מקום המשפט (תקנות ז עד כד לתקנות הדיון)

עמוד 23 בספר:

"ז. המשפט במקום הנתבע
(1) התובע הולך אחר הנתבע, ולכן על התובע להגיש את תביעתו לבית-הדין האיזורי של מקום הנתבע.
(2) כמקומו של הנתבע יראו את מקום מגוריו הקבוע, מקום עבודתו הקבוע או מקום עסקיו העיקריים.
(3) אין לנתבע בארץ מקום קבוע, כאמור בסעיף-קטן (1) ובסעיף-קטן (2) - נחשב מקום הימצאו כמקומו.
(4) אם מקום הימצאו של הנתבע אינו ידוע או שמקום מגוריו הוא בחוץ לארץ, תוגש התביעה לבית-הדין האיזורי של מקום התובע."

הכלל המוכר הוא כי הולכים אחרי הנתבע, המוכר גם בדיני ישראל {מהרי"ק, שורש כ"א, רמ"א ש"ע, חו"מ, סי' י"ד סע' א'}.

מקורו של הכלל נעוץ בשיקול הגיוני מעשי והוא כי אין להטריח את הנתבע, שעדיין לא הוכח חיובו, לכתת את רגליו ולהיגרר אחרי התובע לכל מקום שיתבענו שם. אדרבה, "דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא" {ב"ק, מ"ר, ע"ב} מי שכואב לו הכאב, הוא ההולך אצל הרופא, ולנתבע, למעשה לא "כואב" עדיין כלום.

עמוד 24 בספר:

שיקול זה, מן הדין שיחולו בו חריגים מסיויימים, והיינו כאשר האינטרס המוצדק שישנו לתובע הוא כל כך חשוב עד שמכריע את הכף לטובתו ומבטל את ההתחשבות עם טרחת הנתבע {ראה גם תיק מס' 269668/5 (נת') פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

נדגיש כי על-פי תקנה ז(2) לתקנות הדיון מקומו של הנתבע יראו את מקום מגוריו הקבוע, מקום עבודתו הקבוע או מקום עסקיו העיקריים.

במידה ואין לנתבע מקום קבוע בארץ, כאמור בתקנה ז(1) ו- ז(2) לתקנות הדיון, אזי על התובע להגיש התובענה במקום הימצאו של הנתבע באותה העת {ראה לעניין זה תקנה ז(3) לתקנות הדיון}.

במידה ומקום הימצאו של הנתבע אינו ידוע, אזי, התביעה תוגש לבית-הדין הרבני האיזורי של מקום התובע. בטרם יעשה כן התובע, אנו סבורים, כי על התובע להוכיח לבית-הדין הרבני כי עשה כל שביכולתו על-מנת ולברר את מקום הימצאו של הנתבע ואולם זה לא ידוע.

לעניין זה, אנו סבורים, כי על התובע לטעון טענה זו בכתב תביעתו תוך פירוט כל הפעולות שעשה כדי לאתר את מקום הימצאו של הנתבע.

וכך גם לגבי נתבע שגר בחו"ל. במקרה זה, על התובע לציין בכתב תביעתו מקום מגוריו של הנתבע בחו"ל ובשל כך מוגשת התביעה באיזור מגוריו של התובע. רצוי גם כי התובע יצרף לתביעתו אסמכתא כי אכן מגוריו של הנתבע הוא בחו"ל {ובמידה ואכן יש בידו אסמכתא}.

עמוד 25 בספר:

בתיק מס' סג/4485 {כ. צ. נ' כ. ח, פורסם באתר האינטרנט נבו (2003)} קבע בית-הדין:

"בתיק זה, התחבטנו קשות, בין המסגרת הפורמאלית החוקית של בית-דין רבני בישראל, ובין מעמדו של בית-הדין הרבני כממשיך המסורת של בתי-דין רבניים מאז נוסדו בתי-דין כאלו, על-ידי משה רבינו עליו השלום. הצדדים אינם אזרחי מדינת ישראל, ואינם תושבים בה. בעצם, הם נטולי אזרחות לחלוטין. הם פליטים שיצאו מתימן, בעזרתם של חסידי סאטמר, והתיישבו באנגליה, בסטטוס של רישיון שהיה בלבד.

המערער, יצא מתימן כשהוא נשואי לשתי נשים. משתיהן, יש לו ילדים. ברבות הימים, הוא זנח את אשתו השנייה, ועבר להתגורר עם הראשונה בלבד. אשתו השנייה פנתה לבית-הדין האיזורי בירושלים, בהזדמנות של ביקור בעלה בארץ, ובקשה להוציא נגדו צו עיכוב יציאה, כסעד לתביעת גירושין.

המשיבה בתיק זה – אשתו השנייה – אינה בארץ, גם היא מתגוררת באנגליה, בסטטוס של רישיון שהיה בלבד. הפניה לבית-הדין בישראל, נעשתה משום שבית-הדין בלונדון, שאליו פנתה תחילה, כשל במאמציו לשכנע את המערער לתת גט לאשתו. לבית-הדין בישראל, יש סמכות אכיפה, ולכן פנתה לבית-הדין האיזורי בירושלים.

בית-הדין הנ"ל, נעתר לבקשתה, והוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, כנגד המערער. על-כך הערעור. אילו היה בית-הדין הרבני פועל במסגרת אוניברסאלית, ללא מגבלות וללא גבולות, אזי היה מקום להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ לבקשתה של אישה שאינה אזרחית ואינה תושבת כאן, כנגד

עמוד 26 בספר:

בעל שגם הוא אינו אזרח ואינו תושב. אבל, מה נעשה, ובית-הדין הרבני פועל במסגרת חוקית ברורה.

החוק, כפי שפורש על-ידי בית-המשפט העליון, אינו נותן לנו סמכות, בענייני נישואין וגירושין, על פני כל יהודי העולם. בית-הדין אינו יכול לתפוס אדם שהגיע לביקור בארץ, ולאלצו להתדיין כאן עם אשתו, שגם היא אינה מתגוררת בארץ ואינה אזרחית שלה. היה כאן, גם חוסר צדק מסויים.

המשיבה נמצאת שם, ומושכת בחוטים, באמצעות בא-כוח, את הדיון בעניינה. היא מעכבת את בעלה בארץ, כשהיא חופשיה להסתובב בכל מקום בעולם הגדול.

לכן, סברנו תחילה, שצו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד המערער, ניתן תוך כדי חריגה מסמכות. היינו ערים לבעייתה הקשה של המשיבה, שבעלה נשוי לשתי נשים, ושהוא מסרב לגרשה כאשר אין לבית-הדין בלונדון כל סמכות לגביו, וכאשר גם לבית-המשפט האזרחי שם, לא ניתן לדון ביניהם, וזאת משום שלצורך התאזרחות באנגליה, נרשמה המשיבה בשם נעוריה, ופורמאלית אינה מופיעה כאשתו של המערער.

לפי חוקי תימן, נחשבים הצדדים לנשואים, מאחר ונשאו לפי דתם. חוקי תימן, מאפשרים ביגמיה. המערער נאחז בזה, אולם מקפיד להופיע באנגליה כנשוי לאישה אחת בלבד, בכדי לא לפגוע ברצונו להתאזרח שם. המשיבה אומללה למדי, וקשה למצוא לה סעד בארץ ישראל, וגם לא באנגליה. אולם, החוק קבע סייגים ברורים, ואין לנו רשות לחרוג מהם. כאמור, כך סברנו תחילה. אולם, תוך כדי עיון בתיקי בית-הדין האיזורי, התברר לנו כי האישה הגישה שם, למחרת הגשת תביעת הגירושין, גם תביעה למזונות.

עמוד 27 בספר:

התברר גם כי בינתיים קיים בית-הדין, במעמד הבעל והאישה, אשר הגיעה לישראל, דיון בתביעה, וקבע ברוב דעות כי אין לחייב את הבעל בגירושין. הוגש על-כך ערעור, והוא טרם נדון בבית-הדין הגדול. במסגרת הדיון בבית-הדין האיזורי, החל הוא לדון בעניין המזונות, אך הדיון בתביעה זו טרם מוצה, וטרם נפסק בה דבר.

באת-כח הבעל התעלמה מן העובדה כי בפני בית-הדין תלויה ועומדת תביעת האישה למזונותיה. ביחס לתביעה שכזו, נקבע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953: "הגישה אישה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בעניין."

כלומר, כאשר קיימת תביעה למזונות של אישה יהודיה, באשר היא יהודיה, נגד בעלה היהודי, בלא קשר לשאלת האזרחות או התושבות של מי מבני הזוג, לא תישמע טענה שאין לבית-הדין סמכות לדון בעניין.

פרשנות זו כבר נקבעה, מקדמת דנא, ב- בג"צ 135/58 שמואל מרכוס קנול נ' בית-הדין הרבני האיזורי, תל-אביב-יפו, ואח', פ"ד יב, 1622: "יהודי" ו"יהודיה" נאמר כאן, ללא תוספת התכונות של "אזרחי המדינה" או "תושביה" כאמור בסעיף 1 של החוק, "ומכאן עולה ברורות כי לבית-הדין הרבני נתונה סמכות לדון בתביעה, ביתר דיוק: אין שומעין לטענת חסר הסמכות שלו."

יש בזה הגיון וטעם. האישה זקוקה לאכול באשר היא שם, ואין בודקין למזונות. הבעל, בהיותו מודע לקיומה של תביעה המזונות, התייצב לדיון בפני בית-הדין הרבני, התייחס לעניין המזונות לגופו, ובכך אנו רואים זיקה

עמוד 28 בספר:

טריטוריאלית מספקת, בהתאם לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים – התשנ"ג, כדי להחיל עליו את כוחו וסמכותו של בית-הדין הרבני (והשוה: בג"צ 323/73 מוריס גולדברג נ' דינה גולדברג, ואח', פ"ד כח(1), 563 (1974) ). על-פי סעיף ז לתקנות הדיון, ניתן להגיש תביעה בבית-דין רבני בישראל, נגד נתבע, שמקום מגוריו הקבוע הוא מחוץ-לישראל.

על-פי סעיף יט(2) לתקנות הדיון, "טען הנתבע לחוסר סמכות מקומית, בכתב או בעל-פה, ביום שנקבע לדיון – חייב הנתבע לפרט לאיזה בית-דין יש סמכות לפי דבריו, ובמקרה שבית-הדין יקבל את טענת הנתבע בדבר חוסר סמכות מקומית, יוכל התובע לדרוש להעביר את הדיון אל בית-הדין שהוא - לפי דברי הנתבע - בעל סמכות לדון, ושוב לא יוכל הנתבע לטעון טענת חוסר סמכות בפני בית-הדין אשר אליו הועבר הדיון".

בהקשר זה, יש לשים-לב שפירוש המושג "חוסר סמכות מקומית" אינו תואם את הפירוש למושג זה במשפט האזרחי. אין כאן כל כוונה לעריכת הבחנה בין סמכות מקומית לסמכות בינלאומית. כידוע, תקנות הדיון מבוססות על המשפט העברי, ומשפט זה אינו מכיר בגבולות טריטוריאליים להחלת הדין העברי.

הפירוש כאן, הינו כפשוטו: הטוען שאין סמכות לבית-הדין שבאותו מקום, לא רק משום שלדעת הנתבע, מקום הדיון הוא בעיר אחרת בישראל, אלא גם משום שלדבריו מקום הדיון הוא בעיר אחרת מחוץ לישראל, עליו לפרט לאיזה בית-דין יש סמכות מקומית בחוץ-לארץ. אכן, שאלנו את הבעל אם ייאות להתדיין בבית-הדין הרבני בלונדון, שם הוא מתגורר.

עמוד 29 בספר:

התרשמנו שהבעל מתחמק מלקיים דיון בסכסוך שבינו לבין אשתו בבתי-הדין הרבניים באנגליה.

כן נראה לנו, כי תביעה של האישה למזונותיה בבתי-המשפט האזרחיים באנגליה תידחה על-הסף בטענות פרוצדוראליות של הדין האנגלי, ולו מן הנימוק הפשוט שהצדדים לא דיווחו לרשויות שם את עובדת נישואיהם. אף ייתכן, שהיות ועל-פי חוקי אנגליה נישואין אלו אסורים, אין היא זכאית שם למזונות. דומה, שגם לצורך מקרים נדירים אלו, קבע המחוקק האזרחי הישראלי, כי בנסיבות של תביעת מזונות של אישה יהודיה, לא תישמע טענת חוסר סמכות כלפי בית-הדין הרבני.

בשלב זה איננו מביעים דעתנו, אם במסגרת תביעת האישה למזונותיה, רשאית היא, מבחינה חוקית, לתבוע גם את הוצאותיה עבור ילדיה הקטינים. אולם, ראוי שבית-הדין האיזורי, בבואו לדון בעניין המזונות, ייתן דעתו גם לשאלה זו.

כן נציין, כי לצורך הכרעה בשאלת המזונות, עשוי בית-הדין להידרש לדון, אגב-גררא, בעניין הגירושין. הלא אם האישה זכאית לקבל גט מן הבעל, עולה שאלת זכאותה של האישה למזונות "מדין מעוכבת מחמתו להינשא". היקפו של חיוב המזונות מדין זה, עשוי להיות רחב יותר מהיקפו של חיוב המזונות הרגיל של בעל לאשתו.

אין חולק, כי כל ערכאה, ובכלל זה בית-הדין הרבני, מוסמכת לדון ולהכריע, אגב-גררא, בעניין אשר אינו בסמכותה המקורית של אותה ערכאה, על-מנת שבאמצעות אותה הכרעה, ניתן יהיה להכריע בעניין אשר הינו כן בסמכות מקורית של אותה ערכאה.

עמוד 30 בספר:

לפיכך, מוסמך בית-הדין הרבני לדון ולפסוק בשאלת הגירושין, ככל שהעניין דרוש לצורך פסיקת המזונות ואכיפת ביצוע פסק-הדין. לא נסתר מעינינו, כי צו עיכוב היציאה מן הארץ ניתן בטרם הוגשה תביעת המזונות.

אולם בשים-לב, כי התביעה למזונות הוגשה בסמוך לאחר-מכן, ויום אחד בלבד לאחר הגשת תביעת הגירושין, יש לראות את הבקשה למתן הצו, ואת הצו שניתן, כסעד עזר גם לתביעת המזונות. טרם חתימת ההחלטה, הגיעה לבית-הדין הגדול הודעת פקס' מבא-כוח המשיבה, כי המשיבה עצמה הגיעה שוב ארצה – לאחר שכבר הייתה כאן בדיון בבית-הדין האיזורי – והגישה בקשה להכרה כעולה חדשה.

עובדה זו מוסיפה משקל משמעותי לזיקה הטריטוריאלית שיש לתביעות שהגישה האישה בבית-הדין בישראל, ומשנה בהחלט את המצב. ייתכן גם, שלאור פרשנות עדכנית של בית-המשפט העליון לסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, ניתן יהיה להסתפק בעובדת התאזרחותה של האישה בישראל, בצרוף עם הזיקה שיש למערער לישראל (הגשת התביעה כשהבעל נמצא פיזית בישראל; חלק מילדיו של המערער, מאשתו הראשונה, עלה לישראל; בנו, שהינו תושב ישראל, התייצב עמו לדיונים בבית-הדין; כמו-כן, כנראה, יש לבעל בני משפחה נוספים בישראל), כדי לעמוד בתנאי הסמכות של בית-הדין הרבני לדון בענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל.

נראה לנו, שבית-המשפט העליון של מדינת ישראל, בעידן חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובעידן "הכפר הגלובלי", לא יאטום אוזניו מפני מצוקתה של אישה עלובה וגלמודה, אשר אינה יכולה למצוא מזור משפטי לסכסוך הגירושין שלה בארץ מגורי בעלה, דבר אשר הופך אותה לעגונה, הלכה למעשה.

עמוד 31 בספר:

כאמור, הבעל הוא פליט, אינו נתין של כל מדינה שהיא, וממילא אינו כפוף אל מרות של מדינה כלשהי. לא ניתן להחיל לגביו את ההיגיון העומד בבסיס עקרון הסמכות הטריטוריאלית, אשר לפיה לא ראוי להפעיל בענייני סטטוס את סמכות המדינה המארחת, כאשר הנתבע כפוף לחוקי מדינת אזרחותו או תושבותו.

ככל שדרוש שינוי פרשני להוראות סעיף 1 לחוק, נראה לנו שזהו המקרה הראוי לעשות כן. לא בשמים היא, ואף אין צורך בשינויי חקיקה. כל שדרוש הוא, עדכון הפרשנות של בית-המשפט העליון לסעיף האמור. לדעתנו, ראוי לפרש זאת באופן, שדי בכך שהתובע הינו אזרח ישראל או תושב בה, והנתבע הינו יהודי הנמצא בישראל בעת הגשת התביעה, בכדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות לדון בתביעת הגירושין.

פרשנות זו קרובה מאד לנוסח שהוצע בהצעת חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים) (תיקון מס' 2) (סמכות בינלאומית וקביעת ערכאת שיפוט), התשס"ג-2002 (הצעות חוק - הממשלה 12, ו' בכסלו התשס"ג, 11.11.2002), אשר עברה בקריאה ראשונה באחת הישיבות האחרונות של הכנסת הקודמת. על-פי סעיף 6 להצעת חוק זו, יוסמך בית-הדין הרבני (כמו גם בתי-הדין הדתיים האחרים ביחס לבני דתם) לדון בענייני התרת נישואין של יהודים כאשר התקיימו תנאי הסמכות שבסעיף 2 לחוק העיקרי (חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט-1969), כפי שהוצע בסעיף 3 להצעת חוק זו. ואלו הם המקרים בהם תהיה הסמכות לבית-הדין הרבני: 1. מקום מושבו של המשיב בישראל; 2. מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שהתגורר בה במשך שנה לפחות בסמוך להגשת הבקשה; 3. מקום מושבו של המבקש בישראל, ובלבד שמקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג היה בישראל; 4. שני בני הזוג הינם אזרחים ישראלים; 5. המבקש הוא אזרח

עמוד 32 בספר:

ישראל ומקום מושבו בישראל; 6. המבקש הוא אזרח ישראל והתגורר בה במשך שנה במהלך השנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה להתרת הנישואין; 7. המבקש הוא אזרח ישראל ונמצא בה במועד הגשת הבקשה, ובלבד שבאותו מועד הדין במקום מושבם האחרון של בני הזוג לא מאפשר להתיר את הנישואין. כאמור, הגישה המשיבה בקשת עליה לישראל. עם אישור בקשתה, יש לראות בה אזרחית ישראל, אשר גם קבעה את מקום מושבה בישראל (סעיף 5 לעיל).

ייתכן שיהיה גם מקום להחיל עליה את האמור בסעיף 7 לעיל: האישה תהיה אזרחית ישראל; ניתן לראות בהגשת הבקשה על-ידי מיופה-כוח כנוכחות קונסטרוקטיבית בישראל, ולחילופין, ניתן לראות בעצם נוכחותה בישראל לאחר הגשת התביעה ובעת שהיא עדיין תלויה ועומדת, משום קיום דרישת נוכחות המבקש בישראל (וראה בג"צ 323/73 הנ"ל: "אולי אפשר לטעון שתושבות או הימצאות שהחלה לאחר מועד הגשת התביעה, תקפה למפרע"); וכמו-כן, באנגליה, שהוא מקום מושבם האחרון של בני הזוג, לא מאפשר הדין האנגלי להתיר את הנישואין הדתיים.

בכל-אופן, יש לראות בעצם קבלת הצעת החוק בקריאה ראשונה, כהבעת רצונו של המחוקק להגמיש את תנאי הסמכות של בית-הדין הרבני לדון בענייני התרת נישואין של יהודים בישראל.

משכך, אין מניעה לפרשנות מחודשת של תנאי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, כבר עתה, באופן שימנע עגינות מנשים יהודיות שקשרו את גורלן במדינת ישראל.

עמוד 33 בספר:

זאת ועוד: אם אכן תינתן פרשנות מחודשת כאמור, לא יהיה צורך בהשלמת הליכי החקיקה בכל הקשור לנקודה זו. לפיכך, הערעור נדחה. בית-הדין האיזורי יקיים דיון בתביעת המזונות של האישה.

לאחר שיינתן פסק-דין סופי בתביעת המזונות, ובמידה ויוגש על-כך ערעור, נקיים גם דיון בערעור האישה על דחיית תביעתה לגירושין ברוב דעות בבית-הדין האיזורי, ונפסוק בעניין זה, ככל שיידרש לצורך ההכרעה בעניין המזונות.

היה ובין כה וכה תשתנה הפרשנות של סעיף 1 לחוק, כאמור לעיל, נדון בערעור בנושא הגירושין, כבעניין שיש בו סמכות מקורית לבית-הדין הרבני.

בינתיים, צו עיכוב היציאה מן הארץ יישאר בתוקפו עד לסיום ההליכים בעניין המזונות (לרבות בבית-הדין הגדול), ובמידה שייפסקו מזונות, עד להבטחת גבייתם.

במידה והבעל יציע ערבויות להנחת דעתו של בית-הדין, לתשלום המזונות שייפסקו (גם מדין מעוכבת, אם כך ייפסק), יישקל ביטולו של צו עיכוב היציאה."

"ח. יותר ממקום אחד
אם לפי הכללים אשר בסעיף הקודם, יותר מבית-דין איזורי אחד נחשב כבית-הדין של מקום הנתבע - הברירה בידי התובע לבחור באחד מבתי-דין אלה. אולם בית-הדין שהעניין הוגש לפניו רשאי - לפי בקשת הנתבע ולאחר שמיעת הצדדים, אם ראה נימוק חשוב לכך - להעביר את הדיון לבית-דין של מקומו האחר של הנתבע."

עמוד 34 בספר:

במידה והתובע והנתבע נמצאים בשתי ערים שונות, על התובע לתבוע את הנתבע בעירו של הנתבע וזאת משום שהנתבע איננו צריך לשאת בהוצאות התובע. כך גם אם יש יותר מבית-דין אחד שבו ניתן לתבוע את הנתבע, הרי התובע יכול לבחור את בית-הדין הרבני אך בית-הדין הרבני רשאי להעביר זאת {בש"א (יר') 8033/06 חיים לוי נ' אלון שטיינברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

מעיון בתקנות הדיון עולה כי תקנות הדיון אינן מפרטות מה הם הנימוקים בגינם ייטה בית-הדין הרבני להעביר הדיון לערכאה אחרת, ואולם נראה כי מדובר בשיקולים הנוגעים לאינטרס בעלי הדין, דוגמת - ההוצאות שתגרמנה להם כתוצאה מהידרשותם לבית-הדין הרבני המסויים; יכולת הבאת הראיות לבית-הדין הרבני המסויים; אפשרות אכיפת פסקו של בית-הדין הרבני וכיוצא בזה.

כך, כדוגמה, מצאנו שעל-אף שמצד הדין יכול תובע לתבוע נתבע שהגיע לעירו של התובע בבית-הדין המקומי {ראה הגהות הרמ"א לשו"ע חו"מ, סי' י"ד, סע' א'; פתחי תשובה, שם, ס"ק ב'; שו"ת נצח ישראל, סי' מ"ה, דף רע"ד – וטעמה של הלכה זו נעוץ בחשש שמא יקשה על התובע לאתר את הנתבע, והימצאותו בעירו נותנת לו שעת כושר להתדיין עימו בלא דיחוי} הרי שאם יטען הנתבע כי בית-הדין הרבני שאינו במקום מגוריו אינו הפורום הנאות מכיוון שראיותיו מצויות בעירו, אפשר שתשמע טענתו זו ויחול הכלל הרגיל של "הולך תובע אחר הנתבע" {ראה שו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס מספקות ופסקים, סימן ט', דף מ"ו, ע"ב}.

אף לפי הוראותיו של המשפט העברי יבחנו, לצורך קביעת הפורום הנאות, הזיקות הקושרות את הצדדים ונסיבות המקרה לערכאה המקומית, כאשר

עמוד 35 בספר:

המבחנים העיקריים הינם: יעילותו של הדיון ואפשרות אכיפת הפסק של הערכאה השיפוטית מחד, ובחינת ההוצאות וחוסר הנוחות שיגרמו לנתבע, מאידך {בש"א (כ"ס) 2938/06 ד. ס נ' ר. ס, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

"ט. נתבעים אחדים
במשפט נגד נתבעים אחדים, הברירה בידי התובע לתבוע במקומו של אחד הנתבעים העיקריים. אולם בית-הדין רשאי להחליט - לפי בקשת נתבע ולאחר שמיעת הצדדים, אם ראה נימוק חשוב לכך - להעביר את הדיון לבית-הדין של מקומו של נתבע אחר."

על-פי תקנה ט לתקנות הדיון כאשר עסקינן במספר נתבעים, אזי, הברירה בידי התובע לתבוע במקומו של אחד הנתבעים העיקריים. בשונה מהמשפט האזרחי {שאינו מבחין בין נתבע רגיל לבין נתבע עיקרי}, על תובע בבית-הדין הרבני להגיש תביעתו במקום הסמכות של הנתבע העיקרי.

ייתכנו מקרים, בהם עסקינן במספר נתבעים ואולם אחד הוא העיקרי והשאר, נתבעים משניים או שוליים. במקרה שכזה, על התובע להגיש תביעתו במקומו של הנתבע העיקרי. במידה וקיימים מספר נתבעים עיקריים, יוכל התובע להגיש תביעתו לכל מקום בו מצוי נתבע עיקרי.

יחד-עם-זאת, בית-הדין הרבני, לפי בקשת נתבע, רשאי להעביר את הדיון לבית-הדין הרבני של מקומו של נתבע אחר. נעיר כי בטרם יחליט בית-הדין הרבני בבקשה של נתבע כאמור, עליו לקבל את התייחסותם של התובע ושאר הנתבעים האחרים.

עמוד 36 בספר:

גם בתקנה ט לתקנות הדיון, לא מצאנו הסיבות בעטיין, יעביר בית-הדין הרבני את הדיון למקומו של נתבע אחר ואולם אנו סבורים כי על תקנה זו יחולו הנימוקים שמנינו לעיל בהקשרה של תקנה ח לתקנות הדיון.

"י. משפט בין בני זוג
(1) תביעה בין בני זוג בענייני אישות תוגש לבית-הדין הרבני של מקום-המגורים האחרון של בני הזוג.
(2) הוגשה תביעה לבית-דין שלא כאמור בסעיף-קטן (1) וניתנו נימוקים לצורך בהגשתה באותו בין-דין, רשאי בית-הדין, לפי שיקול-דעתו, לדון בתביעה.
(3) הוגשה תביעה בענייני אישות והתנהל דיון בבית-דין במקום פלוני, אם הדיון הסתיים בגירושין - תהא בידי אותו בית-דין הסמכות לדון בעניינים הקשורים באותה תביעה, גם לאחר הגירושין. הסתיים הדיון בהחלטה סופית אחרת בתיק העיקרי - תהא בידי אותו בית-דין הסמכות לדון בשינוי אותה החלטה אם אחד הצדדים ממשיך לגור באיזור שיפוטו של אותו בית-דין."

כאשר עסקינן בתובענה בין בני זוג בענייני אישות, תוגש התובענה לבית-הדין הרבני של מקום המגורים האחרון של בני הזוג {תקנה י(1) לתקנות הדיון}.

במקרה ותובענה בין בני זוג הוגשה שלא במקום המגורים האחרון של בני הזוג, בית-הדין הרבני עדיין יהא מוסמך לדון ובתנאי שיינתנו נימוקים לצורך בהגשתה באותו בית-דין רבני, ה"חסר סמכות" {תקנה י(2) לתקנות הדיון}.

עמוד 37 בספר:

במקרה והוגשה תביעה בענייני אישות והתנהל דיון בבית-דין רבני במקום פלוני, אזי, אם הדיון הסתיים בגירושין - תהא בידי אותו בית-דין רבני הסמכות לדון בעניינים הקשורים באותה תביעה, גם לאחר הגירושין.

לעניות-דעתנו, הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי בית-הדין הרבני מכיר את הצדדים לתביעה ובהיכרותו זו יהא לו קל להכריע גם בנושאים אחרים בין הצדדים.

כאשר הסתיים הדיון בהחלטה סופית אחרת בתיק העיקרי, תהא בידי אותו בית-דין רבני הסמכות לדון בשינוי אותה החלטה אם אחד הצדדים ממשיך לגור באיזור שיפוטו של אותו בית-דין רבני {תקנה י(3) לתקנות הדיון}.

"יא. תביעה של הורה
תביעה של הורה נגד בנו אפשר להגיש גם לבית-הדין של מקום ההורה, ובית-הדין יחליט אם ההוצאות הנוספות הכרוכות בכך יחולו על התובע."

תקנה י לתקנות הדיון עוסקת "במשפט בין בני זוג" ואילו תקנה יא לתקנות הדיון מסדירה "תביעה של הורה כנגד בנו". אין בתקנות הדיון, תקנה המסדירה תביעה בשם קטין {והשווה גם לתקנה לג לתקנות הדיון הדנה בתביעת מזונות}.

כאשר תביעה מוגשת בידי בעל דין מיוצג, יודעים על-פי-רוב באי-כוח הצדדים, לנסח התביעה כך שתהא בשם הקטין.

עמוד 38 בספר:

ברם, כאשר בעל דין אינו מיוצג ומבקש להגיש תביעתו בבית-הדין הרבני, הוא עושה זאת באמצעות טופס "כתב תביעה" וטופס "הרצאת פרטים". הטפסים ככאלה, הינם טפסים שמראש מכוונים לצדדים שהם בני זוג ולא לקטין התובע את אביו {בטופס ישנן שאלות מובנות לעניין מועד הנישואין של בעלי הדין וכיוצא בזה שאלות המלמדות כי "התובע" הינו בן זוג ולא הקטין}.

בעל דין שאינו מיוצג, על-פי-רוב אינו יודע, כי את תביעת המזונות של הקטין הוא מגיש בשמו, במסגרת תפקידו כאפוטרופוס טבעי מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

לפיכך, על-פי-רוב, כאשר מדובר בכתבי תביעה למזונות קטינים מטעם הורים בלתי-מיוצגים שאינם מודעים לעובדה, כי עליהם להגיש התביעה מתוקף האפוטרופסות, מראש אין סיכוי רב שהקטין יצורף כצד לתביעה או כי יהא מדובר בתביעה שהוגשה על-ידי הקטין כנגד אביו.

אם מורתנו הפסיקה, כי השאלה האם הקטין אכן היה צד להליכים היא שאלה עובדתית תלויית נסיבות כל מקרה ומקרה, הרי שיש להפריד בין מקרה בו התביעה הוגשה עת ההורה שהגיש התביעה לא היה מיוצג שדווקא אז, הופך להיות מבחן זה של היות הקטין צד להליך מבחן שולי וחסר חשיבות, לבין מקרה בו מוגשת התביעה בידי בעל דין מיוצג, שאז יש להניח, כי אם לא הוגשה התביעה בשם הקטין חרף עובדת הייצוג, אכן ניתן לעשות שימוש במבחן לעיל ולקבוע כי הקטין לא היה צד להליך {ראה גם תמ"ש (טב') 46826-01-11 א.מ נ' א.מ. (קטין), פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

עמוד 39 בספר:

"יב. תביעה במקום העסקה
נעשתה עסקה במקום מגוריהם של שני הצדדים, ואחר כך עזב אחד מהם את המקום - הברירה בידי התובע להגיש תביעה בעניין העסקה, במקומו של הנתבע או במקום העסקה, אם היא עדיין מתקיימת.

יג. הסכם בדבר מקום המשפט
(1) היה הסכם בין הצדדים על מקום המשפט, כוחו של הסכם כזה הוא יפה, וכל צד קשור בו.
(2) בית-הדין המוסכם רשאי, על-אף ההסכם, שלא לקבל את התביעה. החלטת בית-הדין טעונה נימוקים בכתב.
(3) לא קיבל בית-הדין את התביעה, כאמור בסעיף-קטן (2), יחולו על התביעה כללי הסמכות הרגילים."

על-פי תקנה יג לתקנות הדיון עסקינן בתניית שיפוט מוסכמת בין הצדדים.

על תניה זו להיות מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים {לדוגמה: "אנו מעניקים את סמכות השיפוט בעניין פלוני לבית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב"} ואולם, אין מניעה כי בית-הדין הרבני המוסכם, על-אף התניה כאמור, לא יקבל את התביעה ובמקרה שכזה יהא על בית-הדין הרבני לנמק סיבותיו בכתב.

כאשר קיימת בין הצדדים תניית שיפוט ייחודית גוברת תניית שיפוט זו על שיקולי הנוחות אלא אם קיימים שיקולים כבדי משקל במיוחד ובעלי משקל מכריע המצדיקים חריגה מהמוסכם בתניית השיפוט.

עמוד 40 בספר:

נטל ההוכחה במקרה זה יהא על הטוען כנגד סמכותו של בית-הדין הרבני המוסכם.

"יד. הסכמה מכללא
הוזמן צד לדין בבית-דין ונכנס לטענות לגופו של העניין בלי שיעורר תחילה את שאלת מקום המשפט, רואים אותו כאילו הסכים במפורש להתדיין במקום שהוזמן, ושוב אין שומעים טענה נגד סמכות בית-דין זה."

לאור תקנה יד לתקנות הדיון, חובה על בעל דין להעלות טענה של חוסר סמכות מקומית, בהזדמנות הראשונה שאם לא יעשה כן, ויטען לגופו של עניין, יראה בית-הדין הרבני כאילו הסכים בעל הדין במפורש להתדיין בפניו.

"טו. עניינים שלא על ריב
(1) בקשה בעניינים שלא על ריב, כגון היתר לסידור חופה וקידושין, אישור נישואין או ביטולם, אישור גירושין, אימוץ קטנים, וכדומה - תוגש במקום מגוריו של המבקש או המבקשים.
(2) בקשה למתן צו ירושה, אישור צוואה או ייסוד הקדש - תוגש במקום מגוריו של המבקש או במקום מגורי רוב המבקשים או במקום מגוריו האחרון של הנפטר או במקום שבו נמצא נכס העזבון או ההקדש.

טז. תביעה שלא במקום הנתבע
הגיש אדם תביעה שלא במקומו של הנתבע, אלא בבית-דין אחר הקרוב ביותר למקומו של הנתבע, בטענה שבנסיבות העניין אינו יכול

עמוד 41 בספר:

להתדיין במקומו של הנתבע - רשאי בית-הדין אשר אליו הוגשה התביעה לדון בדבר ולהחליט אם להזדקק לתביעה.

יז. צווים זמניים
הוגשה לבית-דין בקשה לשמירת זכויות המבקש מפני חשש של עיגון או של הברחת נכסים, רשאי בית-הדין, אם ראה נימוק לכך, להזדקק לבקשה ולהוציא צווים זמניים בהתאם לבקשה, אף אם לא נתקיימו כללי הסמכות דלעיל. ביקש הנתבע שהמשך הדיון בצו הזמני יתנהל בבית-הדין שהוא בעל סמכות לפי הסעיפים הקודמים, רשאי בית-הדין שהתחיל לדון בבקשה להחליט, לפי נסיבות העניין, אם להמשיך בדיון או להעבירו לבית-דין בעל סמכות כאמור."

כאשר הוגשה לבית-דין הרבני בקשה לשמירת זכויות המבקש מפני חשש של עיגון או של הברחת נכסים, רשאי בית-הדין הרבני - אם ראה נימוק לכך - להיזדקק לבקשה ולהוציא צווים זמניים בהתאם לבקשה, אף אם לא נתקיימו כללי הסמכות.

כאשר ביקש הנתבע שהמשך הדיון בצו הזמני יתנהל בבית-הדין הרבני שהוא בעל הסמכות, רשאי בית-הדין הרבני שהתחיל לדון בבקשה להחליט - לפי נסיבות העניין - אם להמשיך בדיון או להעבירו לבית-דין הרבני בעל הסמכות כאמור.

היסוד להוראת תקנה יז לתקנות הדיון הוא - כפי שנאמר ברשימת המקורות הנספחים לתקנות הרבנות, עמ' 32 - ברמ"א, שו"ע, חו"מ, סי' ע"ד סע' י', בו נאמר: "ואם הנתבע מעיר אחרת, ונראה לבית-דין שמן הראוי לעקל מעותיו של הנתבע אם הם בעיר התובע, צריך הנתבע לילך ולדון בעיר התובע להוציא

עמוד 42 בספר:

מעותיו" {אסמכתא נוספת לכך ב"תרומת הדשן" (פסקים) סימן ס"ד, הוצאת פיורדא, תקל"ח (1778), פסקים וכתבים חלק ב', דף ט', ע"ב}.

כלומר, בית-הדין הרבני רשאי במקרים חריגים, לתת סעד זמני עוד בטרם הוכרעה סמכותו {ראה למשל, תיק מס' 269668/5 (נת') פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

"יח. תביעות אגב ונגד
תביעת אגב או תביעת-נגד יש להגיש באותו בית-דין אשר בו הוגשה התביעה המקורית."

במאזן בין פרוצידורה משפטית ובין עינוי דין, יש להעדיף את מניעת עינוי הדין.

כך לדוגמה, כאשר הצדדים התדיינו ארוכות בבית-הדין הרבני בפתח-תקווה בנושא תביעת שלום הבית של הבעל ולאחר-מכן, הוגשה תביעה מטעמה של האישה לגירושין בבית-דין רבני אחר, אזי, במקרה שכזה, פיצול הדיון, הוא עינוי דין לכל דבר.

לעניין זה נעיר כי על-פי תקנה יח לתקנות הדיון תביעת-נגד או תביעת אגב יש להגיש באותו בית-דין רבני ובדוגמה כאמור, תביעת הגירושין, שבאה לאחר התביעה לשלום-בית הינה תביעה-שכנגד ועל כן עליה להיות מוגשת לאותו בית-דין הרבני הדן בתביעה לשלום-בית {ראה לעניין זה גם תיק מס' 6396-21-1 (גדול) פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

עמוד 43 בספר:

"יט. הטוען חוסר - סמכות
(1) טענה בדבר חוסר סמכות מקומית ניתן להגיש בכתב תוך שלושים יום מיום קבלת התביעה. לאחר מועד זה לא תישמע עוד טענה בדבר חוסר סמכות מקומית על-ידי הצדדים, ובית-הדין יחליט בדבר לפי שיקול-דעתו.
(2) טען הנתבע לחוסר סמכות מקומית, בכתב או בעל-פה, ביום שנקבע לדיון - חייב הנתבע לפרט לאיזה בית-דין או בתי-דין יש סמכות לפי דבריו, ובמקרה שבית-הדין יקבל את טענת הנתבע בדבר חוסר סמכות מקומית, יוכל התובע לדרוש להעביר את הדיון אל בית-הדין שהוא - לפי דברי הנתבע - בעל סמכות לדון, ושוב לא יוכל הנתבע לטעון טענת חוסר סמכות בפני בית-הדין אשר אליו הועבר הדיון.
(3) בדיני ממונות חייב הנתבע להעלות טענת חוסר-סמכות מכל סוג בכתב תוך שלושים יום מיום קבלת התביעה ובהתאם לאמור בסעיף-קטן (2). לאחר מועד זה לא תישמע כל טענה בדבר חוסר-סמכות."

סמכות מקומית של בית-הדין הרבני אינה דומה לסמכות עניינית של בית-הדין הרבני.

נושא שאינו בסמכותו העניינית של בית-הדין הרבני, ניתן לתקיפה גם בשלב מאוחר. ואולם נושא הנמצא בסמכותו העניינית של בית-הדין הרבני, והמחלוקת היא רק לגבי הסמכות המקומית, לא יכול לעלות בעל דין, אלא, בהזדמנות הראשונה בלבד וזאת ניתן להיעשות רק תוך 30 יום ממועד קבלת התביעה {סעיף יט(1) לתקנות הדיון}.

עמוד 44 בספר:

תקנות הדיון בעניין זה נועדו רק לקבוע סדרי עבודה מתוקנים בין בתי-הדין הרבניים, ואולם כאשר הצדדים מסכימים לסמכות מקומית של בית-דין רבני מסויים וגם בית-הדין הרבני מסכים לכך, אין מקום לשינוי מקום הדיון.

נבהיר כי בדיני ממונות, חייב הנתבע להעלות טענת חוסר סמכות מכל סוג בכתב תוך שלושים יום מיום קבלת התביעה ובהתאם לאמור בתקנה יט(2) לתקנות הדיון. לאחר מועד זה לא תישמע כל טענה בדבר חוסר סמכות מפי הנתבע.

"כ. שיפוט במקרים מיוחדים
(1) בית-הדין רשאי, לפי שיקול-דעתו, לקיים דיון תוך חריגה מכללי הסמכות המקומית דלעיל.
(2) נשיא בית-הדין הרבני הגדול לערעורים רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, לפי בקשת בית-הדין הדן בעניין מסויים או לבקשת אחד הצדדים, להעביר את הדיון לבית-דין אחר אם ראה נימוק חשוב לכך שיירשם בהחלטתו. בית-הדין שאליו הועבר עניין, כאמור, לא יעבירנו לבית-דין אחר."

בתיק מס' 9665-64-1 (גדול) {פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)} נדונה בקשה לביטול החלטה המורה על העברת הדיון בתיקי הצדדים מבית-הדין הרבני בהרכב אחד לבית-הדין הרבני בהרכב אחר ושניהם באותו בית-דין.

הבעל, שנסמך על תקנה כ(2) לתקנות הדיון, טען כי סמכותו של נשיא בית-הדין הרבני הגדול על-פי התקנה הנ"ל היא להעביר את הדיון לבית-דין אחר. כלומר,

עמוד 45 בספר:

בית-דין בעיר אחרת ובאיזור שיפוט שונה, אך לא להרכב אחר באותו בית-דין איזורי.

עוד נטען כי הסמכות להעביר תיק מהרכב להרכב באותו בית-דין איזורי מסורה להרכב בית-הדין עצמו, וזאת על-פי תקנה כא(2) ותקנה כב לתקנות הדיון.

בית-הדין הרבני הגדול לא הסכים לפרשנות זו של הבעל וקבע כי המונח "בית-דין אחר", יכול להתפרש הן כבית-דין באיזור אחר והן כהרכב אחר באותו איזור, הכול לפי הקשר הדברים והגיונם.

כך, למשל, בתקנה כב(3) לתקנות הדיון נאמר כי "החליטו בית-הדין או דיין, כאמור, ואושר כאמור בסעיף-קטן (1) ואין באותו איזור בית-דין אחר הכשר לדון בעניין זה...".

כאשר מתייחסים ל"בית-דין אחר" באותו איזור, אין ספק שמדובר בהרכב אחר באותו בית-דין. רואים אנו מפורשות, כי מתקיני התקנות הכלילו בתוך המונח "בית-דין אחר" גם הרכב אחר בבית-הדין שבאותו איזור.

לנשיא בית-הדין הרבני הגדול הוענקה בתקנות הדיון סמכות רחבה מאוד, להעביר את הדיון מבית-דין אחד למשנהו – על-אף שמדובר בהעברה שאינה תואמת לכללים הרגילים של הסמכות המקומית, ובלבד שיהיה "נימוק חשוב" לכך.

ההיגיון שעמד בבסיס התקנה, עומד אף כאשר מדובר בהעברה מהרכב להרכב באותו איזור. אף היא בכלל העברה "לבית-דין אחר".

עמוד 46 בספר:

למעלה מן הצורך, כי על-פי חוק הדיינים, התשט"ו-1955, הוסמך נשיא בית-הדין הרבני הגדול, על-פי סעיף 8א(ב) לחוק הנ"ל "לקבוע לעניין מסויים את הרכב הדיינים". גם מקרה זה בכלל סמכות זו.

לאור האמור לעיל, דחה בית-הדין הרבני הגדול את הבקשה לביטול העברת התיק להרכב אחר.

"כא. העברת תיק
(1) החלטת בית-הדין להעביר תיק לבית-דין אחר או קביעה שמקום הדיון בתיק הוא בבית-דין אחר, תנומק בכתב. ההחלטה טעונה הסכמתו של נשיא בית-הדין הרבני הגדול או של מי שהוסמך לכך על ידו.
(2) החליט בית-הדין להעביר תיק להרכב אחר שבאותו מקום, ואותו הרכב קיבל את התיק לדיון - החלטתו לא טעונה אישור נשיא בית-הדין הרבני הגדול.

כב. סמכות לקבוע בית-דין
(1) החלטה של דיין, או של בית-דין איזורי, לפסול את עצמו או להסתלק מלדון בעניין, טעונה אישור של נשיא בית-הדין הרבני הגדול או של דיין שהוסמך על ידו.
(2) החלטה של דיין, כאמור, עקב פסלות קרבת משפחה לפי הדין, אינה טעונה אישור, כאמור.
(3) החליטו בית-הדין או דיין, כאמור, ואושר כאמור בסעיף-קטן (1) ואין באותו איזור בית-דין אחר הכשר לדון בעניין זה, או שאי-אפשר לקבוע את בית-הדין המוסמך לפי התקנות - יקבע נשיא בית-הדין

עמוד 47 בספר:

הרבני הגדול, או דיין שיוסמך על ידו, לפי בקשת אחד מבעלי הדין, את בית-הדין אשר ידון בעניין."

החלטה של דיין או של בית-דין איזורי, לפסול את עצמו או להסתלק מלדון בעניין, טעונה אישור של נשיא בית-הדין הרבני הגדול או של דיין שהוסמך על ידו {ראה תקנה כב(1) לתקנות הדיון}.

ללא אישורו של נשיא בית-הדין הרבני הגדול או מי מטעמו, החלטה של דיין או של בית-דין איזורי - לא נכנסת לתוקפה.

לעניין זה נעיר כי על-פי המשפט האזרחי פסלות שופט או הרכב יש להעלות בפני אותו שופט או הרכב ויש בסמכותם של האחרונים להורות על פסילתם ואין כל צורך לקבל את אישורו של נשיא בית-המשפט העליון.

יחד-עם-זאת, החלטה של דיין, כאמור, עקב פסלות קרבת משפחה לפי הדין - אינה טעונה אישור, כאמור {ראה תקנה כב(2) לתקנות הדיון}.

"כג. תביעה בשני בתי-דין
הוגשה תביעה בקשר לעניין אחד בבתי-דין שונים בעלי סמכות, יתברר המשפט באותו בית-הדין אשר לפניו הוגשה התביעה בראשונה.

כד. חלוקת העניינים בין בתי-דין
(1) במקום שיש בו יותר מהרכב בית-דין אחד, יקבע ראש אבות בתי-הדין, בהתייעצות עם אבות בתי-הדין במקום, את הסדר העניינים בין בתי-הדין וחלוקתם.

עמוד 48 בספר:

(2) לא נקבע הסדר כאמור בסעיף-קטן (1), יקבע נשיא בית-הדין הרבני הגדול את הסדר העניינים וחלוקתם, כאמור."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מקום המשפט (תקנות ז עד כד לתקנות הדיון)