה או בעבר, היינו: למצב העניינים הקיים בעת עריכת החוזה. אמונה לגבי העתיד אינה בגדר טעות חוזית אלא בגדר תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה. הערכה מוטעית של אירועים שיתרחשו או נסיבות שיתקיימו לאחר עריכת החוזה אינה בגדר טעות חוזית, ואינה חוסה במסגרת סעיף 14 שלעיל {ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (דין הוצאה לאור בע"מ, תשס"ה-2005), 279-276}.

התובע ציין כי חתם על ההסכם מתוך ציפיה ואמונה לשוב ולחיות עם הנתבעת. מדברים אלה ניתן ללמוד, כי ה"טעות" לה טוען התובע, הינה כי חתם על ההסכם מתוך ציפיה להמשיך את חייו המשותפים עם הנתבעת, ולא סבר, כי הדברים יגיעו לכדי פירוד. דא עקא, כאמור לעיל, ציפיה ותקווה שנתבדו ונכזבו אין בה כדי להוות טעות חוזית כמשמעותה בסעיף 14 שלעיל ולפיכך לא ניתן לפסול חוזה המתנה מכוח עילה זו.

הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, פירושה טעות של צד לחוזה אשר נגרמה עקב מעשהו או מחדלו של הצד השני. ההטעיה יכולה לבוא בצורת מעשה {הצהרה טרום חוזית כוזבת המבוטאת בכתב או בעל-פה} או בצורת מחדל {אי-גילוי עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן}.

ההטעיה לה טוען התובע מתבססת על הבטחת הנתבעת כי תשוב לחיות עמו. מכוח היחסים המיוחדים הקיימים בין בני זוג, נראה כי זו ציפיה לגיטימית שהנתבעת תגלה את דעתה בדבר כוונתה שלא לשוב לשלום-בית, בטרם הענקת המתנה. אי-גילוי זה יש בו כדי להוות הטעיה יש בכך כדי לפסול את חוזה המתנה.
התנאים המצטברים לצורך הוכחת עילת העושק שבסעיף 18 לחוק החוזים הם:

א. מצב מצוקה של התובע, העשוק;

ב. התנהגות העושק, הנתבעת - ניצול תוך ידיעה על מצב המצוקה;

ג. תנאי חוזה גרועים מן המקובל. ככל שהתנאי האחרון קיצוני יותר, עוצמת התנאים הראשונים יכול ותהיה פחותה יותר.

כיוון שהסכם מתנה הינו דוגמה קלאסית לתנאי הסכם בלתי-סבירים שכן אין כל חוזה כה חד-צדדי כמו הסכם מתנה - הוכחת עילת עושק בהתקיים חוזה מתנה, תהיה קלה יותר להוכחה.

במקרה דנן, מאחר שגם על דעת הנתבעת מדובר בהסכם שתנאיו גרועים במידה בלתי-סבירה מהמקובל {ויתור על הסך של 46,000$ וכן ויתור על המיטלטלין שהיה אמור לקבל על-פי הסכם המכר} ולנוכח מצבו הנפשי של התובע לפני מועד החתימה על ההסכם, ניתן לבטל את הסכם המתנה תוך מתן משקל מופחת לקיומם של 2 התנאים המוקדמים, שלא התקיימו באופן מדוייק.

חוק החוזים מעגן את חובת תום-הלב הן בעת ניהול המשא-ומתן, והן במועד קיום החוזה. במקרה דנן ניתן לומר שהתנהלות הנתבעת הן במועד המקדים לתצהיר המתנה והן לאחריו נגועה בחוסר תום-לב, ולפיכך, גם מטעם זה ניתן לבטל את ההענקה במתנה.

על-אף האמור, לא ניתן להיעתר לבקשה לסעד הצהרתי מבחינת טיב הסעד המבוקש, היינו להשיב את הוראות הסכם הגירושין על כנן, אם כי ניתן להיעתר לתביעה מבחינה מהותית. שכן, התובע הפסיד את זכותו לרכוש את חלקה של הנתבעת בדירה, על-פי הסכם הגירושין, ואף ויתר על זכות זו בעת שנעשה הסכם המכר במסגרתו הסכים להעביר את זכויותיו לנתבעת כנגד קבלת הסך של 46,000$.

המדובר בהסכם שהיה מקובל על שני הצדדים; זאת ועוד, משנפרעה המשכנתא במלואה על-ידי הנתבעת שונה מצב הזכויות ביחס לדירה כך שהתובע יכול להיחשב בעלים אך ורק של הזכויות הלא משועבדות שהיו לו; בפועל, ניתן לראות בעתירה להצהיר על תקפות הסכם הגירושין כבקשה להכריז על בטלות הסכם המתנה.

לאור האמור קבע בית-המשפט כי הסכם המתנה בטל וכי על הנתבעת לשלם לתובע את הסכום המוסכם בהסכם המכר.