קדם משפט בראי המשפט האזרחי
הפרקים שבספר:
תוצאיו של קדם-משפט
1. כלליתקנה 149 לתקסד"א קובעת כי:
"(א) עניין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על-פי ההכרעות בקדם-משפט, זולת אם ראה בית-המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
(ב) לא ידון בית-המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין."
תקנה 149(א) לתקנות מאפשרת לפתוח עניין שהוחלט בו בקדם-משפט מטעמים מיוחדים שירשמו וכאשר הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
היינו, במידה ובית-המשפט ישתכנע מטעמים מיוחדים שירשמו כאשר הדבר דרוש למנוע עיוות דין יאפשר בית-המשפט לפתוח את העניין שהוחלט בו בקדם-המשפט, כך ב-בש"א (שלום-י-ם) 1456/07120 קבע בית-המשפט כי הנתבעים נתנו הסבר מספק לבקשתם לחזור בהם מההסכמה הדיונית, ובשל כל הטעמים המפורטים לעיל, יש לאפשר להם לחזור בהם מההסכמה הדיונית. לפיכך, בית-המשפט נעתר, איפוא, לבקשה ומורה על מחיקת התביעה.
תקנה 149(ב) לתקנות קובעת כי על בית-המשפט לבדוק בדיקה משולשת בטרם יעתר לבקשה שהוגשה לאחר שנסתיים קדם-המשפט: תחילה, האם יכול היה בעל הדין להגיש את הבקשה בשלב קדם-המשפט; ולאחר-מכן, אם יכול היה להביאה בקדם-משפט, האם קיימים טעמים מיוחדים מדוע לא עשה כן; ולבסוף, האם הדבר דרוש לשם מניעת עיוות דין.
תחולתה של הוראת סעיף 149(ב) הנזכרת, הוראה שיש בה חומרה דיונית המאפשרת פתיחת נושא שטופל בקדם-משפט רק מטעמים מיוחדים וכדי למנוע עיוות דין. הרציונל לאותה הוראה ברור, והוא כי גם להליכים מקדימים צריך שתהא סופיות משלהם, שוב - לצורך צדק דיוני כלפי כולי עלמא, לרבות כלפי בית-המשפט עצמו שמלאכתו רבה וזמנו מועט.121
לתקנה זו יש גם היגיון בצידה, והיא נועדה, בין היתר, למנוע העלאת טענות פרוצידורליות מפתיעות בשלבים מאוחרים של הדיון, כשכבר לא ניתן לתקן את הפגם, ככל שנפל, ו/או כשתיקון הפגם יחייב דחיית דיון ההוכחות.
בנוסף, במסגרת השיקולים להתיר תיקון כתב טענות יתחשב בית-המשפט בהתנהגות הצדדים עובר להגשת הבקשה, ובכלל זה בפרק הזמן שעבר מהשלב בו התברר הצורך בתיקון ועד לשלב בו הוגשה הבקשה. לא תמיד יאפשר בית- המשפט תיקון כתב תביעה. במקרים שבהם נקט המבקש שיהוי רב או נהג בחוסר תום-לב, לא ייעתר בית-המשפט לבקשת התיקון.
דברים דומים נאמרו ב-רע"א 2345/98 :122
"זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכל. חריגים לכלל זה הינם המקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש."
ברם, אלמנט השיהוי בהגשת הבקשה לתיקון הינו שיקול אחד מתוך מכלול שיקולים הנלקחים בחשבון בבוא בית-המשפט להכריע האם להיעתר לבקשה כגון דא, אם לאו. במסגרת שיקולים אלה יבחן בית-המשפט את מידת הפגיעה בצדדים, השלב הדיוני בו מוגשת הבקשה, תרומת התיקון המבוקש להליך המתנהל וכיוצא בזאת. יש לציין, שגישתו הליברלית של בית-המשפט אינה חסרת גבולות. בדרך-כלל, בית-המשפט לא יתיר תיקון כתב טענות כאשר לא ניתן יהיה לתקן את הנזק הדיוני שנגרם לצד שכנגד בדרך של פסיקת הוצאות.123
אכן הלכה פסוקה היא, כי יש לדחות ולא לאפשר הגשת בקשות מקדמיות אלה, לאחר ששלב קדם-המשפט תם. כן ראה בספרו של המלומד ד"ר עדי אזר.124 שם נקבע בתמצית:
"בבקשה שניתן היה להביא בקדם-המשפט ושלא הובאה... על-כן בית- המשפט אינו נוטה להיעתר לבקשות מסוג זה לאחר קדם-המשפט."
ההלכה סוכמה בעמ' 360 שם:
"תקנה 149(ב) קובעת כלל נוקשה ומחמיר, שלפיו אין מאפשרים שמיעת בקשות שניתן היה להביא בקדם-משפט, לאחר סיומו."125
כב' השופט טירקל ב-רע"א 3479/99126 אומר:
"מכאן, שאם היה בעל דין יכול להביא בקדם-המשפט את בקשתו לתקן את כתב טענותיו, אין שומעים לו אם הגיש את הבקשה לאחר-מכן. מחסום זה יכול הוא לפרוץ אם בידיו "טעמים מיוחדים שיירשמו" ובתנאי ש'הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין'."127
בפני מבקש התיקון עלול לעמוד גם מכשול הזמן; אם איחר בהגשת בקשתו - בין אם התקיים קדם-משפט ובין אם לא התקיים - עלולה היא להידחות מחמת האיחור.128
חוששני שבתי-המשפט אינם נותנים תמיד את הדעת על החובה לקיים את מצוות תקנה 149(ב) לתקנות. דומני שאף בעניין האיחורים בהגשת בקשות תיקון אין בתי-המשפט מקפידים די הצורך. אכן, לפי המימרה השגורה, אין סדרי הדין בבתי-המשפט "מיטת סדום" שבה "מקצצים את איבריו" של בעל דין שלא יצא ידי חובתם; אולם, אין לנהוג בסלחנות כלפי בעל דין המזלזל בסדרי הדין ודש אותם בעקבו, על-סמך ההנחה שלעולם ישתדל בית-המשפט למנוע עיוות דין וסופו שימחל לו על זלזולו.129
זאת ועוד. את תקנות סדר הדין האזרחי, ככל חיקוק אחר, יש לפרש פרשנות תכליתית. תכליתה של תקנה 149 היא לייעל את ההליך המשפטי ולהמריץ את בעלי הדין לפתור את השאלות הדיוניות לפני תחילת הבאת הראיות, וזאת כדי למנוע עיכובים וישיבות סרק במהלך שמיעת ההוכחות. במקרה דנן, הוגשה הבקשה כחודשיים לפני המועד שנקבע לישיבת ההוכחות הראשונה. משכך, אף ששלב קדם-המשפט תם, לא יהא בהידרשות לבקשה זו משום פגיעה בתכלית התקנה או בזכויותיו של מי מן הצדדים להליך.130
2. מהם טעמים מיוחדים?
נחלקה הפסיקה מהם הטעמים המיוחדים הנדרשים לצורך תקנה 149(ב), האם מדובר על טעמים מיוחדים לצידוק האיחור בלבד, או האם יכולים הם להתייחס גם לגופו של עניין, לאו דווקא לסיבת האיחור.131
בעניין זה חשובים דבריו של כב' השופט ג' בך ב-ע"א 504/86 :132
"כשלעצמי הייתי נוטה שלא להגביל את סמכותו של בית-המשפט בעניין זה יתר על המידה. במקרים מתאימים יש לדעתי לאפשר לבית-המשפט להתיר העלאת טענה, שלא הוזכרה בקדם-המשפט, בין אם "הטעמים המיוחדים" לכך מתייחסים לסיבה שבגללה נמנע הצד מלהסתמך על אותה נקודה בעת עריכת קדם-המשפט (ואלה ללא ספק יהיו רוב המקרים), ובין אם המדובר בטעמים כבדי משקל הנוגעים לגופו של עניין, ושההתחשבות בהם נחוצה כדי למנוע עיוות דין חמור, או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה.
אמנם אני ער לכך, כי בסיפא של תקנה 149(ב) נאמר '...וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין', ללמדנו לכאורה, כי מניעת עיוות הדין מתווספת אל ה"טעמים המיוחדים" ואין היא, כשלעצמה, עשויה להוות טעם מיוחד. אך בכל זאת סבורני, כי האפשרות של גרימת עיוות דין חמור באם לא תותר השמעת טענה מסויימת, עשויה אף היא לשמש "טעם מיוחד"." (שם, עמ' 585-584)
עוד קובעת התקנה כי ניתן להתיר תיקון כתבי טענות רק אם הדבר דרוש למנוע עיוות דין. מהו עיוות הדין אשר יכול להיגרם לתובעים באם לא תותר בקשת התיקון? החשש העומד בבסיס תנאי זה הוא מניעת הצגתו של פרט מהותי בפני בית-המשפט אשר עלול לגרום למתן פסק-דין אשר יעמוד בסתירה למציאות העובדתית או המשפטית.
כך, לדוגמה, ב-בר"ע 6098/92 133 בית-המשפט סבור שראוי להיעתר לבקשה לתיקון כתב תביעה על דרך הוספת חוות-דעת מומחה רפואי גם כאשר הבקשה הוגשה לאחר זמן רב. אלא מאי, כב' השופט ת' אור מציין במפורש את הטעמים המיוחדים למסקנה זו ואת עיוות הדין שעלול להיגרם אם לא יעתר לבקשה זו - נסיבות המקרה המיוחדות, העובדה שגורל התביעה תלוי בכך שחוות-הדעת תוגש כראיה ומשקלה של חוות-הדעת אותה מבקשים לצרף בהכרעה בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת. כמו-כן, מציין כב' השופט ת' אור שבמקרים מעין אלה לבית-המשפט הסמכות לחייב בהוצאות את מבקש התיקון בגין השיהוי הרב, אם ימצא לנכון לעשות כן.134
יש לשים-לב לכך, כי התקנה האמורה מדגישה עד כמה הדיון בבקשה שניתן היה להגישה בקדם-משפט ואשר לא הוגשה כאמור, יהיה יוצא-דופן ונדיר. הדגשה זו נובעת מכך שהתקנה אינה מסתפקת בדרישה, כי היענות לבקשה תהיה רק "מטעמים מיוחדים שיירשמו", אלא מוסיפה ודורשת דרישה נוספת, לפיה "הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".135
תקנה 149(ב) לתקסד"א מאפשרת לבית-המשפט לאפשר לצד לבקש את מחיקת או דחיית התובענה, לאחר שתם קדם-המשפט, מטעמים מיוחדים. הגשת תביעה חדשה על-ידי בעלות הזכויות במקרקעין, שעילתה סעד הצהרתי זהה, מהווה טעמים מיוחדים.136
ב-בש"א 13001/03137 נקבע כי:
"תקנה 149(ב) אוסרת דיון בבקשה בתנאי 'שבעל הדין יכול היה להביאה בקדם-המשפט'. במקרה הנוכחי המידע בעניין מחיקת התביעה האחרת מחוסר מעש, התקבל רק שמונה ימים לפני ישיבת קדם-המשפט שהיתה ביום 16.6.03. היות שהאירוע (מחיקת התביעה האחרת מחוסר מעש) אירע רק ביום 2.6.03 אני מקבל טענה זו כנכונה. טענה זו מוסכמת על בעלי הדין (ראו: סעיף 10 לתגובה שהוגשה בבקשה זו, וסעיף 8 לתשובה לתגובה). המשיבה טוענת כי ניתן היה להספיק ולהכין את הבקשה לקראת קדם-המשפט. המבקשת טוענת בתשובה, כי לימוד הנושא והכנת הבקשה דרשו זמן, והמבקשת לא הספיקה לעורר את הבקשה בקדם-המשפט אך עשתה כן בסמוך, כבר ביום 29.6.03.
מבין שתי הטענות אני מעדיף את טענת המבקשת, מפני שבקשתה הוגשה זמן רב מאוד (כשישה חודשים) לפני מועד ההוכחות, באופן שאינו גורם לעיכוב כלשהו במהלך המשפט, ובסמוך מאוד למועד קדם-המשפט, אמנם אחריו, ובמקרה שבו ניתן לקבל כי בעל הדין לא יכול היה, או התקשה באופן סביר, להביא את הבקשה בקדם-המשפט, יש להימנע מהכשלתה מנימוק זה, כאמור בתקנה 149(ב) הנ"ל.
הבקשה הוגשה אמנם ללא תצהיר אך הסתמכה על כתבי בית-דין והחלטות בית-דין לעבודה, שלא נסתרו בתשובה, ומכאן שיש לקבל שהן נכונות. אלה תעודות ציבוריות כאמור בסעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש) שניתן להגישן ללא תצהיר מאמת וללא עד מגיש (קדמי על הראיות חלק א' (התשנ"ט), 473).
סעיף 29 לפקודת הראיות קובע:
' "תעודה ציבורית" - תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן... ואלה הגופים:
(1) מדינת ישראל או הרשות הריבונית של שטח ארץ שמחוץ לישראל;
(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית-משפט, בית-דין...'."
3. האם כבול בית-המשפט להחלטה
שניתנה במסגרת קדם-משפט?
השאלה נדונה ב-רע"א 6092/04138 בעניין זה המבקשים אינם מערערים על סמכותו של בית-משפט לשנות, על דרך העיקרון, מהחלטת ביניים שנתן, אך טוענים הם כי תקנה 149(א) יש בה כדי לכבול את בית-המשפט להחלטות קדם-המשפט. הם מוסיפים כי הסעיף קובע שני תנאים מצטברים המאפשרים שינוי בהכרעות קדם-המשפט אשר אינם מתקיימים במקרה דנא. הם מוספים וטוענים כי החלטת רשם כמוה כהחלטת בית-המשפט.
המשיבים מסכימים כי אין יסוד להבחנה שערך בית-המשפט בין החלטת רשם ובין החלטה שניתנה על-ידי שופט, אך לטענתם חל בענייננו דין ספציפי הקבוע בתקנה 222 המוזכרת, על פיה, רשאי בית-המשפט לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה לצד שלישי, "כפי שימצא לנכון". הם מוסיפים כי ממילא לא התקיים דיון לגופו בקדם-המשפט ולכן אין לראות את ה"החלטה" בקדם-המשפט כאותן "הכרעות" על פיהן יתנהל המשפט.
בית-המשפט קובע כי:
"9. אכן, קשה לקבל את ההנמקה הנוגעת ל"מבנה הירארכי של בית- המשפט". ואולם, אני סבורה ששופט שדן בעצמו בקדם-משפט, רשאי היה בנסיבות דומות לשנות גם את החלטתו - שלו, בלא קשר ל"מבנה הירארכי".
10. ודוק, ניתן למצוא בספרות גישה המפרשת את תקנה 149(א) כבעלת תחולה על בית-המשפט ולא רק על בקשת בעל דין (פ' גולדשטיין, מ' בורנובסקי "היבטים עיוניים של 'קדם-משפט'" עיוני משפט ד (תשל"ה-תשל"ו) 312, 362). ואולם, לדעתי, השאלה אינה מתעוררת. אכן, מדובר "בהחלטה" (מוסכמת) בקדם-משפט. אין המדובר ב"הכרעה" במחלוקת שקדם לה דיון, הצגת עמדות סותרות ו"הכרעה". יהא אשר יהא דינה של "הכרעה" בקדם-משפט, בענייננו ידי בית-המשפט אינן כבולות, ומדובר באופן בו מפעיל הוא את שיקול-דעתו. בכגון דא לערכאה המבררת שיקול-דעת רחב ובית-משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול-דעת זה.
'כאשר עושה בית-המשפט שימוש בסמכויותיו - כאן כמו שם - יש לו שיקול-דעת רחב להתוות את הדרכים היפות בעיניו כדי לייעל את הדיון. מטבע הדברים, התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטותיו בקדם-המשפט או בדיון המוקדם - כמו בהחלטות אחרות שעניינן דרך ניהול המשפט - תהיה נדירה ומצומצמת ובדרך-כלל, כדי למנוע עיוות דין (ראו רע"א 3831/99 אבנר מאי ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2(99) 974 (1999); בג"צ 4044/99 עורך-דין שמחה ניר ואח' נ' בית-משפט השלום (תעבורה), עכו ואח', תק-על 2(99) 963 (1999); בג"צ 4024/99 עטאללה דיין נ' בית-הדין הצבאי המחוזי, תק-על 2(99) 960 (1999)).'
(רע"א 6827/98 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, עיריית נצרת עילית ואח', תק-על 2(99) 540 (1999); כן ראו: רע"א 1783/03 איילה חסון ואח' נ' דוד אפל, תק-על 3(2003) 6811 (2003); רע"א 5899/03 דרור נאור נ' פקיד השומה כפר סבא, פדאור 2(04) 894 (2004); רע"א 8722/03 וולקן מצברים בע"מ נ' מנהל המכס, מס קניה ומע"מ - חיפה, פ"ד נט(1) 769 (2004); ע"א 52/85 מועדון צלילה הים התיכון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 386, 391 ז' (1986)).
זאת אף זאת:
'...ההלכה הנקוטה בידינו מימים ימימה:
'אין דרכו של בית-משפט זה להתערב בשיקול-דעתו של השופט על פיו קבע את דרכי הדיון לגבי משפט התלוי ועומד לפניו.' (הנשיא זוסמן ב-ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט מיט בשרנקטר הפטונג מן פורצהיים, חברה זרה היושבת בגרמניה, פ"ד כה(2) 441, 443 מול אות השוליים א' (1971))
יתרה מזו: אפילו סבורה ערכאת הערעור, שראוי היה להחליט על דרך דיונית אחרת, עדיין נשמר העיקרון של אי-התערבות:
'עיקרו של דבר, גם כאשר מתבקשת המסקנה, שראוי היה לנקוט דרך דיונית אחרת, אין בכך עדיין כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור בהליך הדיוני המתואר.' (הנשיא שמגר בר"ע 457/83 Ohio Medical Products Division of Air Reduction Company, Inc. נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לז(4) 309, 312 מול אות השוליים ג' (1983)).'
(רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מד(2) 206, 210 ז' (1990); כן ראו: רע"א 5865/02 רותם אמפרט נגב בע"מ נ' Comercial Union Assurance Company PLC, פדאור 2(02) 178 (2002); רע"א 2227/03 שבתאי נ' קרן הגמלאות של חברי דן בע"מ ואח', תק-על 2(2004) 956 (2004)).
אוסיף ואומר: לעיתים ההכרעה אם לדון יחד בתביעה ובהודעות צד שלישי אם לאו מושפעת בין השאר, מהערכת בית-המשפט, המתמקד בטענות הצדדים, בשאלה אם יהיה או לא יהיה צורך, בסופו של יום, בדיון בהודעות צד שלישי, כולן או מקצתן. לא אמרתי - ואין ביכולתי לומר - כי זה היה שיקולו של בית-המשפט המחוזי בענייננו. כל שאמרתי הוא שיש לכבד את הכרעת הערכאה הדיונית בדבר סדרי הדין.
מצבם של רוכשי הדירות הפרטיים
11. המבקשים טוענים כי הכרעה בתובענה העיקרית כנגד גלילי וחזן, שהינם רוכשי דירות פרטיים ואינם תאגיד בנקאי או חברה, תעמידם במצב בלתי-אפשרי בו, אם תתקבל התביעה, יהיה עליהם לשלם סכומי כסף גדולים לבנק דיסקונט. כל זאת כאשר תביעתם לשיפוי תתברר רק כעבור חודשים ושנים. אין בידי לקבל טענה זו. הסכמת הצדדים שהתקבלה בקדם-המשפט איננה נטולת משמעות משפטית. גלומה בה הסכמה נוספת שעד שיסתיימו ההליכים נגד צד שלישי לא יינקטו פעולות גביה נגד הנתבעים. בית-המשפט אמנם רשאי לשנות את ההחלטה בעניין ניהול הדיון, אך בעלי הדין כבולים לגָלוּם בהסכמתם. על-כן אין חשש, איפוא, לעיוות דין המצדיק התערבות בהחלטת בית-המשפט קמא."
4. התרת גילוי של מסמך וגילוי מסמכים
ב-רע"א 6772/01139 בקבלה את הערעור על החלטת בית-המשפט שלא להתיר גילוי וזאת בהסתמך על תקנה 149 קובעת כב' השופטת ד' דורנר:
"המבקש, שהועסק על-ידי המשיבה 1 (להלן: הסוכנות) כמנהל מרכז קליטה לעולים בצריפין, נדקר במהלך עבודתו על-ידי המשיב 3, אחד מדיירי המרכז. על רקע זה הגיש המבקש בבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעת פיצויים כנגד הסוכנות, שחלקה על אחריותה לנזקי המבקש.
במהלך קדם-המשפט ניתן כנגד הסוכנות צו לגילוי מסמכים. לאחר שנשלח למבקש תצהיר גילוי מסמכים, בו צויין כי דו"ח ועדת בדיקה פנימית, שהוכן על-ידי הסוכנות, הוא מסמך חסוי, הגיש המבקש מספר בקשות לגילוי ולעיון במסמכים מבלי שהעלה טיעונים ספציפיים בעניין דו"ח ועדת הבדיקה הפנימית.
קדם-המשפט הסתיים והתיק נקבע לשמיעת ראיות. בישיבת ההוכחות השלישית, העיד מטעם הסוכנות שלמה אלקלעי והתבקש על-ידי בא-כוח המבקש להגיש את דו"ח ועדת הבדיקה הפנימית. באת-כוח הסוכנות התנגדה להגשת הדו"ח בטענה כי הדו"ח חסוי, ובית-המשפט המחוזי הורה למבקש להגיש בקשה מתאימה בנדון.
המבקש הגיש בקשה, אשר נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי (השופט צבי זילברטל).
וכך הסביר בית-המשפט המחוזי:
(המבקש) לא הביא בצורה הראויה את בקשותיו במהלך קדם-המשפט ולא דאג לכך כי יהיה ברור לבית-המשפט ולסוכנות שהוא חולק על עמדת הסוכנות בדבר חסיון דו"ח ועדת הבדיקה הפנימית.
אם אכן סבר (המבקש), כי עיון בדו"ח הבדיקה הפנימית הוא עניין חיוני להצגת גרסתו בפני בית-המשפט, היה עליו להגיש בקשה ברורה ומפורשת בעניין זה ולא ניתן עכשיו להסתתר מאחורי בקשות כלליות שהוגשו בנושא גילוי ועיון במסמכים באופן כללי.
יש לזכור, כי נשמעו עדים רבים, כאשר הסוכנות היתה רשאית לצאת מנקודת המוצא לפיה, דו"ח ועדת הבדיקה הפנימית הוא אכן חסוי, לא יימסר לעיון התובע ולא יוצג כראיה. לרקע נקודת מוצא זו ערכה הסוכנות את חקירות העדים שהעידו מטעם (המבקש) ואף גיבשה את עמדתה בנושא זימון עדים מטעמה.
היענות לבקשת (המבקש) בשלב זה פירושה שמיעת המשפט כולו מתחילתו.
לרקע מצב דברים זה ולנוכח הוראת תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הגעתי למסקנה, כי לא יהיה זה נכון להיעתר עכשיו לבקשת (המבקש).
בשולי ההחלטה העיר בית-המשפט המחוזי, כי אם היה צריך להחליט על יסוד תשובת הסוכנות, האם מדובר במסמך חסוי, לא היה בידיו אלא לדחות את טענת הסוכנות.
מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש, כי אין די בהעלאת טענת החסיון, ומשבחרה הסוכנות לא להציג את טעמיה להעלאת טענה זו, על-אף שהיא נדרשת לעשות כן, לפי תקנה 115 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), יש לראותה כמי שוויתרה על החסיון. עוד טען המבקש, כי לפי תקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי בעל דין לבקש גילוי מסמכים מיוחד בכל עת. לבסוף טען המבקש, כי מטרת ניהול המשפט הינה חקר האמת, ואם יש בהצגת הדו"ח כדי לחשוף אותה, אף אם הדבר כרוך בהתארכות המשפט, הרי שיש להיצמד למטרה זו ולהעדיפה על פני שיקולים פרוצידורליים.
מנגד, הסוכנות תמכה את יתדותיה בהנמקת בית-המשפט המחוזי והוסיפה, כי המבקש לא הצביע על קיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו", הנדרשים לפי תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, להצדקת הגשת הבקשה שהוגשה לאחר סיום קדם-המשפט ולאחר סיום שמיעת העדויות במשפט.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
כאמור, בית-המשפט המחוזי ביסס את החלטתו על תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שזו לשונה:
לא ידון בית-המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
לצד הוראה כללית זו, נוקטות הוראות הדין המיוחדות לעניין גילוי מסמכים ועיון בהם לשון רחבה, לפיה בית-המשפט רשאי לתת צו לגילוי מסמך פלוני ובעל דין רשאי לבקש עיון במסמכים "בכל עת". ראו תקנות 114-113 לתקנות סדר הדין האזרחי.
הוראות מיוחדות אלו, המתירות לבעל דין לבקש עיון במסמכים בכל עת, יש לפרש לאור האיזון הנדרש בין הצורך לנהל את המשפט על-פי פרוצידורה קבועה לבין ההכרח להגשים את האינטרס של חשיפת האמת בסכסוך הקונקרטי. שכן, גילוי האמת משרת את אינטרס הצדדים ואת האינטרס הציבורי, שכן הוא מקדם את המשפט ומבטיח עשית צדק, המשליכים על תקינות פעולתה של המערכת החברתית כולה. ראו רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל נ' הנרי, פ"ד מט(4) 54, 61 (1995); רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד, פ"ד מט(2) 516, 522 (1995). כמו-כן, נקבע כי על בית-המשפט, שבפניו מתברר סכסוך אזרחי, לבחון את התנהגותו של בעל הדין בנסיבות הרלבאנטיות בראש ובראשונה על-פי התכלית של קידום הצגת הפלוגתאות שבמחלוקת, מיקודן, בירורן וההכרעה בהן. ראו רע"א 5491/01 ארליך נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 671 (2002).
לפיכך, במצב דברים שבו בעל דין נמנע מלבקש גילוי בשלב קדם- המשפט, ככלל, מן הראוי להתיר גילוי אף בשלב מאוחר יותר, תוך בחינת האפשרות של עשיית שימוש במכשיר של פסיקת הוצאות כנגד בעל הדין, שאיחר בהגשת הבקשה לגילוי וגרם בכך לעיכוב הליכי המשפט. זוהי אף תוצאה מידתית יותר.
במקרה שבפניי קיימים טעמים מיוחדים לדון בבקשה שהגיש המבקש לגילוי המסמך.
שכן, על פניו נראה כי דו"ח ועדת הבדיקה הפנימית רלבאנטי לבירור המחלוקת בדבר אחריות הסוכנות לנזקי המבקש, ואף עשוי לקדמו. הסוכנות אף לא נימקה את טענתה כי המסמך חסוי, על-אף שהיא נדרשת לעשות כן, לפי תקנה 115 לתקנות סדר הדין האזרחי. אלא שמנגד, כאמור, המבקש נמנע מלעתור במפורש לגילוי הדו"ח כבר בשלב קדם- המשפט, ולא נתן הסבר למחדלו.
בנסיבות אלו, וכאשר בית-המשפט המחוזי לא בחן את האפשרות להורות על גילוי הדו"ח תוך חיוב המבקש בהוצאות, הגעתי לכלל דעה כי מן הראוי שבית-המשפט המחוזי ידון מחדש בבקשה לגילוי הדו"ח.
אשר-על-כן, אני מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטת בית-המשפט המחוזי.
הדיון יוחזר אל בית-המשפט המחוזי, אשר ידון מחדש בבקשה לגילוי דו"ח ועדת הבדיקה הפנימית על יסוד הקווים המנחים שנקבעו לעיל."
באשר לגילוי ועיון במסמכים ב-בש"א 5481/04140 נפסק מפי כב' השופט גדליה טהר-לב:
"1. לפניי בקשה, אשר כותרתה "בקשה לגילוי ועיון במסמכים", אשר מטרתה להביא לעיון במסמכים, הקשורים ל-ת"א (ב"ש) 5851/03. בתביעה הנ"ל, לפי הבקשה, נתבע חוב נטען של ה"ה אבנר וחיים שמעיה לפולישק תעשיות פלסטיקה (אשג"ח) בע"מ בגין רשת מסוג ביונט 50. לפי הבקשה ה"ה שמעיה טענו, שהרשת, שסופקה להם על-ידי המשיבה דנן, לקתה בפגמים בייצור, לרבות חוסר בסיבים. טענות דומות עולות מתוך כתבי הטענות בתיק זה. על-כן, חפצה המבקשת בעיון במסמכים שלהלן מתוך ת"א (ב"ש) 5851/03 הנ"ל:
א. כל כתבי בי-הדין;
ב. כל הפרוטוקולים, הסדר הפשרה ופסק-הדין;
ג. חוות-הדעת, לרבות של השמאי ושל מכון התקנים;
ד. ההתכתבויות בין הצדדים;
ה. תעודת המשלוח לרשת, שסופקה.
2. בקדם-המשפט האחרון בתיק זה ביום 31.10.04, בו נקבע התיק להוכחות על-ידי חברתי כב' השופטת נצר, העלה המבקש את רצונו במסירת מסמכים, הקשורים ל-ת"א (ב"ש) 5831/03 הנ"ל. כב' השופטת נצר הורתה, בין היתר, על הגשת בקשה מתאימה תוך 20 יום. מכאן הבקשה המונחת בפניי.
נטענה טענת סף, לפי מהותה, על-ידי המשיבה, והיא שאין להיזקק לבקשה הנוכחית, כי היא הוגשה לאחר קדם-המשפט האחרון בלא שקיימים טעמים מיוחדים שיירשמו בהתאם לדרישת תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. טען המבקש, שכבר בעת קדם-המשפט האחרון הוא העלה את בקשתו זו. ואולם, לפי הדין, כל בקשה תוגש בכתב (תקנה 240 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל). הגם, שכב' השופטת נצר הורתה על הגשת הבקשה (בכתב) תוך 20 יום מיום 31.10.04. ללמדך, כי אין להתייחס לדברים מטעם המבקש בעת קדם-המשפט האחרון כאל עצם הבקשה.
באשר למועד הגשת הבקשה, טענה נוספת בפי המבקש, והיא שתקנה 113 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל מאפשרת מתן צו לגילוי מסמכים (שהוא בגדר היסוד לבקשה לעיון במסמכים בהתאם לאמור בתקנות 114, 115 ו-116 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל) בכל עת. לדידי, בפניי בקשה לפי תקנה 117 לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל, שאין בה מגבלת זמן מעבר להגבלות שבסימן ד' לפרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל (ואין לפנינו טענה, שהמבקש לא מילא אחר דרישת סימני ד' הנ"ל). תקנה 117 הנ"ל היא בגדר דין מיוחד (lex specialis) לעומת תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי הנ"ל. אמור מעתה, שאין מגבלת זמן בעת הגשת הבקשה הנידונה, שיש בה, כדי לחרוץ את גורל הבקשה מראש. יחד עם זאת, כפי שיבואר להלן, כשהתובענות המאוחדות כבר נקבעו להוכחות וכבר הוגשו התצהירים בעדות ראשית, שיקול-דעתו של בית- המשפט יושפע על-ידי עיתוי הבקשה.
3. א. עתה לבקשה גופה. אקדים ואומר, שלכאורה לא כל אשר מתבקש גילויו והעיון בו נחוץ לניהול ההוכחות על-ידי המבקש. הראיה לכך היא, שהבקשה מתייחסת, בין היתר, להסכם הפשרה ב-ת"א (ב"ש) 5851/03 ולחוות-הדעת של מכון התקנים בתיק הנ"ל על-אף, שלפי סעיף 6 לתצהיר המבקש, יש כבר ברשותו עותק מהסכם הפשרה ומבדיקת מכון התקנים בקשר ליריעה נשוא ת"א (ב"ש) 5851/03. אין צורך בצו כדי להעביר לרשות המבקש את אשר כבר הודה, שקיבל לידיו.
ב. 1. המשיבה מתנגדת לבקשה מחמת חוסר רלוונטיות ומפאת החסיון. מן הקל אל הכבד: כידוע, ההתכתבויות בין הצדדים למשפט חוסות בחסיון, המוענק למשא-ומתן לפשרה. לכן, אין מקום לצוות על הגילוי של והעיון בהתכתבויות אלו, שהוחלפו במסגרת ת"א (ב"ש) 5851/03.
2. באשר לשאלת הרלוונטיות של מסמכים, הקשורים ל-ת"א (ב"ש) 5851/03, יש כאן שיקולים לכאן ולכאן. מחד, לכאורה, אין חולקין על הדמיון בין קו הגנתו של המבקש דנן לקו הגנתם של ה"ה שמעיה ב-ת"א (ב"ש) 5851/03 הנ"ל. מאידך, יהא זה מופרז לומר, שסעיף 8 לתצהירו של מנהל השיווק של המשיבה, מר דני דוסטר, שהמשיבה משווקת רשתות מעולות מזה שנים רבות, יש בו, כדי להפוך את מרכז המשפט בין בעלי הדין לשאלת המוניטין של המשיבה. הרי, ברשת מסויימת קא עסקינן. אמנם, מבחן הרלוונטיות לצורך ההכרעה בבקשה גילוי ועיון במסמכים אינו מצטמצם למימדי הרלוונטיות לצורך ההכרעה בקבילות המסמך (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ, נ' אזולאי, ואח', פ"ד מט(4) 54, 60 (מול האות "ד" (1995)). ואולם, בבקשת גילוי מסמכים והעיון בהם קיים הצורך לערוך איזון. גילוי האמת הוא ערך מרכזי באיזון זה, אך אין הוא ערך בלעדי (רע"א 6546/94 הנ"ל, שם, 61 (מול המספר "10"). עת בבקשת גילוי ועיון במסמכים עסקינן יש לשקול ולאזן, בין היתר, את יעילות ההליך המשפטי (רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 196-195 (2002)).
4. לא הופנינו לאף מקרה, בו הבקשה לגילוי ועיון במסמכים הוגשה לאחר קדם-המשפט האחרון ואחרי שכבר הוגשו התצהירים בעדות ראשית. בענייננו אנו, כשכבר הוגשו התצהירים בעדות ראשית, כשאנו מצויים לפני ישיבת ההוכחות (שנקבעה ליום 12.7.05) וכאשר תוצאות בדיקות מכון התקנים את הרשת נשוא ת"א (ב"ש) 5851/03 כבר מצויות בידי המבקש, סבורני, שיש מקום לצמצם את הצו לגילוי, כך שיתייחס לראיות לתכונות הספציפיות של הרשת נשוא ת"א (ב"ש) 5851/03 ככל שהיא מאותה סדרת הייצור של הרשת נשוא תיק זה. לפיכך, בשים-לב, שבדיקת מכון התקנים בתיק הנ"ל כבר מצויה בידי המבקש, הריני מורה למשיבה להעביר לידי המבקש תוך 7 ימים מיום קבלת החלטתי זו עותק מצולם של תעודת המשלוח לרשת נשוא ת"א (ב"ש) 5851/03. תוך 10 ימים מיום קבלת עותק מן המסמך הנ"ל יהא המבקש רשאי להשלים את העדות מטעמו בתצהיר משלים ככל שהדבר עולה מן הגילוי והעיון. תוך 10 ימים מיום קבלת התצהיר המשלים מטעם המבקש, אם יוגש, תהא המשיבה רשאית להגיש תצהיר משלים מטעמה ככל שהדבר עולה מן הגילוי, העיון והתצהיר המשלים של המבקש, כאמור.
5. משנענתה בקשת המבקש, אך זאת באופן חלקי בלבד, אין צו להוצאות."
ב-בש"א (שלום-רמ') 3764/08141 בית-המשפט התבקש, בין השאר, להורות למשיבות ולכל העדות להמציא רשיונות ההוראה מטעמן וכל כל תעודה ו/או רישיון ו/או תואר בקשר על השכלתן ותפקידן כמורות בבית-הספר, ולהתיר למבקשת להמציא, בתצהיר משלים, פירוט כל התוספות ו/או "הגמולים" ו/או התפקידים של המשיבות והעדות מטעמן. בית-המשפט קבע בעניין התעודות כי לפחות את התעודות של המשיבות יכולה היתה המבקשת לדרוש במסגרת דרישה לגילוי מסמכים ספציפי. בהתאם לתקנה 149(ב) לתקנות סד"א, כל בקשה שניתן היה להגיש אותה במסגרת קדם-המשפט, לא ניתן להעלותה לאחר-מכן, אלא אם קיים טעם מיוחד לכך. במקרה זה אין כל טעם מיוחד מדוע להיעתר לבקשת המבקשת.
ב-בש"א (מחוזי-י-ם) 5947/07142 נקבע בעניין בקשה לגילוי מסמכים ולעיון כי:
"התוצאה היא, איפוא, כי בעלי הדין לא הניחו בפני בית-המשפט כל נימוק מדוע יש לשוב ולדון בנושא הליכי הגילוי והעיון, אשר הסתיים לפני שנים רבות.
תקנה 149(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 מורה, כי:
'עניין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט, והמשפט יתנהל על-פי ההכרעות בקדם-משפט, זולת אם ראה בית-המשפט הדן בתובענה לשנות מהן, מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.'
בפסק-הדין ב-ע"א 136/82 שיכון עובדים בע"מ ואח' נ' רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לח(4) 668 (1985), נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים:
'הוראה זו באה למנוע את כפל הדיון בנושאים שכבר נדונו והוחלט בהם, ומטרתה להבטיח, כי התועלת, אשר צריכה לצמוח מקדם- משפט, לא תישחק, וכי המשפט לא יוארך במקום להתקצר...' (בעמ' 670, מפי כב' הנשיא מ' שמגר)
לא למותר להדגיש, כי הבקשות אינן מתייחסות למסמך שלא הוזכר בישיבות קדם-המשפט שנסקרו לעיל ואשר נודע על קיומו רק לאחרונה, וכי בעלי הדין לא טענו לחלות האמור בתקנה 149(א) סיפא."
5. העדת עדים נוספים
ב-ת"א (שלום-רמ') 5083/06143 בית-המשפט התבקש על-ידי הצדדים להעיד עדים נוספים. בעניין הבקשה של הנתבע להגיש חוות-דעת גרפולוגית נוספת מטעמו, קבע בית-המשפט כי:
"בשלב קדם-המשפט, הגישו שני הצדדים חוות-דעת, של גרופולוגיות מומחיות מטעמם. הנתבע הגיש שלוש (!!!) חוות-דעת של גרפולוגית מומחית מטעמו, הגב' אורה כבירי (חוות-דעתה הראשונה מיום 2.4.06 הוגשה וסומנה כמוצג נ/3, חוות-דעתה המשלימה השניה מיום 21.8.07 הוגשה וסומנה נ/3(א) וחוות-דעתה המשלימה השלישית מיום 3.9.07 הוגשה וסומנה נ/3(ב) בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 9.9.08).
בנסיבות שכאלה, ששני הצדדים הגישו חוות-דעת גרפולוגיות מטעמם והנתבע עוד הגדיל והגיש למעשה שלוש חוות-דעת של המומחית הגרפולוגית מטעמו, אין כל טעם מיוחד (כדרישת תקנה 149(ב) לתקסד"א לאור עיתוי הגשת הבקשה במהלך ישיבות ההוכחות) ואין כל עיוות דין, המצדיק להעתר לבקשתו הנוכחית של הנתבע. זאת במיוחד גם נוכח העובדה שהבקשה הוגשה לאחר שהמומחית הגרפולוגית מטעם התובעים כבר העידה ובמסגרת האיזון בין הצדדים אין מקום לאפשר לנתבע "מקצה שיפורים".
לפיכך, אני דוחה בקשת הנתבע להגשת חוות-דעת של גרפולוגית מומחית נוספת אחרת, מעבר לזו שכבר הוגשה על ידו."
6. תיקון כתבי טענות
זכותו של בעל דין לבקש את תיקון כתבי טענותיו מתפרשת על פני כל ההליך הדיוני. מבחינה תיאורטית, מכיוון שתקנה 149(ב) לתקנות התפרשה בפסיקה כמצמצמת את תחולתה של ההוראה בתקנה 92, ונקבע כי בקשה לתיקון המועלית לאחר שלב קדם-המשפט צריכה לעמוד בתנאי תקנה 149(ב) לתקנות.144
לאחר קדם-משפט קשה יותר לעתור לתיקון כתבי טענות. זאת לנוכח ההוראות המחמירות של תקנה 149(ב) לתקסד"א, שלפיהן אין לדון בבקשה כלשהי שבעל דין יכול היה להביא בקדם-משפט, זולת מטעמים מיוחדים וכאשר דרוש הדבר למניעת עיוות דין. השאלה אם להתיר תיקון על-אף האיחור בהגשת הבקשה, היא נושא הנתון לשיקול-דעת, שבהפעלתו מוטל על בית-המשפט לבחון גם את תוצאות הסירוב לבקשה. המבחן להכרעה בשאלה, אם להתיר לבעל דין לתקן את כתב טענותיו, על-פי בקשה המוגשת לאחר סיום קדם-המשפט, מן הדין שיתבסס על איזון האינטרסים הנוגדים של בעלי הדין וכן על ההתחשבות בתקנת הציבור. כבר נקבע כי חובה לשקול את התנהגות בעלי הדין עובר להגשת הבקשה לתיקון, בר"ע 282/80145 בית-המשפט "לא יתיר בנקל במהלך הדיון, תיקון שהצורך בו הוברר למכביר חודשים קודם-לכן", יש להתייחס לשיהוי ולהיעדר תום-לב בסוגיה זו.146
אחד הגורמים שיש להתחשב בהם, הוא התנהגות בעלי הדין עובר להגשת הבקשה לתיקון. גורם נוסף הוא השלב שבו מוגשת הבקשה. אם השתהה העותר בהגשת בקשתו יתר על המידה יחשב השיהוי לחובתו. שני גורמים אלה שלובים זה בזה. השיהוי בהגשת הבקשה הוא בדרך-כלל, גם גורם בבחינת התנהגותו של מבקש התיקון. על הגורמים לעיל נאמר, כי על בית-המשפט החובה להביא בחשבון גורמים "כגון התנהגות בעלי הדין והשלב בו מובאת הבקשה לפניו".147
הבקשה לתקן כתב טענות חייבת לשקף את העובדה שהיא מוגשת בתום-לב וכן, את המטרה להביא לידי בירור הפלוגתא האמיתית, השנויה במחלוקת.148 בהקשר זה, לעיתים מועד הגשת הבקשה לתיקון, כשלעצמו, יש בו כדי להעיד כי הבקשה מוגשת בחוסר תום-לב.149 כמו לדוגמה כאשר בקשה לתיקון מוגשת ממש קרוב למועד מתן פסק-דין ובעצם כל מטרתה להאריך את המשפט.150
לכן, בין השאר, נקבע בתקנות כי אם לא העלה המבקש את בקשתו במסגרת קדם-המשפט, הרי שלפי תקנה 149(ב) לתקנות, שוב אין לדון בה, זולת אם ראה בית-המשפט לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש למניעת עיוות דין. עם זאת, כפי שעולה מתקנה זו עצמה, הגשת בקשה לתיקון, בשלב מאוחר של התנהלות התיק, אין בה כשלעצמה כדי למנוע לחלוטין את התיקון.
בבוא בית-המשפט להכריע בשאלה אם להתיר לבעל דין לתקן את כתב טענותיו, בשלב שלאחר קדם-המשפט, עליו לאזן בין האינטרסים הנוגדים של בעלי הדין, ולבחון בין היתר, מהי מידת ההכרחיות של התיקון המבוקש ומידת סרבול או שיבוש הדיון שתיווצר עם התרת התיקון.151 האם השתהה המבקש זמן רב בהגשת בקשתו והגישהּ בשלב מתקדם של ההליך,152 וגם האם קבלת הבקשה תכביד על המשיבים באופן שלא ניתן יהיה לפצותם עליו בתשלום הוצאות.153 במסגרת זו על בית-המשפט לתת את הדעת גם לאינטרס הציבורי הקיים בשמירת המועדים שנקבעו בתקנות, לבירור מהיר ויעיל של ההליכים התלויים בבית-המשפט.154
ב-בש"א 2106/05155 נדונה בקשתם של התובעים להוספת נתבעים נוספים ולתיקון כתב התביעה, אשר הוגשה לאחר סיום שלב ההוכחות, ואף לאחר שעבר המועד להגשת הסיכומים מטעמם.
נפסק מפי כב' השופט יוסף שפירא:
"5. הבקשה דנן, הינה, הן בקשה להוספת נתבעים וכפועל יוצא מכך, בקשה לתיקון כתב התביעה בהתאם, והן בקשה לתיקון כתב התביעה כך שירחיב את שאלת הרשלנות של המשיבים.
האפשרות של אחד מבעלי הדין לבקש מחיקת או הוספת בעלי דין נוספים, קבועה בסעיף 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: "התקנות"), זה לשונה:
'בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית-המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית-המשפט דרושה כדי לאפשר לבית-המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה.'
ראה, איפוא, בית-המשפט, כי נוכחותו של בעל דין נוסף דרושה על-מנת להכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה, הרי שיש בידו לצרף את אותו בעל הדין, אם לבקשת אחד הצדדים ואם על-פי שיקול-דעתו, בכל שלב משלבי המשפט. בעניין זה, הלכה היא, כי ניתן לצרף בעלי דין נוספים אף בשלב הערעור, בנוסף, נקבע בפסיקה כי במקרים מסויימים ניתן לצרף אף בשלב הדיון הנוסף (ראו: ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה, פ"ד לה(2) 123 (1980); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ו-3 אח', פ"ד מח(3) 45 (1994); בש"א (עפ') 2562/04 אקו"ם, קומפוזיטורים, מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל בע"מ נ' זאב שאול, פדאור 2(05) 692 (2005) ועוד). אולם, כפועל יוצא מצירוף זה, ניתנת הזכות לתקן את כתב התביעה, זאת על-פי תקנה 26 לתקנות. על-כן, כאשר בקשה כגון זו מוגשת במועד כה מאוחר, יש לבחון אותה אף במשקפי תקנה 92, העוסקת בתיקון כתבי טענות, ובמשקפי תקנה 149(ב) העוסקת בבקשות אשר אמורות להתברר בקדם- המשפט."
ב-רע"א 7181/97156 נפסק מפי כב' השופט א' מצא:
"במהלך שמיעת הראיות בתביעת המבקשת נגד המשיבה נוכח בית- המשפט שכתב התביעה טעון תיקון. על רקע זה נתעוררה השאלה אם תיקונו של כתב התביעה, לאחר סיומו של קדם-המשפט, מתיר פתיחתם של הליכי ביניים חדשים. השופטת המלומדת סברה כי 'קדם-המשפט לא נוהל כראוי', וכי עם תיקון כתב התביעה 'נפתחים לפתע מחדש כל המועדים להליכי ביניים'. בבקשתה לרשות ערעור על החלטה זו אין המבקשת חולקת, כי בדין הורה לה בית-המשפט לתקן את כתב תביעתה, אלא טוענת כי תיקון כתב התביעה אינו מצדיק לפתוח מחדש הליכי ביניים שנסתיימו בקדם-המשפט, כפי שסברה השופטת.
בית-המשפט רשאי להתיר לבעל דין לתקן את כתב טענותיו גם לאחר קדם-המשפט.
ככלל, בית-המשפט לא ינקוט דרך זו אלא 'מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין' (תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984; כן ראו: תקנה 92 לתקנות הנ"ל וכן ע"א 356/72 דאהן נ' קרפס, פ"ד כז(2) 303, 305 (1973); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995), 360). כשהתנאים לכך מתקיימים, ובית-המשפט מתיר את התיקון, יכול שייווצר צורך להתאים את מהלך המשפט אל נוסחו המתוקן של כתב הטענות. לשם כך עשוי בית-המשפט גם לשוב לשלב קדם-המשפט. עם זאת ברור שהתיקון, כשלעצמו, אינו מחייב פתיחתם מחדש של הליכי הביניים.
דין זה יפה גם לענייננו. השופטת המלומדת הבהירה בהחלטתה - וכך לדידי יש להבין את דבריה - כי סיומו של קדם-המשפט אינו חוסם את האפשרות לחזור להליכי ביניים, ככל שתיקון כתב התביעה מעורר צורך זה. מנקודת מבט זו אין בהחלטת השופטת כדי להקים עילה מוצדקת לערעור ביניים. אם וכאשר תבקש המשיבה לקיים הליך ביניים, יהיה בידי המבקשת לנקוט עמדה לגופה של הבקשה, וכל זכויותיה שמורות. מן הבחינה הזאת הבקשה שלפניי היא מוקדמת. אשר-על-כן אני מחליט לדחות את הבקשה."
תיקון כתב טענות לאחר קדם-המשפט נדון ב-בש"א 2008/05157 נקבע כי:
"4. הלכה היא שבקשה לתיקון כתבי טענות, המוגשת בשלב כה מתקדם, אינה מתקבלת כדבר שבשגרה (ראו: ר"ע 330/85 מנחם אלבו ו-2 אח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ, פ"ד לט(2) 556 (1985); ע"א (חי') 288/96 כל שרות אנה פוסק בע"מ נ' קראוס יורם, תק-מח 1(97) 1408 (1997)) ועליה לעמוד הן בתנאי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: "התקנות"), העוסקת בתיקון כתבי טענות בכלל, והן בתנאי תקנה 149(ב) לתקנות, העוסקת בבקשות שעניינן שייך לשלב קדם-המשפט ומוגשות לאחריו. בעניין זה כבר קבעה הפסיקה שכאשר ישנה התנגשות בין תקנות אלו, גוברים תנאי תקנה 149(ב) (ראו: ר"ע 9/84 אגודת ארתור רובינשטיין נ' החברה הממשלתית, פ"ד לח(1) 566 (1984); ע"א (חי') 288/96 כל שרות אנה פוסק בע"מ נ' קראוס יורם, תק-מח 1(97) 1408 (1997); ת"א (ת"א-יפו) 1275/00 את כל קשר בע"מ נ' מעריב, תק-מח 1(2003) 518 (2003)).
תקנה 149(ב) קובעת מספר תנאים מצטברים אשר בהם צריכה לעמוד הבקשה המוגשת בשלב זה, זה לשונה:
'לא ידון בית-המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.'
קובעת התקנה, שכאשר מדובר בבקשה אשר היה בידי בעל הדין להגישה בשלב של קדם-המשפט, ניתן לדון בה אף בשלב מאוחר רק אם ישנם טעמים מיוחדים, שיירשמו, וכאשר הדבר דרוש על-מנת למנוע עיוות דין.
ראשית יש לבחון האם מדובר בבקשה אשר היה ניתן להגישה בקדם- המשפט. רק אם ניתן היה הדבר, אולם לא נעשה, על הבקשה לעמוד בתנאים הבאים.
טוענים המבקשים שחומרת מצבה הנפשי של גב' נעים לא היה ידוע עד כה, נתון אשר משפיע על יכולתה לחזור ולעבוד, על-כן, בתיקון הקודם של כתב התביעה, אשר נעשה לאור הלכת אטינגר (ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום, תק-על 1(2004) 2452 (2009)), הושמט הפרט של אי-חזרתה לעבודה, אשר היה בכתבי התביעה שקדמו.
מנגד טוענים המשיבים כי הטענה בדבר אי-חזרתה של התובעת לעבודה כבר נטענה בעבר, בכתבי התביעה הראשונים, ועל-כן מדובר בטענה שהיה בידי התובעת להעלותה כבר בקדם-המשפט.
5. יש להבחין בין הטענה אשר נטענה בעבר לבין הטענה הנטענת בבקשת תיקון זו. הטענה אשר נטענה בכתב התביעה המקורי הינה טענה עובדתית עכשווית, אשר קבעה כי התובעת לא חזרה לעבודתה, אולם מקביעה זו אין להסיק כי אין באפשרותה לחזור ולעבוד. בשונה מכך, הטענה הנטענת בבקשה זו הינה טענה עתידית, לפיה מלבד העובדה שהתובעת לא חזרה לעבוד, הרי שאף בעתיד לא תוכל לחזור ולעבוד, לאור מצבה הנפשי. השאלה היא, האם עובדה זו היתה ידועה לתובעת בשלב של קדם-המשפט או שמא התחדשה לאחר-מכן.
מצבה הנפשי של גב' נעים היה ידוע לתובעים. בהתייחסו להיעדר התצהיר, הפנה בא-כוח התובעים לתצהיריה הקודמים של התובעת, אשר בהם פורטו בהרחבה נסיבות התאונה ותיאור הטראומה הנפשית אותה עברה. עוד הוסיף בא-כוח התובעות, כי לתצהיר אשר התייחס לשאלת גובה הנזק צורפו מסמכים המעידים על מצבה הנפשי של התובעת ולטיפולים אותם קיבלה. די בדברים אלו על-מנת לקבוע כי מצבה היה ידוע וזאת על-אף, שלפי הנטען, מצבה לא אובחן.
מאחר שמדובר בעובדה אשר היתה ידועה לתובעת עוד בשלב קדם- המשפט הרי שיש לבחון האם מתקיימים יתר תנאי תקנה 149(ב).
טעמים מיוחדים
6. נחלקה הפסיקה מהם הטעמים המיוחדים הנדרשים לצורך תקנה 149(ב), האם מדובר על טעמים מיוחדים לצידוק האיחור בלבד, או האם יכולים הם להתייחס גם לגופו של עניין, לאו דווקא לסיבת האיחור. דעתי היא כדעה השניה (ע"א 222/66 פייבל שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(4) 237; ע"א 15/67 זלצר נ' זלצר, פ"ד כא(2) 694 (1967); ע"א 356/72 זאב דאהן נ' צבי קרפס ואח', פ"ד כז(2) 303 (1973); כמו-כן ראה מאמרם של פ' גולדשטיין ומ' בורונובסקי "היבטים עיוניים של קדם-משפט", עיוני משפט ד' 312, עמ' 357-355).
בעניין זה חשובים דבריו של כב' השופט ג' בך ב-ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 579 (1989):
'כשלעצמי הייתי נוטה שלא להגביל את סמכותו של בית-המשפט בעניין זה יתר על המידה. במקרים מתאימים יש לדעתי לאפשר לבית-המשפט להתיר העלאת טענה, שלא הוזכרה בקדם-המשפט, בין אם "הטעמים המיוחדים" לכך מתייחסים לסיבה שבגללה נמנע הצד מלהסתמך על אותה נקודה בעת עריכת קדם-המשפט (ואלה ללא ספק יהיו רוב המקרים), ובין אם המדובר בטעמים כבדי משקל הנוגעים לגופו של עניין, ושההתחשבות בהם נחוצה כדי למנוע עיוות דין חמור, או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה.
אמנם אני ער לכך, כי בסיפא של תקנה 149(ב) נאמר: '...וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין', ללמדנו לכאורה, כי מניעת עיוות הדין מתווספת אל ה"טעמים המיוחדים" ואין היא, כשלעצמה, עשויה להוות טעם מיוחד. אך בכל זאת סבורני, כי האפשרות של גרימת עיוות דין חמור באם לא תותר השמעת טענה מסויימת, עשויה אף היא לשמש "טעם מיוחד".' (שם, עמ' 585-584)
התובעת לא הביאה טעם מיוחד להסברת האיחור בהגשת הבקשה, כמו-כן, מאחר ואין מדובר בגילוי חדש אזי לא הובא גם טעם לגופו של עניין לצורך גיבוש הטעם מיוחד המאפשר את הגשת הבקשה אף בעת הזו. על-כן אני דוחה בקשה זו אף מהטעם של היעדר "טעם מיוחד".
עיוות דין
7. עוד קובעת התקנה כי ניתן להתיר תיקון כתבי טענות רק אם הדבר דרוש למנוע עיוות דין. מהו עיוות הדין אשר יכול להיגרם לתובעים באם לא תותר בקשת התיקון? החשש העומד בבסיס תנאי זה הוא מניעת הצגתו של פרט מהותי בפני בית-המשפט אשר עלול לגרום למתן פסק-דין אשר יעמוד בסתירה למציאות העובדתית או המשפטית. במקרה דנן אין הדבר כך. מאחר וכבר מונה מומחה מטעם בית-המשפט בתיק זה, הרי שהנתון אשר לשמו הוגשה בקשה זו יעמוד בפני בית-המשפט בבואו לקבוע את הדין, ועל-כן אין חשש כי הדין יעמוד בסתירה למציאות. מנגד, חזרה לאחור בשלב כה מתקדם, תהווה עיוות דין כלפי הנתבעות.
על-כן, לאור האיזונים בין עיוות הדין אשר עלול להיגרם לתובעות לבין עיוות הדין אשר יגרם לנתבעות יש לדחות את בקשתם.
תצהיר
8. תקנה 92 לתקנות, העוסקת בתיקון כתבי הטענות קובעת במפורש את החובה להגיש תצהיר וזה לשונה:
'בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.'
חובה זו זהה לחובה להגיש תצהיר בכל בקשה המוגשת לבית-המשפט אשר כוללת טענות עובדתיות (ראו: ע"א 171/88 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בניין ופיתוח בע"מ נ' ה' ברמן ואח', פ"ד מד(2) 346 (1990); רע"א 394/90 רנדלר נ' ציון, פ"ד מד(1) 702 (1990); רע"א 566/89 טריים טריידינג קומפני ס.א. נ' ג'ימי פינטו ואח', פ"ד מד(1) 493 (1990)) אכן, ישנם מקרים בהם פטר החוק את המבקש מלתמוך את בקשתו בתצהיר, אולם זאת כאשר מדובר בנושא תפקיד אשר מונה על-ידי בית- המשפט, וחזקה עליו שדבריו דברי אמת (כדוגמת: כונס נכסים, מפרק וכדו').
כאמור לעיל, במקרה דנן, מדובר על הוספת טענה עובדתית אשר לא היתה בכתב התביעה המקורי, על-כן חלה חובה לצרף תצהיר. דבר זה לא נעשה, ועל-כן אף מהטעם הפרוצידורלי יש לדחות את הבקשה."
ב-בש"א (שלום-ב"ש) 1290/08158 הנתבעת טענה כי אמנם תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, מאפשרת תיקון כתבי הטענות בכל עת אולם התיקון נסוג מפני הוראת תקנה 149(ב) הקובעת שאין לדון בבקשה כלשהי שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-המשפט או קודם שנשמעו הראיות. לפיכך נטען כי כל מטרת התובעים לעקוף החלטת כב' השופט נ' הנדל.
בית-המשפט פסק כי:
"17. תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 קובעת בזו הלשון:
'בית-המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות.'
18. השאלה העיקרית המתחייבת בבקשה לתיקון כתבי טענות הינה, האם התיקון דרוש להתאים את כתבי הטענות לפלוגתא שבאמת נפלה:
'במרכז הדיון בבקשה למתן רשות תיקון תעמוד, איפוא, השאלה אם בלעדי התיקון לא תעלה אותה פלוגתא, שהיא סלע המחלוקת, על שולחן הדיונים...' (זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 339)
ובהמשך:
'שוכנע בית-המשפט שהתיקון דרוש כדי להתאים את כתבי הטענות לפלוגתא שבאמת נפלה, עליו לדון בשיקולים אחרים אשר בעטיים ייתכן אף-על-פי-כן שהבקשה תידחה, אך לכאורה זכאי מבקש שהוכיח כי התיקון דרוש למטרה האמורה, לכך שמבוקשו יינתן לו.
השיקולים המשמשים צידוק לסרב לבקשת תיקון הם:
1. התיקון יקפח בעל דין יריב ויפגע בו שלא כדין,
2. המבקש הגיש את בקשתו באיחור זמן,
3. המבקש לא התנהג בתום-לב.'
(ראה: זוסמן, שם, בעמ' 430).
19. אצא מתוך נקודת הנחה ולפיה הרחבת החזית המבוקשת מצויה במחלוקת בין הצדדים וכי התיקון יביא לבירור סוגיה המצויה במחלוקת בין בעלי הדין.
20. טוענת הנתבעת כי חלה בענייננו תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 זו לשונה:
'לא ידון בית-המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.'
21. ב-ע"א 40/87 נשר נ' אלישע, פ"ד מג(4) 49 (1989), קבע בית-המשפט העליון את היחס שבין התקנות:
'כפי שהוסבר ב-ע"א 356/72 (פ"ד כז(2) 303, 305 (1973)), גוברת תקנה 149(ב) על תקנה 92 (תקנה 97 דאז), היא התקנה הכללית בדבר תיקון כתבי טענות. שכן:
'תקנה 149(ב) היא ההוראה הספציפית החלה כל אימת שנערך קדם-משפט, והיא באה לחזק את יעילותו של הליך הקדם- משפט... פירוש אחר של התקנות היה מרוקן את התקנה 149(ב) מתוכנה...'.'
22. על ההלכה האמורה חזר לאחרונה בית-המשפט המחוזי בירושלים, בהחלטה מיום 20.12.07 ב-ת"א 1410/99 מוטי לוי נ' קופת-חולים (פורסם באתר הלכות) וכך נקבע (כב' השופטת מזרחי):
מסקנה זו נתמכת גם בכלל, לפיו בקשה לתיקון כתבי טענות המוגשת בשלב כה מתקדם אינה מתקבלת כדבר שבשגרה (ראו: ר"ע 330/85 אלבו נ' רבינטקס תעשיות בע"מ, פ"ד לט(2) 556 (1985)). על בקשה המוגשת בשלב זה לעמוד לא רק בתנאי תקנה 92 לתקנות, העוסקת בתיקון כתבי טענות בכלל, אלא גם בתנאי תקנה 149(ב) לתקנות, העוסקת בבקשות שעניינן שייך לשלב קדם-המשפט ומוגשות לאחריו (ראו: ע"א 40/87 נשר נ' אבוטבול, פ"ד מג(4) 49 (1989)). תקנה 149(ב) קובעת כי בית-המשפט לא ידון בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.
23. בענייננו, הנטל המוטל על התובעים כבד. לא רק שהבקשה לתיקון מוגשת לאחר קדם-המשפט אלא הסתיימה שמיעת הראיות בתיק (למעט הראיות הנוספות בהתאם להחלטה בבר"ע). לא זו אף זו, התובעים הגישו בקשה שתכליתה להביא לכך שישמעו ראיות בנושא התיקון המבוקש. הבקשה נדחתה ואף בקשת רשות ערעור על החלטה זו בעניין זה נדחתה..."
בית-המשפט דחה את הבקשה לתיקון.
ב-בש"א (מחוזי-ת"א) 556/06159 הוגשה בקשה לתיקון כתב תביעה. בית- המשפט פסק כי:
"כידוע, תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי מיושמת באופן ליברלי, ובית-המשפט יתיר את תיקון כתב התביעה בנסיבות בהן יש בעצם התיקון בכדי לקדם את בירורו הענייני של ההליך ולהבהיר את השאלות השנויות במחלוקת, וכל עוד בקשת התיקון אינה מאופיינת בחוסר תום-לב או בשיהוי (רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3) 427; רע"א 1118/06 הראש נ' מדינת ישראל, תק-על 3(2006) 33; בש"א 17551/07 סיטון נ' קופת-חולים לאומית, תק-מח 4(2007) 1146).
בענייננו, התביעה הוגשה ביום 26.7.05, אך ההליך מצוי עדיין בשלבי קדם-משפט (ישיבות קדם-משפט נערכו בבית-משפט השלום בהרצליה במועדים 15.1.06, 15.3.06 ו-1.5.06, קדם-משפט נוסף נערך לפניי ביום 29.4.08 ונקבע קדם-משפט נוסף ליום 24.9.08), כך שלמרות "גילו" של ההליך, טרם נערך דיון לגופו של עניין בתביעה.
המגמה הליברלית בתיקון כתב התביעה נלמדת, בין היתר, מהחלטה שניתנה ב-בש"א (נצ') 1156/07, ת"א 1188/04 נתיב אקספרס תחבורה ציבורית בע"מ נ' החברה המאוחדת למזרח הקרוב בישראל בע"מ ואח', תק-מח 1(1007) 12075 (2007), שנדונה על רקע תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה בית-המשפט לא יידון בבקשה שניתן היה להביאה בקדם- המשפט, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש בכדי למנוע עיוות דין.
במסגרת ההחלטה האמורה, קבע כב' השופט בנימין ארבל:
'אף לשיטתי, אין להגביל את סמכותו של בית-המשפט בעניין תיקון כתבי טענות יתר על המידה. במקרים המתאימים יש לאפשר העלאת טענה, שלא הוזכרה בקדם-המשפט, בין אם "הטעמים המיוחדים" לכך מתייחסים לסיבה שבגללה נמנע הצד מלהסתמך על אותה נקודה בעת עריכת קדם-המשפט, ובין אם המדובר בטעמים הנוגעים לגופו של עניין, אשר יש להתחשב בהם כדי למנוע עיוות דין חמור, או כדי למנוע פגיעה בעניין חשוב אחר שבמדיניות משפטית נאותה (ראה ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 579, 584-583 (1989). (להלן: "פרשת מ.ל.ר.נ אלקטרוניקה").
אין יוצא מדברים אלה, כי יש להקל ראש בהוראה המצויה בתקנה 149(ב) הנ"ל, ולהתיר סטיה מהכלל האמור בקלות וכדבר שבשיגרה. גישה מקילה מדי מצד בית-המשפט, אף היא אינה רצויה. שכן, היא עלולה לסכל את המטרה אשר למענה הונהג ההליך של קדם-משפט. ככלל, חייב כל בעל דין לדעת, כי אי-השמעת טענה בקדם-המשפט סותמת את הגולל על טענה זו.'
במסגרת אותו עניין, ציין כב' השופט ב' ארבל, כי מדובר בבקשה להוספת עובדות חדשות והוספת סעדים הנובעים מאותה עילה, כשהרקע העובדתי הכללי לאותו סעד פורט בכתב התביעה המקורי, ובעת האחרונה חלו התפתחויות נוספות שיש בהן בכדי לפרוש את היריעה לפני בית-המשפט. כב' השופט ב' ארבל קבע כי יש לאפשר לבעל דין העלאת טענות, שיש בהן בכדי להציג את מלוא התמונה לפני בית-המשפט, ואם לא תישמענה, ייגרם בכך עיוות דין למבקש התיקון (וזאת למרות שהבקשה הוגשה לאחר קדם-המשפט).
דברים אלה מקבלים משנה תוקף בענייננו, שעה שההליך מצוי בשלבי קדם-המשפט, כשבמסגרת חלק מישיבות קדם-המשפט שנערכו עד כה, אוזכרו, באופן מסויים, הטענות העובדתיות שהוספתן מבוקשת כעת."
7. חיוב המשיב בערובה להוצאות המבקש
ב-בש"א (שלום-רמ') 1046/08160 הוגשה בקשה לחיובו של המשיב בערובה להוצאות המבקש. בית-המשפט פסק כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שלהלן:
"אין חולק כי בתובענה דנא התקיימה ישיבת קדם-משפט אחת ביום 26.12.0 אשר במסגרתה לא העלה המבקש כל טענה או בקשה בעניין חיובו של המשיב בערובה להוצאות. בקשה זו הוגשה לאחר ישיבת קדם- המשפט ביום 7.1.08.
תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:
'לא ידון בית-המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.'
השופט ד"ר עדי אזר ז"ל כותב בספרו את הדברים הבאים:
'...בקשה למתן ערבות וחיוב התובעת להפקידה, בהיותה חברה זרה על-פי תקנה 519, אין לה מקום לאחר שהסתיימו הליכי קדם- המשפט. בית-המשפט קבע, כי בקשה על-פי תקנה 519 אינה שונה מכל בקשה אחרת המוגשת על-פי התקנות ולא נמצא טעם מיוחד לאי-הגשת הבקשה לפני תום שלב הדיון המוקדם שיצדיק סטיה מהוראות הרישא של תקנה 149(ב).' (ע' אזר קדם-המשפט (תשנ"ט-1999), בעמ' 350; המ' (ת"א) 751/91 לנדאו נ' בועז בע"מ, פ"מ נא(א) 441)
6. דברים אלה יפים גם בענייננו. הפכתי והפכתי בבקשת המבקש אך לא מצאתי כל טעם מיוחד שיצדיק את הגשת הבקשה בעיתוי בו הוגשה, היינו לאחר שלב קדם-המשפט. טענת המבקש כי נמנע מלהגיש בקשתו כל עוד לא התבהרה התמונה העובדתית איננה משכנעת שכן העובדה המרכזית עליה מושתתת בקשה זו - קרי: היות המשיב "תושב חוץ" - היתה ידועה לנתבע זה מכבר שכן כבר בסעיף 1 לכתב התביעה נאמר כי:
'המשיב בן 41 ותושב יטה ליד חברון...'
לא ברור מטיעון המבקש איזו אי-בהירות עובדתית הניעה את המבקש לנצור טענה זו באמתחתו ולהעלותה רק בשלב דיוני מתקדם זה.
7. לנוכח המסקנה האמורה פטור אני מלהידרש ליתר טענות הצדדים מזה ומזה."
8. טענת תניית שיפוט זר
ב-רע"א 1454/97161 נפסק מפי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:
"1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בתיק המ' 7723/96 (ת"א 828/95) מיום 29.1.97 שניתנה על-ידי השופט ד"ר א"צ בן זמרה.
2. בית-משפט קמא דחה את בקשת המבקש לדחות את התביעה על-הסף או להעמיד את הליכי הדיון בתובענה בטענה שההסכם נשוא הדיון כולל תניית שיפוט ייחודית בה נקבע במפורש כי מקום השיפוט הייחודי יהא לבתי-המשפט בלוס אנג'לס, קליפורניה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
3. המבקש נתבע על-ידי המשיבה מכוח מסמך עליו הוא חתום באופן אישי, ולפיו מתחייבת חברת נוטן לספק 28 סרטים (להלן: ההתחייבות), אשר סופקו למשיבה באופן חלקי בלבד. תניית השיפוט איננה כלולה בהתחייבות. היא כלולה בנספח לחוזה קודם שנערך בין חברת נוטן לבין המשיבה (להלן: הנספח לחוזה).
4. בית-משפט קמא השתית החלטתו על שלושה טעמים:
הטעם הראשון הוא כי היה על המבקש לטעון טענות אלה במסגרת קדם-המשפט ולא לאחר קדם-המשפט, חמישה ימים לפני המועד שנקבע להוכחות. שכן, הנספח היה בידיעת המבקש משעה שנחתם על ידו ובכל מקרה במועד קדם-המשפט (באשר הטענה נטענה על ידו בתיק אחר שהיה לפני בית-המשפט). לאור הוראות תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 ובהיעדר טעם מיוחד להגשת הבקשה באיחור, קבע בית-המשפט כי די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה.
הטעם השני הוא, כי טענת תניית שיפוט זר יש להעלות בהזדמנות הראשונה - במסגרת כתב ההגנה או במסגרת הטענות המקדמיות - גם ללא מצוות תקנה 149(ב). במסגרת הטענות המקדמיות טען המבקש רק טענת "פורום לא נאות". משמיצה טענותיו ומשאלה נדחו, הסכים המבקש מכללא להתדיין בישראל והוא מנוע מלעורר טענה נוספת בעניין סמכות השיפוט.
הטעם השלישי, ולגופו של עניין, הוא כי תניית השיפוט הזר אינה חלה על ההתחייבות. המשיב אמנם חתם על החוזה שצורף לו נספח הכולל את תניית השיפוט אלא שחתימתו עליו נעשתה בשם חברת נוטן ולא בשמו הוא וחתימתו אינה הופכת אותו צד לחוזה ולנספח. אילו רצו הצדדים להחיל על ההתחייבות הנפרדת את התנאים שבנספח, היו מציינים זאת במפורש.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא ולו רק מן הטעם שהמבקש טען את טענתו בשיהוי רב. אינני יכולה לקבל את טענת המבקש כאילו הגיש את הבקשה מייד בהזדמנות הראשונה, שהיא כאשר המשיבה צרפה את הנספח לתצהיר העדות הראשית מטעמה, שכן עד אז לא הסכימה המשיבה כי הנספח רלוונטי לתובענה זו. העובדה שהרלוונטיות של המסמך היתה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין אינה מעלה ואינה מורידה. היה על המבקש לטעון טענה זו משעה שידע הוא על קיומו של הנספח, עליו ידע לכל המאוחר כשהתייחס אליו בהליך קודם."
9. סדר הבאת ראיות והגשת ראיה
בשלב דיוני מאוחר
ב-בש"א 1624/05162 נפסק מפי כב' השופט יצחק מילנוב:
"17. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה ושקלתי הטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
להלן טעמיי:
הטעם הראשון: מבוסס על סדרי הדין שנקבעו לעניין הגשת הראיות וההתנגדויות.
בא-כוח בעלי הדין חרגו מהמועדים שנקבעו בהחלטה הנ"ל, בתיאום עימם. ראשון לכך היה בא-כוח המבקשים, אשר הגיש תיק ראיות התובעים לבית-המשפט ביום 8.7.04 ולבא-כוח המשיב רק ביום 14.7.04, בלי ליטול, לשם כך רשות מבית-המשפט. מחדל זה גרם לאיחור בהגשת ראיות המשיב אשר הוגשו לבית-המשפט ביום 2.9.04, לאחר נטילת רשות בית-המשפט (ראו: החלטה מיום 17.8.04).
הטעם השני: מבוסס על העובדה כי בא-כוח המבקשים קיבל את תיק ראיות המשיב ביום 2.9.04, קרי, שנים-עשר (12) ימים לפני מועד קדם- המשפט, ביום 14.9.04. לא נטענה כל טענה מדוע לא יכול היה בא-כוח המבקשים להגיש התנגדות/הסתייגות בפרק זמן זה, אפילו יום לפני הדיון בקדם-המשפט, על-מנת שבפני בית-המשפט, כמו גם בפני בא-כוח המשיב תהיה התנגדות/הסתייגות, לשם דיון בה. כאשר בעלי הדין לא פועלים בהתאם ללוח הזמנים וההוראות לעניין סדרי הדין, שנקבעו בתיאום עימם ובמעמדם, עליהם לתקן המעוות על ידם, ובפרק הזמן שהם הותירו לעצמם, יפעלו להגשת התנגדות/הסתייגות. מצד אחד חרג בא-כוח המבקשים מהמועדים שנקבעו בהחלטה מיום 24.5.04, בלא ליטול רשות מבית-המשפט, ומצד שני, הוא מסתמך על אותה החלטה וטוען כי טרם חלף המועד להגשת ההתנגדות/ההסתגויות באשר נותרו לו עוד שלושה (3) ימים. האומנם כך ייעשה?
הטעם השלישי: מבוסס על הוראות תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, הקובעת:
'לא ידון בית-המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זאת אם ראה לנכון לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין.'
במקרה דנן אף לא נטען כי קיימים 'טעמים מיוחדים שיירשמו והדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין'.
גם בהזדמנות זאת, מן הראוי לחזור ולהדגיש משכלות יסוד. יש להבחין בין סדרי דין לבין דיני ראיות. סדרי הדין נתונים לקביעת בית-המשפט, מכוח הסמכויות הנתונות לו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 ובעיקר מכוח הוראות תקנה 143 לתקנות הנ"ל, שמכוחה ניתנה ההחלטה ביום 24.5.04, בדבר סדרי הגשת הראיות, ההתנגדויות והמועדים לשם כך. לעניין דיני הראיות יש להבחין בין קבילות למשקל. בהחלטה מיום 24.5.04 ואף זו מיום 14.9.04, לא שונו דיני הראיות. כאמור בהחלטה נקבע, בין השאר, גם המועד להעלאת ההתנגדויות לראיות הראשיות שהוגשו בגדר סדרי הדין. כאמור, מי שפועל בניגוד להחלטה הנ"ל, בלא לבקש לשנותה או לסייגה ובלא ליטול רשות מבית-המשפט, אין לו אלא להלין על עצמו ועליו להתכבד ולפעול בעניין התנגדות הסתייגות, שהוא מבקש להגיש בפרק הזמן שהוא הותיר לעצמו. כאמור שנים-עשר (12) ימים הוא משך זמן מספיק לשם כך, ולא נטען שאי-אפשר היה לעשות כן. גם לעניין קדם-משפט, מן הראוי לחזור ולהדגיש משכלות יסוד. קדם-המשפט הוא הליך אינקויזיטורי מובהק ולא אדברסרי (ד"ר ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, סימן 139). מטיבו וטבעו של הליך זה נגזר, שאין לבעל דין זכות מוקנית לקיים בו דיון ולבקש הכרעה, אלא-אם-כן הקדים והגיש בקשה לפי הוראות תקנות 240, 241, לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984, או שפעל בהתאם להחלטת בית-המשפט, ובכפוף להחלטת בית-המשפט אם לשמוע טיעונים כמבוקש ולקיים דיון בקדם-המשפט, אם לאו.
הטעם הרביעי: מבוסס על השיהוי של כשלושה (3) חודשים, מיום דחיית בקשת הרשות לערער על-ידי בית-המשפט המחוזי בירושלים ועד להגשת הבקשה דנן. בנסיבות העניין זהו איחור גדול ומשמעותי, וגם בעניין זה אין בפי המבקשים כל הסבר או נימוק. הרי יש להביא בחשבון גם אפשרות, שבעל הדין שכנגד, יבקש להגיש בר"ע או לתקן כתב טענות, ואז יהיה צורך בדחיית מועד ההוכחות. לכך אין בידי להסכים בהיעדר חשש לעיוות דין.
הטעם החמישי: והוא העיקרי לא שוכנעתי כי במקרה דנן קיים שמץ של ספק לעיוות דין אם לא תתקבל הבקשה. הראיות שיישמעו והטיעונים שיועלו בסיכומים, יישקלו בכובד ראש, על רקע כתבי הטענות והפלוגתאות שנקבעו ביום 24.5.04 (עמ' 35-34), ופסק-הדין יינתן על-פי ההלכות. חזקה על בית-המשפט כי יפעל כך שיוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, ובאופן שימנע עיוות דין.
18. התוצאה היא שהבקשה נדחית."
ב-בש"א 4954/05163 נפסק כי:
"לטענת המשיבה לא קיים כל טעם מיוחד להגשת הבקשה בשלב בו מצוי הדיון, שכן כאמור, המבקשת הודיעה במסגרת בקשתה מלפני כשנה לתיקון הודעת צד שלישי כי גילתה "מסמכים" המעידים על קשר בין הצדדים, אך בשום שלב לא צירפה אותו ולא הובא כל טעם המצדיק את אי-צירופו עד כה.
כאמור ב-ע"א (י-ם) גבריאל אלגבסי נ' צבי וולדברג ואח', תק-מח 1(2005) 6953, 6957 (2005), מטרת ההסדר בפרק י"ג לתקנות סדר הדין האזרחי ("קדם-משפט"), היא לאפשר לבית-המשפט לרכז את כל הנושאים הטעונים לדיון ובירור בטרם תחל שמיעת הראיות לגופם של דברים, זאת בין היתר כדי לייעל את הדיון ולנהלו בדרך מושכלת וראויה. משנמנע בעל דין מלהעלות את בקשותיו במועד, נותר עניינו בדבר שיקול-הדעת של בית-המשפט, אם להיזקק לדבר במסגרת אותו הליך, אם לאו. אלה הם פני הדברים גם באשר לעמדת תובע, לגבי נתבע אשר מסיבה כלשהי לא קיבל הזמנה או שבהזמנה שקיבל נפל פגם.
ב-בש"א (י-ם) 5466/01 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לארץ, תק-מח 2(2001) 34830 (2001) נאמר כי:
'יש לשים-לב לכך, כי התקנה האמורה מדגישה עד כמה בבקשה שניתן היה להגישה בקדם-משפט ואשר לא הוגשה כאמור, יהיה יוצא-דופן ונדיר. הדגשה זו נובעת מכך שהתקנה אינה מסתפקת בדרישה, כי היענות לבקשה תהיה רק מ"טעמים מיוחדים שיירשמו", אלא מוסיפה ודורשת דרישה נוספת, לפיה "הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".'
ב. המסמך נשוא הבקשה לא התגלה בשלב גילוי המסמכים תקנות 114 ו-114א לתקסד"א מורות כדלקמן:
'114. דרישת עיון במסמכים שנזכרו
מסמך שנזכר בכתבי טענותיו של בעל דין או בתצהיריו, רשאי בעל דין אחר לדרוש ממנו, בכל עת, בכתב לפי טופס 13, שיראה לו או לעורך-דינו את המסמך לעיון ולהעתקה.
114א. תנאים לקבלת ראיה (תיקון התשנ"א)
בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית-המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית- המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לעניינים אחרים.'
לטענת המשיבה, כבר ביום 21.8.05 היא הגישה בקשה למתן צו לגילוי מסמכים הנוגעים להודעה המתוקנת לצד ג', אך המסמך לא גולה ולא הומצא לידיה וצורף לראשונה רק ערב ההוכחות. לטענת המשיבה, אין הצדק סביר למחדלה של הנתבעת 2 ועל-כן אין לקבל את הראיה מטעמה בשלב זה.
כאמור, ב-בר"ע (ב"ש) 703/03 דוד דיד נ' ישראל דולינגר - עורך- דין, תק-מח 1(2004) 4068 (2004):
'בל נשכח שהליך גילוי מסמכים הינו פרי איזון של זכויות שני הצדדים במטרה לנהל משפט הוגן. נדיבות המשיב, בהציעו למבקש שכבר ידלג לשלב הבא של צו עיון, מחטיאה את המטרה, ועלולה לדרוש מהמבקש נטל ראייתי שאינו במקום ואף, בסופו של דבר, להכביד על ההליך. כמובן התקדמות בשלב של צו גילוי תדרוש רצון טוב ותום-לב דיוני משני הצדדים, אך לדעתי לא ניתן להסתפק במצב הקיים כפתרון נאות.'
ב-בש"א (חי') 20561/04 ליאור דץ נ' הטכניון מכון טכנולוגי לישראל, תק-מח 2(2004) 6880, 6894 (2004), נפסק:
'בבחינת השאלה אם יש לאפשר גילוי בשלב מאוחר של ההליך המשפטי, קבע בית-המשפט תוך איזון מתאים בין תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי המורה שאין על בית-המשפט לדון בבקשה שיכול היה בעל הדין להביאה בקדם-משפט אלא אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שירשמו, ושהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין, לצד ההוראה של תקנות 114-113 לעניין זכות של בעל הדין לבקש עיון במסמכים "בכל עת", שנקודת האיזון הנדרשת לנהל את המשפט על-פי הפרוצידורה הקבוע לבין האינטרס של חשיפת האמת בסכסוך הקונקרטי, יש להעדיף את האחרון, מאחר שהתכלית היא קידום הצגת הפלוגתאות שבמחלוקת לצורך הכרעה בהם.' (ראה רע"א 6772/01 צבי עוד נ' הסוכנות היהודית לא"י ו-2 אח', תק-על 2(2002) 842 (2002))
באותו מקרה התעוררה השאלה בשלב של שמיעת ראיות. הבקשה התייחסה להצגת מסמך שהוא דו"ח של ועדת בדיקה פנימית שהוכן על-ידי הסוכנות בקשר עם אירוע דקירה של אחד מדיירי המרכז. בית-המשפט (כב' השופטת דורנר) קבע, כי במקרה כזה יש טעם מיוחד והורה על הצגת הדו"ח בשלב ההוכחות.
ואולם יש לבצע אבחנה בין מקרה זה לבין המקרה שלפנינו משום שבענייננו וכפי שעולה מהודעת צד ג' המתוקנת, המסמך היה קיים כבר אז, אלא שהוא לא "נחשף" על-ידי המבקשת.
כאן המקום להעיר, כי לא ברור מדוע החשתה ולא גילתה הנתבעת 2 את המסמך בשלב קדם-המשפט. ואם לא היה בידה - לא ברור על מה סמכה את הבקשה לתיקון צד שלישי שבמסירתה ציינה ש"נתגלו לה מסמכים" וכיצד לפתע נתגלגל המסמך לידיה. לצערי, בא-כוח הנתבעת 2 לא טרחה לפרט כל אלה ואף לא צירפה תצהיר לבקשתה, כנדרש בתקנות (כפי שיידון בהמשך).
אין לי ספק ששאלת דבר קיומו של מסמך ההתקשרות בין הצדדים לבקשה רלוונטי לבירור המחלוקת בדבר עצם קיומה של אחריות מצד ג2 לאירוע ולנזקי התובע. ויודגש, כי בדברים אלה אין משום הבעת דעה בדבר החובות החלות על חברת שמירה בנסיבותיו של התיק דנן ובכלל. הדבר תלוי בתוכנו של הסכם, ככל שקיים בהגיונם של דברים.
אין חולק כי בענייננו מרכז הכובד של הבקשה נעוץ בחיוניותה של הראיה הנוספת לבירור האמת ולעשיית צדק בין בעלי הדין. בשל כך, יהיה זה נכון לטעמי, להתיר בשלב זה, את הגשת מסמך מהותי זה...
לטענת המשיבה, מאחר והבקשה לא נתמכת בתצהיר כנדרש בתקנות, יש לדחותה.
תקנה 241 (הגשת בקשה בכתב והדיון) מורה כדלקמן:
'(א) בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.'
10. א. הנה כי כן, ניתן לראות כי גם כשלא הוגש תצהיר כנדרש, עדיין קיימת אפשרות לתקן את הפגם וזאת על-ידי רשות מבית-המשפט. האם יש מקום ליתן רשות כזו בענייננו? לטעמי התשובה חיובית, אם כי בלב כבד, ואבאר;
הטענה בדבר אחריותה הנזיקית של צד ג2 - חברת השמירה, הועלתה כבר בשלבי קדם-המשפט, אם כי לא הוצג מסמך התומך בטענה. אמנם, מחד, וכפי שציינתי לעיל, התנהלותה של המבקשת, בכל הנוגע לגילוי המסמך לוקה בפגמים, אולם עם זאת, מאידך, דחיית הבקשה עלולה להכשיל את בירור האמת ולגרום לעיוות הדין, והכל בשל סיבות פרוצידוראליות/טכניות גרידא.
במישור העקרוני, לטעמי, אין הדעת סובלת מצב בו צד יצא פטור מחבות, רק בשל קושי באיתור מסמכים הנוגעים לו ואשר איתורם אמור להיות גם בדין.
ג. אשר-על-כן, הנני סבורה, כי למרות הפגמים שנפלו בבקשה וחרף השלב בו אנו מצויים, יהיה זה ראוי ונכון לאפשר לבא-כוח הנבעת 2 לצרף תצהיר מפורט המשיב על האמור בסעיף 9 לעיל, וזאת בתוך 7 ימים מהיום.
בכפוף להגשת תצהיר כאמור - אתיר את צירוף המסמך כחלק מתיק המוצגים מטעם הנתבעת. לא למותר לציין כי שמיעת הראיות לגופה של מערכת היחסים שבין הצדדים לבקשה זו טרם החלה ולפיכך לא נגרם נזק של ממש (זאת בהתחשב גם במועד הגשת בקשת צד ג' לגילוי המסמך)."
____________________
120. בש"א (שלום-י-ם) 1456/07 עבדאלרחמאן מרואן שעבאן נ' בנק אלקודס לילתנמיה ואלאסתת'מאר, תק-של 2007(4) 1519, 1522 (2007).
121. רע"א 3385/08 מרקט-פלייס מערכות בע"מ נ' טלטל ערוצי תקשוב בע"מ, תק-על 2008(3) 4624, 4629 (2008).
122. רע"א 2345/98 דנגור ואח' נ' ליבנה ואח', פ"ד נב(3) 427, 431 (1998).
123. ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980).
124. ד"ר אזר קדם-המשפט (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, 1999), 351-350.
125. ת"א 39399/03 אקוקה נתן נ' סבגי רבקה כיורשת המנוח סבגי ישראל, פדאור 05(3) 844 (2005).
126. רע"א 3479/99 אבשלום להב נ' כלל חברה לביטוח, תק-על 99(2) 649 (1999).
127. י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 460.
128. י' זוסמן, שם, בעמ' 354, 353.
129. ת"א 12488/03 מכנס גדעון נ' חברת ערמ רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פדאור 04(17) 208 (2004).
130. בש"א 23367/05 SANYO ELECTRIC CO. LTD נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פדאור 05(29) 328 (2005).
131. ע"א 222/66 פייבל שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(4) 237 (1966); ע"א 15/67 זלצר נ' זלצר, פ"ד כא(2) 694 (1967); ע"א 356/72 זאב דאהן נ' צבי קרפס ואח', פ"ד כז(2) 303 (1973); כמו-כן ראה מאמרם של פ' גולדשטיין ומ' בורונובסקי "היבטים עיוניים של קדם משפט" עיוני משפט ד' 312, 357-355.
132. ע"א 504/86 מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 579 (1989).
133. בר"ע 6098/92 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 651 (1993).
134. בר"ע 2582/03 שי וייסמן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פדאור 04(14) 458 (2004).
135. בש"א 5466/01 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פדאור 01(4) 337 (2001).
136. בש"א 17612/04 עיריית תל-אביב נ' פסגת ברבור בע"מ, פדאור 04(18) 106 (2001).
137. בש"א 13001/03 מופת קרן הטכנולוגיה לישראל בע"מ נ' מופת ניהול קרן הון סיכון, פדאור 03(6) 644 (2003).
138. רע"א 6092/04 י. מזרחי קבלנות כללית בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, פדאור 04(14) 816 (2004).
139. רע"א 6772/01 צבי אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י, פדאור 8(02) 132 (2002).
140. בש"א 5481/04 זנזורי שמעון נ' פולישק תעשיות פלסטיקה (אגש"ח) בע"מ, פדאור 10(05) 796 (2005).
141. בש"א (שלום-רמ') 3764/08 רחל אוסטר נ' אסתר סיריוס, תק-של 2008(4) 20611, 20613 (2008).
142. בש"א (מחוזי-י-ם) 5947/07 החברה להקמת נאות אסתר בע"מ נ' בנק לאומי, תק-מח 2007(3) 5322 (2007).
143. ת"א (שלום-רמ') 5083/06 סלים קינדי נ' יוסף חוברה, תק-של 2008(3) 18982, 18983 (2008).
144. ע"א 40/87 נשר מפעלי מלט ישראל נ' אבוטבול ואח', פ"ד מג(4) 49 (1989); ת"א 1718/97 הדר הדמיה ואבחון רפואי בע"מ נ' "בזק" - חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פדאור 05(21) 421 (2005).
145. בר"ע 282/80 המגדר ברזלית חוטי ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 130 (1982).
146. ע"א 180/62 שלוש נ' ג'ורז'י, פ"ד טז 1824; ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214 (1992).
147. ת"א 75138/04 סרמני שי יצחק נ' דני מזרחי דיזיינס בע"מ, פדאור 21(05) 749 (2005).
148. רע"א 7183/97 מחמוד ביידון נ' עווני ביידון, פדאור 98(1) 504 (1998); ד' שוורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר הדין האזרחי" עיוני משפט כא (תשנ"ח) 295, 321-317.
149. ע"א 3092/90 הנ"ל; ע"א 329/60 פנחס נ' תעשיות אבן וסיד, פ"ד טו 487.
150. ע"א 180/62 שלוש נ' ג'ורז'י, פ"ד טז 1824.
151. ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126 (1980).
152. בר"ע 418/04 ממ"ג הנדסת חשמל בע"מ נ' סיטל הנדסת בניין ופיתוח בע"מ, פדאור 04(16) 710 (2004); בר"ע 282/80 המגדר ברזלית חוטי ברזל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 130 (1982).
153. רע"א 4689/98 דוד יוספזון נ' עיריית קריית גת ואח', פ"ד נב(5) 769, 772 (1998).
154. ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706, 710 (1998); ת"א 5317/99 מ.מ. ישראל נ' אוחנה יוסף, פדאור 05(20) 693 (2005).
155. בש"א 2106/05 מור יוסף הודיה נ' קופת-חולים הכללית של ההסתדרות הכללית של העובדים ארץ ישראל, פדאור 05(18) 823 (2005).
156. רע"א 7181/97 לילאנה שרי איזבל איסלר נ' קרן ד"ר יעקב איסלר, פדאור 98(1) 67 (1998).
157. בש"א 2008/05 טובה נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פדאור 05(15) 562 (2005).
158. בש"א (שלום-ב"ש) 1290/08 עזבון המנוחה חורמדלי גיין לין נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(3) 2399, 2401 (2008).
159. בש"א (מחוזי-ת"א) 556/06 גוטמן גרט נ' גרשון חיים, תק-מח 2008(2) 5849, 5852 (2008).
160. בש"א (שלום-רמ') 1046/08 אסרף גבי נ' מוחמד חרב אלחריזאת, תק-של 2008(2) 13617 (2008).
161. רע"א 1454/97 גלובוס יורם נ' MELCHERS LTD. N.V, פדאור 97(1) 438 (1997).
162. בש"א 1624/05 מנדלוביץ מיכל נ' יוחנן אלי, פדאור 05(5) 218 (2005).
163. בש"א 4954/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' יבטח אבטחה ושמירה בע"מ, פדאור 05(29) 425 (2005).