botox

עיקול נכסים

1. כללי

סעיף 29 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"29. צו עיקול וכו'
(א) משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית-המשפט להורות על עיקול נכסי בעל-הדין שנגדו ניתן הפסק, עיכוב יציאתו מן הארץ או מתן ערובה למילוי פסק הבוררות.: הבקשה יכול שתהיה בעל-פה, ורשאי בית-המשפט לפטור את המבקש ממתן ערובה.
(ב) הוראות כל חיקוק בדבר עיקול זמני, עיכוב יציאה מן הארץ ומתן ערובה יחולו על סעד לפי סעיף זה בשינויים המחוייבים."


סעיף 29 לחוק הבוררות מסדיר את סמכותו של בית-המשפט ליתן צווים זמניים במסגרת הליך של בקשה לאישור פסק בוררות או ביטולו, לרבות חיובו של בעל דין במתן ערובה להבטחת מילויו של פסק הבוררות.

סעיף 29 לחוק הבוררות הינו הבסיס לחיובו של בעל דין המבקש לבטל פסק בוררות להפקיד ערובה לביצועו של פסק הבוררות. על יסוד סעיף זה מוסמך בית-המשפט לקבוע כי הפקדת ערובה הינה תנאי לדיון בבקשה לביטול פסק הבוררות[310].

ככלל, התערבות בית-המשפט בפסק בוררות הינה מצומצמת ביותר ומתוחמת הן על-ידי סעיף 24 לחוק הבוררות, המהווה רשימה סגורה של עשר עילות אפשריות לביטול הפסק, והן על-ידי פסיקת בתי-משפט.

נדגיש כי על הצד שמבקש את ביטול פסק הבוררות הנטל להראות כי סיכויי הצלחתו לביטול פסק הבוררות גבוהים. במילים אחרות, על מבקש לעמוד בנטל כבד להראות כי מאזן הנוחות נוטה לצידו באופן משמעותי.

במסגרת השיקולים המנחים את בית-המשפט בעת הדיון בבקשה למתן סעד זמני במסגרת בקשה לאישור או ביטול פסק בוררות יבחנו, בדומה לכל דיון בבקשה למתן סעד זמני, הסיכויים לביטול פסק הבוררות וזאת בהתחשב במאפיינים המיוחדים של הבקשות הנ"ל.

רוצה לומר. בית-המשפט בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני על סמך סעיף 29 לחוק הבוררות יבחן את סיכויי הצלחת הבקשה לביטול פסק הבוררות וכן את מאזן הנוחות.

את סעיף 29 לחוק הבוררות יש לפרש באופן שאינו מגביל את כוחו של בית-המשפט ליתן סעד זמני שלא נזכר בסעיף הנ"ל. כלומר, רשימת הסעדים הנזכרת בסעיף 29 לחוק הבוררות אינה רשימה סגורה ובית-המשפט רשאי להוסיף עליה. למסקנה זו ניתן להגיע מחמת הנימוקים הבאים[311]:

האחד, הגבלת כוחו של בית-המשפט ליתן סעד מתאים לאחר שניתן פסק בורר אינה מתיישבת עם התכלית הגלומה בחוק הבוררות לפיה יש לעודד בעלי דין לברר סכסוכים במסגרת הליכי בוררות. לכן, אין לראות בסעדים המנויים בסעיף 29 לחוק הבוררות רשימה סגורה, אלא, רשימה עליה רשאי בית-המשפט להוסיף.

השני, בהתאם לסעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, בית-המשפט הוסמך ליתן סעד זמני הכולל צווי עשה וצווי מניעה קודם למתן פסק הבוררות. אין זה סביר שדווקא לאחר מתן פסק הבוררות וקודם לאישורו התכוון המחוקק למנוע מבית-המשפט ליתן סעד זמני מתאים.

השלישי, אפילו יש להבחין בין השלב שעד למתן פסק הבוררות ובין השלב שלאחר מתן פסק הבוררות, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו הכללית של בית-המשפט הדן בעניין אזרחי ליתן כל סעד הנראה לו נכון מכוח הוראות סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, בעניין סמכותו של בית-המשפט ליתן סעד זמני שאינו מנוי בסעיף 29 לחוק הבוררות.

נעיר כי השלב שבו מצוי בית-המשפט בעת שהוא דן בבקשה על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות, הוא שלב שלאחר בירור זכויותיהם של בעלי הדין. בית-המשפט מצוי בשלב בו כבר נפלה הכרעה בסכסוך בין בעלי הדין ואחד מהם מחזיק בידו פסק בוררות שהעניק לו סעד ופסק הבוררות מונח בפני בית-המשפט במסגרת בקשה לאישור הפסק או במסגרת בקשה לביטולו.

זאת ועוד וכאמור לעיל, נטל השכנוע מוטל על שכמו של בעל הדין מבקש הסעד קטן לאין שיעור מזה המוטל על שכמו של מבקש הסעד הזמני על-פי סעיף 16 לחוק הבוררות וזאת משום שטענותיהם וראיותיהם של בעלי הדין כבר זכו לדיון ולליבון בפני הבורר ולכן גם אין מדובר במצב לכאורי.

הסעדים המנויים בסעיף 29 לחוק הבוררות נועדו להבטיח את ביצועו של פסק הבורר. למעשה, אין אלה סעדים "זמניים" משום שגורלה של התביעה שהתבררה בפני הבורר כבר נחרץ. סעיף 29 לחוק הבוררות בא לגשר על פער הזמן שבין מתן פסק הבורר לבין פתיחת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל והוא מאפשר לבית-המשפט להבטיח את ביצועו של פסק הבורר שניתן מפני אפשרות של הברחת רכושו של הנתבע[312].


2. עיכוב יציאה

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 562/07[313] קבע בית-המשפט כי איננו מוצא לנכון ליתן "סעדים זמניים לפי סעיף 29 לחוק הבוררות (עיכוב יציאה מהארץ ועיקול) כבקשת המשיב, במסגרת אישור הפסק. משאושר הפסק ניתן לבצעו בהוצאה לפועל, ולהיעזר בכל ההליכים הקיימים שם לצורך כך. בכל מקרה הייתי מהסס מלהוציא עיכוב יציאה מהארץ נגד המבקש שהוא אזרח בלגי, ולצורך עיקול יש צורך בנתונים – אין די בבקשה כללית".


3. מתן ערובה

מטרת סעיף 29 לחוק הבוררות היא ברורה והיא הבטחת ביצוע פסק הבוררות. משכך, הערובה הנדרשת היא ערובה לתשלום פסק הבוררות אם וכאשר יאושר. דומה הדבר להפקדת ערובה לשם עיכוב בצוע פסק-דין עד הכרעה בערעור, על-פי תקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 7200/08[314] נדונה בקשה לפי סעיף 29 לחוק הבוררות לחיוב המשיבה בהפקדת ערבון.

אשר לסיכויים לביטול פסק הבוררות קבעה כב' השופטת ברון ציפורה "כי סוגיה זו נדונה לא מכבר על-ידי כב' הרשם זמיר, אשר בהחלטתו המנומקת קבע כי על-אף שפסק הבוררות אכן מהווה את ראיה הלכאורית בדבר חיובה של המשיבה, אלא שלאור טענות המשיבה בבקשה לביטול פסק הבוררות, נראה כי אין לשלול על-הסף את טענות המשיבה לפיהן מתגבשות במקרה שבפנינו, עילות לכאוריות, לביטול פסק הבוררות, לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. מעיון בבקשה לאישור פסק הבוררות ובבקשה לביטולו ומאחר ולא חל שינוי לעניין סיכויי ביטול הפסק, אני סבורה כי המסקנה אליה הגיע הרשם זמיר, ראויה בנסיבות העניין".

אשר למאזן הנוחות קבעה כב' השופטת ברון ציפורה כי לא מצאה "כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת, לעומת זאת, אני סבורה כי הטלת הערובה על המשיבה עלולה להביא לנזק פוטנציאלי משמעותי יותר למשיבה ולפגיעה רבה בעסקיה".

לאור האמור נקבע כי אין מקום להטלת ערובה על המשיבה.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 3774/08[315] נדונה בקשה לפי סעיף 29 לחוק הבוררות לחיוב המשיבים במתן ערובה לצורך הבטחת תשלום פסק הבוררות. בקבלה חלקית את הבקשה קובעת כב' השופטת ברון ציפורה:

"באשר לסיכויי הצלחתם של המשיבים בביטול הפסק:
בבקשתם לביטול פסק הבורר טוענים המשיבים כי הפסק אינו מנומק, כי אין בו דיון והכרעה בכל אותן מחלוקות שהועלו ונמסרו להכרעת הבורר וכי הבורר חרג מסמכותו כאשר הכריע בשורה של עניינים מקצועיים ייחודיים לתחום הבניה, מבלי להיוועץ במומחה מטעמו.
פסק הבורר כולל סקירה של הרקע העובדתי וטענות הצדדים, תוך אזכור מכלול העדויות שנשמעו במהלך ההליך, המוצגים והמסמכים שהוגשו, סיכומי הצדדים בכתב ובעל-פה. הבורר מציין, במפורש, כי עיין בכל החומר הרב שהובא על-ידי הצדדים ובטענותיהם בכתב ובעל-פה, דבר שהצריך זמן ממושך מאוד בהתחשב בכמות העצומה של המסמכים וכי כתוצאה מכך 'ניתנה בידי האפשרות לקצר במתן פסק הבורר אך ורק לדברים הצריכים לעניין מבלי להרחיב את היריעה שהצדדים הרחיבוה מאוד על פני עמודים רבים, לפרטי פרטים.' עוד מציין הבורר, כי שליטתו בחומר אף תאפשר לו 'להסתמך על טענות בא-כוח הצדדים לעניינים מסויימים מבלי לחזור על טענותיהם ונימוקיהם שהובאו בצורה מסודרת, תוך שאציין שהם מקובלים עלי או שאינם מקובלים עלי, אלא-אם-כן יהא צורך לפרט את הדברים.' בפסק הגדיר הבורר את השאלות שבמחלוקת שעל בסיסן נתן את פסק הבוררות ובהמשכו של הפסק השיב על שאלות אלה במלואן, תוך אזכור סעיפי חקיקה, פסיקה והוראות מתוך הסכם הפרוייקט ותוך התייחסות לעדויות שנשמעו בפניו.
הנה כי כן, על פניו, נראה כי עסקינן בפסק מנומק, תמציתי ובהיר.
באשר לטענת היעדר הסמכות שהעלו המשיבים, הרי שלמקרא השתלשלות העניינים המפורטת בתגובת המבקשת לבקשה לביטול פסק הבורר, נראה – לפחות לכאורה – כי הצדדים בחרו לסטות מהסכם הבוררות המקורי, בין במפורש ובין מכללא, ואפשרו לבורר להחליט בעצמו לעניין הצורך במינוי מומחה.
במצב דברים זה אין לומר כי סיכויי הצלחתם של המשיבים בביטול הפסק הינם גבוהים.
בשולי הדברים אעיר, כי נראה, לכאורה, שעילות הביטול שמכוחן מבקשים המשיבים לבטל את פסק הבורר יכולות, לכל היותר, להביא להחזרת הפסק לבורר לצורך השלמתו, הא ותו לא. גם מטעם זה אין לומר כי סיכויי הצלחתם של המשיבים בביטול הפסק הינם גבוהים.
באשר למאזן הנוחות
אין מחלוקת, כי השותפות נמצאת מזה זמן בכינוס נכסים, עקב הליכים למימוש משכנתה בהם נקט הבנק המלווה של הפרוייקט. זאת ועוד, מתדפיסי רשם החברות אשר צורפו לבקשה עולה, כי גם בחברות המרכיבות את השותפות ישנם שיעבודים לטובת בנקים מלווים בגין הפרוייקט. במצב דברים זה, ובשים-לב לגובהו של הסכום שנפסק לטובת המבקשת, אכן קיים חשש ממשי להכבדה על ביצוע פסק הבוררות. חשש זה נותר בעינו לנוכח התצהיר שצורף לתגובת המשיבים, באשר לא מצאתי במסגרתו כל הצהרה פוזיטיבית על מצבם הכספי ויכולתם של המשיבים לעמוד בפסק הבורר, עניין העומד בעוכריהם של המשיבים.
לאור האמור, אני נעתרת לבקשה ומורה על הפקדת ערובה, אם כי לא במלוא סכום פסק הבורר, שכן יהיה בכך משום נטל כבד מדי על המשיבים בטרם התבררה בקשתם.
הסכום שעל המשיבים להפקיד בקופת בית-המשפט או ליתן ערבות בנקאית הינו 3,000,000 ש"ח וזאת בתוך 45 יום מהיום."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 17564/07[316] נפסק מפי כב' הרשם איתן בורנשטיין:

"יישום ההלכה על המקרה שלפני מביאני למסקנה כי יש יסוד לבקשה ובאופן שהמשיבה לא הרימה את הנטל, לצורך הבקשה להראות שסיכוייה לביטול ושינוי פסק הבורר לרבות השלמתו מגיעים לשיעור הנדרש.
ראשית, תשובת המשיבה נתמכת בתצהיר פרקליטה שאמנם מצהיר כי לווה את המשיבה משך שנים ומצוי בהליך נשוא פסק הבורר, אך שעה שעסקינן בטענות עובדתיות מסוג היקפי העבודה, התמורות ששולמו על-ידי המשיבה למבקשת, טענות המשיבה בדבר כפירה בחובות, מן הראוי שתצהיר ינתן על-ידי מקור ראשון, למרות שההלכה מתירה הגשת תצהירים במיוחד בבקשות ביניים שאינם דווקא של בעל הדין אלא של הגורם הבקי בעובדות.
עיקר טענות המשיבה נוגעות לכך שהבורר לא הכריע בשאלות שנמסרו להכרעתו, שהן טענות של המשיבה במהלך הבוררות, ואם היה עושה כן, התוצאה היתה משתנה, כך לעמדת המשיבה. לפיכך עתרה המשיבה בתיק העיקרי להשלמת פסק הבורר וביטולו החלקי.
בחינת טענות המשיבה, לצורך קביעתי, מראה כי הבורר התייחס לנושאים השונים לגביהם נטען שלא הכריע בהם, בין במישרין ובין בעקיפין ומכל מקום, היה מודע לעמדת המשיבה באשר להם, יש לזכור, הבורר היה פטור מדיני הראיות והדין המהותי, כך שלא נדרש לפרוש את מלוא הראיות הדרושות לעניין. מכאן לכאורה, שטענות המשיבה לעניין הבקשה שלפני הן בגדר השגה על קביעות הבורר מבחינת ערעור שאינו מנוי על העילות לביטול פסק בורר. כך הן טענות המשיבה בדבר סעיף הפטור שניתן למשיבה לפי ההסכם באופן שניתנה למבקשת תמורה גבוהה יותר על-מנת שלא תהיה זכאית לתוספות ושינויים במסגרת הפרוייקט בשיעור של עד 2% הימנו. הבורר דן בטענה וכאמור בעמ' 8, עת קבע כי מקבל את טענות המבקשת לעניין הפטור. טענת המשיבה באשר לנושא שווי ההקלות שניתנו לפי סעיף 40 להסכם לפיו יש לה זכות לקזז הקלות כנגד תוספות ושינויים לא התקבלה. לפי טענה זו הניב הפרוייקט למבקשת רווח המופרז מעבר לזה שהוצהר על ידה, באופן שבמקום רווח בשיעורים של 10%-12% הסתכם הרווח בעשרות אחוזים ולפיכך לעמדת המשיבה הסכומים שקיבלה המבקשת עולים על הסכומים שנקבעו כי היא זכאית לקבלם, ויש לקזזם ולהפחיתם. הבורר נתן דעתו לטענה זו וכאמור בין היתר בעמ' 5 לפסק הבורר עת ציין כי שגם אם נכונה הטענה, אין בה כדי להשפיע על ההכרעה גופה. הבורר גם דן בשאלת ההוצאות עליהם משיגה המשיבה בעתירה, לא כל שכן, בית-המשפט אינו נוטה להתערב בהשגות לגבי אי-פסיקת הוצאות בבוררות.
הכף באשר למבחן ההכבדה נוטה אף היא לטובת המבקשת. תצהיר התגובה של המשיבה ניתן על-ידי פרקליטה ולא על-ידי אחד מבעלי או בעל תפקיד בה אשר יכל היה לשפוך אור ממקור ראשון על מצבה הכספי ויכולתה של המשיבה לעמוד בפסק הבורר, השפעת תשלומו על יכולתה העתידית לצורך מבחן מאזן הנזקים. גם אין כל התייחסות לעניין זה בתצהיר התגובה. אמנם נטען באשר להליכים המשפטיים השונים התלויים ועומדים כנגד המשיבה, אך בכך לא די שכן על המשיבה היה להצביע על יכולת פיננסית, הנזק שעלול להיגרם לה אם הבקשה תתקבל ועוד. הימנעותה לעשות כן עומדת בעוכריה. במיוחד נכון הדבר שעה שהחיוב נשוא פסק-הדין הינו בסכום ניכר דבר שיש בו כדי להוות אינדיקציה על הכבדה בביצוע פסק הבורר. ב- רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' אברהם וסילוה גייר, תק-על 2007(1) 1306, בסעיף י"ב:
'הכבדה איננה אך הוכחת כוונה להברחת נכסים – טענה שלא נטענה בנידון דידן – ולעיתים אף גובה סכום התביעה עשוי להיות אות לקיומה.'
שקלתי את סכום הערובה שעל המשיבה להפקיד ובמסגרת זו האם עליה להפקיד את מלוא סכום פסק הבורר כמבוקש ברישת הבקשה. לאחר שהבאתי בחשבון את השיקולים השונים, הגעתי לידי מסקנה שאין מקום להורות כאמור שכן יהיה בכך משום נטל כבד מדי על המשיבה בטרם התבררה בקשתה, במיוחד לאור הסכום הגבוה דנן. זאת ועוד, ואם מצבה של המשיבה הוא כנטען על-ידי המבקשת עצמה, עלול להיות בכך משום נעילת שערי בית-המשפט לפניה עוד בטרם נדונה עתירתה. בהקשר זה נתתי דעתי גם לכך שהתובענה הוגשה לפני מספר חודשים, ביום 3.6.07 ואילו הבקשה הוגשה רק בחלוף כשלושה חודשים לאחר מכן, ולאחר שמועד קודם לשמיעת העתירה עצמה נדחה כך שאלמלא הדחיה, לא היתה מוגשת הבקשה.
במכלול האיזונים האמורים נקבע בזאת כי הסכום שעל המשיבה להפקיד בקופת בית-המשפט או ליתן ערבות בנקאית הינו 1,000,000 ש"ח, וזאת תעשה תוך 30 יום מהיום. למותר לציין כי אם התביעה תדון ותוכרע קודם לעבור המועד להפקדת הערובה יואיל בית-המשפט ליתן את דעתו גם על המתחייב מהחלטה זו.
להסרת ספק, כל האמור בהחלטתי דנא הינו רק לצורך ההכרעה בה ומבלי שיהיה בה כדי להוות קביעה נחרצת באשר להכרעה בתובענה עצמה הקבועה לדיון בעוד זמן קצר.
בשולי ההחלטה, שקלתי אם לאור סעיף 39 לחוק הבוררות ההכרעה בבקשה לחיוב בערובה לפי סעיף 29 לחוק הבוררות שעשה שעסקינן בערובה בהבדל מעיקול יכולה להינתן על-ידי רשם ולא שופט. מאחר והצדדים לא השיגו בעניין ובעמדותיהם בבקשה ציינו שהיא נדונה לפני כרשם, לא ראיתי להידרש לעניין והחלטתי ניתנת בכשירותי כרשם ולא כשופט בפועל."
ב- בש"א (רח') 1466/07[317] נדונה השאלה האם גובה הערובה צריך להיות בגובה פסק הבוררות או שמא בגובה אחר?

עניין זה נפסק מפי כב' השופטת אסתר שטמר:

"3. הבקשה שבפני אינה נתמכת בתצהיר. הואיל ועילתה כי לא יהיה בידי המשיבה לשלם את חיוביה על-פי פסק הבוררות, בהיעדר תצהיר סר הטעם העקרי למתן סעד.
גם לו עמדה הבקשה בתנאי האמור, אני סבורה כי אין לתת סעד חמור כסעד הפקדת ערובה כמבוקש, בלא לשמוע עמדת הצד השני.
'בדומה לשיקולי בית-המשפט בבוחנו בקשה למתן סעד זמני, גם בבחינת מתן סעד זמני בבקשה לביטול פסק הבוררות יבחנו סיכויי הצלחתו של המבקש לבטל את הפסק וכן מאזן הנוחות בין הצדדים.
...
לפיכך, מלכתחילה עומד מאזן השיקולים לטובתו של מבקש הסעד הזמני. על הצד שמבקש את ביטול הפסק יהיה מוטל להראות כי סיכויי הצלחתו לביטול הפסק גבוהים למרות הגישה המצמצמת במתן סעד מסוג זה. לחילופין יהיה עליו לעמוד בנטל כבד להראות כי מאזן הנוחות נוטה לצידו באופן משמעותי, שהרי ככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוון מבקש ביטול הפסק פוחת המשקל הנדרש להוכחת סיכויי הצלחה בבקשה.' (רע"א 4758/05 דוד אוביץ נ' נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ (פורסם באתר נבו))
כיצד אלמד עמדתו של הצד שכנגד מבלי לתת לו פתחון פה?
4. ועל כולם: הסעד המבוקש הוא הסעד החמור מבין הנקובים בסעיף 29 לחוק הבוררות. בעוד שעיקול ועכוב יציאה מן הארץ יכולים לגרום לחייב לשלם את חובו על-פי פסק הבורר, כאן מבוקש כי החייב יפקיד את כל סכום פסק-הדין, כתנאי להמשך הדיון בבקשה שהגיש לביטול פסק הבורר.
לא ראוי לאפשר זאת ללא דיון פתוח, בנוכחות שני הצדדים.
5. מכל השקולים שלעיל אני דוחה את הבקשה."

4. הטלת עיקול

תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקסד"א) קובעת כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית-המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כלומר, שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד.

עוד קובעת תקנה 362 לתקסד"א כי על המבקש להציג ראיות לכאורה ל"קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש". "ההוראה המיוחדת" הנוגעת לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב) לתקסד"א לפיה, על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה "כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין".

הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת איפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק-הדין[318]. לעניין זה רלבנטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק-הדין.

לעיתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלבנטי למתן הצו, זאת כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען.

על עיקול המוטל במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות, חלות הוראות התקסד"א הנוגעות לעיקול, הגם שבית-המשפט רשאי לפי שיקול-דעתו, לפטור את המבקש מהפקדת ערובות. יודגש, כי אם בית-המשפט לא פטר את המבקש מהפקדת ערובות יש להחיל בעניין זה את הוראות התקנות. ב- בש"א (ת"א-יפו) 8034/02[319] נפסק מפי כב' השופטת ברוש שרה:

"8. בענייננו, הגם שעל-פי סעיף 29(א) לחוק הבוררות, רשאי היה לפטרו, לא פטר בית-המשפט את המבקש מהפקדת ערובות, והורה למשיבים להמציא התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וערבון. יש איפוא, לבחון לאור הוראות התקנות מהי משמעות אי-המצאת העתקי הערובות למבקשות.
9. תקנה 367(ב) לתקנות קובעת:
'(ב) העתק הצו, העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה והעתק כתב הערבות יומצאו במסירה אישית למשיב בתוך שלושה ימים, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט מועד מאוחר יותר מטעמים מיוחדים שיירשמו; לבקשת המחזיק, יורה בית-המשפט למבקש להמציא למחזיק בהקדם האפשרי העתק הבקשה והמסמכים המצורפים אליה.'
תקנה זו הוספה בתיקון מס' 6 לתקנות, התשס"א-2001. על-פי התקנה, קיימת חובה להמציא, בהמצאה אישית, את המסמכים הרלבנטיים למשיב תוך 3 ימים.
המטרות העיקריות של הדרישה להפקדת ערבון וערבויות הנן להרתיע מלבקש סעדים זמניים במצבים שבהם אין לכך הצדקה עניינית או מטעמים פסולים (למשל – במטרה להכביד על הצד שכנגד), ולאפשר גביה מהירה של פיצוי בגין נזקים שגרם הסעד השני למי שנגדו ניתן הצו באמצעות ח*לוט (ראה: דברי הסבר לתקנות סדרי הדין האזרחי (תיקון מס' 6), התשס"א-2001: תיקונים לפרק הסעדים הזמניים, בעריכת עורך-דין תמי סלע, משרד המשפטים, בהתייחסה לתקנה 364 לתקנות).
10. תקנה 370 לתקנות, שהוספה אף היא בתיקון התשס"א, קובעת:
'סעד זמני יפקע:
(1) עם הפסקת התובענה, עם ביצוע פסק-הדין או בתום המועד שנקבע בו, לפי המוקדם;
(2) אם הצו הזמני ניתן לפני הגשת התובענה והמבקש לא הגיש לבית-המשפט את התובענה במועד, כאמור בתקנה 363(א);
(3) אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), זולת אם בית-המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו;
(4) עם ביטולו על-ידי בית-המשפט.'
תקנה זו באה להחליף קודמתה, תקנה 373, שקבעה:
'צו העיקול יפקע באחת מאלה:
(1) התובע לא הגיש לבית-המשפט, תוך שבעה ימים לאחר מתן הצו או תוך מועד ארוך מזה, שנקבע לפני תום שבעת הימים האמורים, את כל המסמכים הדרושים לשם המצאה לנתבע, ואם הורה בית-המשפט על מסירה אישית – תוך 7 ימים מיום שהורה כך או תוך תקופה אחרת שקבע.
(1א) התובע לא שילם את האגרה בעד ההמצאה.
(2) הצו ניתן לפני שהוגשה התובענה והתובע לא הגיש תוך שבעה ימים מיום מתן הצו את כתב התביעה.
(3) התובענה נדחתה, נמחקה או הופסקה, או שפסק-הדין בוצע.'
11. מטרת ההוראה שבתקנות 367(ב) ו-370 לתקנות היא לאפשר לנתבע ולמחזיק לבקש את ביטול העיקול אם לא יקבלו לידיהם את כל המסמכים הדרושים. יפים לעניין זה דברי השופט ישעיה ב- ת"א (ת"א) 509/92, אריה גונן נ' ניקוב מחשבים ישראל בע"מ (לא פורסם), בהתייחסו לתקנה 373(1) הקודמת, כי רוחה וכוונתה של תקנה 373(1), הינה, יידוע הנתבע והמחזיק בדבר עיקול שהוטל על נכסיהם כדי למנוע פגיעה ברכושם ללא ידיעתם והבנתם לגבי המתרחש.
12. על מטרת המצאת המסמכים עמד ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 589:
'ניתן צו עיקול, יש להמציאו לנתבע, וגם למחזיק, אם ישנו כזה, וביחד עמו גם העתק מכל המסמכים, שהוגשו לבית-המשפט, היינו, בקשת העיקול והמסמכים עליהם מבוססת התביעה (תקנה 363) אך לא הערובה הדרושה לפי תקנה 365. התובע הוא שחייב לדאוג לביצוע ההמצאה. עליו להגיש לבית-המשפט תוך שבעה ימים לאחר מתן צו העיקול, את המסמכים הדרושים לשם המצאה לנתבע ולמחזיק ולשלם את האגרה, על-מנת שבית-המשפט ימציאת כדרוש; לא עשה התובע כן, יפקע העיקול באופן אוטומטי, ללא צורך בפניה לבית-המשפט, לפי תקנה 373(1). המועד של שבעה ימים הקבוע בתקנה 373(1) ניתן אמנם להארכה, אך על-פי התקנה האמורה אין להאריכו עוד אם עברו שבעת הימים. מכאן, שתובע החפץ לקבל מועד ארוך יותר, לא רק חייב לבקש את הארכה לפני שעברו שבעת הימים, אלא עליו גם הדאגה לכך, שבית-המשפט או הרשם ידונו בבקשתו ויפסקו בה בעוד מועד. לאחר תום שבעת הימים, אין בית-המשפט מוסמך עוד להאריך, אף לא 'מטעמים מיוחדים שירשמו' בהם מדובר בתקנה 528 סיפא.'
13. דומה שלא יכולה להיות עוד מחלוקת, כי אי-מילוי הוראות תקנה 367(ב) ו- 370 לתקנות, מפקיעות את צו העיקול מעצמו.
משלא הומצאו מסמכי העיקול תוך שלושה ימים מיום הטלתו – פקעו העיקולים.
אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה וקובעת, כי העיקולים פקעו."
ב- בש"א (חי') 7076/08[320] נדונה בקשה להטלת עיקולים בהסתמך על סעיף 29 לחוק הבוררות. בקבלה את הבקשה קבעה כב' הרשמת ת' שרון-נתנאל:

"קיומו של התנאי הראשון – ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, אינו שנוי במחלוקת, לאור קיומו של פסק הבוררות, לזכות המבקשת.
אשר לתנאי השני – חשש להכבדה
המבקשת טוענת, כי המשיבה מתחמקת מתשלום חובה במשך שנים וכי קיים יסוד סביר לחשש, כי היא עלולה לנקוט צעדים שיכשילו את התשלום, ביניהם הברחת נכסים.
אמנם, לתצהירו של מר שוורץ לא צורפו מסמכים, אולם הוא לא נחקר על תצהירו והאמור בו לא נסתר.
מר כהן אומר בתצהירו, כי החברה פעילה ורווחית, אולם לא צורף על ידו כל מסמך, התומך בכך, כאשר, מנגד – המשיבה לא שילמה את חלקה בשכר הבורר, ללא שניתן לכך כל הסבר.
לאור טענת מר שוורץ בתצהירו, לפיה המשיבה מודעת לחובתה לשלם אולם מתחמקת, מזה שנים, מחובה זו, יש משמעות לכך שהבקשה לביטול פסק הבורר לא הוצגה בפניי ולכך שהמשיבה לא הראתה כי יש, לכאורה, ממש בטענותיה כנגד פסק הבורר. בכך יש כדי לתמוך, במידת מה, בטענתו הנ"ל של מר שוורץ. בהקשר לכך יש לזכור, כי העילות לביטול פסק בורר הינן מצומצמות ובדרך-כלל הסיכויים לביטול הפסק אינם רבים.
משלא הונחה בפניי ההזדמנות לבדוק אם יש ממש, ולו לכאורה, בטענות המשיבה לביטול הפסק, לא נסתרה טענתה זו של המבקשת.
לעניין הטלת עיקול, לאחר מתן פסק בורר והתחשבות במאפיינים המיוחדים של בקשה לביטול פסק בורר ובמידת ההתערבות של בתי-המשפט בפסקי בורר, ראו: רע"א 4758/05 דוד אוביץ נ' נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ (2005).
זאת ועוד – מדובר בסכום כסף ניכר, המגיע היום לכדי חצי מליון ש"ח ואף למעלה מכך וכבר נפסק, כי הכבדה על פסק-הדין, אינה בהכרח הוכחת כוונה להברחת נכסים. לעיתים 'גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה כגון 'כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען' – רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) בע"מ נ' ICC Industries Inc, תק-על
2007(1) 81 (2007); רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר, תק-על 2007(1) 1306 (2007).
עוד יש לומר, כי 'להוכחת רכיב ההכבדה בסעד של עיקול זמני די ב'חשש סביר', ועוצמת ההכבדה הנדרשת היא של הכבדה 'רגילה', כך שמדובר ברף הנמוך ביותר במסגרת הסעדים הזמניים – ראה טבלת "תוחלת ההכבדה" של סוגי הסעדים הזמניים בספרו של דודי שורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות (הקריה האקדמית אונו, התשס"ז) 360' – בר"ע (חי') 1935/07 יוסף דניאל נ' מנסור בסתוני, תק-מח 2007(3), 2385, 2386.
סבורתני כי מכל האמור לעיל, כמו גם העובדה שמדובר בחברה פרטית, עולה, אכן, חשש להכבדה, במידה הדרושה לצורך מתן צו עיקול, כמבוקש.
פרמטר נוסף, אותו יש לבחון במסגרת בקשה כגון זו, הוא מאזן הנוחות. לעניין זה טוענת המשיבה, לאיתנות כלכלית, אולם, לטענתה, העיקול פוגע במוניטין שלה אצל הבנקים ואצל לקוח חשוב (בז"ן), עוד טוענת המשיבה, כי דווקא המשיבה היא זו אשר נתונה בקשיים כספיים גדולים ואילו המבקשת טוענת שהליך הבוררות התנהל קרוב לשנתיים, בטענה כי המשיבה מנסה, כל העת, להכשיל התשלום המגיע למבקשת וכן, כי ללא הטלת העיקולים, לא תהא בפניה דרך לגבות את המגיע לה.
בכל עיקול יש כדי להכביד, במידה כזו או אחרת, על הבעלים של הנכס, או הזכויות, המעוקלים. בענייננו, לאור כך שטענתה היחידה של המשיבה היא לפגיעה במויניטין שלה ולאור האמור לעיל, סבורה אני שהמאזן נוטה לטובת המבקשת.
דווקא טענתה של המשיבה, לפיה המבקשת מצויה "בקשיים כספיים גדולים", מצביעה על הנזק הפוטנציאלי הגדול יותר, אשר ייגרם למבקשת אם לא תצליח לגבות את סכום פסק הבוררות מהמשיבה.
לפיכך אני מורה, כי העיקולים הזמניים, אשר הוטלו, במעמד צד אחד, יעמדו בתוקפם עד למתן פסק-הדין בבקשה לביטול פסק הבוררות."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 4133/04[321] קבע בית-המשפט מפי כב' הרשם ד"ר עדי אזר (ז"ל) כי:

"בתיק זה הוגשה בקשה להטלת צו עיקול זמני על-פי סעיף 29 לחוק הבוררות ונאמר בבקשה כי ביום 27.11.03 ניתן על-ידי הבורר הנכבד, השופט בדימוס חיים אילת, פסק בוררות לפיו זכתה המבקשת בהוצאות בסך 50,000 ש"ח וכן בסכום המגיע למבקשת בשיעור 25 אחוז מרווחי השלד לפי חשבונות שיינתנו וכן ערבויות בנקאיות שהעמידה המבקשת לטובת המשיבים ואשר חולטו בסך 3.2 מיליון ש"ח. בבקשה הוסבר כי הנתבעת התקשרה עם בעלי קרקע ברמת אביב החדשה בעסקת קומבינציה שבמסגרתה הוקמו בניינים ובהם 95 דירות והיות שהנתבעת היתה זקוקה למימון, פנתה וביקשה ליווי בנקאי.
לצורך הליווי נדרש הון עצמי מינימלי ומנהל התובעת הסכים להעמיד מחצית מההון העצמי שנדרש על-ידי הבנק בסך 1.2 מיליון דולר בתמורה לזכות ל-25% מרווחי הנתבעת מפרוייקט זה. הנתבעת משכה כספים רבים ולפי הטענה, 19 מיליון ש"ח בגין עבודות שלד שביצעה כקבלן חיצוני, והותירה את חשבון הליווי בגירעון. לכן התנהלה הבוררות בה נקבע שיעור הרווח אך טרם הוכרע הסכום. לפי הערכה שנעשתה בבקשה, סכום הרווח עומד על כ-3.7 מיליון ש"ח (חלקה של המבקשת בשיעור 25%, כאמור בסעיף 22 לבקשה).
בקשה קודמת לעיקול נדחתה לאור דו"ח שהגיש רואה חשבון אלפיה לפיו אין למבקשת זכות כספית ולא הוגש דו"ח רואה חשבון נגדי. הבקשה החדשה הנוכחית הוגשה על בסיס קביעת הבורר הנכבד וכלול בבקשה ציטוט בסעיף 37 מתוך החלטת הבורר לפיה הנחת העבודה של מר אלפיה שגויה וקשה לקבל את הדו"ח כנכון או ככזה שעליו ניתן לבסס ולקבוע את מהות זכויות הצדדים. עוד קבע הבורר הנכבד כי לעניין הרווח וההפסד של הפרוייקט, קשה, אם לא בלתי-אפשרי, להסתמך על דו"ח אלפיה, כאמור בעמ' 7 לפסק הבורר. לעומת זאת, המשיבה חזרה והודיעה כי היא מסתמכת על דו"ח רואה חשבון אלפיה ולכן אינה מתכוונת להתחלק עם המבקשת ברווחי הקמת השלד.
ניתן צו עיקול ארעי והוגשה בקשה לביטול העיקול. במסגרת הבקשה נטען כי פסק הבוררות לא קבע זכויות כספיות לתובעת ופירושו הנכון לדעת המשיבה (מבקשת הביטול), הוא כי המבקשת חייבת לה סכום כסף נכבד של כ-645,000 ש"ח. הבקשה מסתמכת אכן על דו"ח רואה החשבון מר אלפיה שבו נקבעת חובתה של המבקשת להשתתף בהפסדי הפרוייקט. הבורר לא שלל את דו"ח אלפיה מכל וכל אלא קבע שחסר בו נתון לגבי רווחים שקיבלה המשיבה מכוח תפקידה כקבלן של הפרוייקט. בעניין זה פסק הבורר בניגוד להנחת העבודה של מר אלפיה, שלפיה רווחים אלה אינם נחשבים חלק מנכסי הפרוייקט אלא כהכנסה של המשיבה בשל תפקידה כקבלן השלד.
נושא מימוש הערבויות לא הוכרע בבוררות והבורר קבע כי יש לברר תחילה קיומו או היעדרו של הפסד לנתבעת. מכל הנימוקים הללו נטען כי אין הצדקה או צורך בעיקול ומן הראוי לבטלו.
ביום 17.2.04 התקיים דיון ועורך-דין זפט הפנתה לדו"ח של רואה חשבון אלפיה. לעומת זאת טען עורך-דין בר, מנגד, כי הבורר ביטל את הדו"ח ועוד טען כי הערבויות חולטו לאחר פסק הבורר.
העיד בפני רואה חשבון יוסף אלפיה שהסביר את אופן הכנת הדו"ח ואת נסיונו המקצועי. עוד הסביר את הבנתו לפיה הבורר לא פסל את הדו"ח אלא קבע כי חסר בדו"ח מרכיב נוסף. והוא רווח מעבודת השלד. טענה זו אומנם עולה בקנה אחד עם נוסח פסק הבורר. בדו"ח החדש שנערך על-ידי מר אלפיה לאור החלטת הבורר, השתתפות המבקשת בהפסד, קטנה, אולם עדיין אין יתרת זכות לטובת המבקשת.
מר דב נהרי מטעם המבקשת, העיד גם הוא והעלה טענות בעניין זיכויי ריבית לטובת המשיבה ואי-מתן זיכוי בריבית למבקשת, אולם לא הוגש דו"ח נגדי של רואה חשבון מטעם המבקשת.
בסיכומיה ציינה המבקשת כי הנושא המרכזי המצדיק הטלת עיקולים הוא חילוט הערבויות בסך 1.2 מיליון דולר שהמבקשת העמידה לטובת המשיבה כהון עצמי לטובת חשבון הליווי בבנק דיסקונט, שם התנהל חשבונה של המשיבה. הסכום שחולט, כאמור בסעיף 6 לסיכומים, עומד על 728,000 דולר. הבורר פסק כי יש להשאיר את הערבויות כפי שהן עד הכרעתו, לאחר מתן חשבונות, בתביעתה הכספית של המבקשת. לפי הפסק יש אפשרות שהבורר יורה על החזרת הערבויות לאחר הכרעתו בעניין רווחי המשיבה. לכן דרוש עיקול. המשיבה אומנם המציאה מסמך חדש של רואה חשבון אלפיה המביא בחשבון גם את מימוש הערבויות, אך המבקשת טוענת, לאור פסק הבורר, שאין להסתמך עליו מפני שלא ערך חישוב כללי של רווחים והפסדים של הצדדים לבוררות, אלא עסק אך ורק בהפסדי הפרוייקט מבלי להביא בחשבון את זכות המבקשת לחלק מרווחי המשיבה. טענה זו לא שכנעה אותי היות שמר אלפיה ערך דו"ח חדש ולא ניתן היה לסתור אותו בהיעדר דו"ח נגדי מטעם רואה חשבון מצד המבקשת.
בסיכומיו ערך בא-כוח המבקשת חשבונות שונים, אולם לא הוכיח את נכונותם באמצעות בדיקה בידי מומחה, ובסיכומי התשובה שהגישה המשיבה נטען בצדק כי מן הראוי להתעלם מהטענות והפרשנויות הבאות לתקוף את עבודת החשבונאות המקצועית שביצע רואה החשבון. אכן קשה להבין את הימנעות המבקשת מפנייה לחוות-דעת מומחה בנושא זה. החשבונות טרם נערכו בבוררות ולכן המבקשת, שעליה נטל השכנוע, אינה משכנעת כי ניתן לקבוע ללא חוות-דעת מומחה כי תעמוד לאחר עריכת החשבונות, יתרת זכות לטובתה. לבית-המשפט אין ידיעה שיפוטית בחשבונאות, ועריכת החשבונות במקרה זה דורשת ידע מקצועי.
בסיכומים הפנה אותי עורך-דין בר-לטענתו כי תוצאת הבקשה היא אבסורד מאחר ויתרת התשלום החלה על המבקשת לפי החשבון החדש, הוא סכום של 3.9 מיליון ש"ח, אך אם היתה מפסידה בבוררות, היתה המבקשת מחוייבת לשלם 3.7 מיליון ש"ח. אין בטענה זו כל הצגה של אבסורד, היות שהמבקשת, שזכתה בבוררות, זכתה רק בזכות לקבלת חשבונות, ואלה יכולים להוביל אומנם לתוצאה אליה הגיע רואה חשבון אלפיה. גם השינויים בדו"ח של מר אלפיה והתיקונים שערך בחישוביו שהוצגו בסיכומים, אין בהם כדי ללמד על דבר.
התעוררה גם טענה בעניין ריבית מפלה, והיא כי המשיבה זכתה בריבית בגין כל סכום ששילמה או היתה זכאית לו, אולם לא נזקפה ריבית לזכות המבקשת בגין רווחי השלד למרות שנמשכו לפני 6 שנים. הסבר רואה חשבון אלפיה היה שהוא לא זיכה את המבקשת בריבית מפני שלא זיכה גם את המשיבה בריבית על חלקה בהפסד הנטען. למשיבה היה הפסד של כ-13 מיליון ש"ח וחלקה של המבקשת היה 3.8 מיליון ש"ח. הטענה בסיכומים היא כי יתרת החובה כוסתה על-ידי מימוש ערבויות בנקאיות של המממנים. לכן נטען כי המשיבה לא שילמה דבר לבנק ולא היתה זכאית לריבית על אפס תשלום.
טענה אחרונה זו לא הוכחה בשלב הנוכחי ולא ניתן לקבוע כי היא נכונה. יש לתמוך אותה במסמכים ובנתונים של ממש, וכאלה לא הוצגו בפני בשעת הדיון. לפיכך הטענה עוד תתברר בעת שיערכו החשבונות. לעת הזאת, גם אם הייתי משתכנע שהטענה נכונה, לא ניתן לדעת ללא חוות-דעת מומחה מה הסכום העומד לזכות המבקשים, אם בכלל, כתוצאה מטענה זו. נטל השכנוע רובץ על המבקשת והיא לא הציגה עדויות או מסמכים היכולים להוכיח לאיזה סכום היא זכאית והאם אומנם היא זכאית לו.
בהתחשב בשיקולים הללו, אני מחליט לבטל את צו העיקול הארעי, היות שלא הוכחו בראיות מהימנות לכאורה, כנדרש בתקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי עומדת אומנם יתרת זכות לטובת המבקשת.
בנסיבות העניין, שבהן הנושא לא הוכרע סופית ועוד יתברר בבוררות, הוצאות בקשה זו יהיו כלולות בהוצאות הבוררות הסופיות."

[310] ראה גם רע"א 7592/08 פי.די.די. יהלומים בע"מ ואח' נ' I.DO.Diamonds Inc. ואח', תק-על 2008(4) 89 (2008).
[311] הסקירה שלהלן לקוחה מ-בש"א (ת"א-יפו) 23453/07 אברהם בבאי נ' דוד בבאי, תק-מח 2008(1) 6777 (2008).
[312] דברי כב' השופט עודד גרשון ב- ת"ה (חי') 3711/95 צביקה ליטמן נ' הלאל עבד אלקאדר, תק-מח 96(1) 2208 (1996).
[313] ה"פ (ת"א-יפו) 562/07 איב למברגר נ' רפאל בן דוד, תק-מח 2008(2) 12510 (2008).
[314] בש"א (ת"א-יפו) 7200/08 א. רובין אדריכלים בע"מ נ' גבאי אדריכלות ובניין ערים בע"מ, תק-מח 2008(2) 10867 (2008).
[315] בש"א (ת"א-יפו) 3774/08 שותפות הרצל 108 ואח' נ' מיצר לפיתוח בע"מ, תק-מח 2008(2) 8851 (2008).
[316] בש"א (ת"א-יפו) 17564/07 גוב גיא בע"מ נ' מגדל הזוהר חברה לבניין בע"מ, תק-מח 2007(4) 1399 (2007).
[317] בש"א (רח') 1466/07 סבן אבי ואח' נ' כ.א.ן גולן 1979 בע"מ, תק-של 2007(2) 7240 (2007).
[318] ראה לדוגמה רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789
(1997).
[319] בש"א (ת"א-יפו) 8034/02 Tas Trading Company Inc. חברה רשומה במדינת טקסס, ארה"ב ואח' נ' ניאגו סימן טוב ואח', תק-מח 2002(3) 65868 (2002).
[320] בש"א (חי') 7076/08 שורץ זאב פרוייקטים בע"מ נ' א.ר כהן הנדסה ובניין בע"מ, תק-מח 2008(2) 15237 (2008).
[321] בש"א (ת"א-יפו) 4133/04 קרדוב ייזום והשקעות בע"מ נ' טל חיות חברה לבניין בע"מ, תק-מח 2004(1) 6550 (2004).