דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה
הפרקים שבספר:
- חוזה הפצה - יצירתו - מבוא
- חוזה הפצה בכתב
- חוזה הפצה בעל-פה
- תחום טריטוריאלי של מפיץ
- חוזה להפצה בלעדית - מבוא
- קנייניותה של זכות להפצה בלעדית
- הפסקת חוזה הפצה בלעדית
- עבירותה של זכות הפצה בלעדית
- מעמדו של סוכן מול מעמדו של מפיץ
- עילות תביעה - דיני חוזים - הפרה ותרופות - מבוא
- אכיפת חוזה הפצה
- ביטולו של חוזה ההפצה
- פיצויים
- הגדרת מוניטין
- קנייניות המוניטין
- עילת תביעה בעילת "עשיית עושר ולא במשפט"
- עילות בנזיקין (גרם הפרת חוזה)
- העוולה - יישום והלכה
- עילות בנזיקין (גניבת-עין) - מבוא
- גניבת-עין - יסודות העוולה
- הבעלות במוניטין
- הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עסקו
- יש להוכיח כי הצרכן קושר בין המוצר לעוסק
- עילות בנזיקין (גזל) - כללי
- עילות בנזיקין (גזל) - המפיץ והיצרן
- מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -מבוא
- מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -יחסי יצרן-מפיץ
- גילוי מסמכים
- הגבלים עסקיים ותניית אי-תחרות
- חוק ההגבלים העסקיים
- הגבלת עיסוק - יחסי מפיץ-יצרן
- צו מניעה זמני וקבוע
- סדרי דין וראיות - המצאת כתבי בית-דין
- סמכות מקומית ועניינית - העברת דיון
- הוכחת דין זר
- בוררות
הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עסקו
הגנה זו עיקרה בהכרה בזכותו של בעל עסק לשמור על תדמיתם החיובית של המוצר או השירות שהוא מספק, הן בעיני הציבור, ככלל, והן בעיני ציבור הלקוחות המבקש לרכוש את המוצר או השירות, בפרט.הגנת החוק מותנית בהוכחת שני יסודות: ראשית, כי העוסק רכש מוניטין בטובין או בשירות, באופן שהציבור מזהה את תדמיתם החיובית עימו; שנית, כי מעשי הנתבע מביאים לכך שהציבור מוטעה, או עלול להיות מוטעה, לחשוב כי הטובין או השירות המסופקים על-ידי הנתבע הם, למעשה, אלה של התובע.
עיקרה של עוולת גניבת העין הוא, איפוא, בהגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק, העלולה להיפגע ממצג שווא של הנתבע. הערך המוגן ביסוד העוולה נועד להגן על האינטרס הקנייני של העוסק, להבדיל מהגנה על אינטרס ציבור הצרכנים {בר"ע 253/72 ג'והן ווקר ובניו בע"מ נ' נשיונל דיסטילרס בע"מ, פ"ד כז(1), 361, 364 (1973); ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד(2), 856, 865 866 (2000)}.
לצורך קיום יסודות העוולה די בקיום חשש סביר כי מעשי הנתבע יגרמו לקונה רגיל לחשוב בטעות כי מדובר בטובין או בשירות המסופק על-ידי התובע, בעוד שלמעשה מדובר באלה של הנתבע. לעניין זה, יסוד החשש הסביר נמדד בהקשר האובייקטיבי, ובקיום סכנה להטעיה, ואין צורך בהוכחת כוונת הטעיה, ובהוכחת הטעיה בפועל.
היקף הגנת המוניטין של העוסק מפני חשש הטעיה נקבע על רקע המתח הקיים בין אינטרס ההגנה על המוניטין של הפרט לבין האינטרסים הנוגדים של חופש התחרות של עוסקים אחרים, וחופש העיסוק הנתון לכל אדם. חופש התחרות הוא אינטרס ציבורי מובהק, שנועד לעודד ולפתח את המשק, ולהשביח את המוצר ואת השירות המסופקים לציבור; חופש העיסוק הנתון בידי הפרט נימנה עם חירויות היסוד של האדם, ולכן הגבלות על חופש זה מתפרשות בדרך-כלל בצמצום. עוולת גניבת העין מעודדת בלעדיות בשימוש בשם עסק, וההגבלות המוטלות על הזולת מכוח בלעדיות זו מצדיקות הגדרה קפדנית של תחומי ההגנה, שיש בה מימד של הצרת התחרות החופשית, בין היתר, בהקשר לשימוש בשם עסק.
הצורך באיזון בין הזכות למוניטין עסקי, שיש בה ממימד הבלעדיות, לבין חופש התחרות וחופש העיסוק, מוביל לפרישת הגנה יחסית בלבד על המוניטין במסגרת עוולת גניבת העין, שגבולותיה מתעצבים בנקודת שיווי המשקל שבה נמנעת פגיעה בלתי-מידתית בערכים מוגנים אחרים.
לכאורה, פשוטו של מקרא מתיישב עם המסקנה כי בבסיס העוולה ניצבת הדרישה כי המעוול יגרום לכך שהצרכן יקשור בין הנכס או השירות לבין האדם העוסק-התובע. דהיינו, דרישות העוולה תתמלאנה רק כאשר הצרכן סבור שהוא רוכש מוצר של פלוני, בעוד שבפועל הוא רוכש מוצר של אלמוני.
ואכן, ישנן אמירות רבות בפסיקה לפיהן משתכללת עוולת גניבת-עין רק כאשר הצרכן טועה לגבי מקורו של המוצר {ע"א 8981/04 מלכה נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ, תק-על 2006(3), 4762 (2006), פסקה 17; גדעון גינת גניבת-עין 6 (דיני הנזיקין - העוולות השונות, בעריכת ג' טדסקי, 1982), 6; ראו, למשל: ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל, תק-על 2010(4), 3646 (2010), פסקה 52 לפסק-דינו של השופט ג'ובראן, המפנה ל- רע"א 5454/02 טעם טבע (1998) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2), 438, 450 (2003)}.
עם-זאת, מקובל לומר שהציבור אינו צריך לזהות את התובע בשמו, ודי בכך שהוא מקשר את המוצר עם מקור מסויים שהוא התובע.
מטרת עוולת גניבת העין להגן על האינטרס הקנייני של היצרן מפני פגיעה בזכות המוניטין של עסקו ולא להגן על הצרכן מפני הטעיה בדבר זהותו של היצרן. בהוכחת מוניטין העיקר הוא אומד-דעת תודעת הצרכנים. דרכי ההוכחה ייקבעו לפי הנסיבות. קיום החשש להטעיה ייבדק במבחן אובייקטיבי של חשש סביר, כשאין צורך בהטעיה בפועל. יתכן שלוגו שרכש "משמעות" עצמאית ונפרדת מהמילים המופיעות בו ישלול סכנת הטעיה, שאחד משתמש במילים המשולבות בו, משום שעיצובו הוא הקובע ולא מילותיו.
דרך הוכחתו של יסוד המוניטין - עובדת קיומו של חיקוי חסר תכלית פונקציונלית יכולה לשמש אחד מן השיקולים שעל פיהם קובע בית-המשפט כי לתובע מוניטין במוצר.
כשמשווק תופס נתח גדול בתחום מסויים, הדבר מעיד על קיום מוניטין גם אם לא פרסם את מוצרו בשנים האחרונות וגם אם מדובר במשך שימוש קצר ובמוצר חסר ייחוד. כשהדמיון הוא באריזות המוצרים על סקר הצרכנים לבחון את נטייתם לרכוש את שדכן הנייר על-פי האריזה המוכרת להם לעומת אלה שהאריזה לא מדברת אליהם {ע"א 498/66 "דוחן" חברה לייצור ושיווק בע"מ נ' "יצהר" חרושת שמנים בע"מ, פ"ד כ(4), 600, 602 (1966); ע"א 395/88 אורלי ש. (1985) בע"מ נ' חב' דנדי תעשיות מזון בע"מ, פ"ד מה(4), 32, 35 (1991); עניין פניציה, 232. ע"א 523/91 קלוד כהן נ' יונה נדיר, פ"ד מט(2), 353 (1995); ע"א 5689/94 ורגוס בע"מ נ' נגה הנדסה בע"מ, פ"ד נב(1), 521 (1998); ת"א 405/93 עטר ובניו בע"מ נ' ברליה חברת יצוא ויבוא בע"מ, תק-מח 94(1), 148 (1994)}.