botox

קנס מינהלי

1. ההבחנה בין קנס מינהלי לברירת קנס
בדין קיימת סמכות להטלת קנס בלא משפט, והיא בדרך של קנס מינהלי. האפשרות להטיל קנס מינהלי מוסדרת בחוק העבירות המינהליות. קיימים הבדלים בין עבירת קנס לבין עבירה מינהלית הגוררת אחריה קנס מינהלי {ראה גם בג"צ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נד(1), 468, 476 עד 472 (2000); זמיר, שם, 277-276)}.

השוני המרכזי בין עבירה מינהלית לבין עבירת קנס הוא, כי מי ששילם קנס מינהלי רואים אותו כאילו לא עבר עבירה פלילית. בכך שונה קנס מינהלי מברירת קנס וברירת משפט, שבהן תשלום הקנס נחשב הודאה והרשעה בביצוע עבירה פלילית. כמו-כן, לרשויות מינהל שונות שהוסמכו לכך עומדת האפשרות להטיל עיצום כספי {ראה גם: ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' אבנר סינואני, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.12)}.

ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך ברירת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. בהתאם לכך, אי-תשלום קנס מינהלי במועד גורר תוספת הפרשי הצמדה וכן תוספת פיגור {סעיף 17 לחוק}.

אחת המטרות שביסוד קביעתן של עבירות כעבירות מינהליות היא להבדילן מעבירות פליליות. טעם הדבר הוא מתן אפשרות למי שעבר עבירה מינהלית לשאת בתשלום קנס מתאים בלא שיוכתם בכתם של מי שעבר עבירה פלילית {ראה גם: בג"צ 2126/99 מתי דה הס נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ''ד נד(1), 468 (2000); בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3), 501, 508 (1992)}.

המדובר בעבירות אשר אין בהן, על-פי התפיסה המקובלת, פגם במוסר או קלון. לפיכך, בצד היתרון של הקנסות המינהליים בהקטנת העומס של ניהול משפטים בגין עבירות אלה המוטל על התביעה ועל בתי-המשפט, נמנעת גם הדבקת תווית של הרשעה בפלילים על מי שעבר עבירה מינהלית.

קיימים גם אמצעים נוספים בידי בית-המשפט במקרה של אי-תשלום הקנס, וכשתובע מבקש זאת, כמו הטלת מאסר במקום קנס שלא שולם {סעיף 19 לחוק} וכן מחיקת שמו של אדם מפנקס או שלילה של רישיון או היתר ממנו, כשהעבירה המינהלית שבוצעה קשורה בעיסוק או בפעולה הטעונים על-פי דין רישום בפנקס, רישיון או היתר {סעיף 20 לחוק}.

מרגע שנקבעה עבירה כעבירה מינהלית, הכלל הוא שיש להטיל על מי שעבר עבירה זו קנס מינהלי. המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי {סעיף 13 לחוק עבירות מינהליות}או באותם מקרים שחלה בהם הסיפה לסעיף 15 לחוק עבירות מינהליות, אך לא בשל כך בלבד שלא שולם הקנס המינהלי ורק כאשר הנסיבות מצדיקות זאת מטעמים מיוחדים שירשמו.

בסעיף 1(2) לחוק המרכז לגביית קנסות, נקבע מהו חוב הנוצר מקנס מינהלי, והוא כולל בתוכו קנס המשולם לתאגיד אולם מסייג חוב המשולם לרשות מקומית, הוא חוב אשר לא ייגבה לפי חוק זה, על-אף כי חובות אלה נוצרים כתוצאה מקנסות מינהליים, למשל חובות ארנונה, קנסות חניה וכד'. פעולות הגביה לגבי חובות לרשות המקומית תעשה על ידיה על-פי פקודת המיסים (גביה).

פקודת המיסים (גביה), מאפשרת לרשות מקומית לעקוף את הביקורת השיפוטית. כאשר רשות פועלת לגביית חוב, על-פי פקודת המיסים (גביה), היא זו אשר קובעת את עצם קיומו של החוב, והיא זו אשר קובעת את הדרכים לגבייתו.

כל זאת, על-פי שיקול-הדעת של הפקידים שלה עצמה, ומבלי שגורם חיצוני כלשהו {דוגמת בית-משפט או הוצאה לפועל}בוחן את שיקול-הדעת שלה בטרם נקיטת ההליכים. כל קנס מינהלי אחר כתוצר מעבירה מינהלית ייגבה על-פי חוק המרכז לגביית קנסות.

2. המצאה כדין של קנס מינהלי
סעיף 5 לחוק המרכז לגביית קנסות קובע כי לא יינקטו צעדים לגבית חוב בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום חוב ובה יצויין המועד שבו על החייב לשלם את החוב. עוד קובע הסעיף האמור, כי אם לא שילם החייב את החוב, תישלח לו דרישה נוספת שתומצא בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינו המצאת כתבי בי-דין.

מטרת החלת ההוראות האמורות מהתקסד"א היא למנוע טענות כי הנקנס לא קיבל את דרישת התשלום ולא ידע על הטלת הקנס.

תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

"489. הנמען לא נמצא או מסרב לקבל המצאה
שליח בי-דין שלא מצא שום אדם שאפשר לפי תקנות אלה להמציא לו כדין את כתב, אף-על-פי שפעל בשקידה ראויה וסבירה, או שהאדם כאמור סירב לקבל את הכתב, ידביק את הכתב על הדלת החיצונית או במקום אחר נראה לעין בבית שבו רגיל האדם לגור או לעסוק."

מסירת הדרישה כדין היא, אם כן, תנאי קונסטיטוטיבי להפעלת הליכי הגביה. יש לבחון האם פעל הגובה בשקידה ראויה וסבירה על-מנת למסור את דרישת התשלום לחייב, קרי, האם היתה מסירה כדין של דרישת התשלום.

סעיף 8(ג) לחוק העבירות המינהליות, קובע כי המועד להגשת בקשה להישפט, בעבירות עליהן חל החוק, הוא 30 ימים מיום קבלת הודעת הקנס.

סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות מקנה לבית-הדין סמכות להאריך מועד להגשת בקשה להישפט, אף אם הוגשה באיחור אך מטעמים מיוחדים.

בהוראת סעיף 35 לחוק העבירות המינהליות ובהוראת תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, התשמ"ו-1986 (להלן: "תקנות העבירות המינהליות") המצאה כדין של הודעת קנס תתבצע בדואר רשום בצירוף אישור מסירה ואם מדובר בתאגיד יש לשלוח לכתובת משרדו הרשום של תאגיד כפי שהוא רשום אצל רשם החברות בשעת המסירה. המצאה שלא בוצעה כאמור, יראו בה כאילו לא נמסרה.

לפי תקנה 15 לתקנות העבירות המינהליות, רואים ביום העשרים לאחר משלוח מכתב רשום כאמור, כתאריך ההמצאה, זולת אם הוכיח הנמען כי לא קיבל את ההודעה או המסמך מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו לקבלה. הנטל בעניין זה רובץ על הנמען, כך שאם הנמען לא הרים את הנטל בצורה המניחה את הדעת, עומדת חזקת ההמצאה בעינה {ראה גם: עפ"א (ארצי) 44/06 בוסקילה נ' מדינתה ישראל - משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, תק-אר 2007(3), 2037 (2007)}.

חוק המרכז לגביית קנסות בסעיף 5 מחייב, כי בטרם גביה של חוב על-פי חוק זה, דרישת התשלום כאמור לעיל, חייבת להיות כפולה שאם-לא-כן, לא ניתן יהיה לנקוט בהליכי גביה. קרי, הודעה ראשונה בה מצויין מועד התשלום שעל החייב לעמוד בו, והודעה שניה על-פי תקנות סדר הדין האזרחי.

בבקשה להארכת מועד להישפט על קנסות מינהליים שניתנו מכוח חוק העבירות המינהליות יש לציין את כל העובדות שהובילו לאותה בקשה, שכן בהימנעות ציונן כנדרש יש בכך חוסר ניקיון כפיים, שיצדיק דחיית הבקשה להארכת המועד מטעם זה בלבד.

3. שיקולים להארכת מועד להישפט באשר להודעת קנס מינהלי
על-מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-המשפט לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה והצדק ראוי להגשת בקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה.

לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של מקרים אשר יצדיקו היענות לבקשה להארכת מועד להישפט, וכל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. בדרך-כלל מצופה ממגיש הבקשה להראות כי התקיימו נסיבות חיצוניות, שלא היו בשליטתו, בגינן נגרם האיחור בהגשת הבקשה {ראה גם: עפ"א 22/05 צבי פוזננסקי נ' מדינת ישראל, תק-אר 2006(1), 17708 (2006); עפ"א 14/06 ניסים סבן נ' מדינת ישראל, תק-אר 2007(1), 357 (2007)}.

בתי-המשפט נוטים להענות לבקשות להארכת מועד מקום שנדרשת הוכחתו של טעם מיוחד, כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטת בעל הדין, ואולם כאשר טעמי האיחור נעוצים בבעל הדין עצמו או בבא כוחו, נקבע כי אין צידוק להאריך את המועד שהוחמץ {ראה גם: המ"ש 28878-08-11 שמיאב בע"מ נ' משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.11); ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 890; ב"ש 1638/85, ע"א 64/85 בנק צפון אמריקה בע"מ נ' עומר גלבוע - חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ (בפירוק), פ"ד מ(1), 57, 62 (1986)}.

שיקולים רלוונטיים אחרים הם, חשיבות הסוגיה או מידת האיחור. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. בעת הפעלת שיקול-הדעת ובחינת המקרים הספציפיים יש לזכור כי מול האינטרס הציבורי במנגנון אכיפה פשוט, יעיל ומהיר, אשר נועד להגן על הערכים שבבסיס החוק הרלוונטי, עומדות זכויות משמעותיות דוגמת זכות הקניין, זכות הגישה לערכאות, זכותו של הנקנס לשם טוב וזכותו להליך הוגן בפני הרשות. יש לבצע לפיכך איזון אינטרסים, אשר לוקח בחשבון את האינטרסים המשמעותיים הניצבים זה מול זה.

סעיף 13(ב) לחוק העבירות המינהליות, קובע כי בית-המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט "כל עוד התקיימו התנאים האמורים בסעיף 8א(ו) לחוק העבירות המינהליות, בשינויים המחוייבים", או "מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

על בית-המשפט לבחון, האם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה. אולם גם אם הגיע למסקנה כי תנאים אלה לא מתקיימים, נותרה לו סמכות להאריך את המועד מנימוקים מיוחדים אחרים.

בית-המשפט אינו יכול, ואף אינו אמור, לקיים דיון ענייני בראיות ובטענות ההגנה לגופן. דיון יתבצע רק ככל שתתקבל הבקשה להארכת מועד ויוגש כתב אישום. כך בהתאם, צומצמה בפסיקה האפשרות להיזקק לטענות ההגנה לגופן ונקבע כי משלא ניתן הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר, אין לייחס משקל לסיכוייו של המערער להוכיח טענותיו.

אולם לא יחסמו באופן מוחלט טענות ההגנה כשיקול רלוונטי. טענות ההגנה יישארו כאחד השיקולים אותם יש לשקול, אך המשקל שינתן להם במסגרת איזון האינטרסים, יהיה נמוך וזאת יעשה במקרים חריגים בלבד בהן הטענות מהוות טעם מוצדק או סביר.

בית-המשפט אינו אוטם אוזניו לחלוטין מכל טענת הגנה לגופה, אלא עליו לשקלל אותה במקרים המתאימים במסגרת כלל השיקולים, בהתאם לנסיבותיו של כל הליך, ובהתייחס, בין היתר, לאופי טענות ההגנה המועלות ועד כמה ניתן להעריכן בשלב מוקדם זה {עפ"א (ארצי) 52388-05-10‏ רומירון בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.11.11)}.

ב- עפ"א (ארצי) 26/06 {מדינת ישראל - משרד המסחר והתעשיה ת"א נ' רזניק נחום, תק-אר 2006(4), 773 (2006)}, נקבע כי הארכת מועד אינה דבר מובן מאליו או דבר שבשגרה וכי טענה לפיה לא ידע המבקש על הודעת הקנס, ושאינה נסמכת על ראיה ממשית, לא תחשב בגדר "נימוק שירשם", המצדיק התעלמות מהאיחור בהגשת הבקשה להארכת מועד להישפט. "קבלת טענה שכזאת משמעה - איון תקנה 15 לעניין חזקת ההמצאה הקונסטיטוטיבית מכל משמעות".

3.1 שיקולים להארכת מועד להישפט בבית-הדין לעבודה
הקריטריונים להארכת מועד לבקשה להישפט במקרה של עבירות מינהליות שבסמכות של בית-הדין לעבודה נקבעו ב- עפ"ר 14/05 {סיוון תכשיטים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-אר 2006(1), 746 (2006)}. שם נקבע כי אמת-המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי-הדין בבואם להכריע בבקשות כגון זו, היא של טעם מוצדק או סביר לאיחור.

מתן ארכה סבירה, מטעמים מוצדקים או סבירים, במקרים המתאימים, לא מהווה פגיעה בתכלית החוק ומאפשרת ביקורת של גוף שיפוטי על ההחלטה.

במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לאו, עליו לתת את הדעת על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיבים ואובייקטיבים.

המועד להגשת בקשה להישפט תוגש תוך 30 ימים. בבקשה שתוגש באיחור יבחן בית-המשפט את נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה, בחינת העבירה לגופה, האם מדובר בחקיקת מגן, האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד.

כמו-כן, ייבחנו הסיבות שבעטיין הוגשה הבקשה באיחור, האם המדובר בזלזול או בהתרשלות, האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק, האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין. בנוסף, תיבחן מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס.

ב- רע"פ 10428/07 {חב' אבן סלע בע"מ נ' מדינת ישראל, תק- על 2008(1), 5715 (2008)} המבקשת פנתה בבקשה למדינה, לביטול הקנס המינהלי אשר הושת עליה בסך 100,000 ש"ח בהתאם לחוק העבירות המינהליות, בגין עבירות העסקת עובדים זרים שלא כדין, לפי חוק עובדים זרים (העסקה שלא כדין), התשנ"א-1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"). אך המדינה דחתה את בקשה של זו בנימוק כי המועד להגשת הבקשה לביטול הקנס חלף וכי לא מתקיימות בעניינה העילות הקבועות בחוק העבירות המינהליות לקיום דיון בבקשה לביטול קנס שהוגשה באיחור.

בית-הדין האזורי קיבל את בקשת המבקשת להישפט וקבע כי הודעת התשלום לא נמסרה כנדרש על-פי הדין ועל-אף שנשלחה בדואר רשום למשרדה של המבקשת, לא הגיעה לידיעתה.

על החלטה זו ערערה המדינה ובית-הדין הארצי לעבודה קיבל את הערעור. וקבע כי בנסיבות העניין, אחר שהודעת הקנס נשלחה למשרדה הרשום,של המבקשת ולא נדרשה על ידה, יש לראות במסירה זו המצאה כדין.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. בית-המשפט העליון דחה את בקשתה וקבע כי אין מדובר בעניין בעל חשיבות משפטית החורג מעניינם הפרטני של הצדדים ומסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות. הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים.

מקורו של האיחור בהגשת הבקשה נעוץ היה בהתנהגות המבקשת עצמה, אשר לא דאגה לעדכון כתובת משרדה הרשום, ואין לראות בטעם זה משום טעם סביר המצדיק ליתן הארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

3.2 התערבות בית-הדין לעבודה בהליכי גביה
בית-הדין נעדר סמכות לדון בבקשה שעניינה עיכוב ההליכים המבוצעים על-ידי המרכז לגביית קנסות מכוח החוק למרכז גבית קנסות שהרי סעיף 18 לחוק העבירות המינהליות קובע כי הוראות פקודת המיסים (גביה), יחולו על גבייתו של קנס מינהלי שלא שולם במועדו, לרבות הפרשי ההצמדה, הריבית ותוספת הפיגור, כאילו הוא מס כמשמעותו באותה פקודה.

ב- בש"א (ת"א) 3003/06 {יוסף מנדל נ' מדינת ישראל - משרד התמ"ת ו- נ' הנהלת בתי-המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.01.06)}, ובהחלטות רבות אחרות נקבע כי כל ההתדיינות באשר לאופן תשלום הקנס שהוטל על המבקש, להפחתתו, לביטולו ולביטול הליכים אחרים שננקטו לשם גביית החוב, אינה מצויה בסמכות בית-הדין לעבודה ויש לפנות בעניינים אלה למנהל המרכז לגביית קנסות {ראה גם: ב"ש (נצ') 1035/09 ‏גני פאר עפולה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.09.09)}.

אולם לבית-הדין הארצי קיימת סמכות לעכב באופן זמני הליכי גביה, שעה שתלויה ועומדת לבירור בקשה להארכת מועד להישפט, שמשמעה, אם תתקבל, ביטולו של הקנס, לבית-הדין תהיה נתונה סמכות להורות על עיכוב הליכי גבייתו, עד למתן החלטה בבקשה.

נציין כי כאשר הליך תלוי ועומד בבית-הדין בקשר לקנס שהוטל, נוהג המרכז לגבית קנסות כדבר שבשגרה, לעכב את הליכי הגביה עד שמתבררת הבקשה.

לפני הגשת בקשה כאמור לבית-הדין להורות על עיכוב הליכי הגביה, ראשית על המבקש עיכוב למצות את ההליכים מול המרכז לגבית קנסות, ורק אם לא תתקבל בקשתו על-ידי המרכז, יפנה לבית-הדין. אם לא יפעל כאמור, לא יזקק בית-הדין לבקשתו. כמו-כן, לא ייעתר בית-הדין לבקשה לעיכוב הליכי הגביה במעמד צד אחד, אלא במקרים חריגים המצדיקים קבלתה, ואף זאת, בכפוף לכך שיקבע דיון בבקשה לעיכוב ההליכים במעמד שני הצדדים, למועד קרוב {ראה גם: עפ"א (ארצי) 56/08 מדינת ישראל נ' א. אודי חברה קבלנית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.02.10)}.

לבית-הדין לעבודה נתונה הסמכות העניינית לדון בעבירות לפי חיקוקים המנויים בתוספת השניה לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית-הדין לעבודה"), לרבות חוק עובדים זרים, שמכוחו מוטלים קנסות מינהליים. עם-זאת, בית-הדין לא הוסמך כערכאה אזרחית לדון בהליכי גביית הקנס המינהלי לפי פקודת המיסים (גביה), ואין נתונה לו סמכות עניינית לדון בעתירות בקשר להליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה).
לפי הוראת סעיף 24(ב) לחוק בית-הדין לעבודה, נתונה לבית-דין אזורי הסמכות לדון בעבירות על חיקוקים המפורטים בתוספת השניה לחוק והתקנות על פיהן. אחד מן החיקוקים המנויים בתוספת הוא חוק עובדים זרים 1991, שמכוחו הוטל הקנס.

בקשר לחלקן של העבירות המנויות בחיקוקים שבתוספת, ובהן עבירות לפי חוק עובדים זרים, נקבע כי הן "עבירות מינהליות", וחל עליהן חוק העבירות המינהליות, על כלל ההסדרים הקבועים בו, לרבות בדבר חיובו של עובר העבירה בקנס מינהלי, והאפשרות הנתונה לו להגיש בקשה לביטול הקנס או להישפט. בקשר לגבייתו של הקנס המינהלי נקבע בחוק העבירות המינהליות הסדר כללי וגורף החל על כלל העבירות המינהליות, לרבות אלה שלבית-הדין לעבודה אין כל זיקה וקשר אליהן. בין השאר, ובמסגרת ההסדר הכללי האמור נקבע בסעיף 18 לחוק העבירות המינהליות, כי: "הוראות פקודת המיסים (גביה) יחולו על גבייתו של קנס מינהלי שלא שולם במועדו, לרבות הפרשי ההצמדה, הריבית ותוספת הפיגור, כאילו הוא מס כמשמעותו באותה פקודה".

בסעיף 3 לחוק המרכז לגביית קנסות נקבע, כי חוב יגבה בהתאם להוראותיו, ובשינויים המחוייבים בהתאם לפקודת המיסים (גביה).

הנה-כי-כן, ההסדר הנורמטיבי החל על גבייתו של הקנס המינהלי בעבירות שהן עבירות מינהליות הוא פקודת המיסים (גביה). וכבר נקבע, כי הסמכות העניינית לדון בעניינים הקשורים בהפעלת ההסדר שבפקודה נתונה לבתי-המשפט האזרחים אך אין הוראה המקנה לבית-הדין לעבודה סמכות עניינית לקיום דיון בהליכי גביה לפי פקודת המיסים (גביה), וזאת אף אם מדובר בקנסות המוטלים בקשר לעבירות שלבית-הדין לעבודה נתונה הסמכות לדון בהם, בהליכים פליליים המתנהלים לפניו.
כשם שקיימת אבחנה לעניין הסמכות בין בית-המשפט שלו נתונה הסמכות העניינית לדון בפלילים בעבירות עצמן, לבין הסמכות לדון בעניינים הקשורים בגביית הקנסות שהם הליכים אזרחיים, והסמכות לדון בהם נתונה לבית-המשפט האזרחי.