נסיבה נוספת שנדרש לבררה לעיתים קרובות היא מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי...

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 1154-00 {אברהם סיני נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2010(3), 7470, 7480 (2010)} נפסק מפי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל:

"א. מהות התובענה
זו תביעה לפיצוי כספי שעניינה טענה להפרת הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות (שירות ללקוח)"), האוסרת התניית שירות בשירות.

ב. עובדות רלבנטיות
התובע 1 (להלן: "התובע"), חקלאי בעיסוקו, ניהל חשבון דביטורי מס' 26551 בסניף הנתבע בנתיבות; החשבון נפתח בחודש מאי 1977 (נספח א' ל-נ/5).

התובעת 2 (להלן: "החברה") הינה חברה פרטית שהתובע נמנה על מנהליה, אשר ניהלה אף היא אצל הנתבע חשבון מס' 288211, החל מיום 13.3.95 (נספח ב' ל-נ/5).

הנתבע (להלן גם: "הבנק") הינו תאגיד בנקאי רשום בישראל, אשר בסניף שלו בנתיבות התנהלו, בזמנים הרלבנטיים לתביעה, חשבונות התובעים.

על-פי הנטען בכתב התביעה, החל משנת 1984 גדלה פעילותו העסקית של התובע והוא ביקש להגדיל את מסגרת האשראי שלו אצל הנתבע. לטענתו, התנה הנתבע את הגדלת האשראי ומתן ההלוואות בפתיחת תכניות חיסכון בחשבונו, כך שהחל משנת 1987 אולץ התובע על-ידי הנתבע לפתוח 44 תכניות חיסכון כנגד קבלת אשראי והלוואות, כאשר, לגרסתו, כל בקשה שלו לקבל הלוואה כספית לוותה בחיוב מצד הנתבע לפתוח תכנית חיסכון או להגדיל את ההפקדות בתכניות החיסכון הקיימות.

כמו-כן בשנת 1995 הקים התובע את החברה, משיקולי מס, וכתנאי לקבלת אשראי לחברה, חוייב על-ידי הבנק בערבות אישית ושיעבוד כל תכניות החיסכון שלו. בנוסף, בכל פעם שביקש לקנות ציוד לחברה, הוא נדרש לא רק לשעבד את הציוד לטובת הנתבע, אלא גם להגדיל את ההפקדות בתכניות החיסכון.

לטענתו, עובדי הנתבע לחצו עליו לסגור את יתרות החובה בחשבונו האישי, מבלי לפגוע בתכניות החיסכון, אשר שועבדו לטובת האובליגו של החברה.

בשנת 1996 נאלץ התובע למכור את ביתו על-מנת לכסות את יתרת החובה בחשבונו; ובאותה שנה נכנס חשבון החברה להגבלה, ואז פדה הנתבע את תכניות החיסכון של התובע.

לעמדת התובע, קיימת קורלציה ברורה בין מועד מתן ההלוואות למועד פתיחת תכניות החיסכון, ובכך הפר הנתבע את הוראת סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), האוסרת התניית שירות בשירות.

התובע העלה בכתב התביעה טענות נוספות כדלקמן:

- הנתבע הפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו כלפי התובע בכך שנייהל עבורו תכניות חיסכון, עליהם שולמה ריבית נמוכה בהרבה מזו שנגבתה בגין האובליגו;

- הנתבע הפר את חובת תום-הלב כלפי התובע בכך שגבה תוספת סיכון עבור האובליגו, ומנגד הכריח את התובע להחזיק תכניות חיסכון;

- עובדי הנתבע הטעו את התובע, כי הפקדה בתכניות חיסכון כדאית, על-אף שידעו על יתרת החובה הגדולה באובליגו של התובע;

- הנתבע ניצל את העובדה כי התובע הוא חקלאי בעיסוקו, ואינו בקיא בנהלי הנתבע ועל-כן כפה עליו פעולות, אשר נוגדות במהותן כל היגיון כלכלי;

התובע טוען כי בשל מעשיו ומחדליו אלה של הנתבע, הוא נאלץ למכור את ביתו ולהפסיק את פעילותו העסקית.

בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי כספי בסך 7,014,872 ₪, הכלל את סך ריביות היתר שנגבו ממנו, על-פי חוות-דעת שהכין רו"ח מטעמו, וכן לפיצוי שהוערך על ידו בסך של 300,000 ₪ בגין נזק שאינו ניתן להערכה כספית; וסה"כ 7,365,615.5 ₪ לאחר הוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום 30.6.99.
הנתבע מצידו טען בכתב ההגנה שהוגש מטעמו כי יש לסלק את התביעה על-הסף מחמת התיישנות ו/או היעדר עילה. לגופו של עניין כפר הנתבע בכל טענות התובעים, כשלגרסתו כל ההלוואות ו/או מסגרות האשראי ניתנו לתובעים על-פי בקשתם, תוך שהבנק נהג כלפיהם, בכל פעולותיו, כדין ובהתאם למסמכים וההסכמים שנחתמו עימם.

מכאן התובענה, שהוגשה לבית-המשפט ביום 24.1.00.

במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק, הוגשה ביום 21.10.02 בקשת הנתבע לסילוק על-הסף של מרבית התובענה מחמת התיישנות (בש"א 18838/02); בהחלטתו מיום 22.5.05, הורה בית-המשפט (הרשם א' שילה) על מחיקת כל חלקי התובענה המתייחסים לתכניות חיסכון שנפתחו לפני שנת 1992, מחמת התיישנות; וכן הורה על העברת התיק לבית-משפט השלום לאור העובדה שיתרת סכום התובענה אינה בסמכות בית-משפט מחוזי.

על החלטה זו הוגשו ערעורים לבית-המשפט העליון על-ידי שני הצדדים (ע"א 6379/05 וערעור שכנגד), ובפסק דינו מיום 20.12.05, קבע בית-המשפט העליון, בהסכמת הצדדים, שהדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיידרש לטענת ההתיישנות ויכריע בה.

ביום 28.12.06 ניתנה החלטתו של בית-המשפט המחוזי (כב' הרשם א' שילה), אשר קבע כי חלקי התביעה לגביהם נקבע בהחלטתו הקודמת כי ימחקו - דינם להידחות עקב התיישנות, והתיק יוחזר לבית-משפט השלום.

התובעים ערערו על החלטה זו (ע"א 1243/07), ובפסק דינו של בית-המשפט העליון מיום 15.12.08 נקבע כי בהמלצת בית-המשפט ובהסכמת הצדדים, תבוטלנה החלטות בית-המשפט המחוזי, וטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע תידון על כל היבטיה בפני הערכאה הדיונית, במסגרת הדיון בתביעה לגופה.
בסיומה של השתלשלות האירועים המתוארת לעיל, ולאחר שכבר הועבר לבית-משפט השלום ונפתח כ- ת"א 40603/05, הוחזר התיק דנן ביום 29.1.09 בחזרה לבית-המשפט המחוזי.

התיק הועבר להרכב זה ביום 18.6.09, ונקבע לשמיעת הוכחות ליום 23.12.09.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים
מכתבי הטענות עולות הפלוגתאות הבאות בין הצדדים:

- האם התיישנה התביעה או חלקה?

- האם התנה הנתבע שירות בשירות?

- מה גובה הנזק?

ד. האם התיישנה התביעה או חלקה?

לטענת הנתבע, מאחר והתביעה הוגשה ביום 24.1.00, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות הינו שבע שנים לפני מועד הגשתה, ביום 21.1.93, ולכן כל עילה שנוצרה לפני מועד זה - התיישנה.

לעמדתו, התובע פתח 27 תכניות חיסכון, אשר פורטו בתצהירו של מר צבי טננבוים מטעם הבנק (נ/5), ותכנית חיסכון מס' 27 היא היחידה שנפתחה לאחר יום 21.1.93.

מכאן, שכל 26 תכניות החיסכון האחרות התיישנו.

התובעים מצידם גורסים, שטענת ההתיישנות לא נטענה על-ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה, בעת הדיון שהתקיים בבקשת התובעים לפטור מאגרה, או לחלופין, נטענה בעל-פה בלא פירוט מספק, ועל-כן יש לקבוע שהנתבע החמיץ את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות.

לגופה של טענה גורסים התובעים, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות משנת 1996, עת נפדו כל תכניות החיסכון, באשר עד למועד זה היה נתון התובע ללחץ כלכלי מתמשך.

בהקשר זה יצויין שאליבא דהנתבע, טענת הכפייה המתמשכת לא הועלתה בכתב התביעה, ועל-כן זו הרחבת חזית אסורה שאין לאפשר אותה.

הנתבע ממשיך וטוען, שגם אם תתקבל טענת הכפייה המתמשכת, גם אז התיישנו מרבית עילות התביעה בגין תכניות החיסכון, שכן ההלכה היא כי מירוץ ההתיישנות, במקרה של לחץ מתמשך, מתחיל ביום בו נפדתה תכנית החיסכון ולא ביום בו נפתחה; ובענייננו, נפדו כל התכניות, למעט תכניות מס' 5, 8, 13, 16, 22, 25 ו- 27, - לפני יום 21.1.93. מכאן שעילות התביעה בגין שאר התכניות- התיישנו.

אדון בטענות הצדדים בסוגיית ההתיישנות, כסדרן:
בפתח הדברים ייאמר, איני מקבלת את טענת התובעים לפיה החמיץ הנתבע את ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות. במה דברים אמורים?

אין חולק שטענת ההתיישנות הועלתה על-ידי הנתבע בכתב ההגנה (סעיף 2); ברם בדיון שהתקיים ביום 21.10.02, טען בא-כוח התובעים, שלא מספיק להעלות את טענת ההתיישנות בכתב ההגנה, אלא היה על הנתבע להעלותה בבקשה לפטור מאגרה (עמ' 1 שורות 10-7).

דא עקא, ההלכה הפסוקה קובעת, כי הליך של בקשה לפטור מאגרה, מלמד, בשל אופיו ומהותו כי אין לראות בו כהזדמנות הראשונה להעלאת טענת התיישנות (ע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נ(5), 423 (1997).

אף-על-פי-כן, הודיע ב"כ הנתבע בדיון הראשון שהתקיים ביום 18.6.00 בבקשה לפטור מאגרה (בש"א 2703/00), כי: "אבקש לציין, זוהי ההזדמנות הראשונה, כי לבנק בגוף התביעה, יש טענת התיישנות כנגד התובענה".

בדיון שהתקיים ביום 27.1.02 בבקשה חוזרת שהוגשה לפטור מאגרה (בש"א 25949/00), הועלתה שוב טענת ההתיישנות על-ידי הבנק, ובית-המשפט (כב' השופטת י' שיצר) התייחס לכך בהחלטתו, באלה המילים:

"שאלות של התיישנות הן שאלות מורכבות אשר מבוססות הן על טענות שבעובדה והן על טענות משפטיות. בנסיבות העניין נטען בפני כי מועד ההתיישנות לא מתחיל במועד פתיחת תכנית החיסכון אלא במועד הדרישה לתשלום החוב. כאמור טענות אלה הן מורכבות ומצריכות כניסה לפרטי פרטים של מהות הטענות והעובדות. לפיכך די בכך כדי לא לשלול כבר בשלב זה את סיכויי התביעה..."

די בכך כדי לסתום את הגולל על טענות התובעים, ולפיכך אני קובעת שטענת ההתיישנות נטענה על-ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה ובפירוט הנדרש.

מנגד, איני מקבלת את טענת הנתבע, לפיה אין להידרש לטענת הלחץ הכלכלי המתמשך בהיותה הרחבת חזית אסורה.

בסעיף 9 לכתב התביעה נטען: "קצרה היריעה מלתאר את מעללי הנתבע, אשר חייב את התובע 1 לפתוח תכנית חיסכון כנגד כמעט כל הלוואה שנתנה לו...מצ"ב פירוט תכניות החיסכון [...] שנפתחו על-ידי התובע מספר 1 החל משנת 87 ועד לשנת 95".

בסעיף 11 לכתב התביעה נטען כי: "... במהלך כל פעילותם העסקית המשתרעת על פני שנים, אולצו התובעים לספק לבנק בטחונות נזילים אף-על-פי, שבכך נגרם להם נזק כלכלי עצום כפי שיפורט בהמשך".

בסעיף 18 לכתב התביעה נטען: " [...] אולץ התובע להמשיך בתכניות חיסכון גם שזמן פרעונם עבר"; ובהמשך בסעיף 19: "בכל פעם שביקש התובע לקנות ציוד עבור החברה, אולץ התובע מלבד שיעבוד הציוד, להגדיל את ההפקדות בתכניות החיסכון".

בסעיף 26 נטען: "הנתבע הפר את חובת תום-הלב והנאמנות כלפי הנתבע בכך שגבה תוספת סיכון עבור האובליגו ומנגד הכריח את התובע להחזיק תכניות חיסכון".
הגם שבסעיפי כתב התביעה שנסקרו לעיל לא נטענה, ברחל בתך הקטנה, טענת לחץ כלכלי מתמשך, סבורתני כי הונחה תשתית עובדתית לטענה זו שעוברת כחוט השני לאורך כתב התביעה, והיא במהותה טענת אילוץ כלכלי שהפעיל הבנק כלפי התובעים במהלך השנים.

אשר-על-כן אני דוחה את טענת הנתבע להרחבת חזית אסורה.

ולגופה של טענת ההתיישנות:
הלכה היא שלעניין מירוץ ההתיישנות, עילת תביעה בגין התניית שירות בשירות נוצרת עם הפסקת הלחץ הכלכלי ולא עם עשיית העסקה (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577 (1999) (להלן: "עניין בוני התיכון"). וכך קבע בית-המשפט העליון באותו עניין:
"במילים אחרות, כל זמן שהבנק מתנה את העמדת האשראי לחברה בהמשך קיומן של תכניות החיסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, מירוץ ההתיישנות טרם יחל. בנסיבות המקרה הנדון, הטענה היא כי הבנק אילץ את החברה להמשיך ולהחזיק בתכניות החיסכון גם לאחר פתיחתן ביום 28.10.85. טענה זו לא נסתרה, ולכן, מירוץ ההתיישנות החל רק במועד בו נפסקה בפועל התניית השירות בשירות אחר, דהיינו, פסקו התנאים שהעניקו לבנק את הכוח הכלכלי העדיף."

בענייננו, כעולה מתצהירו של מר טננבוים מטעם הבנק (נ/5), פתח התובע 27 תכניות חיסכון, המרוכזות להלן בטבלה לפי סדרן הכרונולוגי, כדלקמן:

...

מעיון בנתונים המפורטים בטבלה עולה, שתכניות החיסכון שמספרן 13-1, נפתחו על-ידי התובע לפני שנת 1984.

דא עקא, מכתב התביעה עולה כי רק החל משנת 1984, עת ביקש התובע להגדיל את מסגרת האשראי שלו אצל הנתבע, התנה האחרון את הגדלת האשראי בפתיחת תכניות חיסכון חדשות ו/או הגדלת ההפקדות בתכניות הקיימות.

לפיכך יש לקבוע כבר עתה, שעל-פי גרסת התובעים עצמם, עילת התביעה שלהם בגין התניית שירות בשירות רלבנטית רק ביחס לתכניות חיסכון שנפתחו על-ידי התובע משנת 1984 ואילך, והן התכניות שמספרן 27-14, אשר רק לגביהן ייבחנו להלן שאלות ההתיישנות וקיומה של התניית שירות בשירות.

כאמור, טענת התובעים היא שהמועד הקובע לתחילת מירוץ ההתיישנות ביחס לתכניות החיסכון, הוא המועד בו נפדו תכניות החיסכון האחרונות, קרי שנת 1996, או אז פסקו התנאים שהעניקו לבנק כוח כלכלי עודף; זאת מכיוון שעד למועד זה ניהל התובע את עסקיו בבנק ונזקק לאשראי ועל-כן לא יכול היה לתבוע את הבנק שכן הדבר היה מביא לחיסול מיידי של עסקיו.

הנתבע מצידו טוען, שחלה התיישנות לגבי כל תכניות החיסכון אשר נפדו לפני יום 21.1.93.

לאור ההלכה הפסוקה הקובעת שמירוץ ההתיישנות לא יחל כל עוד מתבצעת בפועל התניית שירות בשירות, יש לדון בשלב הראשון בשאלה האם הוכח קיומה של התניה כזו לגבי כל אחת מתכניות החיסכון שנפתחו משנת 1984, ומהו המועד בו היא נפסקה, ממנו תימנה תקופת ההתיישנות.
ה. האם התנה הנתבע שירות בשירות?

1. התניית שירות בשירות - המסגרת הנורמטיבית

סעיף 7(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח) קובע לאמור:

"לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי."

בעניין בוני התיכון עמד בית-המשפט העליון על תכלית ההוראה בסעיף 7(א) הנ"ל, באלה המילים:

"הרקע להתניית שירות הוא הכוח הכלכלי העדיף המופעל על-ידי הבנק כלפי הלקוח. כוח עדיף זה ביקש המחוקק לנטרל על-ידי הטלת איסור על התניית שירות בשירות (א' וינרוט ו- ב' אדלשטיין התניית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי (התשנ"ו-1996), 12; ע"א 4644/91 משה כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים, פ"ד מט(1), 617 (1995). הלחץ המופעל על-ידי הבנק אינו עולה כדי כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אלא די בלחץ "עדין" בהרבה. כפי שקובע כב' הנשיא ו' זילר ב- ת"א 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח', דינים מחוזי, כרך כו(7), 573: "בנסיבות אלה אין מדובר בלחץ ברוטלי או באילוץ פיסי; די בהסבר שההנהלה תראה בעין יפה השקעה בתכניות חיסכון, והדבר יהווה רקע נוח למתן אשראים ולמילוי שאר משאלות של הנתבע לטובה".
בית-המשפט העליון הוסיף וקבע בעניין בוני התיכון, שחייבת להתקיים "קורלציה", קרי מתאם ויחס הדדי בין שני השירותים, לגביהם נטען כי הותנו זה בזה.

בפסק-הדין שניתן ב- ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2003(3), 1542 (2003) (להלן: "עניין ש.א.פ."), קבע בית-המשפט העליון:

"קיומו של מיתאם, כאמור, מהווה גם אחת האינדיקציות הראייתיות החשובות לביסוס הטענה בדבר התניית שירות בשירות. בהתייחסה לשני פניו של המיתאם - המהותי והראייתי - ציינה חברתי, כב' השופטת ד' ביניש: הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החיסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על-ידי עדות ישירה של הלקוח על התניה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים או במקרה שבו מדובר על פתיחת תכניות חיסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי - הוכחת זהות או קירבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת [...] ודוק: סמיכות זמנים בין מועדי פתיחתן של תכניות חיסכון לבין מועדי הענקת האשראי עשויה אמנם להעיד, באורח נסיבתי, שהבנק אכן התנה את הענקת האשראי בפתיחתן של התכניות. אך נראה כי לרוב יידרש הלקוח להוכיח גם "מידת התאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי" (דברי כב' השופט לוי, בפרשת סריגי ציביאק, בעמ' 512). זאת ועוד: ככלל, על דבר קיומו של מיתאם ראוי לבית-המשפט ללמוד מראיות אובייקטיוויות, שהנטל להביאן רובץ על שכמו של הטוען לקיום התניה אסורה".

אשר לדרך הוכחת ההתניה נקבע בעניין בוני התיכון כדלקמן:

"מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית-המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של ההתניה. הצורך בראיות חיצוניות עשוי להתעורר בשל העובדה כי התניית השירות איננה חייבת, כאמור, להיות תוצאה של כפייה במובן סעיף 17 לחוק החוזים, שהיא, בדרך-כלל, אירוע ממוקד. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה. יש לזכור, כי אפשר שתחושתו של לקוח שהופעל עליו לחץ לנטילת שירות, כגון פתיחת תכנית חיסכון, נוצרת בדיעבד, לאחר בדיקה חוזרת של הכדאיות הכלכלית. במיוחד קיים חשש כזה כאשר הבדיקה מתבצעת לאחר הרעה ביחסים בין הבנק לבין הלקוח. הרעה זו עשויה להיות קשורה בתביעת הבנק לתשלום חובותיו של הלקוח. לכן, על הלקוח לשכנע את בית-המשפט כי נטילת השירות, מלכתחילה, הייתה תוצאה של התניית שירות בשירות. בהקשר זה יצויין כי גם עניין הכדאיות הכלכלית של השירות האחר, אינו אלא אריח אחד - אם כי מרכזי - מבין האריחים המקימים את בניין ההוכחה."

ב- ע"א 7085/98 סרגיי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נו(6), 493 (2002) (להלן: "עניין ציביאק")], התייחס כב' השופט א' לוי לפן הראייתי של טענת ההתניה באלה המלים:

"אילו נסיבות חיצוניות עשויות לסייע בידי הטוען להתניית שירות בשירות להוכיח טענתו? [...] במקרים רבים נוטה בית-המשפט לבחון את הכדאיות הכלכלית שבפתיחת תכנית החיסכון. ככל שהכדאיות הכלכלית בתכנית החיסכון גבוהה יותר, כך סביר יותר להניח שלצורך פתיחתה לא נדרשה כפייה או התניה. טבעם של דברים הוא שהלקוח הטוען להתניה ידגיש עד כמה הייתה תכנית החיסכון בלתי-כדאית מבחינה כלכלית על-מנת לבסס את הטענה שלא מרצונו החופשי פתח אותה תכנית. הבנקים, לעומתו, ידגישו עד כמה היו התכנית או השירות המתנה כדאיים על-מנת להראות שהלקוח בחר בשירות מרצונו, ומשיקולים כלכליים. את הכדאיות הכלכלית ניתן לבחון באמצעות פראמטרים שונים, כגון יתרת החשבון בעת פתיחת התכנית; התשואה שהניבה התכנית; שיעור הריבית שנגבתה בחשבון וכיוצא בזה. קריטריון הכדאיות הכלכלית עשוי להיות רב משמעות, אך-עם-זאת יש להפעילו בזהירות רבה, הואיל וייתכן שגם תכניות חיסכון שהכדאיות הכלכלית בהן בולטת נפתחו עקב התניה."

מן הראוי שבית-המשפט יבחן גם את קיומה של התאמה במועדים בין השירות המותנה לבין השירות האחר. כך, למשל, אם תוכח רמת מיתאם גבוהה, מבחינה כרונולוגית, בין מועדי פתיחת תכניות החיסכון לבין מועדי העמדת האשראי, יהיה בכך משום תמיכה בטענות הלקוח בדבר ההתניה. ככל שתקטן רמת המיתאם בין המועדים, כך יטה הדבר את הכף לדחיית טענת ההתניה. מובן שגם קריטריון זה יש להפעיל בזהירות, הואיל ותיתכן התניה גם בלי שמתקיימת חפיפה במועדים, ולהפך: היעדר התניה חרף קיומה של חפיפה במועדים.

נסיבה נוספת שנדרש לבררה לעיתים קרובות היא מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי. ככל שרמת המיתאם בין הסכומים תגדל, כך יהיה העניין תמיכה בגרסתו של הלקוח הטוען כנגד ההתניה. ולהפך, ככל שרמת המיתאם בין הסכומים תקטן, כך יגדל סיכוי הבנק לשכנע את בית-המשפט לדחות את טענות הלקוח. במה דברים אמורים?

"'לא הגיוני, למשל, לטעון כי הבנק התנה שירות של הלוואה במיליונים, בפתיחת תכנית חיסכון של עשרות אלפי שקלים בודדים'" [...] אלא שיש גם לסייג את משמעותו של קריטריון זה: "ואולם, בעוד שמבחינת הבנק התניה כזו אינה הגיונית, הרי שלעיתים לפקיד הבנק יש אינטרס אישי גם בצעד כזה, שהוא צעד קטן לבנק, אך צעד גדול לפקיד. אין על-כן לקבוע כל מסמרות בעניין זה, וגם בסיטואציה של היעדר קורלציה בסכומים נראה, כי יש לבחון את הדברים בהתאם לעדויות הפוזיטיביות, המובאות בפני בית-המשפט במקרה הקונקרטי שבפניו" [...] זאת ועוד, גם מקרה שתכנית חיסכון נפתחה בו בסכום קטן יחסית ובשיעור נמוך מסך האשראי אשר הועמד ללקוח דורש מחשבה נוספת, שהרי תכנית חיסכון קטנה אינה יכולה לשמש בטוחה אמיתית לאשראי בסכום גדול, ועל-כן טוב יעשה בית-המשפט אם יחקור את מערך השיקולים שהביא את הלקוח להצטרף לתכנית זו. ובמילים אחרות, אפשר שדווקא היעדר ההקבלה בסכומים הוא המצביע על התניה אסורה של שירות בשירות, שהרי במקרה זה תכנית החיסכון הזעומה אינה משרתת את אינטרס הבנק לבטוחה, ולכן גדל החשד כי כל מטרתה אינה אלא להגדיל את רווחיו של הבנק.
כן יש לבחון את מדיניות הבנק בתקופה הרלוונטית. במקרים רבים נטענה טענת ההתניה על רקע מדיניות הבנק לתמרץ פתיחת תכניות חיסכון. אם יוצג חוזר פנימי של הבנק, ובו הוראות לפקידי הבנק כיצד לפעול בנושא, ייתכן שיהיה בכך כדי לשפוך אור על התנהגות הבנק ועל מניעיו בתקופה הרלוונטית.

חשוב לזכור שאין לנתק את הקריטריונים הנזכרים לעיל מהרקע הכללי של סך כל הפעולות אשר בוצעו בחשבון הבנק של הלקוח. לצורך זה יש לבחון מה הן הפעולות שבוצעו, באיזו תדירות, באילו סכומים, ואם למשל נדרשו אותם שירותים השנויים במחלוקת על-ידי הלקוח בעבר גם ללא קשר לשירותים המותנים. וכך יהיה נכון לבדוק אם הלקוח פתח תכניות חיסכון בעבר גם בלי שנדרש לעשות זאת, ובלי שהועמד לרשותו אשראי. כמו-כן יש לברר כמה תכניות חיסכון נפתחו בסך הכל, על שם מי נפתחו, ומהו שיעורן של תכניות החיסכון מהאובליגו הכלל של הלקוח. פעולות אלו ואחרות אשר בוצעו בחשבונות הלקוח לאורך זמן עשויות להעיד על התנהגותם העסקית הן של הלקוח והן של הבנק.

לסיכום יש לחזור ולהדגיש כי לא די בבחינתה של נסיבה זו או אחרת, ורק משקלן המצטבר של הנסיבות הוא שיעצב את החלטת בית-המשפט בנושא עילת ההתניה".

2.יישום הדין בענייננו
התובע העיד בתצהירו (ת/1) שלא הייתה מבחינתו כדאיות כלכלית בהחזקת תכניות חיסכון שהביאו רווחים קטנים בריבית נמוכה ולשלם במקביל ריבית גבוהה עבור אשראי; אולם לא הייתה לו כל ברירה אחרת מכיוון שהבנק התנה את מתן האשראי לעסקי החקלאות שלו, בפתיחת תכניות חיסכון.

לעדותו בתצהירו, הבנק לא הסכים לשעבד את המשק ו/או לקבל ערבויות אישיות של אמו; וכחקלאי הזקוק לאשראי באופן קבוע, לא הייתה לו ברירה אלא לפתוח תכניות חיסכון בהתאם לדרישת פקידי הבנק.

כן העיד בתצהירו כי מנהל הסניף מר סעדיה שעיה הבהיר לו פעמים רבות באופן מפורש שעליו לפתוח ולהחזיק תכניות חיסכון כתנאי לקבלת אשראי, ואף לחץ עליו באופן עקבי להגדיל את מספר התכניות, ולפתוח תכניות המשך עם פדיון התכניות שהסתיימו.

לעדותו, חשבונו היה תמיד ביתרת חובה ולעיתים אף בחריגה ממסגרת האשראי, ולמרות זאת שכנע אותו מנהל הסניף לפתוח תכניות חיסכון נוספות.

בחקירתו בבית-המשפט העיד התובע (עמ' 28 שורות 2-1):

"תכניות חיסכון לא רציתי לפתוח, אולי אפשר היה לפתוח תכנית אחת, אבל לא להגזים ולפתוח כל הזמן תכניות. עבדתי רק בשביל התכניות האלה".

ובהמשך (עמ' 28 שורות 15-11):

"...כשהייתי מבקש הלוואה, לצורך מתן ההלוואה היו אומרים לי אין בעיה, תפתח תכנית חיסכון ותקבל כסף. אמרתי שיש לי הרבה תכניות חיסכון ושאלתי בשביל מה? אמרו לי שזה יישאר לי לעתיד. אני התנגדתי, אמרתי שלתכנית החיסכון אני צריך להפקיד כסף כל הזמן. ביקשתי הלוואה על סמך מה שיש ושיפתחו תכנית חיסכון קיימת, אם צריך, אבל סעדיה אמר שהוא לא פותח תכנית חיסכון."

כמו-כן העיד התובע שרק לעיתים רחוקות מאוד היה החשבון שלו ביתרת זכות (עמ' 24 שורות 26-25).

בהמשך העיד (עמ' 25 שורה 3):

"סעדיה היה מאלץ אותי לפתוח תכניות חיסכון."

לצורך בחינת קיומה של קורלציה בין פתיחת תכניות החיסכון מס' 27-14 לבין מתן אשראי ו/או מתן הלוואות על-ידי הנתבע, אסקור להלן בקצרה את התכניות הנ"ל, את מקור הכספים באמצעותם הן מומנו, ונסיבות חיצוניות אחרות העשויות לשפוך אור על הסוגיה שבמחלוקת:

תכניות מס' 14, 15 ו- 16 - נפתחו כולן ביום 28.5.1984 (בחוות-דעת המומחה מטעם התובעים, מר ישראל פינקל, צוינו התכניות הללו כתכניות שמספרן 4, 5 ו- 6 (בהתאמה) (עמ' 13-10 ל- ת/2).

המומחה פינקל ציין בחוות-דעתו את הנתונים הבאים לגביהן:

בתכנית מס' 14 (מס' 6 בחוות-דעת פינקל) הופקד סכום חד-פעמי של 100,000 שקל ישן בתאריך 28.5.84. התכנית מומנה באמצעות משיכה מתוך יתרת חשבונו של התובע בתאריך 28.5.84, אשר עמדה במועד ההפקדה ביתרת חובה; היא נפרעה ביום 17.4.1991.

בתכנית מס' 15 (מס' 5 בחוות-דעת פינקל) הופקד סכום חודשי בסך של 2,500 שקל ישן, החל מתאריך 28.5.84, עד לחודש אפריל 1989; ואילו בתכנית מס' 16 (מס' 4 בחוות-דעת פינקל) הופקד סכום חודשי בסך של 2,500 שקל ישן, החל מתאריך 28.5.84, ברציפות עד לחודש מאי 1992. בשתי תכניות החיסכון הללו, מומנו ההפקדות באמצעות משיכות מתוך יתרת חשבונו של התובע. התכניות הללו נפרעו בחודשים מאי 1989 ו- מאי 1992 וחודשו מיידית בשתי תכניות חיסכון חדשות באותו סכום, כאשר תכנית 15 נפרעה סופית ביום 17.4.91, ותכנית 16 נפרעה סופית ביום 29.11.96

בהתאם לחוות-דעת פינקל, חשבון התובע עמד ברוב המכריע של התקופה מחודש מאי 1984 ועד מאי 1992, ביתרות חובה ו/או חריגה ממסגרת האשראי המאושרת.

תכניות מס' 17 ו- 18 (מס' 8 ו- 9 בחוות-דעת פינקל) נפתחו (בהתאמה) בחודשים יולי ונובמבר 1984.

בתכנית מס' 17 הופקד סכום חד-פעמי של 150,000 שקל ישן בתאריך 13.7.84; התכנית נפרעה ביום 18.7.90 וחודשה מיידית באותו יום עד שנפרעה סופית ביום 17.4.91.

בתכנית מס' 18 הופקד סכום חד-פעמי של 500,000 שקל ישן בתאריך 21.11.84; התכנית נפרעה ביום 21.11.90 וחודשה מיידית באותו יום עד שנפרעה סופית ביום 17.4.91.

על-פי חוות-דעת פינקל, מומנו ההפקדות לתכניות החיסכון הללו באמצעות משיכה מתוך יתרת חשבון התובע אשר הייתה נתונה בחובה. כמו-כן הוא מציין שלאורך הרוב המכריע של התקופה מחודש נובמבר 1984 ועד אפריל 1991 עמד חשבון התובע ביתרות חובה ו/או חריגה ממסגרת האשראי המאושרת.
תכניות מס' 19, 20 ו-21 (מס' 12, 13 ו- 19 בחוות-דעת פינקל) נפתחו בחודש פברואר 1986.

בתכנית 19 הופקד סכום חד-פעמי של 15,000 ₪ בתאריך 5.2.86; התכנית נפרעה ביום 29.2.88 וחודשה מיידית באותו יום עד שנפרעה סופית ביום 17.4.91.

בתכנית מס' 20 הופקד סכום חודשי של 300 ₪ בתאריך 11.2.86 עד לחודש יוני 1991 בו נפרעה התכנית סופית.

בתכנית מס' 21 הופקד סכום חד-פעמי של 2,500 ₪ בתאריך 17.2.86; התכנית נפרעה ביום 31.8.88 וחודשה מיידית באותו יום עד שנפרעה סופית ביום 17.4.91.

בחוות-דעת פינקל צוין שלאורך הרוב המכריע של התקופה מחודש פברואר 1986 עד יוני 1991 עמד חשבון התובע ביתרות חובה ו/או חריגה ממסגרת האשראי המאושרת.

תכניות מס' 22 ו- 23 (מס' 1 ו- 10 בחוות-דעת פינקל) נפתחו בחודש ספטמבר 1987.

בתכנית מס' 22 הופקד סכום חד-פעמי של 25,000 ₪ בתאריך 4.9.87; והיא מומנה באמצעות הלוואה שניתנה בחשבון התובע על הסך הנ"ל, אשר נפרעה ב- 12 תשלומים חודשיים רצופים. תכנית החיסכון נפרעה ביום 22.9.93 וחודשה מיידית באותו יום עד שנפרעה סופית ביום 15.11.96.

בתכנית מס' 23 הופקד סכום חודשי של 100 ₪ בתאריך 16.9.87 עד חודש מרץ 1991. ההפקדות לתכנית מומנו באמצעות משיכות מתוך יתרת חשבון התובע, החל מחודש יוני 1988, ובמהלך כל התקופה עד לחודש אפריל 1991 עמד החשבון ביתרת חובה ו/או חריגה ממסגרת האשראי המאושרת.

תכנית החיסכון נפרעה סופית ביום 17.4.91.

תכנית מס' 24 (מס' 11 בחוות-דעת פינקל) נפתחה ביום 31.10.88, הופקד בה סכום חד-פעמי של 50,000 ₪. התכנית מומנה באמצעות הלוואה בסכום הנ"ל אשר ניתנה בחשבון התובע באותו תאריך ונפרעה ב- 24 תשלומים חודשיים רצופים. התכנית נפרעה סופית ביום 30.4.91.

תכנית מס' 25 (מס' 3 בחוות-דעת פינקל) נפתחה ביום 27.9.89, הופקד בה סכום חד-פעמי של 50,000 ₪. התכנית מומנה באמצעות הלוואה בסכום הנ"ל אשר ניתנה בחשבון התובע באותו תאריך ונפרעה ב- 12 תשלומים חודשיים רצופים. תכנית החיסכון נפרעה ביום 20.9.95 וחודשה מיידית באותו יום עד שנפרעה סופית ביום 15.11.96.

תכנית מס' 26 (מס' 23 בחוות-דעת פינקל) נפתחה ביום 17.7.90, הופקד בה סכום חד-פעמי של 100,000 ₪. התכנית מומנה באמצעות הלוואה בסכום הנ"ל אשר ניתנה בחשבון התובע באותו תאריך ונפרעה בפירעון מוקדם ביום 30.6.91.

תכנית מס' 27 (מס' 20 בחוות-דעת פינקל) נפתחה ביום 16.2.95, הופקד בה סכום חודשי בסך של 5,000 ₪, עד חודש ינואר 1996. ההפקדות לתכנית מומנו באמצעות משיכות מתוך יתרת חשבונו של התובע החל מאותו תאריך 16.2.95, כאשר החשבון עמד ברוב המכריע של התקופה מחודש פברואר 1995 עד נובמבר 1996 ביתרות חובה ו/או חריגה ממסגרת האשראי המאושרת. התכנית נפרעה ביום 15.11.96.

מן המקובץ לעיל עולה, שהכספים אשר הופקדו בתכניות החיסכון מקורם היה אחד משניים:

או שהיו אלה כספים אשר נמשכו מחשבונו של התובע שהיה ביתרת חובה בזמן המשיכה; או שהיו אלה כספים שהתקבלו כהלוואה מהנתבע.

כך או אחרת, בכל אחד מהמקרים לא היה זה כסף זמין של התובע, כי אם כספו של הנתבע, אשר הופקד בתכניות החיסכון.

כמו-כן, לגבי תכניות החיסכון שמומנו באמצעות הלוואות ייעודיות שניתנו לתובע על-ידי הבנק (22, 24, 25, 26), קיימת קורלציה בין מועד מתן ההלוואות וסכומן לבין פתיחת תכניות החיסכון.

לטענת הנתבע, חשבונו של התובע היה ביתרת זכות בתקופות הבאות: דצמבר 85 עד ספטמבר 86; ופברואר עד יוני 87 (סעיף 31 לסיכומי הנתבע).

עיון במועדי פתיחת תכניות החיסכון 27-14 מעלה כי טענה זו רלבנטית רק ביחס לתכניות חיסכון מס' 21-19 שנפתחו בחודש פברואר 1986. יצויין שדפי חשבון התובע לחודשים מרץ 87 עד יוני 87, ומאי 86 עד ספטמבר 86 (ת/3) מלמדים על-כך שבכל אחד מהחודשים הללו היה התובע ביתרת זכות בחלק מהחודש וביתרת חובה בחלק האחר. כך היה גם בחודש פברואר 86 ולא ברור ההיגיון הכלכלי מבחינת התובע בפתיחת שלוש תכניות חיסכון באותו חודש בהפרש של שבוע זו מזו. כך או כך, קיומה של יתרת זכות במשך ימים מסוימים במהלך תקופות שונות, אין בה כדי ללמד על היעדר לחץ כלכלי מצד הבנק והיא גם אינה מוכיחה כשלעצמה, כדאיות כלכלית לפתיחת תכניות חיסכון.

בנוסף טוען הנתבע, שארבע ההלוואות באמצעותן נפתחו תכניות החיסכון 22 ו- 26-24, הן הלוואות ייעודיות, וכי העמדת הלוואה לצורך פתיחת תכנית חיסכון אינה מהווה התניית שירות בשירות, באשר הבנק אינו מתנה העמדת השירות האחד בנטילת השירות האחר, אלא מדובר באותו שירות עצמו. בנוסף לעמדתו, היה היגיון כלכלי בפתיחת תכניות החיסכון על בסיס הלוואות ייעודיות.

על-כך יורחב להלן.

יוער כי בעניין זה העיד התובע שגם ההלוואות שקיבל היו למעשה אשראי והוא לא נזקק להלוואות אישיות (עמ' 28 שורות 27-25).

בחקירתו בבית-המשפט העיד סגן מנהל מחלקת הגבייה, מר טננבוים, שהתובע היה לסירוגין בחובה ובזכות; והיו ימים בחודש שהוא היה ביתרת זכות וימים שהיה ביתרת חובה וגם ביתרת חובה חריגה (עמ' 56 שורות 7-6, 24).

בהמשך נשאל מר טננבוים (עמ' 61 שורות 9-7):

"ש: אתה יודע כמוני שהחשבון הזה היה רוב הזמן ביתרות חובה, למעט ימים ספורים, דהיינו במשך 14 שנים החשבון הזה היה ביתרת זכות אולי 6 חודשים, ימים בודדים, זה נכון?
ת: רוב התקופה התובע היה בחובה ובחלק בחריגה."

מנהל סניף הנתבע בנתיבות בין השנים 1989-1977, מר סעדיה שעיה, העיד בתצהירו (נ/6) שמעולם לא כפה על התובע לפתוח תכניות חיסכון כתנאי למתן אשראי. כמו-כן העיד שלבנק יש אינטרס שתתקיים בסניפיו פעילות הכללת פתיחת תכניות חיסכון, אשר היוו אפיק השקעה מרכזי במדינה בזמנים הרלבנטיים לתביעה.

מנהל הסניף בין השנים 1992-1989, מר שלמה דהן, העיד בתצהירו (נ/4) דברים דומים, וכך עשה גם מר אמנון קלי אשר שימש כמנהל סניף בין השנים 1996-1992 (נ/3). יצויין שבתקופת כהונתם של מר דהן ומר קלי כמנהלי סניף הנתבע, פתח התובע שלוש תכניות חיסכון בלבד (מס' 27-25).

גם התובע העיד בחקירתו בבית-המשפט שבתקופתו של המנהל קלי הוא לא פתח הרבה תכניות חיסכון ושקלי לא אילץ אותו, כמו סעדיה, לפתוח כל כך הרבה תכניות חיסכון (עמ' 27 שורות 7, 11).

בחקירתו בבית-המשפט העיד מר שעיה (שבתקופתו נפתחו מרבית תכניות החיסכון של התובע), כי עובדי הנתבע עודדו את התובע לפתוח תכניות חיסכון ואישר שבסניף הייתה מוטיבציה גדולה לשכנע אנשים לפתוח תכניות חיסכון (עמ' 62 שורות 20-16).

לאור עדות התובע לפיה הופעל עליו לחץ לפתוח תכניות חיסכון כתנאי למתן אשראי מחד, ועדויות מנהלי סניף הנתבע בתקופות הרלבנטיות השוללות מכל וכל את טענת התובע מאידך, ברור כי עסקינן ב"טענת הלקוח מול טענת הבנק" (ראה עניין בוני התיכון"), ויש לבחון את מכלול הנסיבות האובייקטיביות האופפות את פתיחת תכניות החיסכון.

נסיבות אלה מלמדות כי:

- כל תכניות החיסכון שנפתחו בתקופה הרלבנטית לתביעה דנן, מומנו מחשבון התובע ונפדו לתוך חשבונו;

- טענת התובעים לפיה ברובם המכריע של המועדים בהם נפתחו תכניות החיסכון ובמשך קיומן, עמד חשבון התובע ביתרת חובה, לא נסתרה, גם אם הייתה יתרת זכות במשך ימים ספורים בתקופות השונות;

- בכל המועדים בהם ניתנו לתובע ארבע ההלוואות שנסקרו לעיל, נפתחה תכניות חיסכון על סכום ההלוואה.

- לא נראה שהייתה כדאיות כלכלית לתובע בפתיחת תכניות החיסכון ויפים לעניין זה דבריו של המומחה פינקל (עמ' 41 שורות 18-15):

"...אם התובע חותם במעמד פתיחת תכנית החיסכון על-כך שהוא יקבל תשואה של 3% על תכנית החיסכון כשבו ביום חשבונו משלם 25% ריבית, לפעמים ריבית חודשית, יש כאן מעשה שגובל בהתאבדות כלכלית שאדם סביר לא עושה אותו אלא אם-כן הוא נאלץ."

בעניין ציביאק נאמרו בהקשר זה הדברים הבאים:

"יש הסבורים כי מקום שכספים ששימשו בו לתכנית החיסכון אינם כספי הלקוח אלא כספי הבנק, אין לראות בהם משום העמדת בטוחה. על-פי גישה זו, תכנית החיסכון אינה בטוחה אמיתית, שהרי במקרה של אי-פירעון החוב לא יוכל הבנק להיפרע אלא מכספים השייכים לו מלכתחילה. המסקנה המתבקשת מכך היא שהואיל ותכנית החיסכון אינה משמשת מקור לביטחון האשראי, הרי שהאינטרס שעמד בבסיס הדרישה לפתיחת תכנית החיסכון הינו האינטרס של הבנק להגדיל רווחיו על חשבון הלקוח. רווחיו של הבנק גדלים במקרה זה בצורה משולשת: הוא נהנה מהריבית שהוא גובה בגין העמדת ההלוואה, הוא גובה ריבית על האשראי שהעמיד ללקוח, ולבסוף, הוא עושה שימוש לצרכיו, ולתקופה מוגדרת, בכספים המצטברים בתכנית החיסכון. במצב זה שתמהיל האינטרסים בו הוא כזה שהאינטרס המסחרי של הבנק להגדיל רווחיו גובר על אינטרס הביטחון שבאשראי, מתנתק הקשר העסקי הסביר בין השירותים, ולפנינו התניה אסורה של שירות בשירות. לעומת זאת, יש הסבורים כי ניתן לראות בתכנית חיסכון שמומנה בכספי הלוואה בטוחה אמיתית, ולפיכך מתקיים אותו "קשר עסקי סביר" בין מתן האשראי לתכנית החיסכון. העיקרון העומד בבסיסה של גישה זו הוא שתכנית חיסכון צוברת עם הזמן ממדים עקב הכספים המופקדים בה בתדירות אשר נקבעה בין הצדדים. לעומתה, ההלוואה שהועמדה כנגד תכנית החיסכון הולכת וקטנה עם פירעונה לשיעורין. ובמילים אחרות, אם בתחילת הדרך הייתה תכנית החיסכון קטנה, וסכום החוב בגין ההלוואה גדול, הרי שבחלוף הזמן קטן החוב וגדל החיסכון, דבר המעמיד את הלקוח בעמדה טובה יותר לפירעון האשראי שהוענק לו.

מבין שתי ההשקפות עדיפה בעיניי הראשונה, שלפיה אין לראות במתן הלוואה לצורך פתיחת תכנית חיסכון בטוחה אמיתית לחובו של הלקוח. מנקודת ראותי, זו אינה בטוחה אמיתית (לפחות לא בטווח הזמן הקצר), ועל-כן אין מתקיים במקרה זה קשר עסקי סביר."

ובהמשך:

"...היחסים בין הבנק לבין לקוחו הינם במהותם יחסי לווה-מלווה, לפיכך העברת הכספים מחשבון החברה לצורך פתיחת תכנית החיסכון, ועל-ידי כך להגדיל את יתרת החובה - משמעותה הכלכלית והמשפטית היא שהבנק העמיד לרשות הלקוח הלוואה לצורך פתיחת תכנית החיסכון. הנחה זו מקובלת עליי, ואינני מוצא מקום לאבחן לצורך הדיון בעילת ההתניה בין הלוואה שניתנה באופן ישיר ללקוח לצורך פתיחת תכנית החיסכון, לבין הלוואה שניתנה על דרך של הגדלת יתרת החובה של הלקוח. בשני המקרים מדובר בכספים שמקורם בבנק, ולא במקורות כספיים עצמיים של הלקוח."

דברים אלה ישימים לענייננו, בין היתר כמענה לטענת הבנק לפיה הלוואות ייעודיות אינן מהוות התניית שירות בשירות. בנסיבות המתוארות לעיל, קמה חזקה עובדתית, שלא נסתרה, כי הופעל לחץ כלכלי כלפי התובע, במסגרתו התנה הבנק את מתן שירותי האשראי, בפתיחת תכניות חיסכון.

אציין, שאיני מקבלת את טענת הבנק בסיכומיו לפיה התובע היה יכול לעזוב את הבנק, מאחר ובנסיבות בהן עבד התובע עם הבנק בהיקפים של מאות אלפי שקלים, ושעבד לטובת הבנק כלים חקלאיים כגון משאיות וטרקטורים (ראה עדות אמנון קלי בעמ' 48), קשה לאמור שהייתה לו אפשרות ממשית, בזמן אמת, לקום ולעזוב, ועדותו בעניין זה (עמ' 23 שורות 2-1; עמ' 29 שורות 8-6), מהימנה בעיניי.

גם הטענה לפיה שימשו חשבונות התובעים גם למימון צרכיו הפרטיים של התובע, אינה רלבנטית כאשר באים לבחון את קיומה של התניית שירות בשירות. בנוסף התובע העיד, כי כ- 99% מהכספים שהוזרמו שימשו לעסק, והנתבע לא הוכיח את טענת ההגנה שלו, ש- 1% שנותר יכול לפטור אותו מהחובה שלא להתנות שירות בשירות.

טענה נוספת שהעלה הבנק עניינה חידוש חלק מתכניות החיסכון ב"תכניות המשך", כאשר לטענת הבנק החידוש נעשה אוטומטית אלא אם-כן הלקוח נותן הוראה אחרת, ובענייננו בחר התובע שלא לעשות כן, דבר המעיד על-כך שלא היה אילוץ מצד הבנק להמשך קיום התכניות.

איני מקבלת טענה זו, לאור עדותו של התובע כי (עמ' 29 שורות 11-10):

"הן (תכניות החיסכון - ד.פ.) היו מתחדשות אוטומטית אם לא הייתי נותן הוראה לפרוע אותן. לא הייתה לי אפשרות לתת הוראה לפרוע אותן, כי אם הייתי עושה זאת היו מקצצים לי באשראי..."

מכאן, שאווירת הכפייה שרתה ביחסים שבין התובע לבין הבנק.

המסקנה המתבקשת העולה מהאמור לעיל היא שהתובע הרים את נטל השכנוע בדבר קיומה של התניית שירות בשירות.

אשר להתיישנות:
בעניין ש.א.פ קבע בית-המשפט העליון שכל זמן שהבנק התנה את העמדת האשראי ללקוח בהמשך קיומן של תכניות החיסכון ובהמשך הפקדת כספים אליהן, לא יחל מירוץ ההתיישנות.

בענייננו, הוכח שבמהלך שנת 1991, עקב מצוקה כלכלית אליה נקלע התובע (סעיף 39 ל- ת/1 ועדות המנהל דהן בעמ' 49 שורות 23-22, 31-30), נפדו טרם זמנן, בין היתר, תכניות חיסכון מס' 14, 15, 17, 18, 19, 20, 21, 23, 24, 26) (סעיף 19(ג) ל- נ/5).

התובע העיד בתצהירו (סעיף 40-39 ל- ת/1) שהנתבע לא הסכים לפדות את מלוא תכניות החיסכון בשנת 1991, כך שנותרו תכניות חיסכון בסכומים ניכרים עד שנת 1996, אז חלה ירידה חדה במחירי הירקות בעקבותיה נקלע התובע שוב למצוקה כלכלית ורק אז פדה הבנק את כל תכניות החיסכון וביטל את מסגרת האשראי.

עיון במועדי פדיון שאר תכניות החיסכון שלא נפדו בשנת 1991, מעלה כי תכניות מס' 16, 22, 25 ו- 27 נפדו בשנת 1996 (לגבי תכנית חיסכון מס' 27 יצויין שהיא נפתחה רק בשנת 1995).

מנהל הסניף דהן העיד לגבי "שבירת" תכניות החיסכון בשנת 1991 (עמ' 50 שורות 9-5):

"...העדיפות הראשונית שלי הייתה שהתובע יביא כסף מהפעילות העסקית שלו ובלבד ויעמוד במסגרת האשראי. בפועל האשראים גדלו מעבר למה שאושר לו ואמרתי לו, שבמידה ולא יצליח להביא כסף חדש, ולא משנה מאיזה מקור, בעיקר מהפעילות העסקית, אני לא הולך לאשר לו חריגות בריביות הרבה יותר גבוהות מהמסגרת ולכן גם המלצתי לו לפרוע את תכניות החיסכון, כאשר נבחרו תכניות חיסכון שיותר מתאימות לפירעון."

עינינו הרואות, בשנת 1991 עת גדלו חריגות האשראי של התובע עקב מצוקה כלכלית אליה נקלע עסקו, נפדו ביוזמת הנתבע תכניות חיסכון רבות, אך חלקן המשיך להתקיים, תוך המשך הפקדת כספים אליהן מחשבונו של התובע; במקביל קיבל התובע, בשנים 1995-1992, הלוואות מהנתבע בסכומים ניכרים ואף הוגדלה מסגרת האשראי שלו (סעיף 21 ל-נ/5). התנהלות זו נמשכה, כאמור, עד שנת 1996 והיא מעידה על המשך ה"שיטה" של התניית מתן אשראי בקיומן של תכניות חיסכון.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל אני קובעת שרק בשנת 1996 נפסק בפועל הלחץ הכלכלי שהפעיל הנתבע כלפי התובע, בדמות התניית העמדת אשראי בהמשך קיומן של תכניות חיסכון והפקדת כספים אליהן, ועל-כן לא חלה התיישנות על התביעה במועד הגשתה ביום 24.1.00.

ו. מהו גובה הנזק?

מטעם התובעים הוגשה חוות-דעתו של מר ישראל פינקל (ת/2) מיום 21.10.09; הנתבע לא הגיש חוות-דעת מטעמו, אלא בתצהירו של מר טננבוים הובאה התייחסות לחוות-הדעת.

יובהר שהדיון בחוות-הדעת של מר פינקל ייערך רק ביחס לתכניות חיסכון מס' 27-14 (במספרן המקביל בחוות-דעת פינקל), נוכח קביעתי לפיה עילת התביעה רלבנטית רק ביחס לתכניות אלה.
מטרת חוות-הדעת של המומחה פינקל הייתה בדיקת שווי ריבית היתר ששילם התובע בגין פתיחת תכניות חיסכון כנגד העמדת אשראי, בין אם במסגרת הלוואות שקליות או במסגרת יתרות החובה בחשבון.

כמפורט בחוות-הדעת, החישוב נערך באופן שבו נלקחו סכומי ההפקדה והפירעון של כל תכנית חיסכון, אל מול סכומי העמדת ההלוואה שהועמדה כנגד התכנית (אם הועמדה), ופירעון הקרן והריבית בגינה, ושערוך היתרות כתוצאה מסכומים אלה עד למועד הפירעון הסופי של כל תכנית חיסכון על-פי שתי אלטרנטיבות:

אלטרנטיבה א' - שיערוך על-פי שיעורי הריבית שנגבו בפועל בגין יתרות החובה העומדות במסגרת האשראי שאושרה על-ידי הבנק, קרי שיעור ריבית הפריים בתוספת הסיכון המרבית של הבנק;

אלטרנטיבה ב' - שיערוך על-פי שיעורי הריבית שנגבו בפועל בגין יתרות החובה החורגות ממסגרת האשראי שאושרה על-ידי הבנק, קרי שיעור ריבית הפריים בתוספת הסיכון ובתוספת החריגה הנהוגה בבנק.

בחוות-הדעת צויין, ששווי הנזק המדויק נע בין תוצאת הנזק על-פי אלטרנטיבה א', לתוצאת הנזק על-פי אלטרנטיבה ב', זאת מכיוון שברוב תקופת הבדיקה היו חשבונות התובעים ביתרות חובה ו/או בחריגה ממסגרת האשראי שאושרה להם.

מצירוף הסכומים הרלבנטיים לתכניות חיסכון מס' 27-14, עולה שעל-פי אלטרנטיבה א' נגרמו לתובעים נזקים בחיובי תשלום ריבית ביתר בגין פתיחת תכניות החיסכון, בסך של 530,418 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה); ועל-פי אלטרנטיבה ב' מסתכמים הנזקים בסך של 1,402,654 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה).

מר טננבוים העיד בתצהירו שהמומחה פינקל שגה בדרך עריכת התחשיב ופירט את הנימוקים לעמדתו זו (סעיף 26 ל-נ/5), שעיקרם הטענה לפיה מדובר בחשבון שנעשו בו הן פעולות חובה והן פעולות זכות, אולם חוות-הדעת יוצאת מנקודת הנחה שכל תכנית חיסכון מומנה באמצעות כספי אשראי, בין במסגרת האשראי ובין בחריגה ממנה. לעמדתו, לא ניתן לקבוע, כי תכניות החיסכון מומנו דווקא מכספי האשראי שהועמדו בחשבונות ולא מומנו מכספים שהופקדו על-ידי התובעים. עם-זאת, לא הוצג תחשיב נגדי על ידו ו/או על-ידי מומחה אחר מטעם הנתבע.

מר טננבוים העיד בהקשר זה (עמ' 59 שורות 23-21):

"ש: אתה אומר שהמומחה שלנו לא חישב נכון, לא פעל נכון ואתה כותב בדיוק איך לעשות נכון, אבל אתם לא עשיתם את ההרצה הנכונה שצריך לעשות, נכון?
ת: לא עשינו."

לדבריו הוא אמנם בדק את חוות-דעת פינקל אך לא ערך בעצמו שחזור של חשבון התובע על-פי האופציות וכן לא ערך תחשיב מתוקן התואם את גישתו והסבריו בתצהירו (עמ' 59 שורות 18-6).

המומחה מטעם התובעים, מר ישראל פינקל העיד בחקירתו בבית-המשפט (עמ' 36 שורות 26-20):

"החישוב לקח את הרוב המוחלט של התקופה, והתקופות שבהן החשבון היה ביתרת זכות זניחות. [...] אני בדקתי שיתרות הזכות, לפי מיטב זכרוני, היו בתקופות מאוד זניחות יחסית לתקופה של 20 שנה ולא היה שום כלי לחשב זאת. מאחר ותכניות החיסכון נפרעו לא ביום אחד אלא בצורה הדרגתית, הערכתי ואני מעריך כעת שההשפעה של הנתון הזה זניחה לחלוטין. לא לקחתי את זה בחשבון כי זה נתון זניח וחסר משמעות בעיני. אם נבדוק את אורך התקופה לאורך 20 שנה בה הלקוח נמצא ביתרת חובה ובחריגה אל מול התקופה שבה יש יתרות זכות ארעיות ומקריות בחשבונו, זה ממש זניח."

בנסיבות בהן הנתבע בחר שלא להגיש חוות-דעת מומחה מטעמו ולא הציג תחשיב נגדי לחישובי התובעים, אני מקבלת את חישוביו של המומחה פינקל, אשר לא נסתרו.

יש לציין, שהמומחה פינקל העיד שחוות-דעתו "תחומה בין רצפה לתקרה" (עמ' 35 שורות 7-6), ועובדה זו נובעת מאי-העברת מלוא החומר הרלבנטי על-ידי הבנק, דבר שלא אפשר לעשות שחזור של חשבון התובע (עמ' 34 שורות 11-10).

אולם, קביעה זו התייחסה למלוא התקופה בגינה נערכה חוות-הדעת, ואילו בעדותו אמר פינקל שהיה חסר לו חומר רק עד לתאריך 15.6.86.

לאור קביעתי לעיל לפיה נוסח כתב התביעה מלמד על קיומה של עילת תביעה רק לגבי תכניות החיסכון שנפתחו החל משנת 1984, הרי שהחסר במסמכים אינו מאיין את תחשיבו של פינקל.

עם-זאת, נוכח אמירתו המפורשת בחוות-הדעת לפיה שווי הנזק המדויק נע בין שתי האלטרנטיבות, אני קובעת שהנזק יחושב על דרך ממוצע שתי האלטרנטיבות שהציג המומחה פינקל, המסתכם בסך של 966,536 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה). לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

אשר לעתירת התובעים לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני כגון עוגמת נפש, פגיעה בבריאות, הרס המשפחה והרס העסק:

התובעים לא הניחו תשתית ראייתית לקיומו של קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים של הרס משפחתו של התובע, עסקו ומצב בריאותו, לבין התניית השירות בשירות על-ידי הנתבע, ועל-כן לא הוכיחו זכאותם לפיצוי.

עם-זאת אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע, על דרך הערכה, פיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש. הסכום נכון ליום פסק-הדין ויישא ריבית והצמדה כדין.

ז. סוף דבר
התביעה מתקבלת חלקית, במובן זה שהנתבע ישלם לתובעים 2-1 פיצוי בסכום של 966,536 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד מתן פסק-דין זה.

בנוסף ישלם הנתבע לתובע 1 פיצוי בסך של 25,000 ₪ בגין עוגמת נפש.

כמו-כן, הנתבע יישא בשכ"ט עו"ד התובעים בסך של 100,000 ₪ + מע"מ וכן בהוצאותיהם אותן ישום הרשם."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נסיבה נוספת שנדרש לבררה לעיתים קרובות היא מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות שהוא התנאי...