חזקות

1. הדין
סעיף 31 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"31. חזקות (תיקונים: התשל"ט, התשמ"ט)
במשפט נגד אדם על עבירה לפי פקודה זו או תקנות לפיה -

(1) הטוען שבידו תעודה, רישיון, היתר, רשומה או מסמך לעניין פקודה זו - עליו הראיה;

(2) היה המשפט על עבירה לגבי סם, חזקה על הנאשם שידע כי הסם הוא מסוכן, והטוען להגנתו שלא ידע על-כך - עליו הראיה;

(3) מי שהחזיק סם מסוג המפורט בתוספת השניה בכמות העולה על הכמות המפורטת לצידו - חזקה שהחזיק בסם שלא לצורך צריכתו העצמית ועליו הראיה לסתור;

(4) עדות עד מומחה בהתאם לתקנות שהתקין שר המשפטים על בדיקה מדגמית שנעשתה בסם, תהיה ראיה לעניין סוג הסם, משקלו, כמותו וצורתו, כל עוד לא הוכח היפוכה;

(5) הושמד סם מסוכן כאמור בסעיף 36(א), תהיה תעודה שניתנה בהתאם לתקנות שהתקין שר המשפטים על סוג הסם, משקלו, כמותו וצורתו והחתומה בידי שני עדים, ראיה לעניין הסם שהושמד, כל עוד לא הוכח היפוכה;

(6) קבע בית-המשפט לפי סעיף 36א(ב) שנידון הוא סוחר סמים -
(א) כל רכוש של אדם כאמור, ורכוש של בן זוגו ושל ילדיו אשר טרם מלאו להם עשרים ואחת שנים, וכן רכוש של אדם אחר שהנידון מימן את רכישתו או העבירו לאותו אדם ללא תמורה, ייראה כרכוש של הנידון שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא-אם-כן הוכיח הנידון אחד מאלה:

(אא) האמצעים להשגת הרכוש היו חוקיים;

(בב) הרכוש הגיע לידיו או לידי בעליו לא מאוחר משמונה שנים שקדמו ליום הגשת כתב האישום בשל העבירה שעליה נדון;

(ב) כל רכוש שנמצא בחזקתו או בחשבונו של הנידון ייראה כרכוש שלו אלא-אם-כן הוכיח שהרכוש הוא של זולתו, שאינו אחד האנשים המפורטים בפסקה (א)."

2. סעיף 31(2) לפקודת הסמים המסוכנים
ב- ת"פ (מחוזי נצ') 119/08 {מדינת ישראל נ' מיתעב בן חילמי אסמאעין (חכרוש), תק-מח 2009(3), 738, 767 (2009)} קבע בית-המשפט כי סעיף 31(2) לפקודת הסמים המסוכנים יוצר את החזקה לפיה, כשמדובר בעבירות סמים "חזקה על הנאשם שידע כי הסם הוא מסוכן, והטוען להגנתו שלא ידע על-כך - עליו הראיה".

יושם-אל-לב, כי הנטל לסתירת חזקה זו מוטל על כתפי הנאשם.

במקרה דנן, בית-המשפט לא שוכנע כי הנאשם לא ידע, כי הסם הוא סם מסוכן. מכיוון שהנאשם לא הרים את הנטל המוטל עליו, הופכת החזקה למוחלטת, כך שלא זו בלבד שהנאשם ידע, כי בביתו ובחצריו מוטמנים סמים, אלא אף היה מודע לכך שהסם הינו סם מסוכן.

3. סעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים
בפסיקת בתי-המשפט התגבשו מספר פרמטרים, שבהוכחתם יכול הנאשם לסתור את חזקת הסחר, והם:

הראשון, כמות הסם שהנאשם החזיק בפועל מול תדירות השימוש - ככל שכמות הסם גדולה יותר, כך קשה יותר לנאשם לסתור את החזקה כי הסם נועד לשימושו העצמי בלבד. כמו-כן, כאשר הכמות אשר מחזיק בה הנאשם עולה על אפשירות צריכתו על-ידי הנאשם בפרק זמן נתון - תחול בדרך-כלל החזקה.

השני, עלות הסם מול מקורות מימון ויכולתו הכלכלית של הנאשם - יש לבחון האם הנאשם יכול לממן את רכישת הסם ממקורותיו הוא ומבלי להזדקק למכירת חלק מן הסם כדי לממן רכישות עתידיות.

השלישי, אופן ההחזקה וטיבה - כאשר הסם מחולק למנות {בהנחה שלא כך נרכש}, ואם בנוסף לכך נתפסים ברשות הנאשם כלים לשקילת סם, ניילונים וניירות לאריזתו והסם אינו מוחזק במקום שבו הוא נוהג להשתמש בסם - יכול הדבר להצביע כי הסם אינו נועד להחזקה עצמית בלבד {ראה למשל בש"פ 3437/00 שמעון חזיזה נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1270 (2000); ע"פ 6839/97 מרדכי עזרן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 174 (1998)}.

בהתאם להוראת סעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים, חזקה כי מי שהחזיק סם מהסוג המפורט בתוספת השניה בכמות העולה על הכמות המפורטת לצידו היא כי החזיק בסם שלא לצורך צריכתו העצמית, ועליו הראיה לסתור.

מידת ההוכחה בה מחוייב הנאשם כדי לסתור {"ועליו הראיה לסתור"} את החזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים היא זו הקבועה במשפט אזרחי, קרי, עמידה במאזן ההסתברויות.

כאמור, על נאשם לעמוד במבחן כפול. האחד, האם הנאשם מסוגל להשתמש בכמות שנמצאה בחזקתו. השניה, האם יש לנאשם מקורות למימון הסם.

כפי שנראה להלן, על מטרת החזקת הסמים האמורים ניתן ללמוד, בין השאר, מיכולתו של נאשם לממן את רכישת הכמות הגדולה של סם שנתפס ברשותו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט י' קדמי ב- ע"פ 5937/94 {שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 832, 835 (1995)} לפיהם "מי שמחזיק בכמות מסחרית של סם מסוכן... אינו נחלץ מאחיזתה של "חזקת הסחר", על-ידי הוכחת צריכה כבדה בלבד, עליו להראות כי היה בידו לממן את רכישת הכמות המסחרית של הסם בלי להיות מעורה בפעילות מסחרית בו" {ראה גם ת"פ (מחוזי חי') 8924-04-10 מדינת ישראל נ' דניס אירימייב (אסיר), תק-מח 2010(4), 15539 (2010)}.

צריכה כבדה של סמים, מסבירה החזקת כמות מסחרית של סם. ברם, אין בה, כשלעצמה, כדי לסתור את החזקה שהסם מוחזק גם לצורכי מסחר. רכישת כמות מסחרית של סם מצריכה ממון רב, ובהיעדר ראיה לסתור - אין מנוס מן המסקנה כי מימון בא מסחר בסם, המקנה למחזיק את מנתו {ע"פ 5937/94 דוד שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 832 (1995)}.
מקום שבו צרכן כבד של סם מחזיק ברשותו כמות מסחרית של סם, אין די לו בהוכחת הצריכה הכבדה כשלעצמה כדי להיחלץ מן החזקה ועליו להוכיח גם כי מקור המימון של רכישת הסם אינו בא ממכירת חלק ממנו ובהיעדר ראיה למקור המימון של רכישת כמות מסחרית של סם - נותרת על כנה "חזקת הסחר", שהרי די לעניינה שרק חלק מן הסם המוחזק אינו משמש לצריכה עצמית של המחזיק.

קבלת גרסתו של הנאשם בדבר כמות הסם היומית שלה נזקק בשעתו, אינה מספיקה, כשלעצמה, כדי לחלצו מן החזקה האמורה. בשל כך שעל הנאשם להראות בנוסף לכך, שהיה לו מקור כספי למימון רכישת כמות כזאת של סם, שלא באמצעות סחר בו.

זאת ועוד. על הנאשם לסתור החזקה על-פי מבחן ההסתברויות הנדרש להוכחת טענה במשפט אזרחי ואין המדובר בהעלאת ספק סביר {ראה למשל ע"פ 7465/99 מדינת ישראל נ' סויסה נפתלי, תק-מח 2002(1), 1187 (2002)}.

הבחינה תעשה במכלול הנסיבות, תוך התייחסות לפרמטרים שקבעה הפסיקה, שעיקרן בכמות הסם וביכולת המימון. כמו כן, הסתייעות בפרמטרים נוספים {מבחני עזר} כדוגמת היחס בין הכמות שצורך הנאשם לכמות שהחזיק; אופן החזקת הסם; קיומם או היעדרם של אמצעים נילווים; מקורות פרנסה ומחיה ותקופת ההחזקה בשים-לב לכמות ולצריכה היומית של הנאשם, תוך שקלול מכלול הנסיבות ומבחני העזר.

נדגיש כי מבחני העזר אינם בבחינת רשימה סגורה או מחוייבת לקבלת או שלילת טענת החזקה לצריכה עצמית. המבחנים באים בכלל הנסיבות אותן בוחן בית-המשפט בקביעה האם הנאשם עמד בנטל המוטל עליו.
זאת ועוד. המסקנה בדבר סתירת או אי-סתירת החזקה אינה פרי של השוואה טכנית בלבד של משקלי הסמים שנתפסו, אלא היא תוצאת שקלול מכלול הנסיבות ומבחני העזר כאמור לעיל.

מטבע הדברים ככל שכמות הסם עולה, כך יידרש משקל ראייתי גבוה יותר למבחני העזר האחרים דוגמת מימון וכמות צריכה יומית {דברי כב' השופט י' עדן ב- ת"פ (שלום אי') 1782/06 מדינת ישראל נ' רגב (רוגובסקי) שרגא, תק-של 2009(4), 5623 (2009)}.

ב- ע"פ 6839/97 {מרדכי עזרן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 174 (1998)} לא נתקבלה הטענה כי החזקת 72 גרם סם מסוכן מסוג הרואין היתה לצריכה עצמית גם בשים-לב להיות מחיית המערער על קיצבת הביטוח הלאומי. בית-המשפט קבע במקרה דנן כי "אכן, אם מחייתו של המערער על קיצבת הביטוח הלאומי; כי אז החזקת כמות כה גדולה של הירואין ברשותו מלמדת, שאין היא משמשת לצריכתו האישית בלבד".

ב- ת"פ (מחוזי ב"ש) 8048/03 {מדינת ישראל נ' שמלאשוילי יצחק, תק-מח 2003(3), 16055 (2003)} לא הוכרה כמות של 50.4 גרם כהחזקה לצריכה עצמית תוך שבית-המשפט ציין כי לאור הכמות נדרש משקל ראייתי של ממש. כדבריו, "הכמות אותה החזיק הנאשם - 50.4 גרם - עולה פי 168(!) על אותה הכמות. אך מובן הוא כי בנסיבות שכאלה ההטיה של כף מאזן ההסתברות מהחזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודה דורשת משקל ראייתי של ממש".

לא למותר לציין, על הנאשם להוכיח הן את הרגלי הצריכה שלו, משמע, להוכיח איזה כמות של סם הוא צורך בכל פעם שהוא צורך, ובאיזו תכיפות הוא צורך סמים, וכן להוכיח את המקורות של מימון רכישת הסם.
ב- ת"פ (שלום רח') 1583/05 {מדינת ישראל נ' שמעון שושן, תק-של 2007(1), 26521, 26523 (2007)} קבע בית-המשפט כי הנאשם לא הוכיח את הרגלי הצריכה שלו, לא באמצעות גרסאותיו המשתנות, שלא ניתן ליתן בהן אמון, ולא באמצעות העדת אנשים הקרובים לו, בין בני משפחה ובין חברים קרובים, שיכולים לסבר את האוזן בעניין זה.

לא כל שכן, הנאשם לא הוכיח את מקורות המימון של רכישת הסם. שכן, לא זו בלבד, שהשכר שהוא מעיד עליו אינו מספיק כדי לממן את כמות הסם שלכאורה הוא צרך, אלא גם שלא הוצגה כל אסמכתא לעניין השתכרות כלשהי.

משכך, המסקנה היא שהנאשם כשל בניסיון להרים את הנטל המוטל על שכמו לפי סעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים ולהוכיח במאזן ההסתברות, שהוא החזיק בסם לצריכה עצמית.

ב- ת"פ (שלום צפ') 1401/06 {מדינת ישראל נ' מלקר אורן, תק-של 2006(2), 12309 (2006)} קבע כב' השופט פיילס בן כי ראיות ההגנה באשר לכמות ולאופן צריכת הסם על-ידי הנאשם, היו באופן כללי מהימנים על בית-המשפט. העדה הותירה רושם חיובי ומהימנה מאוד.

באשר לטענה בדבר מקורות מימון הסם, לא הובאה כל ראיה לסתור הטענות לגבי השתכרות חודשית של הנאשם ואשתו.

לפיכך, בית-המשפט מצא לקבל גרסתם לגבי השתכרותם החודשית. הנאשם טען לכל אורך הדרך, כי שילם עבור כמות הסם שנתפס ברשותו 1,500 ₪ והמשטרה לא הביאה ראיה ביחס למחיר אחר בשוק לגבי חשיש על-מנת לסתור טענתו של הנאשם.

טענה נוספת שהועלתה על-ידי הנאשם הינה בעניין חלוקת הסמים למנות. טענתו של הנאשם, כי הסם נרכש כאשר הוא מחולק למנות לא נסתרה ולא ניתן לקבוע כי זו גרסה בלתי-סבירה.

לאור כל האמור לעיל, מצא בית-המשפט לזכות את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ולהרשיעו בעבירה של החזקת סם לשימוש עצמי.

ב- ת"פ (שלום חי') 2982/04 {מדינת ישראל נ' פרץ סיגלית, תק-של 2005(2), 9572 (2005)} קבעה כב' השופטת הילה כהן כי מחומר הראיות עולה כי עסקינן בנאשמת רווקה, בת 34, המתגוררת עם חברתה ללא תשלום. הנאשמת קיבלה הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי. עסקינן בהוצאה של מאה שקלים לחודש, הוצאה אשר הנאשמת בהחלט יכלה לממן בעצמה מבלי להיות מעורה בפעילות מסחרית בסם.

גרסתה זו של הנאשמת - בעניין מקור המימון לרכישת הסם - לא נסתרה על-ידי המאשימה. בהליך זה, לא הובאו ראיות לפיהן עסקה הנאשמת בהפצה ו/או בסחר בסם.

מעדויותיהם של השוטרים לא ניתן ללמוד כי הנאשמת עסקה בתיווך ו/או בסחר בסמים. כאמור, שני השוטרים ציינו בעדויותיהם בבית-המשפט כי בחיפוש אשר נערך בביתה של הנאשמת לא נמצאו סכומי כסף במזומן ו/או שיקים, משקל מדידה ו/או כל חפץ אחר המשמש לצורך סחר בסם.

עדותה של הנאשמת נשמעה מהימנה ועקבית. הנאשמת {דקת גזרה} הודתה בהזדמנות הראשונה כאשר נערך החיפוש בביתה כי הסמים הם שלה. הנאשמת שיתפה פעולה עם חוקריה ואפשרה להם לערוך חיפוש ללא הפרעה.

הסמים נמצאו במגירה בארון הבגדים בחדר השינה, במקום גלוי לעין. הנאשמת הסבירה כי היא מעשנת בין סיגריה אחת לשתיים ביום. כאמור, מנת הסם אשר הוכנה לצריכתה של הנאשמת ונמצאה על השולחן בסלון שקלה 3.25 גרם.

זאת ועוד. עד תביעה העיד כי כמות זו מתאימה לעישון סיגריה אחת או שתיים. נתון זה מחזק את גרסת הנאשמת לפיה כמות הסם אשר נתפסה אצלה מתאימה לצריכתה העצמית לתקופה של שלושה שבועות עד חודש ימים.

כאמור - לטענתה - לא יכלה לקנות כמות פחותה מזו משום שניתן לרכוש סם זה החל ממאה שקלים.

לאור כל האמור לעיל בית-המשפט השתכנע כי עסקינן בנאשמת הצורכת סם מידי יום באופן קבוע במשך תקופה ארוכה. בית-המשפט קיבל את גרסת הנאשמת לפיה החזיקה בסם לצריכה עצמית בלבד.

ב- ת"פ (שלום יר') 4210/02 {מדינת ישראל נ' מעיירג'י ג'מאל, תק-של 2003(1), 11546 (2003)} קבעה כב' השופטת רות זוכוביצקי כי הנאשם, צרכן סמים כבד, רכש סם מסוג הירואין בכמות של 11.9127 גרם בסך של 1,000 ₪. סכום זה נלקח מחשבון בנק שבו הופקדה קצבת ילדיו מביטוח לאומי. כמות הסם שרכש נועדה לצריכתו העצמית, לתקופה של מעט למעלה משבוע ימים.

בכך הרים הנאשם את הנטל, הראה כי הסם נועד לצריכתו האישית וכי רכישת הסם מומנה ממקור חוקי.

ב- ת"פ (שלום ב"ש) 2640-09 {מ.י. לשכת תביעות מרחב נגב - באר שבע נ' מיכאל חזוייב (עציר) - בעצמו, תק-של 2010(2), 18563 (2010)} קבע כב' השופט ג'ורג אמוראי כי הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה, שכן לא הוכחה כמות הצריכה ויכולת המימון, בשים-לב לגרסאותיו, אופן ההחזקה, יכולתו הכלכלית הדלה, הרגלי השימוש שלו בסמים והיעדר צירוף ראיות בתמיכה להפסקת השימוש בתחליפי סם, והיעדר ראיות בדבר הכנסה מעבודות מזדמנות, בסמוך לרכישת הסם.

ב- ת"פ (שלום אש') 11988-01-10 {מדינת ישראל נ' יעקב שוקרון (עציר), תק-של 2010(3), 39845 (2010)} קבעה כב' השופטת דינה כהן כי לא עלה בידי הנאשם לסתור החזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים וזאת, בין השאר, בשל היות כמות הסם שהחזיק הנאשם גבוהה כמעט פי 12 מן הכמות שיש עליה החזקה כי נועדה לצריכה עצמית {0.3}; גרסת הנאשם לא היתה עיקבית.

ב- ת"פ (שלום ת"א) 12676-05-10 {מדינת ישראל נ' קמאל ברכאת, תק-של 2011(1), 108420, 108421 (2011)} הצדדים נחלקו בשאלה, האם החזקת הסם, שלא היתה במחלוקת כשלעצמה, היתה לצורך צריכה עצמית בלבד או שמא שלא למטרה זו אלא גם למטרת אספקה לאחרים.

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן הנסיבות, כפי שיפורטו להלן, מקשות על הנאשם לעמוד בנטל שמוטל עליו מכוח החזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים. ובמה דברים אומרים.
בפני בית-המשפט העיד השוטר שאטו וגם הוגש דו"ח הפעולה שלו, ולדברי השוטר הנאמנים על בית-המשפט, הנאשם נראה ניגש למקום מחבוא, בפינה הסמוכה לגדר, פעמיים במהלך התיצפות של השוטר על הנאשם, שנעשה מטווח קצר מאוד. בשתי פעמים אלו, נראה החשוד הולך מתחנת המוניות אל מקום המחבוא, רוכן ומתעסק שם, כאשר אין כיום מחלוקת שמדובר היה בהתעסקות בסם.

אין זה עולה בקנה אחד עם טענת הנאשם לפיה כאשר ירד ממונית, והסם בכליו, הבחין בשוטר במדים {שברור שאין הכוונה לשוטר שאטו, שהיה בלבוש אזרחי}, והשליך מידיו את הסם כדי להימנע מלכידת הסם עליו.

הנאשם גם מסר גרסה שקשה לקבלה, באשר לנסיבות שהותו במקום. הנאשם, שגר באותה תקופה בלוד, ואת הסם רכש בלוד, הגיע לתל אביב לדבריו כדי לצרוך את הסם רחוק מהמקום בו גרים משפחתו ומכריו. עדיין, לא ברור מדוע הגיע הנאשם לתל אביב, ולמקום סואן כתחנה מרכזית, כדי לצרוך את הסם.

במשטרה טען הנאשם שהוא חסר פרוטה {"אין לי שקל אחד על התחת"} ובהמשך, טען שפרנסתו על קצבת ילדים וביטוח לאומי. אומנם, בבית-המשפט טען הנאשם כי היה בידיו כסף באותה תקופה, שנותר לו מתקופת השתכרותו ההגונה במוסך, שהסתיימה זמן קצר לפני המעצר, אולם לא זו הגרסה שנמסרה כאמור במשטרה.

יש בהחלט מקום לתמוה, ולרעת הנאשם, מהיכן יכול היה לממן רכישת סם בכמות כזו, אם אין עיסוקו גם באספקת סם לאחרים.

די בכל אלה כדי למנוע את האפשירות להסתמך על עדותו של הנאשם ולומר שהרים את הנטל עליו ולו כדי מאזן ההסתברויות הנדרש.

ב- ת"פ (שלום חי') 3543-09-08 {מדינת ישראל נ' משה אוליגולשוילי, תק-של 2010(1), 39795 (2010)} קבעה כב' השופטת אורית קנטור, כי הנאשם עמד בנטל והוכיח כי הכמות אשר החזיק הוחזקה לצורך צריכתו העצמית ולא לצורך סחר.

במקרה דנן, הוכח כי הנאשם נרקומן מזה כ- 30 שנה ומשתמש בסמים באופן קבוע.

דווקא מראיות התביעה עולה כי הנאשם נתפס לאחר שקנה סם מסוחרת סמים מוכרת - כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדו"ח הפעולה תוך שבית-המשפט קיבל את דברי הסנגור כי שקריו של הנאשם בעניין זה וטענתו כי רכש את הסם בעכו, לא יכולים להיזקף לחובתו שכן, סביר להניח שנרקומן מצוי לא יפגע במערכת היחסים שלו עם מי שמספק לו את הסם באופן קבוע על דרך של מסירת פרטיו למשטרה.

ראיה נוספת התומכת בטענה כי הנאשם הוא נרקומן מזה תקופה ארוכה ולא מצליח להיגמל, ניתן למצוא במסמך שהוגש מטעם "בית חם"- מרכז לטיפול בנפגעי סמים.

טענתו של הנאשם כי הכמות שנתפסה עליו מספיקה לו ליומיים-שלושה התקבלה הן לאור תיאורו של הנאשם בדבר הכמות אותה הוא צורך והן לאור הכמות שנתפסה.

אשר לשאלה האם הנאשם עמד בנטל והוכיח כי ביכולתו לרכוש את הסמים לשימושו העצמי ממקורות שאינם על דרך של מכירת סמים לאחרים, קיבל בית-המשפט את עמדת הסנגור בסיכומיו כי לא ניתן לחשב את צריכתו של הנאשם ואת הסכומים אותם הוא מוציא לצורך צריכה זו, במודל מתמטי טהור.

הנאשם טען, כאמור, כי כאשר אין לו סם הוא לא יוצא מהבית ונשאר במיטה. בני משפחתו אישרו כי הוא נמצא בבית הרבה פעמים.

תיאורם של בני המשפחה בדבר התמיכה הכלכלית שנתנו לנאשם, לא נסתר ומטבע הדברים מדובר בסכומים שאינם קבועים, במועדים שאינם קבועים ובתדירות שאינה קבועה.

אשר להוצאותיו השוטפות של הנאשם ולמקורות ההכנסה שלו. המסמכים שהוצגו על-ידי ההגנה מאשרים כי אכן לנאשם הכנסה קבועה של 2,412 ₪ - גמלת נכות כללית אותה הוא מקבל מהביטוח הלאומי, הוא מקבל השתתפות בשכר דירה בסכום של כ- 650 ₪ מידי חודש והוצאותיו הן ביחס לשכר דירה, הן ביחס לארנונה, הן ביחס לחשמל והן ביחס לתשלום חשבון הטלפון הסלולרי - הן נמוכות מאוד.

בתו של הנאשם העידה כי היא מסייעת לאביה בסכומים של בין 700 ל- 1,500 ₪ לחודש וזאת כאשר הוא מבקש ממנה וכאשר היא רואה את מצבו הקשה, לעיתים היא משלמת עבורו את תשלומי הוצאות המחיה ומביאה לו אוכל.

אחיינו של הנאשם העיד כי הוא מסייע לנאשם כל פעם שהוא פוגש אותו בסכומים של בין 50 ל-150 ₪ וכי הנאשם אוכל בדרך-כלל אצל אמו של העד - אחותו של הנאשם.

בן דודו של הנאשם העיד כי הוא מסייע לנאשם בסכומים שבין 500-300 ₪ בשבוע מיוזמתו ובסכומים נוספים כאשר הנאשם מבקש ממנו בעת הצורך.

בשים-לב לכל האמור, קבע בית-המשפט כי הנאשם עמד בנטל והוכיח כי הסם שהוחזק על ידו בנסיבות בהן הוחזק, כאשר הוא אינו מחולק כפי שמצביע הדו"ח ת/1 - הוחזק לצורך צריכתו העצמית.

ב- ת"פ (שלום אי') 1135/09 {מדינת ישראל נ' ארוך רון, תק-של 2009(3), 3716 (2009)} קבע כב' השופט י' עדן בדחותו גרסת הנאשם כי החזיק בסמים לצריכתו העצמית ובקובעו כי הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה.

הראיות אשר הגיש הנאשם יש בהן כדי לחזק את המסקנה כי הנאשם החזיק בסמים שלא לצריכה עצמית, בשים-לב ליכולתו הכלכלית הדלה, ובשים-לב להרגלי השימוש שלו בסמים מסוכנים ובתחליפי סם.

4. סעיף 31(4) לפקודת הסמים המסוכנים
ב- ת"פ (שלום ר"ל) 3962-08 {מדינת ישראל נ' צביקה מידברג, תק-של 2010(1), 71027 (2010)} קבעה כב' השופטת שלומית יעקובוביץ כי לא למותר לציין כי בעניין הנדון כלל לא קמה החזקה הקבועה בהוראת סעיף 31(4) לפקודת הסמים המסוכנים, עליה מבקשת המאשימה לסמוך, זאת נוכח קביעת בית-המשפט כי עדות העד המומחה {חוות-דעת מז"פ} אינה "בהתאם לתקנות שהתקין שר המשפטים על בדיקה מדגמית שנעשתה בסם" - תקנות הדיגום.

5. סעיף 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים
סעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, העוסק בחילוט רכוש בהליך פלילי קובע כי "בית-המשפט שהרשיע אדם בעבירה של עסקת סמים והוכח לו כי הנדון הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להפיק רווח מעבירה כאמור, יקבע בהכרעת הדין, על-פי בקשת תובע, שהנדון הוא סוחר סמים, ומשעשה כן - יצווה בגזר-הדין כי בנוסף לכל עונש, יחולט לאוצר המדינה כל רכוש של הנדון שהושג בעבירה של עסקת סמים...".

כלומר, אמור להיות קשר בין הרכוש שנתפס לבין עבירה על עסקת סמים.

סעיף 31(6) לפקודת הסמים המסוכנים קובע כי אם בית-המשפט קבע לפי סעיף 36א(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, שהנאשם הוא סוחר סמים, כי אז כל רכוש שלו שנתפס ייראה כרכוש שהושג בעבירה של עסקת סמים, אלא-אם-כן הוכח אחרת.

נבהיר כי אין די בכדי לחלט רכוש בעצם היתפסותו בדירה בה נתפסו גם סמים, אלא יש צורך להוכיח קשר בין אותו רכוש לבין הסמים. כלומר, לא ניתן לחלט את הרכוש מכוח פקודת הסמים, ככל שלא הוכח קשר כאמור.

כך לדוגמה, כב' השופט חננאל שרעבי קבע ב- ה"ת (שלום חד') 43463-10-10 {משה מאירי נ' משטרת ישראל/חדרה, תק-של 2010(4), 63944 (2010)} כי במקרה דנן לא הוכח קשר ברור וחד- משמעי כי המבקש הפיק רווח מעבירה של עסקת סמים או שהיה אמור להרוויח מעבירה כאמור, ולכן אין מקום לחילוט הרכוש שנתפס מכוח פקודת הסמים.

משכך, טענת המשיבה לחילוט הכספים בעתיד {לאחר שתאותר הנאשמת האחרת ובסוף ההליך הפלילי נגדה}, מכוח פקודת הסמים - אין לה בסיס.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חזקות