botox

פסק משקם

1. פסק המשקם

סעיף 27 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 קובע כדלקמן:

"27. פסק המשקם
עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, יתן המשקם לגביו פסק מנומק; על פסק המשקם יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט סעיפים 24 ו-29א."


"פסק המשקם" שביחס אליו יחולו הוראות חוק הבוררות, הוא אותו מסמך שהמשקם יוציא תחת ידיו, "עם הסדרת החוב" לכן, החלטות שניתנו על-ידי המשקם קודם למועד זה, תהיה כותרתן אשר תהיה, אינן "פסק משקם" שביחס אליו חלות הוראות פרק ה' לחוק הבוררות[326].

ב- ה"פ (נצ') 177/02[327] נפסק מפי כב' השופטת נאוה אפל-דנון:

"1. על-פי הוראות סעיף 27 ו- 28 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") ניתן להגיש בקשה לביטול פסק משקם כאשר מדובר בקיומו של פסק שיש בו להביא להסדרת החוב של גורם חקלאי ולא כאשר מדובר בהחלטת ביניים.
2. המשקם הדגיש בהחלטתו מ- 14.7.00 כי התמורות המועברות לנושים הינן על חשבון הסדר החוב, וההתחשבנות הסופית תיעשה מאוחר יותר. נושה שקיבל מעבר למה שמגיע לו מההתחשבנות הסופית יצטרך להחזיר סכום זה לפיקדון.
לפיכך, אין לומר כי החלטתו של המשקם הינה החלטה סופית או אפילו פסק-דין חלקי כיוון שהדיון במחלוקת נושא ההחלטה טרם הושלם, ומדובר בהחלטה שאיננה מסיימת את הדיון בתיק ואיננה מסיימת את בירור המחלוקת בפני המשקם (זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 756).
המשקם מציין במפורש בהחלטתו כי התמורות תועברנה לנושים על חשבון ותוחזרנה כפוף לחשבון הסופי. לכן, אין גם מקום לטענה כי המשקם פירש את סעיף 24 לחוק ההסדרים כמסמיכו לקבוע חלוקת תמורות בפועל בהיעדר הסכמת כל הנושים ובהיעדר תקנות שר האוצר.
הטענה הזאת הינה מוקדמת. רק כאשר ההחלטה הנ"ל של המשקם תיהפך מהחלטת ביניים להחלטה סופית – תוכל המבקשת לטעון את טענותיה לגבי חריגה מסמכות וטעות על פני הפסק."

2. ביטול פסק

2.1 כללי

סעיף 28 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 קובע כדלקמן:

"28. ביטול פסק (תיקון: התשנ"ג)
(א) בית-המשפט המחוזי רשאי, על-פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה:
(1) המשקם חרג מסמכותו;
(2) עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו- (10) לחוק הבוררות;
(3) טעות גלויה על פני הפסק.
(ב) הפניה לבית-המשפט תהיה על-פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות."


חוק ההסדרים נועד ליצור מסגרת חדשה לפתרון המשבר הקשה שפקד את המגזר החקלאי ומגמתו הכללית היא לאפשר את שיקומו של המגזר החקלאי תוך העדפת השיקום על פני הפירוק מחד גיסא, והרצון להימנע מהזרמת כספים מהקופה הציבורית מאידך גיסא[328].

סעיף 11(א) לחוק ההסדרים קובע כי המשקם המתמנה במסגרת החוק מוסמך לקבוע, בין היתר, את סכומי חובותיו של הגורם החקלאי לנושים השונים, כושר ההחזר שלו, סכום החוב שייפרע, סכומי ההפחתות, אם יש לממש נכסים לפירעון החוב, אם יש למחוק חלק מהחוב, אופן חלוקת החוב בין הנושים ואופן חלוקת התמורה ממימוש נכסים.

סעיף 12(א) לחוק ההסדרים ממשיך וקובע כי המשקם יקבע לגבי כל גורם חקלאי את חובו הבסיסי ואת חובו הכולל, לפי כל המידע המצוי בפניו.

בסעיף 13 לחוק ההסדרים הוקנו למשקם הסמכויות הנתונות לבורר לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 ונקבע כי על דיון בפני משקם יחולו הוראות פרק ד' לחוק הבוררות. סעיף 27 לחוק ההסדרים קובע כי עם הסדרת החוב של גורם חקלאי, ייתן המשקם לגביו פסק-דין מנומק, שעליו יחולו הוראות פרק ה' לחוק הבוררות, בשינויים המחוייבים, למעט שני חריגים.

כפי שנראה, ההליך לביטול פסק משקם מוסדר בסעיף 28 לחוק ההסדרים. נעיר כי העובדה שרשימת עילות הביטול של פסק משקם מצומצמת יותר מרשימת עילות הביטול של פסק בורר, מלמדת על הכוונה לחזק את מעמדו של המשקם ואת סופיות הפסק שלו על-ידי צמצום הביקורת השיפוטית על הפסק[329].

סעיף 28 לחוק ההסדרים מפנה אל העילות לביטול פסק בוררות, המפורטות בסעיף 24(4), (5), (9), (10) לחוק הבוררות. עניינן של העילות הללו בביקורת מינהלית ויישום עקרונות יסוד של השיטה כגון זכות השימוע, השוויון, תקנת הציבור ועיקרי הצדק הטבעי.


2.2 לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם

ב- ה"פ (חי') 145/05[330] נפסק מפי כב' השופט עודד גרשון:

"8. דיון
האם לבטל את הפסק, להחזירו למשקם או להחזירו למשקם אחר?
סעיף 28(א) לחוק ההסדרים מסמיך את בית-המשפט לבטל את פסק המשקם, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם. המבקשת עתרה לבטל את הפסק ולהעביר את הסכסוך להכרעתו של משקם אחר.
האם יש הצדקה להורות כמבוקש על-ידי המבקשת?
לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי אין כל הצדקה להענות לבקשתה זו של המבקשת. עיון בסעיף 28(א) לחוק ההסדרים מלמד כי יש ללכת מן הקל אל הכבד. ביטול פסק המשקם הינו רק האופציה האחרונה, אם לא ניתן להשאיר את הפסק על כנו או לתקן את הפגם שבו בדרך אחרת: השוו לדברי כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן ב- רע"א 3312/01 אביחנן ניסים ו-31 אח' נ' החברה האמריקאית, תק-על 2002(1) 865 (2002).
הפגם שנתגלה בפסק המשקמת במקרה שלפנינו הינו פגם בר-תיקון. החסרון שבפסק המשקמת הוא באי-הנמקת התוצאה במידה מספקת. על שום כך אין הצדקה לבטל את הפסק מקום שניתן לתקנו על-ידי הנמקתו כנדרש.
מעיון בהחלטות המשקמת ובפרוטוקולים של הישיבות שניהלה בתיק זה עולה כי החלטותיה היו ענייניות. על-אף טענות המבקשת, לא מצאתי כל הצדקה להחזרת הפסק לטיפולו של משקם אחר דווקא."

2.3 "המשקם חרג מסמכותו"

על-פי סעיף 28(א)(1) לחוק ההסדרים, בית-המשפט רשאי לבטל פסק משקם, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, אם מצא כי המשקם חרג מסמכותו.

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 550/06[331] קבע כב' השופט עמירם בנימיני כי "דין העילה של חריגת המשקם מסמכותו להידחות, ולו מן הטעם של מניעות והשתק שיפוטי. כך גם יש לראות בהחלטות הקודמות של בית-המשפט והמשקם, בהליכים שהתנהלו בין המבקשים לבין האגודה, משום מעשה בי-דין, בכל הנוגע לסמכות המשקם לדון במימוש ההסכם שבין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק משקם".


2.4 "עילה מהעילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו- (10) לחוק הבוררות"

2.4.1 כללי

בית-המשפט מוסמך לבטל את פסק המשקם בהתקיימות אחת מן העילות המנויות בסעיף 24(4), (5), (9) ו- (10) לחוק הבוררות. כפי שנראה להלן ומסקירת פסיקת בתי-המשפט, העילות הנפוצות הן העילות המנויות בסעיף 24(4) ו- (5) לחוק הבוררות.


2.4.2 "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו"

על-פי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים רשאי בית-המשפט לבטל פסק משקם בשל העילה המנויה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות לפיה "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו".

בעל דין יהא מנוע מלהנות מעילת ביטול זו אם חוסר ההזדמנות לטעון את טענותיו נבע מהתנהגותו שלו ולא מהתנהגות הבורר. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 785/82[332] לפיהם "ביטולו של פסק בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד-משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות של המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית-המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל".

זאת ועוד. ב- ע"א 584/72[333] קבע בית-המשפט כי "אין זה מחובתו של הבורר לדרוש הבאת ראיות. זה עניינם של בעלי הדין, ומשנמנעו מכך, אין להם להלין על הבורר".

ב- ת"א (חי') 1142/04[334] קבע כב' השופט עודד גרשון כי "במקרה שלפנינו, המבקשת לא ביקשה כלל מן הבורר לטעון לעניין זכותה כיורשת ליהנות מהגנות חוק ההסדרים, בטרם נתן הבורר את החלטתו מיום 7.6.04. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. זאת, משום שעניין העלאת הטענות והבאת הראיות הוא עניינו של בעל הדין הצריך ליזום אותו ואין זה מתפקידו של הבורר לדרוש זאת".



ב- ה"פ (חי') 145/05[335] נפסק מפי כב' השופט עודד גרשון:

"7. דיון
האם ניתנה למבקשת הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה?
המבקשת טענה כי 'צומצמה שלא כדין, יכולת ההתמודדות הלגיטימית (...)' שלה עם חוות-דעתו של המומחה.
אין בידי לקבל טענה זו.
אמנם על-פי סעיף 28(א)(2) לחוק ההסדרים בית-המשפט רשאי לבטל את פסק המשקם בגין העילה המנויה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות שעניינה אי-מתן הזדמנות לבעל דין לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו. אולם יש להשתמש בעילה זו במשורה כפי שהיטיב לבטא זאת מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מאיר שמגר ב- ע"א 785/82 איתמר גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ, פ"ד לז(3) 292, 298 (1983) כדלקמן:
'ביטולו של פסק בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד-משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות של המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית-המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר (ובענייננו במשקם. ע.ג.) את האחראי למחדל (...)'
מעיון בהחלטת המשקמת מיום 13.10.04 עולה כי בימים 18.4.04 (כחודש לאחר שהגיש המומחה את חוות-דעתו) ו- 11.5.04 היא התירה לצדדים להגיש למומחה שאלות הבהרה על חוות-דעתו.
זאת ועוד, בדיונים שהתקיימו בימים 13.10.04 ו-26.10.04 חקר בא-כוח האגודה את המומחה באריכות על חוות-דעתו. יתירה מזאת, בא-כוח האגודה היה זה שהחליט ביום 26.10.04 להפסיק את חקירת המומחה על-אף שהמשקמת הדגישה ש'השעה כעת 12:40 ומבחינתי כל היום מוקדש לתיק זה'.
זאת ואף עוד: המשקמת הורתה לצדדים להגיש את סיכומיהם 'בגין הנושאים הקשורים לחוות-דעת רואה חשבון נברון'.
הנה כי כן, המשקמת איפשרה לצדדים לשלוח למומחה שאלות הבהרה, לחקור את המומחה באריכות ולסכם את טענותיהם באשר לחוות-דעתו.
כאן המקום לציין כי המבקשת הודתה בבקשתה כי המשקמת נתנה לה הזדמנות לחקור את המומחה (עמ' 9 לבקשה, למעלה) אולם טענה כי המשקמת "קיצצה" בשאלות ששאל בא-כוח המבקשת. גם בטענה זו איני רואה כל ממש:
על-פי סעיף 13 לחוק ההסדרים יחולו על ניהול ההליך בפני המשקם ההוראות הקבועות בתוספת לחוק הבוררות.
בסעיף י"ד לתוספת לחוק הבוררות נקבע כי 'הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך (...)'. ברם, על-אף זכותה של המבקשת לדרוש את חקירת המומחה בהתאם לסעיף י"ב לתוספת לחוק הבוררות ('(...) עותק מחוות-הדעת של המומחה יימסר לבעלי הדין והם רשאים להתנגד לה ולדרוש את חקירת המומחה כאילו היה עד מטעם הבורר; (...)') רשאית היתה המשקמת לפסול חלק מהשאלות ששאל בא-כוח המבקשת, בהתאם לשיקול-דעתה, כדי לאפשר לה לנהל את ההליך באופן יעיל. מן החומר שלפני עולה כי זכותה של המבקשת לחקור את המומחה לא קופחה.
אוסיף ואציין כי פסילת חלק משאלות בא-כוח המבקשת על-ידי המשקמת היתה עניינית ולא גורפת. מן החומר שלפני עולה כי בחלק מן המקרים התירה המשקמת לבא-כוח המבקשת לשאול את המומחה שאלות על-אף שבא-כוח המשיבים התנגד להצגתן.
מסקנתי היא, על-כן, שלא נפל פגם בהחלטות המשקמת לפסול חלק מהשאלות ששאל בא-כוח המבקשת.
באשר להפסקת חקירתו של המומחה על-ידי בא-כוח האגודה ביוזמתו של האחרון (על-אף נכונותה את של המשקמת להמשיך ולקיים החקירה) אוסיף ואביא מדברי פרופ' סמדר אוטולנגי בספרה בוררות – דין ונוהל כרך ב' (מהדורה רביעית מיוחדת, התשס"ה-2005) 1043 כדלקמן:
'ברור, כי לא יוכל בעל הדין ליהנות מעילת ביטול זאת (הכוונה לעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. ע.ג.), אם חוסר ההזדמנות נובע לא מהתנהגות הבורר, אלא מהתנהגותו שלו עצמו.'
התוצאה היא, על-כן, שלא מתקיימת בענייננו עילת הביטול שלפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות."
ב- ה"פ (י-ם) 130/00[336] קבעה כב' השופטת יהודית צור כי "בפני המשקם התקיימו מספר דיונים בהשתתפות הצדדים ומנהל החשבונות, החומר שביקש המבקש הוצג בפניו ולא הוכח כי המשיבה לא קיימה הוראה של המשקם ובכלל זה הוראה להצגת הדיסקטים בפני המבקש בפרט. למעלה מן הצורך יצויין כי גם אם ניתנה החלטה של המשקם להציג בפני המבקש את הדיסקטים, המעט שנדרש מצד המבקש – אם אכן החלטה זו לא קויימה – הוא לפנות למשקם, לפני מתן הפסק, ולהתריע בפניו כי החלטתו לא קויימה על-ידי המשיבה, על כל ההשלכות הנובעות מכך. דבר זה לא נעשה. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפגעה זכות הטיעון של המבקש שהיה מיוצג והשמיע טיעוניו בפני המשקם בכתב ובעל-פה וניתנה לו הזדמנות לעיין במסמכים ולכן דין טענתו להידחות".


2.4.3 "הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו"

ב- ה"פ (י-ם) 6201/07[337] קבעה כב' השופטת רות שטרנברג אליעז כי "החלטת המשקם מותירה ספקות ועולה כדי חשש שהמשקם לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו (סעיף 24(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). בנסיבות אלה, ראוי לשוב ולדון בטענת המבקשים כי נפלה טעות בחישוב החוב שלהם לאגודה וכי לא נותר חוב כלל. תינתן הזדמנות לחקור את רואת החשבון הגב' אתי בצלאל".


2.4.4 "קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד"

ב- ה"פ (י-ם) 680/98[338] נפסק מפי כב' השופט משה רביד:

"25. המבקשת טוענת כי פסקי המשקם פוגעים בכללי הצדק הטבעי וגורמים לעיוות דין חמור כלפיה, מאחר והמשיב ואף חברי המשיב נטלו הלוואות, לא נותר למבקשת גורם להיפרע ממנו, וזאת בשעה שכל שאר הנושים שהצטרפו להסדר המושבים, ממשיכים לנהל הליכים נגד המשיב על-פי פסקי המשקם.
26. המשיב סבור שגם לעילה זו אין מקום, כי פסק המשקם לא פגע בכללי הצדק הטבעי ולא כל שכן ברמה של פגם היורד לשורשו והמסכן את עשיית הצדק. עילת ביטול זו נועדה למנוע ניהול הליך משפטי באופן בלתי-צודק כדוגמת אי-מתן אפשרות לצדדים להשמיע את טענותיהם ולהבטיח את תקינות ההליך ולא את תוצאתו.
27. כבר עמדנו על כך, שבדיקת עילות הביטול של פסק בורר בסעיף 24 לחוק הבוררות לא נעשית באותן אמות-מידה בהן נבדק פסק-דין של ערכאה נמוכה יותר על-ידי ערכאת ערעור.
'כידוע אין בית-המשפט, כשהוא דן בפסק בורר, מעביר את הפסק תחת שבט ביקורתו, כדרך שהוא עושה בערעור על פסק-דין.' (דברי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' כהן ב- ע"א 393/79 סטלה שירות מכוניות בע"מ נ' חברת נתיבי אילון בע"מ, פ"ד לו(1) 713, 715)
ב- המ' (ת"א) 1271/77 סולב – מפעלי ריהוט ועץ של סולל בונה בע"מ נ' טל, פ"מ התשל"ח(א) 417, 421 נאמר לעניין זה:
'גם אם היה הבורר טועה בדין – הריהי ככל טעות שבשיקול-דעת, בהבנת העניין, בשקילת ראיות או בקביעת מהימנות, שאין להן תקנה נוכח העיקרון, שאין ערעור על פסק בוררות.'
אוטולונגי בספרה בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית, התשנ"א-1991) 465-468), מביאה דוגמאות לפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי:
התייחסות בלתי-שווה כלפי הצדדים, ניגוד אינטרסים מצד הבורר בין מילוי תפקידו השיפוטי לבין מעורבותו עם אחד הצדדים, פסק-דין שהושג בתרמית, גילוי עובדות חדשות שלא היו ידועות בשעת הבוררות, וכו'. מדוגמאות אלה ניתן להסיק כי אכן מגמת המחוקק היתה כי עילת הביטול בגין פגיעה בכללי הצדק הטבעי נועדה למנוע ניהול הליך משפטי באופן בלתי-צודק ולהבטיח את תקינות הליך הבוררות ולא את תוצאת ההליך, כפי שאכן טען המשיב בעניין זה (ראו גם פסק-דינה של השופטת שטרנברג-אליעז ב- ה"פ (ת"א) 1886/84 שוייצר נ ' הוכאוזר, תק-מח 96(3) 3570)."

2.5 "טעות גלויה על פני הפסק"

על-פי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים רשאי בית-משפט לבטל פסק משקם מקום בו קיימת "טעות גלויה על פני הפסק".

באמצעות עילה זו מרחיב חוק ההסדרים את היקף הביקורת השיפוטית על פסק משקם בהשוואה לזו הקיימת ביחס לפסק בוררות, שכן בעוד שחוק הבוררות אינו מסמיך את בית-המשפט לתקן טעויות בגוף פסק הבוררות אלא במקרים נדירים, חוק ההסדרים מסמיך את בית-המשפט לתקן כל טעות של המשקם, קלה כבחמורה ובלבד שהטעות תהיה "גלויה על פני הפסק".

ב- רע"א 6726/96[339] הבהיר כב' השופט י' זמיר כי ההבדל בין ביקורת על פסק משקם לפי העילה בסעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים לבין ביקורת בערעור רגיל הינו הבדל כפול. לדבריו "ראשית, בביקורת על פסק משקם, בית-המשפט המחוזי אינו רשאי לחרוג מן החומר שבתיק המשקם ("הרקורד") ולהסתייע בראיות חיצוניות. שנית, בית-המשפט לא יתערב בפסק המשקם אלא אם הטעות "גלויה". מה פירוש? בית-המשפט יהיה נוטה שלא לחטט בפסק המשקם כדי לגלות בו טעות, ולא להיתפס לספק טעות, אלא לבדוק אם נפלה בפסק, לאור החומר שבתיק, טעות ברורה ומהותית".

כב' השופט י' זמיר הוסיף וחידד כי "לא כל טעות גלויה על פני פסק המשקם די בה כדי לבטל את הפסק על-פי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים. תוצאת הטעות תלויה בחומרת הטעות. יש טעות שאין בה כלל כדי להשפיע על הפסק; יש טעות המצדיקה תיקון, השלמה או ביטול חלקי של הפסק; אך יש גם טעות המחייבת ביטול הפסק כולו".

כלומר, על-מנת שבית-המשפט יתערב בפסק משקם, בין בדרך של תיקון הפסק ובין בדרך של השלמה או אף בדרך של ביטול הפסק, על בית-המשפט להיווכח, לאור החומר שבתיק המשקם, כי נפלה טעות גלויה, ברורה ומהותית המצדיקה התערבות בפסק המשקם.

ב- ה"פ (נצ') 242/06[340] קבע כב' השופט עאטף עיילבוני כי "אכן נפלה טעות גלויה בפסק המשקם ודין התביעה להתקבל, אם כי לא באופן מלא". משכך, יש להחזיר את העניין אל המשקם על-מנת שיקבע את גובה החוב של האגודה למבקשים.

ב- ה"פ (י-ם) 6181/07[341] נפסק מפי כב' השופטת רות שטרנברג אליעז:

"לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ומאזן האינטרסים המתנגשים, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן, נפלה טעות גלויה בפסק המשקם ודין הבקשה להתקבל.
לא היה מקום להפלות בין קבוצת החברים שעתרה לבית-המשפט לבין יתר החברים, כאשר אותו הדין חל על כל חברי האגודה. משנקבע בפסק-הדין שאין לחייב את החברים בגרעונות האגודה, בוטלו החיובים הללו לגבי קבוצת הזכאים בלבד, בניגוד להוראות בית-משפט. אולם האגודה סירבה לנהוג על-פי פסק-הדין לגבי כלל החברים. יש להניח כי האגודה פעלה בדרך זו מתוך שאיפה למיקסום המקורות הכספיים שנדרשו להסדר החובות. אולם אין בכך כדי להצדיק גביית כספים שלא כדין מחברים באגודה, תוך פגיעה בעיקרון השוויון.
כבר נאמר ב- בג"צ 7111/95 מרכז השלטון המקומי נ' הכנסת, פ"ד נ(3) 485, 503:
'והפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני-אנוש, ביניהם לבין עצמם. תחושת הפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מירקם היחסים בין אדם לרעהו. אנו נתקלים בתופעת ההפליה יום-יום: במקום העבודה, בבית המשותף, בעמידה בתור, ביחסם של בעלי שררה לאזרח ולתושב. כך בהפליה אישית, כך בהפליה חברתית, כך בהפליה אתנית, כך בכל הפליה והפליה.'
קל וחומר בענייננו שבו מדובר בחברים שבחרו במסגרת הדוגלת בשוויוניות ובאחווה (ראו: ס' אוטלנגי אגודות שיתופיות דין ונוהל (התשנ"ה) 36; ה"פ (ת"א) 161/04 תקוותי אפרים ואהובה נ' תלמי אליהו קראוזה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פורסם בנבו)
בית-המשפט הדגיש לא אחת את הקווים המייחדים אגודה שיתופית:
'האגודה מבקשת 'לאגד חברים בעלי מקצוע או מעמד דומה כדי לשפר את מצבם הכלכלי על-ידי פעולות משותפות עבור חברים' (בג"צ 77/69 שדה צבי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' רשת האגודות השיתופיות, פ"ד כד(1) 269, 276). היא מבוססת על קשר אישי בין החברים ומבקשת לקיים שיתוף או עזרה הדדית בין חבריה, להשגת יתרונות כלכליים ואחרים עבורם, במסגרת קיבוץ, מושב עובדים, מושב שיתופי, כפר שיתופי וכו' (ע"א 524/88 "פרי העמק" נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529, 544).' (ע"א 10419/03 תומר דור נ' רמת הדר – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, תק-על 2005(3) 2876 (2005))
מוסדות האגודה כפופים לעיקרי המשפט המינהלי ולחובת תום-הלב הנשאבת באמצעות סעיף 61, מהנורמה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (ראו: ע"א 10419/03 תומר דור נ' רמת הדר הנ"ל; ע"א 3414/93 און נ' מפעלי בורסת היהלומים, פ"ד מט(3) 196).
ברוח זו אף נקבעה תקנה 23(ג) לתקנות האגודות השיתופיות:
'הוועד וחבריו יפעלו בתחום סמכויותיהם, בכפוף לתקנות האגודה והחלטות האסיפה הכללית, לטובת האגודה וללא הפליה.'
כל עוד לא בוטל פסק-הדין הוא מחייב אכיפה שוויונית.
לאור האמור, לא ניתן להשלים עם טענת האגודה על הקושי הכלכלי שתעמוד בפניו אם תתקבל הבקשה. אף לא היה מקום לקבל את עמדת הנושים בעניין זה. לא היה מקום לכלול את התשלומים בגין גרעונות האגודה בחישוב יתרת החוב מלכתחילה. האגודה לא היתה רשאית להסתמך על הסכומים שגבתה ביתר, לאחר שבית-המשפט הורה על ביטולם:
'סוף דבר
14. חיוב המבקשים בגירעונות האגודה נעשה שלא כדין ויש לבטלו בהתאם לאמור בפסק-דין זה.' (עמ' 12 לפסק-הדין)
אכן, החלת פסק-הדין באופן הראוי תביא בהכרח לשינוי בחישוב יתרות החוב ואולם אין מתקנים עוול בעוול. הנושים היו מודעים לתוצאה זו ואף ערערו על פסק-הדין לבית-המשפט העליון. עיקרון ההסתמכות אינו עומד איפוא לאגודה ולנושיה שערכו את הסדר החובות על בסיס כספים שנגבו שלא כדין.
אשר-על-כן, פסק המשקם מבוטל. העניין חוזר אל המשקם הבקיא בנבכי הסדר החובות, על-מנת לקבוע את גובה החוב של החברים שטרם נכללו בקבוצת הזכאים."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 16260/07[342] קבע כב' השופט יהודה זפט כי "פסק המשקם אשר צורף כנספח לתובענה, כולל מענה לטענותיו של המשיב בדבר פגמים שלכאורה נפלו בהליך שהתנהל בפני המשקם ו/או מסקנותיו של המשקם. לפיכך, נראה שקיימת אפשרות סבירה שבסופו של יום ולאחר בירור תידחה תובענת המשיב ופסק המשקם יישאר בתוקפו. בנסיבות אלה, נראה ששלילת הזכות להתגונן מפני תובענת המשיב תגרום למבקשת עיוות דין שאינו ניתן לתיקון, בעוד הפגיעה במשיב ניתנת לתיקון בפסיקת הוצאות. אשר-על-כן, פסק-הדין מיום 15.7.07, בטל".

ב- ה"פ (נצ') 312/05[343] קבע כב' השופט שאהר אטרש "כי בנסיבותיו של מקרה דנן, עילות התערבותו של בית-המשפט בפסק המשקם מצומצמות יותר מאשר במקרה של פסק משקם רגיל וזאת לאור הסכמת הצדדים להותיר את העניין להכרעתו ולשיקול-דעתו של המשקם ללא כל הגבלה".

ב- ה"פ (חי') 145/05[344] קבע כב' השופט עודד גרשון כי "היה מקום לנמק ולפרט בפסק המשקמת מהם אותם "תיקונים טכניים ותיקון הריבית" אשר הביאוה לפסוק סכומים שונים מאלה שנקבעו בחוות-הדעת. בכך שלא נימקה את הדברים, סטתה המשקמת מחובתה על-פי סעיף 27 לחוק ההסדרים, ועל שום כך מתקיימת במקרה זה עילת הביטול שלפי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים. בהימנעה מלנמק את אופן חישוב חיובי האגודה סיכלה המשקמת את המטרה העומדת בבסיס חובת הנמקתו של פסק המשקם ופגעה באפשרות בחינת פסקה בשבט הביקורת השיפוטית".

עוד נקבע במקרה דנן כי "בענייננו אין ספק כי אי-פירוט אופן חישוב החיובים הכספיים שהשיתה המשקמת על האגודה הינה "טעות ברורה ומהותית" שלא ניתן להתעלם ממנה. לפיכך מתקיימת בעניינו העילה הקבועה בסעיף 28(א)(3) לחוק לביטול פסק המשקמת".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 590/04[345] קבעה כב' השופטת רנה משל "כי טעות ברורה ומהותית ביישום הדין, עשויה להיחשב כטעות גלויה על פני הפסק. לצורך בחינת הטעות, יכול בית-משפט לשוב ולהידרש לכל אותן ראיות שהיו בפני המשקמת, לרבות עדויות. לפיכך, אין ממש בטענת המשיב, כי לא ניתן לתקוף את ההכרעה העובדתית בשאלה, להבטחת איזו התחייבות משכן המבקש את זכויותיו במקרקעין, בעילה של טעות גלויה על פני הפסק. המשקמת הגיעה להכרעה זו תוך שימוש בכללי פרשנות הסכם ותוך יישום הדין על נסיבות המקרה שהיה בפניה. הואיל ולטעמי נפל פגם באופן יישום הדין על-ידי המשקמת, גם לעניין פרשנות לשון הסכם המשכון וגם לעניין ניתוח התשתית הראייתית לגבי נסיבות כריתת ההסכם ומטרתו, אני סבורה, כי ניתן לבטל את הכרעת המשקמת בעילה של טעות גלויה על פני הפסק".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1641/04[346] קבעה כב' השופטת רות שטרנברג-אליעז כי "בסופו של דיון ענייני אימץ המשקם בפסקו את חישובי הגב' בצלאל. אין לראות בצעד זה משום טעות גלויה על פני הפסק, או טעות. הפסיקה מתירה למשקם להגיע לתוצאה הראויה בעיניו ובית-המשפט ייטה לקיים את פסק המשקם ולצמצם את התערבותו בהכרעותיו"[347].

ב- בש"א (חי') 4751/04[348] נפסק מפי כב' השופטת ש' וסרקרוג:

"12. התוצאה מן האמור היא, שבהחלטת המשקם לא נבחנה מהות החוב לגבי כל אחד מן התובעים, לא נבחנו אפיונם של החובות, לרבות הבחינה, אם אכן על-פי ספרי האגודה ומאזניה, אכן ניתן היה לעמוד על ההבחנה בין חוב של האגודה במסגרתו פעלה כ"שלוח" של החברים לבין חובותיה שלה, כאישיות משפטית נפרדת.
בהיעדר הבחנה כאמור בספרי האגודה, ספק אם ניתן לומר, כי נוצרה חזקה לכאורה לטובת המשיבים, שיש בה כדי להעביר את נטל הראיה. ואולם, גם אם כן, יש לאפשר לתובעים להוסיף ולהביא את כלל ראיותיהם.
התוצאה
13. אשר-על-כן התביעה מתקבלת, באופן שפסקי המשקם החלקיים לגבי כל אחד מן התובעים, לרבות ההחלטה שקדמה להוצאת פסקי המשקם החלקיים (נספח א' של הבקשה), יבוטלו, והדיון יוחזר למשקם לצורך השלמת ראיות, ככל שאלה נוגעות לחיובים הספציפיים של כל אחד מן התובעים."
ב- ת"א (חי') 171/03[349] נפסק מפי כב' השופט עודד גרשון:

"ו. יישמתי את ההלכה שנפסקה ב- רע"א 6726/96 על ענייננו. הגעתי למסקנה, כי המקרה שלפנינו הינו בדיוק המקרה שבגינו מוסמך בית-המשפט היושב לדין במסגרת בקשה לביטול פסק משקם, להתערב בפסקו של המשקם בשל כך שמתקיימת כאן עילת הביטול בדבר טעות גלויה על פני הפסק.
סבורני כי מתוך קריאת פסקה של המשקמת עולה בבירור כי המשקמת הנכבדה נתפסה לכלל סתירה פנימית: המשקמת קבעה בהחלטתה מיום 06.11.01 כי המבקשת צודקת בטענותיה וכי המשיב מנוע מלהעלות טענות כנגד אופן חיוב הריבית ו/או חוקיותיה, חיובים בהשתתפות בהון האגודה בניגוד לתקנון ו/או הטלת גרעונות האגודה וטעויות רישומיות וחיוביות. זאת, בשל כך שהמשיב קיבל במשך שנים רבות העתקים מכרטיסי החשבון שלו באגודה אך לא העלה כל טענה ו"נזכר" לעשות כן רק לאחר שהסכסוך בין המבקשת לבין המשיב החל להתנהל במינהלה שלפי חוק ההסדרים. מכאן שהטענות שהעלה המשיב לא היו חלק מן הפלוגתאות שהמבקשת נדרשה להוכיח.
והנה, לאחר שהמבקשת הסתמכה על החלטתה הנ"ל של המשקמת (כפי שזכאית היתה לעשות) והתבססה על דפי החשבון ועל תצהירו של מר חברוני, דחתה המשקמת את דרישת החוב בשל כך שהמבקשת לא הוכיחה את תביעתה. והרי על-פי ההחלטה מיום 06.11.01, ובמיוחד לאחר החלטת ההבהרה מיום 23.05.02 (נספח ח' לבקשה) המבקשת לא היתה צריכה להוכיח בראיות מפורטות כל כך את החיובים שבחשבונות השונים!
אכן, בהחלטתה מיום 06.11.01 שללה המשקמת את החזקה הלכאורית בדבר נכונות הרישום במאזני האגודה המבקשת. בכך נשלל כוחם הראייתי המיוחד של ספרי האגודה. ברם, עדיין שומה היה על המשקמת להתייחס אל ספרי האגודה כאל "ראיות רגילות" ולשקול אותם בתוך סך כל הראיות וליתן לראיות האמורות משקל כלשהו. חוששני כי המשקמת הנכבדה בחרה להתעלם לחלוטין מדפי החשבון שצורפו לתצהירו של מר חברוני וכן מן התצהיר עצמו. בכך נתפסה המשקמת לטעות הגלויה על פני הפסק.
ז. כמובן שבטרם יורה בית-המשפט על קבלתה של עילת ביטול שומה עליו להעביר את העניין ב"מסננת" הקבועה בסעיף 26(א) לחוק הבוררות ולבדוק אם נגרם כתוצאה מפסק הבורר עיוות דין אם לאו.
בנסיבות העניין שלפני דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור על כך שהשארתו של פסק המשקמת על כנו תגרום לעיוות דין. זאת מאחר ומתן משקל לדפי החשבון ולתצהירו של מר חברוני יכולים להוביל לתוצאה הפוכה מזו שנתקבלה על-ידי המשקמת.
לפיכך אני עומד לקבל את הבקשה."
ב- ת"א (ב"ש) 1176/02[350] קבעה כב' השופטת ר' אבידע כי "הכרעת המשקם בהסתמך על נטלי ההוכחה שהטיל על המבקשים, וקבלתו את האמור במכתב המפרק מיום 6.4.92 כמוכח ללא נימוק – הינן טעויות גלויות על פני הפסק".


2.6 "הפניה לבית-המשפט תהיה על-פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות"

ב- בש"א (י-ם) 4265/05[351] נפסק מפי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ:

"4. האגודה טוענת, כאמור, כי יש לסלק את הבקשה על-הסף בשל איחור בהגשתה. לטענתה, על-פי הוראת סעיף 28(ב) לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992, פניה לבית-המשפט לביטול פסק משקם, תהא על-פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, קרי: תוך 45 יום מיום מתן הפסק או מהיום שהפסק נמסר למבקש, אם ניתן שלא בפניו.
פסק המשקם ניתן ביום 3.11.05 ונשלח על-ידי המנהלה להסדרים, בדואר רשום, הן למבקש והן לבא-כוחו. על-פי אישורי המסירה שנתקבלו במינהלה להסדרים, הומצא פסק המשקם לבא-כוח המבקש ביום 9.11.05 ולמבקש עצמו ביום 10.11.05. הבקשה לביטול פסק המשקם הוגשה ביום 27.12.05 ולאחר חלוף המועד להגשתה.
5. סעיך 28 לחוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992, קובע כדלהלן:
'(א) בית-המשפט המחוזי רשאי, על-פי בקשת חייב, נושה או ערב שעליהם חל פסק המשקם, לבטלו, כולו או חלקו, להשלימו, לתקנו או להחזירו למשקם, בשל אחד מאלה:
...
(ב) הפניה לבית-המשפט תהיה על-פי המועדים הקבועים בחוק הבוררות.'
סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, קובע כדלהלן:
'לא ייזקק בית-המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על-ידי הבורר או על-ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו ...'
על-פי האישורים שצורפו לתגובת האגודה, נשלח פסק המשקם על-ידי המנהלה להסדרים ביום 7.11.05, בדואר רשום, למבקש, לבא-כוחו, עורך-דין ראובינוף, ולאגודה. על-פי אותם האישורים נתקבל הפסק ביום 9.11.05 במשרדו של עורך-דין ראובינוף, וביום 10.11.05 אצל המבקש, אשר אישר קבלתו בחתימת ידו (ראה נספחים יג-יד לתגובת האגודה).
בעת הדיון בבקשה טען בא-כוח המבקש כי לא ידוע לו על מסירת הפסק למשרדו, וכי אישור המסירה למשרדו איננו חתום. לטענתו, קיבל את הפסק באמצעות הפקסימיליה. עוד טען כי לא הובא עד מטעם האגודה שיש באפשרותו לתמוך את מועדי המסירה הנטענים.
המבקש, בחקירתו הנגדית, אישר כי קיבל את פסק המשקם באמצעות דואר רשום. עוד אישר את חתימתו על אישור המסירה, נספח י"ד לתגובת האגודה, בעת קבלת הפסק. יחד עם זאת הכחיש כי קיבל את הפסק במועד הנקוב באישור המסירה. לטענת המבקש, מועד המסירה הנקוב הוא המועד בו קיבלה מחלקת הדואר של המושב את דבר הדואר, ואילו הוא קיבלו רק שבוע או עשרה ימים מאוחר יותר.
6. סבורני כי יש לקבל את טענת האגודה.
הנטל להוכיח את המועד בו נמסר פסק הבוררות למבקש מוטל על האגודה, העותרת לדחיית הבקשה על-הסף מחמת איחור בהגשתה (ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 330 (1986)). הנני סבורה כי האגודה הרימה נטל זה.
המבקש, כמו בא-כוחו, לא נקב במועד בו נתקבל אצלו, על-פי טענתו, הפסק. מאידך, אישר המבקש את חתימתו על אישור המסירה המעיד כי קיבל את פסק המשקם. על-פי אישור המסירה, נמסר הפסק למבקש ביום 10.11.05. המבקש אישר בחקירתו כי כאשר מתקבל דבר דואר רשום, נדרש הנמען להגיע אישית למחלקת הדואר, ורק במעמד מסירת דבר הדואר, נחתם אישור המסירה על-ידי הנמען. משצויין באישור המסירה מפורשות כי מועד המסירה למבקש חל ביום 10.11.05, וזה אושר בחתימת ידו של המבקש, די באלה כדי להרים את הנטל המוטל על האגודה. לאור זאת, יש לקבוע כי המבקש איחר בהגשת בקשתו.
הבקשה לביטול פסק המשקם הוגשה לאחר שחלף המועד להגשתה, בלא שנתבקשה הארכת המועד להגשתה. לאור מסקנתי זו, הנני מורה על דחיית הבקשה לביטול פסק המשקם על-הסף.
עוד הנני מורה על אישור פסק המשקם."
ב- ה"פ (י-ם) 2146/03[352] נפסק מפי כב' השופט אהרן פרקש:

"דיון והכרעה
21. סוגיית המועד להגשת בקשה לביטול פסק משקם מוסדרת בסעיף 28(ב) לחוק ההסדרים, אשר מפנה למועדים הקבועים בחוק הבוררות...
המועד להגשת בקשה לביטול פסק משקם הינו תוך 45 מיום המצאת הפסק, ובית-המשפט רשאי להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו". על משמעותה של התיבה "טעמים מיוחדים" ניתן ללמוד מתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"), הנוקטת לשון דומה. נפסק, כי יש לתת למילים אלו שבסעיף 27(א) לחוק הבוררות אותו הפירוש שניתן להם בתקנה 528 לתקסד"א. המבקש להאריך את המועד צריך להראות כי קיימת הצדקה לאיחור בהגשת הבקשה ובנוסף, כי יש לו סיכוי לזכות בטענותיו. כמו-כן, מושם דגש על משך זמן האיחור – ככל שיגדל, כך יקטנו סיכוייו של המבקש לזכות בעתירתו (ראה: פרופ' ס' אוטולנגי בוררות, דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת, הוצאת הפרה דע-פוט בע"מ, התשנ"א-1991) 475-477 והאסמכתאות המובאות שם).
22. האם עמדו המבקשים בשני תנאים אלו? התנאים הם תנאים מצטברים. גם אם יוכיחו המבקשים, כי קיימים טעמים טובים לתיקון פסק המשקם לגופו של עניין, וזאת לא הוכיחו, הרי שאין די בכך כדי להוות "טעמים מיוחדים" לצורך הבקשה להארכת מועד (ס' אוטולנגי, שם, בעמ' 476; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (הוצאת אמינון בע"מ, מהדורה שביעית, 1995) 890).
לאחר שעיינתי עיין היטב בטענות הצדדים ובאסמכתאות אליהן הפנו, הגעתי לכלל מסקנה, כי המבקשים לא הוכיחו כי קיימת הצדקה ממשית לאיחור בהגשת בקשותיהם. ואבהיר.
23. אשר ליעקב. פסק המשקם בעניינו ניתן ביום 25.2.03, שלא בפניו, אך נמסר לו ביום 10.3.03, כפי שעולה מאישור המסירה שצורף על-ידי המבקשים. אינני מקבל את טענתו כאילו אישור המסירה אינו חתום על ידו אלא רק על-ידי פקידת הדואר. באישור המסירה, במקום המיועד לחתימת המקבל, מופיעה חתימה הנחזית להיות חתימתו והדבר לא נסתר על ידו. יצויין, כי יעקב אף לא צירף תצהיר מטעמו לעניין זה. לבקשה צורף תצהירו של המבקש 1 בלבד, שאינו יכול להצהיר על מה שאינו בידיעתו האישית. יוצא, אם כך, כי את הבקשה לביטול פסק משקם היה עליו להגיש תוך 45 יום מיום 10.3.03, דהיינו עד ליום 24.4.03. המרצת הפתיחה הוגשה ביום 28.5.03 ואילו בקשת הצירוף הוגשה רק ביום 17.8.03, היינו באיחור של כארבעה חודשים מהמועד הקבוע בחוק.
הנני דוחה את טענתו של יעקב כאילו הסתמך בתום-לב על החלטת כב' השופט חבש ב- בש"א 213/03. ראשית, החלטתו של כב' השופט חבש ניתנה בבקשה שהוגשה ביום 1.1.03, עוד טרם שניתן פסק המשקם בעניינו של יעקב וממילא טרם שהומצא לו. שנית, בקשה זו הוגשה על-ידי 23 מחברי האגודה, אך יעקב לא היה אחד ממבקשים אלו. לפיכך, אין הוא יכול לסמוך על החלטה להארכת מועד שאינה חלה עליו כלל. שלישית, גם אם נמצא כי יעקב אכן הסתמך על החלטה זו בתום-לב ומתוך טעות בעובדה ו/או טעות שבדין, הרי שאין בידו להסביר את השיהוי בהגשת בש"א 178/05, דהיינו הבקשה להארכת מועד לביטול פסק משקם מטעמים מיוחדים. בקשה זו הוגשה ביום 9.1.05, כחמישה חודשים ויותר לאחר החלטת כב' השופט חבש מיום 4.8.03, אשר ביטלה את החלטותיו הקודמות בעניין זה.
24. אשר לבנימין. טוען הוא, וארגון הקניות מסכים לכך, כי טרם ניתן פסק משקם פורמאלי בעניינו. לטענתו, על קיומה של החלטה בעניינו נודע לו רק במהלך חודש יוני 2003, כאשר קיבל מכתב מהמינהלה ובו דרישה לתשלום חובו בגין חלף הערבות (המכתב צורף כחלק מנספח א' לבש"א 178/05). הטענה כי טרם ניתן פסק משקם בעניינו אינה ברורה לי דיה. במכתב הנ"ל צויין כך: 'בהמשך להחלטת המשקם מיום 22.5.03 המצ"ב, הריני להודיעכם כי סכום חלף הערבות עומד נכון להיום על סך...'. לא סביר שהמינהלה שלחה לבנימין דרישת תשלום בגין חובו עבור חלף ערבות, ללא שהמשקם קבע תחילה את שיעורו של חוב זה. מהמכתב עולה באופן מפורש, כי המשקם אכן קבע את סכום החוב בגין חלף ערבות בהחלטה מיום 22.5.03 אשר צורפה למכתב. יחד עם זאת, ובהנחה שטרם ניתן פסק משקם, שכן פסק שכזה לא צורף לבקשה לצירוף צדדים, כי אז אין בנימין יכול לבקש לתקן פסק משקם, שטרם ניתן. הלכה היא כי פסק בורר, והדבר נכון גם לגבי פסק משקם (ראה סעיף 27 סיפא לחוק), אינו מחייב מי שלא היה צד לו והפועל היוצא הוא כי לצד שלישי אין כל מעמד בבקשה לביטול הפסק (המ' (חי') 2590/91 מדינת ישראל – פקיד השומה חדרה נ' רונן שפירא, דינים מחוזי לד(1) 844). יעקב אינו חלק מפסקי המשקם נשוא ה"פ 2146/03. אף אם נראה בו כצד שלישי שנפגע על-ידי פסק המשקם, אין ביכולתו לנקוט בהליך של בקשה לביטול/לתיקון פסק המשקם, אם כי פתוחה לפניו הדרך לנקוט בהליכים משפטיים אחרים העומדים לרשותו. מכל מקום, האמור לעיל לגבי השיהוי בהגשת בש"א 178/05 נכון גם לגבי בנימין.
טענת הארגון לפיה היה על בנימין להגיש בקשה לתיקון פסק משקם בתוך 45 יום ממועד ההחלטה מיום 4.11.01 אינה מקובלת עלי. החלטה זו, כשמה כן היא, "החלטה". אין המדובר ב"פסק משקם" ואף לא ב"פסק ביניים" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק הבוררות, עליהם ניתן להגיש בקשה לביטול או לתיקון לפי סעיף 28 לחוק. מדובר בהחלטה, אם תרצה "החלטת ביניים", שהכריעה בהשגות שהגישו המבקשים המיוצגים. בסופה של ההחלטה התבקשה האגודה להגיש למשקם חשבונות מתוקנים ובהתאם, כך קבע המשקם, יינתן פסק משקם (וראה: ע"א 3253/02 שירותי בריאות כללית נ' עורך-דין חניתה מייטלס, תק-על 2003(2) 308, פסקה 7 לפסק-הדין).
25. מן האמור לעיל עולה, כי הן יעקב והן בנימין לא הראו טעם מוצדק לקבלת בקשתם להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק המשקם, ולפיכך הנני דוחה את בקשתם להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון פסקי המשקם."
3. ערעור

סעיף 29 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 קובע כדלקמן:

"29. ערעור
ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי לפי סעיף 28, יהיה בהתאם לחוק הבוררות."


ב- ע"א 8310/07[353] נדונה בקשה למחיקת הערעור. בדחותו את הבקשה קובע כב' הרשם יגאל מרזל כי "אשר לסיווג ההליך, מוסכם גם על המערער כי נפלה שגגה בעניין זה והיה צורך להגיש בקשת רשות ערעור בנדון (סעיף 29 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ג-1992). המועד להגשת בקשת רשות ערעור בנדון היה 8.10.07, וזאת בשים-לב לפגרת בתי-המשפט ופגרת הסוכות. במצב דברים זה, הוגש ההליך שבכותרת במועד (7.10.07). אין איפוא עילה למחיקתו מטעם זה שלאיחור, אלא אך בשל הטעות בסיווגו כערעור אזרחי".

ב- ע"א 11744/05[354] קבעה כב' הרשמת שושנה ליבוביץ כי "בהליך שבכותרת התעוררה שאלת הדרך הראויה להשגה על פסק-דינו של בית-משפט קמא אשר דחה את בקשת המערער לביטול החלטת משקמת. בהחלטתי מיום 9.1.06 התבקשו הצדדים להתייחס לשאלת דרך התקיפה הראויה של הערכאה הקודמת. עיון בתגובות הצדדים מעלה שאין ביניהם מחלוקת, כי הדרך לתקוף את פסק-דינו של בית-משפט קמא היא על-ידי הגשת בקשת רשות לערער ולא כערעור בזכות (סעיפים 28 ו-29 לחוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 וסעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). המחלוקת ביניהם היא רק לגבי התוצאה המתבקשת. לטענת המשיבה, יש למחוק את הערעור שבכותרת ולטענת המערער יש לראות בהודעת הערעור בקשת רשות לערער ולחילופין יש לאפשר לו להגיש בקשת רשות לערער. נוכח העובדה כי הודעת הערעור הוגשה בתוך המועד החוקי להגשת בקשת רשות לערער, ועל-כן אין להניח כי התגבשה אצל המשיבה צפייה לסופיות ההליך, אני נעתרת לבקשת המערער להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער. התוצאה היא, שההליך שבכותרת יימחק, והמערער יגיש בקשת רשות לערער תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו. לאחר שייפתח ההליך הראוי, יובא בפני התיק לצורך טיפול בבקשת המערער לפטור מאגרה".







[326] ה"פ (ת"א-יפו) 695/07 ז'אן משה נ' אגודת מושב פורת ואח', תק-מח 2007(4) 4903 (2007).
[327] ה"פ (נצ') 177/02 הסוכנות היהודית לא"י נ' שדה תרומות, תק-מח 2002(3) 9434 (2002).
[328] ראה דברי ההסבר להצעת חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1991, ה"ח 2092, 92.
[329] ע"א 3003/02 בית אלעזרי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי שמעון, תק-על 2003(3) 1711 (2003)
[330] ה"פ (חי') 145/05 כפר ביאליק – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זיו ברוך ואח', תק-מח 2007(1) 5784 (2007).
[331] ה"פ (ת"א-יפו) 550/06 משה גלם ואח' נ' שדה עוזיה מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', תק-מח 2007(4) 13136 (2007).
[332] ע"א 785/82 איתמר גרסטל נ' מבני כפה חפץ בע"מ, פ"ד לז(3) 292 (1983).
[333] ע"א 584/72 ציפלוביץ נ' קפלן, פ"ד כז(2) 705 (1973).
[334] ת"א (חי') 1142/04 עזבון המנוח ויקטור אסידו ז"ל נ' בנק החקלאות לישראל בע"מ ואח', תק-מח 2006(1) 8747 (2006).
[335] ה"פ (חי') 145/05 כפר ביאליק – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זיו ברוך ואח', תק-מח 2007(1) 5784 (2007).
[336] ה"פ (י-ם) 130/00 אליהו סימני נ' רוגלית – מושב, תק-מח 2000(3) 10435 (2000).
[337] ה"פ (י-ם) 6201/07 תבורי זכריה ואח' נ' מושב בקוע – מושב עובדים להתיישבות חקלאית ואח', תק-מח 2007(4) 5337 (2007).
[338] ה"פ (י-ם) 680/98 תדמיר מכון תערובת נ' תעוז מושב, תק-מח 99(3) 1704 (1999).
[339] רע"א 6726/96 אבו אברהם ואח' נ' בית נקופה ואח', פ"ד נה(5) 166 (2001).
[340] ה"פ (נצ') 242/06 ירון אביב ואח' נ' מושב גיתית כפר שיתופי של משקי חרות ביתר בע"מ ואח', תק-מח 2008(3) 11021 (2008).
[341] ה"פ (י-ם) 6181/07 יעקב ברגר נ' אגודת כפר אוריה מושב עובדים להתיישבות חקלאית ואח', תק-מח 2007(4) 8876 (2007).
[342] בש"א (ת"א-יפו) 16260/07 כפר פליקס ורבורג – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' אבנר רונן, תק-מח 2007(3) 12775 (2007).
[343] ה"פ (נצ') 312/05 רון גלילי ואח' נ' חוה לדרר ואח', תק-מח 2007(2) 1716 (2007).
[344] ה"פ (חי') 145/05 כפר ביאליק – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' זיו ברוך ואח', תק-מח 2007(1) 5784 (2007).
[345] ה"פ (ת"א-יפו) 590/04 עין כמונים משק חקלאי בע"מ ואח' נ' בנק החקלאות לישראל בע"מ, תק-מח 2006(4) 12048 (2006).
[346] ה"פ (ת"א-יפו) 1641/04 רון יצחק ורבקה ואח' נ' סלעית כפר שיתופי בע"מ, תק-מח 2005(2) 747 (2005).
[347] ראה גם ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבניה נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605 (1989).
[348] בש"א (חי') 4751/04 שולה ברוכאל ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-מח 2004(2) 5048 (2004).
[349] ת"א (חי') 171/03 כרם מהר"ל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' יהושע כהן, תק-מח 2004(1) 2289 (2004).
[350] ת"א (ב"ש) 1176/02 פריאנטה יוסף ויהודית נ' שדה משה מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ, תק-מח 2003(3) 14799 (2003).
[351] בש"א (י-ם) 4265/05 מרדכי כהן נ' זנוח מושב עובדים של פועלי אגודת ישראל להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-מח 2007(3) 7675 (2007).
[352] ה"פ (י-ם) 2146/03 חברי אגודה שיתופית בקוע – מושב עובדים בהתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' בקוע – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-מח 2005(3) 6453 (2005).
[353] ע"א 8310/07 אברהם שרעבי ואח' נ' עזריאל, מושב עובדים של הפועמ"ז בע"מ ואח', תק-על 2007(4) 2802 (2007).
[354] ע"א 11744/05 יצחק הרפו נ' טל שחר מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-על 2006(1) 3602 (2006).