botox
הספריה המשפטית
ועדת שחרורים בראי חוק שחרור על-תנאי ממאסר

הפרקים שבספר:

שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים (סעיף 7 לחוק)

סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"7. שחרור על-תנאי מטעמים רפואיים (תיקון: התשס"ז)
(א) הוועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות-דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי.
(ב) הוועדה רשאית, בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, שחרור זמני לפרק זמן שלא יעלה על חצי שנה, לאחר ששקלה חוות-דעת כאמור בסעיף-קטן (א) ומהטעמים האמורים באותו סעיף-קטן, ורשאית היא להאריך את השחרור לתקופות נוספות שלא יעלו על חצי שנה כל אחת; תקופת שחרור לפי סעיף-קטן זה תיחשב במניין תקופת מאסרו של האסיר, אלא-אם-כן קבעה הוועדה אחרת.
(ג) בבואה להחליט על שחרור על-תנאי לפי סעיף זה, תשקול הוועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו.
(ד) החלטה לפי סעיפים-קטנים (א) ו- (ב) יכולה, במקרים דחופים, להינתן בידי יושב ראש הוועדה, ומשניתנה כך, יהיה תוקפה לתקופה של 30 ימים בלבד, אלא-אם-כן אושרה ההחלטה בידי הוועדה לפני תום תקופה זו.
(ה) בסעיף זה -
"אסיר" - מי שנגזר עליו עונש ונאסר, לרבות מי שבית-משפט החליט לגביו כי יישא את עונש המאסר בעבודת שירות, לפי הוראות סימן ב1 בפרק ו' לחוק העונשין, ובלבד שהחל לשאת את עונשו;
"מאסר" - לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס;
"רופא" - רופא שנכלל ברשימה שקבע לעניין זה המנהל הכללי של משרד הבריאות ושפורסמה ברשומות."

שחרורו של אסיר מטעמים רפואיים נועד לפתור את מצוקתו, שמקורה במחלתו, ואינו יכול להיבחן במנותק מהזיקה לטיפול הרפואי שהוא מקבל ויכול לקבל בבית הסוהר ומהשפעת שהייתו בבית הסוהר על מצב בריאותו ועל תוחלת ואיכות חייו.

כאשר המשך החזקתו של האסיר בבית הסוהר לא מסכן את חייו אין לצפות שהמצב הרפואי יאפיל על הנימוקים האחרים בגללם אין לשחרר אסיר טרם ריצוי מאסרו, במיוחד על הנימוק המכריע לפיו על אסיר לרצות את מאסרו לפחות עד חלוף שני שליש מתקופת מאסרו.

אפשרות של אסיר לקבל טיפול רפואי ראוי בין כותלי בית הסוהר ברמה שווה לפחות לזו שהיה מקבל אלמלא היה אסיר - תכריע את הכף לאי שחרורו המוקדם בשל מחלתו. לעומת זאת, בהעדר אפשרות זו יש משום שיקול שלא ניתן להתעלם ממנו, ואפילו מכריע, לשחרורו המוקדם {עע"א (מחוזי ת"א) 1281/06 אברהם משה נ' ועדת השחרורים גוש מרכז, תק-מח 2006(2), 10674 (2006)}.

סעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, מתיר לוועדת השחרורים הפועלת מכוח חוק זה "בכל עת, לשחרר על-תנאי אסיר ממאסרו, לאחר ששקלה חוות-דעת של רופא, אם בשל חולניותו ימיו ספורים, או אם בשל חולניותו המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי".

סעיף 7(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, מאפשר לוועדה לשחרר גם שחרור זמני מן הטעמים שבסעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

סעיף 7(ג) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, קובע כי "בבואה להחליט על שחרור על-תנאי לפי סעיף זה, תשקול הוועדה גם שיקולים של טובת הציבור, לרבות שלום משפחתו של האסיר ושלום נפגע העבירה ומשפחתו".

בדברי ההסבר להצעת החוק {ה"ח תשס"א, 518} נאמר, כי סעיף 7 הנ"ל בא תחת סעיף 49(ד) לחוק העונשין, שהסמיך בשעתו את שר המשטרה, על-פי המלצת ועדת שחרורים, "לצוות על שחרור אסיר בכל עת בשל טעמים מיוחדים כגון חולניותו המתמדת".

יצויין, כי בהצעת החוק הוצע כי לצורך השחרור יישקלו על-ידי ועדת השחרורים "ממצאים ומסקנות של ועדה רפואית שבדקה את האסיר", כדי למנוע הסתמכות על חוות-דעת של בעלי עניין.

ואולם, בחוק כפי שנתקבל הדרישה היא, לאחר הערות משרד הבריאות שנתקבלו על דעת משרד המשפטים {פרוטוקולים של ועדת החוקה, חוק ומשפט 3106, דברי גב' ענת אסיף}, לחוות-דעת של רופא המצוי ברשימה שקבע המנהל הכללי של משרד הבריאות ולאו דווקא ועדה רפואית.

ב- בג"צ 387/76 {בן-ציון נ' שר המשטרה, פ"ד לא(1), 484 (1976)} קבע בית-המשפט כי בנוסף לחולניות מתמדת, בבואה לשקול בקשה לפי סעיף 15(ד) לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (נוסח משולב), התש"ל-1970 {שקדם לסעיף 49 הנזכר לחוק העונשין} "על הוועדה להביא בחשבון גם שיקולים משיקולים שונים שבטובת הציבור, כגון מהות העבירה שביצע האסיר וחומרתה, מידת הסכנה שנשקפת לציבור מהויתור על נשיאת העונש, ועוד. אסיר שנדון לתקופת מאסר קצרה יחסית, בשל מעשה עבירה לא חמור במיוחד, הוועדה תטה להמליץ על שחרורו, מפאת חולניות, ביתר קלות מאשר על שחרורו של אסיר שביצע עבירה חמורה ונידון לעונש מאסר ארוך".

ב- ע"פ 752/90 {ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2), 539 (1992)} הבחין בית-המשפט בין ענישתו של פלוני לבין העמדתו בפני ועדת שחרורים בשל חולניות מתמדת ואף סיכון לחייו {כך גם ב- ע"פ 2538/99 {כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1370 (1999)}.

ב- רע"ב 4466/95 {קלינגברג נ' ועדת שחרורים, תק-על 96(1), 192 (1996)} נקבע כי אומנם זכאי המבקש, בלשון בא-כוחו "לממש כך רצון אנושי, שאין יסודי ממנו, למות בסביבה תומכת ואוהבת ולא בין סוהרים ואסירים", אך שם גברו שיקולי ביטחון, שכן כבוד האדם "הוא ערך עליון בין ערכיה של מדינת ישראל, אך זהו כבודו של האדם כחבר בקהילה, הזכאית לשמור על קיומה ובטחונה" {באשר למועד הפניה לוועדה ראה גם רע"ב 5733/05 יעקב שטיינר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 13737 (2005)}.

הביטוי "ימיו ספורים" לא בא מן המקורות המקובלים במילון העברי, מילון אבן שושן (מהדורה 9) מגדיר ספורים כ"אחדים, לא רבים, שנקל לספור אותם".
אם-כן, נשאלת השאלה מה משמעות הדיבור "ימיו ספורים", המאפשר לשקול שחרור על-תנאי של אסיר אשר "בשל חולניותו ימיו ספורים" שבסעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר? {רע"ב 11860/05 פלוני נ' בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תק-על 2006(1), 1032 (2006)} האם אדם שבשל חולניותו "ימיו ספורים" שבחוק שחרור על-תנאי ממאסר צריך להיות "חולה הנוטה למות"? או שמא "חולה בשלב סופי"?

תשובה לכך מצאנו בנקודת ביניים, הקרובה יותר ל"חולה בשלב סופי". המדובר לעניין "ימיו ספורים" במי שההערכה הרפואית תראה אותו למצער כנוטה למות, אך הוא מצוי בשלב מתקדם כזה של המחלה כך שתוחלת החיים שניתן לאומדה על-פי הערכה רפואית של רופא המנוי ברשימה שקבע המנהל הכללי של משרד הבריאות לפי סעיף 7(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, היא של חודשים מעטים.

אין צורך להציג דרגה של "שלב סופי", קרי, שבו תוחלת החיים אינה עולה על שבועיים. הדעת נותנת כי המחוקק לא סבר שהחולה האסיר צריך להגיע למצב של גסיסה או ערב גסיסה כדי להשתחרר כיוון שימיו ספורים.

צריך להיות שלב שקודם ל"שלב סופי" במידה מסויימת. נכון ש"שבועיים", למשל, אינו נשמע מילולית רחוק מימים ספורים, אך המימד האנושי, בהקשר של שהות בכלא על משמעה, ונוכח ההליכים הנדרשים לבירור, מרשה הערכה רחבה יותר במידה מסויימת.

תכלית סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר היא לאפשר לאדם לסיים את חייו מחוץ לכותלי הכלא. "ימים" אין לקרוא מילולית, כמעט כ"ימים של גסיסה", אלא כתקופה אחרונה של חיים שלא בכלא {לעניין זה ראה החלטתה של ועדת השחרורים המיוחדת מיום 30.12.03 בתיק ו- ש"מ 10/03 בעניין האסיר המנוח שמעיה אנג'ל, כי אף "אם מדובר במספר חודשים או בתקופה קצרה יותר, עדיין עסקינן במי ש"ימיו ספורים" ותוחלת חייו קצרה ביותר...."}.

נעיר כי הביטוי "ימיו ספורים" ככלל אינו יכול להתיישב עם תקופת שנים. ייתכנו לכך חריגים נדירים, כגון מי שמצבו הרפואי הוא בלתי-הפיך והיה חלילה ל"צמח", וכמובן אין לכסות מראש את קשת המקרים. חלק מחריגים אפשריים אלה יבואו בגדר החלופה של "המשך שהותו במאסר יסכן את חייו באופן ממשי" שבסעיף 7(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, וזאת, אם שלטונות בית הסוהר אינם יכולים לספק לחולה טיפול די הצורך.

אם-כן, כיצד תיעשה הערכה באשר ל"ימיו ספורים"? אם סבר המחוקק בחוק החולה הנוטה למות שניתן להעריך מועדים לתוחלת חיים כגון שישה חודשים וכגון שבועיים, הדעת נותנת כי ניתן להעריך בחוק שחרור על-תנאי ממאסר גם תוחלת של חודשים מעטים, למשל, כחודשיים.

מובן כי כל אלה אומדנים הנערכים על-פי ניסיון החיים, ואינם מתיימרים לדיוק שכן יום פקודתו של אדם מסור בידי שמים.

משנקבע כי פלוני חולה במחלה חשוכת מרפא, יש מקום, מטעמים אנושיים, שהרופאים האחראים לטיפול בו, לא רק האדם עצמו ובני משפחתו, יעקבו אחר הדברים, באורח שיאפשר לוועדה החלטה מושכלת בעוד מועד. לא כל אסיר חולני יודע לאבחן את מצבו, לא לכל אסיר חולני יש בני משפחה ועורכי-דין, ועל-כן על רופאי שירות בתי הסוהר להיות ערים לעניין זה.

המונח "רופא" הוגדר בסעיף 7(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר לפיו "רופא שנכלל ברשימה שקבע לעניין זה המנהל הכללי של משרד הבריאות ושפורסמה ברשומות".

נשאלת השאלה, מה הדין כאשר מוגשת בקשת אסיר אליה צורפה חוות-דעת של רופא שאינו נכלל ברשימה הקבועה בסעיף 7(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר? {עע"א (מחוזי נצ') 1221/07 חסן חבשי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2007(4), 2335 (2007)}.

סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מתנה שחרורו של אסיר על-תנאי מטעמים רפואיים, בכך שתונח בפני הוועדה חוות-דעת של רופא.

המחוקק לא הסתפק בקביעה כי בפני הוועדה תהא חוות-דעת רפואית, אלא קבע כי רשימת הרופאים לצורך העניין, תהא רשימה מוגדרת וידועה מראש, שנקבעה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות.

ההסבר לכך שלא בכל חוות-דעת רפואית סגי, מצוי בדברי ההסבר לחוק {ה"ח התשס"א, 518} שם דובר בחוות-דעת של ועדה רפואית שתמונה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות - אך לבסוף חוקק החוק כנוסחו לעיל, כשהדרישה היא לחוות-דעת של "רופא" ולא ועדה רפואית}.

על-פי דברי ההסבר, הדרישה כי בפני הוועדה תונח חוות-דעת של "רופא" כהגדרתו בחוק, נועדה "למסד נהלים לקביעה אובייקטיבית של ממצאים רפואיים, כדי למנוע מצב בו ועדת השחרורים עלולה להכריע בעניין זה על-סמך חוות-דעת המוצגות בפניה, מטעמם של בעלי עניין".

נוסח החוק, כפי תיקונו, מחייב את הוועדה להיזקק לחוות-דעת רפואית אובייקטיבית בטרם תגיע למסקנותיה, בבקשה לשחרור על-תנאי מטעמים רפואיים, אך איננו מונע הגשת חוות-דעת נוספות מטעם צד מעוניין.

מנכ"ל משרד הבריאות הוסמך לקבוע מי יהיו אותם רופאים, אשר שיקול-דעתם הינו על פניו אובייקטיבי, ואין כל דופי בכך שהגדיר ברשימה את אותם רופאים האמונים בדרך-כלל על בחינת מצבם הרפואי של האסירים, והתאמת תנאי ריצוי מאסרם למצבם הרפואי.

לפיכך, אנו סבורים כי במידה וברצון האסיר להסתמך על חוות-דעת של רופא מטעמו עליו לפנות למנכ"ל משרד הבריאות בבקשה לצרף את רופאו לרשימה כאמור.

ב- רע"ב 5733/05 {יעקב שטיינר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3737 (2005)}. נדונה טענתו של אסיר כי היה על הוועדה להעניק לו סעד זמני מכוח סעיף 7(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, על-סמך חוות-דעת רפואית, של רופא שאיננו מן הרשימה.

בית-המשפט, במקרה דנן, דחה הבקשה וקבע כי "סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי קובע מפורשות כי את סמכותה לשחרר אסיר על-תנאי מטעמים רפואיים רשאית ועדת השחרורים להפעיל רק על יסוד חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי רופא שנכלל ברשימה שנקבעה בעניין זה על-ידי מנכ"ל משרד הבריאות. זאת - כפי שעולה במפורש מלשון הסעיף - בין אם המדובר בהחלטה על שחרור קבוע ממאסר, בהתאם להוראת סעיף 7(א), ובין אם המדובר בהחלטה המורה על שחרור בעל אופי זמני, בהתאם להוראת סעיף 7(ב). עד כה לא הוגשה לוועדת השחרורים (או לבית-המשפט) חוות-דעת רפואית שנערכה על-ידי רופא "מאושר" לפי החוק. לעת הזו אין ועדת השחרורים מוסמכת, מכוח הוראת סעיף 7 האמור, להורות על שחרורו הזמני או הקבוע של המבקש מן המאסר".

מן האמור לעיל, עולה כי זכותו של אסיר להציג בפני ועדת השחרורים או ועדת השחרורים המיוחדת, חוות-דעת מטעמו, איננה נשללת מתוך החובה להניח בפני הוועדה חוות-דעת של "רופא" מתוך הרשימה, ולא נפגעת במאומה אפשרותו לשכנע את בית-המשפט כי יש להעדיף את חוות-דעתו על פני חוות-דעת של רופא כאמור - כל שמחייב החוק הוא כי בעת הדיון תונח חוות-דעת אובייקטיבית, של רופא מתוך הרשימה בפני הוועדה.

ב- עפ"ג (מחוזי מר') 17617-08-11 {חברת הברק למתכות ואנרגיה בע"מ נ' המחלקה לתיקים מיוחדים, תק-מח 2011(4), 12795 (2011)} קבע בית-המשפט כי לאחר שעיין במסמכים הרפואיים שצורפו להודעת הערעור, ובחוות-דעת קרפ"ר שב"ס, הגיע למסקנה כי רק בשל מצבו הרפואי הקשה של המערער, וחוסר יכולת שב"ס לטפל בו בצורה נאותה מבחינה רפואית והסיכונים הצפויים לו אם ייאסר, הוא מקבל את הערעור ומבטל את עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער.

ב- ע"פ 449/11 {ששון חג'ג' נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 2568, 2571 (2011)} קבע בית-המשפט:

"בטרם סיום יוער, כי נתנו ליבנו לטענות המערער בדבר מצבו הרפואי והנפשי. מצב זה, אמנם מצער, אך אין בו כדי להוות נימוק להפחתה מעונש המאסר שהוטל עליו. כפי שמתחוור מן התסקיר המעדכן שהוגש בעניינו ומן המסמכים שהובאו בפנינו על-ידי הצדדים, שירות בתי הסוהר ערוך ומוכן, בעת הנוכחית, לתת מענה הולם לצרכיו הטיפוליים והשיקומיים. מכל מקום, וככל שיחפוץ בכך, יוכל המערער לפעול בעניין זה במסלול הקבוע בסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. לעת הזו, כל שנוכל הוא לבקש את תשומת לב שירות בתי הסוהר למצבו הרפואי והנפשי של המערער.

סוף דבר, הערעור נדחה."

ב- ע"פ 7453/09 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 3389, 3392 (2011)} קבע בית-המשפט:

"14. שיקול נוסף במכלול הוא, כאמור, מצבו הרפואי המתדרדר והולך של המערער, כמשתקף בחוות-הדעת העדכנית של מנהל המרכז הרפואי בשירות בתי הסוהר. בהקשר זה יש לציין במיוחד את העובדה שהמערער, כבן 65, חולה ומרותק לכסא גלגלים, הפך עתה תלוי לצורך הארכת תוחלת חייו - בשיבוצו להליכי השתלת ריאות ובהצלחת הליכים אלה. כאן יש לציין כי מצב בריאותי קשה - איננו צריך בהכרח להקנות לעבריין פטור מעונש מאסר בפועל בגין מעשיו הרעים, ככל שעונש זה מוצדק לגביו לאחר הרשעתו (נעיר עוד כי למצבים קיצוניים במיוחד, שבהם עקב חולניות - ימיו של האסיר ספורים, או שבשל חולניותו המשך שהותו במאסר עלולה לסכן את חייו באופן ממשי, יש הסדר נפרד בסעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001; ראו: רע"ב 11860/05 פלוני נ' בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, תק-על 2006(1), 1032 (2006))."

ב- ת"פ (מחוזי ב"ש) 8288-08 {מדינת ישראל נ' פרג' אלאמיטל, תק-מח 2011(1), 19983, 19989 (2011)} קבע בית-המשפט:

"בנסיבות אלה, ולנוכח עמדת רופאי שב"ס כי מחלתו של הנאשם ניתנת לטיפול והשגחה בכלא, אין אני סבור כי יש מקום להימנע ממאסר בשל המצב הרפואי. בעניין זה יש לציין כי אם המצב הרפואי יחייב זאת, וככל שיידרש נוכח המצב הרפואי, יוכל הנאשם לשהות במסגרת של בית חולים ממשלתי במהלך כליאתו (הוראת סעיף 16 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש). כפי שצויין לעיל, יוכל גם הנאשם לפנות בבקשה לוועדת השחרורים בכלא, לשחרור מוקדם ממאסר, במסגרת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001, אם יתקיימו התנאים לכך, על-פי הוראת סעיף 7 לחוק השחרור על-תנאי ממאסר."

ב- רע"פ 163/11 {יצחק ביטון נ' רשות המיסים, תק-על 2011(1), 1898, 1900 (2011)} קבע בית-המשפט:

"ח. בשולי הדברים אציין, כי המשיבה (בתגובתה מיום 7.2.11) התייחסה לכך, שהפרוצדורה המתאימה לשחרור מעונש מאסר בגין נסיבות רפואיות הוא הליך לפי סעיף 7 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001. חרף האמור, ונוכח הנסיבות, ביקשתי שהבדיקות הנזכרות ייערכו בטרם תחילת ריצויו של העונש. אם חלילה תהיה הידרדרות רפואית נוספת באופן העונה על-תנאי סעיף 7 - וכמובן אני מאחל למבקש כי מצבו הרפואי יוטב - הוא יוכל לפעול בהתאם להליך הקבוע בחוק שחרור על-תנאי."

ב- רע"ב 5708/06 {פלוני נ' ועדת השחרורים המיוחדת, תק-על 2006(3), 4557 (2006)} נפסק מפי כב' השופט ד' חשין:

"6. ובחזרה לענייננו: אף כי המבקש מציג את בקשתו כמעוררת שאלות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור, הרי שטענותיו של המבקש מופנות, למעשה, כנגד יישומן הפרטני של הקביעות הללו בידי בית-משפט קמא. על-כן, אין להיעתר לבקשה.

דין הבקשה להידחות גם לגוף העניין. אכן, גם לאחר פסק-הדין שניתן בעניין פלוני נותרה עמימות מסוימת במונח "ימים ספורים", עמימות הנובעת מהצורך ב"גמישות", שעליה עמד שם השופט רובינשטיין. מונח זה ראוי איפוא שיפורש בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, ובהתאם לתכליותיו של החוק (ראו א' ברק פרשנות תכליתית (התשס"ג), 159; השוו ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 4404 (26.6.06), מפי השופטת ארבל). תכליתו הבסיסית של הוראת החוק הנוגעת לענייננו היא שמירה על כבודו של האדם האסיר בתקופה האחרונה של חייו. לצד תכלית זו עומדת תכלית חשובה נוספת, והיא שמירה על שלומם של קורבנות העבירה (סעיף 7(ג) לחוק). פרשנות ראויה של הוראות החוק תיישב בין התכליות הללו. לכן, ראוי לפרש את המונח "ימיו ספורים" בצורה דינמית, המביאה בחשבון, בין היתר, גם את חומרת העבירה אותה ביצע המבקש, בשל השפעתה הישירה על עוצמת הפגיעה שתיגרם לשלום הקורבן בשחרורו המוקדם של האסיר. בענייננו, מדובר באדם שהורשע ברצח - העבירה החמורה ביותר בספר החוקים, ולפיכך, מן הראוי ליתן משקל של ממש למצבן הנפשי ורגשותיהן של בנות הנרצחת. במקרה שלפנינו, אין מדובר בטענות בעלמא מצד בנותיו של המבקש, אלא טענות הנתמכות בחוות-דעת מקצועית אשר ניתנה בעניין אחת מהן, השרויה במצב נפשי קשה. "ימיו ספורים" הינו איפוא מושג גמיש ודינמי, אשר יתפרש לאור תכליותיו המורכבות של החוק. אשר-על-כן, ולאור חוות-דעתו האחרונה (מיום 28.2.06) של ד"ר אדלר, קצין רפואה ראשי של שב"ס, לפיה המשך שהותו של המבקש בכלא אינה מסכנת את חייו, באתי למסקנה כי בשלב זה אין לראות במבקש כאדם אשר ימיו ספורים.

7. באשר לטענה בדבר היקף החיסיון שהוטל על מסמכיה של הוועדה בתחום אלימות במשפחה, המבקש טוען כי חיסיון זה הוא גורף, וככזה מאיין את סעיף 7(א) לחוק, באשר ועדת השחרורים רואה בחלק החסוי "חזות הכול". המשיבים מצידם חולקים על-כך, וטוענים כי למבקש הועבר העתק מהחלק הגלוי של דו"ח הוועדה בתחום אלימות במשפחה. כן מצביעים המשיבים על הוראות החוק החלות בענייננו, הקובעות את חובתו של העובד הסוציאלי לשמור בסוד את המידע שהגיע אליו במסגרת מקצועו, בכפוף לחריגים מסויימים (ראו סעיפים 7 ו- 8 לחוק עובדים סוציאליים, התשנ"ו-1996). אמנם, מדובר בשאלה חשובה, היורדת לשורשו של עיקרון ההליך ההוגן. עם זאת, במקרה שלפניי, נחה דעתי שתמצית החומר שהועברה למבקש (מש/11) חשפה בפניו את הלוז של החומר שעומד כנגדו ונתנה בידיו תשתית מספקת לבנות את טיעונו בעניין זה.

8. לסיכום: סומך אני את ידיי על קביעתו של בית-משפט קמא, אשר מקובלת גם על המשיבים, לפיה יהא המבקש זכאי לחזור ולפנות לוועדה, כאשר תישקף סכנה מיידית לחייו. יש לעשות את מירב המאמצים כי המבקש לא יסיים את חייו בבית הסוהר. זאת ועוד, רשמתי לפני את הודעת המשיבים כי הם בעצמם יפנו ביוזמתם לוועדת השחרורים אם יתדרדר מצבו של המבקש באופן שיוערך כי ימיו ספורים. בדין יעשו אם כך יפעלו. בכפוף לכך, הבקשה נדחית."