קדם משפט בראי המשפט האזרחי
הפרקים שבספר:
עדות בעלי הדין
תקנה 146 קובעת כי:"שופט בקדם-משפט רשאי, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, להורות שבעלי הדין, או מי שהוזמן להתייצב לפי תקנה 147, יעידו בפניו בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם, או בחלק מהן."
מחוקק-המשנה לא בחר לפרוץ באורח סוחף את גדרי סמכותו של שופט קדם-המשפט באמצעות תקנה 146 הנ"ל. יש לראותו כמי שהקנה לו - לשופט - בנוסף לסמכויותיו הרגילות רק עוד סמכות מצומצמת - למקרים ייחודיים כנ"ל. הא ותו לא.107
משהפעיל השופט סמכותו על-פי התקנה ונשמעה עדות התובעת האם המסקנה הינה כי החל הדיון בתביעה? האם ניתן לראות בישיבה זו ישיבת הוכחות?
הפסיקה לא ראתה בסוג כזה של קיום דיון משום ישיבת הוכחות. מתקין התקנות ביקש לאפשר לשופט לברר בקדם-המשפט כל פרט שברצונו לברר, אם סבור היה שהדבר יועיל לעשיית הצדק באופן יעיל (ראה לשון תקנה 143(10) לתקסד"א). הגם שכל עדות והודעה שנתקבלו בקדם-משפט נחשבות כדין עדות והודעה במשפט עצמו (תקנה 148), עדיין אין התקנות רואות בדיון זה משום שמיעת המשפט גופו. תקנה 150 לתקסד"א קובעת מפורשות:
"נסתיים הקדם-משפט, ייקבע תאריך לדיון."
במילים אחרות, קדם-המשפט מובחן מ"דיון", שהוא כנראה דיון הוכחות. כך הוחלט גם ב-רע"א 563/88,108 לצורך הגדרת סמכות שופט במינוי בפועל שתקופת המינוי שלו חלפה.
מסיבה זו יש לקבוע, כי "דיון" משמעו ישיבת הוכחות, שהצדדים זומנו אליה לשם שמיעת ההוכחות. בעוד ששמיעת עד לפי סמכות בית-המשפט בישיבת קדם-המשפט איננה בגדר זאת (ודוק: בעניין נשיונל פאלאס לא הוכרעה שאלה מדוייקת זו).
לכאורה, אין הפירוש המוצע מתיישב עם הגדרת "דיון" שבתקנות האגרות:
"דיון - שמיעת ראיות בעל-פה או שמיעת טענות הצדדים אם אינם מביאים ראיות, למעט דיון בישיבת קדם-משפט ראשונה."
לפי ההגדרה, לכאורה, כל שאינו בגדר קדם-משפט ראשון ייכנס לגדר דיון.
פירוש חמור כזה אינו מתיישב עם תקנות האגרות עצמן: התקנות מאפשרות טווח ביניים שבין חלות תקנה 15 (פשרה טרם קדם-המשפט הראשון) לבין שמיעת הדיון.109
ב-ת"א 3655/02110 נקבע כי:
"חקירה זו נעשתה כדין ובסמכות (ראו תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ויש בה כדי להאיר את האמת.
9. אף אם לא אזקק לחקירתו של התובע בקדם-המשפט, הרי שדי בחקירתו במהלך דיון ההוכחות שהתקיים בפניי, כדי להצביע על כך שהתובע אינו מסוגל לקשור בין נפילתו לבין רטיבות כלשהי או לכלוך במדרגות. התובע העיד בפניי (פרוטוקול עמ' 16, שורות 10-6):
'לא ראיתי לכלוך על המדרגות. לאחר שנפלתי לא ראיתי פגם במדרגות. התמקדתי בכאבים שהיו לי. לא יכולתי להלך. יצאתי מנקודת הנחה שהמדרגות היו מלוכלכות. לא ראיתי למה נפלתי.'."
ב-ע"א 1149/00111 נדון העניין הבא: לא נערך קדם-משפט במובן הרגיל של המילה וגם לא היה ידוע אם הצדדים ניהלו ביניהם הליכי גילוי מסמכים, שאלונים וכו'. המחלוקות העובדתיות התהומיות שבין הצדדים לא עשו רושם מיוחד. אולם הן הניעו את השופט אברהם שדן בתיק באותו שלב, לנקוט יזמה בלתי-שגרתית: הוא עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 146 לתקסד"א הקובעת כי:
"שופט בקדם-משפט רשאי, ביזמתו או לפי בקשת בעל דין, להורות שבעלי הדין, או מי שהוזמן להתייצב לפי תקנה 147, יעידו בפניו בשאלות השנויות במחלוקת ביניהם, או בחלק מהן."
הוא קרא למערער ולאיתן וביקש מהם להעיד בפניו. צהל לא נכח באותה ישיבה. השניים העידו אך לא נחקרו חקירה נגדית. התוצאה היתה סרבול כפול ומכופל ופריצת מחלוקות חדשות, ולא רק בין הצדדים זה מול זה; העדויות סתרו את הגרסאות שמסרו הצדדים בכתבי בי-דין. מייד לאחר-מכן נקבע התיק להוכחות; העדויות הסותרות וכתבי בי-דין המנוגדים ניגוד קוטבי הונחו בצד כאילו קביעת התיק להוכחות היא תרופת פלא שתתגבר על כל המכשולים. הצדדים נצטוו להגיש תצהירי עדות ראשית.
נפסק מפי כב' השופט נסים ממן:
"אבן הנגף העיקרית הניצבת בפני המערער היא ההסכמה לנהל את הדיון על דרך פשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט. הן בבית-המשפט העליון והן בבתי-המשפט המחוזיים, לרבות הרכב זה, הובעה דעה כי עילות ההתערבות בפסק-דין הניתן על דרך פשרה מוגבלות למקרים מיוחדים ביותר ומקום שבית-המשפט רשאי היה להגיע לתוצאה שהגיע אליה, ערכאת הערעור לא תתערב, למרות שאילו היה מדובר בפסק-דין שניתן בדרך הרגילה היה מקום לשנותו. ייאמר, כי על פני הדברים בכל הנוגע לצהל אין פסק-הדין מכיל קביעות שאינן יכולות לעלות מתוך כתבי בי-דין וחומר הראיות שהוצג לבית-המשפט. בית-המשפט בחן היטב את החוזה וקבע כי השוכרת על פיו היא החברה ולא צהל אישית. ההתערבות במסקנה שכזו, שנקבעה במסגרת דיון לפי סעיף 79א אינה מובנת מאליה.
שונה המצב לגבי איתן. סגן הנשיא שפירא שחרר אותו מאחריות בשל נימוק משפטי שגוי. הערבות בפרשה זו ניתנה ביום 9.8.95 בטרם תוקן חוק הערבות, התשכ"ז-1967 ובטרם בא לעולם המוסד הקרוי "ערב מוגן", מוסד שהוכלל בפרק ב' לחוק, כפי שתוקן בחוק הערבות (תיקון מס' 2) התשנ"ח-1997. בהוראות המעבר של החוק המתקן נקבע כי על חוזי ערבות שנכרתו לפני תחילתו יחול הדין הקודם. הדין הקודם לעניין זה הוא חוק הערבות המקורי כפי שתוקן בחוק הערבות (תיקון), התשנ"ב-1992. בחוק מתשנ"ב הוכנס פרק חדש לחוק המקורי הוא פרק ב' - ערבות של ערב יחיד. ההוראה העיקרית בו היא כי אין להגיש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שניתן פסק-דין נגד החייב העיקרי ומוצו הליכי ההוצאה לפועל נגדו. אולם הגנה זו ניתנת אך ורק לערבות לחיוב שנתן ערב יחיד לנושה. איתן בא בגדר "ערב יחיד" על-פי החוק מתשנ"ב אולם המערער לא בא בגדר "נושה" לפי אותו חוק. ה"נושה" לפי התיקון מתשנ"ב הוא:
'בין תאגיד ובין יחיד ובלבד שלגבי יחיד מתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי.'
במקרה שבפנינו המערער הוא יחיד אמנם, אך איננו עוסק במתן הלוואות, לא כעיסוק עיקרי ולא במהלך עסקיו הרגיל. מכאן שהגנה לפי סעיף 17ג לחוק מתשנ"ב אינה עומדת לאיתן. על ערבותו חלות, אם כן, הוראות פרק א' לחוק הערבות המקורי ובמיוחד סעיף 8. סעיף זה קובע כי:
'הערב והחייב אחראים כלפי הנושה יחד ולחוד...'
שאלה אחרת שעשויה להתעורר ובית-המשפט כלל נתן דעתו עליה היא האם מולאה ההוראה שבהמשך סעיף 8 לחוק הערבות לפיה אין הנושה רשאי לדרוש מן הערב מילוי ערבותו בלי שדרש תחילה מן החייב קיום חיובו. שאלה זו כרוכה בשאלה אחרת והיא מי הוא החייב העיקרי. כל זה לא נדון בבית-משפט קמא. זאת ועוד, עניין טיב ערבותו של איתן וההגנה עליו כערב יחיד הועלה לראשונה על-ידי השופט קמא עצמו בפסק-הדין. מלבד הטעות בישום הדין יש פגם גם בכך שבית-המשפט לא שמע כל טענה או עובדה בעניין טיב הערבות - האם להבטחת תשלום דמי השכירות ניתנה או גם להבטחת הפיצויים המגיעים מהנערב בשל הפרת החוזה. בית-המשפט פסק בעניין זה מבלי לשמוע טענות כלשהן מפי הצדדים.
נמצא, כי פסק-הדין בכל הנוגע לאיתן אינו יכול לעמוד. מדוע, אם כן, שלא נקבל את הערעור ביחס לאיתן בלבד ונחזיר את העניין לבית-משפט השלום לשם הכרעה בשאלות שהוזנחו ולא נדונו? התשובה היא שגם לגבי צהל אין פסק-הדין יכול לעמוד לא משום שמסקנת פסק-הדין שגויה על פניה אלא משום שהיה על בית-המשפט לסרב לאשר את הסכמת הצדדים לדון בעניין על דרך פשרה. סעיף 79א(א) לחוק בתי-המשפט קובע כי:
'בית-משפט הדן בעניין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בעניין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה.'
כשמדובר בסמכות של בית-המשפט הביטוי "רשאי" מתפרש, בדרך-כלל, כקרוב יותר ל"חייב" מאשר ל"רשאי", אך אין פירוש הדבר כי אין לבית- המשפט שיקול-דעת שלא לאשר את ההסכמה. מקום שהסכסוך כרוך במחלוקות עובדתיות ניכרות וההכרעה בהן מחייבת הערכת מהימנות ושמיעת עדים, פסק-הדין עלול להיות שרירותי וממילא שגוי. לא חסכנו מאמץ ובדקנו את המחלוקות העובדתיות והמשפטיות בפרשה זו ונוכחנו לדעת כי לא היתה לבית-המשפט דרך להכריע בהן אלא על-סמך בחירה אקראית של מסקנות, כפי שאכן עשה. בכל השאלות שבמחלוקת, והן רבות, קיימות טענות סותרות ועדויות סותרות, למשל: בשאלה האם הכלי התקלקל ומי הודיע על כך, מה קרה לכלי, מי חתם על החוזה, מי נכח בעת החתימה, מתי הוחזר הכלי, האם הכלי שהושכר הוא הכלי הנזכר בחוזה ועוד.
נוכח המסכת הרחבה של טענות וסתירות פנימיות וחיצוניות מלאכתו של בית-המשפט היא, למעשה, בלתי-אפשרית אלא-אם-כן מוסכם מראש כי תהיה שרירותית. כך, למשל, בשאלה מה מעמדו של צהל בעסקה והאם נכח בעת חתימת החוזה קובע בית-המשפט מסקנות שאין לקבלן. מצד אחד, השופט אינו מציין אם לדעתו צהל נכח בעת חתימת החוזה, אך קובע כי לא חתם ומסקנתו היא כי צהל "לא התחייב אישית". כיצד יכול אדם להתחייב, אפילו לא אישית, אם לא נכח במקום? אם אכן ביסוד מסקנת השופט עומדת הקביעה כי צהל חתם על החוזה (אפילו בשם החברה), חרף הכחשתו, כי אז יש לכך השפעה גם על המסקנה כי לא חתם באופן אישי אלא בשם החברה.
גם לא פלא שבית-המשפט נמנע מלפסוק בשאלות האחרות הנוגעות לתקופת החזקת הכלי, הנזקים, הפרת החוזה ועוד. החומר שהיה מונח בפניו לא אפשר לו להגיע למסקנה כלשהי אלא-אם-כן ברצונו להכריע כאלת הצדק שעיניה עצומות.
בנסיבות אלה, ההסכמה לנהל את הדיון לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט היתה שגויה ולא היה מקום לאשרה. בית-המשפט היה יכול, דרך אגב, לחזור בו מהחלטתו אם התברר לו במהלך כתיבת פסק-הדין כי דרך הדיון שנבחרה אינה הולמת את הנסיבות.
לכן הננו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-הדין של בית-המשפט קמא ביחס לשני המשיבים ומורים על החזרת העניין לבית-משפט השלום לשם דיון מחודש בפני שופט אחר בדרך הרגילה, שלא על-פי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, בכל השאלות ובכל המחלוקות. הוצאות הערעור בסכום של 10,000 נכון להיום יהיו לפי התוצאות בתביעה."
ב-בש"א (שלום-ת"א) 183251/08112 נפסק כי:
"11. מעבר לדרוש בהחלטה זו, ובהערת אגב אציין כי לשיטתי שופט רשאי לשמוע הוכחות במועד שנקבע לישיבה מקדמית, וזאת בנסיבות מסויימות: הוראות תקנות סד"א מחייבות את בעלי הדין להתייצב לישיבה המקדמית, אלא אם קבע בית-המשפט אחרת. בית-המשפט מוסמך להורות שבעלי הדין (או מי שהתייצב) יעיד בפניו בשאלות השנויות במחלוקת בינהם או בחלק מהן (ראה תקנה 146 לתקנות סד"א) - ולפיכך מקום שהמחלוקת בין הצדדים אינה מורכבת והמדובר בעדויות בעלי הדין עצמם, יוכל בית-המשפט לשמוע את עדויות בעלי הדין בישיבה המקדמית וליתן פסק-דין.
זאת כאמור כאשר רק בעלי הדין הם המצהירים ואין המדובר במחלוקת מורכבת. יש בכך כדי ליישם הלכה למעשה את ההוראה הכללית 'לייעל את הדיון לפשטו ולהחישו'."
ב-בש"א (שלום-רח') 2328/01113 בית-המשפט קבע באשר להצגת שאלות למבקש-התובע, על-ידי בית-המשפט, לא ברור מהי טרונייתו של המבקש. וכלשון בית-המשפט:
"תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת:
'שופט בקדם-משפט רשאי ביוזמתו או לפי בקשת בעל דין, להורות שבעלי הדין... יעידו בפניו בשאלות השנויות במחלוקת ביניים או בחלק מהן.'
ואילו תקנה 148 לתקנות קובעת:
'עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט, והחלטות השופט בקדם-משפט, דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט.'
לא זו אף זו, תקנה 166 לתקנות מאפשרת לבית-המשפט 'להציג לעד כל שאלה שתיראה לו...' בכל שלב משלבי הדיון, ואילו תקנה 167 מאפשרת לבית-המשפט להעיד כל אדם הנוכח בבית-המשפט.
מהאמור עולה כי בית-המשפט נהג בדיוק על-פי הסמכויות הנתונות לו בתקנות, ולכן לא ברורה טרוניתו של המבקש בעניין זה.
מעבר לצורך אעיר, ולמען הנחת-דעתו של המבקש, כי בית-משפט זה נוהג כך בכל דיון ודיון, דבר החוסך זמן רב ומביא לסיום הסכסוכים בפשרה ללא בזבוז מיותר של זמנם של הצדדים ובית-המשפט.
לסיכום, באם רואה המבקש בהערה זו "הערה מעליבה" (סעיף 9 לבקשה), הרי שכאמור אין לו להלין אלא על עצמו בלבד."
_________________
107. דנ"א 21/89 אורית כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 499, 511 (1991).
108. רע"א 563/88 נשיונל פאלאס ואח' נ' פאיזה עריאן ואח', פ"ד מב(3) 136 (1988).
109. ת"א 3723/02 קיבוץ גבעת ברנר נ' הנהלת בתי-המשפט - המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, פדאור 04(22) 154 (2004).
110. ת"א 3655/02 גולדפרב צבי נ' מרכז משען בע"מ, פדאור 04(5) 679 (2004).
111. ע"א 1149/00 יגאל קובי אטד נ' צהל מורד, פדאור 01(2) 776 (2001).
112. בש"א (שלום-ת"א) 183251/08 מורן יוסף נ' אוראל סרור, תק-של 2008(4) 19576, 19577 (2008).
113. בש"א (שלום-רח') 2328/01 ד"ר תיאודור גל נ' אירית עדן, תק-של 2001(3) 6738, 6739 (2001).