סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הליכי פשיטת רגל למול הליכי הוצאה לפועל - מה עדיף?
• הרפורמה בהליך פשיטת הרגל
• בקשת הפטר והודעה (סעיף 61 לפקודה)
• דיון והחלטה, צו מותלה, צו מותנה, צו מוחלט וצו "ריק"
• סייגים למתן הפטר (סעיף 63 לפקודה)
• שינוי צו
• סמכות להתלוות ולהתנות כאחד
• תעודה לעניין חיקוקים פוסלים
• חובות פושט רגל שהופטר
• הפטר על-פי בקשת הכונס הרשמי
• חזקות
• פעולת ההפטר
• מניעת הסדר והפטר בשל העברת מרמה
• "הפטר מוקדם" בדרך של הסדר נושים על-פי פקודת פשיטת הרגל
• הצעת חוק ההוצאה לפועל

פעולת ההפטר

1. כללי
סעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כדלקמן:

"69. פעולת ההפטר
(א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:
(1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס;
(2) חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור;
(3) חבות לפי פסק-דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.
(ב) צו הפטר יהיה ראיה חלוטה לפשיטת הרגל ולתקפות ההליכים בה, ובכל הליך שיוגש נגד פושט רגל שהשיג צו הפטר, בדבר חוב שממנו הופטר בצו, רשאי פושט הרגל לטעון כי עילת התביעה אירעה לפני שהופטר.
(ג) צו הפטר לא יפטור אדם שביום מתן צו הכינוס היה שותף עם פושט הרגל או שהיה עמו יחד נאמן, מחוייב או קשור בחוזה, או שהיה ערב או מעין ערב לו."
סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 {תיקונים: התשמ"ג, התשנ"ו} קובע מהו חוב "בר-תביעה" בפשיטת רגל:

"(א) חוב וחבות קיימים או עתידים, ודאים או מותנים, החלים על החייב ביום מתן צו הכינוס, או שיחולו עליו לפני הפטרו עקב התחייבות מלפני מתן הצו, יהיו חובות בני תביעה בפשיטת רגל..."

סעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת הרגל {למעט הסייגים הקבועים בסעיף 69א לפקודת פשיטת הרגל}. כלומר, עם ביצוע תכנית ההפטר {למעט הסייגים כאמור לעיל} יהיה החייב פטור מתשלום כל חובותיו שנוצרו כתוצאה ממעשה פשיטת הרגל {המ' (נצ') 1202/98 חיים וחוה סלומון נ' רות אזולאי ואח', תק-מח 98(3), 231 (1998)}.

על-מנת שהפטרו של החייב יכלול את כל חובותיו, יהא עליו להוכיח כי החובות האמורים בבקשתו נכללים בגדר "חוב בר-תביעה בפשיטת רגל" כאמור בסעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל {בש"א (חי') 1708/99 אבו שקרה גסאן נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 99(4), 1481 (1999)}.

צו ההפטר שניתן מתייחס רק לחובותיו של פושט רגל, ולא לחובות המוריש. אין להעלות על הדעת שיינתן פטור לחובות המוריש, למי שירש את רכושו {דברי בית-המשפט ב- ת"ח 5/11/24/62 זכריה נ' מימי מבואות יר'-אגודה, תק-גל 99(2), 1 (1999)}.

אחת מן המטרות המרכזיות של דיני פשיטת הרגל היא לאפשר לחייב שנקלע בתום-לב לקשיים לפתוח דף חדש בחייו הכלכליים. צו ההפטר משקף את המטרה הזו, שכן הוא מאפשר לחייב לקבל הפטר מלא מחובותיו, ככל שמדובר בחובות בני תביעה בפשיטת רגל.

מקום בו הוחלט ליתן צו הפטר, לאחר שנמצא כי קיימת הצדקה לכך נוכח השיקולים הצריכים לעניין, ובהם למשל תום-ליבו של החייב, הרי הרצון לאפשר לחייב לצאת לדרך כלכלית חדשה גובר על הפגיעה הפוטנציאלית בזכות הקניין של הנושים.

דא עקא, המחוקק קבע כי קיימים סוגים מיוחדים של חובות, שאין מקום להסיגם מפני הרצון לאפשר לחייב להיפטר מחובותיו. מקרים אלה מנויים בסעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל. מדובר בחוב מזונות לפי פסק-דין {אלא אם בית-המשפט כלל אותו במפורש בהפטר}, בחוב שהושג במרמה, בחוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה ובחוב המגיע למדינה בשל קנס.

המשותף לכל אותם סוגי חובות הוא שבבסיסם עומדים שיקולים חברתיים מובהקים המצדיקים את "שיריון" החובות הנ"ל מפני צו הפטר בפשיטת רגל.

כך, ביחס לחובות מזונות קיים אינטרס חברתי שהחייב במזונות ישלם דמי מזונות, והוא הדין לעניין חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף להם או שהשיג עליהם ויתור במרמה {סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל}.



2. "חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס" - סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל
סעיף 41 לפקודת פשיטת הרגל מרחיב את סוגי החובות בני התביעה שיעמדו בתוקף חרף צו ההפטר.

סעיף 41 לפקודת פשיטת הרגל קובע שני תנאים מצטברים לצורך הקביעה כי עסקינן בחוב "משוריין", קרי בחוב בר-תביעה שממשיך לעמוד בתוקף ושניתן לגבותו חרף ההפטר:

התנאי האחד הוא, כי הנושה הרלוונטי לא הסכים להסדר הנושים.

התנאי השני הוא, כי מדובר בחוב שהחייב לא היה נפטר הימנו על-פי צו הפטר בפשיטת רגל.

סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל מוסיף וקובע כי חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה, כמו גם חוב המגיע למדינה בשל קנס, הינם חובות שצו הפטר אינו חל לגביהם.

ביסוד קביעה זו עומדים שיקולים של טובת הציבור, שעניינם הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי. קנס, כידוע, הוא אחד מאמצעי הענישה המרכזיים בדין הפלילי. הוא מוטל, ככלל, על-ידי בית-המשפט, בעקבות הרשעה בדין פלילי.

תכלית הטלת הקנס בהליך הפלילי דומה במובנים רבים לתכלית של השתת עונשים פליליים אחרים, כמו מאסר. אלה אמורים להביא לידי ביטוי את המטרות החברתיות המובהקות העומדות בבסיס דיני העונשין: עקרונות ההלימה, השיקום וההרתעה; הצורך בהגנה על שלום הציבור והחובה להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה {ראה לעניין זה העקרונות המפורטים בתיקון מספר 113 לחוק העונשין, שנכנס לתוקף ביום 10.07.12}.

הנה-כי-כן, באיזון שערך המחוקק בין הרצון לאפשר לפושט רגל לפתוח פרק נקי בחייו הכלכליים, לבין התכליות העומדות ביסוד הענישה בפלילים, נקבע איפוא בסעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל כי ידה של הענישה הפלילית תהא על העליונה. הביטוי לכך נמצא בקביעה שחובות למדינה בגין קנס הינם חובות שעל פושט הרגל לשאת בהם, אפילו הופטר הוא מחובותיו.

זאת ועוד. סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל משקף את הצורך באכיפה שוויונית של הדין הפלילי. כשם שברור שאדם שנדון לעונש מאסר לא יהיה פטור מריצוי עונשו אך ורק בגין הליך פשיטת הרגל, כך קובע סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל כי מי שהוטל עליו קנס פלילי לא יהיה פטור מתשלום הקנס אך נוכח קיומו של הליך כאמור.

מסקנה אחרת עלולה היתה להוביל לאפליה באכיפת הדין הפלילי, שכן ברור שמי שאינו פושט רגל לא יוכל להשתחרר ככלל מקנס פלילי. מסקנות אלה נכונות באותה מידה לגבי חובות לפי התחייבות להימנע מעבירה, העומדים אף הם בתוקף חרף צו הפטר.

גם בסוג זה של חובות עסקינן בחובות בהם חב פושט הרגל בעקבות הליך פלילי, שכן התחייבות להימנע מביצוע עבירה הינה אחד מאמצעי הענישה המוכרים בדין הפלילי בישראל {ראה סעיפים 76-72 לחוק העונשין}.

לא-זו-אף-זו, אילו הפטר היה חל לגבי קנס או חוב בשל התחייבות להימנע מעבירה, עלול היה הדבר לתמרץ חייבים לפנות להליך פשיטת רגל מתוך כוונה לנסות להשתחרר מחובות אלה {נעיר כי עיכוב ההליכים המשפטיים, החל מניה וביה עם מתן צו כינוס לפי סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל, אינו מכסה הליכים פליליים; ראה גם ע"א 403/78 חברת מבני תעשייה בע"מ נ' אורנשטיין, פ"ד לג(1), 105 (1978); רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, פ"ד נז(5), 799 (2003)}.

כאמור, קנס הינו עונש המוטל ככלל על-ידי בית-המשפט בסיומו של הליך פלילי. אך קיימים מקרים בהם הסמכות להטלת קנס נתונה אף לרשויות המינהל. הכוונה היא בין היתר ל"עבירות קנס".

סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ד-1982 {ייקרא להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"} מסמיך את שר המשפטים לקבוע כי עבירה מסויימת שאינה פשע תהיה ל"עבירת קנס".

המחוקק הוסיף והגדיר שני הליכים אפשריים ביחס לעבירות קנס: הליך של ברירת קנס והליך של ברירת משפט {סעיפים 230-222 לחוק סדר הדין הפלילי}.

המשותף לשני ההליכים הוא כי לנאשם בביצוע עבירות קנס נמסרת "הזמנה" בה מתאפשר לו לשלם את הקנס שנקבע לעבירה שהוא נחשד בביצועה, תחת האפשרות להישפט עליה.

השוני בין שני ההליכים הוא הנפקות של אי-תשלום הקנס. בהליך של ברירת קנס יוביל אי-תשלום הקנס למשפט פלילי נגד הנאשם, ואילו בהליך של ברירת משפט יוביל אי-התשלום לגביית הקנס, אלא אם הודיע הנאשם במפורש כי ברצונו להישפט על העבירה הרלוונטית {ראה י' קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך ג' (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003), 1529}.

חרף אופיים המיוחד של הליכי ברירת הקנס וברירת המשפט, החלים ביחס לעבירות קנס, מדובר בסופו-של-דבר ב"הליכי דיון פלילי על כל המשתמע מכך" {י' קדמי, שם בעמ' 1522; יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך א' (מהדורה שניה, 2010), 276}.

כלומר, מבחינת התכליות של דיני העונשין, מגשים האמצעי העונשי המיוחד שנקבע ביחס לעבירות קנס את המטרות הבסיסיות של הדין הפלילי. משכך, אין מקום ליצור אבחנה לעניין תוקפו של הפטר בפשיטת רגל, בין חובות בגין קנס פלילי "רגיל" לבין חובות שנצברו עקב עבירת קנס.

עובדי הרשויות המקומיות בישראל מוסמכים מבחינה עקרונית להעמיד לדין את מי שנחשד על ידם בביצוע "עבירת קנס". ההסמכה הראשית לכך מצויה בסעיף 222 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי אם היה לעובד רשות מקומית, שראש הרשות הסמיכו לכך, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירת קנס, "רשאי הוא למסור לו הזמנה בנוסח שנקבע" {סמכות זו מוקנית אף לשוטר או למי ששר הפנים או השר הממונה הסמיכו לכך}. הרשויות המקומיות בישראל הוסמכו להתקין חוקי עזר הכוללים איסורים פליליים.

כך, ביחס לעבירות חניה קובע סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) {תיקרא להלן: "פקודת התעבורה"}, כי מועצה של עיריה או של מועצה מקומית רשאית להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העיריה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת". זאת, בכפוף לתקנות שקבע שר התחבורה {סעיף 77(ב) לפקודת התעבורה}.

הסמכה זו מאפשרת הטלת קנס על בעל רכב החונה שלא כדין, לפי חוק עזר {רע"פ 6904/01 מוזס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.01)}. מכוח הוראה זו, ומכוח ההסמכה הכללית בסעיפים 251-250 לפקודת העיריות (נוסח חדש), נקבעו חוקי עזר רבים המסדירים את החניה ברשויות המקומיות {ראה למשל בג"צ 441/97 צנוירט נ' ראש-עיריית ירושלים, פ"ד נג(2), 798 (1999)}.

העובדה שהגורם המעמיד לדין היא הרשות המקומית, ולא המשטרה או רשויות אכיפת החוק של השלטון המרכזי, אינה משנה מן התכלית הבסיסית העומדת ביסוד הטלת קנס ביחס לעבירות קנס.

לצורך הגשמת התכלית הקבועה בסעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל, המבוססת על שיקולים שבטובת הציבור ועל הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי, אין מקום לפטור חייב בפשיטת רגל מתשלום חובות בגין קנס, כדוגמת קנס חניה, אך ורק משום שהגורם שהטיל את הקנס היא הרשות המקומית.

מסקנה זו מתחדדת אם מתחשבים בכך שמבחינה עקרונית יכול נאשם לקבל הזמנה, בגין אותה עבירת קנס, משוטר או מעובד הרשות המקומית. כלומר, זהותו של מוסר ההזמנה עשויה לעיתים להיות נתון שרירותי.

אכן, מסקנה הפוכה לפיה קנס שהוטל על-ידי פקח של רשות מקומית לא יעמוד בתוקף חרף צו הפטר, אך ורק נוכח העובדה שמטיל הקנס הינו עובד של הרשות המקומית, עלולה להוביל לפגיעה באינטרס החשוב של אכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי.

אין להתעלם מכך שמסקנה זו מעוררת קושי לאור סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל, המדבר על חוב למדינה, ואילו הקנס דנא הוטל על-ידי העיריה ולכן ייגבה על ידה וישולם לקופתה ובשבילה.

ואולם, איננו סבורים כי הקושי האמור מצדיק, כשלעצמו, פרשנות המחריגה מתחולת סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל קנסות לרשויות מקומיות. זאת, נוכח תכליתו המיוחדת והברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל וכן בהתחשב בכך שהרשויות המקומיות נתפשות במצבים לא מעטים "כזרועו הארוכה של השלטון המרכזי" {בג"צ 10104/04 שלום עכשיו - שעל מפעלים חינוכיים נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ"ד סא(2), 93 (2006)}.

אחד מאותם מקרים הוא הטלת קנס כאמצעי עונשי, ככל שהרשות הוסמכה לעשות כן בחוק.

נוכח תכליתו הברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל, המתמקדת באינטרסים העומדים בבסיס הענישה בפלילים, להבדיל מזהותו הספציפית של הגורם המעמיד לדין, מתחייבת מסקנה פרשנית שאינה מחריגה קנסות לרשויות מקומיות מתחולת הסעיף הנ"ל.

נעיר כי נוכח התכלית העונשית הברורה העומדת בבסיס הקנס המינהלי או העיצום הכספי, נראה לכאורה כי אף חובות שנצברו בעקבות הטלת אמצעים אלה אמורים לעמוד בתוקף חרף הפטר בפשיטת רגל. זאת, אם מתחשבים בתכליתו הנזכרת של סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל.

משהוכרז החייב פושט רגל עת תלוי ועומד היה כנגדו חיוב של קנס, אין למדינה כנגדו אלא חוב בר-תביעה. כלומר, קנס אשר הוטל קודם למתן צו כינוס, יוגש בתביעת חוב רגילה, כאשר למדינה אין כל עדיפות על פני נושים אחרים {בש"א (נצ') 1206/04 שיבלי ריזק נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2004(1), 9500 (2004)}.

לעומת-זאת, ב- ע"א 106/60, 111 {אברהם שכטר נ' הנאמן בפשיטת רגל ואח', פ"ד טו 173 (1961)} קבע בית-המשפט כי החוב נשוא הקנס איננו חוב בר-תביעה שכן הוא הוטל על החייב לאחר צו הכינוס.

מחד גיסא, יכולה המדינה לגבות את הקנס אשר הוטל קודם למתן צו הכינוס בדרך של הגשת תביעת חוב, ולפיכך לא ניתן להגיע לפי דיני פשיטת הרגל לתוצאה שיש להפעיל את עונש המאסר {ראה גם בש"פ 5625/92 גדבאן נ' מדינת ישראל, פדאור 93(1), 582 (1993)}.

מאידך גיסא, אין החייב רשאי וגם אסור לו לשלם את הקנס למדינה משום שהתשלום ייחשב במקרה כזה כהעדפת נושים בלתי-מותרת {בש"פ 373/89 א' שטיין נ' מדינת-ישראל, פ"ד מג(2), 474 (07.08.89)}. לעניין זה נעיר את הערות הבאות:

ראשית, גם אם המדינה לא תצליח לגבות את מלוא חוב הקנס בפשיטת הרגל, לא יצא אינטרס הציבור ניזוק משום שצו הפטר שיינתן נגד החייב לא יפטור אותו מתשלום הקנס {ראה סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל}.

למעשה אין בצמצום אפשרויות הגביה של הקנס אלא השעיית תשלום חלק מהקנס לתקופה שבה פשיטת הרגל בעינה עומדת. לאחר מתן צו ההפטר, המדינה תוכל לגבות מן החייב את יתרת הקנס שתישאר ובכך לא ייגרם כל נזק למדינה.

שנית, אין יסוד מספיק לחששה של המדינה שהחייב שנדון לעונש מאסר יזכה במקלט פשיטת הרגל כדי להתחמק מתשלום הקנס, שהרי מסור לבית-המשפט שיקול-דעת אם להיעתר לבקשת החייב ואם לאו.

ב- בש"א (חי') 17910/07 {אלי רבוח נ' עורך-דין מנור נחמיאס ואח', תק-מח 2008(2), 8766 (05.06.08)} נדונה בקשת חייב לכלול את חובו למרכז לגביית קנסות במסגרת הליך פשיטת רגל ובכך לעכב את הליכי הגביה הננקטים נגדו בגין קנס שהוטל עליו, בעקבות הרשעתו בעבירות של אי-הגשת דו"חות למס הכנסה.

הכונס הרשמי הצטרף לדעתו של החייב וטען כי החוב למרכז לגביית קנסות הוא חוב בר-תביעה בהליכי פשיטת רגל ולכן יש מקום להכליל את החוב שיצר המבקש במסגרת הליך פשיטת הרגל ולעכב את הליכי הגביה בהתאם.

המרכז לגביית קנסות התנגד לבקשה. לגישתו, החובה לתשלום הקנס התגבשה רק במועד גזר הדין {01.02.04}. מאחר וגזר הדין ניתן לאחר צו הכינוס, הרי שהחוב איננו בר-תביעה בהליך פשיטת רגל. בנוסף, הועלתה הטענה כי קבלת הבקשה תהא מאין פרס לחייב.

בית-המשפט קיבל טענות המרכז לגביית קנסות.

ב- ע"א 5735/09 {עיריית טבריה נ' אבנר סינואני ואח', תק-על 2012(2), 849 (2012)} נדונה השאלה האם קנסות חניה ייחשבו כחוב המגיע למדינה בשל קנס?

בית-המשפט קבע כי שני התנאים הללו מתקיימים במקרה הנדון: העיריה לא נטלה חלק בהליך פשיטת הרגל של המשיב ועל-כן יש לראותה כמי שלא הסכימה להסדר הנושים; סעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל מונה חובות בני תביעה שחייב לא היה נפטר מהם על-פי צו הפטר "רגיל" בפשיטת רגל. הסעיף האמור מונה, בין היתר, חוב המגיע למדינה בשל קנס {ראה סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל}. בית-המשפט קבע כי חובו של המשיב לעיריה עונה להגדרה זו.

לפיכך, סבר בית-המשפט כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעיריה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החניה {עוד נקבע כי חובו של המשיב לעיריה בגין קנסות החנייה מהווה "חוב המגיע למדינה בשל קנס" במשמעות סעיף 69(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל} למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס ועל-אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר.

בשל חשיבות הדברים בפסק-דין עיריית טבריה, ראינו לנכון להביא במסגרת חיבור זה את פסק-הדין במלואו וכדלקמן:

"פסק-דין
הנשיא א' גרוניס
1. בבית-המשפט המחוזי בנצרת התנהל הליך פשיטת רגל בעניינו של המשיב 1 (להלן: "המשיב"). ההליך הסתיים בעקבות הסדר נושים שהמשיב מילא אחר תנאיו. כפועל יוצא מהסדר הנושים הופטר המשיב מחובותיו. כעבור מספר שנים, ביקשה עיריית טבריה (המערערת; להלן: "העיריה") לגבות קנסות חניה של המשיב, שהפכו חלוטים לפני שהחל הליך פשיטת הרגל. בהליך דנא משיגה העיריה על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) להורות על ביטול הליכי הגביה שנקטה העיריה.

2. הרקע העובדתי הצריך לענייננו אינו שנוי במחלוקת. בשנת 2003 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשה למתן צו כינוס והכרזת פשיטת רגל. ביום 04.09.2003 הורה בית-המשפט המחוזי על מתן צו כינוס. כעבור זמן מה הציע המשיב הסדר נושים. רוב נושיו של החייב הסכימו להסדר. ביום 9.5.2005 אישר בית-המשפט המחוזי את הסדר הנושים. ביום 01.06.2005 קבע בית-המשפט כי המשיב מילא אחר תנאי ההסדר. לפיכך, ביטל בית-המשפט את צו הכינוס. בהחלטה נוספת, מיום 14.07.2005, קבע בית-המשפט כי הסדר הנושים מחייב את נושי המשיב לגבי כל חוב בר-תביעה (ההחלטות הנזכרות ניתנו על-ידי כב' השופט ב' ארבל). כפועל יוצא מכך, הופטר המשיב מכל חובותיו עד למועד צו הכינוס - 04.09.2003. בחלוף מספר שנים, ביום 06.01.2009, הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בנצרת בקשה לביטול הליכי גביה שנקטה נגדו העיריה בגין קנסות חנייה משנת 1997 (להלן: "קנסות החניה"). לטענת העיריה, גובה החוב הוא כ- 2,000 ש"ח. הבקשה הוגשה בתיק פשיטת הרגל. המשיב סבר כי נוכח הפטרתו מחובותיו בעקבות הסדר הנושים, יש לבטל את הליכי הגביה שנקטה העיריה, אשר התייחסו לקנסות חניה שנוצרו לפני צו הכינוס. כונס הנכסים הרשמי, הוא המשיב 2 (להלן: "הכונס הרשמי"), סבר כי יש להיעתר לבקשת המשיב. העיריה מצידה התנגדה לבקשה. ביום 20.05.2009 קיבל בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי) את בקשת המשיב. הטעם המרכזי לקבלת הבקשה היה שהעיריה לא הגישה תביעת חוב במסגרת הליך פשיטת הרגל. העיריה אינה משלימה עם ההחלטה ומכאן הערעור שלפנינו. המשיב והכונס הרשמי סבורים כי יש לדחות את הערעור. יצויין, כי המשיב לא הגיש סיכומים מנומקים בערעור דנא וביקש להצטרף לטענות הכונס הרשמי. עוד יודגש, כי בערעור דנא טוען הכונס הרשמי כי בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי, אין העיריה מנועה מלגבות את קנסות החנייה אך ורק משום שלא הגישה תביעת חוב בהליך פשיטת הרגל. עם-זאת, הכונס הרשמי סבור כי קיימים טעמים אחרים המלמדים כי הסדר הנושים ותוצאותיו חוסמים את דרכה של העיריה מלנקוט הליכי גביה כאמור. נוסיף, כי בדיון שנערך בפנינו הושגה הסכמה כספית במטרה להביא לסיום הליכי הגביה בהם נקטה העיריה. נותרה, איפוא, אך השאלה העקרונית שעולה בערעור.

דעתי היא, כי יש לקבל את הערעור. זאת, מן הטעמים שיובאו עתה.

3. כידוע, פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") מתווה מספר מסלולים לסיום הליך של פשיטת רגל (לסקירה תמציתית כללית של מהלך פשיטת רגל, ראו שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010), 43-41 (להלן: "לוין וגרוניס")). כך, הליך פשיטת רגל יכול להסתיים בפשרה או בהסדר, כפי שאירע במקרה דנא. הכלל הוא, כי בכל שלב של פשיטת הרגל רשאים החייב ונושיו לגבש הסדר: לפני מתן צו כינוס, ואף בלא שהוגשה כלל בקשת פשיטת רגל (סעיף 19א לפקודה), לאחר מתן צו כינוס (סעיפים 41-33 לפקודה) ואף לאחר הכרזת החייב פושט רגל (סעיפים 54-52 לפקודה). אם התקבל ההסדר על-ידי רוב הנושים, בהתאם לרוב הנדרש לפי סעיף 34 לפקודה, יחייב ההסדר גם את הנושים שהתנגדו לו. אשר לתוצאות הפשרה או ההסדר, קובע סעיף 35(י) לפקודה כי ההסדר יפטור את החייב מכל חובותיו שהיו בני תביעה בהליך פשיטת הרגל. זאת, פרט לחוב בגין פסק-דין במזונות. מסלול נוסף ונפרד, וזה המסלול הטבעי לסיום הליכי פשיטת הרגל, הוא בדרך של מתן צו הפטר (סעיפים 70-61 לפקודה). צו ההפטר יכול להינתן לבקשת החייב, אף בלא הסכמת הנושים. בכך טמון השוני המרכזי בין צו הפטר "רגיל" לבין הסדר או פשרה. הצו מפטיר את החייב מחובות בני תביעה בפשיטת רגל. הצו מאפשר, למעשה, לחייב לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים (לדיון בתכלית צו ההפטר ראו, ע"א 9782/05 טנג'י נ' קריספין, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.01.21-010), פסקה 7; לוין וגרוניס, עמ' 197). עם-זאת, המחוקק קבע כי חובות מסויימים, המנויים בסעיף 69(א) לפקודה, יעמדו בתוקף חרף צו ההפטר (ראו לוין וגרוניס, 208-207). מדובר בחוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה (סעיף 69(א)(1) לפקודה); בחוב המגיע למדינה בשל קנס (שם); בחוב או חבות שנוצרו במרמה (סעיף 69(א)(2) לפקודה); ובחבות לפי פסק-דין בתובענת מזונות (סעיף 69(א)(3) לפקודה). יוער, כי לגבי חוב מזונות רשאי בית-המשפט להורות במפורש כי החייב יופטר אף ממנו (שם). מדובר ברשימה רחבה יותר של חובות שיהיו מוגנים מפני צו הפטר, בהשוואה לזו שנקבעה בסעיף 35(י) לפקודה ביחס להפטר שבא עם הסדר או פשרה.

4. במקרה שלפנינו הסתיים הליך פשיטת הרגל של המשיב בעקבות הסדר נושים. מכאן, שבענייננו חל סעיף 35(י) לפקודה, לפיו פשרה או הסדר יפטירו את החייב מחובות בני תביעה בפשיטת הרגל, פרט לחוב בגין פסק-דין בתביעה למזונות. לכאורה, חובות אחרים בני תביעה, כדוגמת קנסות החניה במקרה דנא, אינם "מוגנים" מפני הסדר הנושים. נזכיר, כי קנסות החניה הוטלו על המשיב לפני שניתן לגביו צו כינוס. לפיכך, מדובר בחובות בני תביעה, במשמעות סעיף 72(1) לפקודה (ראו והשוו, ע"א 106/60 שכטר נ' הנאמן בפשיטת רגל של א. שכטר, פ"ד טו 173, 187-185 (1961)). דא עקא, סעיף 41 לפקודה מוסיף וקובע כי:

'פשרה או הסדר, אף אם הוסכם עליהם ואושרו, לא יחייבו נושה שלא הסכים להם לעניין חוב או חבות אשר לפי פקודה זו לא היה החייב נפטר מהם על-פי צו הפטר בפשיטת רגל.'
(ההדגשות הוספו - א' ג')

סעיף 41 לפקודה מרחיב, איפוא, את סוגי החובות בני התביעה שיעמדו בתוקף חרף הפטר שבא עם הסדר או פשרה. הסעיף קובע שני תנאים לצורך הקביעה כי עסקינן בחוב "משוריין", קרי בחוב בר-תביעה שממשיך לעמוד בתוקף ושניתן לגבותו חרף ההפטר. מדובר בשני תנאים מצטברים (ראו, לוין וגרוניס, 165-164). התנאי האחד הוא, כי הנושה הרלוונטי לא הסכים להסדר הנושים. תנאי נוסף הוא, כי מדובר בחוב שהחייב לא היה נפטר הימנו "על-פי צו הפטר בפשיטת רגל". דעתי היא, כי במקרה שלפנינו מתקיימים שני התנאים הנזכרים. ראשית, דומני כי ניתן לראות את העיריה, אשר לא נטלה חלק בהליך פשיטת הרגל של המשיב, כמי שלא הסכימה להסדר הנושים. שנית, סעיף 69(א) לפקודה מונה חובות בני תביעה שחייב לא היה נפטר מהם על-פי צו הפטר "רגיל" בפשיטת רגל. הסעיף האמור מונה, בין היתר, חוב המגיע למדינה בשל קנס (סעיף 69(א)(1)). דעתי היא כי חובו של המשיב לעיריה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעיריה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר.

5. במקרה זה לא מתעורר קושי מיוחד בכל הנוגע לתנאי הראשון בסעיף 41 לפקודה בדבר אי-הסכמתו של הנושה, ובענייננו העיריה, להסדר הנושים. זאת, מן הטעם שהעיריה לא הייתה צד להליך פשיטת הרגל של המשיב וממילא לא הביעה הסכמה פוזיטיבית להסדר הנושים. לפיכך, ניתן לראות את העיריה כמי שלא הסכימה להסדר. אעיר, כי מבחינה עקרונית מצריך תנאי זה פירוש מצמצם. פרשנות מרחיבה של התנאי הנזכר עלולה להשפיע על נושים מסויימים שלא להסכים להסדר נושים, אפילו משרת ההסדר את האינטרסים שלהם עצמם. ניתן להסביר את הדברים בדרך של הצגת דוגמה. נניח, למשל, כי חייב בפשיטת רגל חב למדינה כספים בגין קנסות. ככל שהליך פשיטת הרגל של החייב הסתיים בצו הפטר "רגיל", החוב למדינה יעמוד בתוקף חרף ההפטר (סעיף 69(א)(1) לפקודה). לעומת-זאת, אם ההליך יסתיים בהסדר או בפשרה, הרי לפי סעיף 41 לפקודה לא יהיה די בכך שמדובר באחד מהחובות המוגנים מפני הפטר "רגיל" המנויים בסעיף 69(א)(1) לפקודה. על-מנת שחוב זה יעמוד בתוקף חרף ההסדר, יש להוסיף ולהראות כי המדינה לא הסכימה להסדר הנושים. תנאי זה מעורר קושי אם מוסיפים לתיאור הדברים אפשרות נוספת, שלא ניתן לשלול אותה, לפיה מדובר בחייב שחב למדינה שני חובות: חוב אחד בגין קנסות וחוב נוסף שנוצר על רקע סכסוך אזרחי "רגיל". בדוגמה זו ייתכן בהחלט כי למדינה יהיה אינטרס להסכים להסדר הנושים, על מנת שהחייב יפרע ולוּ חלק מן החוב האזרחי שהוא חב לה. אלא, שבכל הנוגע לחוב בגין הקנס, קובע כאמור סעיף 41 לפקודה, כי על מנת שהחוב יעמוד בתוקף חרף הסדר הנושים, נדרשת המדינה להתנגד להסדר. במצב הדברים המתואר ייתכן שהמדינה תתנגד להסדר הנושים על מנת "להגן" על תוקפו של החוב בגין הקנס, למרות שהסכמה להסדר עשויה לשרת את האינטרסים שלה ככל שעסקינן בחוב האזרחי הרגיל. נוכח הקושי המתואר נראה לי כי יש לפרש באופן מצמצם את התנאי בסעיף 41, לפיו נדרש הנושה שלא להסכים להסדר הנושים על מנת שהחוב "המוגן" כלפיו יעמוד בתוקף חרף ההסדר או הפשרה. פרשנות מצמצמת זו מתחייבת, לגישתי, על מנת שלא לעוות את מערכת התמריצים של נושים בבואם לשקול אם להסכים או להתנגד להסדר נושים. כך, אין לשלול מסקנה פרשנית לפיה הסכמה להסדר הנושים בדוגמה המתוארת, המותנית בכך שהחוב בגין הקנס לא יופטר כתוצאה מן ההסדר, יכולה להתפרש כאי הסכמה להסדר במשמעות סעיף 41 לפקודה. מכל מקום, בענייננו ברור שהעיריה לא הסכימה להסדר הנושים, ומכאן שאין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה זו.

6. השאלה הבאה היא, האם חובו של המשיב לעיריה בגין קנסות החנייה מהווה "חוב המגיע למדינה בשל קנס" במשמעות סעיף 69(א)(1) לפקודה. דעתי היא, כי יש להשיב בחיוב לשאלה זו. כידוע, אחת מן המטרות המרכזיות של דיני פשיטת הרגל היא לאפשר לחייב שנקלע בתום-לב לקשיים לפתוח "דף חדש" בחייו הכלכליים. צו ההפטר משקף את המטרה הזו, שכן הוא מאפשר לחייב לקבל הפטר מלא מחובותיו, ככל שמדובר בחובות בני תביעה בפשיטת רגל. מקום בו הוחלט ליתן צו הפטר, לאחר שנמצא כי קיימת הצדקה לכך נוכח השיקולים הצריכים לעניין, ובהם למשל תום ליבו של החייב, הרי הרצון לאפשר לחייב לצאת לדרך כלכלית חדשה גובר על הפגיעה הפוטנציאלית בזכות הקניין של הנושים. דא עקא, המחוקק קבע כי קיימים סוגים מיוחדים של חובות, שאין מקום להסיגם מפני הרצון לאפשר לחייב להיפטר מחובותיו. מקרים אלה מנויים כאמור בסעיף 69(א) לפקודה. מדובר בחוב מזונות לפי פסק-דין (אלא אם בית-המשפט כלל אותו במפורש בהפטר), בחוב שהושג במרמה, בחוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה, ובחוב המגיע למדינה בשל קנס. המשותף לכל אותם סוגי חובות הוא שבבסיסם עומדים שיקולים חברתיים מובהקים המצדיקים את "שיריון" החובות הנ"ל מפני צו הפטר בפשיטת רגל. כך, ביחס לחובות מזונות קיים אינטרס חברתי שהחייב במזונות ישלם דמי מזונות, והוא הדין לעניין חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף להם או שהשיג עליהם ויתור במרמה (סעיף 69(א)(2) לפקודה). ברור, שאין צידוק מוסרי וחברתי להפטרת חייב מחבות שנוצרה במרמה בשיתוף החייב, שאחרת יצא חוטא נשכר.

7. סעיף 69(א)(1) מוסיף וקובע כי חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה, כמו גם חוב המגיע למדינה בשל קנס, הינם חובות שצו הפטר אינו חל לגביהם. ברור, שאף ביסוד קביעה זו עומדים שיקולים של טובת הציבור, שעניינם הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי. קנס, כידוע, הוא אחד מאמצעי הענישה המרכזיים בדין הפלילי. הוא מוטל, ככלל, על-ידי בית-המשפט, בעקבות הרשעה בדין פלילי (ראו סימן ד' בפרק ו' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין")). תכלית הטלת הקנס בהליך הפלילי דומה במובנים רבים לתכלית של השתת עונשים פליליים אחרים, כמו מאסר. אלה אמורים להביא לידי ביטוי את המטרות החברתיות המובהקות העומדות בבסיס דיני העונשין: עקרונות ההלימה, השיקום וההרתעה; הצורך בהגנה על שלום הציבור; והחובה להתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה (ראו לעניין זה העקרונות המפורטים בתיקון מס' 113 לחוק העונשין, שייכנס לתוקף ביום 10.07.2012 (סעיפים 1 ו- 3 לחוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012)). הנה כי כן, באיזון שערך המחוקק בין הרצון לאפשר לפושט רגל לפתוח פרק נקי בחייו הכלכליים, לבין התכליות העומדות ביסוד הענישה בפלילים, נקבע איפוא בסעיף 69(א)(1) לפקודה כי ידה של הענישה הפלילית תהא על העליונה. הביטוי לכך נמצא בקביעה שחובות למדינה בגין קנס הינם חובות שעל פושט הרגל לשאת בהם, אפילו הופטר הוא מחובותיו. זאת ועוד, סעיף זה משקף את הצורך באכיפה שוויונית של הדין הפלילי. כשם שברור שאדם שנדון לעונש מאסר לא יהיה פטור מריצוי עונשו אך ורק בגין הליך פשיטת הרגל, כך קובע סעיף 69(א)(1) לפקודה כי מי שהוטל עליו קנס פלילי לא יהיה פטור מתשלום הקנס אך נוכח קיומו של הליך כאמור. מסקנה אחרת עלולה הייתה להוביל לאפליה באכיפת הדין הפלילי, שכן ברור שמי שאינו פושט רגל לא יוכל להשתחרר ככלל מקנס פלילי. מסקנות אלה נכונות באותה מידה לגבי חובות לפי התחייבות להימנע מעבירה, העומדים אף הם בתוקף חרף צו הפטר (סעיף 69(א)(1) לפקודה). גם בסוג זה של חובות עסקינן בחובות בהם חב פושט הרגל בעקבות הליך פלילי, שכן התחייבות להימנע מביצוע עבירה הינה אחד מאמצעי הענישה המוכרים בדין הפלילי בישראל (סעיפים 76-72 לחוק העונשין). לא-זו-אף-זו, אילו הפטר היה חל לגבי קנס או חוב בשל התחייבות להימנע מעבירה, עלול היה הדבר לתמרץ חייבים לפנות להליך פשיטת רגל מתוך כוונה לנסות להשתחרר מחובות אלה. להשלמת התמונה נציין, כי עיכוב ההליכים המשפטיים, החל מניה וביה עם מתן צו כינוס (לפי סעיף 20(א) לפקודה), אינו מכסה הליכים פליליים (ע"א 403/78 חברת מבני תעשייה בע"מ נ' אורנשטיין, פ"ד לג(1), 105, 107 (1978), וכן ראו, רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' א.מ. תורג'מן בע"מ, פ"ד נז(5), 799 (2003)).

8. כפי שצויין, קנס הינו עונש המוטל ככלל על-ידי בית-המשפט בסיומו של הליך פלילי. אך קיימים מקרים בהם הסמכות להטלת קנס נתונה אף לרשויות המינהל. הכוונה היא בין היתר ל"עבירות קנס". סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ד-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), מסמיך את שר המשפטים לקבוע כי עבירה מסויימת שאינה פשע תהיה ל"עבירת קנס". המחוקק הוסיף והגדיר שני הליכים אפשריים ביחס לעבירות קנס: הליך של ברירת קנס והליך של ברירת משפט (סעיפים 230-222 לחוק סדר הדין הפלילי). המשותף לשני ההליכים הוא כי לנאשם בביצוע עבירות קנס נמסרת "הזמנה" בה מתאפשר לו לשלם את הקנס שנקבע לעבירה שהוא נחשד בביצועה, תחת האפשרות להישפט עליה. השוני בין שני ההליכים הוא הנפקות של אי-תשלום הקנס. בהליך של ברירת קנס יוביל אי-תשלום הקנס למשפט פלילי נגד הנאשם, ואילו בהליך של ברירת משפט יוביל אי-התשלום לגביית הקנס, אלא אם הודיע הנאשם במפורש כי ברצונו להישפט על העבירה הרלוונטית (ראו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך ג', 1529 (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003) (להלן: "קדמי")). הנתון החשוב לענייננו הוא כי חרף אופיים המיוחד של הליכי ברירת הקנס וברירת המשפט, החלים ביחס לעבירות קנס, מדובר בסופו של דבר ב"הליכי דיון פלילי על כל המשתמע מכך" (קדמי, עמ' 1522 (ההדגשה אינה במקור - א' ג'); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א' (מהדורה שניה, 2010), 276 (להלן: "זמיר")). משמע, מבחינת התכליות של דיני העונשין, מגשים האמצעי העונשי המיוחד שנקבע ביחס לעבירות קנס את המטרות הבסיסיות של הדין הפלילי. משכך, אין מקום ליצור אבחנה לעניין תוקפו של הפטר בפשיטת רגל, בין חובות בגין קנס פלילי "רגיל" לבין חובות שנצברו עקב עבירת קנס.

9. עובדי הרשויות המקומיות בישראל מוסמכים מבחינה עקרונית להעמיד לדין את מי שנחשד על ידם בביצוע "עבירת קנס". ההסמכה הראשית לכך מצויה בסעיף 222 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע כי אם היה לעובד רשות מקומית, שראש הרשות הסמיכו לכך, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירת קנס, "רשאי הוא למסור לו הזמנה בנוסח שנקבע" (סמכות זו מוקנית אף לשוטר או למי ששר הפנים או השר הממונה הסמיכו לכך). הרשויות המקומיות בישראל הוסמכו להתקין חוקי עזר הכוללים איסורים פליליים. כך, ביחס לעבירות חניה קובע סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) (להלן: "פקודת התעבורה"), כי מועצה של עיריה או של מועצה מקומית רשאית להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי העיריה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת". זאת, בכפוף לתקנות שקבע שר התחבורה (סעיף 77(ב) לפקודת התעבורה). בפסיקה נקבע במפורש, כי הסמכה זו מאפשרת הטלת קנס על בעל רכב החונה שלא כדין, לפי חוק עזר (ראו רע"פ 6904/01 מוזס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.12.2001), פסקה 5 (להלן: "עניין מוזס")). מכוח הוראה זו, ומכוח ההסמכה הכללית בסעיפים 251-250 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"), נקבעו חוקי עזר רבים המסדירים את החניה ברשויות המקומיות (ראו למשל, בג"ץ 441/97 צנוירט נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נג(2), 798, 805-804 (1999)). יצויין, כי עבירות בדבר העמדת רכב וחנייתו, לפי חוק עזר של עיריה או מועצה מקומית, הוכרזו על-ידי שר המשפטים כ"עבירות קנס" (ראו צו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002).

10. העובדה שהגורם המעמיד לדין היא הרשות המקומית, ולא המשטרה או רשויות אכיפת החוק של השלטון המרכזי, אינה משנה מן התכלית הבסיסית העומדת ביסוד הטלת קנס ביחס לעבירות קנס. לצורך הגשמת התכלית הקבועה בסעיף 69(א)(1) לפקודה, המבוססת על שיקולים שבטובת הציבור ועל הצורך באכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי, אין מקום לפטור חייב בפשיטת רגל מתשלום חובות בגין קנס, כדוגמת קנס חניה, אך ורק משום שהגורם שהטיל את הקנס היא הרשות המקומית. מסקנה זו מתחדדת אם מתחשבים בכך שמבחינה עקרונית יכול נאשם לקבל הזמנה, בגין אותה עבירת קנס, משוטר או מעובד הרשות המקומית. כלומר, זהותו של מוסר ההזמנה עשויה לעיתים להיות נתון שרירותי (להערה בנושא זה ראו עניין מוזס, פסקה 5). אכן, מסקנה הפוכה לפיה קנס שהוטל על-ידי פקח של רשות מקומית לא יעמוד בתוקף חרף צו הפטר, אך ורק נוכח העובדה שמטיל הקנס הינו עובד של הרשות המקומית, עלולה להוביל לפגיעה באינטרס החשוב של אכיפה יעילה ושוויונית של הדין הפלילי.

11. ודוקו, אין להתעלם מכך שמסקנה זו מעוררת קושי לאור סעיף 69(א)(1) לפקודה, המדבר על חוב למדינה, ואילו הקנס דנא הוטל על-ידי העיריה ולכן ייגבה על ידה וישולם לקופתה ובשבילה (סעיף 337 לפקודת העיריות, ולגבי מועצות מקומיות ראו סעיף 32 לפקודת המועצות המקומיות; כמו-כן ראו אליהו וינוגרד דיני רשויות מקומיות (מהדורה ששית, 2010), 627; לתחרות בין המדינה לבין ועדה מקומית בשאלה מי מהן תקבל קנס שהוטל, ראו ע"פ 5132/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת השרון נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 770 (1993)). אולם, איני סבור כי הקושי האמור מצדיק, כשלעצמו, פרשנות המחריגה מתחולת סעיף 69(א)(1) לפקודה קנסות לרשויות מקומיות. זאת, נוכח תכליתו המיוחדת והברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודה וכן בהתחשב בכך שהרשויות המקומיות נתפשות במצבים לא מעטים "כזרועו הארוכה של השילטון המרכזי" (בג"ץ 10104/04 שלום עכשיו - שעל מפעלים חינוכיים נ' הממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון, פ"ד סא(2), 93, 164 (2006), (המשנה לנשיא (בדימ') מ' חשין)). אחד מאותם מקרים הוא הטלת קנס כאמצעי עונשי, ככל שהרשות הוסמכה לעשות כן בחוק. אדגיש, כי אין במסקנתי זו כדי ללמד כי כל דבר חקיקה המתייחס ל"מדינה", צריך להתפרש כמתייחס אף לרשויות המקומיות. נדרשת זהירות רבה בקביעה כאמור, שכן לרשויות המקומיות מעמד שונה מזה של רשויות השלטון המרכזיות ושל רשויות מינהליות אחרות (ראו למשל, בג"ץ 6057/07 חאג' יחיא נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.2007), פסקה 7). אלא, שבמקרה דנא סבורני כי נוכח תכליתו הברורה של סעיף 69(א)(1) לפקודה, המתמקדת באינטרסים העומדים בבסיס הענישה בפלילים, להבדיל מזהותו הספציפית של הגורם המעמיד לדין, מתחייבת מסקנה פרשנית שאינה מחריגה קנסות לרשויות מקומיות מתחולת הסעיף.

12. במאמר מוסגר יצויין, כי בדין קיימת סמכות נוספת להטלת קנס בלא משפט, והיא בדרך של קנס מינהלי. האפשרות להטיל קנס מינהלי מוסדרת בחוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985. קיימים הבדלים בין עבירת קנס לבין עבירה מינהלית הגוררת אחריה קנס מינהלי (לסקירה ראו, בג"ץ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1), 468, 476-472 (2000); זמיר, בעמ' 277-276). השוני המרכזי בין עבירה מינהלית לבין עבירת קנס הוא, כי מי ששילם קנס מינהלי רואים אותו כאילו לא עבר עבירה פלילית. "בכך שונה קנס מינהלי מברירת קנס וברירת משפט, שבהן תשלום הקנס נחשב הודאה והרשעה בביצוע עבירה פלילית" (זמיר, 277). כמו-כן, לרשויות מינהל שונות שהוסמכו לכך עומדת האפשרות להטיל עיצום כספי (ראו, זמיר, 278-277). במקרה שלפנינו אין צורך לקבוע האם קנס מינהלי או עיצום כספי עומדים אף הם בתוקף חרף צו הפטר. אעיר, עם-זאת, ובלא לקבוע מסמרות, כי נוכח התכלית העונשית הברורה העומדת בבסיס אמצעי האכיפה הנזכרים, נראה לכאורה כי אף חובות שנצברו בעקבות הטלת אמצעים אלה אמורים לעמוד בתוקף חרף הפטר בפשיטת רגל. זאת, אם מתחשבים בתכליתו הנזכרת של סעיף 69(א)(1) לפקודה.

13. סיכומם-של-דברים: במקרה שלפנינו טוענת העיריה כי המשיב חב לה כספים בגין קנסות חניה משנת 1997. כפי שצויין, גובה החוב עומד, לטענת העיריה, על כ-2,000 ש"ח. קנסות החניה קדמו למועד כניסתו של המשיב להליך פשיטת רגל. הפטר המשיב מחובותיו, בעקבות הסדר הנושים, לא חל על חוב זה. זאת, נוכח התמלאותם של התנאים בסעיף 41 לפקודה לצורך מתן תוקף לחוב בר-תביעה, חרף הסדר או פשרה. ראשית, בענייננו לא ניתנה הסכמת העיריה להסדר הנושים של המשיב. בנוסף, מדובר באחד מסוגי החובות שחייב בפשיטת רגל לא מופטר הימנו בצו הפטר רגיל, לפי סעיף 69(א)(1) לפקודה. משמעות הדברים היא, כי לא היה מקום לבטל את ההליכים שנקטה העיריה לצורך גביית החוב. משכך, יש לבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, אשר סבר אחרת. נעיר, כי מאחר שלא הועלו טענות בעניין, איננו מביעים עמדה בשאלה האם הדרך הדיונית אותה נקט המשיב, היינו פנייה לבית-המשפט של פשיטת רגל שנים לאחר סיום ההליך, הינה הדרך הנכונה.

14. אציע, איפוא, לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את החלטתו של בית-המשפט המחוזי. עוד אציע שלא להטיל הוצאות בנסיבות העניין.

השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.

השופטת א' חיות:
אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס."

3. חוב או חבות שנוצרו במרמה - סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל
אין צידוק מוסרי וחברתי להפטרת חייב מחבות שנוצרה במרמה בשיתוף החייב, שאחרת יצא חוטא נשכר.

בית-משפט רגיל, שאינו של פשיטת רגל, הוא בית-המשפט המוסמך לדון בטענה כי חוב החייב כלפי הנושה אכן הושג בתרמית/מרמה ואם לאו.

השאלה אם החוב הושג בתרמית/מרמה היא שאלה עובדתית המצריכה בירור ראייתי, שאינו יכול להיעשות, מטבע הדברים, באכסניה של הליך פשיטת הרגל, אלא על-ידי הערכאה הדיונית הרגילה, שזו מלאכתה.

יובהר כי אין בדברים אלה כדי להשליך על השלב שלפני בירור סוגיית המרמה לגופה, ולצורך באישור מקדים של בית-משפט של פשיטת רגל טרם הגשת התביעה {ע"א (ת"א) 39442-10-12 פנינסולה פיננסים בע"מ נ' דרור סדן, תק-מח 2014(1), 28006 (2014); פש"ר 2149-06 בנק לאומי נ' זיידמן משה (טרם פורסם), שם בית-משפט של פשיטת רגל נתן היתר לנושה להגיש תביעה נפרדת שנסמכה על מרמה}.

הצורך באישור בית-משפט של פשיטת רגל נובע מכך שבית-המשפט אינו אמור להתבונן רק על הנושה הספציפי, אלא עליו להתחשב גם באינטרסים של שאר שחקני הליך פשיטת הרגל ושל כלל הנושים, כמו גם בתכלית ההליך ובמטרותיו.

במרבית המקרים, פושט הרגל נותר חסר כל, והתשלום המוצע על ידו בהסדר נושים מבוסס על מקורותיהם העצמאיים של בני משפחתו הקרובה, המוכנים לשאת בנטל על-מנת לחלץ את אותו מהליך פשיטת הרגל ולהציל בעיקר את דירת מגוריו, למשל.

הסדר נושים מאזן בין האינטרסים: מצד אחד, הנושים מבטיחים לעצמם תשלום צנוע אמנם, אך ודאי וחוסכים מעצמם היזקקות להליכי גביה מייגעים, לעיתים עקרים, בהוצאה לפועל. מצד שני, גם החייב מציל את דירת המגורים, מקבל הפטר מחובותיו, ויוצא לדרך חיים חדשה.

בהצהרת נושה כי החוב בו הוא אוחז הושג במרמה על-מנת לחשוף את החייב, ללא הליכי בקרה וסינון מוקדמים, לתביעה חדשה ולהליכי גביה חדשים, תוך החייאת הסיכון לאובדן דירתו, למשל, תרתיע את החייבים ובני משפחותיהם לעשות מאמץ, להביא "כסף מהבית", ולהציע הסדר נושים, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", הסכומים שייגבו תוך מימוש נכסים, כולל מחצית דירת מגורים תפוסה, יהיו נמוכים מההסדר המוצע, ויצא ציבור הנושים ניזוק.

משכך דרושה יד מסננת וממיינת אשר תעמוד בשער ותקבע אימתי יש לאשר החרגת תביעת נושה ומתן היתר להגשת תביעה נפרדת מחוץ לתיק פשיטת הרגל, אם במהלכו ואם לאחר סיומו, ואימתי לא, ומי שמופקד על מתן הרשות הוא לא אחר מאשר בית-משפט של פשיטת רגל, הוא לבדו, משלו הכלים, הידע והניסיון לשקול את כל השיקולים הרלבנטיים הצריכים לסוגיה.

ויודגש, אין הכוונה להגן על חייבים שיצרו את חובם תוך מעורבות במעשה מרמה, אלא לשמור על מסגרת הליך פשיטת הרגל שהמנצח עליו הוא בית-משפט של פשיטת רגל, לו ראיה מרחבית המתחשבת בכלל הנושים, ובאינטרסים הכלליים, ביניהם גם השגת הסדרי נושים מיטביים.

עוד יודגש כי ההגמוניה של בית-משפט של פשיטת רגל אינה מתפוגגת עם סיום ההליך, באופן שעם ביטול צו כינוס הנכסים ואישור הסדר הנושים הגדר קורסת והשער נפרץ, וכל מי שהתנגד בשעתו להסדר הנושים, די לו שיצהיר כי חובו הושג במרמה, על-מנת שיוכל להגיש תביעה חדשה נגד החייב שהופטר.

אפשרות כזו, ללא בקרה, יוצרת פתח לתחילתו של פרק ב' של הליכי תביעה וגביה נגד החייב, שיובילו שוב להליך פשיטת רגל ונמצאנו מרוקנים מתוכן את הרציונל שבהסדר נושים, ומהלכים במעגל שאין לו סוף.

כשם שנצרכים לאישורו של בית-משפט של פשיטת רגל להגשת תביעה תוך כדי הליך פשיטת הרגל למרות קיומו של צו כינוס נכסים, כך נדרש אישורו המוקדם של בית-משפט של פשיטת רגל, על-מנת שניתן יהיה, בבוא העת, לאחר סיומו של תיק פשיטת הרגל, להגיש נגד החייב את התביעה בגין חוב אשר החייב לא היה נפטר מממנו בצו ההפטר.

ההבדל במתן הפטר על-פי סעיף 63(ב)(12) לבין הפטר והחלת סעיף 69(א)(2) לפקודה הוא בכך שהפטר על-פי סעיף 63(ב)(12) לפקודה נותן פתרון לכלל הנושים. לעומת-זאת, הפטר והחלת סעיף 69(א)(2) לפקודה נותן פתרון רק לנושים שרומו {פש"ר (יר') 176/97 איה בר-לב איש-שלום נ' איש שלום, תק-מח 98(2), 3628 (1998)}.

ב- ת"ח 8/20 {ארגון מושבי הנגב אגודה נ' עזרא משה ואח', תק-גל 98(1), 33 (1998)} קבע בית-המשפט כי טענת בא-כוח הארגון כי החייבים השיגו את ההפטר במרמה וכי בשל כך ההפטר אינו חל על החוב לארגון היא טענה המצריכה בדיקה לאור הוראת סעיף 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל.

עוד נקבע כי מאחר שלא נטען בפני בית-המשפט, כי החייבים אינם חקלאים או כי מקורו של החוב לארגון אינו מעיסוק בחקלאות, אזי הסמכות לדון בחוב זה נתונה בידי בית-משפט הדן בתובענה.

בית-המשפט הדגיש בהחלטתו כי במסגרת סמכותו יכול להכריע אגב גררא, גם בטענת הארגון, כי ההפטר הושג עקב מרמה מצד החייבים.

4. מזונות - סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל
4.1 כללי
כפי שראינו במהלך החיבור, בבסיס הליכי פשיטת הרגל עומדות שתי תכליות: האחת, שעניינה בנושים, והיא כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך היעילה, המהירה והשוויונית ביותר. השניה, יסודה ברצון ליתן לחייב חדל פרעון הזדמנות "לפתוח דף חדש" בחייו על-ידי הפטרתו מחובותיו.

מתן אפשרות לפשיטת רגל הוא מטבעו חסד, בעל היבטים חברתיים ואנושיים כאשר חברה מתוקנת רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב.
יחד-עם-זאת, אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה.

בסוגיות אלה יש חשיבות לתום-ליבו של החייב אשר נבחן בנוגע לתקופה שלפני הגשת הבקשה לצו כינוס, בקשר לדרך היווצרות החובות, וכן בנוגע לתקופה שלאחר הגשת הבקשה לצו כינוס, בקשר להתנהגותו של החייב במהלך הליכי פשיטת הרגל.

במסגרת האיזון שמבצע בית-המשפט, יובאו בחשבון גם נסיבות אישיות.

אין ספק, כי העובדה שאדם "חוסך" מזונות מילדיו או מזוגתו עשויה להשפיע על בחינת תום-ליבו בהליכי פשיטת רגל, ובמיוחד כך כאשר בית-המשפט לא שוכנע שהיתה מניעה אמיתית לעמוד בפסיקת המזונות.

יחד-עם-זאת, לא נוכל לומר כי עצם העובדה שחובו של אדם נובע, כולו או חלקו, ממזונות, שוללת מניה וביה את האפשרות לראות בו כמי שזכאי לבקש הליכי פשיטת רגל {ע"א 1003/09 מקבילי נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.10)}.

המחוקק קבע, במסגרת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, כי צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל מחבות לפי פסק-דין בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.

הכלל האמור בעניין חבות מזונות {שאין חולק כי הוא הכלל וכי כל קביעה אחרת הינה חריג}, נותן גם בהליכי פשיטת רגל מעמד מיוחד לחוב מסוג זה. לא פעם עלתה שאלת היחס בין עצם קיומו של חוב מזונות לבין תום-ליבו של חייב {ראה למשל פש"ר (חי') 44715-02-10 גנאים נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.09.11); פש"ר (יר') 5316/08 מלכה נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.10); פש"ר (חי') 81/01 עמרם לוי נ' הכונס הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.02)}.

ואכן, פסיקה רבה של בית-המשפט, שחלק ניכר הימנה אף אינו נגיש לעיון באשר היא ניתנת באופן שגרתי תוך כדי מאות ואלפי דיונים בבקשות הפטר בבתי-המשפט לפשיטת רגל, קובעת כי הפטר שניתן {אם ניתן} לחייב בפשיטת רגל, כפוף להוראות סעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל ולהוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל בפרט, וכי ככלל, אין חייב בפשיטת רגל מופטר מחוב מזונות.

הכלל האמור מושרש היטב בדיני פשיטת הרגל ואינו בגדר פלוגתא.

בצד האמור, ברי מתוך אותו דין, כי המחוקק השאיר לבית-המשפט, בכל הנוגע לחוב מזונות {בשונה מחובות שנוצרו במרמה, קנסות וכיוצא באלה חיובים הנזכרים בסעיף 69(א)(1) ו- 69(א)(2) לפקודת פשיטת הרגל}, מרווח של שיקול-דעת, משנקבע כי הכלל לגבי העדר הפטר לחוב מזונות, הינו להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.

סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל קובע כי צו הפטר היוצא מלפני בית-המשפט - איננו חל על חוב מזונות פסוק, אלא אם יורה בית-המשפט אחרת.

יובהר כי סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל מתייחס ל"בית-משפט", כאשר הכוונה היא לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט של פשיטת רגל.

עולה מכאן שהסמכות לקבוע את מעמדו של חוב המזונות, לאחר מתן ההפטר, מסורה לבית-המשפט של פשיטת רגל. בית-המשפט רשאי להורות כי חוב המזונות ייוותר על כנו. הוא רשאי להורות כי חוב המזונות ייכלל בהפטר.

שיקולי בית-המשפט של פשיטת רגל, בכל הנוגע למתן הפטר, שונים משיקולי בית-המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לחוב המזונות. הראשון מאזן, כאמור, בין שלוש תכליות היסוד של הליכי פשיטת הרגל: טובת הנושים, טובת החייב, וטובת הציבור. בית-המשפט לענייני משפחה, לעומת-זאת, מונחה על-ידי מערכת שיקולים אחרת. הוא בוחן אך ורק את חוב המזונות, ולא את כלל מצבור החובות של המבקש היה וישנם.

מערכת השיקולים של שני בתי-המשפט היא שונה בבואם לשקול ביטול חוב מזונות פסוק.

מבטו של בית-המשפט של פשיטת רגל מופנה כלפי מצבור החובות של החייב, והוא נדרש לאזן בין האינטרסים של הנושים, החייב וכלל ציבור הסוחרים.

בית-המשפט לענייני משפחה, לעומתו, מתמקד בחוב המזונות בלבד, תוך לקיחה בחשבון של מערכת היחסים בין בני המשפחה.

הגם שבית-המשפט של פשיטת רגל ישקול אף הוא את אופיו המיוחד של החוב - מזונות הילדים והאישה, על כל המשתמע מכך - ברי כי ראייתו מתוקף תפקידו איננה חופפת את שיקולי בית-המשפט לענייני משפחה.

אין להתייחס באותה אמת-מידה לחייב שיצר חובות לפני שנים רבות ונוהלו נגדו הליכי הוצאה לפועל במשך שנים, תוך מימוש נכסיו, ואל חייב שיצר חובות רבים תוך תקופה קצרה ויוזם הליכי פשיטת רגל זמן קצר לאחר יצירת החובות ובלא שהתנהלו נגדו כלל הליכי הוצאה לפועל. אפילו אדם שהורשע בפלילים זכאי-לכך שהרשעתו תימחק לאחר חלוף תקופה {ע"א 3224/07 בן דוד נ' הכונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.09); ע"א 2758/12 סמבל נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.10.12)}.

4.2 בקשה להכרזת החייב כפושט רגל וחוב מזונות
ב- פש"ר (חי') 470/05 {דראגמה סאלח נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2006(1), 4974 (2006)} נדונה בקשת חייב להכריזו כפושט רגל.

בית-המשפט דחה את הבקשה להכרזתו של החייב כפושט רגל וזאת בשל אחת משתיים: האחת, חובותיו של החייב נוצרו שלא בתום-לב; השניה, חוב המזונות מהווה כ- 74% מכלל תביעות החוב.

כך גם נפסק ב- פש"ר (חי') 81/01 {עמרם לוי נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2002(2), 13730 (2002)}. באותה פרשה הגיש החייב בקשה להכרזתו כפושט רגל. בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי החוב העיקרי של החייב הוא חוב המזונות, ועל-כן הכרזתו כפושט רגל הינה פרס לחייב.

לגישתו של בית-המשפט, אי-תשלום מזונות לקטין, ובעוד שהחייב יכול היה לעשות כן, מראה את חוסר תום-ליבו - דבר המספיק כשלעצמו להביא לדחיית הבקשה להכריז על החייב כפושט רגל.


4.3 המוסד לביטוח לאומי וחוב מזונות
משעה ששילם המוסד לביטוח לאומי לגרושתו של פושט רגל תשלומי מזונות על-פי חוק, קמה למוסד זכות סוברוגציה כלפי הנאמן בפשיטת רגל, כמי שבא "בנעליה של האישה" לעניין אותם תשלומים.

אין להחריג את המוסד לביטוח לאומי מן הפטור שקיבל הנושה המקורי וכי חוק הבטחת התשלום אינו מיועד לשמש כאמצעי מילוט אשר בעזרתו יוכל החייב להעביר את חובו הפרטי אל הקופה הציבורית.

במילים אחרות, לאחר ביצוע התשלום על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בא המוסד בנעלי הזוכה על-פי פסק-הדין למזונות והוא רשאי לגבות את החוב מידי החייב, מכוח פסק-הדין.

צו הפטר אינו פוטר ככלל את החייב מחובו לפי פסק המזונות, וראוי שיחול גם לגבי המוסד לביטוח לאומי כמי שבא בנעלי הזוכה לעניין זה {ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לה(1), 393 (1980); רע"א 4445/96 בר-נוי נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נא(4), 571 (1997); ע"א 3929/02 כרם נ' עו"ד גד שילר, הנאמן על נכסי פושט הרגל גדעון לוין, פ"ד נח(5), 364 (2004); רע"א 631/07 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.09)}.

הדבר מתיישב היטב עם התכלית עליה מבוסס חוק הבטחת תשלום המיועד להבטיח כי הזוכה לא יוותר ללא אמצעי מחייה, אך אין מטרתו לשחרר את החייב מן החוב ולהעמיסו על הציבור כולו {רע"א 3898/12 מאיר לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-על 2012(3), 9572 (2012)}.
כאמור, במצב הדברים הרגיל נכנס איפוא המוסד לביטוח לאומי לנעלי הנושה. יחד-עם-זאת, בסיפא לסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל הותיר המחוקק לבית-המשפט שיקול-דעת להורות כי חבות לפי פסק-דין בתובענת מזונות לא תחול על "מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".

עיון בפסיקת בתי-המשפט מעלה כי כאשר חייב מגיש בקשה להחיל את חוב המזונות שהוא חב למוסד לביטוח לאומי בתוך צו ההפטר המוסד לביטוח לאומי מעלה מספר טענות: מתן הפטר ביחס לחוב המזונות יסכל את מטרת המחוקק ויעודד חייבים שלא לשלם את חובם; חוב המזונות של חייבים לקופת המדינה הינו גדול מאוד; פתוחה הדרך בפני החייב-המבקש לטעון את טענותיו ולזכות בהגנות שמכוח חוק ההוצאה לפועל לרבות בקשת חקירת יכולת תוך שיקבע לחייב צו תשלומים המתאים לאפשרויות הכלכליות שלו.

4.4 מקרים בהם נקבע כי צו ההפטר לא כולל בחובו חוב מזונות
ב- ע"א 6810/05 {אברהם בר-הראל נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-על 2006(4), 2386 (2005)} נדונה השאלה האם ההפטר שקיבל המערער יחול על חובתו לשלם מזונות לבנותיו ולגרושתו?

בית-המשפט קבע כי על-פי סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל חוב המזונות יעמוד בתוקפו חרף מתן צו הפטר למערער.

ב- פש"ר (חי') 1090-05-10 {מיכאל חליף נ' כונס נכסים הרשמי, תק-מח 2015(3), 7768 (2015)} נדונה בקשה להפטר. בית-המשפט הורה על הפטר מותנה בהדגישו כי צו ההפטר אינו כולל בחובו חוב מזונות.

ב- פש"ר (מרכז) 17234-03-10 {מאירוב שמעון נ' יניב אינסל, תק-מח 2015(2), 36477 (2015)} נדונה בקשה לעיון מחדש בהחלטת הפטר באופן שיינתן לחייב הפטר חלוט גם מיתרת החוב למוסד לביטוח לאומי. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט:

"בענייננו, בשונה מהנסיבות בפרשת גמזו ופרשת קצקה, לא התרשמתי שמצבו הבריאותי הנוכחי של המבקש אינו בכי טוב ואין טענה שהוכר כנכה. אמנם, המבקש היה מכור לאלכוהול אך מבקשתו ותשובתו עולה שהצליח להתמודד עם התמכרותו זו ונגמל ממנה כבר בשנת 2008. המבקש יליד 1967, עובד ומשתכר בחודש סך של כ- 5,000 ₪, בעל כושר השתכרות, ונראה שמצבו הכלכלי והרפואי שונה ממצבם של החייבים במקרים שפורטו לעיל.

חשוב להדגיש כי זהו מצב דברים שכיח שחייבים בהליך פש"ר הם במצב כלכלי קשה (בדומה למבקש) ולפיכך אין מקום שבכל מקרה שמצבו הכלכלי של החייב אינו מן המשופרים להפעיל שקול דעת ולתן לו הפטר מחוב מזונות. ההלכה הפסוקה היא כי רק במקרים חריגים יינתן לחייב הפטר מלא או חלקי מחוב מזונות ואיני סבור שנסיבותיו האישיות של המבקש בענייננו הן חריגות לעומת חייבים רבים אחרים בתיקי פש"ר שלהם חוב מזונות. מדובר בחייב צעיר יחסית שהתמודד עם קשיים בעברו והוא עובד ובעל כושר השתכרות ולפיכך דין בקשתו להידחות.
אמנם מתגובתו של הנאמן עולה שהמבקש אכן פעל באופן תקין ושיתף פעולה בהליך, וגם שילם חלק גדול מחובו, ויש לזקוף התנהלותו כאמור לעיל לזכותו אולם לא שוכנעתי שדי בכך להכניס את ענייננו לגדר אותם מקרים חריגים בהם יינתן הפטר מחוב מזונות.

עם-זאת, בנסיבות העניין אני סבור שראוי שהמל"ל יבוא ביוזמתו בדברים עם המבקש ויקל עליו בהחזר יתרת החוב בדרך של פריסה משמעותית ו/או אופן שערוך הסכום וכיו"ב מאחר ויש מקום לסייע לחייב נוכח התנהלותו התקינה והחיובית במסגרת הליך הפש"ר שהובילה לתשלום חלק ניכר מחובו למל"ל.

למרות הטענות נגד התנהלות המל"ל בהליך, נוכח טענות המל"ל בהקשר זה, אין מקום לקבוע שהמל"ל זלזל בהליך. איני מקבל את טענת המבקש בדבר הבטחה של הנאמן כי שיתוף פעולה שלו עם ההליך יקנה לו הפטר מלא מיתרת החוב למל"ל. הנאמן לא מוסמך לתת הבטחה כזו, חזקה על הנאמן שהוא ותיק ומנוסה שלא נתן הבטחה מעין זו וחזקה על ב"כ המבקש שמודע לדרך התנהלות הליך הפש"ר שידע כי אין זה בסמכות הנאמן ליתן הבטחה כזו.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לעיון מחדש ומתן הפטר מיתרת חוב המזונות נדחית לאחר שלא מצאתי שהתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות הפטר ממזונות."


ב- פש"ר (ת"א) 2348/07 {יחיאלי ישראל נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, תק-מח 2015(2), 36180 (2015)} נתבקש בית-המשפט לקבוע כי ההפטר מחובותיו של החייב שניתן לו ביום 10.03.13, יכלול אף הפטר מחובו בגין אי-תשלום מזונות, אותו הוא חב כלפי המוסד לביטוח לאומי. בית-המשפט בדחותו את הבקשה קבע:

"27. לאחר עיון בבקשה ובתגובות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה במתכונתה זו להידחות.

28. כאמור בעמדת הכנ"ר, הכנסות התא המשפחתי עומדות כיום על הסך של 9,000 ש"ח לשני בני הזוג, כאשר בפני בני הזוג עומדות עוד מספר שנות עבודה טרם גיל פרישה. סך הכנסות אלו, הגם שמדובר בסכום האמור להספיק למחיית שני אנשים החיים יחד, אינו מצדיק מתן הפטר מוחלט מחוב המזונות, וזאת בשים-לב לשיקולים שהובאו לעניין זה במסגרת פסקי-הדין בעניין קצקה ובעניין גמזו.

29. אומנם, כפי שציין החייב בבקשתו, עבודתו כמאבטח אינו מובטחת, וזאת בפרט נוכח גילו. ברם, בנסיבות העניין, כאשר החייב עודו עובד, אין אני יכול להתעלם מהכנסתו של החייב, הגם שהיא איננה מובטחת עד לגיל הפרישה.

30. שיקול נוסף אותו יש לשקול הוא העובדה במקרה דנן החייב לא שילם מאום על חשבון חוב המזונות לאורך השנים, והמוסד לביטוח לאומי אף לא זכה להנות מהדיבידנד שחולק לנושים בסוף ההליך, מן הטעם כי תביעת החוב נדחתה בשל איחור בהגשתה.
31. כך אף אין להתעלם מן העובדה כי החייב אינו לוקה בבריאתו בצורה משמעותית , הוא לא מוכר כנכה ואף לא נקצבו לו אחוזי נכות כלשהם.

32. כמו-כן איני מתעלם מכך שהחייב ויתר על כספי הפנסיה שצבר בעבר, על אף שלא היה מחוייב לעשות כך בדין. יחד-עם-זאת, הרי שוויתור זה היווה נדבך בשיקול-הדעת של בית-המשפט ליתן הפטר, ומכל מקום על אף שנזקף הדבר לזכותו, אין בכך כדי להצדיק את מתן ההפטר לעת הזאת.

33. לעניין זה יפים דבריו של בית-המשפט המחוזי בעניין קצקה, שם עמד בית-המשפט על כי קביעתו הינה חריגה לכלל הקובע כי חוב מזונות לא יכלל במסגרת הפטר מחובות:

'יש להדגיש, כי המסקנה הנזכרת היא מסקנה חריגה. אין היא באה ללמד כי שלב ההפטר בדיני פשיטת רגל, אמור לכלול בחובו גם חיובי מזונות ואין היא באה לכרסם בעיקרון הרחב של העדר הפטר מחיוב מזונות. ההיפך הוא הנכון. הכלל היה ועודו, כי הפטר בפשיטת רגל אינו כולל הפטר מחיובי מזונות וכי על-פי-רוב, טענותיו של חייב בעניין חוב מזונות, לרבות טענות בדבר מצב כלכלי ובריאותי המקשה עליו לפרוע את החוב, מקומן יהא בהליך ההוצאה לפועל (ר' למשל רע"א 3898/12 לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.12); ע"א 6810/05 בר הראל נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.06). כן ראה החלטתי ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 3092/09 ארינוס נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.11.12).'

34. בענייננו, וכאמור בדברים אלו של בית-המשפט המחוזי, הרי שהחייב יוכל לשטוח את טענותיו בעניין גובה ההחזר הראוי במסגרת הליך ההוצאה לפועל, שם תיבחן יכולתו הכללית של החייב ויושת עליו סכום חודשי ההולם את מצבו. למותר לציין כי לעניין הטענה בדבר עבודתו הלא מובטחת של החייב, הרי שהחייב יוכל אף לעתור במסגרת הליך ההוצאה לפועל לשינוי התשלום החודשי, בהתאם לשינוי נסיבות בכל הנוגע להכנסות והוצאות התא המשפחתי."

ב- פש"ר (ב"ש) 38100-06-11 {מ' ח' נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2016(4), 13456 (2016)} נדונה בקשת חייב לקבוע כי צו ההפטר שניתן לו בגין חובותיו, יחול על חוב המזונות בגין העבר אותו הוא חב.

בדיון שהתקיים בסוגיית ההפטר בעניינו של החייב, ניתן צו הפטר לאלתר, בשל חוסר תועלת לנושים מהמשך ניהול ההליכים.

החייב הינו בן 64 שנים, ולטענתו הוא סובל מתחלואים קשים. הוא מוגבל בראיה ובניידות ואין ביכולתו לעמוד בתשלום החוב בגין דמי המזונות שלא שולמו למוסד לביטוח הלאומי בסך 132,000 ש"ח, ובתשלום בגין חוב המזונות לגרושתו על-סך של כ- 105,000 ש"ח.

לטענת החייב, הוא מתקיים מקצבת נכות זעומה בסך של כ- 2,612 ש"ח והוא נעדר כושר השתכרות, בהווה ובעתיד.
החייב טען, כי הכנסתו החודשית מקצבת הנכות אינה מאפשרת לו להתקיים בכבוד, במיוחד לאור העובדה שהוא נדרש לשאת בתשלום עבור תרופות בסך של 700 ש"ח מידי חודש, והוא נתמך על-ידי עמותות שונות הדואגות לו לסלי מזון בסיסיים.

החייב טען בכתב התשובה שהגיש מטעמו, כי בתו הקטינה בעבורה נדרש חוב דמי המזונות בילתה את מרבית זמנה עימו והוא דאג לכל חסרונה. הוסיף החייב וטען, כי אימה של הקטינה עובדת למחייתה ומצבה הכלכלי שפיר, מה גם שבתו הקטינה מועסקת בעבודות מלצרות.

המוסד לביטוח לאומי התנגד לבקשת החייב וטען, כי נסיבותיו האישיות של החייב אינן מהוות נסיבות קיצוניות וחריגות שבגינן יש להורות על מתן צו הפטר גם ביחס לחוב המזונות.

יחד-עם-זאת, טען המוסד לביטוח לאומי, כי בשל נסיבותיו האישיות של החייב, הוא יסכים לחייב את החייב בתשלום עבור חוב המזונות בגובה 10% בלבד מקצבת הנכות לה הוא זכאי.

בית-המשפט בדחותו את הבקשה קבע, כי החייב במקרה דנן, הינו בן 64, ומתקיים מקצבת נכות בשיעור של כ- 3,600 ש"ח בחודש. נכון הוא, שמצבו הבריאותי של החייב הינו מורכב ושבגינו הוא נעדר יכולת השתכרות. יחד-עם-זאת, לא ניתן להתעלם מכך שתיק ההוצאה לפועל שנפתח בגין חוב המזונות אינו ישן, וכי הזכאית לדמי המזונות עודנה קטינה.

טענות החייב ביחס למצבה הכלכלי של אם הקטינה וביחס לכך שהקטינה שהתה אצלו מרבית הזמן והוא דאג לכל חסרונה, אינן מבין הטענות שיש להתחשב בהן, בסוגיית החלת ההפטר על חוב המזונות.

ב- פש"ר (ב"ש) 12849-02-14 {חיים חגג נ' הכונס הרשמי, תק-מח 2016(4), 24492 (2016)} נדונה בקשת החייב לקבוע כי צו ההפטר שניתן לו כנגד חובותיו, יחול על חוב עבר בגין דמי המזונות אותו הוא חב כלפי המוסד לביטוח הלאומי.

לטענת החייב, הוא בן 54, ומצבו הבריאותי הינו קשה לאחר שסבל מאבנים בכליות, ולאחר שעבר תאונת עבודה עת נפל מגובה וריסק, כך נטען, את רגליו וידיו. החייב עבר ניתוח להשתלת פלטינות ולא היה מסוגל ללכת ולעבוד תקופה ממושכת.

החייב סובל מנכות בשיעור של 40% לצמיתות והוא זכאי לקבל קיצבת נכות בסך של כ- 3,800 ש"ח מהמוסד לביטוח לאומי.

החייב טען, כי בתו הקטינה המשותפת לו ולגב' לימור בן חמו הינה בעלת נכות בשיעור של 100% והיא מוכרת כסובלת מאוטיזם חמור ומיכולת תיפקודית נמוכה.

כמו-כן, לחייב שלושה קטינים נוספים המשותפים לו ולגב' אורנה חג'ג', כאשר לאחד מהם התפתחה בשנים האחרונות עקמת העלולה לגרום לו לשיתוק בעתיד, והוא סובל בנוסף מ- או.סי.די, היפראקטיביות ותסמונת טורט.

החייב טען, כי מצבו הרפואי אינו מאפשר לו לעבוד למחייתו וכי לאור מצבו הרפואי הקשה, העובדה כי חובותיו נוצרו בתום-לב, בשל התדרדרות מצבו הבריאותי, לאור העובדה שילדיו הינם על גבול הבגרות, וכן לאור זאת שהוא מתקיים מקיצבת נכות זעומה, יש להורות על מתן הפטר גם על חוב המזונות בו הוא חב.

המוסד לביטוח הלאומי התנגד לבקשה וטען כי נסיבותיו של החייב אינן מצדיקות להורות על מתן הפטר מחוב המזונות. החייב הינו צעיר יחסית, הוא בעל כושר השתכרות מלא וללא נכות התיפקודית ועל-כן עליו להמשיך ולשאת בתשלום חוב המזונות.

בית-המשפט דחה את הבקשה בקובעו, כי החלת צו ההפטר על חוב המזונות הינו צעד חריג השמור למקרים קיצוניים שבהם יש הצדקה לעשות כן.

החייב טען בעצמו, כי עלה בידו למצוא משרה התואמת את מצבו הרפואי, גם אם דובר היה במשרה חלקית, ונראה כי אין כל מניעה שהחייב ימשיך ויתמיד בעבודה בשכר. מכל מקום, לא ניתן להתעלם מכך שהחייב לא אוחז באישור רופא תעסוקתי אשר יש בו לשלול את יכולת ההשתכרות שלו מעבודה.

נראה כי לאור יכולת השתכרותו של החייב לא תפגע זכותו לקיום בכבוד, אילו רק ידאג החייב לממש יכולת זו. מנגד, מאחר ומרבית ילדיו של החייב הינם קטינים, ברור שאי-תשלום המזונות יביא לפגיעה בטובתם ובזכויותיהם הבסיסיות ביותר.

לאור האמור לעיל, בשים-לב לגילו של החייב, כושר ההשתכרות שלו, העובדה כי ילדיו של החייב עודם קטינים, ואף שניים מהם בעלי צרכים מיוחדים וכן לאור העובדה שעומדת לחייב הזכות למצות את זכויותיו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הורה בית-המשפט על דחיית הבקשה.

ב- פש"ר (יר') 44911-10-11 {דניאל דהאן נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים, תק-מח 2016(4), 7970 (2016)} נדונה בקשת החייב להורות כי ההפטר שניתן יחול גם על חוב המזונות למוסד לביטוח לאומי.

החייב בן 54 ולו שמונה ילדים. בבקשה נטען כי בעבר הוא התדרדר לסמים וריצה שנתיים מאסר בכלא. עם שחרורו עבר תהליך שיקום בהוסטל, שם הכיר את אשתו הנוכחית ממנה נולדו לו 7 ילדים. החייב הצליח להשתקם במשך 11 שנים והוא נקי מסמים. משכורתו כ- 4,000 ש"ח, אשתו אינו עובדת מסיבות רפואיות ומקבלת השלמת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. המשפחה מקבלת סיוע בשכר דירה בסכום של 3,000 ש"ח לחודש וכן נעזרת במחלקת הרווחה המסייעת במזון והנחות בבית הספר.

לטענת החייב לאור מצבו הכלכלי הקשה הוא לא יוכל לפרוע את החוב למוסד לביטוח לאומי ויש לפטור אותו גם מחוב זה.

המוסד לביטוח לאומי מתנגד להחלת ההפטר על חוב המזונות. לטענתו, מתן הפטר בנסיבות העניין אינו תואם את ההלכה הפסוקה, על-אף נסיבותיו האישיות של החייב.

הנאמן והכונס הרשמי תומכים בעמדת המוסד לביטוח לאומי וטוענים כי דין הבקשה להידחות.

בית-המשפט בדחותו את הבקשה קבע, כי אין מחלוקת כי מצבו הכללי והאישי של החייב קשה. יחד-עם-זאת, החייב, במקרה דנן, אינו נכנס לגדר אלה אשר יש מקום בעניינם לתת הפטר מחוב המזונות למוסד לביטוח לאומי.

4.5 מקרים בהם ניתן צו הפטר לרבות מחוב המזונות
בית-המשפט ב- פש"ר (ת"א) 1253/06 {יוסף גמזו נ' נעימה ישעיהו, תק-מח 2013(3), 15322 (2013)}, הורה על מתן הפטר חלוט לחייב לרבות מחוב המזונות {החוב היחיד העומד על הפרק בעניין ההפטר, הינו חוב מזונות}.

במקרה הנדון, החייב הוא איש בא בימים. בריאותו לוקה. אין לו הכנסות פרט לקצבאות מל"ל ולתמלוגי אקו"ם. כל נכסיו מומשו על-ידי הנושות עצמן זה מכבר. מדובר בחוב בן עשרות בשנים כאשר הבת המשותפת היא כבת 44 שנים.

בית-המשפט בהחלטתו הדגיש כי החלטתו בתיק דנן אינה באה ללמד כי שלב ההפטר בדיני פשיטת רגל, אמור לכלול בחובו גם חיובי מזונות ואין היא באה לכרסם בעיקרון הרחב של היעדר הפטר מחיוב מזונות. ההיפך הוא הנכון. ערעור שהוגש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - נדחה {ראה ע"א 6456/13 פלונית נ' פלוני, תק-על 2015(2), 4518 (2015)}.

הכלל היה ועודו, כי הפטר בפשיטת רגל אינו כולל הפטר מחיובי מזונות וכי על-פי-רוב, טענותיו של חייב בעניין חוב מזונות, לרבות טענות בדבר מצב כלכלי ובריאותי המקשה עליו לפרוע את החוב, מקומן יהא בהליך ההוצאה לפועל {ראה לעניין זה גם רע"א 3898/12 לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.12); ע"א 6810/05 בר הראל נ' הכונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.11.06); פש"ר (מחוזי ת"א) 3092/09 ארינוס נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.11.12)}.

זאת ועוד. המשמעות היא כי לבני המשפחה שפושט רגל חייב להם מזונות, אינטרס שונה מאשר זה של הנושים האחרים. כלומר, לאחר מתן צו הפטר לחייב, ניתן לאכוף את פסק-הדין אשר יינתן כפי שיינתן, וגם בקשר לסכום המזונות שנקבע ומועד פרעונו לפני פשיטת רגל, וגם סכומים שזמן פרעונם במהלך פשיטת הרגל, וכל זאת בכפוף לניכוי הסכום שהוקצה ואשר ישולם על-פי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל.

ב- רע"א 7940/13 {יוסף קצקה נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-על 2014(1), 7117 (2014)} עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, בה נדחתה בקשת המבקש להחיל צו ההפטר גם על חובו למוסד לביטוח לאומי בגין תשלום מזונות לילדו.

בית-המשפט קבע כי יש במאפייני המקרה ובנסיבותיו האישיות של המבקש בכדי להצדיק מתן הפטר גם על חוב המזונות.

עסקינן בתיק הוצאה לפועל שנפתח לפני למעלה מ- 30 שנה, כך שכיום הילד לו יועדו המזונות הינו בגיר בן 34. המבקש, בן 62, נתאלמן מאשתו השניה בנסיבות טראגיות והוא סובל כבר שנים ארוכות משלל בעיות רפואיות בגינם הוא מוגדר על-ידי המדינה כנכה 100%. מצבו הכלכלי חמור, הוא מתגורר בדירת חלמיש, אין לו כל מקור פרנסה מלבד קיצבת הנכות אותה הוא מקבל מהמדינה ופוטנציאל ההשתכרות שלו אפסי. המבקש מתקיים מקיצבת נכות בסך של 2,600 ש"ח, כאשר לאחר קיזוז עבור ביטוח בריאות נשאר בידיו סכום של 2,497 ש"ח. מתוך האמור מבקש המוסד לביטוח לאומי לקזז 249 ש"ח, המהווים 10% מן הסכום הכולל, כך שלאחר הקיזוז יישאר המבקש עם סכום זעום של 2,248 ש"ח לצורכי מחייתו, פחות מקו העוני לאדם בודד. ספק אם אכן ניתן להתקיים מהסכום שנקבע כקו העוני לאדם בודד, אך ברי כי הפחתת הסכום של 249 ש"ח, אותו אמור המוסד לביטוח לאומי לקזז לאורך כל ימי חייו מקצבת נכותו של המבקש, תדרדר עוד יותר את מצבו.

סיכומו-של-דבר, כי בהתחשב בגילו של המערער; בהתחשב במצבו הרפואי; בהתחשב בזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצאה לפועל; בהתחשב שאין למבקש נכסים והשתכרותו היחידה היא קצבת נכות אשר עומדת בפועל על-סך של כ- 2,500 ש"ח; בהתחשב בכך שחובו הכולל עומד נכון להיום 53,572 ש"ח כך שקיזוז מתוך קצבת הנכות המינימאלית צפוי להמשך עד תוחלת ימיו - בהתחשב בכל אלה, סבר בית-המשפט כי מצבו נכנס לגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות בהתאם לשיקול-הדעת המסור לבית-המשפט בסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קיבל הבקשה והורה על הרחבת גדר ההפטר, כך שיינתן למבקש הפטר גם מחוב המזונות למוסד לביטוח לאומי.

ב- פש"ר (ת"א) 25726-08-10 {שמעון חדד נ' כונס נכסים הרשמי תל-אביב, תק-מח 2015(3), 2819 (2015)} נדונה בקשה להפטר במסגרתה נתבקש בית-המשפט לכלול אף הפטר מחבות בגין אי-תשלום מזונות אותו חב המבקש כלפי המוסד לביטוח לאומי. בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע:

"22. לאחר עיון בבקשה, ובשים-לב למגמות הפסיקה בעניין, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

23. עניין לנו בחייב אשר מצבו הבריאותי רעוע, ואשר לאור מצבו זה נקבעו לו אחוזי נכות ואובדן כושר השתכרות מלא על-ידי רשויות המדינה. כמפורט לעיל, הכנסות החייב עומדות על הסך של כ- 2,500 ₪. כמו-כן, תיק ההוצאה לפועל בגין החוב שאת הפטרו מבקש החייב, נפתח בשנת 1995 ומתנהל מזה כעשרים שנה ולא נטען כי חוב המזונות נוצר בחוסר תום-לב המאיין את בקשת ההפטר. בנסיבות המקרה דנן, נחה דעתי כי נסיבות אלו עולות כדי אותם מקרים חריגים עליהם עמד בית-המשפט העליון בפסיקותיו, המצדיקות היעתרות לבקשה.

24. אומנם, קיים טעם גם בשיקולים הרחבים והראויים שהציב המוסד לביטוח לאומי בעניין, ברם שיקולים אלו נשקלו אף הם בעניין קצקה ובעניין גזמו, כאשר נקבע כי במסגרת האיזון הנכון, ולאור נסיבות החייבים דשם, הרי שהשיקול ליתן הפטר גובר על השיקולים עליהם הצביע המוסד לביטוח לאומי.

25. בענייננו, לאור ההלכות החדשות של בית-המשפט העליון כאמור לעיל ובכלל זאת עניין קצקה ועניין גמזו, הרי שבנסיבות העניין, וחרף הטענות שהעלה המוסד לביטוח לאומי בתגובתו, מצאתי כי נסיבותיו החריגות של החייב ונסיבות הבקשה כמתואר לעיל מצדיקות, סטיה מן הכלל, תוך היעתרות לבקשת ההפטר מחוב המזונות.

26. בשולי הדברים יוער כי לא מצאתי בפסיקה שהובאה במסגרת תגובתו של המוסד לביטוח לאומי כדי נימוק לדחיית הבקשה. כך, בעניין רע"א 3898-12 לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי והמוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.2012), הרי שאין המדובר בדחיית בקשה להפטר מחוב מזונות, אלא שבכל הנוגע לסעיף 69(א)(3) לפקודה, ניתן להכיר בחוב מזונות שהתגבש כלפי המוסד לביטוח לאומי, אשר נכנס בעלי הזכאי לעניין זה. כמו-כן, לא מצאתי נימוק לדחיית הבקשה גם בכל הנוגע ל- ע"א 4455/11 מנשה לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.11), בפרט כאשר המערער חזר בו מטיעוניו דשם, ולא ניתנה החלטה לגופו של עניין. מכל מקום, פסק-דין זה הינו מוקדם לפסקי-הדין בעניין קצקה וגמזו כאמור לעיל."

ב- פש"ר (ת"א) 1411/09 {אלי נ' ביטוח לאומי מחלקה משפטית, תק-מח 2015(2), 36169 (2015)} נדונה בקשה להרחבת גדר צו ההפטר כך שהוא יחיל גם את חוב המזונות למוסד לביטוח לאומי. בית-המשפט בקבלו את הבקשה קבע:

"6. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות שהונחו בפניי ובפסיקה, קובעת אני כי דין הבקשה להתקבל. אכן מלשונו של של סעיף-קטן 69א(3) לפקודת פשיטת הרגל עולה כי במצב הדברים הרגיל, צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל מחבותו לפי פסק-דין בתובענת מזונות, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת, וראו: ע"א 4455-11 מנשה לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פטרסם באתר האינטרנט נבו (28.03.2012). בפסק-דין קצקה החליט בית-המשפט העליון להחיל את החריג, זאת מתוך מכלול השיקולים הבאים: "עסקינן בתיק הוצאה לפועל שנפתח לפני למעלה מ- 30 שנה, כך שכיום הילד לו יועדו המזונות הינו בגיר בן 34. המבקש, בן 62, נתאלמן מאשתו השנייה בנסיבות טראגיות והוא סובל כבר שנים ארוכות משלל בעיות רפואיות בגינם הוא מוגדר על-ידי המדינה כנכה 100%. מצבו הכלכלי חמור, הוא מתגורר בדירת חלמיש, אין לו כל מקור פרנסה מלבד קצבת הנכות אותה הוא מקבל מהמדינה ופוטנציאל ההשתכרות שלו אפסי. המבקש מתקיים מקצבת נכות בסך של 2600 ₪, כאשר לאחר קיזוז עבור ביטוח בריאות נשאר בידיו סכום של 2,497 ₪. מתוך האמור מבקש המל"ל לקזז 249 ₪, המהווים 10% מן הסכום הכולל, כך שלאחר הקיזוז יישאר המבקש עם סכום זעום של 2,248 ₪ לצורכי מחייתו, פחות מקו העוני לאדם בודד". ובהמשך: "סיכומו של דבר, כי בהתחשב בגילו של המערער; בהתחשב במצבו הרפואי; בהתחשב בזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצאה לפועל; בהתחשב שאין למבקש נכסים והשתכרותו היחידה היא קצבת נכות אשר עומדת בפועל על סך של כ- 2,500 ₪; בהתחשב בכך שחובו הכולל עומד נכון להיום 53,572 ₪ כך שקיזוז מתוך קצבת הנכות המינימאלית צפוי להמשך עד תוחלת ימיו - בהתחשב בכל אלה, אני סבור כי מצבו נכנס לגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות בהתאם לשיקול-הדעת המסור לבית-המשפט בסעיף 69(א)(3) לפקודה".

7. לאחרונה ניתן כאמור פסק-דינו של בית-המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק-דין גמזו. בית-המשפט העליון לא מצא מקום לשנות מהחלטת בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת אברהמי), על אף התנגדות המערערות שם (ובמובחן מהמקרה שלפנינו, חוב המזונות היה ישירות כלפיהן ולא כלפי המוסד לביטוח לאומי), וזאת כשהכנסתו של החייב שם עמדה על סך של כ- 4,300 ₪. בית-המשפט העליון נתן משקל רב לגילו של החייב (יליד 1931); מצבו הרפואי הלקוי; מצבו הכלכלי הירוד; המשכות הליכי הפש"ר (12 שנה); העובדה כי אין ברשותו נכסים נוספים או כי צפוי שינוי ביכולתו לפרוע את החוב בעתיד.
8. סבורה אני כי אם ניישם את המבחנים הנזכרים בפסק-דין קצקה ופסק-דין גמזו על המקרה שלפניו, יש מקום לקבל את הבקשה, וזאת מבלי לפגוע בגישה העקרונית לפיה מדובר בחריג לכלל וכי יש להעתר לבקשות אלו במשורה, ראו גם החלטתי בתיק פש"ר 22179-10-12 מיכאל ביטון נ' כונס הנכסים הרשמי ואח' פורסם במאגרים (19.12.14), (להלן: "פסק-דין ביטון"). בפסק-דין ביטון לא מצאתי לנכון להורות על הרחבת צו ההפטר על חוב המזונות, וזאת בעיקר מאחר והחייב שם ביקש וקיבל היתר לפעול כנהג מונית ולא שוכנעתי כלל ועיקר כי הינו חסר יכולת השתכרות.

9. לעומת-זאת, במקרה שלפנינו מדובר במבקש כבן 61 שנה; מדובר בתיקים שנפתחו לפני שנים רבות (30 ו- 35 שנה); ילדיו של החייב הינם בגירים; החייב מתקיים כיום מקצבת הבטחת הכנסה מטעם המוסד לביטוח לאומי, בסכום זעום של כ- 1,500 ₪, ובלשונו של השופט עמית בפסק-דין קצקה: "פחות מקו העוני לאדם בודד"; סכום זה נופל עשרות מונים מהסכום שעמד למחייתו של גמזו, שם הורחב כאמור ההפטר. אמנם ערה אני כי לא נטען ולא הוכח שהמבקש סובל מבעיות רפואיות ולא נקבעו לו אחוזי נכות, אולם סבורה אני כי במקרה הנדון לא ניתן להתעלם מעברו הפלילי של המבקש, אשר מעיב עד מבטל לחלוטין את יכולת ההשתכרות שלו בעתיד. למבקש אין כל נכסים ולטענתו הוא מתגורר במאהל רחוב; יש לזקוף לטובתו של המבקש את התנהלותו במסגרת תיק הפש"ר ולתת משקל רב, במקרה הנדון, לאלמנט השיקומי של המבקש. סבורה אני כי שילובו מחדש בחברה, לאחר מתן צו הפטר, כשמעל ראשו חוב של כ - 150,000 ₪ למוסד לביטוח לאומי, סכום שאין סיכוי נראה לעין שיוכל לפרוע אותו, יהיה בלתי-אפשרי.
10. בנסיבות כאלו, יש מקום לתת עדיפות לשיקול האישי של המבקש על פני השיקולים הציבוריים והרוחביים הנזכרים בתגובת המוסד לביטוח לאומי, וזאת מבלי להפחית כהוא זה מחשיבותם. כל מקרה על-פי נסיבותיו, כשהכלל הוא אי-הרחבת תחולת ההפטר והחריג הינו הרחבתו.

11. מכל הטעמים הללו, הבקשה מתקבלת. מורה אני כי צו ההפטר החלוט שניתן למבקש ביום 09.01.14 יחול גם על חוב המזונות."

ב- פש"ר (ת"א) 53935-11-11 {צבי ארז נ' כונס נכסים הרשמי תל אביב, תק-מח 2015(2), 34978 (2015)} נדונה בקשת חייב ליתן לו הפטר מחוב בגין מזונות קטינים, אותו הוא חב כלפי המוסד לביטוח לאומי. בית-המשפט בקבלו את הבקשה קבע:

"20. לאחר עיון בבקשה, ובשים-לב להלכה הנוהגת ולמגמות הפסיקה בעניין ועל רקע נסיבותיו האישיות של החייב דכאן, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

21. עסקינן בחייב מבוגר אשר עבר את גיל הפנסיה, מצבו הבריאותי אינו שפיר, סך כל הכנסותיו עומד על הסך של 3,540 ₪ לכל היותר. כמו-כן חוב המזונות הינו חוב ישן ולא נמצא חוסר תום-לב ביצירתו.

22. אומנם, טענות המוסד לביטוח לאומי בעניין אינן נטולות טעם, ברם טענות אלו נשקלו אף הן בעניין קצקה ובעניין גמזו, כאשר נקבע כי במסגרת האיזון הנכון, ולאור נסיבות החייבים דשם, השיקול ליתן הפטר גובר על השיקולים הכלליים עליהם הצביע המוסד לביטוח לאומי.

23. בענייננו, לאור ההלכות החדשות של בית-המשפט העליון כאמור לעיל ובכלל זאת עניין קצקה ועניין גמזו, הרי שבנסיבות העניין, וחרף השיקולים הראויים שהעלה המוסד לביטוח לאומי בתגובתו, מצאתי כי נסיבות החייב ונסיבות הבקשה כמתואר לעיל מצדיקים כחריג היעתרות לבקשת ההפטר מחוב המזונות.

24. בשולי הדברים יוער כי לא מצאתי בפסיקה שהובאה במסגרת תגובתו של המוסד לביטוח לאומי נימוק לדחיית הבקשה. כך, בעניין רע"א 3898-12 לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי והמוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.2012), הרי שאין המדובר בדחיית בקשה להפטר מחוב מזונות, אלא שבכל הנוגע לסעיף 69(א)(3) לפקודה, ניתן להכיר בחוב מזונות שהתגבש כלפי המוסד לביטוח לאומי, אשר נכנס בעלי הזכאי לעניין זה. כמו-כן, לא מצאתי נימוק לדחיית הבקשה גם בכל הנוגע ל- ע"א 4455-11 מנשה לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.11), אשר בפרט כאשר המערער חזר בו מטיעוניו דשם, ולא ניתנה החלטה לגופו של עניין. מכל מקום, פסק-הדין הינו מוקדם לפסדי-הדין בעניין קצקה וגמזו כאמור לעיל."

ב- פש"ר (ת"א) 14346-11-12 {רז נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, תק-מח 2015(2), 35615 (2015)} נדונה בקשת חייב כי ההפטר מחובותיו יכלול אף הפטר מחבות בגין אי-תשלום מזונות, אותו הוא חב כלפי המוסד לביטוח לאומי. בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע:

"16. לאחר עיון בבקשה, ובשים-לב להלכה הנוהגת למגמות הפסיקה בעניין, ועל רקע נסיבותיו האישיות של החייב כאן, מצאתי כי דין הבקשה להתקבל.

עסקינן בחייב אשר מצבו הבריאותי אינו שפיר בלשון המעטה, כאשר נוכח מצבו הפיזי והנפשי הרעוע נקבעו לו אחוזי נכות ואובדן כושר השתכרות מלא על-ידי רשויות המדינה. כאמור, סך כל הכנסותיו של החייב עומדים על הסך של כ- 3,300 ₪. כמו-כן חוב המזונות הינו חוב ישן ולא נמצא חוסר תום-לב ביצירתו. נסיבות אלו דומות לנסיבות המקרים בעניין גמזו ובעניין קצקה כאמור לעיל, ומשהשוואה בין המקרה שבפני למקרים אלו, נראה כי נסיבות הבקשה דנן עולות כדי אותם מקרים חריגים עליהם עמד בית-המשפט העליון בפסיקותיו, המצדיקות היעתרות לבקשה מעין זו.

17. אומנם, טענות המוסד לביטוח לאומי בעניין אינן נטולות טעם, ברם טענות אלו נשקלו אף הם בעניין קצקה ובעניין גמזו , כאשר נקבע כי במסגרת האיזון הנכון, ולאור נסיבות החייבים שם, הרי השיקול ליתן הפטר גובר על השיקולים הכלליים עליהם הצביע המוסד לביטוח לאומי.

18. בענייננו, לאור ההלכות החדשות של בית-המשפט העליון כאמור לעיל ובכלל זאת עניין קצקה ועניין גמזו, הרי שבנסיבות העניין, וחרף הטענות שהעלה המוסד לביטוח לאומי בתגובתו, מצאתי כי נסיבות החייב ונסיבות הבקשה כמתואר לעיל מצדיקות כחריג היעתרות לבקשת ההפטר מחוב המזונות.

19. בשולי הדברים יוער כי לא מצאתי בפסיקה שהובאה במסגרת תגובתו של המוסד לביטוח לאומי כדי נימוק לדחיית הבקשה. כך, בעניין רע"א 3898-12 לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי והמוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.2012), הרי שאין המדובר בדחיית בקשה להפטר מחוב מזונות, אלא שבכל הנוגע לסעיף 69(א)(3) לפקודה, ניתן להכיר בחוב מזונות שהתגבש כלפי המוסד לביטוח לאומי, אשר נכנס בעלי הזכאי לעניין זה. כמו-כן, לא מצאתי נימוק לדחיית הבקשה גם בכל הנוגע ל- ע"א 4455-11 מנשה לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.11), אשר בפרט כאשר המערער חזר בו מטיעוניו דשם, ולא ניתנה החלטה לגופו של עניין. מכל מקום, פסק-הדין הינו מוקדם לפסקי-הדין בעניין קצקה וגמזו כאמור לעיל."

ב- פש"ר (חי') 20540-08-11 {א' ד' נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה, תק-מח 2015(2), 1743 (2015)} קבע בית-המשפט:

"דיון והכרעה בסוגיית ההפטר ממזונות
הכלל שנקבע בסעיף 69(א) לפקודה הינו כי צו ההפטר פוטר את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה. אולם, צו הפטר לא יפטור מ- "חבות לפי פסק-דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה" (סעיף 69(א)(3) לפקודה), היינו: לא יינתן הפטר כשמדובר בחבות לפי פסק-דין לחובת החייב בתובענת מזונות. אולם, הפסיקה קבעה כי הפטר ממזונות יכול ויינתן במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות (גיל מתקדם, גובה החוב, גיל הילדים, ביצוע תשלומים לאורך שנים).

וראו, לעניין זה: רע"א 4905/98 פרופ' גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3), 360 (2001); וכן: רע"א 7940/13 קצקה נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.2014) (להלן: "עניין קצקה") שם קבע כב' השופט י' עמית, בהתחשב במכלול שיקולים הקשורים בנסיבות החיים הספציפיות של החייב ושל משפחתו (חייב בן 62 אשר נתאלמן מרעייתו השניה בנסיבות טראגיות, וסובל כבר שנים ארוכות משלל בעיות רפואיות בגינן הוא מוגדר על-ידי המדינה כנכה 100%, מתפרנס מקצבת הנכות, ופוטנציאל השתכרותו אפסי), ובשים-לב לאיזון האינטרסים בין החייב למל"ל, כי ראוי לפטור גם מחוב המזונות, בהתאם לשיקול-הדעת המסור לבית-המשפט בהתאם לסעיף 69(א)(3) לפקודה:

'על שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט גם במסגרת סעיף 69(א)(3) לפקודה אנו למדים מ- ע"א 1003/09 מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2010(1), 10397 (04.01.2010). באותו מקרה, התקבל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נקבע כי הליכי פשיטת רגל לא יועילו, שכן פושט רגל ממילא אינו מופטר מחבות לתשלום מזונות לאור סעיף 69(א)(3). בהקשר זה ציין בית-המשפט כי:

'אמנם, סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 מורה כי צו הפטר אינו מפטיר חייב מחבות לפי פסק-דין שניתן בתובענת מזונות, אולם הוראה זו כפופה לשיקול-הדעת של בית-המשפט והיא הנותנת, שבמקרה זה, ראוי בשלב זה שלא לסגור את הדלת בפני המערער ולאפשר בחינה מעמיקה של עניין זה בבוא העת.'
(הדגשה הוספה - י"ע)

סיכומו-של-דבר, כי בהתחשב בגילו של המערער; בהתחשב במצבו הרפואי; בהתחשב בזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצאה לפועל; בהתחשב שאין למבקש נכסים והשתכרותו היחידה היא קצבת נכות אשר עומדת בפועל על סך של כ- 2,500 ₪; בהתחשב בכך שחובו הכולל עומד נכון להיום 53,572 ₪ כך שקיזוז מתוך קצבת הנכות המינימאלית צפוי להמשך עד תוחלת ימיו - בהתחשב בכל אלה, אני סבור כי מצבו נכנס לגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות בהתאם לשיקול-הדעת המסור לבית-המשפט בסעיף 69(א)(3) לפקודה.'
(עניין קצקה, פסקאות 13-12 להחלטתו של כב' השופט י' עמית)

נסיבות המקרה שבפנינו, נופלות אף הן לגדר אותן נסיבות חריגות מאוד ויוצאות דופן המצדיקות מתן הפטר גם מחוב המזונות. אמנם החייב, יליד 1966, גרוש, ואב לארבעה ילדים, הינו יחסית צעיר (49) ושניים מילדיו עדיין קטינים, והחייב עדיין חב במזונותיהם, ואולם החייב הינו נכה בשיעור של 100% על רקע פסיכאטרי ואין צפי לשיפור במצבו. החייב משתכר מקצבת נכות צמיתה על רקע פסיכיאטרי בשיעור של 100% ומטופל בבית חולים מזרע. אין לחייב נכסים ברי מימוש מלבד קצבתו.

לפיכך, הרציונל עליהם עמד המל"ל בחוות דעתו, העומד ביסוד הגישה המחמירה במתן הפטר בגין חוב מזונות, אינו מתקיימים בענייננו. יש לציין כי לחייב ממילא חוב שוטף בגין מזונות ולכן יש להניח כי המל"ל ימשיך לקזז מקצבת הנכות של המל"ל הכספים המשולמים לאם הקטינים בגין החוב השוטף שנוצר לאחר צו הכינוס אשר אינו חוסה תחת ההליך.

אי-מתן הפטר גם מחוב המזונות ירוקן מכל תוכן את ההפטר שניתן לחייב במסגרת הליך זה.

לפיכך, אני מורה על מתן הפטר לאלתר לחייב מכל החובות ברי התביעה נשוא ההליך לרבות חוב המזונות. בהתאמה, כל ההגבלות אשר הוטלו על החייב בהליך זה בטלות."

ב- פש"ר (יר') 2190/05 {בוסקילה מאיר יעקב נ' יאיר סלע, תק-מח 2015(1), 9376 (2015)} נדונה בקשה להחיל צו ההפטר שניתן למבקש גם על חובו של המוסד לביטוח לאומי. בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע:

"13. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת הנאמן, בתגובת המוסד לביטוח לאומי, בעמדת הכנ"ר וכן בתשובת המבקש, סבורני כי יש בנסיבות העניין בכדי להצדיק מתן הפטר על חוב המזונות.

במקרה דנן, מדובר בתיק הוצאה לפועל שנפתח לפני 15 שנה, כך שבתו של המבקש הינה בגירה בת 25. המבקש הינו בן 54, גרוש בשנית ואב לארבעה ילדים - בתו הבגירה וכן שלושה קטינים הנמצאים במשמורת אימם. המבקש סובל מבעיות רפואיות בגינם הוא מוגדר נכה בשיעור 49% (מעוקר עין). מצבו הכלכלי חמור, הוא מחוסר קורת גג ומקבץ נדבות לצרכי מחייה. מלבד הבטחת הכנסה בסך 1,600 ₪ אין למבקש נכסים שלא מומשו או מקור פרנסה אחר והוא נתון לחסדיהן של אחותו המתגוררת ברמלה ושל בתו הבגירה. ייתכן, כי בעתיד יחול שינוי בכושר פרעון חובותיו ופוטנציאל השתכרותו, אם כי אינו גבוה כלל וכלל, ימוצה. יחד-עם-זאת, בשלב זה, מצבו הכלכלי של המבקש בכי רע. מתחת מקו העוני לאדם בודד. הפחתת תשלום חוב המזונות, אותו אמור המל"ל לקזז לאורך כל חייו מקצבת הבטחת הכנסה של המבקש, לא מועילה למל"ל אך תיפגע עוד יותר במצבו של המבקש.
14. לאור האמור, אני מקבל את הבקשה ומורה להחיל את צו ההפטר גם על חובו למל"ל בגין תשלום מזונות לבתו."

ב- פש"ר (מרכז) 59872-01-13 {ד.ל. נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, תק-מח 2015(1), 2104 (2015)} נדונה בקשת חייב, אשר ניתן לו הפטר מחובותיו ברי התביעה שנצברו קודם למתן צו הכינוס בעניינו, לקבלת פטור אף מחוב מזונות המשולם למוסד לביטוח לאומי. בית-המשפט קיבל את הבקשה וקבע:

"15. בחינת נסיבותיו של הנדון מלמדים כי עניינו קרוב לזה אשר נדון בעניין קצקה הנ"ל, רוצה לומר עסקינן בחייב כבן 60 אשר הוכר כנכה 100% על-ידי המל"ל, נשען על קצבה של כ- 2550 ₪ והכנסות מזדמנות של עד 800 ₪ לחודש, ומאידך מתגורר בדירת חדר בעלות חודשית של 2200 ₪ ולמעשה נדרש לעזרת משפחתו מדי חודש בחודשו, ילדתו כבר בגירה כבת 22, ואם כן נראה כי תנאי מחייתו וכלכלתו מצדיקים לראות עניינו של החייב כאותם מקרים חריגים בהם יורה בית-המשפט של הליך פשיטת הרגל לפטור חייב אף מחוב המזונות הועמד כנגד , וכך אני מורה בעניין דנן.

16. סוף דבר, נוכח נסיבות הנדון כפי שפורטו לעיל, הריני פוטר המבקש אף מחוב המזונות העומד כנגדו בתיק ההוצל"פ שפתח כנגדו המל"ל."

ב- ע"א 5628/14 {פלוני נ' פלונית, תק-על 2016(3), 12686 (2016)} נדון מקרה בו גבר ואישה שנישאו זה לזה חיים בנפרד כבר קרוב לשלושה עשורים, אך בהתאם לדתם הנוצרית-קתולית אינם יכולים להתגרש.

על-פי פסק-דינה של הערכאה הדתית, על הגבר לשלם לפרודתו דמי מזונות חודשיים, כל עוד מצבם הזוגי של השניים יוותר כמות שהוא.

בשלב מסויים פותח הגבר בהליכי פשיטת רגל ומבקש כי יינתן לו הפטר מחובותיו, כאשר הנושה המהותית היחידה שלו היא אשתו.

לפיכך, נדונה השאלה, האם יש ליתן במצב דברים זה צו הפטר?

בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו, דחה את בקשת המערער למתן צו הפטר. בית-המשפט עמד על כך שהכלל הקבוע בסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל הוא שחיוב במזונות איננו בר הפטר ואילו ההוראה בסיפא של הסעיף הנ"ל - שלפיה בית-משפט רשאי להפטיר אף חוב מזונות - היא היוצא מהכלל, והשימוש בחריג זה "מצריך נימוקים יוצאים מהכלל ומצריך רמת תום-לב יוצאת מהכלל".

בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אמנם את תום-ליבו של החייב יש לבחון בכל אחד משלבי הליך פשיטת הרגל, אך מהפסיקה עולה שבשלב ההפטר - בו קיימת התנגשות בין האינטרסים של החייב לבין אלה של הנושים - נדרשת "רמת תום-לב מוגברת ומובהקת וחריגה" על-מנת שתינתן עדיפות לאינטרס החייב.

בנסיבות המקרה, נמצא כי המערער לא עמד ברף תום-הלב הנדרש. כך, הואיל והוא "ניפח" את חובותיו כאשר הצהיר על חובות של למעלה מ- 600,000 ש"ח, בעוד שלמעשה הבקשה הוגשה רק בגין חוב המזונות למשיבה המהווה כשליש מסכום זה, ומכאן שמטרתו "היתה לפגוע בזכויותיה של אשתו הנושה ולהציג מצג שווא"; הצהיר על חוב מזונות פסוק לטובת בנותיו, אך פסק-הדין לא הוצג בפני בית-המשפט ומשכך ייתכן שמדובר בחוב פיקטיבי; טען כי הדירה בה מתגוררת המשיבה היתה בעבר בבעלותו, אך הוא לא היה אלא דייר מוגן שאיבד את זכויותיו בעוזבו את הדירה; מחצית מהזכויות בדירה בה הוא מתגורר כיום רשומות על-שם ל', ולכן קיים חשש שהוא מימן את חלקה ומסתיר זאת; המערער לא גילה כיצד יש בידו לממן ייצוג משפטי; וכל פנייתו לבית-משפט של פשיטת רגל נועדה לעקוף את פסק-הדין של הערכאה הדתית המוסמכת.

בנוסף, המערער לא עמד בתשלומיו לאחר צו הכינוס, לא בחוב המזונות השוטף ולא בצו התשלומים, וזאת למרות שהכנסתו לא פחתה אלא אף עלתה במקצת לאחר ששכרו הועלה ל- 6,500 ש"ח לחודש.

לפיכך, נדחתה הבקשה למתן צו הפטר, תוך שצויין כי טענת המערער - בניגוד למקרים שבהם יושם בפסיקה חריג ההפטר מחוב מזונות - היא לא שאינו יכול לשלם את החוב, כי אם שהוא אינו צריך לעשות כן.
ואולם, הודגש, כי אין זה מקומו של בית-משפט של פשיטת רגל לבחון ולבקר את תוכנו של פסק-דין של ערכאה דתית מוסמכת.

המערער טען בערעורו, כי המזונות שנפסקו בפסק-הדין מלבנון אינם מזונות במובנם המקובל, אלא "חיוב עונשי-דתי" אבסולוטי.

עוד נטען, כי פרשנות בית-משפט קמא לסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל היתה דקדקנית ומחמירה מידי, באופן שיצר חוסר איזון בין דרישת תום-הלב לבין ראיית התמונה הכוללת בדבר נסיבותיו המיוחדות של המערער.

הנאמן סבר שדין הערעור להתקבל. לטענתו, יש מקום בענייננו ליישום סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, וזאת בשל מכלול הנסיבות הייחודי במקרה דנן: היות החוב מזונות אישה ולא מזונות ילדים; תקופת הפירוד הארוכה, שנראה כי אין היתכנות לסיומה בשלום בית; גובה הכנסתו של המערער וההוצאות הדרושות לגידול בנותיו, לעומת גובה הכנסתה של המשיבה שאין ילדים הסמוכים על שולחנה והמצב המורכב של הדין הדתי החל.

השיקול המרכזי המצדיק מתן הפטר מחוב המזונות, לגישת הנאמן, הוא האינטרס של בנותיו של המערער שלא נלקח בחשבון בבית-משפט קמא.

הנאמן טען, כי יש מקום ליתן הפטר גם מחוב המזונות העתידי, כנגד תשלום סכום חד-פעמי, על-מנת להביא לקיצו את הסכסוך ארוך השנים שבין המערער למשיבה.

עוד טען הנאמן, כי בית-משפט קמא שגה כשקבע כי המערער נהג בחוסר תום-לב, משום שפניה לערכאות על-מנת להביא לביטול החיוב, לרבות הליך פשיטת רגל, אינה בגדר חוסר תום-לב והמערער לא הציג בעניין זה מצג שווא; וכך גם באשר ל"ניפוח החובות", הואיל וחובתו של המערער לזון את בנותיו היא אמיתית, וגם אם זה איננו חוב פורמלי אין מדובר בחוב פיקטיבי.

הכונס הרשמי סבר אף הוא כי יש לקבל את הערעור וליתן למערער הפטר מחוב המזונות. זאת מפני שתכליתם של תשלומי מזונות, כעולה מהחקיקה הישראלית, הוא להבטיח את קיומם של הזכאים להם תוך התייחסות לנתונים הפרטניים בכל מקרה.

לעומת-זאת, חוב המזונות הנדון בענייננו הוא "מעין קנס מתמשך", עונשי במהותו, ומהתנהגות המשיבה עולה כי היא אינה זקוקה לסכומים הללו לצורך מחייתה.

לפיכך טען הכונס הרשמי, כי אין לראות בחובו של המערער למשיבה כחוב מזונות כלל, ואף אם ייקבע כי זהו חוב מזונות יש ליתן ממנו הפטר מכוח סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל והוא הדין גם ביחס לחובות עתידיים.

בית-המשפט קיבל את הערעור במובן זה שנקבע כי למערער יינתן צו הפטר מחוב המזונות שמועד פירעונו קודם למתן צו הכינוס {חוב שהתגבש עד למועד צו הכינוס} ובשים-לב, כי באשר לחוב העתידי, אין פקודת פשיטת הרגל מאפשרת ליתן הפטר.

ב- פש"ר (חי') 49262-09-14 {שלמה אמסלם נ' כונס נכסים רשמי מחוז חיפה והצפון, תק-מח 2016(4), 14400 (2016)} נדונה בקשת חייב למתן הפטר גם מחוב המזונות בשים-לב לגילו, מצבו הרפואי, גיל הילדים ומכלול נסיבות העניין.
בית-המשפט קבע, כי העובדה שהמוסד לביטוח לאומי לא הגיש תביעת חוב אינה מעלה ואינה מורידה בשאלה האם יש ליתן לחייב הפטר גם מחוב המזונות.

בניגוד לעמדת המוסד לביטוח לאומי בית-המשפט סבר, כי רב הדימיון על השוני בין נסיבות תיק דנן לנסיבות כפי שפורטו בעניין קצקה וגמזו.

בנוסף, ובשים-לב לכך שלחייב דרגת אי-כושר תפקודית בשיעור של 60% ולא בשיעור של 100% הורה בית-המשפט, כי יינתן לחייב הפטר גם מחוב המזונות בכפוף לכך שהמוסד לביטוח לאומי יהא רשאי לקזז 10% מסכום הגימלה שמקבל החייב במשך 48 חודשים ובחלוף 48 חודשים יינתן לחייב הפטר ביחס ליתרת החוב בר התביעה.

ב- פש"ר (ת"א) 50945-05-11 {גבריאל בן שושן נ' כונס נכסים רשמי תל-אביב, תק-מח 2016(4), 10868 (2016)} נדונה בקשת החייב להפטר מצו המזונות, כך שזה יחול על תיק הוצאה לפועל שנפתח כנגדו על-ידי המוסד לביטוח לאומי בשנת 1992.

בבקשה הנתמכת בתצהירו של החייב, נטען בין היתר, כי לחייב חוב מזונות בסך 106,000 ש"ח. המדובר בחייב בן 61, אב לשלושה ילדים בגירים, בת בגיל 36, בן בגיל 31 ובת נוספת בגיל 24.

החייב החל בשנת 2000 לעבוד בעבודות מזדמנות ומזה כ- 9 שנים אינו עובד וכל הכנסתו והכנסת אשתו הינה מגמלת הבטחת הכנסה בסך של 3,140 ש"ח לחודש.
עוד נטען כי מאחר ואין לחייב ולאשתו היכן להתגורר, הם מתגוררים אצל אחיו בחולון בדירה בשכירות סוציאלית מעמידר. החייב מציין, כי הוא מוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 28% עקב בעיות גב, סובל מלחץ דם וסוכרת, עבר אירוע מוחי לפני כשנתיים ונוכח גילו ומצבו הרפואי מתקשה למצוא מקום עבודה בלשכת התעסוקה.

המוסד לביטוח לאומי בתגובתו מתנגד להחלת ההפטר על חוב המזונות, וזאת אף לאור נסיבותיו האישיות של המבקש. לטענת המוסד לביטוח לאומי, החוב של החייב כלפיו אינו חוב עצמאי אלא חוב שנוצר מכוח דיני הסוברוגציה, עת שהמוסד לביטוח לאומי נכנס בנעלי הזכאים למזונות לאחר שהוא משלם את תשלומי המזונות על-פי חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972.

הכונס הרשמי בתגובתו ובשים-לב לאחוז הנכות הנמוך יחסית של החייב ולכך שלא נשלל כושר השתכרותו וכן לעובדה כי לא הוכחו נסיבות אשר מנעו ממנו את תשלום דמי המזונות במועדם, סבור, נוכח הזהירות שיש לנקוט עת מדובר בהפטר מחוב מזונות, כי דין בקשת החייב להידחות.

בית-המשפט קיבל את הבקשה בקובעו, כי עסקינן בחייב מבוגר בגיל 61, מצבו הבריאותי אינו שפיר, מוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 28% ואף עבר פעמיים אירוע מוחי חולף.

מדובר באדם נטול נכסים אשר אינו משולב במעגל העבודה מזה כעשור שנים וקיים ספק באפשרות השתלבותו במעגל העבודה בעת הזו ובקיומו של כושר השתכרות ממשי בפועל.

חוב המזונות הינו חוב ישן, ילדי החייב הינם מבוגרים, כאשר נטען שהילד לגביו קיים חוב המזונות, או מרביתו, הינו כיום בן 32. מעיון בתיק עולה כי לא נטען לחוסר תום-לב ביצירת החובות.

בנסיבות העניין, וחרף השיקולים הראויים שהעלה המוסד לביטוח לאומי בתגובתו ועמדת הכונס הרשמי, בית-המשפט מצא כי נסיבותיו האישיות הפרטניות של החייב ונסיבות הבקשה מצדיקות, באופן חריג, היעתרות לבקשת ההפטר מחוב המזונות.

ב- פש"ר (ת"א) 57008-07-13 {לזר סטרולוביצי נ' כונס נכסים רשמי תל-אביב ואח', תק-מח 2016(4), 10846 (2016)} נדונה בקשת המבקש להורות כי הפטרו יחול אף על חוב המזונות אותו הוא חב למוסד לביטוח לאומי.

המוסד לביטוח לאומי בתגובתו מתנגד להחלת ההפטר על חוב המזונות, וזאת אף לאור נסיבותיו האישיות של המבקש.

הנאמן בתגובתו ציין, בין היתר, כי מדובר בחייב מבוגר, פרוד מזה כ- 25 שנים, אב לשלושה ילדים בגירים המצויים בשנות ה- 30 לחייהם, מתקיים מקצבת ביטוח לאומי בסך 2,050 ש"ח ומתפרנס מאיסוף בקבוקים, בעל פוטנציאל השתכרות אפסי, שצו התשלומים בעניינו נקבע על-סך של 100 ש"ח לחודש והוא נטול נכסים.

לטענת הנאמן, בהתחשב בגילו של החייב, במצבו הרפואי, בזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצאה לפועל ובכך שאין לחייב נכסים והשתכרותו העיקרית היא הבטחת הכנסה, סבור הנאמן כי מצבו בא בגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות. הכונס הרשמי השאיר את ההחלטה לשיקול-דעת בית-המשפט.

בית-המשפט קיבל את הבקשה בקובעו, כי עסקינן בחייב מבוגר בגיל 61, מצבו הבריאותי אינו שפיר, במסגרת תיק פשיטת הרגל שילם צו תשלומים בסך 100 ש"ח לחודש, הכנסתו מתשלום הבטחת הכנסה שמשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי עומדת על-סך של 2,050 ש"ח והוא משתכר אף מאיסוף בקבוקים. מדובר באדם ערירי, נטול נכסים. חוב המזונות הינו חוב ישן, ילדי החייב הינם מבוגרים, כאשר הקטן שבהם הינו כבן 32. מעיון בתיק עולה כי לא נטען לחוסר תום-לב ביצירת החובות.

במקרה הנדון, וחרף השיקולים הראויים שהעלה המוסד לביטוח לאומי בתגובתו, בית-המשפט מצא כי נסיבותיו האישיות הפרטניות של החייב ונסיבות הבקשה מצדיקות, באופן חריג, היעתרות לבקשת ההפטר מחוב המזונות {ראה לעניין זה גם פש"ר 1308-01-11 וקנין ואח' נ' הכונס הרשמי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (07.06.16); פש"ר 25726-08-10 חדד ואח' נ' הכונס הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.15)}.

ב- פש"ר (מרכז) 8548-08-14 {ב' כ' ד' נ' כונס נכסים רשמי תל-אביב, תק-מח 2016(4), 17026 (2016)} נדונה בקשת החייב להחיל את צו ההפטר שניתן בעניינו גם על חובותיו בגין דמי מזונות למוסד לביטוח לאומי ולגרושת החייב.

לטענת החייב, עיקר חובותיו הינם חובות בגין הפרשים בתשלום דמי המזונות, ומשכך, ונוכח המלצתו הברורה של הנאמן, יש להחיל, באופן חריג, את צו ההפטר גם על חוב המזונות.

לחייב, בן 68, הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור של 89%, ודרגת אי-כושר בשיעור 100%. כמו-כן, הוכר החייב על-ידי המוסד לביטוח לאומי כבעל מוגבלות בניידות.

החייב הינו אב לשבעה ילדים, כאשר 6 מתוכם הינם בגירים לאחר שירות צבאי. 3 מתוך ילדיו הינם ילדים משותפים עם המשיבה, כולם בגירים.

לטענת החייב, תיק ההוצאה לפועל נגדו נפתח לפני כעשור ויסודו בפסק-דין מיום משנת 1999. החוב בגינו נפתח תיק ההוצאה לפועל הינו חוב עבר, שכן במועד פתיחת התיק היו ילדי הצדדים בגירים.

לטענת המוסד לביטוח לאומי, מתן הפטר מחוב מזונות הינו נדיר ביותר, שכן יש בכך כדי לסתור את התכלית הסוציאלית של האיסור לכלול חוב מזונות במסגרת צו הפטר, והיא הגנה על הזכאים למזונות כאשר החייבים נמנעים מלמלא את חובת תשלום המזונות.

מתן הפטר מחוב מזונות פוגע בהבטחת הקיום לזכאים למזונות ואף עלול לעודד חייבים שלא לשלם את המזונות בהם חוייבו, ביודעם שהם ממילא יקבלו הפטר ותשלומי המזונות ישולמו מכיסה העמוק של המדינה באמצעות המוסד לביטוח לאומי. המוסד לביטוח לאומי השאיר החלטתו בעניין לשיקול-דעת בית-המשפט.

המשיבה טענה, כי נוכח העובדה שהחייב הצהיר על חובות מזונות בלבד בעת פנייתו להליך פשיטת רגל, הרי שכל מטרתו הייתה לקבל הפטר מחובות אלו. המשיבה מתנגדת למתן ההפטר בגין חוב המזונות.

הנאמן סבר, כי יש להיעתר לבקשת החייב ולהחיל את צו ההפטר אף על חובותיו של החייב בגין דמי מזונות. לטענת הנאמן, יש לראות בעמדתו החריגה של המוסד לביטוח לאומי, אשר השאיר את השאלה להכרעת בית-המשפט על-אף שנושה בחייב בסכום של כ- 227,000 ש"ח, כחיזוק לכך שיש להפטיר את החייב מחוב זה, נוכח נסיבותיו המיוחדות.

הכונס הרשמי הותיר אף הוא את מתן ההפטר מחוב המזונות לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

בית-המשפט קיבל את הבקשה בקובעו, כי עסקינן בחייב מבוגר, בן 68, אשר מצבו הבריאותי אינו שפיר, ונקבעה לו דרגת נכות במוסד לביטוח לאומי בשיעור של 89% ודרגת אי-כושר בשיעור של 100%; סך כל הכנסותיו, כעולה מבקשתו עומד על-סך של 4,400 ש"ח לחודש מקצבאות המוסד לביטוח לאומי, הכנסה שאינה צפויה להשתנות, נוכח אי-יכולתו לשוב לעבוד; חוב המזונות הינו חוב ישן שעה שתיק ההוצאה לפועל נפתח כבר בשנת 2006, קרי לפני כ- 10 שנים, ומשכך, בהתאם לקבוע בפסיקת בית-המשפט העליון, מאבד מאופיו המקורי ומתקרב במהותו לחוב כספי רגיל; ילדי החייב והמשיבה בגירים, הצעיר ביניהם כבן 24, כך שהחייב אינו חב עוד בסיפוק צרכי המחיה שלהם, ובבעלות החייב אין נכסים נוספים, מלבד רכב נכה. כמו-כן, יש לתת את הדין אף לעובדה כי לחייב בת קטינה נוספת אשר הוא נושא במזונותיה.

נוכח האמור לעיל, לאור ההלכות של בית-המשפט העליון, וכן נוכח עמדת הנאמן והכונס הרשמי, ועמדתו של המוסד לביטוח לאומי, לפיה מותיר הוא את ההכרעה בבקשה לשיקול-דעתו של בית-המשפט, הרי שנסיבות החייב ונסיבות הבקשה מצדיקות היעתרות לבקשת החייב להחלת ההפטר אף על חוב המזונות, הן כלפי המוסד לביטוח לאומי והן כלפי המשיבה.
מן האמור לעיל, ניתן לסקור את השיקולים הרלוונטיים כפי שהתגבשו עד כה להחלת החריג המאפשר את הכללת דמי המזונות בצו ההפטר. ואלה הם:

(1) כושר הפירעון הנוכחי של החייב, ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד;

(2) קיומם של נכסים בבעלותו של החייב;

(3) גילו ומצב בריאותו של החייב;

(4) מצבו האישי והמשפחתי של החייב;

(5) נסיבות היווצרות החוב;

(6) האם מדובר בחוב מזונות לעבר בלבד או עסקינן בחוב שוטף שממשיך להיצבר;

(7) חלוף הזמן מעת יצירת החוב ובשים-לב לשאלת תרומתו של החייב להתמשכות ההליכים בעניינו וכדי למנוע מצב שבו יעדיף חייב להשתמט מתשלום במשך זמן ממושך, על-מנת שבסופו-של-יום יופטר ממנו;

(8) האם החייב עשה מאמצים לפרוע את החוב מיוזמתו או שמא החוב נפרע במקצתו רק בעקבות הליכים שנקטו הזכאים;

(9) האם החייב עודנו חב בסיפוק צרכי המחיה השוטפים של הזכאים למזונות, ובפרט קטינים, לעומת מצב שבו החוב נוגע לעבר הרחוק, שאז חוב המזונות הפסוק מאבד מאופיו המקורי ומתקרב יותר במהותו לחוב כספי רגיל;

(10) מצבם הכלכלי הנוכחי של הזכאים למזונות;

(11) האם תיפגע זכותם של החייב או של הזכאים לקיום מינימלי בכבוד;
(12) האם החייב מיצה את האפשרויות העומדות לרשותו בגדרי הליכי ההוצאה לפועל, ואם יהיה באלה כדי להביא תועלת ממשית לנושים;

(13) עמדותיהם של בעלי התפקידים בהליך פשיטת הרגל.

יוער, כי רשימה זו עודנה חלקית והושמט ממנה שיקול מרכזי - הוא עיקרון תום-הלב.









4.6 הלכות בתי-המשפט
בשל חשיבותם של פסקי-הדין, ראינו לנכון להביא מספר פסקי-דין במלואם העוסקים במתן צו הפטר לחוב המזונות. ואלה הם:

ב- רע"א 7940/13 {יוסף קצקה נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2014(1), 7117 (2014) נפסק מפי כב' השופט י' עמית:

"החלטה
בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 06.10.13 (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) ב- פש"ר 1824-08, בה נדחתה בקשת המבקש להחיל צו ההפטר גם על חובו למשיב 2 (להלן: "המל"ל") בגין תשלום מזונות לילדו.

1. ביום 22.07.08 ניתן צו כינוס לנכסי המבקש, וביום 29.06.09 הוא הוכרז כפושט רגל. ביום 27.02.12 הורה בית-המשפט על מתן הפטר מותנה וביום 13.05.12, לאחר שעמד בתנאים שהוצבו לו, הורה בית-המשפט על מתן הפטר מוחלט למבקש ככל שמדובר בחובות שנוצרו בטרם ניתן צו הכינוס. המבקש פנה לבית-המשפט בבקשה להחלת ההפטר המוחלט גם על חוב המזונות כלפי המל"ל, חוב שנוצר בגין תשלום מזונות לילדו של המבקש.

2. בהחלטתו מיום 06.10.13 דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה בהסתמך על הוראת סעיף 69(א)(ג) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") אשר מחריג את חוב המזונות מתחולת ההפטר המוחלט. בית-המשפט קבע כי החרגת חוב המזונות מצו ההפטר חלה גם מקום בו בעל חוב המזונות הוא המל"ל וכי אינו מוצא לנכון לפטור את המבקש מטעמים מיוחדים.

מכאן הבקשה שבפניי.

3. המבקש טען כי החלטתו של בית-המשפט אינה מיישמת את הרציונאלים שבבסיס הליך פשיטת הרגל בכלל ושל סעיף 69(א)(3) לפקודה בפרט, וכי לאור נסיבותיו האישיות, היה מקום להחיל את ההפטר המוחלט גם על חובו כלפי המל"ל. המבקש הפנה לעמדת כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") בבית-משפט קמא, שתמך בעמדתו, וטען כי דחיית הבקשה, מרוקנת מתוכן את הליך פשיטת הרגל הממושך והמפרך שעבר בשנים האחרונות, וכי הבקשה התקבלה על-ידי בית-המשפט מבלי לקיים דיון.

4. המל"ל מתנגד לבקשה ומציין כי הפטר חייבים מתשלום מזונות עלול לעודד התחמקות מתשלום חוב מזונות, מתוך הנחה כי יתקבל הפטר בהמשך הדרך, והתשלום יתבצע על-ידי המל"ל. עם-זאת, לפנים משורת הדין וכמקובל לגבי חייבי מזונות המקבלים קצבת נכות מהמל"ל, הודיע המל"ל כי הוא נכון להמשיך ולבצע קיזוז חודשי בשיעור של 10% מקצבת הנכות לה זכאי המבקש מבלי שיינקטו כנגדו פעולות אקטיביות בהוצאה לפועל.

5. עמדת הכנ"ר היא כי אין להחיל את ההפטר על חוב המזונות למל"ל וכי דין הבקשה להידחות. על בית-המשפט לאזן בין השלכותיו האפשריות של מתן הפטר על חוב מזונות למל"ל ובין נסיבותיו הסוציאליות של המבקש, וכי המשך ההסדר לפיו יבצע המל"ל קיזוז של 10% מקצבת הנכות מדי חודש, מבטא איזון ראוי וסביר בנסיבות העניין.

אציין כי עמדה זו של הכנ"ר אינה תואמת את עמדתו בבית-משפט קמא, שם המליץ הכנ"ר, לאור נסיבותיו הייחודיות של המבקש להחיל את ההפטר גם על חוב המזונות למל"ל.

6. סעיף 69(א) לפקודה קובע כלהלן:

"69. פעולת ההפטר
(א) צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:
(1) חוב המגיע לפי התחייבות להימנע מעבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס;
(2) חוב או חבות שנוצרו במרמה שפושט הרגל היה שותף לה או שהשיג ויתור עליהם במרמה כאמור;
(3) חבות לפי פסק-דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה."

מלשונו של סעיף-קטן א(3) עולה כי במצב הדברים הרגיל, צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל מחבותו לפי פסק-דין בתובענת מזונות, זולת אם הורה בית-המשפט אחרת (וראו: ע"א 4455-11 לוי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.03.12) (להלן: "עניין לוי")).

7. במקרה שלפנינו מבקש המל"ל ליהנות מזכויות היתר המוקנות לנושה בתובענת מזונות מכוח סעיף 14 לחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הבטחת תשלום") אשר מעמיד את המל"ל בנעליו של הנושה וקובע כדלקמן:

'(א) המוסד יגבה מן החייב כל סכום שהגיע או המגיע ממנו לזוכה לפי פסק-הדין למזונות, לרבות ריבית כפי שנפסק והוצאות גביה ושכר-טרחת עורך-דין כפי שנקבע בהוצאה לפועל.
(ב) פסק-הדין למזונות יבוצע בדרך האמורה בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, כאילו ניתן לזכות המוסד, לרבות האמור בפרק ז' שבו.
(ג) היה המוסד חב לחייב סכום כסף על-פי כל דין, רשאי הוא לקזז כנגד אותו סכום את התשלום המשתלם לזוכה; החייב רשאי לפנות בעניין הקיזוז לבית-הדין האזורי לעבודה."

משעה ששילם המוסד לביטוח לאומי לגרושתו של פושט רגל תשלומי מזונות על-פי חוק, קמה למוסד זכות סוברוגציה כלפי הנאמן בפשיטת רגל, כמי שבא "בנעליה של האישה" לעניין אותם תשלומים (וראו: ע"א 357/79 המוסד לביטוח לאומי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד לה(1), 393 (1980)). בהמשך לכך נקבע בפסיקה כי אין להחריג את המל"ל מן הפטור שקיבל הנושה המקורי וכי חוק הבטחת התשלום אינו מיועד לשמש כאמצעי מילוט אשר בעזרתו יוכל החייב להעביר את חובו הפרטי אל הקופה הציבורית (רע"א 631/07 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.09); רע"א 3898/12 מאיר לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.12) (להלן: "עניין לרנר")).
8. במצב הדברים הרגיל נכנס איפוא המל"ל לנעלי הנושה. עם-זאת, בסיפא לסעיף 69(א)(3) הותיר המחוקק לבית-המשפט שיקול-דעת להורת כי חבות לפי פסק-דין בתובענת מזונות לא תחול על "מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".

לטעמי, יש במאפייני המקרה ובנסיבותיו האישיות של המבקש בכדי להצדיק מתן הפטר גם על חוב המזונות.

9. עסקינן בתיק הוצאה לפועל שנפתח לפני למעלה מ- 30 שנה, כך שכיום הילד לו יועדו המזונות הינו בגיר בן 34. המבקש, בן 62, נתאלמן מאשתו השנייה בנסיבות טראגיות והוא סובל כבר שנים ארוכות משלל בעיות רפואיות בגינם הוא מוגדר על-ידי המדינה כנכה 100%. מצבו הכלכלי חמור, הוא מתגורר בדירת חלמיש, אין לו כל מקור פרנסה מלבד קצבת הנכות אותה הוא מקבל מהמדינה ופוטנציאל ההשתכרות שלו אפסי. המבקש מתקיים מקצבת נכות בסך של 2,600 ש"ח, כאשר לאחר קיזוז עבור ביטוח בריאות נשאר בידיו סכום של 2,497 ש"ח. מתוך האמור מבקש המל"ל לקזז 249 ש"ח, המהווים 10% מן הסכום הכולל, כך שלאחר הקיזוז יישאר המבקש עם סכום זעום של 2,248 ש"ח לצורכי מחייתו, פחות מקו העוני לאדם בודד.

ספק אם אכן ניתן להתקיים מהסכום שנקבע כקו העוני לאדם בודד, אך ברי כי הפחתת הסכום של 249 ש"ח, אותו אמור המל"ל לקזז לאורך כל ימי חייו מקצבת נכותו של המבקש, תדרדר עוד יותר את מצבו.
נראה כי אין מחלוקת של ממש לגבי מצבו האישי של המבקש. לא נטען כי למבקש נכסים נוספים שלא מומשו או כי יש צפי לשינוי בכושר פרעון חובותיו בעתיד או כי אינו ממצה את פוטנציאל השתכרותו או כי לא פעל בתום-לב. על נסיבותיו האישיות החריגות של המבקש ניתן גם להסיק מעמדתו הראשונית של הכנ"ר אשר המליץ להחיל את ההפטר גם על חוב המזונות.

10. בהחלטתו הסתמך בית-משפט קמא על פסקי-הדין בעניין לוי ובעניין לרנר וציין כי אין הוא רואה "לחרוג מהלכת בית-המשפט העליון שקיבל בפסיקתו את עמדת המוסד לביטוח לאומי לגבי חייבים אחרים שמצב בריאותם רופף לרבות לגבי נכים" (פסקה 5 להחלטת בית-משפט קמא).

אלא שפסק-הדין בעניין לרנר עוסק, בעיקרו, בטענת החייב לגבי עצם סמכותו של המל"ל להיכנס בנעליו של הנושה בתביעת חוב מזונות, ובית-המשפט ציין שלא שוכנע "כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות אשר הצדיקו סטיה מן הכלל האמור" (פסקה 5 לפסק-הדין בעניין לרנר). בשל כך קבע בית-המשפט כי מקומן של טענות המבקש הם בהליכי ההוצאה לפועל. אף מפסק-הדין הקצר בעניין לוי לא ניתן ללמוד על נסיבות המקרה שבפנינו. מפסק-הדין אף עולה כי באותו מקרה עמדה הכנסתו הכוללת של החייב על סכום של 4,675 ש"ח, כמעט פי שניים מהמקרה שלפנינו.

11. כדוגמה למקרה חריג הנכלל בגדר סעיף 69(א)(3) מציין בית-משפט קמא את פסק-הדין שניתן ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 1253/06 גמזו נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם אתר האינטרנט נבו (02.09.13) (להלן: "עניין גמזו"). באותו מקרה החיל בית-המשפט (כב' השופטת ת' אברהמי) את ההפטר גם על חוב המזונות, בהדגישו כי מדובר בהחלטה חריגה אשר אינה באה לכרסם בעיקרון הרחב של היעדר הפטר מחיוב מזונות. בעניין גמזו העניק בית-המשפט הפטר לחייב מחוב המזונות כאשר הכנסתו עמדה על 4300 ש"ח, ואף נטען כי החייב פעל בחוסר תום-לב. על אחת כמה וכמה בענייננו, שהכנסתו של המבקש מקצבת נכות קטנה הרבה יותר, המבקש התנהל כראוי ומילא אחר כל התחייבויותיו לאורך הליך פשיטת הרגל, והמל"ל אף נהנה מדיבידנד של למעלה מ- 10,000 ש"ח.

12. על שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט גם במסגרת סעיף 69(א)(3) לפקודה אנו למדים מ- ע"א 1003/09 מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.10). באותו מקרה, התקבל ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נקבע כי הליכי פשיטת רגל לא יועילו, שכן פושט רגל ממילא אינו מופטר מחבות לתשלום מזונות לאור סעיף 69(א)(3). בהקשר זה ציין בית-המשפט כי:

'אמנם, סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 מורה כי צו הפטר אינו מפטיר חייב מחבות לפי פסק-דין שניתן בתובענת מזונות, אולם הוראה זו כפופה לשיקול-הדעת של בית-המשפט והיא הנותנת, שבמקרה זה, ראוי בשלב זה שלא לסגור את הדלת בפני המערער ולאפשר בחינה מעמיקה של עניין זה בבוא העת.'
(הדגשה הוספה - י"ע)

13. סיכומו-של-דבר, כי בהתחשב בגילו של המערער; בהתחשב במצבו הרפואי; בהתחשב בזמן הרב שחלף מפתיחת תיק ההוצאה לפועל; בהתחשב שאין למבקש נכסים והשתכרותו היחידה היא קצבת נכות אשר עומדת בפועל על-סך של כ- 2,500 ש"ח; בהתחשב בכך שחובו הכולל עומד נכון להיום 53,572 ש"ח כך שקיזוז מתוך קצבת הנכות המינימאלית צפוי להמשך עד תוחלת ימיו - בהתחשב בכל אלה, אני סבור כי מצבו נכנס לגדר המקרים בהם ראוי להחריג את תשלום חוב המזונות בהתאם לשיקול-הדעת המסור לבית-המשפט בסעיף 69(א)(3) לפקודה.

14. לפני סיום אעיר כי הצדדים לא נדרשו לשאלה, האם דרך התקיפה הראויה של החלטה בעניין קציבת מזונות הינה על-ידי הגשת ערעור בזכות או בבקשת רשות ערעור כדוגמת ההליך דכאן (הסוגיה הושארה בצריך עיון ב- ע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני, פורסם אתר האינטרנט נבו (20.09.07), פסקאות 7-6, וב- רע"א 7210/09 פלוני נ' פלוני, פורסם אתר האינטרנט נבו (03.01.10), פסקה 8). כפי שציינתי לאחרונה, אני סבור שראוי, ולו משיקולי יעילות ומהשיקולים שפורטו ב- ע"א 8993/04 הנ"ל, כי החלטות מעין אלו יידונו על דרך של בקשת רשות ערעור (רע"א 7568/13 פלוני נ' פלוני פורסם אתר האינטרנט נבו (31.12.13)).

15. אשר-על-כן אני מקבל את הבקשה ומורה על הרחבת גדר ההפטר, כך שיינתן למבקש הפטר גם מחוב המזונות למל"ל."




ב- פש"ר (ת"א-יפו) 1253/06 {יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, תק-מח 1253/06(3), 15322 (2013) נפסק מפי כב' השופטת תמר אברהמי:

"פסק-דין
1 . לפני בקשת חייב למתן הפטר.

2. יאמר מייד - אין זו בקשה שגרתית, שכן החוב היחיד העומד על הפרק בעניין ההפטר, הינו חוב מזונות, אשר ברגיל, אין פושט רגל מופטר הימנו אף לאחר שמסתיים הליך פשיטת רגל בצו הפטר (סעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה" או "פקודת פשיטת הרגל")). הנושות היחידות הן גרושתו של החייב ובתו (ילידת 1969), המשיבות (להלן: "הנושות").

3. עוד יאמר כבר עתה, כי ההליך אינו שגרתי גם במובן זה שלכאורה כבר ניתן בעבר לחייב, בהליך זה ממש, צו הפטר, וזאת בהחלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 28.02.08. ברם, בהחלטת בית-המשפט העליון מיום 18.11.12 (רע"א 3050/12) נתקבלה בקשת רשות ערעור (על החלטת כב' השופט ברנר מיום 26.01.12 שדחתה את בקשת החייב להכריז שהוא עדיין פושט רגל), נקבע כי הליכי פשיטת הרגל של החייב טרם נסתיימו והדיון הוחזר לבית-המשפט המחוזי.

לאחר האמור, לאחר שהוגשו עמדות הצדדים ולאחר שהועבר התיק לפני, נקבע (בהחלטת 01.01.13), כי הליך הפש"ר חזר על כנו, הנאמן חזר לתפקידו וצו הכינוס (לרבות עיכוב הליכים) חזר לתוקפו.

4. ביום 27.01.13 הוגשה הבקשה הנוכחית להפטר.

רקע
5. על הרקע להליך פשיטת הרגל ולבקשה הנוכחית, עמד בית-המשפט העליון בהחלטתו הנזכרת מיום 18.11.12.

למען הסדר הטוב, תובא גם להלן תמצית הרקע להליך ולבקשה. הדברים יובאו על יסוד החומר בתיק, לרבות החלטות קודמות של מותבים בערכאות השונות. יוער, כי נוכח העובדה שימיו של תיק זה קודמים לימי המערכת הממוחשבת (וראשיתו של התיק למעשה עוד בשנת 2001), החומר בתיק הממוחשב הוא חלקי בלבד.

הבקשה לצו כינוס
6. החייב, יליד 1938 (כיום בן 75), מורה לספרות ולמדעי היהדות בהכשרתו, הגיש בשנת 2001 בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו פושט רגל לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (פש"ר 6250/01).

7. במסגרת הבקשה לצו כינוס, הצהיר החייב רק על חוב המזונות (וראה גם עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 15.01.04 שהתקיים בפני כב' השופטת מרוז), ואכן, לפי החומר שבתיק, הוגשו במסגרת ההליך רק תביעות חוב של המשיבות בעניין מזונות.

8. נפנה איפוא בשלב זה לסקירה קצרה של הרקע לחוב המזונות. לאחר-מכן נשוב להשתלשלות העניינים בתיק פשיטת הרגל.

חוב המזונות
9. החייב והמשיבה 1 נישאו בשנת 1968. בתם היחידה, המשיבה 2, נולדה בשנת 1969. בני הזוג נפרדו במהרה (וממשיכים, מזה למעלה מ- 40 שנה, "להתראות" בערכאות).

10. החייב נסע בשנת 1973 לאוסטרליה. לשיטתו, לאחר שנסגר עיתון אותו ערך ומשלא מצא עבודה בארץ והוא הוזמן לעבוד כמרצה באוסטרליה. הוא שהה בניכר עד לשנת 1993.

11. עוד בשנת 1971, קודם לעזיבתו של החייב את הארץ, הגישה המשיבה 1 כנגד החייב תביעת מזונות בשמה ובשם הבת (מ.א. 1322/71). תביעת המשיבה 1 למזונות נדחתה בשל השתכרותה והחייב חוייב בתשלום מזונות בסך 350 ל"י לבתו וכן חוייב לשאת בהוצאות הבית. בהמשך ולאחר הליכים נוספים, הגיעו הצדדים לפשרה (שקיבלה תוקף של פסק-דין) בבית-המשפט העליון במסגרת ע"א 797/75, ולפיה החייב ישלם סכום של 1,000 ל"י מזונות לבתו ויהיה פטור מהשתתפות בהוצאות הבית (ראה תיאור בפסק-דינה של השופטת, כתוארה אז, ביניש, ב- ע"א 368/95 מיום 24.07.96).

12. בשנת 1979 הגישה המשיבה 1 הליך נוסף כנגד החייב לעניין מזונותיה (2152/79) ובגדרו ניתן פסק-דין עת שהה החייב באוסטרליה, בו חוייב במזונות בסך 13,000 ל"י (מזונות זמניים - החלטה מיום 17.12.79; פסק-דין - מיום 23.04.80). השגה על פסק-דין זה, נדחתה.

13. החייב לא עמד בתשלום המזונות (עמ' 2 להחלטת 15.08.02 בתיק הפש"ר, ראה להלן). המשיבות נקטו כנגד החייב הליכי הוצאה לפועל לגביית המזונות. במסגרת זו מומשה ונמכרה בשנת 1980 דירת מגורים ברחוב שלמה המלך בתל-אביב שהיתה בבעלות החייב וכן מומשה ונמכרה מחצית מדירת מגורים (בחולון) שהיתה משותפת לחייב ולמשיבה 1 (המשיבה 1 עצמה רכשה את המחצית).

14. בנוסף למימוש הדירות, גבו הנושות במהלך השנים סכומי תמלוגים אשר הגיעו לחייב מאקו"ם (אגודת קומפוזיטורים מחברים ומו"לים למוסיקה בישראל).

15. למרות תפיסת ומימוש נכסי החייב, המשיך חוב המזונות לתפוח (עמ' 2 להחלטת 15.08.02 בתיק הפש"ר, ראה להלן).

16. בשנת 1993 שב החייב ארצה והחל לעבוד כמרצה במכללה באילת (ולאחר מכן, בשנת 2002 לערך, עבר לעבוד כמרצה במכללת "אוהלו").

17. בחודש נובמבר בשנת 1995 התגרשו החייב והמשיבה 1 בבית-הדין הרבני.

18. מאז שובו של החייב ארצה, עת חודשו הליכי גביה ביתר שאת, התנהלו בין החייב למשיבות הליכים משפטיים ממושכים בשלל ערכאות. במסגרת הליכים אלה, ניתן לציין כי התקבל בבית-המשפט העליון באופן חלקי ערעור שהגיש החייב (ע"א 368/95, 24.07.96) ונקבע כי הוא לא יחוב עוד במזונות הנושות בגין תקופה שלאחר הגשת תביעתו להפחתת מזונות.

רכיבים אחרים בערעור נדחו. בהליך אחר, התקבל בבית-המשפט העליון ערעור של החייב תוך השבת הדיון לבית-המשפט המחוזי לשם קביעת שיעורים בהם ישולם חוב המזונות שטרם שולם (רע"א 4905/98 יוסף גמזו נ' נעמה ישעיהו, פ"ד נה(3), 360 (2001).

19. בשלב מסויים פנה החייב להליכי פשיטת רגל.

הליך פשיטת הרגל - המשך
20. כמבואר לעיל, החייב הגיש בשנת 2001 בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו פושט רגל לבית-המשפט המחוזי. צו כינוס ניתן ביום 20.08.01 (כב' השופטת דברת).

21. ביום 15.08.02 הוכרז החייב פושט רגל (החלטת כב' השופט, כתוארו אז, י' אלון).

ההחלטה מיום 15.08.02 בעניין הכרזתו של החייב פושט רגל, ניתנה תוך דחיה מפורטת ומנומקת של התנגדות הנושות, אשר טענו, לפי המתואר בהחלטה, כי הליכי פשיטת רגל אינם הדרך הראויה בעניינו של החייב והם יסכלו את הליכי ההוצל"פ; כי מדובר בנסיון של החייב להשתמט מתשלום חוב המזונות; וכי חוב המזונות נוצר על-ידי החייב בחוסר תום-לב תוך "בריחה" לחו"ל והתעלמות מוחלטת מתשלום חיובים לפי פסקי המזונות.
22. בהחלטה מיום 15.08.02 קבע בית-המשפט, כי אין חולק שהחייב חסר נכסים כלשהם הניתנים למימוש מעבר למשכורתו הדלה (אותה עת, רבע משרה במכללת אילת) ותקבולים להם הוא זכאי מאקו"ם; כי אין חולק כי מצבו הבריאותי של החייב קשה; כי לא עומדת על הפרק התכנות סבירה להתעשרות פתאומית; וכי החוב לנושות אמנם נוצר על דרך של אי-תשלום סכומי מזונות שנפסקו, אך בנסיבות העניין אין לראות בכך משום יצירת חוב בדרך של מרמה או חוסר תום-לב העולים כדי שלילת זכותו של החייב להיות מוכרז פושט רגל. בית-המשפט ציין, כי בעקבות פסקי המזונות ומכוחם, מומשו נכסי החייב לטובת הנושות וכי עד למימושם אף העביר החייב לנושות את תקבולי שכר הדירה שקיבל מהשכרת הנכסים, על חשבון חוב המזונות.

וכתב כב' השופט אלון:

'לעת הזו, כאשר לילך בתו של החייב הינה כבת 32 - הפכה יתרת חוב המזונות הפסוק זה מכבר לחוב כספי "רגיל" שאיננו נושא יותר את האופי המיוחד והקפדני בו מובחן ממנו חוב מזונות לקטינים או לתלויים.'

והוסיף:

'קשה להימנע מהתחושה כי בשורש התנגדותן הנחרצת של הנושות עומדים משקעי המרירות והכעס, ואולי חלילה אף מעבר לכך, המקננים בלילך ואמה כלפי החייב - משקעים שנוצרו במהלך עשרות שנות ניתוק, פירוד ואיבה. ניתן גם ניתן להבין לתחושות אלה, ולוואי ובשנות שיבה יקהו הדברים.

אולם, כנגדם ניצב בפני החייב, איש ערירי, אביון וידוע חולי. בנסיבות אותן פרטתי לעיל, השתכנעתי כי בקשתו זו של החייב להכריזו פושט רגל הוגשה בתום-לב, כי אין הוא יכול לפרוע את חובותיו לנושות וכי לא נתלוותה לבקשתו מטרה לניצול לרעה של הליכים אלו.'

23. לפי רישומי התיק, המשיבות ערערו על החלטת 15.08.02 (ע"א 8176/02) אך בעקבות עמדת בית-המשפט העליון, חזרו בהן והערעור נדחה (פסק-דין מיום 04.02.03), על המשתמע מכך.

24. בהמשך הליך פשיטת הרגל, בוטל צו הכינוס בשלב מסויים (פסק-דינה של כב' השופטת מרוז מיום 15.01.04) בהקשר שימוש שעשה החייב בכספי פיצויי פיטוריו ממכללת אילת. הצדדים שוב הגיעו לבית-המשפט העליון (ע"א 1741/04), כספי הפיצויים הועברו לקופת הכינוס, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בוטל וצו הכינוס הושב על כנו (פסק-דין מיום 19.04.05).

25. בהחלטה מיום 21.02.06 (כב' השופט אלון) שניתנה לפי סעיף 175 לפקודת פשיטת הרגל, הועבר ההליך לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

26. בראשית שנת 2007 הגיש החייב בקשה למתן צו הפטר.
27. בהחלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 06.06.07 מונה הנאמן הנוכחי לתפקידו בהליך (עד אותה עת, שימש הכנ"ר כנאמן). לא נתקבלה עתירת הנושות למינוי מי מטעמן כנאמן, לאור מערכת היחסים הטעונה והרגשית שבין הצדדים (וראה גם החלטת כב' השופט אלון, מיום 08.02.06). יוער, כי הנושות מיוצגות לאורך השנים על-ידי אחיה של המשיבה 1.

28. בהחלטה (פסק-דין) מיום 28.02.08, שניתנה במסגרת דיון אליו התייצב גם ב"כ הנושות, קבע כב' השופט אורנשטיין בעניין בקשתו של החייב להפטר, כי הגיע לכלל מסקנה שיש להעתר לבקשה. כב' השופט אורנשטיין ציין, בין השאר: "אין חשד כי נסיבות הקלעותו של החייב לקשיים כלכליים היתה בחוסר תום-לב, החייב שיתף פעולה, מומש רכושו..., החייב בגיל מתקדם ונראה שלא יוכל לשפר את יכולת השתכרותו בעתיד".

במקביל הורה בית-המשפט כי הטענות של הנושות בעניין חוב המזונות, טענות המתייחסות להוראת סעיף 69(א)(3) לפקודה, ידונו בבית-המשפט לענייני משפחה. סעיף 69(א)(3) לפקודה קובע, כי צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל מחבות לפי פסק-דין בתובענת מזונות, "להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".

29. לאחר האמור החלה התנהלות בערכאות השונות בעניין חוב המזונות וההפטר, כמתואר בהחלטת בית-המשפט העליון מיום 18.11.12. כך, החייב פנה לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה לביטול חוב המזונות (תמ"ש 23875/96), ובקשתו נדחתה על-הסף (ביום 01.09.08). החייב ערער לבית-המשפט המחוזי בעניין זה (עמ"ש 1125-08) ושם נפסק (ביום 17.01.10), בהסכמה, כי התיק יוחזר לבית-המשפט לענייני משפחה, אשר יבחן לגופה את בקשת החייב לקבל הפטר מחוב המזונות. הדיון הוחזר איפוא.

30. בהמשך, פסק בית-המשפט לענייני משפחה (ביום 26.07.11) כי החייב לא הוכיח שצבר את חוב המזונות בתום-לב וקבע כי צו ההפטר לא יחול על המזונות. במקביל, הורה בית-המשפט לענייני משפחה על פריסת חוב המזונות (שעמד אותה עת על 2.5 מליון ש"ח) לתשלומים חודשיים קטנים וכן הורה על ביטול עיקולים שהוטלו על חשבונות החייב מכוח חוב המזונות.

31. התנהלות נוספת בערכאות התייחסה לשאלה האם ההוראה בעניין ביטול העיקולים (שניתנה בפסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה מיום 26.07.11) התייחסה רק ל"חשבונות" או להכנסות החייב בכלל. רשמת הוצאה לפועל דחתה בקשה לבטל עיקולים על משכורת, קצבת זקנה ותמלוגים, ונסיונות החייב להשיג על הדבר, לא צלחו (ראה תיאור בהחלטת בית-המשפט העליון מיום 18.11.12).

32. לאחר האמור פנה החייב לבית-המשפט המחוזי, בנסיון להפסיק את הליכי ההוצל"פ כנגדו, כשהוא עותר לקבוע כי באופן מהותי הוא נותר במעמד של פושט רגל, באשר ההפטר לא חל על החוב היחיד שהיה לו, חוב המזונות, ומשכך ההפטר חסר משמעות.

33. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת החייב (ביום 26.01.12) וקביעה זו התהפכה בבית-המשפט העליון. בהחלטה מיום 18.11.12 קבע בית-המשפט העליון, בין השאר, כי במקרה דנן, צו ההפטר שניתן לחייב היה צו הפטר "ריק" שאין לו לכאורה כל משמעות, לפי שהחוב היחיד שהיה תלוי ועומד כנגד החייב היה חוב המזונות ובית-המשפט לענייני משפחה קבע כי חוב זה ישאר על כנו. משכך, הליכי פשיטת הרגל של החייב לא נסתיימו במקרה זה. בית-המשפט העליון הסתייג מהמתווה הדיוני בגדרו ניתן צו הפטר "ריק" וההכרעה בעניין חוב המזונות הועברה לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט ציין, כי הסמכות לקבוע את מעמדו של חוב המזונות לאחר מתן הפטר, מסורה לבית-המשפט לפשיטת רגל והוא אינו מוסמך (מהטעמים שפורטו בהחלטה) להעביר את סמכות ההחלטה בנושא זה לבית-המשפט לענייני משפחה, אף אם קיימת פרקטיקה כזו.

בית-המשפט העליון קבע, איפוא, כי הליכי פשיטת הרגל של החייב טרם הסתיימו וכן קבע כי התיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיכריע בדבר מעמדו של חוב המזונות, וכפועל יוצא מכך, באשר למתן צו הפטר בעניינו.

34. כנזכר בפתח הדברים, עם שובו של התיק לבית-המשפט המחוזי והגשת עמדות הצדדים, נקבע (החלטה מיום 01.01.13), כי הליך הפש"ר חזר על כנו, הנאמן חזר לתפקידו וצו הכינוס חזר לתוקפו.

35. ביום 27.01.13 הוגשה הבקשה להפטר. יוער, כי תוך כדי הגשת עמדות הצדדים בעניין בקשת ההפטר, הגיש החייב גם בקשה לקצוב לו סכום חודשי לצרכי מחייתו מתוך הכספים בקופת הכינוס (בקשה בה תמכו הנאמן והכנ"ר ולה התנגדו המשיבות).

הבקשה ועמדות הצדדים בתמצית
36. במסגרת בקשת ההפטר מתאר החייב את השתלשלות העניינים העובדתית והדיונית מנקודת ראותו וטוען, בין השאר, כי במהלך הזמן (לרבות הזמן שחלף מאז מתן צו ההפטר בשנת 2008) הורע מצבו, הוא פוטר מעבודתו (במכללת אוהלו בקצרין), חי בשכירות של 1,500 ש"ח לחודש והכנסותיו הן מקצבת זקנה (סכום חודשי של 2,444 ש"ח שיוכל אולי בעתיד לעלות לכדי 2,794 ש"ח) ומתמלוגים על השמעת יצירותיו (בסכום חודשי, אשר לפי נתוני 2012 שפורטו, וככל שיאושר לחייב החזר מס שנוכה, יגיע לכדי 1,500 ש"ח). בהינתן דמי השכירות, נותר לחייב למחייתו, לטענתו, סכום קצבת הזקנה בלבד. החייב צירף מסמכים לגיבוי טענותיו, לרבות מאת המחלקה לשירותים חברתיים בקצרין, בה הוא מתגורר מזה מספר שנים.

37. עוד טוען החייב, כי במשך ארבע השנים שבין מתן צו ההפטר משנת 2008 ועד להשבתו למעמד של פושט רגל, עיקלו וגבו המשיבות סכומים העולים משמעותית על אלה שהן היו זכאיות להן במסגרת הליכי פש"ר, ובכלל האמור עיקלו את קצבת הזקנה, את כל כספי התמלוגים ואף כספי ערבון שהפקיד בבית-המשפט העליון ואשר בית-המשפט הורה להשיב לו לאחר שזכה בדין.

38. מוסיף החייב וטוען, כי בעוד הוא עצמו חי חיי דלות ועוני מאז 1993 הרי שמצבן הכלכלי של המשיבות הוא שפיר. המשיבה 1, שרכשה את חלקו של החייב בדירה שהיתה דירתם המשותפת, מקבלת פנסיה קבועה. המשיבה 2, הבת המשותפת, שסרבה ומסרבת לכל קשר עם החייב, היא משפטנית בת 40 המפרנסת את עצמה. לשיטת החייב, המשיבות נגועות כנראה ברגשי שנאה ונקם. החייב מפנה להחלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 15.08.02 בה הוכרז פושט רגל (ואשר צוטטה לעיל) וכותב כי דבר לא נשתנה מאז 2002, כי המשיבות רודפות אותו בכל דרך אפשרית, כי שנאתן עזה כשאול, וכי לאחר שהוציאו ממנו את כל שניתן, הן מבקשות לגזור עליו דלות ומצוקה עד אחרית ימיו.

39. החייב מעלה טיעונים בעניין התכליות של הליכי פשיטת רגל ובעניין פרשנותו של סעיף 69(א)(3) לפקודה ועותר להפטר סופי ושלם מחובותיו אשר לשיטתו לא יעשיר אותו אלא אך יחלץ אותו מדלות ועוני ויתן לו לחיות חיי כבוד בשנים שנותרו לו.

40. המשיבות 1 ו- 2 מתנגדות לבקשה. לשיטתן, מדובר בחוב שהצטבר עוד קודם לכך שהחייב נקלע לקשיים כלכליים ומשכך מדובר בחייב שנהג בחוסר תום-לב מהלך שנים ואין הצדק להחיל לגביו הפטר. המשיבות מפנות לפסיקה לגבי חוב מזונות בהליכי פש"ר בכלל ולגבי סעיף 69(א)(3) לפקודה בפרט. כן טוענות המשיבות, בין השאר, כי התנהלותו של החייב יש בה משום חזרה מהסכמה דיונית ולפיה סוגיית הסייג בעניין ההפטר תידון על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, ובעצם חזרתו זו מהסכמתו הדיונית יש משום חוסר תום-לב. כן מתייחסות המשיבות לעמדות הכנ"ר והנאמן כפי שניתנו בעניין בקשת ההפטר משנת 2007 וטוענות כי "לא יהא זה נכון אם היום ישנו הכנ"ר והנאמן את עמדותיהם ויכתבו דברים אחרים".

41. לגופו-של-עניין טוענות המשיבות, כי מדובר בעניין ה"קרוב" רק להן, אשר במשך שנים נאבקות לגבות את חוב המזונות הפסוק אשר החייב מתחמק מלשלמו וכי החייב לא שילם מזונות בזמן שהן עצמן "נזקקו לעזרת הזולת ולנטילת הלוואות לשם מימון צרכיהן". המשיבות כותבות כי החייב לא שילם מעודו מרצונו אלא רק במסגרת הליכי הוצל"פ, כי החוב שנצבר הינו משנת 1995 עת מצבו של החייב היה מצויין וכי מאז אותה עת הצטברו רק ריבית והצמדה.

42. עוד טוענות המשיבות, כי החייב נהג בחוסר תום-לב עת שלשל לכיסו כ- 35,000 ש"ח פיצויי פיטורין וכי היה זה הכנ"ר שעתר אותה עת לביטול ההליך, עמדה שהתקבלה בבית-המשפט המחוזי. הכנ"ר הסכים, בהליך בבית-המשפט העליון, לתת לחייב הזדמנות לתקן את העוולה באופן שישיב את הכסף ששלשל לכיסו והליכי הפש"ר יחזרו למסלולם, הסכמה שאומצה על-ידי בית-המשפט העליון.

43. המשיבות מפרטות את השתשלות העניינים העובדתית והדיונית מנקודת ראותן ומסכמות, כי בנסיבות העניין, לאור הפסיקה המתייחסת הן לסכסוך בין הצדדים והן לסעיף 69(א)(3) לפקודה, "לא זכאי החייב להוסיף ולהתחמק מתשלום חוב המזונות ואין לפטור אותו מחוב זה אותו יצר וצבר בחוסר תום-לב. החייב כבר פנה ללשכת ההוצל"פ בבקשה לפרוס את חובו לתשלומים, ואת סעדיו הוא צריך לקבל שם".
44. הנאמן מצידו תומך בבקשת ההפטר. הנאמן סבור כי שאלת ההפטר מחוב מזונות נתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט וכי בנסיבות המקרה, השיקולים יחודיים ותומכים במתן הפטר כאמור. זאת, בין השאר, לאור האבחנה (עליה עמד בית-המשפט העליון ב- ע"א 4905/98) בין חוב מזונות הדרוש לצורך מחייה שוטפת לבין חוב מזונות הנוגע לעבר הרחוק; לאור העובדה שמדובר בחוב שנוצר לפני שנים רבות (הגם שעצם היווצרותו אכן מהווה התנהלות בעייתית מצד החייב) והשלכת חלוף הזמן על משקלם של פגמים; בהינתן העדר תוחלת ממשית להמשך הליכים (משמדובר בחייב שאין לו רכוש שעתיד להעשיר את הקופה והמשך הליכי פש"ר לא צפוי להניב פירות משמעותיים); נוכח התמשכות ההליכים וכאשר הליך פשיטת רגל אינו הליך של ענישה.

45. החייב הגיש תשובה ובה דחה את טענות המשיבות ושב על בקשתו. במסגרת זו התייחס החייב, בין השאר, לטענה כי לא שילם את חובו עוד קודם שנקלע לקשיים והפנה בעניין זה להחלטת בית-המשפט המחוזי אשר בה הוכרז פושט רגל (בה צויין, בין השאר, כי עוד קודם למימוש נכסיו על-ידי הנושות, הועברו להן על-ידו תקבולי שכר דירה על חשבון חוב המזונות). כן טען החייב כי במשך 30 שנות הליכים לא הביאו המשיבות ראייה לטענה כי נזקקו לעזרת הזולת ולהלוואות ומנגד מפנה לכך שהמשיבה 1 רכשה במסגרת הליכי ההוצל"פ את חלקו בדירה בחולון.

46. הכנ"ר מצידו הגיש תגובה מפורטת אשר תומכת, בנסיבות העניין, במתן הפטר בעניין חוב המזונות. הכנ"ר מתייחס בתגובתו לשיקולים אותם על בית-המשפט לשקול ככלל בעניין מתן הפטר וכן לשיקולים בעניין סעיף 69(א)(3) וסבור, כי ביישום השיקולים על נסיבות המקרה דנן, יש להגיע למסקנה כי יש מקום להפטרו של החייב.

הכנ"ר אף סבור, כי האמור בתגובת המשיבות יכול להביא לעוול של כליאת חייב בהליך פש"ר, שאינו פחות בחומרתו מהעוול אותו בא סעיף 69(א)(3) למנוע. הכנ"ר (בדומה לנאמן) מפנה ל- ע"א 1003/09 מקבילי נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.10) ולכך שהלכות אליהן הפנו המשיבות בתגובתן, נפסקו קודם לפסק-הדין בעניין מקבילי.

דיון
47. בכל הנוגע להליך פשיטת רגל ולבקשות הפטר המוגשות בגדרו, הפסיקה רבה. נהוג לציין, כי בבסיס הליכי פשיטת הרגל עומדות שתי תכליות: האחת, שעניינה בנושים, והיא כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך היעילה, המהירה והשוויונית ביותר; האחרת, יסודה ברצון ליתן לחייב חדל פרעון הזדמנות "לפתוח דף חדש" בחייו על-ידי הפטרתו מחובותיו (ע"א 307/12 בלום נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.08.12) ("עניין בלום"); ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית, 2010), 24; רע"א 2282/03 גרינברג נ' הכנ"ר, פ"ד נח(2), 810 (2004)).

48. נפסק, בין השאר, כי מתן אפשרות לפשיטת רגל "הוא מטבעו חסד, בעל היבטים חברתיים ואנושיים" כאשר חברה מתוקנת - "...רואה בהושטת קרש הצלה לחייבים ובגאולתם מהשתעבדות מתמשכת לחובות אין קץ ערך חשוב. עם-זאת אין להשלים עם מצב שבו ינצלו החייבים אפשרות חסד זו ויהפכוה, עיר מקלט מפני הנושים, אשר כל דיכפין יביא עצמו בשעריה" (ע"א 7113/06 ג'נח נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.11.08) בעקבות ע"א 4892/91 אשכנזי נ' הכנ"ר, פ"ד מח(1), 45, 55 (1993)).

49. בסוגיות אלה יש חשיבות לתום-ליבו של החייב אשר נבחן בנוגע לתקופה שלפני הגשת הבקשה לצו כינוס, בקשר לדרך היווצרות החובות, וכן בנוגע לתקופה שלאחר הגשת הבקשה לצו כינוס, בקשר להתנהגותו של החייב במהלך הליכי פשיטת הרגל (ראה למשל עניין בלום לעיל והאסמכתאות הרבות המובאות שם).

50. במסגרת האיזון שמבצע בית-המשפט, יובאו בחשבון גם נסיבות אישיות (למשקל מיוחד שניתן לנסיבות קשות ומורכבות בהקשר של אי-ביטול הליכי פשיטת רגל חרף אי-עמידה בחובות דיווח ותשלום, ראה ע"א 1601/07 סבג נ' הכנ"ר, תק-על 2007(4), 3986 (13.12.07)).

51. ניתן להעיר, כי בתגובותיו לבקשות למתן הפטר, נוהג הכנ"ר להפנות להחלטת כב' השופטת פרוקצ'יה בפש"ר (יר') 24/92, המ' 982/96 ה.א. נ' נכסי הנרי אסרף, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.96). אותה החלטה מונה בשיקולים הספציפיים בבקשות כגון דא, את "החשיבות שבמתן אפשרות לחייב לפתוח דף חדש בחייו ובחיי משפחתו... תום-לבו ודרך התנהגותו לפני פשיטת הרגל ובמהלכה... היקף הפרעון של חובותיו והסיכוי הקיים לגבי שינוי בכושר הפרעון בעתיד... היקף החובות והיקף ואופי ההתנגדויות להפטר".

52. במקרה דנן, לולא היה חובו של החייב לנושות משום חוב מזונות, דומה כי לא היתה מחלוקת של ממש כי מצבו של החייב ומצבו של ההליך מצדיקים מתן הפטר (כפי שכבר נקבע למעשה בהחלטת כב' השופט אורנשטיין מיום 28.02.08). מדובר בחייב שגילו מתקדם, הוא נמצא בהליך הפש"ר מזה למעלה מ- 12 שנה, מצבו הבריאותי לוקה ואין טענה כי יש לו נכסים שלא מומשו או שצפוי שינוי בכושר פרעון חובותיו בעתיד.

בכל הנוגע להתנהלות החייב לאורך ההליך, הטענה היחידה (ובכל מקרה - העיקרית) שהועלתה נוגעת למקרה בשנת 2003 או בסמוך לכך בעניין שימוש בכספי פיצויי פיטורין, עניין שאינו יכול לעמוד לחייב לרועץ בעת הנוכחית, לאור חלוף השנים וכאשר בית-המשפט העליון היה נכון עוד בשנת 2005 לאפשר לחייב להיוותר בהליך פשיטת הרגל חרף אותו מחדל (אפשרות שמשמעותה המובנית הינה, כי בשלב מסויים ניתן יהא להביא את ההליך לידי גמר שלא על דרך ביטולו).

53. בנסיבות אלה, מצא בית-המשפט של פשיטת רגל עוד לפני למעלה מ- 5 שנים, כי יש מקום למתן הפטר חלוט. מאז אותה עת הנסיבות רק ביססו ביתר שאת את המסקנה האמורה מבחינת החייב, לרבות מבחינת גילו, מצבו הבריאותי, העדר התוחלת לשינוי כושר הפרעון, וכדומה.

54. עד כאן, דומה כי אין בדברים רבותא רבה. אלא שבמקרה דנן, "העלילה מסתבכת". החוב האחד והיחיד של החייב הינו חוב לפי פסק-דין בתובענת מזונות. הדין קובע, במסגרת סעיף 69(א)(3) לפקודה הנזכר לעיל, כי צו הפטר אינו פוטר את פושט הרגל מחבות לפי פסק-דין בתובענת מזונות, "להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".

55. הכלל האמור בעניין חבות מזונות (שאין חולק כי הוא הכלל וכי כל קביעה אחרת הינה חריג), נותן גם בהליכי פשיטת רגל מעמד מיוחד לחוב מסוג זה (ועיין גם סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל). לא פעם עלתה בפסיקה גם שאלת היחס בין עצם קיומו של חוב מזונות לבין תום-ליבו של חייב (ראה למשל בעניין מקבילי עצמו, עמוד שני לפסק-הדין (ראה ציטוט בהמשך); כן ראה למשל, פש"ר (חי') 44715-02-10 גנאים נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.09.11); פש"ר (יר') 5316/08 מלכה נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.09.10) (אך: פסק-דינו של בית-המשפט העליון ב- ע"א 8090/10 מלכה נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.12.12); פש"ר (חי') 81/01 עמרם לוי נ' הכונס הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.02)).

56. ואכן, פסיקה רבה, שחלק ניכר הימנה אף אינו נגיש לעיון באשר היא ניתנת באופן שגרתי תוך כדי מאות ואלפי דיונים בבקשות הפטר בבתי-המשפט לפשיטת רגל, קובעת - וחוזרת וקובעת - כי הפטר שניתן (אם ניתן) לחייב בפשיטת רגל, כפוף להוראות סעיף 69 לפקודה ולהוראות סעיף 69(א)(3) בפרט, וכי ככלל, אין חייב בפשיטת רגל מופטר מחוב מזונות.

הכלל האמור מושרש היטב בדיני פשיטת הרגל דהיום ואינו בגדר פלוגתא.

57. בצד האמור, ברי מתוך אותו דין, כי המחוקק השאיר לבית-המשפט, בכל הנוגע לחוב מזונות (בשונה מחובות שנוצרו במרמה, קנסות וכיוצא באלה חיובים הנזכרים בסע' 69(א)(1) ו- 69(א)(2) לפקודה), מרווח של שיקול-דעת, משנקבע כי הכלל לגבי העדר הפטר לחוב מזונות, הינו "להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה".

58. אפשרותו של בית-המשפט ליתן הפטר כזה או אחר מחוב מזונות, באה לידי ביטוי גם בפסיקת בית-המשפט העליון, לרבות בע"א 1003/09 מקבילי נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.10) ("עניין מקבילי").

בעניין מקבילי עמדה על הפרק השאלה האם יש מקום להימנע ממתן צו כינוס לאור העובדה שמרבית חובותיו של החייב הינם בגין מזונות וככלל, אין הפטר מחובות כאלה.

וציין שם בית-המשפט העליון:

'... אין ספק, כי העובדה שאדם "חוסך" מזונות מילדיו או מזוגתו עשויה להשפיע על בחינת תום-ליבו בהליכי פשיטת רגל, ובמיוחד כך כאשר בית-המשפט לא שוכנע שהיתה מניעה אמיתית לעמוד בפסיקת המזונות. עם-זאת, לא נוכל לומר כי עצם העובדה שחובו של אדם נובע, כולו או חלקו, ממזונות, שוללת מניה וביה את האפשרות לראות בו כמי שזכאי לבקש הליכי פשיטת רגל.

אנו ערים לטענתו של המשיב, שהתקבלה גם על דעת בית-המשפט, כי בתקופה מסויימת המערער כנראה לא עשה ככל יכולתו כדי לפרוע את חובותיו לרעייתו. עם-זאת, בהתחשב בגילו של המערער ובמצבו הבריאותי, שאינו שפיר ולא מהיום, לא ניתן לקבוע כי המצוקה שאליה נקלע היא חדשה וכי יצירת חובו, או לפחות חלק ניכר מחובו, היתה תוצאה של אי-מימוש יכולת לשלם. התרשמותנו היא שחסימת הליכי פשיטת הרגל בשלב זה תותיר את המערער מול חוב אסטרונומי מבחינתו שאין לו, וככל הנראה גם לא תהיה לו, כל יכולת לפרוע ולא יהא בה להועיל לנושים באופן ממשי.

אמנם, סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל, התש"ם-1980 מורה כי צו הפטר אינו מפטיר חייב מחבות לפי פסק-דין שניתן בתובענת מזונות, אולם הוראה זו כפופה לשיקול-הדעת של בית-המשפט והיא הנותנת, שבמקרה זה, ראוי בשלב זה שלא לסגור את הדלת בפני המערער ולאפשר בחינה מעמיקה של עניין זה בבוא העת.'

59. עניין סמכותו ושיקול-דעתו של בית-המשפט בעניין הפטר מחוב מזונות, עלה גם בהחלטת בית-המשפט העליון הנזכרת לעיל מיום 18.11.12, בעניינו של החייב עצמו ושל עתירתו להפטר.



וציין בית-המשפט העליון:

'סעיף זה 69(א)(3) קובע כי צו הפטר היוצא מלפני בית-המשפט - איננו חל על חוב מזונות פסוק, אלא אם יורה בית-המשפט אחרת. יובהר כי הסעיף מתייחס ל"בית-משפט", כאשר הכוונה היא לבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לפשיטות רגל (ראו סעיף 1 וסעיף 172 לפקודה). עולה מכאן שהסמכות לקבוע את מעמדו של חוב המזונות, לאחר מתן ההפטר, מסורה לבית-המשפט לפשיטות רגל. בית-המשפט רשאי להורות כי חוב המזונות ייוותר על כנו. הוא רשאי להורות כי חוב המזונות ייכלל בהפטר...

... שיקולי בית-המשפט לפשיטות רגל, בכל הנוגע למתן הפטר, שונים משיקולי בית-המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לחוב המזונות. הראשון מאזן, כאמור, בין שלוש תכליות היסוד של הליכי פשיטת הרגל: טובת הנושים, טובת החייב, וטובת הציבור. בית-המשפט לענייני משפחה, לעומת-זאת, מונחה על-ידי מערכת שיקולים אחרת. הוא בוחן אך ורק את חוב המזונות, ולא את כלל מצבור החובות של המבקש היה וישנם... מערכת השיקולים של שני בתי-המשפט היא שונה בבואם לשקול ביטול חוב מזונות פסוק.

מבטו של בית-המשפט לפשיטות רגל מופנה כלפי מצבור החובות של החייב, והוא נדרש לאזן בין האינטרסים של הנושים, החייב וכלל ציבור הסוחרים. בית-המשפט לענייני משפחה, לעומתו, מתמקד בחוב המזונות בלבד, תוך לקיחה בחשבון של מערכת היחסים בין בני המשפחה. הגם שבית-המשפט לפשיטות רגל ישקול אף הוא את אופיו המיוחד של החוב - מזונות הילדים והאישה, על כל המשתמע מכך - ברי כי ראייתו מתוקף תפקידו איננה חופפת את שיקולי בית-המשפט לענייני משפחה.'
(רע"א 3050/12 גמזו נ' ישעיהו, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.12))

60. במקרה דנן, רבות מהעובדות אינן שנויות במחלוקת של ממש, ומשהתארך תיאור השתלשלות העניינים לעיל, ניתן יהא לקצר כאן במידה מסויימת.

61. החייב הוא איש בא בימים. בריאותו לוקה. אין לו הכנסות פרט לקצבאות מל"ל ולתמלוגי אקו"ם. כל נכסיו מומשו על-ידי המשיבות עצמן זה מכבר. אין טענה כי קיים נכס כלשהוא שלא מומש או כי צפוי שינוי ביכולת החזר חובותיו. אין טענה כי החייב חי ברמת חיים גבוהה שאין לקבלה במקרה של פושט רגל העותר להפטר מחובות. מנגד, מצבן של המשיבות, כך נטען ולא נסתר (ולמעשה, אף לא נטען אחרת, קל וחומר שלא הובאו ראיות) הוא שפיר. נכס נדל"ן עבר לידיהן.

המשיבה 1 מקבלת פנסיה. המשיבה 2 היא משפטנית. הטענה היחידה שניתן למצוא מאת המשיבות בעניין זה הוא כי בעבר, בתקופה בה החייב לא שילם מרצונו מזונות שנפסקו (לפני כארבעים שנה), היה עליהן להעזר בזולת או בהלוואות. טענה זו הועלתה על דרך הסתם וללא תימוכין. כמו-כן, ידוע כי המשיבות נקטו לאורך השנים הליכי הוצל"פ רבים, עיקלו והעבירו לידיהן את תמלוגי החייב מאקו"ם, את דמי השכירות מהדירה שהיתה בבעלות החייב (לפני שמימשו אותה עוד בשנת 1980), ועוד.

62. הסכומים שהצליחו המשיבות לגבות מהחייב הם ניכרים ביותר. המשיבות (להבדיל מהחייב) מצאו לנכון שלא לכלול בטיעוניהן נתונים בעניין שיעור החוב שנגבה בפועל, וטעמיהן מן הסתם עימן.

63. מקורו של חוב החייב כלפי המשיבות הינו אכן בפסיקת מזונות. ברם, מדובר בחוב בן עשרות בשנים. הבת המשותפת היא כבר בת 44 (לערך). בית-המשפט העליון, בעניינו של החייב עצמו, עמד על האבחנה האפשרית בין חוב מזונות שוטף כלפי קטינים לבין חוב עבר (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה(3), 360 (19.03.01)).

64. עוד בשנת 2002, בעניין החייב והמשיבות, ציין כב' השופט אלון, כנזכר, כי "לעת הזו... הפכה יתרת חוב המזונות הפסוק זה מכבר לחוב כספי "רגיל" שאיננו נושא יותר את האופי המיוחד והקפדני בו מובחן ממנו חוב מזונות לקטינים או לתלויים". דברים אלה יפים כיום, בנסיבות הקונקרטיות, בבחינת קל וחומר.

65. לכך ניתן להוסיף את ההלכה הפסוקה בעניין הליכי פשיטות רגל באופן כללי, ולפיה יש בחלוף השנים כדי להקהות את עוקצו של חוסר תום-לב ביצירת חובות (או בהתנהלות). חלוף הזמן יכול לשמש כמשקל נגד ולעיתים יהא בו כדי לרפא את הפגם.


וציין כב' השופט, כתוארו אז, גרוניס:

'אין להתייחס באותה אמת מידה לחייב שיצר חובות לפני שנים רבות ונוהלו נגדו הליכי הוצאה לפועל במשך שנים, תוך מימוש נכסיו, ואל חייב שיצר חובות רבים תוך תקופה קצרה ויוזם הליכי פשיטת רגל זמן קצר לאחר יצירת החובות ובלא שהתנהלו נגדו כלל הליכי הוצאה לפועל. אפילו אדם שהורשע בפלילים זכאי לכך שהרשעתו תימחק לאחר חלוף תקופה ..." (ע"א 3224/07 בן דוד נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.09); וראה גם: ש' לוין, ר' גרוניס פשיטת רגל (מהדורה שלישית), 175; ע"א 2758/12 סמבל נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.10.12)).

66. כפי שציין הנאמן, אכן לקתה התנהלותו של החייב בעבר, ובפרט בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. בית-המשפט אינו מתעלם באמירות שנכללו בהכרעות שיפוטיות בעבר לגבי אי-תשלום המזונות. ברם, עוד בשנת 2002, בשלב הכרזת החייב, ולאחר מכן בשנת 2008, בהחלטה המקורית להפטירו, הגיעו בתי-המשפט למסקנה כי אין לראות עוד חוסר תום-לב ביצירת החובות באופן שיש בו כדי למנוע מהחייב לקבל הפטר.

67. דומה כי טענות המשיבות, בעיקרן, מועלות במידה רבה כלפי עצם הסמכות להעניק הפטר מחוב מזונות במסגרת הליך פשיטת רגל. אולם, סמכות זו הוקנתה על-ידי המחוקק (ומדובר בשאלת השימוש בשיקול-הדעת). כמו-כן, העולה מעמדתן של המשיבות, למעשה, הינו, כי לא היה כלל מקום לקיום הליכי פשיטת רגל בעניינו של החייב וכי מקומו הינו בהליכי הוצל"פ. דא עקא, עמדה זו נדחתה על-ידי ערכאות שונות, לרבות בית-המשפט העליון, מהלך למעלה מ- 12 שנים.

68. נסיבות המקרה שלפני כמכלול מובילות למסקנה, כי באיזון בין האינטרסים השונים, של הנושות, של החייב ואף של הציבור, נוטה הכף בשלב הנוכחי - כהמלצת הנאמן והכנ"ר - לעבר החייב, ויש לאפשר לו, בשנות ה- 70 המתקדמות של חייו, את אותה הזדמנות שהמחוקק נאות ליתן לחייב, לפתוח דף חדש בחייו ולחיות את השנים שנותרו לו כאשר חוב המזונות אינו עומד עוד לפתחו.

69. יש להדגיש, כי המסקנה הנזכרת היא מסקנה חריגה. אין היא באה ללמד כי שלב ההפטר בדיני פשיטת רגל, אמור לכלול בחובו גם חיובי מזונות ואין היא באה לכרסם בעיקרון הרחב של העדר הפטר מחיוב מזונות. ההיפך הוא הנכון. הכלל היה ועודו, כי הפטר בפשיטת רגל אינו כולל הפטר מחיובי מזונות וכי על-פי-רוב, טענותיו של חייב בעניין חוב מזונות, לרבות טענות בדבר מצב כלכלי ובריאותי המקשה עליו לפרוע את החוב, מקומן יהא בהליך ההוצאה לפועל (ראה למשל רע"א 3898/12 לרנר נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.08.12); ע"א 6810/05 בר הראל נ' הכנ"ר, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.07.05). כן ראה החלטתי ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 3092/09 ארינוס נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.11.12)).

70. לאור כל האמור ועל רקע החומר שהובא לפני, אני מוצאת להורות בזאת על מתן הפטר חלוט לחייב, לרבות מחוב המזונות לנושות.
71. לא נמצא כי יש בראיות ובטעונים האחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של עניין (רע"א 69/12 משה נ' גוהרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.03.12); רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.08.11); בע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.11); רע"א 9294/09 חן נ' בנק הפועלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.10); ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.08.08); ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3), 60 (1983)), ובכלל זה, טענות המשיבות לגבי סטיית החייב מהסכמתו הדיונית ולגבי העמדות שלשיטתן על הנאמן והכנ"ר להביע (טענות שאין לראותן כרלוונטיות לאחר החלטת בית-המשפט העליון מיום 18.11.12); ועוד."












ב- ע"א 6456/13 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2015(2), 4518 (2015)} נפסק מפי כב' השופטת א' חיות:

"פסק-דין
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ת' אברהמי) בפש"ר 1253/06 מיום 02.09.2013.

1. המשיב 1 הוא יליד 1938, מורה לספרות ולמדעי היהדות בהכשרתו. בשנת 1968 התחתן המשיב 1 עם נ.ש. (המערערת 1, להלן: "המערערת") ולזוג נולדה בת, ל. (להלן: "הבת"). בני הזוג י. נפרדו לאחר תקופה קצרה בלבד של חיים משותפים ובשנת 1971 הגישה המערערת בשמה ובשם הבת תביעה למזונות. לאחר הליכים משפטיים שונים נקבע כי על המשיב 1 לשלם מזונות לאשתו ולבתו. המשיב 1 לא עמד בתשלומי המזונות בהם חוייב ובשנת 1973 נסע לאוסטרליה וחזר ארצה רק בחלוף כעשרים שנה. בשנת 1995 התגרשו בני הזוג.

בשל אי-תשלום חוב המזונות פתחו המערערות נגדו בהליכי הוצאה לפועל במסגרתם מומשו נכסים שונים שהיו בבעלותו, אך אלה לא כיסו את החוב והוא המשיך לתפוח. בשנת 2001 הגיש המשיב 1 בקשה להכריז עליו כפושט רגל והצהיר כי חוב המזונות האמור לאשתו ולבתו הוא חובו היחיד. בית-המשפט המחוזי בבאר שבע נעתר לבקשתו והורה ביום 20.08.2001 על כינוס נכסיו. כשנה לאחר מכן, ביום 15.08.2002 הוכרז המשיב 1 כפושט רגל (פש"ר 6250/01) והמשיב 3 מונה כנאמן על נכסיו.

2. הליכי פשיטת הרגל נמשכו עד ראשית שנת 2007 אז הגיש המשיב 1 בקשה למתן צו הפטר. ביום 28.02.2008 נעתר בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (אליו הועבר ההליך לפי החלטה מיום 21.02.2006), לבקשה אך הורה כי שאלת הפטר חוב המזונות תידון בבית-המשפט לענייני משפחה, וזאת נוכח הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") הקובעת כי:

'צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה: (...) חבות לפי פסק-דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית-המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.'

ביום 26.07.2011 דחה בית-המשפט לענייני משפחה את בקשת המשיב 1 למתן צו הפטר לחוב המזונות. נוכח החלטה זו פנה המשיב 1 לבית-המשפט המחוזי בשנית בטענה כי צו ההפטר שניתן לו הוא למעשה חסר משמעות שכן חובו היחיד הוא חוב המזונות - וממנו לא הופטר. בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המשיב 1 אך ערעור על החלטתו התקבל על-ידי בית-משפט זה (רע"א 3050/12) שקבע כי צו ההפטר שניתן למשיב 1 נעדר כל משמעות שכן החוב היחיד שהיה לו נותר תלוי ועומד, וכי הסמכות לקבוע את מעמדו של חוב המזונות לאחר מתן הפטר מסורה לבית-המשפט לפשיטת רגל ואין להעבירה לבית-המשפט לענייני משפחה. על כן, הורה בית-משפט זה על החזרת התיק לבית-המשפט המחוזי אשר יכריע במעמדו של חוב המזונות ולמעשה, ידון מחדש בבקשה למתן צו הפטר. ביום 27.01.2013 הגיש המשיב 1 בקשה חדשה למתן צו הפטר ופסק-דינו של בית-המשפט קמא בעניין זה הוא נושא הערעור שבפנינו.

פסק-דינו של בית-המשפט קמא
3. בית-המשפט קמא עמד תחילה על נסיבותיו הייחודיות של המשיב 1: גילו המתקדם; הימשכות הליך פשיטת הרגל למעלה מ-12 שנים; מצבו הרפואי הלקוי; והעובדה כי אין טענה לפיה יש לו נכסים אשר לא מומשו או כי צפוי שינוי ביכולתו לפרוע את חובותיו בעתיד. בהינתן נסיבות אלה, קבע בית-המשפט קמא כי אילולא היה מדובר בחוב מזונות, לא הייתה מחלוקת כי מצבו של המשיב 1 מצדיק מתן הפטר, כפי שנקבע בפועל בהחלטה מיום 28.02.2008. ואולם חוב מזונות, כך ציין בית-המשפט המחוזי, מחייב התייחסות שונה על-פי הדין וההלכה הפסוקה לפיהם ככלל לא יינתן לחייב בפשיטת רגל הפטר מחוב מזונות. עם-זאת, ציין בית-המשפט כי הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודה מעניקה לבית-המשפט מרחב של שיקול-דעת ליתן לחייב הפטר חלקי או מלא גם מחוב מזונות בנסיבות מתאימות. בענייננו, ראה בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו ולפטור את המשיב 1 מחוב המזונות בהינתן נסיבותיו האישיות המפורטות לעיל וכן בהינתן העובדה כי המשיב 1 אינו חי ברמת חיים גבוהה כלל וכלל ולעומת-זאת מצבן של המערערות "שפיר" (שכן המערערת מקבלת פנסיה ובתה היא משפטנית). עוד ציין בית-המשפט כאחד השיקולים את העובדה שהמערערות גבו "סכומים ניכרים" מתוך חוב המזונות האמור. בית-המשפט קמא הדגיש כי המסקנה אליה הגיע היא חריגה ונובעת מן השיקולים שפורטו, וכי אין בה כדי לכרסם בעיקרון הכללי לפיו ככלל לא יוענק הפטר מחוב מזונות.

טיעוני הצדדים
4. המערערות אינן משלימות עם התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי ומכאן הערעור שבפנינו. המערערות מציינות כי החלטתו של בית-המשפט קמא התקבלה על יסוד כתבי הטענות שהגישו הצדדים, בלא שנשמעו ראיות והן רואות בכך טעם לפגם. לגופו של עניין, טוענות המערערות כי היה על בית-המשפט קמא לאמץ את המסקנה אליה הגיע בית-המשפט לענייני משפחה, אשר שקל את כלל הנסיבות וקבע כי המשיב 1 הוא חסר תום-לב וכי נותר לו חוב בסך של כ- 3 מיליון ש"ח אותו לא פרע, למרות שיש ברשותו נכסים שונים. המערערות מוסיפות וטוענות כי בית-המשפט קמא קבע שהמשיב 1 לוקה בבריאותו בלא שהוצגה תעודה רפואית המוכיחה זאת וכן קבע כי מצבן של המערערות "שפיר" בלא שהובאה בפניו כל ראיה לעניין זה. בהקשר זה, טוענות המערערות כי העובדה שמצבן הכלכלי השתפר במעט אינה סיבה למנוע מהן לקבל כספים שהמשיב 1 חייב להן. טרוניה נוספת בפי המערערות נוגעת לקביעתו של בית-המשפט קמא לפיה הן הצליחו לגבות "סכומים ניכרים" מחוב המזונות. לשיטתן החוב הנותר גבוה ומכל מקום, כך טוענות המערערות, גם אם יש נסיבות חריגות המצדיקות מתן הפטר למשיב 1, הרי שלפי הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודה רשאי בית-המשפט ליתן לחייב הפטר חלקי בלבד מחוב מזונות - ואין לו סמכות ליתן הפטר מלא. בשולי הדברים, מציינות המערערות כי על בית-משפט זה ליתן משקל לעובדה שהמשיב 1 נמנע במשך שנים רבות מתשלום מזונות וכן לעובדה שהתנהגותו ראויה לכל גנאי שכן הוא עזב את ישראל למשך 20 שנה, הותיר את אשתו עגונה ואף ניסה להסתיר את הכנסותיו במהלך השנים. מטעמים אלה, סבורות המערערות כי יש לקבל את הערעור ולחייב את המשיב 1 בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות.
5. המשיב 1 מצידו סומך ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט קמא ועותר לדחיית הערעור. לטענתו, פסק-דינו של בית-המשפט קמא מבוסס על חומר הראיות שהוצג בפניו והוא מוסיף וטוען כי קביעת בית-המשפט קמא לפיה המערערות הצליחו לגבות "סכומים ניכרים" מן החוב מבוססת על דו"ח מקצועי של יועץ מס משנת 2003 שהוגש על ידו לבית-המשפט. המשיב 1 מציין עוד כי בפני בית-המשפט קמא עמדו נתונים מפורטים שהגיש בעניין הכנסותיו והוצאותיו וכן בנוגע למצבו הרפואי. המשיב 1 מוסיף ומציין כי המערערות מונעות מרגשי נקמה ושנאה וכי הן מנסות לרדוף אותו, למרות שחלפו שנים רבות מאז גירושי בני הזוג. נוכח הטענות שהעלו המערערות לגבי מצבו הרפואי, הגיש המשיב 1 ביום 22.01.2015 בקשה להוספת ראיה בעניין זה. במהלך הדיון בפנינו הודיע בא כח המערערות כי הוא אינו מתנגד להגשת הראיה ולפיכך קיבלנו אותה לעיוננו.

6. המשיב 2, כונס הנכסים הרשמי, תומך במסקנה שאליה הגיע בית-המשפט המחוזי וסבור כי יש לדחות את הערעור. עיקר טיעונו מתמקד בשאלת היקף סמכותו של בית-המשפט ליתן לחייב הפטר מחוב מזונות על-פי סעיף 69(א)(3) לפקודה. בניגוד לעמדת המערערות טוען הכונס הרשמי כי סעיף 69(א)(3) מותיר בידי בית-המשפט של חדלות פרעון שיקול-דעת רחב, המאפשר לו ליתן לחייב הפטר חלקי או מלא מחוב המזונות. המשיב 3, הנאמן לנכסיו של המשיב 1, סומך אף הוא ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט קמא ועותר לדחיית הערעור.

7. דין הערעור להידחות.

פסק-דינו של בית-המשפט קמא מפורט ומבוסס על חומר הראיות שהוצג בפניו, וזה תומך במסקנה שאליה הגיע. אין מקום לקבל בהקשר זה את טרוניית המערערות על כך שבית-המשפט קיבל את החלטתו על יסוד כתבי הטענות בלבד ובלא שנשמעו ראיות, שכן למערערות הייתה הזדמנות להגיש ראיות בתצהיר והן בחרו שלא לעשות כן. כמו-כן לא נפלה בפסק-הדין כל טעות משפטית המצדיקה התערבות. בית-המשפט עמד בפסק-דינו על הנסיבות החריגות האופפות את המקרה שבפנינו, ובהן: גילו המתקדם של המשיב 1 (המשיב יליד 1931); מצבו הרפואי הלקוי, כפי שעולה גם מן התעודה הרפואית שהוצגה בפנינו במסגרת הערעור דנן; מצבו הכלכלי הירוד; הימשכות הליכי פשיטת הרגל למעלה מ- 12 שנים; והעובדה שלא הוכח כי ברשותו נכסים נוספים או כי צפוי שינוי ביכולתו לפרוע את החוב בעתיד. בית-המשפט ער היה להלכה הפסוקה לפיה רק במקרים חריגים יינתן לחייב הפטר מלא או חלקי מחוב מזונות (ראו סעיף 69(א)(3) לפקודה וכן ראו ע"א 1003/09 מקבילי נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.01.2010); רע"א 7940/13 קצקה נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2014(1), 7117 (29.01.2014)), אולם נוכח כלל הנסיבות שפורטו לעיל הגיע למסקנה כי עניינו של המשיב 1 אכן בא בגדר אותם מקרים חריגים אשר בהם יש מקום להפטר מלא מחוב המזונות. במסקנה זו אין עילה להתערב בהינתן שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט בעניין זה וכן בהינתן פסק-הדין המנומק כדבעי שעליו מבוססת אותה המסקנה. עם-זאת, חשוב להדגיש כי ההפטר האמור אין בו בשום אופן משום מתן הכשר להתנהגותו של המשיב 1 ומקובלת עלי בהקשר זה טענת המערערות כי התנהלותו הבעייתית של המשיב 1 בפרשה הנדונה, ראויה לכל גינוי.

אשר-על-כן, אציע לאמץ את פסק-דינו של בית-המשפט קמא מטעמיו ולהורות על דחיית הערעור לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אך בנסיבות העניין אוסיף ואציע שלא לחייב את המערערות בהוצאות.

השופט ע' פוגלמן:
אני מסכים.

השופטת ד' ברק-ארז:
אני מסכימה.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות."

5. האם חוב כתובה הוא חוב בר-הפטר?
לעיתים אף עולה השאלה האם חוב כתובה הוא חוב בר-הפטר? סבורים אנו כי חוב כתובה, בשונה מחוב מזונות, הוא חוב בר-הפטר {ראה גם פש"ר (ת"א) 2393-09 יואב עסיס מנחם נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2012(2), 1475 (2012) שם קבע בית-המשפט כי חוב הכתובה הוא חוב בר-הפטר}. ובמה דברים אמורים.

הוראת סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל נותנת ביטוי להשקפת המחוקק לפיה יש להקנות מעמד מיוחד ומועדף לחוב מזונות ביחס לחובות אחרים.

בעוד שחובות אחרים {למעט חריגים המנויים בסעיף 69 לפקודת פשיטת הרגל} הם בני-הפטר, לא כך הוא הדבר כאשר עסקינן בחוב מזונות. הוא הדין בהסדר נושים, שאין בכוחו להפקיע חבות בגין מזונות {ראה סעיף 35(י) לפקודת פשיטת הרגל; ראיה נוספת לעמדה זו של המחוקק, המקנה עדיפות לחוב מזונות על פני חובות אחרים, ניתן למצוא בהוראת סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל. מכאן, שהמחוקק מכיר בצורך להקציב תשלום חודשי למי שזכאי למזונות, גם כאשר הדבר בא על חשבונם של הנושים האחרים}.

בכל הנוגע להפטר, מקבל חוב המזונות מעמד מיוחד, שלא ניתן לחובות אחרים גם כאשר מבחינת דין הקדימה, הם קודמים לו בסדר הנשיה. כך למשל, בעוד שחוב בגין שכר עבודה או מס הכנסה הוא חוב בעדיפות גבוהה יותר מחוב המזונות, הרי שבכל הנוגע להפטר, מצב הדברים שונה: חוב בגין שכר עבודה או מס הכנסה הוא בר-הפטר, אך חוב מזונות איננו כזה.

המחוקק ער היטב להבחנה בין חוב כתובה לחוב מזונות. תעיד על-כך העובדה שבדברי חקיקה שונים הוא מתייחס לחוב כתובה {ראה למשל סעיף 11(ג) וסעיף 104(3) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (ייקרא להלן: "חוק הירושה")}.

יתר-על-כן, בסעיף 104 לחוק הירושה מבחין המחוקק באופן מפורש בין חוב כתובה לחוב מזונות. גם בסעיף 17 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון בין בני זוג"), יש אזכור לזכויות על-פי הכתובה.

לנוכח זאת, ומשום שחזקה על המחוקק שהוא מבחין היטב בין חוב כתובה לחוב מזונות, איננו סבורים שניתן לייחס למחוקק, בכל הנוגע לפועלו של צו הפטר, כוונה להחיל על חוב כתובה דין זהה לחוב מזונות.

גם מבחינה מהותית קיים שוני בין חוב כתובה לחוב מזונות. אמנם, בשני המקרים מדובר בחיובים שמקורם בדיני המעמד האישי, אלא שקיים שוני מהותי בין שני החיובים, מבחינת התכלית אותה נועדו לשרת ומבחינת הזכאים על פיהם:

ראשית, הזכות למזונות נועדה לאפשר קיום למי שזכאי למזונות, ואילו הזכות לדמי כתובה נועדה להרתיע את האיש מפני הרצון לגרש את אשתו בלא עילה של ממש.

שנית, לאחר הגירושין, הזכות למזונות עומדת לילדי החייב בלבד, ולא לגרושתו, בעוד שהזכות לדמי כתובה עומדת לגרושה בלבד, והיא באה לעולם רק בעקבות פקיעת הנישואין.

שלישית, שיעור המזונות נגזר לעולם מצרכי הזכאים למזונות וממעמדם, ואילו חוב הכתובה הוא חוב ידוע וקבוע מראש.

רביעית, חוב המזונות איננו נובע מעילה חוזית, אלא מן המעמד האישי של הזכאי למזונות ועל-כן, אדם חב במזונות ילדיו אף אם איננו נשוי לאם הילדים, ואילו חוב הכתובה הוא לעולם חוב על-פי חוזה.

חמישית, חוב המזונות נובע מחובת האב לשלם לבנו מזונות חודשיים והאם הינה צד פורמאלי בעניין זה, ואילו לגבי החוב הנובע מהכתובה, הצדדים בו הם האב האם ולא הילדים ולכן מדובר בצדדים שונים ובעילת תביעה שונה {בר"ע (חי') 3269/96 סלומון טקאטש נ' מלכה טקאטש, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.05.98); רע"א 4033/98 טקאטש מלכה נ' טקאטש סולומון, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.09.98)}.

לכל אלה יש להוסיף את הצורך ליתן משקל לתכליתו של מוסד ההפטר על-פי דיני פשיטת הרגל. כידוע, אחת המטרות העיקריות של הליך פשיטת הרגל היא לאפשר לחייב לשקם את חייו באמצעות מחיקת חובות {ע"א 4892/91 שבתאי אשכנזי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מח(1), 45 (1993); ע"א 6416/01 דני בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4), 197 (2003)}.

לפיכך, כל כרסום בפועלו של צו ההפטר, באמצעות הרחבת הרשימה הסגורה והמצומצמת של חובות שאינם בני-הפטר, פוגעת פגיעה של ממש בתכליתו של הליך פשיטת הרגל, ואין לאפשרה אלא על-פי הוראה מפורשת של המחוקק.

6. הפטר הערבים
מתן צו הפטר לחייב, אין משמעותו ביטול חובותיו, אלא, יש בכך משום פטור אישי מתשלום החובות ועל-כן, ערב לחייב שפשט רגל, ממשיך להיות חייב על-פי ערבותו, גם לאחר שפושט הרגל קיבל צו הפטר מבית-המשפט {בש"א (ת"א-יפו) 6914/05 אומטיים הפצה בע"מ ואח' נ' המשביר לצרכן הישן בע"מ (בפירוק) ואח', תק-מח 2005(2), 5146 (2005)}.

כלומר, הערב חייב בנסיבות שבהן החייב פטור {ראה גם ע"א 1128/99 בורטניק ראובן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.09)}. זו מטרתה של הערבות, שהיא באה, בין השאר, ל"בטח" את הנושה, מפני הסיכון שבפשיטת רגלו, פירוקו או מותו של החייב {ד"נ 4/82 קוט נ' קוט, פ"ד לח(3), 197 (1984)}.



7. תשלומי משכנתה
תשלומי המשכנתה הם בגדר חוב לנושה מובטח. סעיף 69(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע, כי צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל.

סעיף הנ"ל קובע מספר חריגים לכלל. חוב לנושה מובטח אינו נמנה על החריגים הקבועים בסעיף זה. יחד-עם-זאת, אין בכך כדי לסתום את הגולל על מסקנה, לפיה צו הפטר אינו פוטר את הנושה מחובותיו לנושים מובטחים.

מלכתחילה, השאלה אותה יש לבדוק היא, האם חוב לנושה מובטח הינו בגדר חוב בר-תביעה בפשיטת רגל.

עיון בהוראות פקודת פשיטת הרגל ותקנותיה מלמד כי מעמדו של הנושה המובטח בפשיטת רגל שונה ממעמדו של הנושה הרגיל.

בעוד שהנושה הרגיל זקוק לאישור בית-המשפט על-מנת לפתוח בהליכים משפטיים כנגד החייב, הרי שהנושה המובטח זכאי לממש את ערובתו, מבלי שיידרש לקבל את אישורו של בית-המשפט.

כמו-כן, אין בעיכוב הליכים בעת פשיטת רגל כדי לעכב נושה מובטח מלממש את ערובתו.

יתרונות אלה של הנושה המובטח הביאו לדעה, כי כאשר שווי הערובה שבידיו גבוה משווי החוב, הרי שמבחינתו הוא רשאי להתייחס אל פשיטת הרגל כאילו לא היתה קיימת {א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל (התשמ"ו), 152}.

לנושה מובטח הרוצה לגבות את חובו נתונות ארבע אפשרויות:

הראשונה, לסמוך על ערובתו ולא להשתתף בתביעת החוב;

השניה, לממש את הערובה ולתבוע בתביעת החוב את ההפרש בין מה שהשיג במימוש הערובה לבין סכום החוב המגיע לו;

השלישית, לשום את שווי הערובה ולתבוע את ההפרש בתביעת החוב, אחרי ניכוי סכום השומה;

הרביעית, לוותר על הערובה ולתבוע את מלוא חובו בתביעת החוב. אפשרות זו, נסמכת על הוראת תקנה 83 לתקנות פשיטת הרגל הנמצאת בסימן ד' לתקנות שכותרתו "תביעת נושה מובטח". על-פי תקנה הנ"ל, נושה מובטח שויתר על ערובתו לטובת כלל הנושים, רשאי לתבוע את מלוא חובו.

מכלל האפשרויות העומדות לנושה המובטח המבקש לגבות את חובו עולה, כי השתתפותו בהליכי פשיטת הרגל על דרך הגשת תביעת חוב מהווה, למעשה, ויתור על בטוחתו.

אל ייפלא, אם-כך, כי בפועל נושים מובטחים אינם עושים שימוש באפשרות זו, הגורעת מהעדיפות הנתונה להם על-פי הדין.

ברם, החשוב לענייננו הוא, כי, אם הנושה המובטח בוחר להגיש תביעת חוב מבלי לוותר על הבטוחה שבידיו - תביעתו צפויה להיות מושבת ריקם, לאור הוראת תקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל הקבועה בסימן ד' לתקנות ולפיה נושה מובטח שהפר הוראה מהוראות סימן זה לא יהא זכאי להשתתף בחלוקת דיבידנד {ע"א (נצ') 128/98 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' שלמה ארגוב, עורך-דין, תק-מח 98(3), 1515 (1998)}.

כלומר, הנושה המובטח לא יורשה להשתתף בחלוקת הכספים המתבצעת על-ידי הנאמן ותביעתו לא תיענה {ע"א 277/73 כונס הנכסים הרשמי נ' "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד כט(1), 85 (1974)}.

היוצא מן האמור לעיל, כי מבחינה מעשית נושה מובטח אינו יכול לשמר את עדיפותו באמצעות הגשת תביעת חוב. משום כך, אין לראות בחוב המובטח חוב בר-תביעה, אשר הפטר בפשיטת רגל חל עליו.

מכאן, שאין מניעה לקבל את הבקשה להפטר בכפוף לחיובו של החייב לשאת בתשלומי המשכנתה. זאת בתוקף סמכותו של בית-המשפט מכוח סעיף 62(ב) לפקודת פשיטת הרגל להתנות את ההפטר בתנאים שעל החייב לקיימם {דברי בית-המשפט ב- פש"ר 478/97, בש"א 13671/03 אלוני בנימין נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.11.04)}.




8. "צו הפטר יהיה ראיה חלוטה לפשיטת הרגל ולתקפות ההליכים בה" - סעיף 69(ב) לפקודת פשיטת הרגל
משעה שכבר ניתן צו הפטר במסגרת ההחלטה של פשיטת רגל, הרי שלא מתקיימת עוד העילה לעיכוב הליכים מכוח הוראת סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל.

על-פי הוראת סעיף 69(ב) לפקודת פשיטת הרגל, בכל הליך שיוגש נגד פושט רגל שהשיג צו הפטר, רשאי פושט הרגל לטעון להפטר בטענה כי עילת התביעה ארעה לפני שהופטר.

לצורך זה, אנו סבורים, כי על פושט הרגל להעלות טענה זו במסגרת הגנתו שאם לא יעשה כן, יימשכו ההליכים כנגדו {ת"ט (אילת) 33780-03-12 דוד בוקשפן נ' שרונה אזנקוט, תק-של 2012(3), 3600 (2012)}.

9. "צו הפטר לא יפטור אדם שביום מתן צו הכינוס היה שותף עם פושט הרגל" - סעיף 69(ג) לפקודת פשיטת הרגל
בהקשר לסעיף זה, ניתן למצוא הטענה כי העיריה, למשל, מנועה מלנקוט בהליכים נגד אשת החייב נוכח הליכי פשיטת הרגל המתנהלים נגד הבעל.

על-פי הטענה מתן היתר לגביה כנגד האישה בעוד שבעלה מצוי בהליך פשיטת רגל הינו ניסיון פסול לעקוף את הליכי פשיטת הרגל הננקטים כנגד הבעל.

בית-המשפט דחה טענה זו לפיה צו הפטר שניתן בהליך פשיטת רגל של הבעל, מונע מהעיריה לפעול נגד אשתו לגביית יתרת חוב הארנונה שלא שולם {תא"ק (נצ') 3069-09-12 נסאר סמאח נ' מועצה מקומית טורעאן, תק-של 2013(3), 15827 (2013); עת"מ (ת"א) 2734/07 פנחס מאירוב ואח' נ' עיריית פתח תקווה, תק-מח 2008(4), 5667 (2008)}.

הנחת המוצא העומדת בדוגמה שלעיל הינה כי הבעל ורעייתו הינם בעלי הנכס ומחזיקים בו במשותף.

צו ההפטר שניתן לבעל אומנם מאפס את חובו של הבעל לעיריה בגין הארנונה על הנכס ובמובן זה שניתן לקבוע כי חובו של הבעל לעיריה בגין הנכס נמחק והעיריה לא רשאית לגבות אותו או לעמוד על תשלומו בכל דרך אחרת.

אלא שמחיקת חובותיו של העותר לעיריה בגין הנכס אינה יכולה למחוק את חוב הארנונה שנותר על הנכס לאחר פרעונו החלקי.

צו ההפטר שמכוחו נמחקו חובותיו של הבעל חל על הבעל בלבד ולא על רעייתו הרשומה כמחזיקה משותפת עמו בנכס.

אשר-על-כן, במסגרת צו ההפטר, נמחק חובו של הבעל עצמו לעיריה אולם אין בכך כדי למחוק את חוב הארנונה בגין הנכס. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 69(ג) לפקודת פשיטת הרגל.