botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

הפסקת חוזה הפצה בלעדית

1. כללי
עקרון-העל תחתיו חוסה השאלה היא מהו אומד-דעתם של הצדדים, כפי שהוא עולה מהתנהגותם ומנסיבות העניין (סעיף 25(א) לחוק החוזים), לעניין משך הזמן בו יוחל ההסדר. בהתחקות אחר אומד-דעתם של הצדדים, נודעת חשיבות להגיון המסחרי שביסוד העסקה, ולמשמעויות המתלוות לפרשנות כזו או אחרת המוצעת לחוזה בין הצדדים, כפי שהן נראות באספקלריה של הגיון מסחרי זה {ראה: ע"א 339/88, 428 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. ב.נ.ת. ושות' חברה לביצוע, ניהול ותיכנון פרוייקטים בע"מ, פ"ד מד(3), 532 ,539 (1990); ע"א 565/85 גד נ' נביאי, פ"ד מב(4), 422, 430 (1989)}.

חוזי ההפצה הבלעדית מתחלקים לשלוש קבוצות. האחת, קבוצת החוזים שהם לתקופה בלתי-מוגבלת; השניה, קבוצת חוזי ההפצה המוגבלים בזמן.ירידה לעומקם של המקרים שבאו לפני ערכאות המשפט תצביע שכל מקרה ונסיבותיו. ואלה מניבים שלל מערכות עובדתיות מגוונות. השלישית, שהיא יצור כלאיים מיוחד ובו בעצם חוזה ההפצה אינו אלא חוזה בו קונה המפיץ כנגד תשלום תמורה למפיץ את הזכות להפיץ ובאורח בלתי-מוגבל.

2. חוזה ללא הגבלת זמן
הפסיקה העניפה בנדון הטביעה באורח חד-משמעי את העיקרון המחייב לפיו חוזה מסחרי ובכלל זה חוזה בין יצרן ומפיץ, שנעשה לתקופה בלתי-מוגבלת בזמן,ניתן לביטול בכל עת על-ידי מתן הודעה סבירה. אכן במקרה כזה חשיבות נעלה לשאלת משך זמן ההתראה המבוקש. קביעות שונות של בתי-המשפט נתנו לבוש שונה בסגנונו ובמהותו לעיקרון זה.

ב- ע"א 442/85 {משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל), פ"ד מד(3), 661 (11.07.90)} נקבע:

"בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נמוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים. ראה פסק-דין MARTIN-BAKER הנ"ל, 583, ואצלנו ב- ת"א (ת"א) 242/79 {עזבון המנוח בלכנר ז"ל ואח' נ' פולגת, תעשיות צמר קריית גת בע"מ (לא פורסם)}. כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי-מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול."

ב- ע"א 47/88 {מנחם הרשטיק ו- 3 אח' נ' יכין חקל בע"מ, פ"ד מז(2), 429 (16.05.93)} קובעת כב' השופטת דורנר:

"ההנחה היא איפוא כי צדדים שלא קבעו בהסכם מועד לסיומו לא התכוונו כי הקשר ביניהם ימשך לעולמי-עד, אלא כוונתם היא שלכל אחד מהם תהיה זכות לבטלו בהודעה לצד השני בזמן סביר מראש. עמד על-כך השופט אור ב- ע"א 442/85 {משה זוהר נ' מעבדות טרבנול, פ"ד מד(3), 661, 706 (1990)}:
"התקופה הסבירה של הודעה מראש באה לענות על הציפיות, שאם יבוטל החוזה - הוא יבוטל תוך מתן זמן סביר לקיומו, עד שייכנס הביטול לתוקף. כך יש להניח ראו זאת הצדדים בעת קשירת הקשר החוזי, כשלא התנו מראש על תקופת ההסכם."
כוונת הצדדים להסכם נבחנת כזו של אנשים סבירים בנסיבות העניין (השופט ברק ב- ע"א 154/80 בורכרד ליינס נ' הידרובטון, פ"ד לח(2), 213, 223 (1984); השופט בך ב- ע"א 552/85 אגסי נ' חילו, פ"ד מא(1), 241, 245 (1987).
הנורמה הנ"ל גם נקבעה בסעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 ואף בהצעת קובץ דיני ממונות ("הקודיפיקציה") מוצע להוסיף הוראת חוק המחילה באורח כללי נורמה זו על החוזים למיניהם (ג' שלו דיני חוזים (תש"ן), 332).
8. תחולתה של הנורמה אינה מותנית איפוא בסיווג החוזה, והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא. כך, היא הוחלה על חוזה עבודה אישי (בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 210, 215 (1987)), ועל חוזה שכירות (ע"א 46/74, שם, 485).
ברור כי המטרה שלשמה נדרשת ההודעה אינה זהה בכל סוגי החוזים. מטרת ההודעה נגזרת מנושא החוזה, ממטרתו ומהיחסים בין הצדדים."

ב- ע"א 9609/01 {מול הים 1978 נ' ד"ר יוסף שגב, פ"ד נח(4), 106 (2004)} בה לא הוכרה הזכות לביטול חד-צדדי. על-פי דעת הרוב בפסק-דין זה נקבע:

"אמנם, קיימת הנחה כללית לגבי חוזה שלא הוגבלה תקופתו, כי החוזה ניתן לסיום, כעבור פרק זמן סביר, על-ידי כל אחד מהצדדים באמצעות הודעה לצד האחר שתינתן פרק זמן סביר מראש (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, תק-על 94)2), 641 (1994)). אך כלל זה בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן, אינו חל על כל סוגי החוזים. הכלל מתייחס, על-פי-רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות. ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח (ראו למשל: ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.09.91); ע"א 355/89 עזבון חינאווי נ' מבשל שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2), 70 (1992)). כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת ד' פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים (להלן: "פרידמן" (31)), 261). מדובר למשל בחוזים המעניקים זיקת הנאה במקרקעין או חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. דוגמה נוספת שמביא פרידמן היא בעל עסק המוכר את עסקו תמורת התחייבות של הקונה לשלם למוכר בעתיד, לתקופה בלתי-מוגבלת, שיעור מסויים מהכנסות העסק (פרידמן (31), 262)."

3. חוזה ובו מועד לסיום התקשרות
הפסקתם של חוזי הפצה לזמן מוגבל אפשרית בהתקיים האירועים הבאים:

א. תמה תקופת החוזה ואין בחוזה כל הוראה המאריכה את תוקפו של ההסכם.

ב. הודעת צד להסכם בדבר הפסקת החוזה עקב הפרה.

ג. קיום הוראה בהסכם הקובעת על מתן הודעה של המפיץ מועד מסויים מראש על כוונתו להאריך את החוזה לתקופה נוספת. לא הודיע תם תוקפו של ההסכם על-פי הקבוע בו.

על-אף קיומן של קטיגוריות ברורות לעניין הפסקת החוזה הרי בתי-המשפט נזקקו לעיתים קרובות לדון במקרים החורגים מהן. מדובר למשל במקרים כאשר בתום תקופת החוזה המשיכו הצדדים לנהוג על פיו במשך תקופה ארוכה לאחר תום תוקפו.

כך, למשל, ב- ע"א 248/89 {החברה הכללית למוסיקה נ' VIDEO (U.K.) LTD, פ"ד מו(2), 273 (1992)} נדון הסכם לתקופה קצובה של שלוש שנים. בהסכם לא הוסדרה אפשרות הארכת תקופתו ולא נקבעה הוראה המחייבת מתן הודעה מראש קודם לסיום תקופת ההסכם. בית-המשפט קבע כי על המערערת היה להביא ראיות מסספקות לתמיכת טענתה בדבר ההבטחה להאריך את תקופת ההסכם. בית-המשפט לא קיבל את הטענה בבקשת רשות להתגונן לפיה הבטחה בעל-פה יכולה לשמש עילה למתן רשות להתגונן. בית-המשפט קבע שם כי אפילו היה ממש באחת מן הטענות של המערערת לפיה היה צורך במתן הודעה מראש על סיום ההסכם הרי שלכל היותר קמה עילת תביעה רגילה אך לא כבסיס לתביעת קיזוז.

4. הודעה על סיום יחסי ההפצה
4.1 כללי
ההלכה הפסוקה קבעה אמות-מידה לדרך הפסקתו של חוזה הפצה. הדגש על קיומם של שני אלמנטים: האחד, חייבת להיות הודעה על-כך; השני, ההודעה צריכה להיות סבירה - צריכה להינתן זמן סביר טרם ההפסקה החד-צדדית. אף כאן נקבעו עקרונות משפטיים ברורים.

האחד, המטרה שלשמה נדרשת ההודעה אינה זהה בכל סוגי החוזים;

השני, מטרת הודעה נגזרת מנושא החוזה, מטרתו והיחסים בין הצדדים;

השלישי, לא תמיד ניתן להגדיר את מטרת ההודעה על-פי סיווג החוזה כחוזה הפצה;

הרביעי, קיימים שיקולים שונים ורבים לגבי קביעת משך ההודעה. בכלל שיקולים אלה ייבחנו טיב המוצר, סכומי ההוצאות, שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעה שנדרשה מן המפיץ, הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו מחדש לשוק.

4.2 הודעה סבירה - מהי?
ב- ע"א 442/85 {משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל), פ"ד מד(3), 661 (1990)} נקבע:

"המ' 736/81, ת"א (ת"א) 215/81 קלמן רפופורט חברה למסחר והשקעות בע"מ נ' "חוסן" מפעלי מתכת בע"מ (לא פורסם). אביא מדברי הנשיא התורן (כתארו אז) דב לוין שם:
"בעניינים בהם ניתוק הקשר בא בימי פריחה ושגשוג לעסקים ונמצא שמנתק הקשר (מבקש השירות) מנצל לרעה מצב דברים זה ומבקש לקצור לעצמו מיידית את פרי עמלם של הסוכנים, כאשר עמל זה הניב פירות טובים תוך זמן קצר יחסית, 3 שנים וכד' אמור לו לאותו נותן שירות: אל לך בחופזה, יותן לצד שכנגד זמן ניכר יחסית להוסיף ולהנות מפרי עמלו, תוך שהוא מסב התעסקותו לאפיקים חדשים."
העולה מהאמור הוא כי סבירות ההודעה נבחנת בשניים. האחד - פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לביטול. השני - פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול. הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן, ובעמל וכן את ההוצאות שהוציא לשם בצועה. בעסקה מסחרית של הפצה יש להביא בחשבון את העובדה כי פירות ההשקעה והעבודה אינם מבשילים מיד אלא רק לאחר תקופה, לעיתים אף של שנים. השני נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. כשההודעה אינה סבירה מבחינת אחת משתי התקופות הנ"ל (או שתיהן) מחייבים את הצד המבטל לפצות את הצד שכנגד על הנזק שנגרם לו עקב כך. בכך שונה המצב מהתפיסה הגרמנית לפיה הודעה שאינה עונה על דרישות החוק מבחינת הארכה הנתונה בה, אין בכחה להביא את החוזה לסיומו עד עבור התקופה הנדרשת בחוק."

ב- ע"א 355/89 {עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר, פ"ד מו(2), 70 (1992)} בהביאו את "המחלוקות התורתיות" שבין כב' השופטת נתניהו, כב' השופט אהרון ברק וכב' השופט תיאודור אור ב- ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3), 661 (1990) קובע כב' השופט חשין כלהלן:

"אורכו של אותו "מועד סביר" הנדרש לסיומו של הסכם שאינו קצוב בזמן, נגזר מן היסודות המהותיים המזינים, מעיקרו של דין, את קביעת הצורך בהודעה מוקדמת, ובשאלה זו עשויים להתגלע חילוקיי דעות. בנושא זה ניצבו מזה ומזה חברתי השופטת נתניהו (עימה הסכים הנשיא שמגר) וחברי השופט ברק (עימו הסכימו השופטים בייסקי ואור). וכך אמרה השופטת נתניהו בפרשת זוהר וטרבנול, (לעיל, שם, 673 ו'):
"סבירות ההודעה נבחנת בשניים: האחד - פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לביטול. השני - פרק הזמן שנקצב בהודעה, לביטול. הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצועה. בעסקה מסחרית של הפצה יש להביא בחשבון את העובדה, כי פירות ההשקעה והעבודה אינם מבשילים מיד אלא רק לאחר תקופה, לעיתים אף של שנים. השני, נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. כשההודעה אינה סבירה מבחינת אחת משתי התקופות הנ"ל (או שתיהן), מחייבים את הצד המבטל לפצות את הצד שכנגד על הנזק שנגרם לו עקב כך."
ואילו השופט ברק סבר כך (שם, שם, 704 ד'):
"כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי, סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת על-ידי היצרן, מטרתה היא לאפשר למפיץ להינות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות... איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלו..."
(ההדגשה אינה במקור - מ.ח.)
והוסיפה השופטת נתניהו (בעמ' 702 ו'):
"פתרונו של השופט ברק היא אולי בגדר הדין הרצוי, אך, כפי שמראות הפסיקה האנגלית, הישראלית והאמריקנית, אינו בגדר הדין המצוי.
הוא מותח את התרופה בעילה החוזית כדי להעניק למפיץ פיצוי על אובדן שוק הלקוחות שבנה.
פתרוני שלי רק מיישם, בנסיבות המתאימות, את עילת ההתעשרות לפי החוק, למתן סעד השבה על טובת ההנאה שהיצרן מפיק מאותו שוק. הוא בא בנוסף על ההודעה הסבירה, או הפיצוי הניתן בהיעדרה, בעילה החוזית למטרות המוגבלות על-פי הפסיקה שלנו שאימצה הפסיקה האנגלית."
נזכיר עוד את דבריו אלה של השופט אור (שם, שם, בעמ' 706 ז'):
" 'אורכה של התקופה הסבירה תלוי בנסיבותיו של כל מקרה. בין השיקולים לקביעת אורכה של התקופה יש לקחת בחשבון גורמים שונים... בין שיקולים אלה יש להזכיר את השיקולים הבאים: את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן גם לאחר תום ההסכם, אף ללא פעולות הפצה על-ידי המפיץ, או, במילים אחרות, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ'.
מעניין לציין שעל-אף חילוקי-הדעות התורתיים, הסכימו הכל כי בנסיבות אותו עניין שנדון, פיצוי בגין שנה אחת הינו הפיצוי הראוי וההוגן."

ב- ת"א (ב"ש) 29716-02-10 {מדנט בע"מ נ' יורם מאיר כהן ואח', תק-של 2013(3), 45239 (25.08.13)} יושמה ההלכה הפסוקה של בית-המשפט העליון. בית-המשפט קבע כי:

"אין מחלוקת כי ההתקשרות שבין הצדדים היתה התקשרות לתקופה שאינה קצובה בזמן. התקשרות זו יכול כל צד להביאה לכדי סיום, במתן הודעה בזמן סביר מראש. הרציונאל לכך ברור, והוא מתן האפשרות לצד להסכם, שלא יזם את הפסקתו, להתארגן ובכך להקטין נזקיו. מהו אותו "זמן סביר מראש"? לכך תינתן תשובה שונה בנסיבות כל מקרה ומקרה.
ב- ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' ויטמן (1979) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.06.08) (להלן: "עניין בשארה"), אליו הפנו שני הצדדים נדונה שאלת הזכות ל"הודעה מוקדמת" בחוזי הפצה. כל אחד מהצדדים שלפני אחז בפסק-דין זה כדי ללמד סניגוריה על טענותיו ועמדותיו עד כי נדמה ששכחו את הרציונאל העומד בבסיס ההתקשרות מחד, והזכות להודעה בזמן סביר מראש מאידך.
כאשר עניין לנו בהסכם הפצה, ברור כי הרציונאל שבהודעה מראש מגלם בתוכו את הבסיס הכלכלי של העסקה, ולפיו המפיץ בונה מערך הפצה שלם, תוך השקעת זמן וכסף. הדעת אינה נותנת שבשלב זה, יהיה רשאי בעליו של המוצר (או המשווק הראשי) להיפרד מהמפיץ ולקטוף את פירות השקעותיו, מבלי לאפשר קודם כל למפיץ עצמו לקטוף פירות השקעותיו (ראו למשל ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3), 661 (1990)). מנגד, כאשר המפיץ עצמו, הוא שהפר את ההתקשרות, הוא לא יהיה זכאי לאותו פיצוי שנועד לבטא את הזמן הסביר להודעה מראש (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2), 517 (1993)).
בפסקי-הדין שדנו בשאלה זו של אותו זמן הודעה סביר מראש, נבחן הנושא מנקודת מבטו של המפיץ עצמו, ועל-כן הוטעמו הרציונאליים מנקודת מבט זו, של הצורך להגן על השקעותיו של המפיץ. אלא שההתקשרות בחוזה הפצה מגלמת ציפיה לרווח גם מצד היצרן עצמו או המשווק הראשי. ציפיה לרווח זו היא העומדת כיום בבסיס תביעתה של מדנט.
67. בהקשר זה, סבורני כי פסק-הדין בעניין בשארה לא מניח את האדנים לזכותו של הייבואן להודעה מוקדמת, מקום בו המפיץ הוא אשר מפר את תנאי ההתקשרות. נהפוך הוא: פסק-הדין בעניין בשארה קובע כי המפיץ שהפר לא יהיה זכאי להודעה מוקדמת, ובין השורות ניתן לקרוא גם את עמדת כב' השופט א' רובינשטיין שלפיה הייבואן (או היצרן) לא יהיה זכאי בכל מקרה לדמי הודעה מוקדמת מאת המפיץ הסורר, ולכל היותר יוכל ליהנות מפירות השקעותיו של המפיץ הסורר בבניית מערך הפצה.
בנקודת הזמן שבה בוטל ההסכם, היו שני הצדדים במצב של הפקת רווחים מהשקעותיהם. הנתבעים הפיקו רווחים מפעילותם ואף מדנט כבר הגיעה לכדי הפקת רווחים נאים (כטענתה). מטעם זה, לא היה צורך ב"מתן הודעה זמן סביר מראש" על-מנת לאפשר לצד כלשהו לכסות השקעותיו, אלא לכל היותר לאפשר לצד המקיים תקופת התארגנות סבירה."

ב- ע"א (ת"א-יפו) 38082-04-10 {בני סעדה ואח' נ' שטראוס שווק בעמ, תק-מח 2013(1), 11602 (18.02.13)} נקבע:

"באשר לקביעת זמן סביר למתן הודעה מראש בנסיבות העניין נאמר מפי כב' השופט ברק (כתוארו אז):

"מקובל על הכול, כי בחוזה בכלל, ובחוזה הפצה בפרט, שלא נקבע מועד לסיומם, הרשות בידי כל אחד מהצדדים להפסיקם, ובלבד שהוא קובע תקופת זמן סבירה בין מועד ההודעה לבין מועד הפסקת החוזה (ראה (36) baker-marti). כיצד נקבעת סבירותה של התקופה ממתן ההודעה ועד לסיום החוזה? לדעתי, סבירות הזמן נקבעת על-פי המטרה העומדת ביסודה. כאשר ההודעה ניתנת על-ידי היצרן, מטרתה היא לאפשר למפיץ ליהנות מפרי השקעתו בזמן, בכסף ובעבודה ולאפשר לו לקבל את הרווח, שבגינו בנה שוק ועיצב לקוחות (ראה (37) wall-decro). איני סבור, כי הזמן הסביר נועד אך לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו, להפיק רווח סביר מהעסקה ולהתארגן לסיום ההסכם תוך חיפוש אחר עסק אחר תחתיו. הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה. עמד על-כך בית-משפט פדרלי בארצות-הברית, בציינו: "A reasonable time has generally been construed to be that necessary for the dealer to recoup his investment of time, labor and money…" (173, at (29) cambee) הציפיה הסבירה של המפיץ היתה, שהחוזה יימשך זמן נוסף, שיאפשר לו למצות את פרי מאמציו. הביטוי הפורמאלי לציפיה סבירה זו הוא בתקופת הזמן שבין מתן ההודעה על הפסקת החוזה לבין הפסקתו בפועל. בתקופה זו ימצה המפיץ את ציפייתו הסבירה, "ויאכל" את כל האפשרויות המיוחדות שהוא פיתח, ושהן פרי השקעתו בממון, בזמן ובעבודה. אכן, לעיתים עשויה התרופה להפרת החוזה להיות צו אכיפה, אשר ימנע הפסקת החוזה ויאפשר לו קיום לתקופת הזמן הסבירה. במקום שאכיפה אינה באה בחשבון (סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), זכאי המפיץ לפיצוי, שיעמיד אותו באותו מצב בו היה עומד אילו החוזה היה נמשך כל אותה עת סבירה." (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3), 661, 704 (1990))."

ב- ע"א (נצ') 39532-04-13 {החברה לפיתוח קצרין נ' דלק חברת הדלק הישראלית, תק-מח 2014(1), 14651 (10.02.14)} נקבע:

"לשון ההסכם שגובש בסופו-של-יום תאמה עמדה זו, וכלשון סעיף 6 להסכם: "תקופת הסכם זה לא תהיה תלויה בשום אופן ופנים בהסכם הקמעונאי בין החברות לבין... מפעיל תחנת התדלוק... ותחול בלא הגבלת זמן".
36. על בסיס התשתית העובדתית וההסכמות הנ"ל, לא היה נכון ליישם בענייננו את ההלכות הנוגעות והיפות להסכמים מתחדשים שאינם קצובים בזמן ואשר אלו, על-פי-רוב, מתבססים גם על קשר אישי מתמשך ואשר לגביהם הוכרה עקרונית זכותו של מי משני הצדדים להם לבטלם בהודעה לצד השני תוך זמן סביר מראש.
בתנאי ההתקשרות, על-פי ההסכם שבפנינו, יפה דווקא וספציפית ההלכה שנקבעה ב- ע"א 9609/01 מול הים 1978 נ' ד"ר יוסף שגב פ"ד נח(4), 106 (2004) (להלן: "פסק-דין שגב"), בה לא הוכרה הזכות לביטול חד-צדדי.
על-פי דעת הרוב בפסק-דין שגב ואשר מכוחה נגזרת ההלכה המחייבת בענייננו, בהתקשרות דוגמת זו שבפנינו אין להגביל את אורך תוקפו של ההסכם ואפילו שעה שהוראות ההסכם "שותקות" לשאלת אפשרות הפסקתו או גבולות תוקפו (שלא כבענייננו כאמור לעיל).
ובלשון דעת הרוב בפסק-דין שגב הנ"ל:
"אמנם, קיימת הנחה כללית לגבי חוזה שלא הוגבלה תקופתו, כי החוזה ניתן לסיום, כעבור פרק זמן סביר, על-ידי כל אחד מהצדדים באמצעות הודעה לצד האחר שתינתן פרק זמן סביר מראש (ע"א 2491/90 הנ"ל (12)). אך כלל זה בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן, אינו חל על כל סוגי החוזים. הכלל מתייחס, על-פי-רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות. ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח (ראו למשל: ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד מה(4), 817 (1991); ע"א 355/89 עזבון חינאווי נ' מבשל שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2), 70 (1992)). כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת ד' פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים (להלן: "פרידמן" (31)), 261). מדובר למשל בחוזים המעניקים זיקת הנאה במקרקעין או חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. דוגמה נוספת שמביא פרידמן היא בעל עסק המוכר את עסקו תמורת התחייבות של הקונה לשלם למוכר בעתיד, לתקופה בלתי-מוגבלת, שיעור מסויים מהכנסות העסק (פרידמן (31), 262)."
37. ההסכם דנן אינו בגדר חוזה הדדי מתחדש, דוגמת חוזי סוכנות והפצה בהם קיימת הנחה לפיה הצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח. בהקשר זה אוסיף, כי יחסי הגומלין ומערכת ההתחייבויות והזכויות המתחדשות וההדדיות שבין צדדים בהתקשרות שכזו מבססות את ההצדקה, בהתבסס על גמירות-דעת הצדדים, לבחון מחדש מעת לעת, ועל-פי "תחנות זמן" דמיוניות, את המשך ההתקשרות ביניהם.
על-פי ההסכם שבין המערערת למשיבה רכשה המערערת, כנגד חלקה בהסכם, שקויים כבר במלואו כאמור מצידה, זכות קבועה ולא מוגבלת בזמן לקבל תמורה מוסכמת מידי חודש, מתוך הכנסות תחנת התדלוק.
ההתקשרות שבפנינו אינה שונה, מההיבטים שצויינו, מאותן התקשרויות שהוצגו כדוגמא בפסק-דין שגב, בו בעל עסק מוכר את עסקו תמורת התחייבות עתידית ולא מוגבלת בזמן לקבל שיעור מסויים מהכנסות העסק, למי שרכש כנגד השקעתו זכויות בנכס הזולת, או שזכאי לתגמולים בגין זכויות יוצרים וכדומה.
ההסכם דנן אינו מתבסס על קשר הדדי מתחדש בין הצדדים ואין בו כפיה להמשך מערכת יחסים אישית בין צדדים. חלקה של המערערת בהסכם הושלם, כשזכותה לקבלת תמורה מנותקת מפועלה של המשיבה. בהסכם קיימת הפרדה ברורה לרבות במועדים בין השלמת חלק המערערת בהסכם (מימון התשתיות) לבין חלקה של המשיבה בהסכם ומועדי תשלום התמורה כפונקציה מהכנסות עתידיות מהתחנה.
באופי ההתקשרות כבענייננו, ובהעדר הוראה מפורשת לכך בהסכם, אין כל סיבה להניח שהצדדים צפו או גמרו-בדעתם שהצד, אשר התחייבויותיו כלפי הצד שכנגד הן אלו שנותרו לקיום, יוכל לכפות את הפסקת ההסכם, באופן חד-צדדי, תוך פגיעה בצד שכנגד שכאמור כבר קיים חלקו בהסכם ומצפה לתמורה המגיעה לו.
נכון הדבר במיוחד לאור הראיות שפורטו לעיל באשר לאומד-דעת הצדדים לעניין תקופת ההסכם, כפי שנתגבש בעניין זה בסופו-של-דבר, על-אף שבמהלך המו"מ ניסתה המשיבה להשיג הסכמת המערערת, ללא הצלחה, לתקופת הסכם קצובה.
38. למותר להוסיף כי דרך התקשרות דוגמת זו שבפנינו, בה צד מקדים השקעות כספיות במיזם, זאת כנגד סיכון ותוך ציפיה לרווחים, לעיתים העולים עשרת מונים על סכומי השקעתו, ועל בסיס הכנסות/רווחים עתידיים מהמיזם, אם יהיו, וללא הגבלת זמן, אינה חריגה בנוף הכלכלי, ואין בה ללמד על פגם כזה או אחר בגמירות-הדעת ו/או כי הצדדים במסגרתו צופים כי הסכם זה יוכל להסתיים בשלב כזה או אחר בעתיד, באופן חד-צדדי, זאת למרות הקבוע בו.
כהיבט נוסף הרלבנטי לסוגיית גמירות-הדעת ולתכלית ההתקשרות, והייחודי להתקשרות דנן, ניתן להפנות למציאות אותה תיאר מר בר-לב, אשר שימש כיו"ר מועצת המנהלים של המערערת בשנות ה- 80', ואשר את גרסתו כעד מפתח אימץ על צד העיקר בית-משפט קמא, כעולה מפסק-דינו.
מר בר-לב תיאר מציאות ששררה בשנות השמונים ברמת הגולן, בה חברות הדלק, ביניהן המשיבות, סירבו מטעמים כלכליים להקים תחנת תדלוק בקצרין. לנוכח מציאות זו ביקשה המועצה להקים באמצעות המערערת תחנת תדלוק חוקית ומסודרת. על-מנת לשכנע את חברות הדלק הוצע, כי המערערת תיקח על עצמה חלק מהסיכון הכרוך בהקמת תחנת התדלוק, וזאת בדרך של מימון עבודות התשתית של התחנה כנגד תגמול ראוי שיבטא את השתתפותה בסיכון.
מר בר-לב גם שלל טענה כי מטרת התגמול היתה להחזיר למערערת את השקעותיה במימון התשתיות והעיד, כי אילו כך היה מוסכם, הרי שהניסוחים של ההסכם היו בהתאם, ובניגוד לאשר נכתב. לגרסתו, מטרת ההתקשרות היתה ליצור מעין שותפות בתחנה לאורך שנים.
39. למותר להבהיר, כי בית-משפט קמא בפסק-דינו לא נדרש ולא בחן את הכדאיות הכלכלית של ההתקשרות מנקודת המבט של הצדדים בכלל ולזמנים הרלבנטיים בפרט.
מכל מקום, בענייננו לא הובאה כל ראיה הסותרת את החזקה לפיה הצדדים משיקוליהם ולרבות כגופים עסקיים בחרו מרצון חופשי, תוך גמירות-דעת ולאחר ששקלו את כלל שיקוליהם וסיכוניהם העסקיים והאחרים, להתקשר בהסכם על כל תנאיו.
40. בהסכם כבענייננו אין כל מקום ותכלית לבחון ובוודאי לקבוע, כי ניתן לבטל את ההסכם תוך זמן קצוב או אחר בניגוד לקבוע בו, תוך הסתמכות על היקף הרווח שנקצב עד לנקודת זמן כזו או אחרת, או על בסיס היקף ההשקעות שהוחזרו, בהתבסס על הערכה כזו או אחרת וכפי שראה לבחון ולקבוע בענייננו בית-משפט קמא (ועוד תוך קביעת היפוך הנטל הראייתי אשר לא מצאתי לו כשלעצמו הצדקה).
בשונה מהסכם שתכליתו התקשרות הדדית מתחדשת, ולפסיקה שאוזכרה בהקשר זה על-ידי בית-משפט קמא, לעניין הערכת היקף הרווח ומידת ההשקעות אין רלבנטיות לענייננו ואין באלה כדי ללמד, מכל וכל, על האפשרות וההצדקה לסיום ההתקשרות בהסכם דוגמת ההסכם דנן.
41. עובדת היותו של ההסכם דנן בגדר חוזה ארוך טווח, אין בה כדי לתמוך במסקנה, כי נכון להורות על ביטולו, כפי שהורה למעשה בית-משפט קמא.
אכן וביחס לחוזה ארוך טווח, יש מקום לעיתים, כפוף לנסיבות הייחודיות של כל מקרה ומקרה, להחיל כללי פרשנות ייחודיים, לרבות עת נדרש בית-המשפט לביטולו, לאחר שעמד על כנו במשך שנות דור, והכל בד' האמות של העילות המוכרות בדין לביטול חוזה.
בהקשר זה לא מן הנמנע כי הצורך בפרשנות, בדגש למתן עדיפות לתכלית האובייקטיבית ככלי השלמה, או בהכרה בשינוי הנסיבות לאורך השנים, כבסיס להתאמת הוראות ההסכם למטרת ההתקשרות וגמירות-הדעת של הצדדים, יהיה נפוץ מהרגיל.
ברם מכאן, ועד למסקנה מרחיקת לכת, לפיה בנקל תוכר זכותו של צד להסכם שכזה להתנער מחיוביו להסכם בשל שינוי נסיבות או הרעה בכדאיותו הכלכלית, בבחינת תשתית שיש בה לבסס עילה של הטעיה או סיכול, הדרך רחוקה.
יתרה-מזאת, לעיתים דווקא ההכרה והתובנה המושכלת של צדדים להסכם, לבחור להתקשר ביניהם בהסכם ארוך טווח, על הנעלמים הצפונים בהתקשרות שכזו, לרבות לאור הקושי לצפות תחזיות כלכליות ואחרות ארוכות טווח, מחייבות מסקנה כי הצדדים במודע גמרו-בדעתם להתחייב להתקשרות גם במקרה של שינוי נסיבות כזה או אחר. על-פי האמור, ידרשו נימוקים ושינויי נסיבות כבדי משקל ביותר, טרם שתוכר זכותו של הצד שנותר מחוייב לקיום חיוביו על-פי ההסכם, להתנער ממנו, כלפי הצד האחר, ובפרט שעה שהאחרון, כבענייננו השלים וקיים את כל חיוביו, זה מכבר.
על דרך-הכלל אוסיף, כי שינוי נסיבות שמקורו בתהפוכות של כדאיות כלכלית או צמצום ברווחים כפי הנטען בענייננו, לא נכון ויוכרו כנימוק וכבסיס להתנערות חד-צדדית מהסכם שכזה.
42. בהקשר לענייננו ומשנקבע כאמור כי עמלת הסוכן שנקבעה בהסכם משקפת אך ורק את הערכת שיעור התמורה הצריכה להשתלם למערערת לאורך תקופת ההתקשרות, הרי להנחה לפיה עמלה זו בוטלה, בהקשר ליחסי חברות הדלק עם סוכניה במסגרת רפורמת הדלק, יכול ותהיה רלבנטיות עקיפה בלבד לענייננו, וזאת לביסוס טענת המשיבה כי רווחיותה מתפעול תחנות הדלק אולי פחתה, בהשוואה לעבר ולתקופה בה בחרה להתקשר עם המערערת.
מכל מקום, צמצום רווחיות שכזו גם אם נהיה נכונים להניחה, אין בה כשלעצמה וכמפורט כדי להצדיק את ביטול ההתקשרות.
על-אחת-כמה-וכמה נכונים הדברים בענייננו שעה שהמשיבה לא טענה באופן ישיר ובוודאי לא הציגה כל ראיות המלמדות כי ככלל רווחיה פחתו ובאופן המצדיק התנערות חד-צדדית מהסכם שאינו מוגבל בזמן.
בהקשר זה ברור כי לבחינת הרווחיות נדרשת בחינה רחבה ומקיפה של פרמטרים שונים ומגוונים, כאשר סוגיית עמלת הסוכן בהקשר זה אינה חזות הכל, לכאורה.
43. מכל מקום, אילו ביקשה המשיבה להתנות את תוקף ההתקשרות עם המערערת ו/או את שיעור התמורה המשולמת לה לאורך השנים בהתאם לשיעור רווחיות כזה או אחר, חזקה כי היתה דורשת קביעת מנגנון מתאים בהסכם שבין הצדדים. באותה מידה, אילו ביקשה המשיבה להתנות את המשך תוקף ההתקשרות או את שיעור התמורה בהמשך תוקפה של עמלת הסוכן במסגרת ענף הדלק, היה עליה לקבוע זאת בהסכם. קביעות שכאלו לא נקבעו בהסכם ולא הוצגו כל נסיבות המצדיקות לכפות תנאים אלו על הצדדים שבפנינו.
44. המפורט לעיל על מסקנת הביניים לפיה המשיבה לא הוכיחה שינוי נסיבות ממשי, מחייב מסקנה כי לא הוצגה עילה המוכרת בדין לביטול ההסכם, בוודאי לא בהתבסס על טענת הסיכול. מסקנה זו מייתרת דיון מעמיק בגבולות טענת הסיכול ומגמות הריכוך במסגרתה, על-פי אחת הגישות שקיבלה ביטוי בפסיקה. להיבטים השונים והתיאורטיים בנושא, אסתפק בהפניה ל- ת"א (יר') 702/06 היוהמ"ש נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.11), ולסקירה המקיפה המוצגת שם.
לענייננו די שאקבע כי לא הוצגה כל תשתית לביסוס שינוי נסיבות קיצוני היכול לבוא בגדר טענת סיכול מצד המשיבה, זאת על-פי כל קנה-מידה מרוכך ככל שיהיה .
45. הדברים יפים גם באשר לטענת חוסר תום-הלב שנטענה בעלמא. די בהקשר זה להבהיר כי עמידת צד עיסקי על אכיפת התקשרות חוזית מקום בו הצד שכנגד מצידו מרוויח פחות מההתקשרות, אינה בגדר התנהלות בחוסר תום-לב ובוודאי לא בגדר חוסר תום-לב קיצוני כנדרש לענייננו.
46. כאן המקום לפרט כי המשיבות המשיכו ושילמו למערערת תמורה מכוח ההסכם, מעל לעשור שנים, מאוחר למועד בו בוטלה עמלת הסוכן במסגרת רפורמת הדלק (ראה בעניין עדויות פקטה וצדיק מטעם המשיבות). יתרה-מזאת, המשיבה עצמה, לאורך השנים וכפי שיפורט גם לא במסגרת כתבי טענותיה, לא ראתה לטעון כי היא עותרת לביטול ההסכם בשל ביטול עמלת הסוכן או בשל שינוי נסיבות קיצוני כזה או אחר המצדיק את ביטולו.
התנהלות זו מצד המשיבה די בה לענייננו לדחיית המסקנה כי דין ההתקשרות להתבטל, ובמועד בו ראה בית-משפט קמא לקבוע את ביטולה.
47. אני רואה להוסיף ולהדגיש באשר לטיעוני המשיבה, כי המשיבה בכתבי טענותיה לא טענה, ישירות לכל הפחות, כי יש לדחות את תביעת המערערת מהטעם שההסכם בוטל או דינו להתבטל בשל שינוי נסיבות קיצוני העולה כדי סיכול וחוסר תום-לב.
בתמצית טענה המשיבה בכתבי טענותיה כי שולמה תמורה לאורך השנים ובשיעורים המתחייבים. בין הצדדים התקיימו יחסי סוכן-סוכנת וכי משבוטלה עמלת הסוכן סוכל ההסכם ואין על המשיבה חובת תשלום או ששיעורה השתנה.
להדגיש כי טענת הסיכול הנ"ל התמקדה רק בהקשר לרפורמה שמנעה את המשך ההפעלה המשותפת של תחנות התדלוק על-ידי המשיבות, כפי שקבע ההסכם, לכאורה (טענה אחרונה זו כשלעצמה למעשה גם נזנחה בפנינו ומכל מקום נדחתה על-ידי בית-משפט קמא). על-פי האמור יובהר כי טענת סיכול בהקשר לדיון שבפנינו לא נטענה כאמור בטיעוני המשיבה.
יתרה-מזאת, על-פי קו הטיעון שהעלתה לעיל המשיבה, באשר ליחסי סוכנות גם תבעה המשיבה בתביעתה הנגדית בגין מחדלי המערערת שלא קיימה חיוביה כסוכן, תוך ביסוס סכום התביעה על הפסד מכירות שנתי נטען במכפלת כלל השנים (במגבלות ההתיישנות) ועד למועד הגשת התביעה. תביעה כזו אינה מתיישבת עם טענה שההסכם בוטל שנים מוקדם למועד הגשת התביעה.
בחינה משלימה של טענות חברת פז (המשיבה הפורמלית בערעור), בכתב הגנתה מחזקת את האמור לעיל.
48. יתרה-מזאת, בית-משפט קמא בפסק-דינו אף קבע כי אין בנמצא ראיות כלשהן העשויות לשפוך-אור על השיח שהתנהל בין הצדדים לאורך השנים הרלבנטיות.
מבחינתי אוסיף כי אל מול התכתבויות שגרתיות המהוות חלק מהתקשרות שוטפת (דוחות חישוב עמלות, טענות על רכישות וכד') אין כל ראיה המלמדת כי המשיבה מלינה ולו על שינוי נסיבות או חוסר תום-לב או טוענת כי יש להביא את ההתקשרות לסיום.
49. זאת ועוד, בית-משפט קמא ראה ללמוד ולגזור מהמועדים בהם הפסיקו המשיבות (דלק ופז) לשלם את העמלות למערערת, על קביעת המועד הסביר כמו גם המועד בפועל בו יכלו וביקשו המשיבות להפסיק את ההתקשרות.
דא עקא, מהמועדים בהם הופסקו תשלומי העמלות לא ניתן ללמוד דבר לענייננו;
מהראיות והעדויות (לרבות תצהירי ועדויות אביזמר וצדיק), עולה כי המשיבות קיימו לאורך השנים "רוטציה" בניהול התחנה, זאת עד אשר בשנת 2008 (3/08) מכרה פז את זכויותיה בתחנת התדלוק למשיבה.
במסגרת רוטציה זו, ולענייננו, תפעלה המשיבה את התחנה עד סוף שנת 2005, כאשר פז תפעלה אותה מאותו מועד ועד תחילת 2008 כאמור. לכאורה, כפועל יוצא מתקופות הניהול הנ"ל והתיעוד החשבונאי שהוצג ונותח על-ידי בית-משפט קמא נלמד כי המשיבה שילמה למערערת כספים (אם כי לטענתה בחסר) עד סוף שנת 2005, ואילו פז שילמה מאותה נקודה ועד לתחילת 2008.
משלב זה ואילך הפסיקה המשיבה לשלם כספים והתביעה דנן הוגשה בהמשך לכך בשנת 2009.
לענייננו, אם-כן, אין מקום לקבוע כי העיתוי בו חדלה המשיבה לשלם עמלות, במשתמע משקף גלוי דעת, מרחיק לכת כשלעצמו, על-כך שהיא ביקשה וראתה עצמה זכאית, להביא את ההסכם לסיום, היינו משנת 2005.
כאמור, המשיבה הפסיקה לשלם עמלות, באופן חד-צדדי, רק מתחילת 2008 וזאת סמוך לפני שהמערערת הגישה את תביעתה.
50. על בסיס המפורט ומשעה שבית-משפט קמא עצמו הסיק מהראיות שבפניו כי התנהגות הצדדים לאחר שינוי הנסיבות הנטענות, בחלוף למעלה מעשור לקיום ההסכם, מלמדת כי רב הנסתר על הגלוי, לא היה כל מקום, בנסיבות ההתקשרות שבדיון, כי בית-משפט קמא ומיוזמתו יקבע את המועד (או טווח הזמנים) בו רשאיות היו לשיטתו, חברות הדלק ליתן הודעה על ביטול, זאת על-פי הגדרתו הוא, בהתבסס על השערות של סבירות.
51. על-אחת-כמה-וכמה שלא היה מקום לקבוע מועד כאמור על בסיס הנחה לפיה מטרת ההתקשרות היתה החזר השקעות וקצירת רווח סביר, תוך היפוך הנטל בנקודה זו והטלתו על המערערת עצמה.
מסקנת בית-משפט קמא כי על המערערת היה מוטל להוכיח כי ביטול ההסכם בחלוף עשרים שנה מכריתתו הינו בלתי-סביר וכי היא לא עמדה בנטל זה, הינה מסקנה שגויה בנסיבות ועל בסיס מכלול המפורט לעיל.
52. בנסיבות שפרטנו לא היה מקום לראות במשיבה (שאף לא גילתה דעתה שהיא מבקשת לבטל את ההתקשרות), כמי שזכאית היתה לבטל את ההסכם הבלתי-מוגבל בזמן בו התקשרה.
בענייננו לא הוצגו וכמפורט כל ראיות המבססות שינוי נסיבות קיצוני ביותר העולה כדי סיכול וכמתחייב בנסיבות וכתנאי לקיום דיון בשאלת ביטול ההסכם.
במקרה דנן ולכל היותר, הוצגו טיעון ותשתית ראייתית עקיפה וראשונית, על-כך שרווחיה של המשיבה מהתחנה לאורך השנים ומאז ביטול עמלת הסוכן צומצמה במשהו.
53. על בסיס תשתית כאמור לא היה מקום להורות כי ההסכם בוטל כדין (ובוודאי לא החל מ- 31.12.05).
54. מכלול הראיות והנימוקים שפורטו בפסק-דין זה מחייבים מסקנה לפיה המשיבה מחוייבת על-פי ההסכם, ואין כל מקום לשחררה מחיוביה על פיו.
55. לאור המכלול אמליץ לחבריי לקבל את הערעור."