פסק בוררות, הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
צורת פסק בוררות
סעיף 20 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:"20. צורת פסק בוררות
פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על-ידי הבורר בציון תאריך החתימה; בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו."
כאמור הוראת סעיף 20 לחוק הבוררות, "פסק בוררות יהיה בכתב וייחתם על-ידי הבורר בציון תאריך החתימה". יסודות אלה הם קונסטיטוטיביים ולא ניתן להתנות עליהם. משקבע המחוקק בבירור כי פסק הבורר צריך להיות חתום על-ידי הבורר, הרי משלא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין[6].
נדגיש כי סעיף 20 לחוק הבוררות מסתפק אומנם בחתימת פסק בוררות על-ידי רוב הבוררים, אך זאת רק מקום בו צויין בגוף הפסק כי שאר הבוררים לא מעוניינים או אינם יכולים לחתום עליו.
בפסיקת בתי-המשפט נפסק לא אחת כי חתימת הבורר משמשת לא רק כראיה על כך שהבורר הוא זה שנתן את הפסק ולא אחר, אלא גם כחתימת קיום בלעדיה–אין[7]. כלומר, המדובר בדרישת כתב מהותית שאת חסרונה לא ניתן לרפא, אלא בנסיבות המפורטות הקבועות בסעיף 20 לחוק הבוררות.
ב- ה"פ (י-ם) 534/00[8] נפסק מפי כב' השופטת יהודית צור:
"6. לאחר ששקלתי את הטיעונים המפורטים שהעלו הצדדים, המסמכים שבתיק והמצב המשפטי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ואלה נימוקי:
א. ... יסודות ה"כתב" המפורטים בסעיף 20 לחוק הם קונסטיטוטיביים ולא ניתן להתנות עליהם. סעיף 20 לחוק המורה בבירור כי פסק הבורר צריך להיות חתום על-ידי הבורר. לא נחתם הפסק, גם אם הוכן בשלמותו, אין זה פסק בורר שניתן כדין.
ב. בענייננו, מלכתחילה טענה המבקשת כי די בחתימת מזכיר בית-הדין לממונות בירושלים (להלן: בית-הדין לממונות) וכי הנוהג בבית-הדין לממונות הינו כי מזכיר בית-הדין חותם על ההחלטות ופסקי-הדין המודפסים שמוציא בית-הדין (עמ' 5 לתגובת המבקשת מיום 3.5.01, נספח ב' לתגובה).
ג. ביום 7.6.01 ביקשה המבקשת לצרף מסמך נוסף בטענה שהוא העתק נאמן למקור של פסק הבורר שצורף לבקשה, אלא שהפעם הוספו לו חתימותיהם של שני הדיינים. אין לקבל דרך זו. לא ניתן לחתום היום על פסק שניתן לפני שנתיים. המבקשת טוענת כי מטרת הגשת הפסק הנוסף אינה להחליף את פסק הבוררות שאישורו מתבקש, אלא לאשר את תוכנו באמצעות הדיינים שנתנו את הפסק המקורי. אין לקבל דרך זו. הוראת סעיף 20 לחוק הבוררות מחייבת את הבוררים לחתום על פסק הבוררות. עוד קובע החוק כי הבוררים יחתמו על הפסק בציון תאריך החתימה ומכאן שתאריך חתימת הפסק הוא יום מתן הפסק.
בענייננו, הפסק אותו מבקשת המבקשת לאשר אינו חתום על-ידי הבוררים ואילו המסמך החדש מושא הבקשה בפני, נחזה להיות פסק חתום על-ידי הבוררים כשתאריך החתימה הוא לפני שנתיים, כאשר אין חולק כי החתימה הוספה רק היום. מסמך זה לקוי על פניו שכן הוא נחזה להיות פסק בוררות חתום כדין ביום מתן הפסק (לפני שנתיים) למרות שאין חולק כי נחתם היום. טענת המשיבה כי היה פסק בוררות חתום כדין אך הוא נעלם מתיק הבוררות היא טענה עובדתית ומכל מקום אין היא עולה מהמסמך שאינו תואם את הפסק המקורי והעיקר אינו תואם את מה שהוא נחזה להיות על פניו.
ד. עד כמה חתימת הבוררים על הפסק אינה עניין פורמלי אלא מהותי, ניתן ללמוד גם מהעובדה שבתיק בית-הדין נמצא פסק בורר נוסף, שגם עליו חתמו הבוררים רק עתה. מדובר בפסק שניתן כביכול נגד נתבע נוסף בשם רביצקי ישראל. אין חולק כי נגד נתבע זה לא ניתן פסק בורר. בתגובתה טוענת המבקשת כי מדובר בנוסח שגוי של הפסק וכי יש 'להשמידו לאלתר'. בקשה זו יש לדחות ואין זה מסמכותו של בית-משפט זה להורות על השמדתו של מסמך כלשהו מתיק הבוררות של בית-הדין לממונות בירושלים.
ה. המבקשת טוענת עוד כי המסמך שאת צירופו היא מבקשת היום 'הינו העתק נאמן למקור של פסק-הדין שניתן נגד המשיב בסיומו של הליך ארוך וממצה' (סעיף 9 לתגובת המבקשת). טיעון זה יש לדחות. לא מדובר בהעתק הנאמן למקור שכן בעוד המסמך שהמבקשת מבקשת לצרף היום חתום על-ידי הבוררים, המסמך אותו היא מבקשת לאשר כפסק בורר אינו חתום על ידם. זאת ועוד, החתימה על פני המסמך הנוסף אינה מלווה בציון תאריך החתימה הנכון שכן התאריך המצויין במסמך אינו התאריך בו חתמו הבוררים על המסמך.
לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לצירוף המסמך להידחות.
ו. אשר לתצהיר – סעיף 20 לחוק קובע כי ניתן לחתום ב"רוב" הבוררים, 'אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו'. אין חולק שבענייננו היו שלושה בוררים וחתמו רק שניים כשהסיבה לכך אינה מופיעה על גבי הפסק, כנדרש בסעיף 20 לחוק. התצהיר של מזכיר בית-הדין, אין בו כדי למלא אחר הוראות החוק הקובעות בבירור כי הסיבה לאי-חתימת הבורר הנוסף תצויין, וזה העיקר – מפי הבוררים עצמם בפסק עצמו. למעלה מן הצורך אציין כי בתצהיר המזכיר שניתן רק עתה, מדובר על החודשים בהם ניתן הפסק "או בקירוב". זאת ועוד, המזכיר נוקט בלשון של סברה ואין בו מענה כלל ועיקר לדרישת סעיף 20 לחוק הקובעת כי יש לציין בפסק אם הבורר לא יכול היה או לא רצה, כלשון החוק, לחתום על הפסק.
גם הוראה זו היא הוראה מהותית שכן פסק הבורר צריך לעמוד בפני עצמו, ללא פרשנות או תוספות מפי עדים.
ז. עניין נוסף העולה בתצהיר נוגע לפרשנות סעיף הבוררות עליו חתמו הצדדים.
לטענת המצהיר העובדה כי הפסק אינו חתום על-ידי הבורר הנוסף, אינה פוגעת בתוקפו של פסק הבורר נוכח הוראות שטר הבוררות עליו חתמו הצדדים. מדובר בעניין הנוגע לשאלה של פרשנות משפטית שאינו עניין לתצהיר, אלא להכרעה של בית-משפט. למעלה מן הצורך אציין כי גם לגופה, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף ז' לשטר הבוררות עליו חתמו הצדדים.
לאור כל האמור לעיל, אין בתצהיר הנוסף כדי למלא אחר הוראת סעיף 20 לחוק הקובע בבירור כי כאשר פסק בוררות חתום על-ידי "רוב הבוררים", הסיבה לכך – 'אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו' – תצויין בפסק עצמו.
לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה לצרף את ה"מסמך" והתצהיר הנוסף."
ב- רע"א 404/08[9] קבע בית-המשפט כי "כל עוד לא חתם הבורר על פסק-דינו ולא הפיצו לצדדים, לא סיים הבורר את מלאכתו והוא רשאי, ואף מחובתו לעשות כן ככל שיראה לנכון, לשנות את דעתו הסופית. סעיף 20 לחוק הבוררות אף קובע במפורש כי 'פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על-ידי הבורר בציון תאריך החתימה..', קרי, כל עוד לא נחתמה טיוטת פסק הבוררות, היא איננה בעלת תוקף של פסק בוררות".
ב- ת"א (ת"א-יפו) 14062/06[10] עסקינן בפסק בוררות החתום על-ידי שני דיינים בלבד תוך שבגוף הפסק לא נקבע דבר לגבי הדיין השלישי ולגבי נסיבות היעדר חתימתו.
בית-המשפט קבע בעניין זה כי "מאחר ופסק הבוררות שנחתם על-ידי בית-הדין בהרכב חסר, לא עונה לדרישות חוק הבוררות, הרי שהוא בעצם לא התגבש לכדי פסק בוררות לצורך תביעה בעילת הפסק, ואין מנוס ממחיקת התביעה מחוסר עילה".
ב- ת"א (נצ') 525/98[11] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון, ס' נשיא :
"6. נימוק פחות משמעותי הוא זה שזכרון הדברים חסר את חתימת "הבורר", ולכן על-פי סעיף 20 לחוק הבוררות – הוא אינו יכול להוות פסק בורר.
בהתייחסה לסעיף 20 של חוק הבוררות, הקובע כי פסק הבורר 'יחתם על-ידי הבורר', קובעת פרופ' אוטולנגי (בספרה בוררות – דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת 1991) 332), כי דרישת החתימה היא דרישה קונסטיטוטיבית, דהיינו, כי 'פסק הבורר צריך להיות חתום על-ידי הבורר. לא נחתם, הרי שגם אם הוכן בשלמותו ... אין זה פסק'. בשוליו של נספח ת/17 מופיעה חתימתו של קמחי, מתייחסת לאימות חתימותיהם של הצדדים בפניו, מרצונם החופשי ותו לא.
1. גם אילו הייתי מגיעה למסקנה כי זכרון הדברים הינו פסק בורר, אין בו כדי לחסום את התובעים מפני הגשת התביעה בתיק זה, משלוש סיבות:
1. הנתבעים עצמם לא התייחסו לזכרון הדברים כמסמך סופי שאין אחריו התחשבנויות נוספות.
יומיים לאחר זכרון הדברים מגיש הנתבע לתובע רשימת חובות שהם חייבים לו בסך 226,175 דולר והוא מנכה מהם סכום של 71,132 דולר שהוא חייב לתובעים.
כך נופלת טענת הסופיות לאחר שהנתבע עצמו אינו רואה בזכרון הדברים סוף פסוק, שאין אחריו ולא כלום, אלא שלב בהתחשבנויות בינו לבין התובעים.
אין הנתבעים יכולים להשמע בטענה כי זכרון הדברים חוסם את התובעים, במקום בו הם עשו דין לעצמם, ודילגו מעל אותו המחסום כי אין השתק עקב מעשה-בית-דין אלא על בסיס של הדדיות (ע"א 440/70 ע'אנם נ' ע'אנם, פ"ד כו(2) 829, 838).
2. זכרון הדברים, הושג על יסוד מצג שווא והעלמת מסמכים ונתונים באשר להתחשבנות האמיתית בין הצדדים.
בחקירתו הודה הנתבע, כי לא הציג בפני התובעים את ספרי החברות שמהם יכלו התובעים, ללמוד משהו על ההתחשבנות המלאה בינם לבין הנתבעים, וכמה כסף נותרו הנתבעים חייבים להם (עמ' 325, שורות 8-11). העלמת האינפורמציה ומסירת מידע מטעה, לפיו הנתבע אינו חייב כספים לתובעים והתובעים אינם חייבים כספים לנתבעים, ערב החתימה על זכרון הדברים לובשת חומרת יתר בהתחשב בחובת הגילוי והדיווח המוגברת החלה על הנתבע מתוקף מעמדו כנאמן. במקרה זה גובר הכלל לפיו בית-משפט יושיט עזרה למי שנפל קרבן לרמאות; ומצד שני, הכלל של מעשה בית-דין לפיו אין לפתוח התדיינות שנסתיימה כבר. בהתנגשות זו, יד הכלל הראשון על העליונה (פרופ' אוטולנגי בספרה הנ"ל בעמ' 385-386).
וכן ראה ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"מ נח(4) 389; המ' 445/80 חנה טוב אברהם נ' יוחאי ואח', פ"ד לה(1) 505, 507.
3. אין בזכרון הדברים ממצא או התייחסות לכספים הנתבעים בתביעה זו, ולכן אינו סותר את הגולל על ההתחשבנות בין הצדדים:
זכרון הדברים על-פי לשונו אינו מתיימר להכריע בכל האספקטים של ההתחשבנות בין הצדדים; במבוא לזכרון הדברים נכתב: 'להלן הנושאים וההחלטות שנתקבלו בידיעה ובהסכמת הצדדים'.
זכרון הדברים אינו דן בשאלת הבעלות בפת"חים, בשאלת ההמרות והעברות הכספים לחשבונות התובעים ואינו דן בטענות הקיזוז שהעלה הנתבע ואינו מתייחס ליתרות הזכות בכרטיסי החו"ז לטובת התובעים. בזכרון הדברים אין הוראה כי הוא שם קץ לכל טענות ותביעות הצדדים זה כלפי זה או הוראת ויתור עתידי על כל טענה ותביעה שאינה נזכרת בו.
לפיכך אין זכרון הדברים מהווה השתק באשר לעניינים הנדונים בתביעה זו."
ב- ה"פ (י-ם) 590/00[12] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יהונתן עדיאל כי:
"7. אין לקבל טענה זו. על פניו נ/1 מהווה העתק של פסק-דין, חתום על-ידי שני בוררים. אכן, על-פי סעיף 20 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, פסק בוררות צריך שישא תאריך, אך מכאן לא נובע שהיעדר תאריך מאיין את פסק הבוררות, כאילו לא ניתן מעולם. על-פי סעיף 22 לחוק הבוררות, בית-המשפט אף רשאי להשלים פסק בוררות שנפלה בו השמטה בתאריך, אלא שהליך זה איננו מתנהל על-פי חוק הבוררות ואיש מהצדדים אף לא ביקש ממני סעד זה."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1680/00[13] קבע בית-המשפט לפני כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל כי:
"הטעם עליו נסמכת פרופ' אוטולנגי נעוץ בסעיף 20 לחוק הבוררות ...
אליבא ד'פרופ' אוטולנגי, העובדה שהתאריך שיש לציין על גבי פסק הבוררות הוא תאריך החתימה ולא תאריך הפרסום מעידה שיום מתן פסק הבורר הוא יום החתימה ולא יום מסירתו לצדדים.
דעה זו מקובלת גם עלי.
עיקרון יסוד בהליך הבוררות הוא הבטחת האובייקטיביות של הבורר. מוסד הבוררות נשען כל כולו על ההסכמה של הצדדים לסמוך על גורם שלישי שיכריע בעניינם. במידה ויווצר חוסר אמון בקרב הציבור באובייקטיביות, באמינות ובהגינות הליך הבוררות לא תהיה למוסד זה תקומה. נכסו היחיד של הבורר הוא אמון הצדדים. כוחו של הבורר לקבוע את גורלו של סכסוך הוא כמעט מוחלט; אין ערעור על בוררות, אין ביקורת מינהלית על הבורר וכמו-כן אין כמעט ביקורת שיפוטית. כוח זה חייב להיות נחזה, על-ידי הציבור, כמופעל בצורה חסרת פניות. לפיכך נדרש שהמגבלות הקיימות לאותו כוח יפורשו כך שהן תבטחנה את אמון הצדדים ויהיה בהן להגביל ולפקח על כוחו של הבורר. מגבלה אחת לכוחו של הבורר מצויה ברשימת עילות ביטול פסק בוררות המנויה בסעיף 24 לחוק הבוררות לצד מגבלה זו קיימת מגבלה נוספת בצורת האינטרס האישי שיש לבורר בשמו הטוב. המגבלה שבחוק צריכה להיות מיושמת כך שתבטיח את המגבלה 'האישית' או 'הפנימית' של הבורר הטמונה באינטרס שלו בשמו כבורר הגון.
לפיכך קבע המחוקק עילות לביטול פסק בורר המבטיחות את שמירתו נקי מפיתויים ומניגוד עניינים שיכולים חלילה לגבור על האינטרס האישי שלו בשמו הטוב וכך לסכן את האובייקטיביות של מוסד הבוררות. מטעם זה מוטלת חובה נוקשה על הבורר להימנע ממצבים שיש בהם ליצור ניגוד עניינים ביחסיו עם הצדדים לבוררות. זהו הרציונאל שביסוד ההלכה שקבעה את איסור ניגוד העניינים כחלק מכללי הצדק הטבעי המוגנים בסעיף 24(10) לחוק הבוררות.
קביעת היקף תחולתו של האיסור לניגוד עניינים על שלביה השונים של הבוררות תיעשה בדרך של פרשנות שתביא בחשבון את החשיבות שבהבטחת אמון הציבור באמינות ואובייקטיביות מוסד הבוררות, ואת החיוניות של מוסד הבוררות כאלטרנטיבה נוספת להכרעה בסכסוכים.
נדמה שאין חולק שבעת שבוררות מצויה בשלב ההוכחות, חלות על הבורר כל מגוון החובות המבטיחות את אמינותו של ההליך והמוסד. כך גם לגבי שלב כתיבתו של פסק הבוררות, שזה השלב בו יושב הבורר על המדוכה ומכריע בסכסוך.
הבוררות נכנסת לשלב חדש כאשר הבורר סיים את כתיבת פסק הבוררות, חתם אותו ואף הודיע לצדדים שמלאכת ההכרעה והכתיבה הושלמה ושהפסק יועבר לידם לאחר ששכר-הטרחה ישולם. לפי סעיף 20 לחוק הבוררות נדרש הבורר לציין על גבי הפסק את המועד בו חתם על הפסק. חובה זו נועדה להבטיח, בין היתר, שהבורר סיים את מלאכתו בפרק הזמן שהוקצב להכרעה בבוררות. אקט החתימה וציון תאריך מועדה מציינים את סיום ההליך וסיום הבוררות. מובן שגם אחרי חתימה זו חלות על הבורר חובות אמון כלפי הצדדים ולמיצער במובן זה, שבהיעדר סיבה מבוררת אין לסבור שהוא ישנה את תוכנו של הפסק.
ברמה העקרונית, כוחו המוחלט של הבורר לגבי תוכן פסק הבוררות שריר וקיים, גם אם שינויו אסור על-פי דין."
ב- ת"א (חי') 1094/01[14] קבע בית-המשפט לפני כב' השופטת ש' וסרקוג כי:
"המסמך "בוררות" הוא פסק בוררות
9. צורת פסק-הבוררות מוגדרת בסעיף 20 לחוק הבוררות על-פי האמור שם, פסק-הבוררות יהיה בכתב וייחתם על-ידי הבורר, בציון תאריך החתימה. כל הסממנים המפורטים לעיל, מצויים במסמך הרלבנטי. לפיכך, מבחינת צורתו של המסמך מהווה הוא פסק בוררות.
מבחינת תוכנו של מסמך כדי שיהיה לפסק, צריך הוא שיביא לקץ הדיונים, כלומר הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, גם אם האמור בפסק אין בו כדי לשים קץ לסכסוך עצמו, שכן סופיות הדיון אינה נמדדת בשביעות רצונו של בעל הדין.
אין גם מניעה שהבורר ייתן פסק ביניים. אותם נושאים שהוכרעו, לגביהם מתקיים כלל הסופיות. נושאים אחרים שטרם הוכרעו, יהיה רשאי הבורר להוסיף עליהם, ואם לא עשה כן, יהיה בית-המשפט רשאי להורות לבורר על השלמתם.
עוד יש להדגיש, שלעניין אופן כתיבת פסק-הבוררות, גם כאשר הבורר מגלה את תהליך מחשבתו, אין בעובדה זו לכשלעצמה כדי לשנות את מהותו של המסמך (ראה לצורך השוואה הדברים הנזכרים בספרה של פרופ' ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת עמ' 338, ראה גם הערה 35).
יישום הלכות אלה על המסמך הרלבנטי, מורה, כי המסמך הוא בגדר פסק בוררות, למעט בשני נושאים: הפרשי התשלום עבור ההטמנה, ועניין ההצמדה.
10. עיון במסמך מורה כי בתחילתו מוגדרת המחלוקת שבין הצדדים, טענות ההסכמים וטענותיהם, כאשר יש להדגיש כי בפני הבורר הוצגו גם מסמכים מאת המועצה, ובנוסף קיים הבורר פגישות עם מזכיר המועצה ונמסרו לו נתונים רלבנטיים (ראה סעיף 5 למסמך), ולאחר בדיקת כלל הראיות שהיו בפני הבורר – ומסמכים הם בגדר ראיה – קבע הבורר את ממצאיו, לאחר שדן בנושאי המחלוקת השונים (כאשר מדובר בשלושה נושאים עיקריים: הפרשי כמויות והפרשים כספיים בגין כלי האצירה; הפרשי הטמנה והחזר כספי בגין ציוד שרכש הקבלן), ובחן כל אחד מהם (ראה סעיף 5(ד)-(ו)).
בסעיף הסיכום במסמך, ולאחר שהבורר פרט את התלבטויותיו בקשר למסמכים חסרים, הסביר את המלצתו לסיים את המחלוקת בפשרה. יחד עם זאת, הוסיף הבורר וקבע:
'על-פי דעתנו וחישובנו הקבלן זכאי להחזר של 505,896 ש"ח ועוד החזר כספי עבור ציוד שהציב בסך של כ-75,000 ש"ח.
מעבר לכך, לא חשבנו את הפרשי התשלום עבור ההטמנה ולא נכנסנו לעניין ההצמדה בשל פרק הזמן שחלף.
הערה: מסמך זה מוגש כסיכום בוררות לאחר שניסיתי להביא את הצדדים לידי פשרה ואמנם סוכם על פשרה, תשלום לקבלן (לתובעת – ש' ו') בגובה 300,000 ש"ח, אך אחד הצדדים חזר בו, על-כן אני מביא את סיכום הבוררות, כפי שנכתב מלכתחילה.'
11. הפועל היוצא מן האמור, שהבורר הבהיר שבחן את כל הראיות הרלבנטיות, בין אם מדובר במסמכים ובין אם מדובר בקיום מפגשים – ולעניין זה יש לחזור ולהדגיש כי על-פי הסכם הבוררות, לא היה הבורר קשור גם לא בדיני ראיות ובסדרי דין הנהוגים על-ידי בית-המשפט – וגילה את הליכי מחשבתו, לרבות התלבטויותיו מדוע ראוי להגיע להסדר של פשרה בתיק, יחד עם זאת, לצד ההמלצה האמורה, קבע את ממצאיו באופן שבכל נושאי המחלוקת פרט לשני הנושאים שהזכרנו, ניתנה הכרעה שיש בה לסיים את הליך הבוררות.
העובדה שהתובעת איננה עומדת על השלמת פסק-הבוררות גם בשני הנושאים הנוספים, אין בה כדי לפגום בזכותה לראות בהכרעות שנתקבלו, משום סוף הדיון בפני הבורר.
יחד עם זאת, יש להדגיש, כי משבחרה התובעת לראות במסמך כפסק בוררות, המסיים את כל המחלוקות שבין הצדדים, הרי שיש לראותה כמי שמוותרת על זכותה לסכומים נוספים בגין הפרשי הצמדה והפרשי תשלום עבור הטמנה.
12. בחינת הנסיבות העובדתיות ואופן התנהגות הצדדים, מדגישה אף היא כי המסמך הנדון הוא בגדר של פסק בוררות.
טענת המועצה, כי לא היתה ערה לעובדה כי הליך הבוררות החל ובוודאי שלא היתה יכולה לדעת, כי ההליך הסתיים, אין לה על מה שתסמוך.
המועצה עצמה הגישה את מסמכיה לבורר. שטר הבוררות נחתם עוד ביוני 2000."
ב- בש"א (הרצליה) 834/01[15] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת מיכל שריר, סגן נשיא כי:
"ג. כקבוע בסעיף 20 לחוק בוררות, התשכ"ח-1968:
'פסק הבוררות יהיה בכתב וייחתם על-ידי הבורר בציון תאריך החתימה.'
ד. החלטת הביניים, אליה מתייחס בא-כוח המבקש כאל פסק בורר ראשון, אינה נושאת תאריך ואינה חתומה על-ידי הבורר. לאור האמור לעיל, אין החלטת ביניים זו מהווה פסק בורר כדין, ופסק הביניים של הבורר ברזילי מיום 3.1.01 הוא פסק בורר יחיד אליו יש להתייחס.
ה. לא זו בלבד, אלא שהמסמך הנושא כותרת של החלטת ביניים, מתייחס למתן ביטחון לחוב הכספי של המבקש ועל-כן גם לגופן של ההחלטות אין סתירה ביניהן כשניתן לראות בהחלטת הביניים לכאורה משום ביטחון גם לפירעון הפסק הסופי מיום 3.1.01.
ו. היעדר משמעותו המחייבת של המסמך הנדון נתמך גם בהתנהגות המבקש שעד היום לא טרח לבצע האמור בו.
ז. לאור האמור לעיל, דין הבקשה להידחות."
ב- ת"א (ב"ש) 474/90[16] קבע בית-המשפט כי "לגבי חוסר החתימה של אחד הבוררים על פסק הבוררים, קיימת הוראה מפורשת בסעיף 20 לחוק הבוררות לפיה, בבוררות לפני בוררים אחדים, די בחתימת רובם אם צויין בפסק ששאר הבוררים אינם יכולים או אינם רוצים לחתום עליו. במקרה הנוכחי אמנם לא היה ציון כזה, אך ברור שחתימת הבורר השלישי נשמטה מתוך טעות, כפי שגם ציין באישור שנתן (ת-2), אליו צרף עותק של פסק הבוררים עליו חתם. לכן, חוסר החתימה הוא בגדר השמטה או טעות שניתן לתקנה על-פי הוראות סעיף 22 לחוק, כפי שהדבר אכן נעשה בפועל".
[6] ה"פ (י-ם) 6375/07 יצחק שמעון נ' הזית – עמותה לשיכון רווחה ודת, תק-מח 2008(2) 7332 (2008).
[7] ראה לדוגמה ה"פ (י-ם) 204/96 גיגי נ' הלוי, תק-מח 97(1) 2459 (1997).
[8] ה"פ (י-ם) 534/00 רקפת שיווק נייר נ' אברהם זלצמן, תק-מח 2001(3) 4329 (2001).
[9] רע"א 404/08 מפרם פרוייקטים (1990) בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, תק-על 2008(3) 2882 (2008).
[10] ת"א (ת"א-יפו) 14062/06 שמואל שי כהן נ' ראובן דנגור, תק-של 2008(2) 704 (2008).
[11] ת"א (נצ') 525/98 צדיק חזן נ' סמי חזן ואח', תק-מח 2004(4) 9309 (2004).
[12] ה"פ (י-ם) 590/00 כולל צבי אלימלך – הרב חנוך דנציגר נ' אדרי דוד ואח', תק-מח 2003(3) 15769 (2003).
[13] ה"פ (ת"א-יפו) 1680/00 אפרופים שיכון נ' Corporation, תק-מח 2002(2) 675 (2002).
[14] ת"א (חי') 1094/01 מ.ר.ר שרותים בע"מ נ' המועצה המקומית, תק-מח 2002(1) 7238 (2002).
[15] בש"א (הרצליה) 834/01 צ'רלס ניומן נ' צימרמן ברי ואח', תק-של 2001(3) 14408 (2001).
[16] ת"א (ב"ש) 474/90 כהן דוד נ' מור יוסף עמרם, תק-מח 91(3) 455 (1991).