שותפויות

1. צווי מניעה בדיני שותפויות
פעם היתה נטיה ליתן צווי מניעה ביחס לשותפויות שתקופתן בלתי-מוגבלת רק בשלב הפירוק, אולם בזמנים החדשים החלו בתי-המשפט לתת צווים כאלה אף שלא בשלב פירוק {המר' 591/65 זמיר נ' אפלבויים, פ"מ נ' 237 (1965)}.

במקרה והשותפות שבין הצדדים ניתנת לביטול מיידי על-ידי כל אחד מהשותפים, בית-המשפט לא יתערב, בדרך-כלל, כדי לכוף, על-ידי צו מניעה, את אחד השותפים למלא חובותיו כשותף, אלא אם יחד עם בקשת צו המניעה מבקשים גם צו לפירוק השותפות או אם צו המניעה נדרש על-מנת לשמור על רכוש השותפות {המר' 71/51 פ"מ ה' 111}.

2. בדרך-כלל לא ינתן צו מניעה נגד שותף בשותפות אשר נעשתה לתקופה בלתי-מסויימת, המונע בעד השותף הזה להתנהג בעתיד בניגוד להתחייבויותיו בתור שותף, כשבאפשרותו לפרק את העסק בכל עת
ב- ע"א 99/03 {מקט ספורט (בית ג'אן) (1994) נ' יוסף כהן, תק-על 2003(1), 707 (2003)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"בענייננו בית-המשפט דן בשאלת קיומם של יחסי שותפות בין הצדדים במסגרת בקשה לסעד זמני וקבע בהחלטתו כי לכאורה מתקיימים יחסי שותפות בין הצדדים. עם-זאת, בית-המשפט ציין במפורש בהחלטתו כי קביעתו בשלב זה היא בגדר קביעה לכאורה לצורך ההכרעה בבקשה לסעד זמני, ואף הוסיף וקבע בהחלטתו כי במסגרת הבקשה לסעד זמני לא ניתן להכריע בשאלה האם היחסים בין הצדדים היו יחסי שותפות, וכי יהיה צורך לברר את מהות היחסים בין הצדדים במהלך הדיון בתביעה העיקרית.
טוענים המערערים כי הואיל ובין הצדדים לא קיימת מחלוקת עובדתית והמחלוקת היא אך במשמעות שיש לייחס לעובדות המוסכמות, הרי משקיבל בית-המשפט את פרשנות המשיב לאותן עובדות, חרץ בכך את גורל התביעה. אין בידי לקבל טענה זו. אכן, בית-המשפט בהחלטתו בבקשה לסעד זמני קיבל את עמדת המשיב באשר למשמעות שיש לייחס לעובדות שבפניו.
אלא שקביעותיו של בית-המשפט המחוזי בכל הנוגע למשמעות העובדות הן קביעות לכאורה בלבד, שנקבעו לצורך ההכרעה בבקשה לסעד זמני, ולפיכך הקביעות במסגרתו צריכות להיבחן על-פי אופי ההליך (ראו: ע"פ 6545/02 גמליאל יוסף נ' ראש עיריית הרצליה (טרם פורסם); ע"א 1800/02 עומרים חברה לבניין בע"מ נ' תנופה שירותי כח אדם ואחזקות (1991) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.03.02)).
מכאן, שאין הכרח שקביעות אלה יוותרו על כנן גם במסגרת הדיון בתביעה גופה. את כל טענותיהם בעניין זה יהיו המערערים רשאים להוכיח במהלך הדיון בתביעה העיקרית. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הדיון בתובענה לגופה הוא בבחינת "משחק מכור", וכי דעתו של בית-המשפט "ננעלה" כך שגורל התביעה נחרץ. הערעור נדחה, איפוא."

ב- בש"א (יר') 2481/02 {הרשקוביץ אלי נ' תירם ששון, תק-מח 2003(1), 501 (2003)} קבע בית-המשפט כי על-פי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה".

שאלת תוקפו של זכרון-הדברים מוכרעת בראש ובראשונה על-פי תוכנו ונוסחו, המהווים אינדיקציה לרצון הצדדים. השאלה היא האם הצדדים גיבשו במסמך את כוונתם להגיע לכלל הסכם, באופן המעיד על קיומה של גמירות-דעת להתחייב בחוזה, והאם נכללים במסמך זה עיקרי הנושאים הדורשים הסדר לצורך פירוק השיתוף בין הצדדים באופן המקיים את דרישת המסויימות.

יסוד המסויימות איננו עומד בהכרח רק כיסוד עצמאי, שכן היעדרו עשוי להעיד, פעמים, גם על היעדר גמירות-דעת, שהרי "יסודות אלה שלובים וכרוכים וכמעט שאין להפריד ביניהם בסוגיה זו" {פרידמן וכהן דיני חוזים, 292}.

עוד ראוי לציין, כי לאחרונה חלה שחיקה במעמדה של דרישת המסויימות, ובתי-המשפט נוהגים, להשלים את הפרטים החסרים בזכרון-הדברים, על-פי הוראות הדין {כך נקבע ב- ע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1), 577, 588 (2001)}:

"במשפט המודרני דרישת המסויימות איבדה מחשיבותה לעיתים דרישה זו אף אינה נזכרת ותחתיה נקבעים קני מידה גמישים יותר המתמקדים בצורך להשלים את החוזה שנכרת, ככל שהוא חסר."

פעמים ניתן לעמוד על כוונת הצדדים באשר לתוקפו המחייב של ההסכם המוקדם מנוסחת הקשר בין ההסכם המוקדם לבין ההסכם הסופי {ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן-שקד, פ"ד לג(2), 283 (1979)}. במקרה דנן אין חולק כי הצדדים התכוונו לחתום על הסכם מפורט שינוסח באופן משפטי, אך בנוסחת קשר זו, כשלעצמה, אין כדי להבהיר את כוונת הצדדים באשר למידת החיוב שהיה בדעתם לייחס למסמך.

על פני הדברים, ספק אם הוראת הסעיף לחוזה השותפות הקובעת את מגבלת העיסוק על שותף פורש חלה גם על-פירוק השותפות. פירוק השותפות הופך לכאורה את כל השותפים ל"שותפים פורשים". אולם אין כל היגיון בפרשנות הגורסת שכל אחד מהשותפים ייחשב כשותף פורש כמשמעותו בסעיף הגבלת העיסוק, והמונעת מהשותפים כולם לעסוק במקרה כזה במקצועם.

תוצאה כזאת הינה תוצאה הגיונית במקום שבו השותפות ממשיכה להתקיים, שאז קיים טעם שלא לאפשר לשותף הפורש להתחרות בשותפות. תוצאה כזאת איננה סבירה במקום שבו השותפות מפסיקה להתקיים וכאשר השותף הפורש זכאי להביא על-פי החוזה לפירוקה של השותפות, כבמקרה דנן. חוק-יסוד: חופש העיסוק מחייב גם הוא מתן פרשנות מצמצמת להוראה חוזית שעניינה הגבלת עיסוק.

על-כן, גם אם מניחים שחוזי השותפות עומדים בתוקפם, ספק אם המבקש זכאי למנוע, על-פי הסכמים אלה, מהמשיב לעסוק בתחום עיסוקן של החברה והשותפות או ליצור קשר עם מי מלקוחותיהן.

שיקול נוסף הוא שבהתחשב במשכם הצפוי של ההליכים בתיק זה, היענות לבקשה לצו מניעה זמני עשויה להעניק למבקש, בפועל, את הסעד העיקרי המבוקש. לעניין זה נקבע כי לרוב יש במתן צו-הביניים כדי להכריע בסכסוך כולו, שכן הצו הסופי עשוי להינתן בחלוף תקופת ההגבלה. מכאן החשיבות בנקיטת זהירות רבה בתחום זה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שותפויות