botox

פרק י"ג: הסכם פשרה

ב- תמ"ש (ראשל"צ) 34300/09 {ד.י. נ' ז.י., תק-מש 2012(2), 149 (2012)} הוגשה תביעה למתן סעד הצהרתי אשר יקבע כי "הסכם הפשרה" שנכרת בין התובעת לנתבעת בשנת 1997 אינו תקף ועל-כן, דינו להתבטל. בהתאם להסכם, הנתבעת זכאית ל- 1/4 מהזכויות בדירת התובעת כשהתנאי היה שהנתבעת תוכל להמשיך להתגורר בדירה כל עוד תחפוץ בכך ושתסייע לתובעת "כנהוג בין אם לבת בעדה הבוכרית".

ההסכם נכרת בעקבות התנגדות שהגישה הנתבעת בשנת 1996, לצוואת אביה. עיקרי ההסכמות הוכתבו לבית-המשפט אולם הצדדים לא ביקשו לתת תוקף של החלטה {ו/או פסק-דין} להסכם.

בעקבות ההסכם, נרשמה בצו בית-משפט הערת אזהרה ביחס לזכאותה של הנתבעת ל- 25% מהזכויות בדירה על-פי ההסכם. לטענת התובעת, אין מדובר בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין אלא בהסכם מתנה על-תנאי כמשמעותה בסעיף 4 לחוק המתנה.

הנתבעת איננה מקיימת את התנאי השני שעניינו בעזרה לתובעת. לחילופין התנהגותה כלפי התובעת היא התנהגות מחפירה כמשמעותה בסעיף 5 לחוק המתנה. לחילופי חילופין מאחר ורשומה על שמה הערת אזהרה בלבד הרי שמדובר בהתחייבות למתן מתנה ממנה רשאית התובעת לחזור בשל התנהגות הנתבעת.
לפיכך, מבוקש מתן סעד הצהרתי הקובע כי כל הזכויות בדירה הן של התובעת, שהמתנה מבוטלת וכן לבטל את הערת האזהרה.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה וקבע כי הסכם פשרה בין השתיים נחתם בשנת 1997 במטרה לסיים הליך התנגדות לצוואת האב/הבעל המנוח, שהגישה הנתבעת לבית-המשפט המחוזי. בעקבות ההסכמות שהוכתבו לבית-המשפט הנתבעת ויתרה על המשך ניהול התביעה, התביעה נמחקה וצוואת המנוח קויימה, מכאן שביטול ההסכם משמעותו שינוי מצבה של הנתבעת לרעה שכן בעקבותיו ויתרה הנתבעת על הוכחת טענותיה.

על הסכם הפשרה חתמו הצדדים ולהדגשת רצינותו חתם על ההסכם בן משפחה שהיה עד לחתימות. ההסכמות נרשמו בפרוטוקול ואין ספק שגם אם לא ניתן להסכם תוקף של פסק-דין/החלטה, ההסכם מחייב את הצדדים.

בעקבות הסכם הפשרה יצא צו מתחת ידו של בית-המשפט המחוזי מתוקפו נרשמה הערת האזהרה ביחס לזכאותה של הנתבעת ל- 25% מהזכויות בדירה. מכאן שאין מדובר בהתחייבות ליתן מתנה כפי שטוענת התובעת אלא במתנה.

טענת התובעת כי הנתבעת לא קיימה את התנאי בהסכם לפיו היה עליה לעזור לאמה התובעת כנהוג בעדה הבוכרית וכי מדובר בתנאי מפסיק - נדחתה. סעיף זה כלל לא מופיע בהסכמות שהוכתבו לבית-המשפט המחוזי.

ומכל מקום, ספק אם מדובר בתנאי מפסיק שכן אין כל פירוט בהסכם מה טיבה של אותה עזרה מה נדרש מהנתבעת לבצע כדי לקיים אותה, אלא צויין הגד כללי: "כנהוג בעדה הבוכרית".

בנוסף, בית-המשפט אף אינו סבור שהתנהגות הנתבעת כלפי אמה מזכה בביטול ההסכם. שכן, בית-המשפט התרשם מעדותה של התובעת, שהתובעת עצמה, כלל איננה מעוניינת בקשר עם הנתבעת, בין היתר כיוון ושהנתבעת חולה בדלקת כבד נגיפית.

לאור האמור לעיל, מטרת התובעת להשתחרר מההסכם בתואנת שווא של חוסר קיום תנאי בהסכם כשבפועל היא מתכחשת להסכם וכלל איננה מעוניינת בקשר עם הנתבעת.

ב- תמ"ש (פ"ת) 31293-11-11 {מ. ב. נ' נ. ס., תק-מש 2013(1), 307 (2013)} עתר התובע לביטול הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים ביום 27.07.11 ואשר קיבל תוקף של פסק-דין על-ידי בית-המשפט ביום 01.08.11. התובע טוען כי חתם על ההסכם מתוך טעות והטעיה שהוטעה על-ידי בא-כוחו ומבלי להבין את תכנו של ההסכם עליו הוחתם בחופזה ובחשכת לילה ברכבו של בא-כוחו.

התובע והנתבעים, הם 7 אחים, שחתמו על הסכם פשרה ביחס לנכס של הוריהם המנוחים, שהורש לתובע ואחיו הנתבע 6 בחלקים שווים, וזאת לאור התנגדות האחים כולם {מלבד התובע} לקיום צו הצוואה. הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין, הורה על חלוקת הנכס בין התובע {1/4}, הנתבע 6 {1/7}, והנתבעת 1 {יתרת הזכויות בנכס}.

לטענת התובע, הוא חתם על הסכם הפשרה מתוך טעות והטעיה ומבלי שהבין את תכנו. לטענתו, הוא מעולם לא הסכים לוותר על חלקו, שניתן לו במסגרת הצוואה - חצי מהזכויות בנכס - ומעולם לא הסכים לנהל משא-ומתן על חלקו. עוד טען התובע כי בא-כוחו הורה לו לחתום על המסמכים, עת ישבו ברכב בחניון חשוך, וזאת מבלי שהוסברה לו מהות המסמכים או תוכנם. לפיכך, התובע טען כי יש לבטל את הסכם הפשרה בשל העובדה שההסכם נכפה עליו, ולחילופין בשל העובדה שהוא נעשק, לאור תנאיו המקפחים של ההסכם.

לטענת הנתבעים, לא נפל כל פגם בהסכם הפשרה שיביא לביטולו. לטענתם, בין הצדדים נוהל משא-ומתן ארוך ועיקש, כאשר בין הצדדים הועברו טיוטות רבות קודם לחתימתו. עוד טענו כי התובע נכח בדיוני בית-המשפט והיה מודע לקיומו של המשא-ומתן ולתכנו. לבסוף, טענו כי טענות התובע מופנות כלפי בא כוחו, ועל-כן אין מקום לטענות הכפיה והעושק, שכן המעשים הנטענים לא נעשו על ידם או על-ידי מי מטעמם.

בא-כוחו של התובע, שלא היה צד לתביעה, העיד כי הסכם הפשרה עליו חתם התובע נחתם בביתו של התובע בשעות הבוקר, לאחר מפגשים נוספים קודמים בינו לבין התובע בהם פרש לפני התובע את כלל הראיות בתיק והצביע על הבעייתיות המשפטית בבקשתו צו קיום צוואה. בנוסף, עורך-הדין הדגיש התובע היה מעורה בכל שלבי המשא-ומתן שנוהל עם אחיו, הבין את תוכן הפשרה וחתם עליה מתוך רצונו החופשי.

על-פי ההלכה הפסוקה, בית-המשפט לא יבטל בנקל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, וזאת גם אם נמצאו לכאורה פגמים בכריתתו, שאז הביטול ייעשה רק באם בית-המשפט השתכנע בקיומם של טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול.

במקרה דנן, בית-המשפט מצא את עדותו של עורך-הדין אמינה ומהימנה, בעוד שגרסת התובע נדחתה כלא מתיישבת עם הגיונם של הדברים.

הצדדים ניהלו משא-ומתן ארוך ועיקש, כאשר התובע היה מודע לקיומו של המשא-ומתן. בנוסף, עדות התובע לפיה הוא חתם על מסמכים משפטיים מבלי לקוראם ולהבינם, אינה מתיישבת עם עדותו בדבר היותו אדם המבין בענייני מקרקעין.

נפסק לא אחת כי חזקה על החותם על מסמך בכתב כי הבין את תכנו של המסמך עליו חתם וכי היה מודע למשמעותה ולתוצאות חתימתו, וזאת גם כאשר החתימה על המסמך נעשית מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליט או יועץ אחר המהימן על החותם {ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2), 113, 117 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3), 591, 594 (2000)}.

עוד נקבע כי הנטל להוכחת טענה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלה טענה זו נדרש לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" {ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2), 559 (2000)}.

במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי התובע לא הציג את הראיות הנדרשות, ועל-כן המסקנה היא כי התובע מנסה מסיבותיו שלו לחזור בו מההסכמות אליהן הגיע ביודעין ומתוך רצונו החופשי.

סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מאפשר ביטולו של הסכם שנכרת מחמת הכפיה, ובלשונו:

"מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה."
במקרה דנן, נקבע כי טענות התובע לא הופנו כנגד מי מאחיו {הנתבעים}, וזאת מאחר וטענותיו הופנו כלפי בא-כוחו.

נקבע כי על הטוען לכפיה להוכיח, בנוסף לעצם מעשה הכפיה והיותו פרי מעשיו של הנתבע או מי מטעמו, אף את הקשר הסיבתי בין המעשה לבין כריתת ההסכם.

לעניין זה יפים דבריו של המלומד א' גריידי בספרו:

"כלל נוסף נקבע בפסיקה, כי כדי שהאיום יפגע בתוקף ההתקשרות ותקום עילת הכפיה, על האיום להוות סיבה יעילה ובעלת משקל להתקשרות. דהיינו, האיום צריך להשפיע ישירות על ההתקשרות, כדי שיהיה מקום לומר, שההתקשרות באה בשל האיום..."
(א' גריידי הסכם ממון וגירושין - אישור וביטול (הוצאת המחבר, 2007), 242; וכן ראה ה"פ 310/91 שחם נ' מנס דינים-מחוזי, כו (5), 554 (16.03.09); ותמ"ש (ת"א) 78119/98 ג.ח נ' י.ח ואח', פורסם באתר lawdata (20.03.06))

במקרה דנן, לא רק שטענות התובע לא הופנו כלפי הנתבעים, אלא שגם לא הוכח כל אלמנט של כפיה או איום בו עורך-הדין נקט כלפי התובע.

צויין כי גם במסגרת טענת העושק, המחוקק שלל העלאת טענה זו כנגד מי שאינו הצד השני למתקשר בחוזה ו/או מי מטעמו. כך, סעיף 18 לחוק החוזים מאפשר ביטולו של הסכם אם זה נכרת מחמת עושק, וזאת לאחר שהטוען לקיומו של עושק הוכיח 3 יסודות מצטברים: מצבו הירוד של העשוק {מחמת מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון}; קשר סיבתי בין התנהגות העושק להתקשרות העשוק בהסכם; והיותו של ההסכם בלתי-סביר וחורג מהמקובל {ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1), 762 (1981); ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1), 119 (1998); ד' פרידמן ו- נ' כהן חוזים, כרך ב' (תשנ"ג), 986-976)}.

במקרה דנן, התובע לא הוכיח אף אחד מיסודות טענת העושק: לא הובאה כל ראיה למצב ירוד של "העשוק", מבחינה נפשית או אחרת, קודם לעריכת ההסכם. כמו-כן, לא הוכח כי מדובר בהסכם פשרה שקיפח את התובע {אם התנגדות אחיו היתה מתקבלת - היה מקבל רק 1/7 מהנכס בעוד שעל-פי ההסכם הוא קיבל 1/4 מהנכס}.

לאור האמור דחה בית-המשפט את התביעה.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 6771-07 {י.ג. נ' ר.ג., תק-מש 2013(4), 652 (2013)} הוגשה תביעה לביטול הסכם גירושין ותביעה כספית. הצדדים נישאו ב- 1989 ולהם 3 בנות. בשנת 2005 נפרדו הצדדים בפועל, ובשנת 2007, לאחר הליך גישור, ובסמוך למועד הגירושין, נחתם הסכם גירושין שקיבל תוקף פסק-דין.

בהסכם נקבע בין היתר, כי התובעת תקבל 15% מחלקו של הנתבע בחברת ס'. לטענת התובעת, היא חתמה על הסכם גירושין הכולל ויתורים רבים מצידה ובראשם ויתורה על החלק המגיע לה על-פי חוק בחברת ס', נוכח תשתית עובדתית שגויה של יחסי אמון בין הצדדים, מתוך טעות והטעיה.

שכן, לאחר שכל העניינים הכלכליים סודרו בין הצדדים, התברר לה כי בעוד הנתבע הציג לתובעת מצג לפיו הוא נעדר מן הבית משך חלק נכבד מן הנישואין כחלק מעבודתו ב"מוסד" בשירות המדינה, המציאות היתה אחרת לחלוטין - הנתבע ניהל מערכת של חיים כפולים עם אישה אחרת, ממנה נולדו לו ילדים, שאחד מהם אף נולד במהלך הליך גישור שניהל עם התובעת.

בנסיבות אלו, טוענת התובעת כי יש לבטל את ההסכם מכוח סעיפים 12, 14(א), 15 ו- 18 לחוק החוזים (חלק כללי) וכן לפסוק לה פיצויים מכוח דיני הנזיקין. לטענת הנתבע התובעת ידעה על קיומה של המשפחה הנוספת ולכל הפחות היה עליה לדעת זאת.

לעניין עבודתו של הנתבע ביחידה חשאית במוסד. טען הנתבע שהעניין כולו הינו פרי דמיונה הקודח של התובעת, אשר בחרה ממניעיה שלה לפרש את פעילותו ביחידה הצבאית בפיקוד העורף אליה הוא משתייך - כפעילות מבצעית מסוכנת במסגרת יחידה חשאית, ואף להתגאות בכך בקרב בני משפחה ומכרים. הנתבע הגיש מנגד תביעה כספית על-סך 226,254 ש"ח לחיוב הנתבעת בהשבת כספים שהלווה לה לטענתו, במועדים שונים, לבקשתה, לאחר שאושר ביניהם הסכם גירושין.

פסק-דין המאשר הסכם או פשרה אליה הגיעו צדדים, מורכב משני חלקים: החלק ההסכמי/ חוזי - ההסכם שבין בעלי הדין, והחלק השיפוטי - החלטת בית-המשפט אשר נתן להסכם תוקף של פסק-דין.

ב- רע"א 4976/00 {בית הפסנתר נ' דליה מור ואח', פ"ד נו(1), 577 (2001)} נקבע כדלקמן:

"פסק-דין בהסכמה שהוא יציר כפיו של הסכם בין בעלי הדין - מורכב משני חלקים: מהסכם שבין הצדדים, ומהגושפנקא של השופט אשר זה הטביע עליו."

פשרה מטבעה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים לה, על מקצת טענותיהם זה כלפי משנהו. לפיכך, היסוד החוזי העומד בבסיסו של פסק-הדין שניתן בהסכמה אינו פוגם בסופיותו של ההליך, היפוכו של דבר: בהיעדר טעם מיוחד לא תתקבלנה טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף של פשרה. להסכמים שקיבלו תוקף של פסק-דין יש אופי של סופיות ולא בנקל ניתן לטעון לבטלותם.

על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר בהסכם גירושין, אשר קושר בין ההסכמות לגירושין וכולל לעיתים ויתורים הנראים לעניין מבחינה אובייקטיבית גרועים, אך מחישים את הפירוד והגירושין {ע"א 5490/92 רחל פגס ואח' נ' ישראל פגס, תק-על 94(4), 516 (1994)}.

לפיכך, ובהתאם לגישת הפסיקה, המדיניות המשפטית הנכונה, על-מנת לחזק עקרונות כגון ודאות והסתמכות, הינה כי יש לבטל הסכמים במשורה. המבקש לבטל פסק-דין המושתת על הסכם חייב להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, כזה העשוי להביא לביטול ההסכם על-פי דיני החוזים, דוגמת - תרמית, טעות, הטעיה, כפיה, עושק וכיו"ב.
{בג"צ 6103/93 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 591 (1994); ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2), 441 (1993); ע"א 457/77 מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' סלומון טמסיט, פ"ד לב(2), 42 (1978)}

על-אחת-כמה-וכמה כאשר בהסכם ממון בין בני זוג עסקינן, אשר נערך לאחר הליך גישור ארוך למדי והכולל אישור ההסכם במעמד בית-המשפט. במצב זה, יש ליתן יד לביטול ההסכם אך ורק בנסיבות קיצוניות וחמורות במיוחד ולמלא בדווקנות אחר הוראות החוק והפסיקה באשר לעילות הביטול.

בית-המשפט סבור, כי נסיבות המקרה דנן, הינן חמורות וקיצוניות דיין, על-מנת שיובילו לביטול ההסכם, ולכל הפחות לחלקים בו הנוגעים לחלוקת הרכוש בין בני הזוג. בית-המשפט מראה זאת, על יסוד העילות של טעות והטעיה.

בית-המשפט שוכנע כי יש לקבל את טענותיה העובדתיות של התובעת ולקבל את גרסתה העובדתית, כי הנתבע היתל בתובעת בכך שהסתיר ממנה קיום מערכת זוגית ומשפחתית מקבילה לזו המשותפת לשניהם, וכן גרם לה להאמין {ככל הנראה על-מנת להקל עליו את הצורך להסביר היעדרויות קצרות או ארוכות} כי הינו מתנדב ביחידה חשאית במוסד;

הוכח כי הסיבה לוויתור הרכושי של התובעת במסגרת הסכם הגירושין {ובראשם כאמור, חלקה בחברת ס'}, היא אמונתה הן ביושרו של הנתבע ומערכת היחסים הטובה ששררה ביניהם, והן בעובדה כי הנתבע מתנדב במוסד.

בית-המשפט שוכנע כי אילו היתה התובעת מודעת לנעשה באמת - שהנתבע שיקר לה כל השנים באשר לפעילותו ב"יחידה" וכן על קיומה של משפחה נוספת מאישה אחרת, היתה נוהגת אחרת ותובעת את זכויותיה במלואן. התוצאה הבלתי-נמנעת מכך הינה קבלת החלק בתביעה בו עותרת התובעת לביטול החלקים הממוניים בהסכם הגירושין, ובית-המשפט מבטל בזאת את הפרק בהסכם הגירושין הנמצא תחת הכותרת "החברה".

במקרה דנן בית-המשפט אינו מקבל את הטענה של "היה עליה לדעת". טענה, על פיה ידעה התובעת על המצב ראוי לה שתגובה בהצהרה מפורשת של הנתבע על שיחות שהתקיימו בנידון, עם התובעת, ולא - אל לה להיטען.

אין זה מתפקידו של השופט היושב בדין לקבוע מה ראתה או לא ראתה, מה פירשה ואיך, אישה נבגדת את המצב, ומה הסיבות להתעלמות שלה מ"תמרורי האזהרה"; יתרה-מכך, הוכח שלא רק שהנתבע לא סיפר לאשתו על המצב בצורה מפורשת, אלא שהוא אף טרח והסתיר את המצב ממנה - בכך ניתן לראות כי הלכה למעשה הטעה אותה, שלא לומר רימה אותה.

לאור האמור, ביטל בית-המשפט את החלקים הממוניים בהסכם הגירושין על יסוד העילות של טעות והטעיה לאחר שהוכח כי הנתבע היתל בתובעת בכך שהסתיר ממנה קיום מערכת זוגית ומשפחתית מקבילה לזו המשותפת לשניהם, וכן גרם לה להאמין כי הינו מתנדב ביחידה חשאית במוסד. בית-המשפט שוכנע כי אילו היתה התובעת מודעת לנעשה באמת היא לא היתה מסכימה לויתורים הממונים שבהסכם, אלא היתה דורשת זכויותיה על-פי חוק במלואן.

ב- תמ"ש (ת"א) 23866-06-11 {ר.ס נ' ז.ג, תק-מש 2014(1), 1325 (2014)} הוגשה תובענה לביטול הסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה, בה הסכימו התובעים לפצות את הנתבעים, על מלוא יתרת שטח חלקה במקום על 2/3 ממנה.

עילות הביטול: ההסכמה התקבלה על-סמך מצג שווא והטעיית באת-כוחם; קיומו של קשר אסור בין הנתבעים לבין השמאי הראשון מטעם בית-המשפט; שיקולי צדק - דחיית סיומו של המשפט לשנים ומינוי שמאי חדש מהווים שינוי נסיבות מהותי.

בית-המשפט סבור כי על בקשה לביטול הסכמה דיונית אשר אושרה וקיבלה תוקף של החלטה יש להחיל את ההלכה לעניין בקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. בעניין זה, קובעת הפסיקה, כי על מבקש הביטול לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד של טעמים כבדי משקל, להוכיח כי נפל פגם בהסכמה שיצדיק את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל {ע"א 2495/95 הדס בן לולו נ' אליאס אטרש, פ"ד נא(1), 557 (1997)}.

במקרה דנן התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הרובץ לפתחם.

התובעים נמנעו מלזמן עדים לאישוש טענותיהם.

הלכה היא כי אין להחיל את דיני הטעות והסיכול שעה שמדובר ב"טעות" הנמצאת בגדר הסיכון שנטל צד על עצמו במסגרת חוזה. בפשרה יש משום "קניית סיכון" או "קניית דין"; סיכון זה יכול שיתייחס לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה המשפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד. טבעי הדבר שבתי-המשפט נוטים לקיים פשרה שהושגה בתום-לב ובמגמה לסיים את הסכסוך בלשונו של השופט זילברג ב- בג"צ 57/67 {גרוס נ' נציב מס הכנסה, פ"ד כא(1), 558, 559 (1967)}.

מכאן מובן שאם הסתבר לאחד הצדדים, לאחר מעשה, כי הפשרה לא היתה מוצלחת מבחינתו שכן הסיכון התממש בדרך שונה מזו שהעריך, אין מקום לטענת טעות {בכדאיות העסקה}.

דברים אלה כוחם יפה בין אם הסיכון התייחס לאירוע אפשרי בעתיד או לנתון שבעבר.

רק מקום שבו פשרה מושתתת על טעות יסודית, בנקודה שלא היתה שנויה במחלוקת ואשר לגביה לא התפשרו הצדדים, ניתנת הפשרה, כמוה ככל הסכם אחר, לביטול בתנאי שהתמלאו התנאים הדרושים לכך.

במקרה דנן מדובר בהתנהגות חסרת תום-לב של התובעים אשר פשוט התחרטו על הסכמתם.

התובעים לקחו סיכון מחושב, סיכון בהתבסס על חוות-דעת השמאי אשר הונחה בפניהם קודם להסכמה הנדונה, סיכון לא מסויג אשר נלקח בעצת עורכי-דין ותוך קבלת ייעוץ משפטי עובר ולאחר ההסכמה, סיכון מחושב אשר התברר לאחר קבלת חוות-הדעת הנוספת כמשקף את המציאות נכוחה.

במצב דברים זה לא מדובר בטעות היכולה להביא לבטלות ההסכמה, לכל היותר המדובר בטעות בכדאיות הנובעת מחיזוי שגוי, הערכה לא מדוייקת וכיוצא באלה ומשכך אין התובעים רשאים לבטל ההסכמה מחמת מצג שווא מטעה.

לבסוף טענו התובעים כי שיקולי צדק מחייבים ביטול ההסכמה שכן דחיית סיומו של המשפט לשנים ומינוי שמאי חדש מהווים שינוי נסיבות מהותי; כפי שטענו הנתבעים למעשה ההיפך הוא הנכון - ביטול הסכמת התובעים היתה גוררת ניהול הליך הוכחות בתיק העיקרי ובאשר לפרשנות ההסכם משנת 1975.
דווקא ביטול ההסכמה דנן היה גורר הימשכות מיותרת של ההליכים ומשכך אין בידי לקבל טענת התובעים לעניין.
התובעים הם אלו שעתרו לביטול מינוי המומחה ומינוי המומחה מר שאול רוזנברג תחתיו; גם כלפי חוות-הדעת החדשה נטענו טענות ברם זו עומדת בעינה. ככל שנטען כי על-פי חוות-הדעת החדשה נדרשים התובעים לשלם סכומים גבוהים יותר לנתבעים, הרי שמדובר בטעות בכדאיות העסקה וכאמור לעיל.

אשר-על-כן, בית-המשפט לענייני משפחה דחה את התובענה וקבע כי על בקשה לביטול הסכמה דיונית אשר אושרה וקיבלה תוקף של החלטה יש להחיל את ההלכה לעניין בקשה לביטול הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. על מבקש הביטול לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד של טעמים כבדי משקל, להוכיח כי נפל פגם בהסכמה שיצדיק את המסקנה כי דין ההסכם להתבטל. התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הרובץ לפתחם.