שונות

1. צו מניעה קבוע, האוסר על המערערת לאפשר תדלוק רכבים פרטיים, של חברי המושב ושל צדדים שלישיים, בתחנת הדלק הפנימית במושב ניר ישראל
ב- ע"א (ב"ש) 29023-02-15 {ניר ישראל מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות שיתופית בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, תק-מח 2016(3), 5386 (2016)} קבע בית-המשפט:

"1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום באשקלון (כב' השופטת א. ליפשיץ), שניתן ביום 17.12.14, בתיק תל"א 200/07.
בפסק-הדין נשוא הערעור, התקבלה תביעת המשיבה למתן צו מניעה קבוע, האוסר על המערערת לאפשר תדלוק רכבים פרטיים, של חברי המושב ושל צדדים שלישיים, בתחנת הדלק הפנימית במושב ניר ישראל, והותר לה לפצל את סעדיה...

2. האגודה המערערת, של מושב ניר ישראל (להלן: "המערערת" או "המושב"), מפעילה בשטח המשבצת, שהחכירה לה המשיבה (להלן: "המשיבה", "המינהל" או "הרשות" כשמה היום), במחיר נמוך יחסית ולשימוש חקלאי, תחנת דלק פנימית. תחנה זו, שהוקמה בשלהי שנות ה- 90, בהיתר, נבנתה ומופעלת באמצעות חברת אברך-אלון גי.אס בע"מ (להלן: "חב' אברך"), המספקת את הדלק ונהנית מהכנסות התחנה, בתמורה לתשלום חודשי לאגודה, בסך של כ- 3,500 ש"ח. ההפעלה נעשית במתכונת דומה בישובים חקלאיים נוספים.

הסכם המשבצת התלת-שנתי, שבין האגודה לרשות, המעניק למושב זכויות בר-רשות במשבצת הקרקע, עומד ברקע לסכסוך, וקובע, כי מטרת השכירות של הקרקע, הינה לשימוש חקלאי, וכי האגודה אינה רשאית להעביר את זכויותיה לאחר, ללא רשות מהרשות מראש ובכתב.
בפועל, פועלת התחנה ומשרתת הן את חברי האגודה, בתדלוק רכביהם החקלאיים והפרטיים, והן תושבי חוץ (אם כי בשיעור נמוך בהרבה), באמצעות מפתח תדלוק אלקטרוני, הנרכש ישירות מחב' אברך. זאת, מכוחה של התקשרות חוזית להפעלת התחנה, שבין המערערת לחב' אברך.

3. המשיבה, אשר סברה כי השימוש המסחרי שנעשה בפועל בקרקע המשבצת, אינו תואם את ההרשאה החוזית שניתנה על-ידה, ואת ייעודה החקלאי, פנתה למושב בכתב, ביום 23.12.03, התריאה בפניו על השימוש האסור, ועמדה על כך שייעודן של התחנות הפנימיות, הוא לתדלוק כלים חקלאיים שבבעלות האגודה בלבד. בהמשך לפנייה זו, התקיימה פגישה במשרדי המשיבה, בנוכחות כל הנוגעים בדבר, ואולם, משזו לא הביאה, בסופו-של-יום, להפסקת הפעילות המסחרית בתחנה, ולא שונתה מתכונת הפעלתה והיקפה, הגישה הרשות, בשנת 2007, תביעה לבית-משפט השלום, שפסק-הדין שניתן בה הוא נשוא הערעור כעת.

המשיבה עתרה למתן צו, שיאסור על המערערת לעשות במקרקעין כל שימוש שאינו חקלאי, ושאינו מתיישב עם מטרת השכירות, תוך שהיא ממקדת את הגבולות המסחריים האסורים לעמדתה, לא רק לתדלוק רכבי צד ג', כי אם גם לרכבים פרטיים של חברי האגודה. בגדרי תביעה זו, עתרה המשיבה גם לסעד של פינוי המקרקעין והריסת תחנת התדלוק, ואולם כבר אז הבהירה, כי לא תעמוד על אכיפת סעד זה, כל עוד יקיים המושב את התחייבויותיו שלעיל, ויחדל מהשימוש האסור במקרקעי המשבצת.

המערערת, מצידה, טענה בהליך קמא, וטוענת גם כיום, בערכאתנו, כי פרשנות נכונה וראויה של הוראות הסכם המשבצת והוראות האגף החקלאי בעניין התחנות הפנימיות, מחייבת מסקנה שלפיה, תדלוק רכביהם של חברי האגודה - בין החקלאיים ובין הפרטיים, נכלל במסגרת השימוש המותר בקרקע, וכי השימוש שהיא עושה בהם בפועל, אינו חורג כהוא זה מגדר המותר. טענה מרכזית נוספת שהעלתה המערערת, עניינה בהסכמה שניתנה לה מאת הרשות, ובידיעתה של זו, אודות היקף, אופן ומהות השימוש בתחנה הספציפית, לאורך השנים, הסכמה שלשיטתה - מקימה מעין מניעות כלפי המשיבה, מהעלאת טענות אלה בדיעבד, ומהחלתן למפרע. עילת מניעות נוספת, שהעלתה המערערת במסגרת הגשת תצהירים משלימים מטעמה, בהליך קמא, היא "השתק פלוגתא", ביחס לטענה כי היא מנועה מלספק דלק לרכבים הפרטיים של חברי המושב. טענה זו, סמכה המערערת על פסיקה קודמת, בפרשת "כפר ידידיה" (ת"א (נת') 9059/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' כפר ידידיה ויונה אברך בע"מ, ו- ע"א (מרכז) 5530-10-08 בין אותם הצדדים).

4. בליבת ההכרעה בהליך קמא, עמדו לפתחו של בית-המשפט, שתי סוגיות מרכזיות. הראשונה - פרשנית, ועניינה בשאלה, האם התרת תדלוק רכביהם הפרטיים של חברי המושב וצדדים שלישיים בתחנת התדלוק הפנימית, הממוקמת בשטח המשבצת, מהווה "שימוש חורג" לשימוש החקלאי שהותר, העולה כדי שימוש מסחרי. השניה - עובדתית, ועוסקת בשאלה, האם הביעה המשיבה הסכמה, בין במפורש ובין במשתמע, לכך שתחנות התדלוק הפנימיות, בהתיישבות העובדת בכלל, ובזו נשוא דיוננו בפרט, תספקנה דלקים לרכבים של תושבי הישובים שבהם הן ממוקמות, אם לאו, ובהשלכות האפשריות של התנהלות המינהל לאורך השנים, לרבות בהליך המשפטי שהתקיים בפרשת "כפר ידידיה", על ענייננו.

5. לאחר שמיעת העדויות, הן של הגורמים המוסמכים מטעם המשיבה, והן של נציגים מחב' אברך, שהגם שלא היתה צד להליך, עמדתה הושמעה ויוצגה, דרך המערערת ומטעמה, ותוך סקירה מקיפה של שלל המסמכים שהוגשו במהלכו, אימץ בית-משפט קמא את עמדת המשיבה, במישור פרשנות ההרשאה החוזית וגדרי תכליתה החקלאית, ובמישור היעדר הסכמה מטעמה לסטות מתכלית זו, מהחלטותיה ומהוראות האגף החקלאי שהוצאו מכוחן, ולהרחיב הפעילות בתחנה הפנימית נשוא דיוננו.

נקבע, שתדלוק הרכבים, שאינם רכבים חקלאיים שבבעלות האגודה, אינו מתיישב עם מטרת השכירות, ולכן מהווה "שימוש חורג", וכן, שמעולם לא ניתנה הסכמה מצד גורמים ברשות, לא-כל-שכן, גורמים מוסמכים, לשימושים המסחריים שנעשו בקרקע. בעשותו כן, אימץ בית-משפט קמא את פרשנות המשיבה להוראות ההסכם, ודחה את טענתה העובדתית של המערערת, לקיומם של מצגים, מהם עלה, לכאורה, כי המשיבה הסכימה, בניגוד להחלטות המועצה, לנהליה ולהסכמות בין הצדדים, לתדלוק רכבים פרטיים בתחנת הדלק הפנימית.

בפסק-דין מקיף ויסודי, עמדה כב' השופטת ליפשיץ, על הוראות חוזה המשבצת נשוא דיוננו, המעגן את היחסים בין הצדדים, ואת תנאי השכירות, שמטרתה, כאמור בו - חקלאית. כמו-כן, עמדה היא, על התכלית להקמת תחנת תדלוק פנימית בשטח המושב, כפי שהשתקפה בעדויות שנשמעו בפניה, שהיא, מתן שירות לרכבים החקלאיים של האגודות ושל החברים בה, על-מנת שאלה האחרונים, לא ייאלצו להציב בחלקתם מיכלי תדלוק, וכן, כדי למנוע מחברי המושב להסיע את הרכבים החקלאיים, הנעים באיטיות, אל מחוץ לשטח המושב לצורך תדלוקם. בנוסף, סקר בית-משפט קמא את החלטות מועצת מקרקעי ישראל, שתורגמו לנהלים, ואת הוראות האגף החקלאי הרלוונטיות לענייננו.

בהינתן שהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שקמים", לאישור היתר הבניה של התחנה, ניתנה ביום 29.02.98, קבע בית-המשפט, כי יש להחיל עליה את הוראת אגף 44, שפורסמה ביום 21.08.94. בנוסף, ומשהיתר הבניה הוצא, בפועל, ביום 04.02.99, קבע בית-המשפט, כי יש מקום גם להחלת הוראת אגף 60ב, שמועד פרסומה ביום 20.12.98. זאת, אגב סקירת הוראות הביניים שפרסם האגף. אין זה המקום לשוב ולחזור על האמור בכל אחת מההוראות, אולם, ברי, שניתן להבחין במגמת התפתחות בהחלטות המינהל, בכל הנוגע לתחנות התדלוק הפנימיות. תחת הוראה גורפת שאינה מאפשרת הקמת תחנה מסחרית, שינה המינהל עמדתו, והוציא הנחיות המעודדות והמציבות את התחנה המסחרית דווקא, כברירת המחדל, לצורך אישור ההקמה והמשך הפעלתה של תחנה קיימת, ואילו את התחנה הפנימית, במתכונתה החקלאית המצומצמת (זו שהמושב אינו נושא בתשלום נוסף בעבור הפעלתה) - הגדיר כחריג, שלצורך קיומו נחוצה עמידה של המושב בתנאים. סעיף 3ה להוראת אגף 60ב, שכאמור, היתה בתוקף ערב הקמת התחנה, קובע, בין היתר, כי אחד התנאים להקמת תחנה פנימית כזו, הוא ש"לא תתנהל שום מכירה של דלק ויסופק דלק רק לכלים חקלאיים ולכלי רכב שבבעלות האגודה, או של תאגיד בבעלותה המלאה של האגודה, וכן רק לכלים חקלאיים שבבעלות המתיישבים". אם לא די בכך, הרי, להוראת האגף הנ"ל, צורפה התחייבות, שהאגודה נדרשה לחתום עליה (בדומה להתחייבות שצורפה להוראת אגף 44 שבוטלה), כתנאי להקמת תחנת תדלוק פנימית, שאינה מסחרית, וטרם חתימת המינהל על התכנית, וזו לשונה:

"אנו האגודה השיתופית... מצהירים בזה כי ידוע לנו כי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") נתן/יתן את הסכמתו שאנו נקים ונפעיל נקודת תדלוק פנימית שאינה מסחרית בשטח האגודה ע"פ התכנית שנחתמה/תחתם על-ידי המינהל..., וזאת אך ורק לצורך אספקת דלק לכלי רכב ולכלים חקלאיים שבבעלות האגודה, או של תאגיד בבעלות מלאה של האגודה, וכן רק לכלים חקלאיים שבבעלות המתיישבים. וכי אסור לנו למכור בה דלק ומוצרים אחרים ולהשתמש בנקודת התדלוק למטרות מסחריות לרבות אספקת דלק ומוצרים אחרים לחברי האגודה עבור כלי הרכב הפרטיים שלהם.

אנו מתחייבים בזה כי נקודת התדלוק הנ"ל תשמש לצורך אספקת דלק אך ורק לכלי רכב ולכלים חקלאיים שבבעלות האגודה, או של תאגיד בבעלות מלאה של האגודה, וכן רק לכלים חקלאיים שבבעלות המתיישבים. וכי אסור לנו למכור בה דלק ומוצרים אחרים ולהשתמש בנקודת התדלוק למטרות מסחריות לרבות אספקת דלק ומוצרים אחרים לחברי האגודה עבור כלי הרכב הפרטיים שלהם. אנו מצהירים בזה כי ידוע לנו כי כל חריגה מהאמור לעיל תהיה משום הפרת תנאי הסכמת המינהל להקמת ולהפעלת נקודת התדלוק, הפרה שבעקבותיה יהיה המנהל רשאי לנקוט כנגדנו בכל הצעדים שיראו לו..."

מדובר בהתחייבות ברורה, שאינה מותירה מקום, או צורך, לפרשנות שהיא. ברם, עולה ספק רב, באם המערערת אכן חתמה על התחייבות זו, כמו גם שהמשיבה חתמה על "הסכמת בעלים" להיתר הבניה, ולכך אתייחס בהמשך.

6. כל אלה - הביאו את בית-המשפט לקביעה אליה הגיע, ולפיה - בתחנות התדלוק הפנימיות ניתן לספק דלקים לכלים חקלאיים וכלי רכב שבבעלות האגודה, ולכלים חקלאיים שבבעלות חבריה, בלבד. בית-משפט קמא סקר במפורט את טענות הצדדים ואת העדויות שהובאו מטעמם, והטעים, כי מסקנתו הינה, שמטרת הקמת התחנה הספציפית, על-ידי המושב, לא- כל-שכן, על-ידי חב' אברך, היתה, מלכתחילה, מסחרית גרידא, וכזו שנעשה במסגרתה שימוש חורג בשטח קרקע המשבצת, העולה כדי עשיית עושר ולא במשפט.

באשר לטענת המערערת, במישור ההסכמה שניתנה לה, כביכול, מאת המשיבה, לתדלוק רכבים פרטיים של חברי האגודה, קבע בית-משפט קמא, שהמערערת לא הוכיחה ולא ביססה הסכמה אשר כזו, וגם לו ניתנה על-ידי המשיבה, לא יכול הדבר לחייבה, מכוח חזקת תקינות המנהל, ומשום שאין נציגיו מוסמכים לתת הסכמה המנוגדת לנהלים ולהחלטות המועצה, וודאי שהיתה הרשות רשאית לחזור בה מהסכמה כזו, ככל שניתנה, באשר לא שולמה לה כל תמורה בעד שימוש מסחרי זה.
מנימוקי פסק-הדין, שהוצגו כאן אך בתמצית, אך הם מפורטים היטב, ומעוגנים באזכורים מתוך העדויות ומסמכים שעמדו בפניו, עולה, כי באגודה, ולא-כל-שכן, בחב' אברך, ידעו כל העת, שהשימוש שנעשה בתחנה חורג מגדר ההרשאה שניתנה למושב, ועל רקע זה, הוזמן נציג המינהל לסיור במקום, ונעשו ניסיונות, חוזרים ונשנים, להתיר את השימוש ולהופכו, באופן רשמי, למותר.
בהינתן כלל הקביעות והמסקנות הללו, וכאמור לעיל, התקבלה תביעת המשיבה, והוצא למערערת צו מניעה קבוע לביצוע השימוש החורג, מעתה ואילך, וזאת מבלי להידרש לסעד הנוסף, שעניינו פינוי והריסת תחנת התדלוק.

7. בנימוקי הערעור שבפנינו, כמו גם בהשלמת הטיעון, בעל-פה ובכתב, תוקפת המערערת את ממצאי בית-משפט השלום ואת מסקנותיו, כמעט בכל המישורים, שבה ומעלה שלל טענות שהועלו על ידה בפני הערכאה הדיונית, וטוענת, שאין להותיר את פסק-הדין על כנו, ויש לבטלו, בשל טעויות מהותיות ופגמים שנפלו בו.
עיקרן של אלה, בקליפת האגוז - אי-מתן התייחסות לשאלה, מהם כלים חקלאיים במובנם כיום, לאור התמורות שחלו במרוצת השנים בתחום זה, משמעות היעדר חתימתה על כתב ההתחייבות שלא לתדלק רכבים פרטיים של חברי האגודה בתחנה ומשמעות פסק-הדין בעניין "שקמה" לענייננו, קביעת בית-משפט קמא, כאילו אין מחלוקת שהתחנה מספקת דלקים לציבור הרחב, התעלמות מהתמונה הכוללת ומעדויות מסויימות שנשמעו בפניו, דחיית טענתה לקיומו של השתק פלוגתא מכוח פסקי-הדין שניתנו בעניין "כפר ידידיה", ושאלת הסעדים שהתבקשו אל מול אלו שניתנו בפועל, במסגרת פסק-הדין, וכן מתן האפשרות למשיבה לחזור בה מהסכמתה ארוכת השנים, בשים-לב לחובות תום-הלב וההגינות המוגברות החלות עליה.
המערערת שבה וטוענת כי העובדות שנקבעו בעניין ההסכמה שניתנה לה מאת הרשות, הינן מוטעות, ועומדת על כך, שבמהלך שנות הפעלת התחנה, הביעה המשיבה הסכמה מפורשת וחד-משמעית, לכך שתחנות התדלוק הפנימיות בהתיישבות העובדת תספקנה דלקים לרכבים של תושבי היישובים הסמוכים, לרבות רכבים פרטיים של תושבי האגודה עצמה, וכי מדובר במצגים נמשכים - בהתנהגות ובהתנהלות, מהם התעלם, לשיטתה, בית-משפט קמא. ראיה לכך, מוצאת המערערת בעצם מתן ההיתר להצבת משאבות בנזין, בנוסף לסולר, בתחנה.

נדבך משמעותי נוסף בטענות המערערת כיום, כפי שבאו לידי ביטוי בהשלמת הטיעון שהגישה, עניינו בהחלטת הנהלה "תקדימית", כלשונה, בנושא הסדרת תחנות תדלוק מסחריות במרחב החקלאי, שהתקבלה אצל המשיבה ביום 02.06.15, ומספרה 3741. אליבא דמערערת, מדובר בהחלטה שיש בה כדי לשנות את מצבת הראיות בתיק, לשפוך אור ולתמוך בטענותיה במישור הסכמת הרשות, באופן המחייב החזרתו לדיון מחודש בפני בית-משפט קמא.

המשיבה, מטבע הדברים, סבורה כי דינו של הערעור להידחות, תוך שהיא סומכת יתדותיה ומבססת טיעוניה, הן על פסק-דינו של בית-משפט השלום, על נימוקיו, והן על כך, שלעמדתה, טענות המערערת בהליך הנוכחי, נטענו, רובן ככולן, בערכאה קמא, ונדחו לגופן. הרשות מבקשת להדגיש, כי פסק-דינו של בית-משפט קמא שעון על ממצאי עובדה, ומבוסס, בין היתר, על התרשמות בלתי אמצעית שלו מן המצהירים שהובאו להעיד, עניינים שערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהם. יחד-עם-זאת, היא שבה ומציינת, כי גם היום, ובדיעבד, ניתן להסדיר את השימוש המסחרי שנעשה בקרקע, בדרך של שינוי ייעוד, וקבלת אישור הרשות, לצד נשיאה בתשלום ראוי, כמתחייב בנסיבות העניין.

אשר למסמך המאוחר שביקשה המערערת לצרף - המשיבה מתנגדת להגשתו, ומוסיפה, כי גם לגופה של ההחלטה הנ"ל, אין במתן הפרשנות שניתנה לה על-ידי המערערת ולבין ההחלטה עצמה, ולא כלום. לעמדתה, לא רק שהרשות לא שינתה את עמדתה בעניין התחנות הפנימיות, אלא, ניכר, גם למקרא ההחלטה המדוברת, כי באופן עקבי, וככלל, זו מתירה את השימוש החקלאי בהן באמצעות תדלוק רכבים חקלאיים ורכבים שבבעלות האגודה.

8. אקדים ואומר, כי לאחר בחינת טענות הצדדים, לא מצאתי באיזה מהשגות המערערת על פסק-דינו של בית-משפט קמא, עילה מבוררת להתערבות בפסק-הדין נשוא הערעור, ודעתי, מהנימוקים שיפורטו להלן, הינה, שדין הערעור שלפנינו - להידחות..."

2. לצו מניעה קבוע להפסקת פעולות
ב- ת"א (מרכז) 24480-10-14 {יצחק אסף נ' חלף בן עמי, תק-מח 2016(2), 26334 (2016)} קבע בית-המשפט:

"מבוא
1. התובע, מר אסף יצחק, הגיש כנגד הנתבעים, מר בן עמי חלף ומר שרגא אהרון, תביעה לפיצויים כספיים בסך 100,000 ש"ח בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בשל פעולתם של הנתבעים, וכן לצו מניעה קבוע להפסקת פעולתם. ביתר פירוט, מסיכומי התובע עולה כי הוא עותר לצו מניעה לפיו הנתבע 2 ו/או אדם אחר מטעם הנתבע 1 לא יעמוד במתחם/שביל הנמצא מול משרד הפנים לצורך שידול לקוחות. זאת, בנוסף לסעד הכספי שנתבע.

2. הנתבעים הגישו כתב הגנה.

3. מטעם התובע הוגש תצהירו, וכן תצהיריהם של גב' אלינה רזניק, שעבדה בחנות התובע למשך כחודש בשנת 2014 ושל מר ספיר עוזיעם, אשר עבד בחנות התובע בין השנים 2010-2009.

4. הנתבעים נסמכו על תצהיריהם שצורפו לבקשה לסילוק על-הסף שהוגשה מטעמם בהליך זה. כן הוגש מטעמם תצהירו של מר בני ימין ויצמן, שהינו בעל חנות צילום ומתחרה עסקי הן של התובע והן של נתבע 1.

5. בדיון ההוכחות, נחקרו הצדדים וכן העדים מטעמם.

6. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

7. התובע הינו צלם במקצועו ובעל חנות לצילום בשם "סטודיו אסף" הנמצאת ברח' בנימין 4 ברחובות (להלן: "חנות התובע"), בסמוך לכניסה למשרד הפנים בעיר. התובע מספק בחנותו, בין היתר, שירותי צילום תמונות פספורט למי מבאי משרד הפנים הנזקקים לכך.

נתבע 1 אף הוא עוסק בצילום, בחנות לצילום ברח' בנימין 4 ברחובות (להלן: "חנות הנתבע 1"), אולם חנותו של הנתבע 1 מרוחקת יותר ממשרד הפנים. גם נתבע 1 מספק, בין יתר שירותיו, שירותי צילום תמונות פספורט לבאי משרד הפנים הנדרשים לכך.

8. להשלמת התמונה יצויין, כי החל משנת 2000 ולמשך תקופה של כשנתיים, עבדו התובע ונתבע 1 בחנות הנתבע 1, כאשר לטענת התובע הם היו שותפים עסקיים, ולטענת נתבע 1 הוא העסיק את התובע כעובד. כך או כך, בתום תקופה זו נפרדו דרכיהם של התובע ונתבע 1, והתובע פתח חנות צילום משלו, בבניין בו נמצאת חנות הנתבע 1.
עוד יצויין, כי בין התובע לנתבעים התנהלו הליכים משפטיים קודמים, במסגרתם הוצאו צווים הדדיים לאיסור הטרדה מאיימת, לשמירת מרחק ולאיסור יצירת קשר הדדי.

טענות התובע
9. התובע טוען שהנתבע 1 מעסיק את הנתבע 2, על-מנת שיעמוד בכניסה למשרד הפנים על-מנת למשוך לקוחות להגיע לחנות הנתבע 1, לצורך צילום תמונות פספורט.
עוד טען התובע שנתבע 2 פנה ללקוחות שנמצאים בתוך חנות התובע לבוא איתו לחנות הנתבע 1. אולם, טענה זו נזנחה בסיכומיו של התובע, שהתמקדו בעמידת הנתבע 2 בכניסה למשרד הפנים ופנייתו לבאי משרד הפנים.

10. לטענת התובע, העמדתו של נתבע 2 בכניסה למשרד הפנים, והעובדה שהוא מושך לקוחות לחנות הנתבע 1, מהווה התערבות לא הוגנת כמשמעותה בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, התשכ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות").
עוד טוען התובע, שהתנהלות זו של הנתבעים מהווה פגיעה בחופש העיסוק שלו, המעוגן בחוק יסוד: חופש העיסוק וכן התעשרות על חשבונו, בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר").
לבסוף, טוען התובע שהתנהלות הנתבעים מהווה הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), כיוון שמעשי הנתבעים מפרים את החובות המוטלות עליהם לפי החוקים שפורטו לעיל וכן לפי חוק עזר לרחובות (רוכלים), התשכ"ח-1967.

11. התובע טוען שנגרמים לו נזקים כספיים עקב פעולת הנתבעים, המוערכים על ידו ב- 1,000 ש"ח ליום בתקופת הנסיעות (הכוונה ככל הנראה לנסיעות המצריכות דרכון) ו- 500 ש"ח ליום ביתר ימי השנה. עוד טוען התובע כי הנתבעים נהנים מפרסום באינטרנט שאותו הוא רוכש ב- 10 השנים האחרונות, נזק המוערך על ידו ב- 100,000 ש"ח. התובע העמיד את תביעתו על-סך של 100,000 ש"ח לצרכי אגרה.

טענות הנתבעים
12. הנתבעים טוענים להיעדר עילה, שכן אין איסור בחוק או בדין על שיווק ישיר של החנות, ופעולתו של נתבע 2 מהווה שיווק כאמור, ולא הכבדה אסורה לפי חוק עוולות מסחריות. כן הם טוענים להיעדר יריבות, שכן אין הסכם בין הצדדים האוסר על הנתבעים לעסוק בעיסוקם והמדובר בתחרות לגיטימית.
כמו-כן, הנתבעים טוענים שקבלת התביעה משמעותה הגבלת חופש התחרות.
13. הנתבעים הכחישו את הנזק, ואף טענו שהם לא גרמו לתובע להפסדים, אלא שעקב התחרות במקום חלה ירידה במכירות, שאף הם הושפעו ממנה.

דיון והכרעה
14. ראשית, אכריע במחלוקות העובדתיות, ולאחר מכן אבחן האם יש בעובדות שהוכחו כדי להקים לתובע עילת תביעה נגד הנתבעים.

15. אין מחלוקת בין הצדדים שנתבע 2 עומד בכניסה למשרד הפנים על-מנת לשדל לקוחות ולהפנותם לחנות הנתבע 1. אף אין מחלוקת שנתבע 2, כעובד של נתבע 1, עושה זאת מטעמו של נתבע 1 ובשליחותו.

16. לטענת התובע, נתבע 2 מונע מלקוחות להגיע לחנותו, על-ידי חסימתם באופן אגרסיבי והפנייתם לחנות הנתבע 1...

18. סיכומו-של-דבר, כפי שעולה מהראיות שהוצגו בפני, שוכנעתי שנתבע 2 פונה ללקוחות הפוטנציאליים ומציע להם להשתמש בשרותיו של נתבע 1 בחנותו. לא שוכנעתי שנתבע 2 פועל בצורה אגרסיבית, מונע מלקוחות לגשת לחנות התובע או חוסם את דרכם.

19. בתצהירו העלה התובע טענה, לפיה הלקוחות הפוטנציאליים אינם רק אלה היוצאים ממשרד הפנים, אלא גם כאלה שהגיעו למתחם בעקבות פרסום חנותו בדפי זהב, לקוחות קודמים שלו ולקוחות שהגיעו עקב המלצות מלקוחות אחרים. אף לקוחות אלה פנו לחנות הנתבע 1 לאחר מפגש עם נתבע 2. התובע טען שנתבע 1 מתעשר על חשבונו בכך שנתבע 2 מפנה לחנות הנתבע 1 לקוחות פוטנציאליים, שאלמלא פעולתו היו מגיעים לחנות התובע.

אלא שהתובע לא הביא ראיות להוכחת טענה זו. בכלל זאת, התובע לא צירף תצהירים של עדים לעניין זה, שהינם רלוונטיים לטענתו זו והיו יכולים לתמוך בה.
מעבר לכך, מהתיאורים של העדים שכן הובאו, עולה שפעילותו של נתבע 2 מתמקדת בכך שהוא פונה לבאי משרד הפנים.
בנסיבות אלה, אני מוצאת כי התובע לא הוכיח את טענתו זו לפיה הנתבע 2 פונה ללקוחות שהגיעו במיוחד לחנות של התובע.

התערבות לא הוגנת
20. כפי שנקבע, נתבע 2 אינו פועל באופן אגרסיבי, וכל פעולתו מסתכמת בהפניית לקוחות פוטנציאליים, באי משרד הפנים הזקוקים לתמונות פספורט, לחנות הנתבע
1. התובע טוען כי הפניה זו מהווה התערבות בלתי-הוגנת...

22. אין חולק כי היסוד הראשון מתקיים בענייננו. הן התובע והן נתבע 1 הינם עוסקים הפועלים באותו תחום, שניהם עוסקים בצילום...

26. הנה-כי-כן, פעולתו של נתבע 2 העומד בפתח משרד הפנים, אינה מהווה חסימה פיסית או טכנית כנדרש בחוק ואף אינה מהווה במובן זה הכבדה של ממש על גישת לקוחות לעסקו של התובע. משכך, לא מתקיים היסוד השני של העוולה...
בענייננו, מצב הדברים שונה. פעולת הנתבעים נעשית לשם הגנה על אינטרס לגיטימי, והוא שיווק חנות הנתבע 1 ולא הוכח כי נתבע 2 פועל לשם כך תוך הטעיה או יצירת מצג שווא או בדרכים אחרות שאינן ראויות.

28. לפיכך, אני מוצאת כי פעולת הנתבעים אינה מהווה התערבות בלתי-הוגנת כהגדרתה בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות.

עשיית עושר ולא במשפט
29. התובע טוען שנתבע 1 מתעשר על חשבונו, שכן באמצעות פעולתו של נתבע 2 הוא מנתב את הלקוחות הפוטנציאליים שיוצאים ממשרד הפנים לחנות הנתבע 1, בעוד התובע שוכר חנות בצמידות למשרד הפנים ובשכירות גבוהה יותר לאור מיקומה האסטרטגי.

עוד טוען התובע, שלקוחות שמגיעים בעקבות המלצות מלקוחות אחרים או בעקבות פרסום באינטרנט, פוגשים את נתבע 2 ומובלים על ידו לחנות הנתבע 1. אולם, כפי שכבר נקבע, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את הבסיס העובדתי הנדרש לצורך טיעון זה...

36. אכן, לתובע אין זכות על לקוחותיו, או על כלל הלקוחות המגיעים למשרד הפנים ברחובות ומנגד, זכות הנתבעים לחופש העיסוק מאפשרת להם, בין היתר, לעסוק בעיסוקו של התובע ולנקוט בפעולות על-מנת לקדם את עסקם, כל עוד פעולתם אינה מהווה הפרה של כללי התחרות.

37. אמנם, גם לתובע נתונה הזכות לחופש העיסוק, אולם איני סבורה שיש בפעולת הנתבעים משום פגיעה ביכולתו לעסוק במקצוע הצילום.

38. לאור זכותם של הנתבעים לחופש העיסוק והאינטרס הציבורי שבתחרות חופשית, והיעדר פגיעה בזכותו של התובע, הרי שציפייתו של התובע להביא להפסקת פעילות הנתבעים אינה ציפייה לגיטימית.
לנוכח האמור, אין לקבל את טענת התובע כי הוא זכאי לפיצוי בעילה של עשיית עושר.

הפרת חובה חקוקה
39. התובע טען שפעולתם של הנתבעים אף מהווה הפרת חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין...

41. התובע טוען שהנתבעים הפרו את החובות המוטלות עליהם מכוח חוק עוולות מסחריות, חוק יסוד: חופש העיסוק, חוק עשיית עושר וחוק עזר לרחובות (רוכלים).

42. החובות המוטלות על הנתבעים מכוח חוק עוולות מסחריות, חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק עשיית עושר נדונו לעיל. אין חולק שחוקים אלו נועדו גם לטובתו ולהגנתו של התובע. אולם כפי שכבר נקבע, הנתבעים לא הפרו את החובות המוטלות עליהם מכוח חוקים אלו.

43. לפיכך, נותר לדון בטענתו של התובע לפיה הנתבעים הפרו את החובה המוטלת עליהם מכוח חוק העזר לרחובות (רוכלים)...

45. לטענת התובע, פעולתו של נתבע 2 מהווה רוכלות, לאור עיסוקו בהצעת שירותי צילום לבאי משרד הפנים, ולכן חוק העזר מטיל עליו חובה שלא לעמוד בכניסה לבניין משרד הפנים. לטענת התובע, הנתבעים מפרים את חובתם הקבועה בחוק העזר.

מנגד, הנתבעים טוענים שפעולתו של נתבע 2 כלל אינה נופלת לגדר "רוכלות" כהגדרתה בחוק רישוי עסקים. לתמיכה בטענתם, צירפו הנתבעים את חוות-דעתה של הרשות המקומית בעניין זה, שנכתבה בתגובה למכתב שנשלח לרשות על-ידי התובע. בחוות-הדעת נכתב, על-ידי עו"ד שרון אורון, כי בהתאם להגדרה הקבועה בחוק רישוי עסקים, הרי שהשירות אותו מציע הרוכל צריך להינתן "שלא בתוך מבנה קבע", ואילו שירותי הצילום מסופקים בפועל בחנות הנתבע 1, שהיא מבנה קבוע.

46. אני סבורה, כטענת הנתבעים, שנתבע 2 אינו "רוכל" כהגדרתו בחוק רישוי עסקים. השירותים אותם הוא מציע ניתנים בפועל בחנות הנתבע 1, שהיא כאמור מבנה קבוע. כמו-כן, סעיף 2 לחוק העזר לרחובות קובע כי "לא יעסוק רוכל בעסקו ... בכניסה לבניין או במעבר בין בניינים". בענייננו, נתבע 2 אינו עוסק בעסקו שלו, אלא הוא עובד של נתבע 1. אין חולק שנתבע 2 אינו מציע למכירה את מומחיותו, אלא את מומחיותו של נתבע 1 בצילום תמונות פספורט, המתבצעת בחנות שהנה "מבנה של קבע".

מכאן, שחוק העזר לרחובות כלל אינו מטיל חובה על הנתבעים להימנע מהמעשים הנדונים.

47. מעבר לכך, התובע אף לא הוכיח, ולמעשה אף לא טען, שחוק העזר לרחובות (רוכלים) נועד לטובתו או להגנתו, כנדרש בסעיף 63 לפקודת הנזיקין.

48. עוד יצויין, כי התובע טען שעקב פעולתם של הנתבעים, נגרם לו נזק בשל לקוחות פוטנציאליים שאיבד, בגובה כ- 1,000 ש"ח ליום בתקופת הנסיעות, ו-500 ש"ח ליום בתקופה החלשה יותר. אלא שהתובע לא הוכיח את נזקו הנטען, כך שלא ניתן לקבוע שאכן ההפרה, ככל שהיתה, גרמה לו נזק.
מכאן שלא הוכחה אף טענתו של התובע כי הנתבעים ביצעו כלפיו עוולה של הפרת חובה חקוקה.

49. בשולי הדברים אציין, שהתובע העלה טענה חדשה בסיכומיו, לפיה פעולתו של נתבע 2 מהווה הטעיה אסורה בהתאם לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 ("חוק הגנת הצרכן"). זאת, משום שלטענת התובע, לקוחות שמגיעים בעקבות פרסומי התובע מופנים על-ידי נתבע 2 לחנות הנתבע, תוך הטעייתם. אלא שעובדות אלו כלל לא הוכחו, כאמור, ולפיכך איני רואה להידרש לטענה זו.

סיכומו-של-דבר, התובע לא הוכיח כי קמה לו עילה לפיצוי או לקבלת צו מניעה כנגד הנתבעים.

לנוכח כל האמור, התביעה נדחית..."

3. תביעה לצו מניעה קבוע
ב- ת"א (ת"א) 2707/99 {החברה להגנת הטבע נ' שמואל שמיר, תק-מח 2001(3), 687 (2001)} נקבע:

"א. מהות העתירה זו תביעה שהוגשה למתן צו מניעה קבוע, צו עשה ותביעה כספית ע"ס 500,000 ש"ח. התובענה במקורה הוגשה גם כנגד אלי ישר ז"ל. טרם פטירתו נערך עמו הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. התובענה נמשכה כנגד הנתבע בלבד.
התובעת הינה עמותה ציבורית, ללא כוונת רווח, שהוקמה לפני למעלה מ- 45 שנים. היא פועלת שלא למטרות רווח בתחומים של שמירת הטבע, איכות הסביבה, החינוך וידיעת הארץ בישראל. בחברה להגנת הטבע חברים כ- 35,000 בתי אב המזדהים עם ערכיה ועקרונותיה ונוטלים חלק בפעילויותיה השונות.
בערב יום הכיפורים של שנת 1999 נודע לתובעת כי הנתבע מפיץ באמצעות הדואר עותקים של מכתב ובו הצעה בכתב הנושאת את השם ו/או הסמל של התובעת לרכישת תכנית לביטוח בריאות, לרבות ביטוח רפואי, בדרך של הצטרפות ל"חברות במועדון הירוק של אזימוט והחברה להגנת הטבע ו/או המועדון הירוק לחייל".
לעמדת התובעת המדובר במעשה של גניבת עין וגניבת דעת שנועדה להטעות את הציבור וליהנות משמה הטוב והמוניטין של התובעת, כדי לפתותו לקחת חלק באותה פעילות "ביטוחית" שנחזית להיות מטעמה. מאחר, שלטענתה, היא מעולם לא התירה זאת ולא אישרה פעילות מסוג כזה, - מכאן התובענה.

ב. עובדות רלבנטיות הנתבע הינו סוכן ביטוח ויזם תכנית של ביטוח בריאות לחיילים באמצעות חברת הפניקס ומגדל, בשם קו בריאות לחייל. הוא הנפיק כרטיס מועדון מפלסטיק שבו הטבות לחייל המחזיק. כרטיס זה נשא את סמלי חברת הביטוח הנ"ל (נ/13).
הנתבע פנה בחודש יולי-אוג' 1999 לחנויות ועסקים הנמצאים בקניון הזהב בראשל"צ, לשם צרופם לכרטיס מועדון ההטבות לחייל. בין היתר הוא הגיע גם לחנות של החברה להגנת הטבע (עמ' 79, עמ' 77). חנות זו נוהלה על-ידי מר אלי ישר ז"ל (הנתבע הראשון בתביעה זו).

בין מר אלי ישר ז"ל לבין התובעת היה הסכם זכיון (ת/27) בו העניקה התובעת לו ביחד עם אדם נוסף בשם גיל בן ישי, זכיון להפעלת חנות למכירת ציוד ואביזרים למטיילים, שתשמש מרכז מידע לפעילויות התובעת בלבד, הנושאת את השם " החברה להגנת הטבע המרכז למטייל ראשון לציון". תקופת הזכיון הגיעה אומנם לקיצה, ברם מר ישר ז"ל המשיך להתנהג ברוח הסכם הזכיון, מבלי שהתובעת מחתה בידיו, ו/או מבלי שהתובעת הורידה או שינתה את השילוט שלפני החנות.
על-פי עדות הנתבע, מר ישר ז"ל אמר לו שתמורת סכום של 5,000 ש"ח לחודש שהוא משלם לתובעת הוא משווק מוצרים, טיולים, תכנית ביטוח נסיעות לחו"ל וכיו"ב. הוא הציג בפני הנתבע פרסומים עליהם התנוסס שם התובעת. אין גם מחלוקת בין הצדדים כי בפתח החנות מצב שלט עץ עליו כתוב שם התובעת וסמלה (נ/5).
לכל מוצר שנמכר שם הוצמדה פתקית של התובעת (נ/12). מר ישר ז"ל הציע לתובע לעדותו שכרטיס: "מועדון ההטבות לחייל" יפורסם ויחולק חינם על-ידי החברה להגנת הטבע ואזימוט, שזה השם המסחרי שבו הוא הפעיל את החנות, לאחר ביצוע שינויים. הנתבע הסכים. לקידום התכנית שלחו השניים כ 5,000 מכתבים למועמדים לקראת גיוס באזור ראשל"צ. אלה הוזמנו להיות חברים ב"מועדון הירוק לחייל" וכן
ב: "מועדון הירוק של אזימוט". המכתבים נשאו את הסמל והלוגו של החברה להגנת הטבע.
התובעת פנתה לשניים ודרשה שיפסיקו את פעולתם, וכן שיפרסמו מודעה מתאימה בעתונות.

בהסכם פשרה ת/29 הודה אלי ישר ז"ל במפורש שהפעולות שבוצעו על-ידו נעשו ללא רשותה של התובעת וללא ידיעתה, מבלי שהיא הסכימה לכך בצורה איזושהיא.
כן הצהיר שהוא לא פעל מטעם התובעת ו/או כאורגן או שלוח שלה. הוא התחייב לפרסם מודעה בעתון ברוח זו.
מר שמיר הצהיר בבית-המשפט שהוא חדל לעשות שימוש בשם התובעת כבר מיום 22.09.99.
למרות זאת הוא התנגד למתן צו מניעה זמני כנגדו לעניין זה, כנראה מן הטעם שזה עלול לפגוע בשמו.

בתאריך 23.11.99 ניתן נגדו צו מניעה זמני שלא להשתמש בשם התובעת.
בין הצדדים היתה מחלוקת אם המדובר בסניף של החברה להגנת הטבע, כגירסת הנתבע, או שמא המדובר בחנות של החברה, כגירסת התובעת.
מחלוקת זו הובהרה במהלך הדיונים, ויש להכריע בעניין זה לטובת התובעת.
סניפים של החברה להגנת הטבע אינם עוסקים במכירות מכל סוג שהוא; המדובר בחנות בראשל"צ שהיה לה הסכם זכיון עם החברה להגנת הטבע, כמפורט לעיל.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים
מכתבי הטענות ומהראיות עלו הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:
- הקיימת סמכות עניינית לבית-המשפט.
- האם ביצע הנתבע עוולה של גניבת עין.
- האם פגע הנתבע במוניטין של התובעת.
- האם הטעה הנתבע בפעילותו זו את הציבור לחשוב שהביטוח הוא ביוזמת התובעת.
- ההתעשר הנתבע שלא כדין כתוצאה מפעילותו.

ד. הקיימת סמכות עניינית לבית-המשפט טיעון זה היעדר סמכות עניינית מופיע בכתב ההגנה, ולמען האמת התפלאתי מדוע חזר ב"כ הנתבע על טיעון זה; במיוחד שאין זו פעם ראשונה שהנושא עולה.
ובתאריך 16.11.99 כבר החליט בית-משפט זה (עמ' 2) שהטענה נדחית, והפנה את עורך-הדין מאייר לערר, או לבקשה להארכת מועד לצורך ערר וגם לחוק בתי-המשפט.

תחילת התובענה היתה בבקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה על-ידי התובעת בבית-משפט השלום, בת"א. מבית-משפט השלום הועבר הדיון לבית-המשפט המחוזי. מכוח חוק בתי-המשפט בית-משפט זה לא יעבירנו עוד, ומכאן שללא כל קשר לשום טענה, - קיימת סמכות לבית-המשפט המחוזי.
ואם זה לא די, הטיעון נטען שוב בפני השופט זפט בדונו בצו המניעה, והוא דחה אותו, ובצדק, באמירה קצרה. מדוע אם-כן, לשוב ולחזור על טיעון שגוי גם בשלב הסיכומים כשב"כ הנתבע לא ערער על שום החלטת ביניים וכשברי וברי שהסעד המרכזי הוא צו המניעה , ואילו הסעד הכספי הוא נילווה? אשר-על-כן אני דוחה את הטענה בדבר היעדר סמכות של בית-משפט זה.

ה. מסקנות עובדתיות לאחר שהכרעתי בשאלה האם המדובר בסניף או בחנות, וקבעתי כי המקום בראשל"צ היה חנות ולא סניף, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים בקשר לעובדות.
מהפניה שנשלחה למתגייסים ת/5, שאפילו הלוגו שלה הוא בירוק, לרבות כרטיס הפלסטיק, עולה בבירור אפשרות של הטעיה כי המדובר בפעילות של החברה להגנת הטבע.

אני ערה לכך כי המתגייס מופנה במכתב לצורך שאלות ומשאלות לנתבע; ברם המכתב בכללותו מעיד על "מתן חסות" של התובעת לנושא הביטוח, ומעמדו של הנתבע במיכלול זה, - אינו ברור; על כל פנים לא ניתן להבין מהמכתב שהמדובר בעיסוק פרטי של הנתבע.
כל שגורס הנתבע, וכך גם הדגיש בעדותו הוא, שהוא בא למקום שבו היה שילוט של התובעת; שנמכרו מוצרים עם זיקה לתובעת; הלוגו של התובעת הוטבע על שקיות, נייר מכתבים ציין את שם התובעת, ביחד עם הלוגו של המקום שהיה :
אזימוט, והמפעיל אמר לו שהוא רשאי להתקשר עמו בהסכם לשיווק הביטוח, בדרך שהנתבע הציע לו.

מעדות הנתבע עלה, שהוא בעצם טעה בכך שלא בירר לעומק, לא ביקש שיציגו לו חוזים בדבר היקף הסמכויות של הזכיין, והאמין למשמע אוזניו ולמראה עיניו; אילו סבר שהמדובר בעיסקה בלתי-אפשרית ו/או לא כשרה מבחינת התובעת, - לא היה משקיע סכום של 40,000 ש"ח להתארגנות ולהפצה של המכתבים.
המחלוקת אם-כן היא: האם יש לייחס משמעויות משפטיות לנתונים אלה; והכיצד יפורש הדין הרלבנטי לעניין גניבת עין.

מהראיות עלה כי התובעת לא התירה למר אלי ישר ז"ל לבצע התקשרות "בחסות" שמה והלוגו שלה, לצורך ענייני ביטוח. כל מסמך כיתוב או פרסום בכל מקום שהוא, היה זקוק לאישורה מראש (עמ' 33) מה שמצער הוא, שהיא לא פיקחה ו/או לא יכולה היתה לפקח על "חריקות" בנוהליה היא ובישום התקשרויותיה עם הזכיינים למיניהם, שחוזיהם במפורש אסרו שימוש בשם החברה להגנת הטבע על-ידי הזכיין ללא אישור החברה מראש (עמ' 25), כפי שקרה במקרה הנוכחי.
העיד מר רני פינציק (עמ' 17 ואילך) שהיה סמנכ"ל הכספים של התובעת,שהתובעת היא עמותה, שלצורכי מע"מ היא מוגדרת כמלכ"ר (עמ' 19).

"רוב הפעילויות בחברה להגנת הטבע הן צרכניות של כסף. יש מס' פעולות שהן יצרניות של כסף..." (שם).

מדבריו ומדברי עדים אחרים ברור שהתובעת מקפידה מאוד על עקרונותיה ואינה מוכרת אותם בנזיד עדשים, עד כדי כך שאפילו היא בודקת בציציותיהם של אלה תורמים פוטנציאלים, ולא מכל מוסד או מפעל היא נכונה לקבל תרומות.
"היות והיא ניזונה מהתמיכה הציבורית, הכח שלה הוא בתמיכה הציבורית... היא מאוד נזהרת בהתקשרויות שלה שמא מישהו יקלקל את שמה... יש פעילויות שאנחנו מוכנים לקבל עבורן תרומות. למשל חברת ישראכרט לא לוקה בשום פעילות אנטי-ירוקה או אנטי סביבתית. החברה להגנת הטבע שמחה לתת הטבות מצד אחד למחזיקי ישראכרט ולקבל תרומות מחברת ישראכרט. למשל חברת מי עדן שאומרת שהיא רוצה לעשות את מי עדן בטבע, פעילות טיולים בצפון הארץ ולממן את הפעילות הזאת ביחד עם החברה. אז חברת מי עדן מימנה והחברה להגנת הטבע ארגנה זאת. החברה להגנת הטבע מאוד שומרת ומקפידה עם מי היא מתקשרת. כל התקשרות כזאת, בנוסף לכל האישורים האחרים, עוברת גם אישור של אגף שימור טבע וסביבה. החברה להגנת הטבע מחוזרת על-ידי הרבה גופים ויוצרת קשר רק עם חלקם" (עמ' 25).

ו. האם עוול הנתבע עוולה של גניבת עין?
מבחינת לוח הזמנים, בעניננו חל סעיף 59 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שהיה בתוקף בעת ההתקשרות שבין הצדדים, הוצאת הכרטיס ושליחת המכתבים למתגייסים...
הפועל היוצא הוא שמעשיו של הנתבע, על-פי פקודת הנזיקין, אינם עולים לכדי עוולה; הדין החדש אינו רלבנטי לעניננו, מאחר והוא טרם נולד בעת הגשת התביעה, ולכן יש לחפש את עילת התובענה במצב החוקי שהיה קיים אז, ולא במצב החוקי שהשתנה לאחר מכן.

משהגעתי למסקנה זו מתייתר הדיון בנושא של מוניטין חיקוי והטעיה.
לאור כל זאת אני קובעת כי הנתבע לא ביצע פעולה של גניבת עין, במשמעות סעיף 59 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ז. הקיימת עילת תביעה מכח עשיית עושר ולא במשפט?
קובע חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 בסעיף 1...

ח. מסקנה אופרטיבית
תובענה זו נוהלה, בסיומו של יום, מאחר ולשני הצדדים היה חשוב לשמור על שמם הטוב.
לתובעת, שלא תיחשב כאחת שמוכרת את עקרונותיה בכסף לכל מי שמציע לה תמורה.
לנתבע, שממשיך בעיסוקו כסוכן ביטוח, שלא ייטען כנגדו שהוא מעוול מכל סוג ומין שהוא, שניסה לנצל את התובעת לענייניו הפרטיים.

נראה אכן שהתנהגות הנתבע היתה ניהול משא-ומתן עם מר אלי ישר ז"ל בתמימות ושלומיאליות העולה כדי רשלנות, כשהוא משקיע כספים, מבלי שיבדוק בדיקה ראויה את התשתית העובדתית-משפטית של מי שמציע לו את העיסקה.
לאור כל זאת גם הסעד, מכח דיני עשיית עושר שלא במשפט צריך להיות בהתאם:
על-פי סעיף 1 לחוק עשיית עושר שלא במשפט, על המתעשר להחזיר את הזכיה בה זכה שלא כדין, ואם הדבר בלתי אפשרי לשלם את שוויה.
הרישא של הסעיף כוונתה לגרום לכך, שהמצב יחזור לקדמותו; קרי, שלא תינתן כל עדיפות או טובת הנאה למתעשר שלא כדין.

אם ניישם רציו זה לעניננו, בשינויים המחוייבים, כי אז החזרת המצב לקדמותו והחזרת הזכיה שלא כדין, משמעם הפיכת צו המניעה הזמני שניתן לצו מניעה קבוע, ואיסור על הנתבע (שבין כה וכה לפי עדותו פסק לעשות כן) לעשות כל פעולה המפורטת בסעיפים 3.1 עד 3.4 (כולל), לפרשת התביעה.

מאחר ומהעובדות שהוכחו בפני בית-משפט זה עולה כי הנתבע לא התעשר בפועל מפעילותו זו, ולאחר שדחיתי את עילת התביעה המבוססת על עוולת גניבת עין, כי אז אין מקום לפסוק פיצויים לתובעת..."

4. צו מניעה קבוע, להמשיך ולשווק את בקבוקי קטשופ היינץ כשעליהם "מולבשת" אותה תוית, או צווארון הדומה "עד כדי להטעות" לתוית בה משתמשת התובעת תקופה ארוכה
ב- ת"א (ת"א) 2040/01 {אסם השקעות בע"מ נ' פודליין, תק-מח 2001(3), 2153 (2001)} קבע בית-המשפט:

"1. התובעת, יצרנית ומשווקת מזון, ורוטב עגבניות - "קטשופ" - בכלל זה, מלינה על נסיונה של הנתבעת - יבואנית ומשווקת קטשופ מתוצרת היינץ, ארה"ב - ל"גנוב את עינו" של ציבור הצרכנים על-ידי חיקוי החוזי או צורת התוית המודבקת על צנצנות או בקבוקי הקטשופ המשווקים על-ידי התובעת.

החיקוי ו"גניבת העין" נעשים, לטענת התובעת, על-ידי שימוש בתוית או "צווארון" "המולבש" על בקבוקי הקטשופ המשווקים על-ידי הנתבעת והדומה "עד להטעות" לחוזי התוית של התובעת. "הצווארון" הולבש על הבקבוקים באופן שהוא "מסתיר חלקים מהתווית המוכרת של קטשופ היינץ".
עתרה, איפוא, התובעת לבית-המשפט בבקשה לאסור על הנתבעת, בצו מניעה קבוע, להמשיך ולשווק את בקבוקי קטשופ היינץ כשעליהם "מולבשת" אותה תוית, או צווארון הדומה "עד כדי להטעות" לתוית בה משתמשת התובעת תקופה ארוכה.
כסעד ביניים, ביקשה התובעת למנוע מהנתבעת לשווק את מיכלי הקטשופ, כאמור לעיל, עד מתן פסק-דין בתובענה (בש"א 14684/01).

2. בתצהיר תשובתה (מטעם המנכ"ל פנחס פרבר) דוחה הנתבעת מכל וכל את טענות התובעת בדבר צורתו או החוזי המטעה של אותו "צווארון" בו היא משתמשת לשם שיווק המוצר ומעלה שורה של טענות שיש בהן, לדעתה, להביא לדחיית עתירותיה ותביעותיה של התובעת.

3. בדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני שהתקיים בפני כב' השופט י. זפט ביום 11.07.01 הצהיר ב"כ הנתבעת כי היא לא תמשיך לעשות שימוש ב"צווארונים" שבמחלוקת לאחר שהמלאי שעמד אז לרשותה יאזל. לאור הצהרה זו ויתר ב"כ התובעת על עתירתו לצו מניעה זמני.

שני הצדדים ויתרו באותו דיון על הבאת ראיות או השמעת עדים במהלך הדיון בתובענה העיקרית והסתפקו בהגשת סיכומים בכתב. עוד הסכימו ב"כ הצדדים כי:

"ינתן פסק-דין בתיק העיקרי על בסיס החומר המונח בפני בית-המשפט."

ב"כ הצדדים הגישו את סיכומיהם כמוסכם. על-פי הנוהלים הנהוגים בבית-משפט זה הועבר אלי התיק במצבו זה לשם מתן פסק-דין.

4. התובעת טוענת, כאמור, כי אותו "צווארון" המולבש על בקבוקי או מיכלי הקטשופ מתוצרת היינץ, הוא "מוצר מפר" שכן יש בה, באותה תוית, משום חיקוי התוית המודבקת על-ידי התובעת על בקבוקי הקטשופ שהיא מייצרת ומשווקת והיא דומה לה "עד כדי להטעות". מעשה זה יוצר, לטענת התובעת...

כיוון שכך יש במעשי הנתבעת, היינו ב"הלבשת" הצווארון על מיכלי הקטשופ משום גניבת עין, גזל, מוניטין ועשיית עושר ולא במשפט. על יסוד עילות תביעה אלה ו/או אחת מהן, עותרת התובעת לסעד המבוקש על ידה בתובענה.

5. כדי לשכנע את בית-המשפט בקיומה של אחת העילות הנ"ל ושעליו לאסור על הנתבעת את השימוש ב"מוצר המפר", על התובעת להראות קודם לכל וראשית לכל, כי המוצר עליו היא מלינה, היינו התוית או "הצווארון" שצורף למיכלי הקטשופ ששיווקה הנתבעת, הינו "מוצר מפר". לאמור: שהשימוש שעושה הנתבעת באותו "צווארון" "עלול להטעות את הציבור לחשוב כי הקטשופ שלה הוא מתוצרת התובעת" ו/או שהוא עלול להצביע או לטעת את הרושם אצל ציבור הצרכנים כי אותה צנצנת קטשופ המעוטרת ב"מוצר המפר" "שייכת" בדרך כלשהי לתובעת, אם כיצרנית, אם כמשווקת ואם בדרך אחרת.

זאת ניסתה התובעת להראות או להוכיח על-ידי הצגת שתי צנצנות הקטשופ עם התויות המודבקות עליהן ועם ה"צווארון" המעטר את הצנצנת או הבקבוק המשווק על-ידי הנתבעת ועל-ידי הצבעה על הדמיון הרב "עד כדי להטעות" הקיים, לדעתה, בין הבקבוק או הצנצנת לבין הצווארון המעטר את התוית המודבקת על הבקבוק של הנתבעת.

אכן, כדי להכריע במחלוקת מסוג זה בית-המשפט מפעיל, בדרך-כלל, את "מבחן העין", בוחן את החוזי או הצורה של ה"מוצר המפר" לעומת ה"מוצר המוגן" ובודק אם יש משום דמיון מטעה ביניהם.

6. הפעלתי מבחן זה: התבוננתי בתויות וב"צווארון" שהולבש על בקבוק הקטשופ היינץ. בחנתי את צורתם, מראם החיצוני והציורים המופיעים בהם, לרבות צבעיהם ועטוריהם. כן בחנתי את שאר הנסיבות שיש להתחשב בהן במקרים מעין אלה ואשר עליהן הצביע ב"כ התובעת. יתירה-מכך: "הרחבתי" את מבחן העין והתבוננתי בצנצנות או בקבוקי הקטשופ כפי שהם מונחים או מוצגים על המדפים של מרכול של אחת מרשתות שיווק המזון הגדולות במדינה.

התרשמותי היא ברורה וחד-משמעית: "לא דובים ולא יער". אין כל ממש בטענת התובעת בדבר חוזי או צורה זהים או דומים בין התוית שלה ולבין הצווארון המעטר את בקבוקי הנתבעת ואין כל חשש להטעות ציבור הצרכנים על-ידי כך.
אמנם כן, בשתי התויות מופיעות עגבניות בצבע אדום בעל גוון דומה (אם כי לא זהה) ושתיהן מעוטרות בפס שוליים צהוב בעל רוחב דומה.
יחד-עם-זאת לא ניתן לאמר כי החוזי של שתי התויות דומה "עד כדי להטעות".
ניכר הבדל או שוני משמעותי למתבונן בהן בעינו של הצרכן הסביר.
צורת התוית שונה ובראש כל אחת מהן מתנוסס שם אחר היינו, שמה של התובעת על גבי התוית שלה והשם "היינץ" באנגלית על גבי ה"צווארון" של הנתבעת.
ה"צווארון" מכסה או מסתיר, אמנם, חלק מהתוית המודבקת על בקבוק הנתבעת, אשר לגביה אין לתובעת טענות בדבר חוזי דומה, אך גם עובדה זו אין בה כדי להביא להטעית הצרכן או לטעת בו הרושם שהבקבוק המעוטר "שייך" בדרך זו או אחרת לתובעת או משווק על ידה.

הצווארון אינו מכסה, אלא את החלק העליון בלבד של התוית המודבקת כך שניתן בהחלט להבחין בתוית המודבקת השונה מהותית בצבעיה ובצורתה מהתוית של התובעת.

זאת ועוד: בפועל וכפי שהדבר נראה "בשטח", היינו כשהצנצנות או הבקבוקים מונחים זה לצד זה על מדפי המרכול, אין ה"צווארון" מונח, בד"כ, מעל התוית המודבקת באופן שהוא מכסה חלק ממנה. בהרבה בקבוקים נראה הוא מונח, או מוסט מהתוית המקורית באופן שזו כלל לא מוסתרת על ידו.

הצרכן הסביר המתבונן בשורת בקבוקי הקטשופ המסודרים על המדפים יבחין בקלות וללא כל קושי, בין בקבוק קטשופ של התובעת לבין זה של הנתבעת אם בשל החזות הכוללת השונה של המוצרים ואם בשל השוני בצורת הבקבוק או המיכל ובצורת התוית, על-אף שהצבעים בשתי התויות והשילוב ביניהם דומים. ודאי שאין לדבר במקרה זה על הטעיה או חשש להטעית הציבור על-ידי עיטור בקבוק הקטשופ של הנתבעת בתוית או ה"צווארון" מושא המחלוקת.

בנסיבות אלה ועל-פי התרשמותי ממראה עיניים אין לקבל טענת התובעת לפי הצווארון המפר הוא בעל חוזי כמעט זהה לתוית המקורית עד כדי להטעות. ודאי שאין לדבר על "חיקוי" פסול של המוצר או התוית על-מנת לנסות ולהידמות למוצר של התובעת. מכיוון שכך לא עלה בידי התובעת להצביע על קיומה של "עילת תביעה" כלשהי שתצדיק הענקת הסעד המבוקש.

7. עתירת התובעת נדחית..."

5. צו למניעת שריפת גופה
ב- תמ"ש (כ"ס) 13320/08 {ציפורה כרמלי נ' מנחם כרמלי, תק-מש 2008(2), 307 (2008)} קבע בית-המשפט:

"הרקע העובדתי וההשתלשלות הדיונית
1. המנוחה, ציפורה כרמלי ז"ל הלכה לבית עולמה ביום 27.04.08 כשהיא בת 81, והותירה אחריה בת ובן, שהם הצדדים להליך זה.

2. ביום 05.09.07 חתמה המנוחה על טופס הקדשת הגוף לצרכי מדע ולהוראה, הטופס נחתם בנוכחות שני עדים, האחד, רופא המשפחה של המנוחה, והשניה גם היא רופאה, ידידת משפחה, אשר אישרו כי הם מכירים באופן אישי את הגב' ציפורה כרמלי, וכי היא חתמה בפניהם על מסמך הנ"ל בהיותה בדעה צלולה ובהכרה מלאה, מרצונה החופשי והטוב.

3. לטענת התובעת, בתה של המנוחה, שהיתה בקשר רציף עמה עד ליום פטירתה, היתה המנוחה צלולה בדעתה עד לרגעיה האחרונים, והסכמתה לתרומת גופתה נעשתה מדעת. התובעת מציינת כי המנוחה אף היתה חתומה במהלך חייה על כרטיס אדי לתרומת איברים והשקפת עולמה היתה חילונית.

4. בתאריך 27.04.08, יום פטירתה של המנוחה בבית-החולים מלבן בנתניה, שוחחה התובעת עם אחיה (הנתבע) במהלכה הודיעה לו על פטירת אמם וביקשה לקיים את משאלתה לתרום את גופתה למדע.
הנתבע, אשר עד לאותה שיחה לא ידע על כוונותיה אלו של אמו, התנגד לכך נחרצות.
הנתבע התייצב בבית-החולים, הזמין את חברת קדישא וביחד מנעו הם את העברת המנוחה. צוות בית-החולים הזמין שוטרים, אשר הרחיקו את הנתבע ואת אנשי חברה קדישא מהמקום.

5. הנתבע, אשר לטענת התובעת, ניתק את הקשר עם אמו בשנה האחרונה לפטירתה, ולאחרונה החל לחזור בתשובה, הנו בעל השקפת עולם המנוגדת בתכלית להשקפת עולמה החילונית של המנוחה, ומטעם זה, מתנגד הוא לתרומת הגופה למדע. בשל כך, הוא אף פנה לגורמים ואירגונים דתיים על-מנת שיפעילו לחץ על התובעת ועל באת כוחה לחזור בהן מכוונתן לתרום את הגופה כמצוות המנוחה, ולהורות על קבורתה.

6. ביום 01.05.08 הגישה התובעת בקשה דחופה לבית-המשפט המחוזי במחוז המרכז למתן סעדים זמניים שיאפשרו העברת גופת המנוחה מבית-החולים מלבן בנתניה לאוניברסיטת ת"א, לשם שימורה.

בדיון בפני כב' נשיאת בית-המשפט המחוזי, השופטת הילה גרסטל, הוצג על-ידי ארגון זק"א מסמך שבו מתבקש בית-המשפט לשחרר הגופה לקבורה- ובתמורה מתחייב הארגון להשגת תורם חלופי.

7. התובעת טוענת כי הצעה זו לא זו בלבד שפוגעת ברצון המנוחה, אלא מהווה, למעשה, מסחר בגופות אדם, בעוד שכל רצונה של התובעת הוא למלא אחר משאלת אמה ולקיים את רצונה האחרון.

8. במהלך הדיון, הסכימו הצדדים לאמץ את המלצת כב' הנשיאה לפיה הגופה תועבר לאוניברסיטת ת"א ותישמר בטכניקות המקובלות, בלא שיעשה בה שימוש כלשהו, עד להחלטה סופית של בית-המשפט לענייני משפחה.
הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה שיפוטית והתיק הועבר לבית-המשפט לענייני משפחה משהצדדים למחלוקת המשפטית הנם בני משפחה, ועילת התביעה הינה סכסוך בתוך המשפחה (ראה רע"א 6588/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4), 337, 342).

9. התיק הובא בפני ביום 12.05.08 ונשלח בו ביום לתגובת הנתבע בתוך 48 שעות. משלא התקבלה תגובתו של הנתבע, נעשתה פניה טלפונית למשרדו של ב"כ לבירור העיכוב במתן התגובה. ב"כ הנתבע מסר כי איננו מייצג עוד את הנתבע, וכי הנתבע יגיש עמדתו באופן עצמאי.
ביום 15.05.08 הגישה התובעת בקשה למתן פסק-דין בהיעדר תגובת הנתבע. בבקשה זו מבקשת התובעת להורות על קיום בקשת אמה ולאפשר לאוניברסיטת ת"א לעשות שימוש בגופה השמורה אצלה. כן מבקשת היא לאסור על כל גורם דתי לקבור את הגופה בקבורה דתית, ולהשית על הנתבע פיצוי על הסבל שנגרם לה בגין הליכי בית-המשפט.

10. הנתבע, הודיע לבית-המשפט בתאריך 19.05.08, כי בשל קשיים כלכליים אין באפשרותו לשכור עו"ד ולנהל התדיינות בהליך. ובכך, הנני רואה נטישת ההליך על-ידי הנתבע.

11. לכאורה, די היה בהודעה זו של הנתבע, כדי הקניית זכות לתובעת לקבלת פסק-דין בהיעדר הגנה, אולם מעבר לדרוש, ונוכח חשיבותה וחריגותה של הסוגיה שהובאה לדיון בפרשה זו, מצאתי לנכון להיכנס בקצרה אף לגופם של דברים.

נתיחת גופה לצרכי לימוד ומחקר על-פי הדין בישראל
12. עניין ביתורה של גויה לצורכי לימוד ומחקר מוסדר בחוק האנטומיה והפתולוגיה התשי"ג-1953 (להלן: "החוק") הקובע בסעיף 2:

"גויתו של אדם שהסכים לכך בכתב כי תשמש למטרות מדעיות מותר לבתרה בבית הספר לרפואה לצורכי לימוד ומחקר."

ההסכמה, שצריכה להינתן בכתב, קבועה על גבי טופס מיוחד שנקבע לשם כך
בתוספת לתקנות האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ד-1954 (הטופס עליו חתמה המנוחה)...

נמצאנו למדים כי יש בדין העיברי ידיים לעמדה המתירה ניתוחי מתים לצרכי רפואה ומחקר ובוודאי כאשר הדבר נעשה מתוך הסכמת המת שניתנה בחייו.

סוף דבר
16. ניתן בזאת לפיכך, צו המתיר לאוניברסיטת ת"א, לקיים את הוראות המנוחה ציפורה כרמלי ז"ל, מיום 05.09.07, בדבר תרומת גופתה למדע, ללא סייג.

17. בנוסף, ניתן בזאת צו מניעה האוסר על הנתבע או על כל גורם אחר, לבצע כל פעולה העשויה לסכל את רצונה החד-משמעי של המנוחה לתרום גופתה למדע.

18. בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק, הנני מורה בזאת, כי לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה בפועל גופת המנוחה בבית הספר לרפואה, יובאו הגוויה וחלקיה לקבורה לפי דיני ישראל, ובית הספר לרפואה יישא בכל הוצאות הקבורה.
מועד הקבורה יתואם עם ילדי המנוחה.

19. בנסיבות עניין רגיש וקשה זה, ומתוך התחשבות בהשקפת העולם השונה של שני ילדי המנוחה, אשר גרמה למחלוקת ביניהם, החלטתי שלא ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שונות