botox
הספריה המשפטית
המפרק בדיני חברות - דין ומהות (זכויותיו, סמכויותיו וחובותיו)

הפרקים שבספר:

סמכויותיו של מפרק קבוע

1. כפיפות המפרק לפיקוחו של בית-המשפט
המפרק הקבוע מופקד על ניהולו של הפירוק לשם מימוש נכסי החברה וחלוקת הפירות בין הנושים ובין בעלי המניות, במידה וקיימת יתרה לאחר תשלום כל חובות החברה.

למפרק המתמנה על-ידי בית-המשפט סמכויות כמורשה החברה, כנאמנם של הנושים, ובעיקר כפקיד בית-המשפט {רע"א 5388/97 ינוב נ' דן אחיעזר, דינים עליון נג 688 (1998)}, כיוון שכך, חלק מסמכויותיו של המפרק, ניתנות ליישום רק לאחר קבלת אישורו של בית-המשפט.

יצויין כי מעבר לכפיפות המפרק לפיקוח בית-המשפט כפוף המפרק הקבוע לפיקוחו של הכונס הרשמי.

ניתן לומר כי סמכויותיו של המפרק כוללות את כל הפעולות הדרושות לפירוקה היעיל של החברה, בין אם מדובר בסמכויות מעין שיפוטיות ובין אם המדובר בסמכויות טכניות פרוצידוראליות.

2. הסמכות לבקש את הקניית נכסי החברה למפרק
על-פי בקשת המפרק, מוסמך בית-המשפט בסעיף 306 לפקודה, להקנות את נכסי החברה למפרק, בתוארו הרשמי, על-מנת שיוכל לתבוע ולהיתבע בכל תובענה או הליך הנוגע לאותם נכסים.
המטרה הטמונה בסעיף 306 לפקודת החברות הינה להקנות את נכסי החברה שבפירוק למפרק עצמו, וזאת במקרים מיוחדים, שבהם הדבר נחוץ על-מנת לאפשר למפרק למלא את תפקידו ביעילות.

הצורך בסעיף זה מקורו בעיקרון, לפיו נכסי חברה, אשר נכנסת להליכי פירוק, נשארים בבעלותה, ואין נוצרת - מכוח הליך הפירוק כשלעצמו - זיקה קניינית בין המפרק לנכסי החברה, כי אם זיקה ניהולית בלבד. זאת להבדיל מפשיטת רגל של אדם פיסי, אשר במסגרתה נכסי פושט הרגל מוקנים לנאמן {ע"א 126/89 רו"ח עובדיה בלס, מפרק קופל טורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ, פ"ד מו(3), 441 (1992); בש"א (ת"א) 172430/06 קלרין טבריה חברה לבנין (בפירוק) נ' י.ד. דקל קרמיקה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

יצויין כי, באופן דומה, סעיף 306 לפקודת החברות קובע כי בית-המשפט רשאי להעביר את נכסי החברה לרשות המפרק. משהורה בית-המשפט כך, יוכל המפרק לתבוע ולהיתבע בשם החברה.

המשמעות היא, איפוא, שהמפרק נכנס בנעלי החברה. מכאן שגם חסיון יחסי עו"ד-לקוח, בין החברה לבין פרקליטה, איננו חוסם את דרכו של המפרק שכן כעת הוא פועל בשם החברה.

הוראות סעיף 306 לפקודת החברות נקבעו אומנם ביחס לצו פירוק קבוע, ברם הפסיקה החילה זאת אף בנוגע למפרק זמני {פש"ר (ת"א) 1222/07 גרינברג נ' נפטא קונגו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); רע"א 4290/12 עמותת מוסדות חזון ישעיה נ' רשם העמותות, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

אם כן, בסיטואציה הרגילה של חברה בפירוק אין נכסיה מוקנים למפרק אלא אם בית-המשפט הורה על כך {ע"א 7602/09 בנק הפועלים בע"מ נ' CIBEL FINANCIERE S.A, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

נדגיש כי בעוד שנכסי החייב מוקנים לנאמן עם הכרזתו של החייב פושט רגל {כאמור בסעיף 42 לפקודה}, אין נכסי החברה מוקנים למפרק עם מתן צו פירוק {רע"א 7074/09 אשרף קאולה נ' אהרון ידגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

רוצה לומר כי לפי סעיף 306 לפקודת החברות, נכסי החברה אינם מוקנים למפרק באופן אוטומטי אלא אם ניתן צו מפורש {בש"א (ב"ש) 4245/04 אריה את עופר בניה והשקעות 97 בע"מ נ' שלמה נס, רו"ח, עו"ד נאמן של החברה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.

3. הסמכות להגיש תביעה בשם החברה
הדרישה לקבלת אישור מטעם בית-המשפט או מטעם ועדת הביקורת עובר להגשתה של תובענה בשם החברה על-ידי המפרק, אשר קבועה בסעיף 307(א)(1) לפקודת החברות, נועדה בעיקרה לשם הגנה על האינטרסים של נושי החברה ולא על האינטרסים של נתבעים פוטנציאליים.

משכך, ספק אם זכאים כלל נתבעים פוטנציאליים להשמיע טענותיהם בפני בית-המשפט של הפירוק, בגדר הליך שעניינו בקשה מטעם המפרק למתן אישור להגשת תובענה נגדם {ע"א 794/77 כונס הנכסים הרשמי ככונס נכסים, מנהל ומפרק של חברת מוטור הוטלס דבלופמנט קורפ' לטד' (בפירוק) נ' קוטלר, פורסם באתר האינטרנט נבו; בר"ע 85/75 מקור חקלאי בע"מ נ' אבייה, פ"ד כט(2), 223 (1975); רע"א 2443/06 קסלמן וקסלמן, רואי חשבון נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

על-מנת לממש את זכויות החברה, בסמכות המפרק להגיש תביעה כנגד חייבי החברה. סמכות זו קבועה בסעיף 307(א)(1) לפקודת החברות לפיו גם כל הגשת תביעה דורשת את אישורו של בית-המשפט או ועדת הביקורת, כאשר מטרת האישור היא למנוע הגשת תביעות מיותרות שיפחיתו עוד מכספם של הנושים.

יובהר כי במקרים בהם לא ניתן אישור להגשת התביעה, לא תהיה זו טענת הגנה של הנתבע כנגד התביעה {ראה למשל ע"א 3322/92 אברהם פלוק ואח' נ' משה זינגל ואח', תק-על 93(4), 180 (1993)}.

משניתן צו הפירוק אין החברה רשאית, בעצמה, להגיש הבקשה לעיכוב ביצוע מבלי לקבל לכך את אישור בית-המשפט של הפירוק לפי סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות {פר"ק (חי') 19842-12-11 שירותי אחזקות א.א. אורדן חברה לשירותי נקיון וכח אדם (בפירוק) נ' אלחנן דוידוב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

הוראת סעיף 307(א)(1) לפקודת החברות אינה מגבילה את המבקש לסוג מסויים של תביעות או לגבי מיהותם של הנתבעים האפשריים, אלא שהרציונאל בהוראה זו הינו בהגנת נושי החברה {בש"א (יר') 3981/08 א. פשה סיטונות פירות וירקות (1997) בע"מ (בפירוק) נ' שלומית יהושע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

כאמור, הכלל הרגיל והמקובל הוא כי מפרק צריך את אישור בית-המשפט של פירוק להגשת תביעה. מאחר ומדובר בפקיד בית-המשפט, והמטרה ששם בית-משפט לפירוק לנגד עיניו היא העשרת קופת הפירוק, הרי, שככלל, יטה בית-משפט, לכבד את שיקול-דעתו של המפרק.

בית-המשפט צריך להתערב ולאסור הגשת תביעה רק כאשר התביעה נראית לו מופרכת מעיקרה, חסרת סיכוי או חסרת עילה משפטית ולחילופין כאשר הכספים האמורים להתקבל לקופת הפירוק, אם תצלח התביעה, פחותים מההוצאות הצפויות מהגשתה {פש"ר (ת"א) 590/97, בש"א (ת"א) 26776/00 עו"ד ארז נ' עו"ד וולובסקי, תק-מח 2001(1), 29498 (2001)}.

אף אם אין מכירים באופן עקרוני במעמדם של נתבעים פוטנציאליים במסגרת הליך לאישור הגשת תובענה נגדם, הרי שלבית-המשפט של פירוק נתון שיקול-דעת באשר לצירופם להליך ולשמיעת עמדתם במקרה קונקרטי {ע"א 4162/04 חברת בונוביל 1995 בע"מ נ' עו"ד יוסי דרור, פורסם באתר האינטרנט נבו; רע"א 915/06 ד"ר דניאל אייזנברג נ' פרינטלייף קום בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); בש"א (יר') 3981/08 א. פשה סיטונות פירות וירקות (1997) בע"מ (בפירוק) נ' שלומית יהושע, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008); ע"א (נצ') 2560/04 אלי שילוני נ' ספנדקס ישראל בע"מ (בפירוק), טרם פורסם (2007)}.

כלל בסיסי ויסודי הוא בכל האמור בדיון בבקשת מפרק לאפשר לו להגיש תביעה, הינו כי לנתבע הפוטנציאלי, בכובעו ככזה, אין בדרך-כלל כל מעמד לטעון טענות בפני בית-המשפט של פירוק, וזאת בכל האמור בשאלת אישור הגשת התביעה {או הערעור, לצורך זה}.

הדיון בבקשת המפרק הינו כל-כולו דיון "פנימי", הנערך בין בית-המשפט של פירוק, המפרק, כונס הנכסים הרשמי ולעיתים נושי החברה. בדיון זה, נשקלות עלויות התביעה אל מול סיכוייה להביא תועלת לקופת הפירוק בבוא העת.

הנתבע הפוטנציאלי הינו צד זר לכל הדיון בעצם הגשת התביעה על-אף שברור כי האינטרס של אותו נתבע פוטנציאלי הוא הכשלת התביעה נגדו.

הסיבה לכך היא שאין לנתבע הפוטנציאלי אפשרות להכתיב האם תוגש נגדו תביעה, כבכל הליך אחר, ואין הוא הופך לצד רלבנטי אלא לאחר שהתביעה הוגשה בפועל.

זאת ועוד. נקבע כי גם מן הבחינה הדיונית, הקניית מעמד לנתבע הפוטנציאלי הינה מתכון בדוק לסרבול הדיון, חוסר יעילות וכפל-התדיינות. ומדוע?

מפני שלנתבע הפוטנציאלי יש כמעט תמיד אינטרס לנסות ולהוכיח כי התביעה נגדו "חסרת סיכוי", ולהעלות מגוון של טענות משפטיות ועובדתיות לשם כך. בדרך זו, הופכת ההתדיינות בבית-המשפט של פירוק, תחת התדיינות "פנימית" פשוטה בדבר מימון עלויות התביעה והערכת דעתם של הכונס הרשמי והמפרק בדבר סיכוייה להביא תועלת לקופת הפירוק, לכמעט "משפט זוטא" הגולש לתחום ההתדיינות המשפטית בין התובע לנתבע, תוך יצירת כפל הליך מיותר וארכני {פש"ר (ת"א) 1588/98 עו"ד אורי שנהר נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2003(1), 3468 (2003)}.

שונה המצב כאשר הנתבע הפוטנציאלי הוא גם נושה החברה, זאת כיוון שלנושי החברה יש מעמד לטעון את טענותיהם לעניין הגשת תביעה והשלכותיה על קופת הפירוק.
כאשר נתבע פוטנציאלי מחזיק "בכפל כובעים" של נושה ושל נתבע פוטנציאלי, ברור הוא כי שיקוליו הינם שונים לחלוטין מאלה של הנושה הרגיל, והנזק עבורו {כנתבע}, אם תצלח התביעה, עולה בהרבה על התועלת העקיפה שיפיק ממנה {אם אכן יפיק} בכובעו כנושה {פש"ר 916/89, בש"א (ת"א-יפו) 20138/01 עו"ד חיה אזולאי נ' מבני תעשיה, תק-מח 2001(4), 1233 (2001)}.

נדגיש כי בכל מקרה, לא יורשה אותו נושה כפול-מעמד "לגרור" את הדיון לבירורים עובדתיים השייכים במובהק לתביעה האזרחית העתידית, וליצור כך כפל התדיינות מסרבל ומיותר.

4. הסמכות להגיש בקשה למתן הוראות
הליך של בקשה למתן הוראות משמש את בית-המשפט כמסגרת יעילה ומהירה לפיקוח על פעילותם השוטפת של בעלי תפקידים שונים שמונו על-ידי בית-המשפט, כגון: מפרקים, נאמנים בפשיטת רגל, כונסי נכסים, מנהלי עזבון ועוד.

סעיף 310(ב) לפקודת החברות מאפשר למפרק לבקש מבית-המשפט הוראות ביחס לכל עניין שהתעורר "אגב הפירוק", והדרך הינה הגשת "בקשה למתן הוראות".

יוער, כי גם לנושים של החברה ולבעלי מניותיה קיימת אפשרות לפנות לבית-המשפט בבקשה למתן הוראות בעניין הנוגע להפעלת סמכויותיו של המפרק {ראה סעיף 307(ג) לפקודת החברות}.

התכלית המרכזית של הליך "בקשה למתן הוראות" לפי סעיף 310(ב) לפקודת החברות היא ליתן בידי המפרק מכשיר דיוני המאפשר לו לקבל הנחיות מבית-המשפט בנוגע לאופן ניהול הליך הפירוק. כלומר, מדובר בהליך עזר "פנימי", האמור לסייע למפרק בעבודתו.

יחד-עם-זאת, במקרים מסויימים ניתן להשתמש בכלי של "בקשה למתן הוראות" על-מנת לברר מחלוקת "חיצונית" של הגוף שבפירוק עם צד זר להליך הפירוק. זאת, שכן גם מחלוקת עם צד שלישי עשויה להיחשב ל"עניין שהתעורר אגב הפירוק".

על-מנת שניתן יהיה להיזקק להליך של בקשה למתן הוראות יש להראות על קיומם של שלושה תנאים: האחד, כי בירור המחלוקת עם הצד השלישי בהליך מסוג זה נחוץ למפרק לשם ביצוע תפקידו ביעילות ובזריזות. השני, כי ליבון המחלוקת עם הצד השלישי אינו מצריך בירור עובדתי מורכב. השלישי, כי הבירור על דרך בקשה למתן הוראות אינו גורם לעיוות דין או לפגיעה אחרת בזכויותיו של הצד השלישי {רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3), 385 (2001); ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4), 925 (2001); רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' הרטמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); רע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן, מפרק עמותת רמת איתרי (בפירוק זמני), פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

בנוסף, כאשר המחלוקת נוגעת לעילה שהיא ייחודית לדיני פשיטת הרגל או פירוק, נראה שהפורום המוסמך היחיד הינו בית-משפט של חדלות פירעון. גם כאשר מדובר בסכסוך באשר למסת הנכסים של הגוף המצוי בהליכי חדלות פירעון, תגבר הנטיה לבררו בגדר בקשה למתן הוראות {רע"א 4956/07 לבנברג נ' ביקור חולים - הוספיטל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009); בש"א (יר') 7869/09 עו"ד לנגה דורון נ' שור נחמה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"א 5863/07 מחצבות אשרת בע"מ נ' י. קלוש עפר חיצוב ופיתוח הר הדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

כאשר לא מתבקשות הוראות כלל וההליך מיועד אך ורק לבירור הסכסוך עם צד שלישי, אין בקשה למתן הוראות ההליך המתאים. במקרה כזה על המפרק להתכבד ולהגיש תובענה לאחר נטילת אישור מבית-המשפט או מוועדת הביקורת.

הליך מתן הוראות, הקבוע בסעיף 310(ב) לפקודת החברות נועד לשמש אמצעי יעיל להנחייתם של נושאי תפקיד שונים בקשר לעניינים פנימיים המתעוררים אגב ביצוע תפקידם ולפיקוח עליהם על-ידי בית-המשפט.

הליך מתן הוראות משמש את בעל התפקיד לפתיחה בהליכיים משפטיים נגד צד שלישי, לקידום הליך הפירוק באופן יעיל, זריז וזול.

הליך מתן הוראות נועד למקרים בהם העובדות שבבסיס הסכסוך אינן שוניות במחלוקת או שהן פשוטות ואינן מצריכות בירור יסודי אך הוא אינו מיועד לפתרון מחלוקות מהותיות בין נושא התפקיד לבין צדדים שלישיים ובוודאי כך כאשר ההכרעה במחלוקת מחייבת בירור עובדתי וראייתי מורכב {רא"ע 3836/10 דדון נ' חדד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ע"א 5863/07 מחצבות אשר בע"מ נ' י' קלוש עפר חיצוב ופיתוח הר הדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

תנאי נוסף לבירור תובענה בדרך זו הוא שבניהול ההליך בדרך מקוצרת לא יהיה כדי לגרום לעיוות דין ופגיעה בזכויות דיוניות ומהותיות של בעלי הדין {רא"ע 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3), 385 (2001)}.
ככלל, דינם של מחלוקות מהותיות מורכבות, המתגלעות בין נושא התפקיד לבין צדדים אחרים, להתברר בהליך משפטי רגיל שבמסגרתו ניתן לברר עובדות באמצעות הגשת ראיות והבאת עדים לחקירתם {ע"א 8702/06 מדינת ישראל נ' הנאמן הציבורי בתפקידו כנאמן בהקדם "נאמנות התיאטרון", פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

אכן, שונה דינה של בקשה לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות מדינם של בקשות שעניינן תביעות אחרות של מפרק כנגד צד שלישי.

ככלל, מחלוקת הנוגעת לעילה שהיא ייחודית לדיני פירוק, הפורום המוסמך והראוי לדון בה הינו בית-משפט של חדלות פירעון {ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3), 529 (2004)}.

לכן, מבחן ההתאמה של תביעות כנגד נושאי משרה לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות להתברר בדרך של בקשה למתן הוראות הוא "רחב" יותר והכללים לגביה מקלים. תביעה להצהיר על אחריות אישית של נושאי משרה לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, דינה ככלל גם להתברר באופן מהיר יותר {פש"ר (ת"א) 1364/04, בש"א 23800/05 עו"ד אבי וינרוט נ' לייזר מודלינג ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

הטעם לכך נעוץ בתכליתם של סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות אשר נועדו ליצור מסגרת דיונית מיוחדת לתביעה לחיוב אישי של נושאי משרה בחברה בפירוק, במטרה לאפשר דיון יעיל ומהיר יחסית, תוך העדפת האינטרס הציבורי שבהחשת הליכי הפירוק על פני האינטרס האישי של נושאי המשרה שהתביעה נגדם תתברר לפי כל סדרי הדין הרגילים {ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005); רע"א 294/88 רכטר נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד מו(1), 362 (1991)}.

מטעם זה נקבעו לדיון לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות סדרי דין מיוחדים בתקנות 51 ו- 52 לתקנות החברות (פירוק) בהם נקבע כי בדיון לפי סעיפים אלה אין הליכים מקדמיים מחייבים ובית-המשפט רשאי שלא להתיר חקירת עדים.

יחד-עם-זאת, גם בתביעות לפי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות יש להבטיח ניהול הליך הוגן וראוי ביחס לכל בעלי הדין {רע"א 3319/06 כונס הנכסים הרשמי נ' ג'ברה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007); רע"א 9983/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד נס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

על-כן, כאשר בית-המשפט משתכנע כי היקף בירור התביעה כנגד נושאי המשרה הוא נרחב והבירור העובדתי בו מורכב, לא יאפשר את השימוש במסלול המקוצר כאמור.

בירור תביעה כנגד נושא משרה, על-פי סעיפים 373 ו- 374 לפקודת החברות, על דרך של בקשה למתן הוראות, הינו בבחינת "שטר ושוברו בצידו". מחד, הוא מאפשר מסלול מהיר של התדיינות על דרך של בקשה למתן הוראות, אך מאידך, אין כוחו יפה כאשר מדובר בתביעה כנגד צדדים שלישיים, שאינם נושאי משרה בחברה.

כאשר מדובר בתביעה כנגד צדדים שלישיים, דרך המלך הינה הגשת תביעה רגילה, לאחר נטילת רשות מבית-משפט של פירוק.

ככלל, אין ההליך של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 310(ב) לפקודת החברות יכול לשמש תחליף לתביעה של כונס או של מפרק נגד צד שלישי.

ייתכנו מקרים, שבהם יכול בית-משפט, במסגרת הליך כזה, להכריע בפלוגתא בין המפרק לבין צד שלישי, אגב הדיון בבקשתו של המפרק. תנאי הוא, שהכרעה באותו סכסוך עם צד שלישי תהיה דרושה כדי להחליט מה הן ההוראות שתינתנה למפרק.

הוראות למפרק הינן מרכזו וליבו של הליך כזה. כאשר לא מתבקשות הוראות כלל, וההליך מיועד אך ורק לבירור הסכסוך עם צד שלישי - אין בקשה למתן הוראות ההליך המתאים. במקרה כזה, על המפרק להתכבד ולהגיש תובענה לאחר נטילת אישור מבית-המשפט או מוועדת הביקורת {ע"א 380/89 מדינת ישראל נ' כוכב השומרון בע"מ, פ"ד מה(4), 741 (1991); רע"א 259/99 חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נח(3), 385 (2001); פר"ק (חי') 1048/08 שחר בן-מאיר, מפרק של חברת צ.א.מ.א הובלת דלק בע"מ (בפירוק) נ' שחם אליעד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

בית-משפט ייתן הוראות למפרק כאשר הוראות אלה דרושות לו לניהול ענייני הפירוק בתור שכאלה. מכאן צא ואמור, המפרק יכול לשכנע את הצדדים לצמצם את נזקם; משלא עלה דבר זה בידיו, אין הוא יכול לכפות עליהם הסדר חוזי שונה מאשר התקשרו לגביו, ובית-המשפט גם לא יכול לתת לו הוראות לעניין זה. בית-המשפט גם לא יכול, במסגרת זו ליתן הוראות לעניין פירוק השיתוף במקרקעין ותביעות השבה. כל עניינה של התובענה זה המשך הבניה, ומשזה לא הסתייע, אין מנוס אלא לסיים הליך זה בצורה זו {ה"פ (ת"א) 256/00 מתתיה יעקב נ' קינמון חברת בניה פיתוח והשקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2005)}.
על-פי סעיף 310(ב) לפקודת החברות רשאים אומנם המפרקים הזמניים לבקש מבית-המשפט הוראות ביחס לכל עניין שהתעורר אגב הפירוק, אך דיון לגבי הפרה יסודית של ההסכם "א", כפי שטוענים המפרקים הזמניים, אינו יכול להתקיים במסגרת "בקשה למתן הוראות". תביעה לביטול הסכם עקב הפרתו חייבת להיות תביעה עצמאית, ואינה יכולה להגיע לפתרון משפטי במסגרת דיון לקבלת הוראות מבית-המשפט בהליך של פירוק זמני {בש"א (חי') 17659/04 מועדון הכדורגל הפועל חיפה בע"מ (בפירוק זמני) נ' מר יואב כץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

בהליך של פירוק, המטרה היא להגיע אל הנושים האמיתיים של החברה, לשלם את החובות עד כמה שניתן והכל ביעילות ובמהירות המירבית. מן הראוי שבית-המשפט, המצוי בתיק הפירוק והמכיר היטב את הנפשות הפועלות בו, ירכז תחת שבטו את מירב העניינים הנוגעים להליך הפירוק. לפיכך, תובענות המעוררות מחלוקות עובדתיות, מסובכות, והכרוכות בחקירות חוזרות ונשנות ובהבאת ראיות רבות, ראוי שתידונה בהליך של תובענה רגילה ולא במסגרת "בקשה למתן הוראות" {ת"א (ת"א) 235/85 יורם גיל ואח' נ' רואה חשבון אריה כהן ואח', תק-מח 92(3), 1083 (1992)}.

בעלי תפקיד מטעם בית-המשפט של פירוק פונים אליו השכם והערב בבקשה למתן הוראות, לפני כל צעד משמעותי אשר הם נוקטים בפעולתם בנכסי החברה. זאת, אף בעניינים העשויים להראות, במבט מן הצד, פורמאליים במידה רבה, או בלתי-שנויים במחלוקת. כך תמיד, וכך אף בעניין הגשת ערעור על החלטה שיפוטית.

במקרים בהם פעל בעל תפקיד בלא אישור בית-המשפט הוכרו כמקרים המצדיקים הטלת הוצאות אישיות {ראה למשל פש"ר 1919/01, בש"א 113564/01 מסעדת מאכלי טובה נ' פינטוב, פורסם באתר האינטרנט נבו; פש"ר 343/85, בש"א 10065/02 הולנדר נ' קידר, פורסם באתר האינטרנט נבו; ראה גם פש"ר (ת"א) 728/97 גד שילר נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2002(3), 7284 (2002) שם קבע בית-המשפט כי המפרק, ששימש גם כמנהל מיוחד, הגיש ערעור בלא קבלת אישורו של בית-המשפט ולפיכך חוייב המפרק, אישית, בהוצאות}.

תקנה 39 לתקנות החברות (פירוק) קובעת כי בקשה למתן הוראות תוגש על-ידי המפרק לבית-המשפט בכתב, כאשר עותק מהבקשה יימסר לכונס הרשמי "לא יאוחר מחמישה-עשר ימים לפני היום שנקבע לדיון בבקשה".

בבואו של בית-המשפט לבחון האם הבקשה שהוגשה לו יכולה לבוא בשערי הליך בקשה למתן הוראות עליו להגדיר תחילה את השאלות שיהא עליו להכריע.

לעומת-זאת, בקשה למתן הוראות לא יכולה להוות תחליך לערעור או לעיכוב ביצוע החלטות שניתנו על-ידי בית-המשפט {ע"א 9062/06 חיה קוקיס ואח' נ' עיריית פתח תקוה ואח', תק-על 2007(1), 2238 (2007)}.

לעיתים עולה השאלה האם מעמדה של החלטה בבקשה למתן הוראות תיחשב כ"פסק-דין" או כ"החלטה אחרת"? תשובה לכך מצאנו ב- רע"א 10564/06 {אריה גולובנציץ נ' המפרק הזמני, עו"ד דרור שמחיוף ואח', תק-על 2007(1), 2421 (2007)} שם קבע בית-המשפט כי יש לברר ערעור על החלטת בית-המשפט בבקשה למתן הוראות כבקשת רשות ערעור.

5. הסמכות לרכז חובות ברי-תביעה של נושי החברה בפירוק
5.1. כללי
בבדקו את הוכחות החוב, המפרק אינו מוגבל בהיקף הבדיקה וזאת מכיוון שבהליכי הפירוק, ובפרט בהליכי פירוק מחמת חדלות פירעון, מעורבים אינטרסים ולא רק האינטרסים של הנושה שהגיש את הוכחת החוב, על המפרק לבדוק את הוכחת החוב בדקדקנות יתרה ולוודא שהתשלום לנושה אכן מוצדק {יוסי כהן דיני חברות (איריסים, התשנ"א), 715}.

כפי שנראה להלן, המפרק רשאי לצורך זה לבדוק אף חוב הנתבע מכוח פסק-דין ואפילו פסק-דין חלוט ולבחון את התמורה שניתנה בגינו.

סמכות המפרק, על-פי הפסיקה, הינה סמכות שיפוטית, והמבחנים על פיהם נבחנות תביעות החוב הם מבחנים שנקבעו בפשיטת רגל כפי שקובעת תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק) המחילה על תביעות החוב את ההוראות הרלבנטיות מתקנות פשיטת הרגל {ראה גם סעיף 353 לפקודת החברות}.

כך למשל, קנס שמטרתו להעניש את החברה על מעשיה ולהרתיעה מפני חזרה על העבירה שעשתה; חוב לבעלי מניות {ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נ' ח' אלקטרוניקה (1988) בע"מ ואח', תק-על 2003(2), 3246 (2003)} - ייחשבו כחוב בר-תביעה.

על-פי הגדרת סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל עולה, כי ישנם מקרים שאינם כלולים בקטגוריה של תביעות ברי-הוכחה. ואלה הם:

הראשונה, תביעה לדמי נזק שאינו קצוב ושאינו נובע מחוב או הבטחה.

תביעה נזיקית שלא התגבשה לחוב קצוב בהסכם או בפסק-דין לפני הגשתה למפרק, אינה תביעה ברת-הוכחה בפירוק, זאת כיוון שהכרעה בה היא סבוכה וכוללת דיון הן באחריות והן בגובה הפיצוי.

לנושה קיימת האופציה לתבוע בערכאה רגילה, לאחר שביקש מבית-המשפט לפתוח או להמשיך בהליך, זאת משום שלא ניתן לתבוע את החברה שבפירוק שלא דרך המפרק.

לאחר שניתן פסק-דין יכול הנושה להגישו למפרק כתביעה בת-הוכחה בפירוק, כיוון שאז המדובר בסכום קצוב.

הליך הפירוק לא יושלם כל עוד לא קיבלו התובעים הנזיקיים את המגיע להם על-פי דין. משום כך, על המפרק מצידו להפריש סכומי כסף מקופת הפירוק, לטובת התביעות הנזיקיות התלויות ועומדות במהלך הפירוק.

אולם העובדה שההליך המשפטי-נזיקי טרם הושלם, אינו מונע מהמפרק לחלק לבעלי המניות דיבידנד מהסכומים שנותרו בידיו לאחר שהפריש מקופת הפירוק לטובת התביעות הנזיקיות, כאשר אם יוותרו כספים לאחר חיסול כל החובות הנזיקיים, יחלק המפרק את העודף בין בעלי המניות.

פרופ' צ' כהן מקשה בספרה {פירוק חברות (התש"ס-2000), 267} לגבי ההבחנה בין תביעה נזיקית, שאינה ברת-הוכחה בפירוק ובין תביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת חוזה, שאף בה קיים הדיון אודות מידת האחריות בהפרה וגובה הפיצוי.
על-אף שהבחנה זו בוטלה בארצות רבות בעלות שיטת משפט דומה לשיטתינו בישראל וגם תביעה נזיקית היא ברת-הוכחה בפירוק. בישראל לא בוטלה ההבחנה ועל-פי המצב המשפטי כיום, אם מבוססת התביעה על הפן החוזי שבה היא ברת-הוכחה בפירוק ואם על הפן הנזיקי היא אינה ברת-הוכחה בפירוק.

השניה, חוב או חבות שבית-המשפט קבע שאינם ניתנים לאומדן {סעיף 73(ב) לפקודת פשיטת רגל}. לעיתים נדירות יקבע בית-המשפט שחוב אינו יכול להיות מתורגם למונחים כספיים {צפורה כהן, שם, 271}.

השלישית, חוב או חבות שנוצרו לאחר הפירוק. כל חוב שנוצר לאחר הפירוק, שלא בידי המפרק {אזי הוא בגדר הוצאות הפירוק} בטל, אלא-אם-כן אושר על-ידי בית-המשפט.

סעיף 365 לפקודת החברות מונה חריג לכלל והוא במקרה של נזק בגין ויתור על נכס מכביד, אזי יש לאדם הניזוק מוויתור זה זכות תביעה בגין הנזק שנגרם לו, אף-על-פי שמקור החוב נוצר לאחר הפירוק.

הרביעית, חוב שאינו אכיף על-פי דין. חוב שחלה עליו ההתיישנות או שהוא נובע מחוזה בלתי-חוקי אינו ניתן לתביעה כלל.

המועד הקובע לקיומו של חוב הוא יום מתן צו הכינוס בפשיטת רגל, וכאשר המדובר בפירוק על-ידי בית-המשפט {שלא החל בפירוק מרצון} היום הקובע הוא יום מתן צו הפירוק, בכל מקרה אחר התאריך הוא תחילת הפירוק.

ב- ע"א 4316/90 {הספקה חברה מרכזית לחקלאות בע"מ (בפירוק) נ' אגרא – אבן יהודה אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מט(2), 133 (1995)} קבע בית-המשפט כי לאור העובדה שחוב מותנה הינו חוב בר-תביעה על-פי סעיף 73 לפקודת פשיטת הרגל, ערב לחברה בפירוק רשאי לתבוע חובו מהמפרק גם אם במועד צו הפירוק לא פרע את ערבותו ואף לא נדרש לפרעה.

חוב הנקוב במטבע זר, יחושב על-פי הסעיף, על-פי שוויו ביום מתן צו הפירוק, ולא ביום התשלום, זאת כיוון שמטרת הפירוק היא לקבוע מהו היקף חובות החברה במועד הפירוק ולחלק את נכסי החברה בין הנושים על-פי היקף החוב כלפיהם במועד זה.

כאמור, על המפרק מוטלת החובה לאזן בין זכויות החברה לבין זכויות הקניין של הנושים שהגישו תביעות חוב תוך שמירה על קניינם ועל האינטרס החוקי שלהם שלא להגדיל את מסת החובות על-ידי קבלת תביעת חוב שאינה מבוססת {ראה גם ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' יחיאל מכטיגר ואח', פ"ד מו(4), 353 (1992)}.

5.2 זכותו של המפרק "להציץ" מאחורי פסק-הדין
מקור סמכותו של בעל תפקיד {המפרק בעניינו} להתערב בפסק-דין של בית-משפט המהווה בסיס לתביעת חוב מצוי בסעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל הקובע כי:

"בית-המשפט, בדונו בבקשת הנושה, רשאי לברר מה הייתה התמורה לחוב פסוק, ואם הייתה לפניו ראיה למרמה, לקנוניה או לעיוות-דין, או שהוכח קיומו של חוב בר-תביעה מלבד החוב הפסוק, רשאי הוא לברר תקפותו של החוב הפסוק."

סמכותו של בעל התפקיד לפי סעיף זה נובעת מהיותו זרוע ארוכה של בית-המשפט ומהיותו בעל תפקיד שיפוטי בעצמו.

מקום בו החוב נשוא התביעה הינו תוצר של פסק-דין נגד החברה, רשאי בעל התפקיד לבדוק את התמורה שניתנה בעדו.

אם הובאה בפני בעל התפקיד ראיה לפיה הושג הפסק בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות-דין, רשאי הוא לדחות את תביעת החוב כולה או מקצתה {ע"א 471/65 מפרק חברת קסטנבאום לייצור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3), 46 (1966); ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' מכטינגר, פ"ד מו(4), 353 (1992); פש"ר 6051/09 פלורה רפאלי נ' עו"ד ניצן שמואלי, פורסם בנבו (2011)}.

ואולם, הסמכות להרהר אחר חוב פסוק איננה דבר פשוט והינה עומדת בסתירה מוחלטת לעיקרון סופיות הדיון, שכן יש בסמכות חריגה זו הניתנת לבעל התפקיד משום פגיעה בעקרון "סופיות הדיון" וכן בעקרון "מעשה בית-דין", המהווים עקרונות בסיסיים ומושרשים הנובעים משיקולים מערכתיים של הימנעות מפתיחת דיונים מחדש, וחשוב מכך, משיקולים של ודאות ויציבות של פסקי-דין.

משכך, יש להפעיל סמכות זו במשורה ורק במקרים קיצוניים בהם הוכח כי הפסק ניתן תוך עיוות-דין או שניתן על רקע קנוניה בין החייב ונושיו {ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' מכטינגר, פ"ד מו(4), 353 (1992)}.
ואכן, פסיקת בתי-המשפט הדנה בסוגיה זו תחמה את הנסיבות שבהן יהיה בעל התפקיד מוסמך "להציץ מאחורי פסק-הדין" לשתי נסיבות מרכזיות:

האחת, כאשר פסק-הדין ניתן בהיעדר הגנה ובכך לא נפרסה בפני אותה הערכאה התמונה המלאה. במקרה זה אין חולק כי זכותו ואף חובתו של הנאמן להציץ מאחורי פסק-הדין ובפרט שעה שמדובר בפסק-דין שניתן ללא בירור התובענה לגופה {בש"א 13604/07 עיתון חדש בגליל בע"מ נ' עו"ד לביא חיים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

השניה, כאשר פסק-הדין ניתן על רקע קנוניה בין החייב ומקורביו אשר נועדה להטות את פסק-הדין לטובת מקורביו ובכך להבריח נכסים מנושיו.

נדגיש כי במקרה בו נושה מתבסס על פסק-דין חלוט והמפרק מבקש לבחון את התביעה לגופה, על אף קיומו של פסק-הדין, על המפרק להודיע זאת לנושה ולאפשר לנושה להביא את מלוא ראיותיו תוך מתן הזדמנות להתמודד עם תגובת החייב ולטעון את טענותיו לביסוס תביעתו.

אומנם, פסיקת בתי-המשפט נוקטת בלשון ריבוי כגון "אחד הטעמים" או "אחד המקרים המובהקים בהם רשאי מפרק לבדוק את תביעת החוב לגופה", ואיננה מונה רשימה סגורה של טעמים אשר בעטים תימסר לבעל התפקיד הסמכות לבחון את תוצאת פסק-הדין ובמידת הצורך לסטות ממנו.

אכן, הכלל הוא שעל בעל התפקיד לאמץ קביעות שבפסק-דין ורק במקרים היוצאים מן הכלל יכול הוא להשתמש בסמכות "ההצצה" הניתנת לו {ע"א 6103/09 עדיקא נ' סיני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
בניגוד לסכסוך משפטי בין נושה לחברה סולבנטית, בו להודאת החברה יש משקל משמעותי, אין להודאתה של חברה חדלת פירעון בחוב מסויים משקל מכריע בהכרח וזאת בשל החשש כי אדם או תאגיד המצוי במצב של חדלות פירעון יתייחס לחובותיו בשוויון נפש או עלול לנסות ולבצע העדפת נושים, ולהעביר את הכספים שלא יוותרו בידיו ממילא לנושה מועדף.

הודאת בעלי שליטה לשעבר בחברה בפירוק - בחוב, אינה אלא ראיה, אשר אין לה בהכרח משקל מכריע: משקלה משתנה לפי הנסיבות, ולפי האמון שנותן בית-המשפט בעדות בעל השליטה.

זאת ועוד. משעסקינן בבעל שליטה הקשור אל הנושה התובע בקשרים החורגים מן היחס הרגיל בין נושה לחייב או לבעל השליטה לשעבר, עשויה עובדה זו לכרסם, בנסיבות מתאימות, במשקלה של ההודאה.

על אחת כמה וכמה יש ליתן דגש לעניין זה, כאשר בין הנושה לחייב או לבעל השליטה ישנה ציפיה לקשר כלכלי עתידי. כך למשל, כאשר קיים קשר בין תביעת החוב לניסיון של התובע לרכוש חברה בהקפאת הליכים, רכישה במסגרתה מקווים בעלי השליטה או העובדים הבכירים לשעבר כי ישובו לתפקידם תחת הרוכש החדש {פש"ר (ת"א) 1802/02 שמואל חיון נ' עו"ד איתן ארז, תק-מח 2002(4), 571 (2002)}.

5.3 המועד להגשת תביעת חוב ובקשה להארכת מועד
בהתאם לסעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל נושה רשאי להגיש תביעת חוב בתוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס.

הגבלת הזמן הקבועה בסעיף זה נועדה כדי לקבל תמונת מצב אמיתית לגבי היקף חובות החברה, לאפשר לחברה להתארגן ולהציע הצעות הסדר לנושים בגין חובותיה.

לתשומת-ליבנו כי מגבלת הזמן הקבועה בסעיף זה הינה בבחינת קביעת "רף קשיח" {ובשים-לב להלן} להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע חובו מהחברה, אף אם האחרון מודה בו.

כלומר, המגבלה להגשת תביעת חוב איננה פורמאלית-טכנית כי אם מהותית.

הארכת מועד לצורך הגשת תביעת חוב איננה נעשית כדבר שבשיגרה שכן הנושים זכאים לכך שבתוך פרק זמן סביר ידעו מהי מצבת הנשיה ומהו מצבור הנכסים העומדים לרשותם לחלוקה.

על-מנת להצדיק סטיה מהכלל האמור על המבקש להוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים הארכת מועד להגשת תביעת החוב שלו.

בחינת טעמים מיוחדים תעשה בכל מקרה על-פי נסיבותיו תוך עריכת איזון ראוי בין זכויות כלל הנושים, זכויות הנושה המבקש אורכה, זכויות החברה והאינטרס הציבורי המוגן במוסד פשיטת הרגל.

נדגיש כי חוסר מודעות באשר למתן צו הכינוס, אינו מהווה כשלעצמו טעם מיוחד שכן המחוקק אמר את דברו וקבע שהפרסום ברשומות ובעיתון הינו הדרך למסירת הודעות למעוניינים. היינו, אי-ידיעה בתום-לב או טעות אנוש גרידא אינן מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד {רע"א 6610/97 בנק הפועלים בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 98(1), 94 (1998); בש"א (ת"א) הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' עו"ד ערן קאופמן ואח', תק-מח 2004(3), 1004 (2004)}.

יחד-עם-זאת, ניכרת בפסיקת בתי-המשפט מגמה המאפשרת פרשנות רחבה יותר של המושג "טעם מיוחד" לטובת הנושה המאחר, זאת במקרים בהם עולה שהנושה לא ידע ולא יכול היה לדעת אודות צו הכינוס, בפרט בנסיבות שבהן הוטעה על-ידי החברה שלא באשמתו {ע"א 673/87 סאלח נ' כוכבי, פ"ד מג(3), 57 (1989); פש"ר (חי') 249/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2005(4), 6733 (2005)}.

קביעת חזקה חלוטה בדבר ידיעה קונסטרוקטיבית, מחמירה יתר-על-המידה עם הנושה שכן לעיתים בנסיבות מסויימות ומתוך שיקולים של צדק טבעי, יש לאפשר לנושה לסתור את החזקה האמורה, במיוחד בעידן שלאחר חוק יסוד: כבוד אדם וחירותו.

הפגיעה בקניינו של הנושה, אשר לא ידע {סובייקטיבית} על מתן צו הכינוס, ובשל כך לא הגיש תביעת חוב במועד, היא בלתי-מידתית.

הדברים מקבלים משנה תוקף באותם מקרים בהם אי-הידיעה מקורה במחדל ו/או בהתנהגות החייב וכן במקרים בהם החוב אינו שנוי במחלוקת ותביעת החוב הוגשה באיחור קל.

בנסיבות כאלה ראוי לנקוט בגישה מקילה עם הנושים אשר לא ידעו, סובייקטיבית, על צו הכינוס.

באותם מצבים {לא ידע ולא יכול היה לדעת}, נאות בית-המשפט להאריך את המועד הקבוע להגשת תביעת חוב לפרק זמן מסויים, אולם זאת לא לפני שהובהר כי שאר הנושים לא יינזקו מעבר לנדרש ו/או שטרם נוצרה אצלם ציפיה אמיתית לגבי היקף החובות. לעניין זה יש לציין מספר נקודות:

הראשונה, יש להוכיח כי החברה הטעתה את המבקש הטעיה שהביאה לכך שהמבקש לא ידע על הליך הפירוק ו/או גרם למבקש להניח כי החברה איננה נתונה בהליכי פירוק.

השנייה, בקשה להארכת מועד המוגשת שעה שהליכי הפירוק נמצאים בשלביהם הסופיים {ניתן צו פירוק; הוגש הסדר פשרה לנושים שאושר} ובשלב בו נוצרה ציפיה ממשית מצד הנושים והחברה להשלמתם - תידחה.

השלישית, אינטרס הנושים להשלמת ההליך על-פי הצעת ההסדר שאושרה, למשל, הינו אינטרס ממשי הראוי להגנה והגובר על האינטרס הפרטני והמצומצם של המבקש.

נדגיש כי בית-המשפט העליון דן בפרשת מלונות רותם {רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א' ר' מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) ואח', תק-על 2012(3), 7187 (21.8.12); ראה גם פש"ר (ת"א) 2364-06 אס.די.אר בע"מ נ' מור נרדיה בתפקידו כנאמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012); רע"א 9305/09 אריה חגי נ' יוסף אלברק מפרק החברה הכלכלית פרדס חנה כרכור בע"מ (בפירוק), פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} בשאלה באילו נסיבות על הנאמן או על המפרק להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהתאם לסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

לאחר סקירת שתי הגישות {המחמירה והמקלה} בחר בית-המשפט לבכר את הגישה המקלה בנוגע להארכת מועד להגשת תביעות חוב.

כאשר נושה ידע בפועל אודות מתן צו הפירוק או הכינוס, בין משום שנשלחה לו הודעה על-ידי החייב, הנאמן או המפרק ובין מכל מקור אחר, הוא יתקשה מאוד להוכיח כי "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד, וכי על-כן מתקיים לגביו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד.

לעומת-זאת, כאשר נושה לא ידע בפועל אודות הליך חדלות הפירעון, ובמיוחד כאשר מדובר בנושה ששמו צויין בדו"ח שהוגש על מצב העסקים, הרי הנטל שיוטל עליו לסתור את חזקת הידיעה אודות מתן צו הכינוס או הפירוק לא יהיה כבד במיוחד.

בנסיבות אלה, ובכפוף לשיקולים הנוגעים לפגיעה משמעותית ביעילות ההליך ובקידומו ובהתחשב במידת האיחור בהגשת תביעת החוב, יהיה ככלל על הנאמן או המפרק לשקול בחיוב היעתרות לבקשה להארכת מועד להגשת התביעה.

כך למשל, ב- פש"ר (ב"ש) 3339-07 כונס נכסים רשמי באר שבע והדרום נ' נפתלי אמיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן הבנק שקט על שמריו מספר שנים, במהלכן ידע גם ידע על הליכי פשיטת הרגל בהם מצוי החייב ובכל זאת בחר שלא להגיש בקשה להארכת מועד לגשת תביעת חוב .

בנסיבות אלה נקבע כי גם אם היה הבנק מגיש כעת בקשה להארכת המועד לגשת תביעת חוב, הייתה בקשתו נדחית.
5.4 הגשת תביעת חוב - נטל ההוכחה - על מי רובץ?
הנושה, המגיש תביעת חוב, נושא על כתפיו, בנטל ההוכחה לקיום חובה של החברה כלפיו.

על הנושה מוטל הנטל לבסס את תביעת חובו בעובדות רלבנטיות ולהוכיח את אמינותה. כך למשל, בנק המגיש תביעת חוב למפרק אינו יכול להסתפק בטענתו כי תביעת החוב שלו מעוגנת בספרי הבנק וכי רישומי הבנק מהווים ראיה לכאורה לנכונות האמור בהם ועל-כן נטל הראיה להפריך את רישומי הבנק מוטל על החברה.

אין חובה על המפרק לסייע לנושה ולהבהיר לו אילו מסמכים עליו לצרף או לא לצרף לתביעת החוב שהוא מגיש. במידה והמפרק אכן סייע לנושה - עשה זאת מלפנים משורת הדין {ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' יחיאל מכטיגר ואח', פ"ד מו(4), 353 (1992); פש"ר (ת"א) 2347/99, בש"א 29582/00 מרים מוריאנו נ' מיכל מס, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

5.5 הגשת ראיות נוספות למפרק
על-פי תקנה 93(א) לתקנות פשיטת הרגל למפרק יש שיקול-דעת ולבקש מהתובע-הנושה הגשת ראיות נוספות הקשורות לתביעת החוב שלו ובשים-לב כי אין זכותו של הנושה-התובע להביא ראיות בחלקים ובהמשכים.

למפרק שיקול-דעת האם לדרוש "ראיות נוספות", אולם הוא אינו מחוייב לעשות כן אם הגיע לכלל מסקנה על סמך החומר שבפניו לדחות את תביעת החוב.

מפרק המכריע בתביעות חוב, ממלא תפקיד מעין שיפוטי ועליו לדון בתביעה בדרך שבית-המשפט היה דן בתביעה {ע"א 5388/97 יניב נ' אחיעזר, פ"ד נב(1), 199 (1998)}.

משכך, ביכולתו גם לגבות ראיות ולשמוע באופן בלתי-אצמעי את מגיש תביעת החוב. אך הוא אינו חייב לעשות כן, ודאי מקום בו העובדות אינן שנויות במחלוקת, אלא מדובר בהערכת הראיות ופירושן.

על נושה המגיש תביעת חוב, כמוהו כתובע אזרחי, מוטל הנטל להוכיח את תביעתו, ובמסגרת זו להגיש תביעת חוב מנומקת ומלאה, תוך שהוא תומך אותה בכל הראיות הנמצאות ברשותו.

אם לא עשה כן, אין לו לנושה כל זכות קנויה כי הנאמן או המנהל המיוחד יעמידו אותו על טעותו ויניחו לו לבצע "מקצה שיפורים".

5.6 על החלטתו של המפרק להיות מנומקת ומפורטת
חובת ההנמקה החלה על מפרק המכריע בתביעת חוב, אינה דרישה טכנית גרידא, אלא דרישה מהותית ועקרונית הנובעת ממעמדו המיוחד של המפרק, וממהות החלטתו, שהינה מעצם טבעה בגדר החלטה שיפוטית הקובעת תשתית עובדתית {בש"א 23935/06, פש"ר 1700/05 דיפלומט מפיצים (1968) בע"מ נ' רו"ח גבי טרבלסי ועו"ד שלמה נס בתפקידם כנאמנים של חברת קלאבמרקט רשתות שיווק בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

על החלטת המפרק בתביעת החוב להיות מפורטת דיה, במידה וההחלטה מבוססת על הכרעה בין גרסאות עובדתיות שונות ועל תחשיבים. על המפרק לפרט ולנמק את קביעותיו ותחשיביו.

כך למשל, ב- בש"א (נצ') 103-08 {רושרוש מ.פ. בניין ופיתוח בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} קבע בית-המשפט כי החלטותיו של הנאמן באותו מקרה היו תמציתיות ביותר ולא כללו למשל פירוט אודות אופן קביעת הנתונים שבבסיס החישוב {למשל מספר ימי החופש המגיעים לכל עובד, מספר ימי הבראה וכדומה; דברים אלה תקפים גם לגבי המפרק}.

אין זה ראוי שבשלב ההכרעה בתביעת החוב יימנע המפרק מלפרט ולנמק את מסקנותיו, וכי יעשה זאת במסגרת תגובתו לערעור על החלטתו. היעדר הנמקה פוגע ביכולתו של הנושה להבין את ההחלטה וגם באפשרות עריכת ביקורת עליה מצד בית-משפט שלערעור.

אם כן, על המפרק לנמק את ההחלטה "בזמן אמת", בעת ההכרעה בתביעה, על-מנת שהנושה ילמד את נימוקי המפרק, יכלכל את צעדיו מראש, וישקול אם מוצדק להגיש ערעור לבית-המשפט, אם לאו.

ושוב נדגיש כי תפקיד המפרק הוא תפקיד שיפוטי ועליו לדון בהוכחת חוב כדרך שבית-המשפט היה דן בתביעה.

חובת ההנמקה, כמה וכמה מטרות לה: אפשרות פיקוח על פסק-הדין על-ידי ערכאת הערעור; חשיפת פסק-הדין לעיני הציבור אך יש גם נימוק נוסף, הרואה את ההנמקה כחלק אינטגרלי מיצירתו ומגיבושו של פסק-הדין {רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 90(2), 1061 (1990)}.

להנמקת ההחלטה יתרונות:

ראשית, הנמקת ההחלטה מלמדת על הרצינות שבה ניגש המפרק למלאכת בדיקת הוכחות החוב שהוגשו לו על-ידי הנושים.

שנית, עצם הנמקת ההחלטה תסייע לנאמן במניעת טעויות.

שלישית, תביעת החוב עוסקת, מעצם הגדרתה, בקניינו הנטען של הנושה. זכות הקניין הינה זכות יסוד {סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו}. על-שום-כך, החלטתו של המפרק לגוף תביעת החוב, ובמיוחד כאשר הוא מחליט לדחותה או לדחותה בחלקה, יש בה, ללא ספק, משום פגיעה בזכותו הקניינית הנטענת של הנושה. בנסיבות אלה, זכאי הנושה לדעת בפרוטרוט את הנימוקים שהביאו את הנאמן למסקנה הפוגעת בזכותו.

רביעית, ההנמקה תסייע לבית-המשפט, הדן בערעור על ההחלטה, לבחון את נימוקיו של המפרק ולעמוד על השיקולים שהביאוהו למסקנה שאליה הגיע. אם תינתן החלטה ללא נימוקים, או עם הנמקה חסרה, כיצד ידע הנושה מה היו השיקולים שהביאו את המפרק לתוצאה שאליה הגיע? וכיצד יוכל הנושה לשקול ולהחליט אם יש מקום לערער על החלטת המפרק אם לאו?

הנמקה ראויה מחוייבת הן כדי ליתן לנושה תחושה כי עניינו נדון בכובד ראש וברצינות, ולא אגב חיפזון ושרירות, והן בכדי שלנושה תהא תשתית להבין את ההחלטה ולגבש עמדתו ביחס לסיכוייו בערעור, ככל שיבחר להגישו.
היקפה, מהותה ומידתה של חובת ההנמקה משתנים ממקרה למקרה.

על החלטת המפרק בתביעת החוב להיות מפורטת דיה, באופן שהנושה יוכל להבינה, ויוכל ללמוד מקריאתה אילו טענות התקבלו ואילו טענות נדחו בידי המפרק, ומדוע.

כאשר המפרק לא פירט ולא נימק את עמדתו ביחס לטענות המערער כבר בשלב ההכרעה בתביעת החוב; כאשר המפרק פגע בזכותו של המערער לשטוח בפני המפרק את טענותיו - יהיה זה נכון לקבוע כי החלטת המפרק לוקה בחסר.

זאת ועוד. זכות הטיעון הינה בעלת חשיבות מכרעת כשמדובר בהפעלת סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית, אשר בכוחה לקבוע בדבר האינטרסים והזכויות של הפרט.

כלל יסוד ואבן פינה בכל הליך שיפוטי הוא כי לצדדים תהא הזדמנות ראויה להשמעת דבריהם ולהגשת ראיותיהם לפני הגורם המחליט, בטרם ייתן הכרעה בעניינם.

בדומה, נובעת ממעמדו המעין שיפוטי של בעל תפקיד, בתפקידו כמכריע בתביעות חוב, מחוייבותו לשורה של דרישות עקרוניות, ובהן חובת השמיעה. דרישה זו מחייבת את בעל התפקיד ליתן לצדדים הזדמנות הוגנת להציג בפניו את עמדתם וליתן להם את יומם לפניו.

יתירה-מכך, שומה על מפרק, המשמש כזרועו הארוכה של בית-המשפט, לדון בעניין שבפניו ללא משוא פנים, תוך בחינת הגרסאות העובדתיות שהעלו הצדדים בהגינות, בסבירות, על בסיס שיקולים ענייניים, ותוך מתן זכות טיעון מלאה לצדדים, שלאחריה ייתן את הכרעתו המפורטת והמנומקת.

במסגרת הדיון בתביעת החוב, אל לו למפרק להרשות כי תכונן בליבם של הצדדים תחושה של "משחק מכור מראש", אלא שעליו לדאוג לכך שתשכון בליבם תחושה של שקילה עניינית והוגנת של טענותיהם.

אמנם, המלאכה אינה קלה, ואולי אף קשה ביותר, אך זוהי מהות המלאכה אשר נובעת מחובותיו של מי שנטל על עצמו תפקיד זה.

היעדר הזדמנות נאותה לנושה לטעון טענות בפני המפרק, כפי שמחייבים כללי הצדק הטבעי, ומקום שהדבר מתבקש מן הדיון בתביעת החוב, עלול לעלות עד כדי פגם בהחלטת המפרק המצדיק את התערבות בית-המשפט, באופן שההחלטה תוחזר לדיון בפני המפרק {ראה גם רע"א 5388/97 יוסי ינוב נ' דן אחיעזר, פ"ד נב(1), 199 (1998); בש"א 3745/07, פש"ר 171/06 טשרניחובסקי ואח' נ' ניו-מד ישראל בע"מ, תק-מח 2008(1), 9960 (2008); המ' (חי') 33749/96 בנק המזרחי המאוחד נ' שלמה ארגוב, תק-מח 99(1), 2548 (1999); בש"א (נצ') 1363/09 א' ג'ברין בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

6. הסמכות לבדוק את תוקף השיעבודים
בסמכותו של המפרק לבדוק את כל השיעבודים שעשתה החברה טרם הפירוק ולבטל את אלה מביניהם שאינם חוקיים.

שיעבוד שאינו חוקי יכול להתבסס על אי-רישום כפי שנדרש אצל רשם החברות או אם המדובר בשיעבוד צף שנוצר בתוך שישה חודשים שלפני הפירוק, מבלי שהחברה קיבלה עבורם סכום כלשהו.

7. הסמכות לעריכת הסכמי פשרה עם נושים
סעיף 307 לפקודת החברות הסמיך את המפרק להגיע עם נושי החברה לפשרה לאחר שניתן אישור בית-המשפט או ועדת הביקורת, לפיו מוסמך המפרק לבוא לידי פשרה או הסדר עם כל טוען שהוא נושה של החברה או שיש לו תביעה, קיימת או עתידה, ודאית או מותנית, קצובה או שאינה קצובה, כנגד החברה או שהחברה עשויה לחוב בה {סעיף 307(א)(5) לפקודת החברות}.

בנוסף, מסמיך סעיף הנ"ל להתפשר, על יסוד תנאים מוסכמים, בעניין של: דרישות תשלום או ריבית לדרישות תשלום; חוב או חבות שסופה חוב; תביעה קיימת או עתידה, ודאית או מותנית, קצובה או שאינה קצובה, ממשית או משוערת; עניינים שבין החברה לבין משתתף או טוען שהוא משתתף, או בינה לבין מי שסובר שהוא עלול לחוב כלפיה, בכל שאלה הנוגעת או פוגעת בנכסי החברה או בפירוקה, וכן לקבל ערובות לסילוקם של כל דרישת תשלום, חוב או חבות וליתן הפטר גמור מכל אלה {סעיף 307(א)(6) לפקודת החברות}.

בידי בעלי תפקידים בהליך חדלות הפירעון סמכויות נרחבות, שנועדו לצורך הגשמת מטרות ההליך, בין פירוק וחיסול, ובין שיקום והבראה.

סמכויות אלה נותנות בידי בעל התפקיד: מפרק, מפרק זמני, מנהל מיוחד בהליך הקפאת הליכים - כוחות נרחבים לקדם את תכליתו של ההליך, לצורך השגת מטרתו ביעילות המירבית.
בידי מפרק חברה בהליך פירוק, סמכויות נרחבות המפורטות בסעיף 307 לפקודת החברות, שנועדו לאפשר את הגשמת מטרת הפירוק - מימוש נכסי החברה וחלוקתם בין נושיה.

באותה מידה, זקוק המנהל המיוחד או הנאמן העוסק בשיקום החברה לסמכויות מגוונות, כדי להגשים את מטרת השיקום - השגת הסדרים לתועלת החברה, נושיה, עובדיה, בעלי מניותיה וגורמים נוספים המעורבים בענייניה.

מרחב סמכויות זה מניח כי בידי בעל התפקיד היכולת להגיע, במקרים מורכבים, להסדרים שונים ומגוונים עם קבוצות נושים, עם נושה ספציפי, או עם סוג נושים מסויים {סעיף 307(א)(5) לפקודת החברות}.

הסדרים אלה עשויים להיות עצמאיים, או כאלה הנילווים להליך מימוש שיעבוד של נושה מובטח, הפועל על-פי היתר במסגרת צו הקפאת הליכים. על ממלאי התפקידים חלות חובות הגינות ותום-לב, בצד חובות זהירות ומיומנות {ע"א 10650/08 שמואל אלישיוב נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

אם כן, המפרק מוסמך, בכפוף להוראות סעיף 307 לפקודת החברות, לעשות כל דבר הדרוש לשם כינוס נכסי החברה וחלוקתם ולשם פירוקה, מלבד תיקון פנקס החברים, שלא ברשות מיוחדת של בית-המשפט ומלבד הוצאת דרישת תשלום אלא ברשות כאמור או באישור ועדת הביקורת אם ישנה.

אם סירבה ועדת הביקורת לאשר דרישת תשלום, רשאי המפרק לבקש מבית-המשפט רשות מיוחדת לכך {סעיף 307(ב) לפקודת החברות}.

נעיר כי הרציונאל העומד בבסיס הוראת סעיף 307(ב) לפקודת החברות הוא לאפשר לבית-המשפט של הפירוק או לוועדת הביקורת של החברה לפקח על פעולות המפרק {ראה למשל בש"א (ב"ש) 6431/05 עו"ד חביב אלי המפרק נ' כונס הנכסים הרשמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

הצורך באישור בית-המשפט לפעולותיו של מפרק חברה מבטא את מעמדו המיוחד כפקיד בית-המשפט {officer of the court}, שתפקידו לסייע בידי בית-המשפט להביא לפירוק יעיל וצודק של עסקי החברה.

כאשר בית-המשפט של פירוק מתבקש לאשר הסכם פשרה שחתם המפרק, הוא מגבש דעתו, בין היתר, לאור הבקשה לאישור ההסכם המוגשת לו על-ידי המפרק והדיון המתקיים בפניו.

על-כן, פרשנותו של הסכם שנחתם על-ידי המפרק ואושר על-ידי בית-המשפט אינה יכולה להיות מנותקת מן ההליכים לאישורו.

גישה זו מתחייבת מן הדרישה שהציב המחוקק לפיקוח שיפוטי-מהותי על פעולות המפרק {רע"א 6275/04 דוד גאון נ' עו"ד שלמה שחר - כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (בפירוק), פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

8. הסמכות לפרוע לסוג נושים פלוני את מלוא חובם
על-מנת למלא סמכות זו, בסמכות המפרק גם הסמכויות הבאות:

מטרת סעיפים 305 ו- 306 לפקודת החברות, היא להעביר למפרק את כל נכסי החברה על-מנת להפוך את הפירוק ליעיל יותר.

על-מנת שיוכל המפרק למלא את תפקידו ולשלם לנושים ולבעלי המניות את המגיע להם, הסמיך סעיף 307(ב) לפקודת החברות את המפרק לעשות כל שהוא צריך על-מנת לכנס את נכסי החברה.

סעיף 276 לפקודת החברות מגבה סמכות זו של המפרק לכינוס נכסי החברה, ומעניק למפרק את סיוע בית-המשפט, ומורה כי בית-המשפט רשאי לדרוש מכל משתתף, נאמן, כונס נכסים בנקאי, מורשה או נושא משרה, להעביר לידי המפרק כספים, נכסים או פנקסים שברשותו ושלחברה זכות בהם, כאשר חילוקי-דעות בשאלה האם לחברה זכות בנכס תתברר במסגרת תביעה רגילה {ע"א 95/70 בנק לייצוא בע"מ נ' מפרק ויזרה בע"מ, פ"ד כד(2), 558 (1970)}.

גם תקנה 36 לתקנות החברות (פירוק) מקנה למפרק סמכות לדרוש מכל אדם להעביר לידיו נכסים, פנקסים ומסמכים אחרים, שלכאורה, בזכות החברה.

על המפרק לשמור את הנכסים שבידיו על-מנת שלא יינזקו ושלא יאבדו מערכם.

במסגרת כינוס נכסי החברה, נדונה מעמדה של הודאת בעל שליטה לשעבר בחוב כלפי החברה.
סעיף 309 לפקודת החברות מסמיך את המפרק לכנס אסיפות נושים ומשתתפים על-מנת לוודא מהו רצונם {פר"ק (ת"א) 49085-11-11 קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים משלימים בע"מ (בפירוק) נ' יובנק חברה לנאמנות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

על המפרק להיענות לרצון המשתתפים או הנושים לכנס אסיפות, בין אם המדובר בקביעת מועדי כינוס אסיפה מראש באסיפה המחליטה על מינויו של המפרק, ובין אם המדובר בבקשה בכתב של המייצגים עשירית מערך התביעות.

9. הסמכות לנהל חקירות של נושאי משרה או מייסדי החברה בפירוק
ההליך של פירוק חברה, כשהוא מתנהל על-ידי בית-המשפט, כמוהו ככל הליך שיפוטי, ואם אין הוראת דין הקובעת אחרת, חל על הליך זה הכלל כאמור.

לכך יש להוסיף, שבהליכי פירוק קיימת חשיבות לאיסוף ולגילוי של כל אינפורמציה כדי לאפשר גילוי ומימוש נכסים של החברה שבפירוק.

מטרת החקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות היא לאפשר למפרקים, אשר לעיתים קרובות מצויים בנחיתות אינפורמטיבית, לברר אם יש יסוד להגשת תביעות אלו או אחרות.

אכן דרך מקובלת היא, שבית-המשפט מעביר את ביצוע החקירה לפי סעיף 288 לפקודת החברות למפרק, ומתפקידו של האחרון לברר ולגייס את כל האינפורמציה האפשרית בחקירה כזו {ע"א 2907/90 אריאל מיכלמן נ' שלמה זיו, פ"ד מו(4), 725 (1992)}.

למפרק הסמכות לחקור חקירה פומבית או אחרת {סעיף 288 לפקודת החברות}, שכונתה על-ידי הפסיקה {רע"א 5388/97 ינוב נ' דן אחיעזר, דינים עליון נג 688 (1998)} "חקירה פרטית" של נושאי משרה בחברה או מייסדיה, על-מנת לקבל מידע על אופן ניהול עסקי החברה ובמטרה להבין את נסיבות קריסתה {ע"א 1211/96 עורך-דין יורם ל' כהן מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ (בכינוס נכסים ופירוק) נ' נשיונל קונסלטנטס (נטקונסלט) בע"מ ואח', תק-על 98 (1), 577 (1998) (להלן: "פרשת נשיונל קונסלטנטס")}.

סעיף 288(א) לפקודת החברות מקנה לבית-המשפט הסמכות לחקור "כל אדם" הנוגע לעניינה של החברה.

עניין זה כמו גם רוחב היריעה של סמכות החקירה הובהר הבהר היטב על-ידי בית-המשפט העליון בפרשת נשיונל קונסלטנטס. פרשה זו מבהירה כי סמכויות החקירה אינן מוגבלות אך ורק לנושאי משרה אלא חלות בסייגים מסויימים אף על כל מי שיש בידו מידע אודות התנהלות החברה ועסקיה אשר יש לו חשיבות לפעולת בעל התפקיד {ראה גם פר"ק (ת"א) 1122-05-10 יריב שי ישינובסקי נ' רו"ח קובי מסינג, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

סעיף 208(א) לפקודת החברות מקנה לבית-המשפט סמכות, לאחר מינוי מפרק זמני, או מתן צו פירוק, להזמין לחקירה כל אדם הבא בגדר אחת החלופות המנויות בו, או לדרוש ממנו להגיש מסמכים שברשותו, או בשליטתו בנוגע לחברה {רע"א 8997/07 יצחק צלר נ' עופר גבריאלי, עו"ד - מפרק חברת שט-גד שירותי טרקטורים בע"מ (בפירוק), פורסם באתר האינטרנט נבו}.
סמכות החקירה והדרישה מוקנית לבית-המשפט ובית-המשפט מוסמך להעביר סמכות זו למפרק.

לכן, המפרק קונה סמכויות לא רק כמורשה של החברה או כנאמנם של הנושים, אלא גם ובעיקר כפקיד של בית-משפט {פש"ר (ת"א-יפו) 1630/02 תעשיות רוגוזין בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוח עזרא הראל ז"ל ואח', תק-מח 2004(4), 1160 (2004)}.

זכות זו מקבלת משנה-תוקף כאשר המידע מבוקש מבעל תפקיד שהוסמך על-ידי בית-המשפט, הכפוף לחובות של הגינות ושקיפות.

כונס נכסים של חברה בהליכי חדלות פירעון, נכנס לחלופה השניה שבסעיף 288(א) לפקודת החברות בתור מי שמחזיק נכסים של החברה ובוודאי לחלופה הרביעית כמי שבידו מידע.

מטרת החקירה על-פי סעיף 288 לפקודת החברות, המכונה כאמור "חקירה פרטית", הינה לאפשר למפרקים, אשר לעיתים קרובות מצויים בנחיתות אינפורמטיבית, לברר אם יש יסוד להגשת תובענות אלו או אחרות, ואין למנוע מהם את האפשרות לקיים בירור זה, ובלבד שלא הוכח שמטרת החקירה המבוקשת איננה אלא לסייע למפרקים בניהולה של תובענה קיימת או עתידה {פש"ר (ת"א) 2043/01 גד שילר נ' טופ פוינט השקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004); פר"ק (יר') 4214-07 עו"ד יצחק מולכו נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

נדגיש כי אין דין דחיית בקשה לפי סעיף 288 לפקודת החברות כדין קבלתה. וזאת משום שדחייתה קוטעת את הליך הבירור באיבו ומביאו לכדי סיומו. מכאן שיש הצדקה למתן זכות ערעור בגינה.

מנגד, קבלת הבקשה בהחלטה המורה על התייצבות לחקירה מהווה אך את יריית הפתיחה להליך הבירור. מכאן יוצא שלפנינו החלטה אחרת, שההשגה עליה צריכה להיות במסגרת בקשה לרשות ערעור {ראה למשל בש"א 6428/12 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

פרופ' א' פרוקצ'יה גורס בספרו {דיני חברות חדשים בישראל - דין נוהג, דין רצוי והדרך לחקיקה (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על שם סאקר, תשמ"ט), 630} כי "במצבת נכסים של החברה שבפירוק יכול שתהיינה זכויות מוחזקות או ראויות, שהעילה לקיומן מטושטשת מבחינה עובדתית. חיוני להעניק לבית-המשפט כוח לחקור כדין עילות עובדתיות שכאלה, על-מנת שאם תמצאנה נכונות, יוכל המפרק לממש את זכויות החברה: לתפוס את נכסיה המוחשיים ולאכוף את חיוביה כנגד צדדים שלישיים. הדין הקיים יוצר שני מסלולים נפרדים לליבונן של עובדות אלה. האחד, החרות בסעיף 288 לפקודה והקרוי (ללא אסמכתא סטטוטורית) "חקירה פרטית", מסמיך את בית-המשפט לחייב כל אדם היכול "למסור מידע בדבר ייזום החברה, יסודה, עסקיה או נכסיה" לבוא ולהעיד בשבועה על הידוע לו. מטרת הסעיף היא ליצור תשתית עובדתית לגיבושן של עילות תביעה מצד החברה... שני הסעיפים האלה ממלאים צורך חיוני באכיפת החיובים המגיעים לחברה".

באפשרותו של המפרק להשתמש במידע הנובע מחקירות אלו, לנהל את החברה באופן יעיל, או להגיש באמצעותו תביעות כנגד נושאי המשרה או יזמי החברה ואולם אין לעשות בחקירות שימוש לצורך מטרות אחרות, ובכלל זה המטרה של איסוף ראיות לקראת הליכים משפטיים עתידיים. סמכות רחבה זו לא נועדה לאפשר לחברה יתרון בלתי-הוגן במאבק משפטי בעתיד.

ההנחה היא כי המידע אודות הקמתה וניהול ענייניה שייך לחברה ועל-כן ראוי להעבירו למפרק {ע"א 3322/92 אברהם פלוק ואח' נ' עורך-דין משה זינגל ואח', תק-על 93(4), 180 (1993)}.

על-פי סעיף 289 לפקודת החברות השר רשאי להסמיך או לחייב את המפרק שיפעיל ויבצע, בחזקת פקיד של בית-המשפט ובכפוף להשגחתו, סמכויות ותפקידים המסורים לפי פקודה זו לבית-המשפט, בכל הנוגע לעניינים המנויים בסעיף 382(1) לפקודת החברות.

סעיף 298 לפקודת החברות מסמיך את המפרק לנהל חקירה פומבית, זאת אם לאחר מתן צו הפירוק הגיש הכונס הרשמי לבית-המשפט דו"ח ובו ציין כי נעשתה תרמית ביזום החברה, ביסודה או בידי נושא משרה של החברה בנוגע לחברה לאחר שנוסדה.

בית-המשפט מוסמך להורות כי אותו אדם יתייצב בבית-המשפט כדי להיחקר בפומבי בעניין.

תקנה 49 לתקנות החברות (פירוק) קובעת את סמכותו של המפרק לפיה "לאחר מתן צו פירוק רשאי הכונס הרשמי לזמן מנהל או כל נושא משרה אחר בחברה כדי לחקרו על מצב עסקי החברה וחובותיה, ועל המוזמן להתייצב לחקירה במקום ובשעה שנקבעו בהזמנה" {באשר לאופן שליחת ההזמנה ראה תקנה 50 לתקנות החברות (פירוק)}.

החקירה נעשית בהשתתפות הכונס הרשמי, וכאשר המפרק אינו הכונס הרשמי, הוא ישתתף בחקירה בעצמו או על-ידי עורך-דין.

הנחקר מקבל לידיו את דו"ח הכונס הרשמי ועליו להשיב לכל השאלות שישאל, כולל השאלות שבדרך השיגרה היו חסויות תחת החסיון להפללה עצמית {ע"א 3322/92 אברהם פלוק ואח' נ' עורך-דין משה זינגל ואח', תק-על 93(4), 180 (1993)} זאת על-מנת לשמור על הנושים והאינטרס הציבורי.

סעיף 298 לפקודת החברות מאפשר לנחקר להיות מיוצג על-ידי עורך-דין שישאל אותו שאלות שאותן יאשר בית-המשפט, על-מנת להסביר את עמדתו, ובמידה והנחקר התגלה ללא רבב רשאי בית-המשפט לפסוק לטובתו הוצאות.

דו"ח החקירה הפומבית פתוח לעיון לכל נושה ומשתתף בכל עת סבירה, על-פי הוראת סעיף 298 לפקודת החברות, וזאת לאחר שחתם הנחקר על פרטי החקירה.

תקנה 52 לתקנות החברות (פירוק) קובעת כי בכוחו של הדו"ח לשמש ראיה כנגד כל אדם.

כאמור לעיל, סעיף 288 לפקודת החברות מאפשר לבית-המשפט להזמין לחקירה, לאחר מינוי המפרק או לאחר מתן צו הפירוק, כל אדם הנמנה על קבוצה זו: נושאי משרה, כל אדם הידוע כמחזיק בנכסים של החברה או החשוד בכך, כל אדם שנראה כמי שחייב כסף לחברה, וכל אדם שיכול למסור מידע אודות ייזום החברה, ייסודה, מסחרה, עסקיה ונכסיה.

בפועל, מקנה בית-המשפט את סמכותו זו למפרק, העורך את החקירה בעצמו כאשר לבית-המשפט שיקול-הדעת להחליט ולאזן בין הצורך בחקירה לבין זכויות הנחקר.

10. הסמכות לנהל את עסקי החברה
סעיף 307 לפקודת החברות מסמיך את המפרק, בכפוף לאישורי בית-המשפט או ועדת הביקורת לנהל את עסקי החברה על-מנת להביא לפירוקה היעיל.

כמו-כן, המפרק מוסמך להעסיק עורך-דין או שלוח, ובמקרה שעסקי החברה דורשים מומחיות מיוחדת לצורך ניהולם - גם מנהל מיוחד, באם ניתן לכך אישור בית-המשפט או ועדת הביקורת.

ניהול עסקי החברה טומן בחובו גם את הטיפול בחוזים בהם התקשרה החברה.

מפרק או נאמן בהקפאת הליכים אינו "חליף" רגיל של האורגנים הקודמים של החברה, אשר אין הוא יכול לערער בשום מקרה על אומד-דעתם החוזי של האורגנים שאת מקומם ירש.

מפרק או נאמן אינם רוכש גרידא, אשר רכש את השליטה בחברה בעסקה של קניה מרצון. מפרק ונאמן הינם בראש ובראשונה בעלי תפקיד מטעם בית-המשפט, אשר אמונים על הגנת עניינים של כלל נושי החברה והאינטרס הציבורי גם יחד.

ככאלו, זכותם וחובתם בנסיבות המתאימות "להרהר" אחר אומד-דעתם של האורגנים של החברה, ככל שאמור הדבר בפרשנותם של חוזים שנחתמו {בש"א (ת"א) 9258/01 "בזק" החברה נ' תבל תשדורת, תק-מח 2002(2), 3334 (2002)}.

כלום יעלה על הדעת כי מפרק חברה, למשל, יהיה כבול לאומד-דעתו של מנהל החברה, אשר חתם על חוזה עם צד ג', כאשר אומד-דעתם של שני הצדדים לחוזה התכוון לגרום, או אף גרם בדיעבד, להעדפת נושים אסורה?

זאת ועוד. הכינויים בהם בוחרים צדדים לכנות את העסקאות ביניהם אינם מכריעים, אלא המהות הכלכלית האמיתית של העסקה.

בניהול נכסי חברה שבפירוק ובחלוקתם בין נושיה יתחשב המפרק בהוראות של הנושים ושל המשתתפים בהחלטה באסיפה כללית ובהוראות של ועדת הביקורת, ובמקרה של סתירה בין הוראות אסיפה כללית כאמור לבין הוראות ועדת הביקורת - ינהגו לפי הוראות האסיפה הכללית והכל בכפוף להוראות פקודת החברות {ראה סעיף 309(א) לפקודת החברות}.

זאת ועוד. מפרק רשאי לכנס אסיפות כלליות של הנושים או המשתתפים כדי לעמוד על רצונם, וחייב הוא לכנס אסיפות במועדים שהורו עליהם הנושים או המשתתפים אם בהחלטה שנתקבלה באסיפה הממנה אותו ואם בכל דרך אחרת, וכל אימת שהוא מתבקש בכתב לעשות זאת מאת נושים או משתתפים המצייגים עשירית לפי הערך {ראה סעיף 309(ב) לפקודת החברות}.

בניהול נכסי החברה וחלוקתם בין הנושים ישתמש המפרק בשיקול-דעתו, והכל בכפוף להוראות פקודת החברות {סעיף 310(א) לפקודת החברות}.
המפרק רשאי לבקש מבית-המשפט בדרך שנקבעה, הוראות ביחס לכל עניין שהתעורר אגב הפירוק {ראה סעיף 310(ב) לפקודת החברות}.

מי שנפגע על-ידי מעשה או החלטה של המפרק רשאי לפנות לבית-המשפט ובית-המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בעניין כפי שיראה לנכון {ראה סעיף 310(ג) לפקודת החברות}.

11. הסמכות לממש את נכסי החברה שבפירוק
סעיף 307 לפקודת החברות מסמיך את המפרק, לאחר קבלת אישור בית-המשפט או ועדת הביקורת, לממש את נכסי החברה על-מנת לחסל את עסקיה.
עד למימוש הנכסים על המפרק לדאוג לנכסים שלא יאבדו את ערכם ושלא ינזקו, ועליו לנקוט את כל הצעדים הדרושים לשם כך.

כאשר בידי החברה כספים, על המפרק לדאוג להשקיעם באופן שישמר ערכם, ושניתן יהיה לקבל את ערכם המירבי.

אישורו של בית-המשפט למימוש נכסי החברה על-ידי המפרק, אינו הופך את המכירה, למכירה על-ידי בית-המשפט המעבירה את הנכס לידי הקונה ללא כל שיעבוד על-פי סעיף 34א לחוק המכר, על-אף שקיימת על כך ביקורת רבה בספרות המשפטית השונה {צפורה כהן פירוק חברות (התש"ס-2000), 293}.

בעת מימוש נכסי החברה על המפרק לפרסם הזמנה להציע הצעות לעניין מכירת נכסי החברה ולהמציא הערכת שווי של הנכסים העומדים למכירה.

המכרז מקיים את עיקרון השוויון על-ידי מתן הזדמנות שווה לכל המציעים ובעזרתו מגיעים להצעה הטובה והיעילה מבחינה כלכלית התורמת אף לאינטרס הציבורי בקבלת הסכום המירבי עבור הנכס ולהיפרע מחובות גבוהים יותר של הנושים {צפורה כהן, שם, 289}.

במידה וההצעה הגבוהה נופלת ממחיר הנכס כפי שהוערך על-ידי שמאי, ובית-המשפט קבע כי הסיבה לכך היא סיבה זמנית ולא עקרונית, רשאי בית-המשפט להורות על עריכת מכרז חדש {ר"ע 338/83 חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ ואח' נ' המפרקים של ככר לוינסקי בע"מ בפירוק ואח', פ"ד מא(3), 449 (1984)}.

כאשר חוזר בו המציע מהצעתו או כאשר תנאי מתנאי הרכישה לא התקיים, אם השתנו נסיבות המכרז הראשון, לדוגמה, או השתנה ערך הנכס, או כאשר ההצעה השניה בגודלה נופלת בהרבה מערך הנכס, ייצא מכרז חדש.

אולם אם לא השתנו הנסיבות יש לאשר את ההצעה השניה, וזאת על-מנת לשמור על עיקרון השוויון - לפיו יזכה מציע ההצעה הגבוהה ביותר ועיקרון הסודיות - לפיו המציע מחיר במכרז לא יודע מה גובה ההצעות האחרות, עיקרון שאינו מתקיים לאחר שנעשה כבר מכרז ראשון.

דרך נוספת למימוש נכסי החברה היא במכירה פומבית.

מכירה פומבית מהווה תחרות פתוחה וגלויה בין המציעים, וכל מאן דהו יכול להעלות את הצעתו ביחס להצעת האחר.

קיימת גם דרך משולבת, הנהוגה בעיקר במימוש נכסי חברה שבפירוק, ועל פיה קיימים שני שלבים למימוש נכסי החברה. בשלב הראשון נערך מכרז ורק מי שעמד בתנאיו רשאי להשתתף בשלב המכירה הפומבית.

12. הסמכות לשחרר את החברה בפירוק מנכס מכביד
קיימים נכסים שהחברה תעדיף לוותר עליהם מאשר למוכרם, כיוון שמכירתם כרוכה בתשלום העולה על שווים או כיוון שאין הם משמשים את החברה כגון: חוזה לדמי שכירות במקרה בו פסקה החברה מלפעול {פש"ר (ת"א) 1187/02 עו"ד חנית נוב נ' אחים שרבט, תק-מח 2003(1), 190 (2003)}.

רשימת הנכסים המכבידים נמנית בסעיף 360 לפקודת החברות וביניהם: מקרקעין העמוסים תנאים מכבידים; מניות של חברות שלא נפרעו במלואן; חוזים ללא רווח; כל נכס אחר שלא ניתן למכירה או שקשה למכרו משום שעל המחזיק בו לבצע פעולה מכבידה או לשלם סכום כסף עבור מכירתו.

על-פי סעיף 361 לפקודת החברות, אף סמכות זו דורשת את אישורו של בית-המשפט.

בית-המשפט יכול להתנות את הוויתור, להורות על מתן הודעות למעוניינים בקניית הנכס והוראות נוספות כפי שיראה לו לצודק.

בית-המשפט יפעיל בעניין את שיקול-דעתו, ובין יתר שיקוליו, יתחשב בעקרונות של תועלת כלכלית, הגינות ומאזן נזקים בין הצדדים.

מפרק איננו יכול להשתחרר מנכס מכביד אלא מיום מינויו והלאה, באשר השתחררות מנכסים מכבידים נועדה, בסופו-של-יום, למנוע ריבוי הוצאות פירוק מיותרות הבאות על חשבון הנושים.

אין כל מקום ליחס למחוקק כוונה, שאינה מעוגנת בלשון החוק או תכליתו, כי דרך ההשתחררות מנכס מכביד עשויה להיות דרך להשתחרר, ב"דלת האחורית", מחובות עבר.

דבר זה מקבל דגש כאשר עסקינן בחובות בדין קדימה, הקודמים לנושה מובטח בשיעבוד צף. גישה הפוכה עשויה לרוקן במקרים רבים את אותו דין קדימה מול כונס מכל תוכן ממשי.

מיום אישור הוויתור כל זכויות וחובות החברה בנכס יחדלו, אולם לא ייפגעו זכויותיו וחבותיו של אדם אחר בנכס, "אלא באופן הנחוץ על-מנת לשחרר את החברה מחבויותיה".

סעיף 362 לפקודת החברות מאפשר לצד המעוניין בנכס לדרוש מהמפרק, בכתב, להחליט אם הינו מוותר על הנכס אם לאו, תוך 28 יום, ובית-המשפט יכול להאריך את התקופה.

אם לא הודיע המפרק על כוונתו לא יוכל לוותר עליו.

סעיף 363 לפקודת החברות קובע כי במקרה של ויתור על חוזה, יינתן צו בית-המשפט המפצה את הצד השני לחוזה, פיצויים שידרשו כחוב בפירוק.

כך גם יכול להגיש מי שנפגע מוויתור על נכס מכביד תביעת חוב כנושה החברה על הנזק שנגרם לו בעקבות הוויתור על הנכס.

אם ויתר המפרק על נכס שאדם אחר היה זכאי לו, או חבותו של אדם אחר כלפי החברה או גורמים אחרים גדלה בעקבות הוויתור, יפנה אותו אדם לבית-המשפט שרשאי למסור לו את הנכס בתנאים שיקבע.

13. הסמכות לערוך רשימת משתתפים ולתקן את פנקס החברים
לרשימת המשתתפים שעל המפרק להכין, על-פי סעיף 307(ב) לפקודת החברות, חשיבות לצורך בדיקת חובות המשתתפים, גובה המניות שבידיהם ולהכרה בזכותם ליתרת נכסי החברה לאחר תשלום כל החובות לנושים.

אף סמכות זו דורשת את אישורו של בית-המשפט.

פקודת החברות מחייבת את המפרק בסעיף 312 שבה להחזיק ולנהל פנקסים שבהם ירשמו רישומים או פרוטוקולים של אסיפות ועניינים אחרים שנקבעו.

כל נושה או משתתף רשאי לעיין בפנקסים בעצמו או על-ידי שלוחו מכוח הפקודה ובכפוף לפיקוח בית-המשפט.

תקנה 41 לתקנות החברות (פירוק) מורה כי הכונס הרשמי רשאי למנות רואה חשבון לביקורת על פעולות המפרק. כך נקבע כי גם חובת הגשת דו"חות כספיים, שחלה על הדירקטורים, לאחר הפירוק, באחריותו של המפרק.

14. הסמכות להוציא דרישות תשלום למשתתפים
על המפרק לשלוח למשתתף החייב כסף לחברה בגין מניות המוחזקות בידיו דרישת תשלום.

דרישת התשלום מעוגנת בסעיפים 278 ו- 382(1)(ה) לפקודת החברות.

אף הוצאת דרישת התשלום דרושה אישורו של בית-המשפט או ועדת הביקורת, ועל-פי סעיף 307(ב) לפקודת החברות, כאשר סירבה ועדת הביקורת להוצאת דרישת התשלום, רשאי המפרק לפנות בבקשה מיוחדת בנושא, לבית-המשפט.

סמכות זו אינה מותנית בבירורים האם נכסי החבר מספיקים למלא אחר דרישת התשלום אם לאו, יחד-עם-זאת הפקודה מאפשרת לבית-המשפט להתחשב באפשרות שחלק מהמשתתפים לא ישלמו את הסכום הנדרש, כולו או חלקו, במקרה כזה ידרוש בית-המשפט מהמשתתפים סכומים גבוהים יותר על-מנת לפרוע את חובות החברה.

סעיף 254 לפקודת החברות קובע כי חובו של משתתף שנפטר, ייגבה מהעזבון, ואם אין לעזבון מנהל, יחוייבו יורשיו, כל אחד לפי חלקו בעזבון.

ואילו בסעיף 255 לפקודת החברות נקבע כי חובו של משתתף שפשט את הרגל, ייגבה מהנאמן בפשיטת הרגל {ראה למשל פר"ק (חי') 24264-12-10 עו"ד שלומית נשר רענן בתפקידה כנאמנת על נכסי החייב אבו עלי מאלכ נ' א.ט. הבונים לצבע וחומרי בניין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010) שם הגישה הנאמנת בקשה לפירוק חברה מתוקף תפקידה כנאמנת של פושט הרגל המחזיק ב- 100% ממניות החברה}.

15. הסמכות לחלק את תמורת נכסי החברה שמומשו
לאחר כינוס הנכסים ומימושם על המפרק לחלק את תמורת הנכסים לנושי החברה בהתאם לסדר עדיפויות, ועל-פי עקרון השוויון.

סעיף 307(א)(4) לפקודת החברות מקנה למפרק סמכות, לאחר אישור בית-המשפט או ועדת הביקורת, לפרוע לסוג נושים מסויים את מלוא חובם.

אם וכאשר נותר בקופת הפירוק סכום כסף, לאחר חיסול כל חובות החברה, על המפרק לחלק אותו סכום כסף בין המשתתפים בהתאם לזכויותיהם.

16. הסמכות להפקיד את כספי החברה שבפירוק
סעיף 311 לפקודת החברות מחייב את המפרק להפקיד את כל כספי החברה שקיבל בחשבון החברה, אלא-אם-כן החליטה ועדת הביקורת כי יהא זה לטובת הנושים או המשתתפים כי הכסף יוחזק בחשבון אחר.

במקרה זה, קובעת תקנה 42(ב) לתקנות החברות (פירוק) כי על המפרק לפתוח חשבון נפרד על שמו כמפרק ולהפקיד בו את כל הכספים שיגיעו אליו עקב תפקידו, וכל תשלום מחשבון זה יהיה באמצעות המחאה חתומה בשמו של המפרק ותוך ציון תפקידו.

מפרק שהחזיק למעלה מעשרה ימים ללא הסבר סכום העולה על חמישה שקלים, או העולה על סכום אחר שבמקרה מיוחד התיר לו הכונס הרשמי לעכב, חייב על-פי הפקודה לשלם ריבית על הסכום העודף.

בית-המשפט רשאי שלא לאשר למפרק תשלום שכרו וכן להעבירו מתפקידו או להטיל עליו תשלום ההוצאות שנגרמו באשמתו בגין כך.

סעיף 372 לפקודת החברות מחייב את המפרק להפקיד בחשבון החברה כל כסף שלא נתבע ממנו במשך חצי שנה מיום שהתקבל.

תקנה 42(א) לתקנות החברות (פירוק) קובעת כי כל הפקדות הכספים ייעשו בפועל על-ידי הכונס לפי בקשת המפרק.

הכונס הרשמי חייב להשקיע את הכספים שאינם דרושים לו לניהול החברה באופן ראוי על-מנת לשמור על ערכם ולהבטיח פירות ההשקעה באחת מהדרכים שקבעה ועדת ההשקעות או בית-המשפט.

17. הסמכות להגיש תביעות לגימלאות מהמוסד לביטוח לאומי
סעיף 189 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, קובע כי על המפרק, שקיבל את תביעת העובדים, להגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום חוב המגיע לעובדים בשל שכר עבודתם, פיצויי הפיטורים והחוב המצטבר לקופות הגמל, זאת כאשר כספי החברה אינם מספיקים על-מנת לכסות פירעון חוב זה.

סעיף 193 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח חדש), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") קובע כי הסמכות לדון ולפסוק בכל תובענה לפי פרק ח' {"ביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ובפירוק תאגיד"} תהיה למי שבידו סמכות שיפוט בהליכי פשיטת הרגל או פירוק התאגיד כאמור בסעיף 182 לחוק הביטוח הלאומי {ב"ל (חי') 25248-03-11 בחוס וסים נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

לבודק תביעות חוב מוקנה שיקול-דעת מרכזי בשאלה אם לאשר תביעה לגמלה על-פי פרק ח' לחוק הביטוח הלאומי, שכן באמצעותו מוגשת התביעה לגמלה למוסד לביטוח לאומי והוא זה שבודקה.

ברגיל, משפיעה ההחלטה בתביעת חוב המוגשת לצורך קבלת הגמלה על שני צדדים.

צד אחד הינו העובד המגיש את התביעה לקבלת הגמלה. הצד השני הינו המוסד לביטוח לאומי האמור לשלם את הגמלה.

ככל ששני צדדים אלה מבקשים להשיג על ההחלטה, עליהם לעשות כן בהגשת ערעור לבית-משפט של פירוק {סעיף 193 לחוק הביטוח הלאומי} בהתאם למועדים הקבועים בתקנה 96 לתקנות פשיטת הרגל.

העובדה שהמוסד לביטוח לאומי בוחן את החלטת המפרק טרם תשלום הגמלה {סעיפים 189(ב) ו- 298 לחוק הביטוח הלאומי} אינה משנה את האופן בו יש להשיג על החלטת המפרק או את המועדים שבמסגרתם יש לעשות כן.

נושה שהגיש תביעת חוב אינו רשאי לעכב את הגשת ערעורו על החלטת המפרק עד שהמוסד לביטוח לאומי יחליט האם לשלם את הגמלה או האם לערער על החלטת המפרק {פש"ר (חי') 663/07 ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (בפירוק) נ' עו"ד אלי רומן, בעל תפקיד לבדיקת תביעות חוב של עובדי ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (בפירוק), פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

18. הסמכות לבקש עיכוב יציאה מן הארץ כנגד משתתפי ומנהלי החברה שבפירוק
עיכוב יציאתו של אדם מן הארץ הינו צעד קיצוני, המהווה פגיעה חמורה בחופש התנועה שלו, שהיא בבחינת זכות יסוד חוקתית.

בתי-המשפט מצווים לנהוג זהירות רבה בבואם ליתן החלטה המעכבת את יציאתו של האדם מן הארץ, והם יעשו כן רק במקרה המתאים, ומקום בו עילת התביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה לכאורה, וכי קיימת אפשרות ממשית, או ודאות קרובה לכך שהעדרו מן הארץ של הנתבע, תגרום להכבדה על בירור המשפט, או על ביצוע פסק-הדין {פר"ק (חי') 718-07 ישעיהו איבי נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

למפרק סמכות לפנות בבקשה לבית-המשפט לעיכוב יציאה מהארץ של משתתף או נושא משרה בחברה, סמכות זו יונקת כוחה ממספר מקורות חוקיים:

לעניין משתתף שלא שילם את חובו עבור מניותיו, או בתביעה אזרחית של המפרק כנגד נושא משרה או כנגד כל חייב אחר של החברה, קבועה הסמכות לבקש עיכוב יציאה מהארץ על-פי תקנה 2 לתקנות החברות (פירוק) המחילה את סעיף 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין" או "תקסד"א"), על פיו ינתן צו עיכוב יציאה מהארץ אם היעדרו של הנתבע "עלול להכביד על בירור התביעה או על ביצוע גזר הדין".

הוראה זו אינה חלה על חוב של נושא משרה שטרם הוגשה בגינו תביעה, זאת משום שחובו של נושא משרה נוצר רק בעקבות פסק-דין המכיר באחריותו {צפורה כהן, שם, 301}.

גם סעיף 281 לפקודת החברות, שעניינו סמכות לעצור משתתף נמלט, מקנה סמכות למפרק לגרום לעיכוב יציאתו מהארץ של משתתף.

אולם כל ההוראות אינן מאפשרות לעכב את יציאתו מהארץ של נושא משרה, טרם הגשת תביעה, ועל-מנת לאפשר למפרק לבצע את החקירות הדרושות לבדוק האם להטיל על נושא המשרה אחריות אזרחית או פלילית.

בית-המשפט אינו מחזיק בדעה ברורה האם קיימת לו סמכות טבועה לעכב יציאת נושא משרה מהארץ, בנסיבות דלעיל, ואי-הבהירות מתחזקת במיוחד לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

פרופ' צ' כהן בספרה {פירוק חברות, שם, 301} מחזיקה בדעה כי בסמכותו של בית-המשפט לצוות על עיכוב יציאה רק כאשר יש לכך עוגן בהוראות החוק, אולם לדידה יש לעגן סמכות מעין זו בהוראות החוק, שתתאים לפסקת ההגבלה של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

19. הסמכות להעסיק עורך-דין או שלוח אחר כדי לעזור לו בביצוע תפקידיו
סעיף 307(א)(3) קובע כי המפרק מוסמך להעסיק עורך-דין או שלוח אחר כדי לעזור לו בביצוע תפקידו.

תקנה 38 לתקנות החברות (פירוק) עניינה העסקת עורך-דין ולפיה, מפרק המעסיק עורך-דין לא ישלם לו שכר מתוך נכסי החברה, זולת אם ציווה על כך בית-המשפט.

בין הסמכויות הקנויות למפרק, המנויות בסעיף 307 לפקודת החברות, הסמכות לתבוע או להתגונן בכל תובענה והליך משפטי בשם החברה והסמכות להעסיק עורך-דין או שלוח אחר כדי לעזור לו בביצוע תפקידיו, אולם סמכויות אלה והשימוש כפופות לקבלת אישורו של בית-המשפט.

לפיכך לא יכולה להיות מחלוקת, כי על-מנת שהכונס הרשמי, למשל, יוכל, בתוקף תפקידו כמפרק זמני של החברה, להמשיך ולנהל את תובענה בשם החברה ו/או להעסיק עו"ד שייצג אותו בעניין זה, לקבל את אישורו של בית-המשפט של הפירוק {בש"א (נצ') 1879/00 חשיבון ח'ליל בע"מ נ' בני בנימין לקרץ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)}.