botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

מעמדו של סוכן מול מעמדו של מפיץ

ב- ת"א (ת"א-יפו) 1018-06 {אורי וקניין נ' Saint Gobain Glass France ואח', תק-מח 2012(2), 304 (03.04.12)} התובע ביקש מבית-המשפט לקבוע כי שימש מפיץ בלעדי של זכוכיות חסינות אש, מתוצרת הנתבעת 2. יצרנים או ספקים נוהגים לשווק את מוצריהם בשתי דרכים עיקריות.

הראשונה, שיווק באמצעות סוכן ("agent") והשניה באמצעות מפיץ ("distributor"). בית-המשפט סקר את הדומה והשונה בין שני המוסדות המשפטיים בקבעו:

"למעמדו של סוכן או סוכן מסחרי ("commercial agent") שלושה מאפיינים עיקריים: הוא פועל כשלוח של היצרן או הספק, היינו במסגרת התקשרות עם צד שלישי הוא פועל בשמו של היצרן ולטובתו. השליחות היא לתקופה ממושכת, במסגרתה הסוכן יוצר קשר עם לקוחות, עבור שולחו, וההתקשרות החוזית נעשית בין היצרן ללקוחו. לבסוף, הסוכן נהנה מעצמאות כלפי שולחו. הוא בעל שיקול-דעת לקבל החלטות ולנהל את פעולותיו, באופן המבחין אותו מעובד של שולחו, אולם אסור לו לפעול באופן שעצמאותו תפגע בחובותיו כלפי שולחו (ריקרדו בן אוליאל "הסוכנות המסחרית ("commercial agency") במבט השוואתי - הצורך בהסדר חקיקתי" הפרקליט מ' (חוברת א') 67, 72-69, 77 (תשנ"א- תשנ"ג)). עוד יצויין, כי שכרו של הסוכן מתבטא בקבלת עמלות המשקפות חלק ממחיר העסקה הרלוונטית שנרקמה בין היצרן ללקוח, בתיווכו של הסוכן.
הגדרתו של "מפיץ" הובאה ב- ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל בע"מ, פ"ד מד(3), 661 (1990) (להלן: "פרשת זוהר"). המפיץ ("distributor"), לעומת הסוכן, הינו "סוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן (או מהספק) על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הרווח (או ההפסד) שלו הוא ההפרש בין מחיר הקנייה (שהוא מקבל בהנחה) לבין מחיר המכירה. הוא נושא בסיכון הפינאנסי של עסק ההפצה". עוד הובהר בפסק-הדין, כי מפיץ אינו מי שרוכש סחורה מהיצרן, במסגרת עסקאות מקריות ובודדות, אלא הוא גורם הפועל כחלק מרשת השיווק של היצרן. יחסי המפיץ והיצרן מושתתים על אמון הדדי "המחייבים כל אחד מהם להתחשב במשנהו ולהימנע מלפעול באופן העלול לפגוע במי מהם. המפיץ חייב לקדם את ענייניו של היצרן ולתת להם עדיפות על פני העסקאות האחרות שלו. היצרן חייב להביא בחשבון, כי המפיץ נכנס להוצאות ומשקיע עבודה מתוך ציפיה להפיק מהן רווח במהלך הזמן. לפיכך אל לו לפגוע בציפיה זו" (שם, 679).
מפיץ בלעדי
הפסיקה קבעה כי התואר "בלעדי" יכול להתלוות הן למעמדו של סוכן ולהן למעמדו של מפיץ (ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מה(3), 114 (1988), (להלן: "פרשת פוליתם"). בפרשת זוהר צויין, כי מפיץ בלעדי ("exclusive distributor") הוא "מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גאוגרפי מוגדר" (שם, 66).
בית-המשפט העליון דחה את טענות המערער בפרשת פוליתם, כי בינו לבין המשיבה נכרת הסכם בעל-פה, לפיו הוא ישמש כמפיץ בלעדי של מוצריה. הוא אישר בפסיקתו את עמדת בית-משפט קמא, כי היחסים העסקיים בין המערער למשיבה הינם בגדר יחסי ספק-קונה, זאת משום שהמערער לא התחייב בפני המשיבה לרכוש מכסות מסויימות מהמוצר אותו שיווק; הוא סירב למסור למנהלי המשיבה מידע אודות לקוחותיו ודרכי השיווק שנקט, וכן משום שהיקף הרכישות של המערער היה מצומצם ביותר, יחסית לכושר הייצור של המשיבה באותה תקופה.
כב' הנשיא (בדימוס) שמגר, הבהיר בפסק-הדין, כי המשיבה נהגה להעניק זכות בלעדיות לסוכן או מפיץ מטעמה, באמצעות חתימה על חוזה בכתב, הכולל:
"תנאים בנוגע למשך תקופת ההתקשרות, ונקבעת מכסת שיווק מינימלית, שהמפיץ או הסוכן חייבים לעמוד בה. כן נדרשים המפיץ או הסוכן למסור מידע על אודות דרכי השיווק ועל אודות הלקוחות. תנאי נוסף הוא מתן ערבויות כספיות (ההדגשות שלי - א.ש.). כאמור, אין לפנינו חוזה בכתב, אלא שהמערער טוען להתקשרות בעל-פה, שתוכנה הוא הבלעדיות האמורה. זאת ותו לאו, היינו - ללא כל תוספת של תנאים והסדרים משלימים, אשר יתוו את מכלול יחסי הצדדים, ואשר מתחייבים לפי ההיגיון מעצם הענקת בלעדיות."
(שם, 121)
עוד נקבע, כי אין די בכך שהמערער רכש כמות מוצרים מינימאלית ראשונית מהמשיבה, וכי במשך השנתיים שפעל, היה היחיד שמכר את הסחורה הרלוונטית, כדי להוכיח כי הוקנתה לו בלעדיות בהפצת המוצרים.
עוד יש להדגיש, כי אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנטל להוכחת קיומה של "בלעדיות" מוטל על הטוען לה (ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל חברה בע"מ, פ"ד לה(1), 51 (1980), וכן פרשת פוליתם הנ"ל).
מאפיינים של הסכם הפצה בלעדי ואפשרות גיבושו בהתנהגות הצדדים
בנסיבות שלפניי ביקשה התביעה כי אקבע כי לתובע הובטח לשמש נציג בלעדי של הנתבעת 2, כאשר בסיכומי התשובה מובהר, כי, לטענתו, דובר במפיץ בלעדי, וזאת בהסתמך על שיחתו המוקלטת עם מר קלרקסון ועל מכתבו שנשלח אליו למחרת היום, ב- 12.06.01. לטענת התביעה, הבטחות אלו הינן בעלות תוקף מחייב והפרתן אמורה לזכותו בפיצויים. לטענת הנתבעות מדובר בחילופי דברים שלא השתכללו לכדי חוזה, וודאי שלא בלעדי.
ב- ע"א 3592/98 נסר אלדין נ' מרבק - בית מטבחיים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.11.99) המערער, מנהל אטליז, ביקש לשמש סוכן בלעדי של המשיבה, חברה העוסקת בשיווק סיטונאי של בשר ומוצריו, בכל הנוגע לשיווק בשר שאינו כשר באזור צפון הארץ. בשנת 88' מסרה לו המשיבה מכתב בו היא מציינת, כי מאחר שהמערער עומד לפתוח מחסן קירור גדול לאחסון בשר טרי, היא מעניקה לו "בלעדיות" לשיווק בשר באזור הצפון, בכפוף לתשלום ערבות. המערער טען, כי הצדדים נהגו על-פי הסכמה זו, עד לשנת 92', כשאז ,לטענתו, הפרה המשיבה את החוזה. בית-המשפט העליון קיבל את עמדת בית-משפט קמא, אשר קבע, כי הצדדים לא נהגו מלכתחילה לא נהגו על-פי אותו מסמך, משום שהמערער עצמו נהג לרכוש בשר מבתי מטבחיים אחרים, והיה חופשי לפעול על-פי שיקולי כדאיות עסקית. עוד התקבלה הקביעה, כי היחסים בין הצדדים היו יחסי ספק- לקוח, ולא היתה כל כוונה ליצור יחסי סוכנות בלעדיים. לגבי המכתב נקבע, כי הוא מהווה הצהרת כוונות כללית, שלא התגבשה לידי הסכם מחייב. יצויין, כי במסגרת הערעור, הובהר כי המערער כלל לא שילם את הערבות שנדרשה במסגרת המכתב, כתנאי להענקת "הבלעדיות".
בית-המשפט העליון הדגיש בפסק-הדין, כי אף שלעיתים התנהגות הצדדים עשויה ללמד על התחייבות חוזית משלימה להסכמות שבכתב, במקרה דנן, התנהגות הצדדים הוכיחה את ההיפך. בנוסף לעובדה, כי המערער נהג לרכוש מוצרי בשר ממתחרי המשיבה, והשתמש בכך כדי ללחוץ עליה להוזיל את המחירים שדרשה עבור סחורתה, המשיבה עצמה שיווקה את מוצריה ללקוחות אחרים, מלבד למערער. לעניין זה הובהר, כי יש משמעות לעובדה שלא ניתן ביטוי משפטי ל"בלעדיות" המערער, שכן "ברגיל חזקה על גופים העוסקים במסחר רב היקף כי יתנו ביטוי משפטי נאות לכוונה לקיים ביניהם התקשרות עסקית מחייבת. הימנעות ממתן ביטוי מפורש לכוונה כזו, עשויה לתמוך במסקנה, אליה אכן הגיע בית-המשפט קמא, במקרה זה, כי הצדדים בחרו דווקא בהתקשרות 'פתוחה', שאינה מצדיקה את הסעדים שהמערערים עתרו להם".
במסגרת פסק-הדין, נקב בית-המשפט העליון בפרטים אשר אמורים להופיע במסמך על-מנת להעיד על הענקת בלעדיות למערער. כך נטען, כי "המכתב אינו נוקב במועד לתחילת ההתקשרות הבלעדית. הוא אינו נוקב במועד לסיומה. אין בו התייחסות מפורשת להתחייבויות המערערים ואין בו תאור ברור של אזורי ההפצה". עוד הפנה בית-המשפט לקביעת בית-משפט קמא, כי המסמך הרלוונטי חסר גם "תיאור של סוג התוצרת, המופצת באופן בלעדי על-ידי המערערים, של כמויות התוצרת הנרכשת ושל מחיר הרכישה או, לחילופין, מנגנון לקביעתו... שיעור העמלה לה זכאים המערערים" (ההדגשות שלי- א.ש.).
ב- ע"א 325/79 הנ"ל, נדונה טענתו של המערער, לפיה הוא שימש סוכן בלעדי של המשיבה, בעלת מפעל לייצור נייר בפורטוגל. בין הצדדים לא נחתם הסכם פורמלי, והמשיבה לא התגוננה מפני התביעה. בית-משפט קבע, כי מההתכתבויות בין הצדדים עולה, כי המערער שימש נציג המשיבה, אולם לא באופן בלעדי. צויין, כי ההתכתבויות האמורות אכן מעידות על התגבשות חוזה בין הצדדים, אולם אין בהן התחייבות של המשיבה שלא תבצע עסקאות בישראל, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, שאינם המערער. יחד-עם-זאת, העובדה שמושג הבלעדיות אינו מופיע באותן התכתבויות, אינה שוללת קיומה של זכות זו בפועל:
"הצדדים הסכימו, כי המערער יהא נציג (representative) של המשיבה בישראל. ייתכן כי נציג זה, על-פי אומד-דעתם של הצדדים ועל-פי נסיבות העניין, הוא 'נציג בלעדי' דווקא, וייתכן כי נציגות זו שוללת מהמשיבה זכותה לעסוק בשיווק בעצמה. עניין זה מחייב הוכחה, והנטל מוטל על המערער... זאת ועוד: אפילו שותק החוזה בענייןזכותו של המערער לכספים בגין עסקאות אחרות אלה של המשיבה, עדיין ייתכן, ויש בעניין זה נוהג המקובל בחוזים מסוג זה. כידוע, פרטים שלא נקבעו בחוזה יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה, לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, וייראו גם פרטים אלה כמוסכמים (סעיף 26 לחוק החוזים). המערער עשוי, על-כן, להוכיח, כי בענף השיווק - אם השיווק בכלל ואם שיווק נייר בפרט - מקובל, כי סוכן הוא סוכן בלעדי, כי המשווק אינו רשאי לפעול בשוק בעצמו או באמצעות סוכן אחר... המערער עשוי להוכיח קיומה של זכות זו - ונטל ההוכחה מוטל, כמובן, עליו - אם בדרך פירושו של החוזה, ואם בדרך הוכחתו של נוהג, שאף הואכעניין המוסכם על הצדדים."
(שם, 54)
התובע, אורי וקניין, טען בסיכומיו לגבי אפשרות גיבושו של הסכם הפצה על בסיס התנהגות הצדדים. לעניין זה, הוא הפנה ל- ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר, פ"ד מו(2), 70 (1991), שם קבע בית-המשפט העליון, כי בין המערערים למשיבה נחתם הסכם להפצת משקאות שונים, המבוסס על התנהגות הצדדים. יש להדגיש, כי בנסיבות פסק-הדין, אביהם של המערערים חתם בשנת 1970 על הסכם הפצה בלעדי עם המשיבה למשך שנה אחת, שניתן היה להאריכו לשנה נוספת. בפועל, תוקף ההסכם הוארך, מעת לעת, גם מעבר לאותן שנתיים. בית-המשפט פסק, כי לאור העובדה, שבניו של המנוח ניהלו בפועל את עסקי ההפצה ממועד חוליו של אביהם, בשנת 1980, הרי שבינם לבין המשיבה (ומשיבה נוספת עימה התמזגה) נכרת הסכם בהתנהגות, ולפיו עסקי ההפצה הפכו משותפים לבנים ולאב. המשיבות הודיעו על סיום החוזה בשנת 1986, ובית-המשפט העליון קבע, כי בנסיבות אלו, המערערים זכאים לשיעור פיצוי, שווה ערך להודעה מוקדמת של שנה מראש, בין אם משך הזמן נועד להתארגנות מחדש, כגישת כב' השופטת נתניהו בפרשת זוהר, ובין אם נועד לאפשר למערערים למצות רווחים מעסקי ההפצה, כגישת כב' השופט ברק באותה פרשה.
הודעה על סיום חוזה הסוכנות או ההפצה
חוזי הפצה וסוכנות נמנים על סוג החוזים "ההדדיים המתחדשים" וההנחה הקיימת לגביהם, היא כי הצדדים לא התכוונו כי ימשכו ללא הגבלת זמן:
"הכלל הרחב הוא איפוא שאין לפרש חוזים שלא נקבע בהם מועד לסיומם באופן שיכבול את הצדדים, או מי מהם, לעולמי עד ביחסים החוזיים. חוזה שלא נקבע מועד לסיומו ניתן לסיום בידי כל אחד מהצדדים על-ידי מתן הודעה מוקדמת. תקופת ההודעה המוקדמת צריכה להיות סבירה והיא תיקבע על-פי נסיבות הפרשה, תוך התייחסות להקשר החוזי ולשיקולים ולקריטריונים שנקבעו בפסיקה."
(גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), 450).
במידה שהמפיץ הוא שהפר את החוזה עם היצרן "אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול" (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, פ"ד מז(2), 517, 522 (1993)).
יודגש, כי גם במערכת יחסי הפצה או סוכנות לא בלעדיים, תתכן חובה על היצרן ליתן הודעה מוקדמת למפיץ או לסוכן, טרם סיום ההתקשרות עימו. לעניין זה, ראו האמור ב- ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג, פ"ד נג(5), 1 (1997), שם נדון עניינם של המשיבים, מפיצי עיתונים בארה"ב, אשר עסקו בהפצת עיתוני המערערת, המוציאה לאור, ודרשו פיצוי כספי בגין הפרת החוזה על ידה, מבלי שניתנה להם הודעה מוקדמת על סיום החוזה. היחסים בין הצדדים החלו בתקופת נסיון שנמשכה כחצי שנה, שבסופה, סיימה המערערת את ההתקשרות עם מפיצה הקודם, והמשיבים החלו לעסוק באופן עצמאי בהפצת עיתוניה, וזאת בחודש יולי 1983. בחודש פברואר 1984 נחתם בין הצדדים מסמך, בו הוסכם כי למערערת זכות בלעדית לקבוע את החומר המערכתי והפרסומי בעיתון, וכן נקבעו בו ההסדרים הנוגעים לפרסום מודעות בעיתון. בחודש מרץ 1984 לאחר מכן, כפי שפורט בפסק-הדין, נערך מסמך לא חתום, בו פורטו סדרי התשלומים, הכוללים עמלות ודמי רכישה, על פיהם פעלו הצדדים, עד לסוף ההתקשרות ביניהם. לאחר שנתיים ימים מתום תקופת הנסיון, בחודש יולי 1985, הודיעה המערערת על הפסקת ההתקשרות עם המשיבים לאלתר, כאשר היא מתנה את דחיית את סיום מועד ההתקשרות בקיום תנאים מסויימים, להם סירבו המשיבים.
באשר למעמדם המשפטי של המערערים, אישר בית-המשפט העליון את קביעת בית-משפט קמא, כי המשיבים שימשו מפיצים עצמאיים של המערערת, אשר התקשרו עימה בחוזה שלא הוגבל בזמן, וכי לא התגבשו בין הצדדים יחסי שליחות. עוד אושרה הקביעה, כי טרם בוטל החוזה, לא הוכחה הפרה יסודית של החוזה מצידם של המשיבים, המצדיקה את ביטולו ללא מתן הודעה מוקדמת. בית-המשפט העליון דחה את טענת המערערת, כי לאור הקביעה כי בין הצדדים לא היו יחסים בלעדיים, לא קמה למשיבים עילה לתביעת פיצויים, בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. לעניין זה הבהיר בית-המשפט העליון, כי: "כאשר קונה עצמאי רוכש בקביעות מוצרים מיצרן, בלי שיש לו יסוד חוזי לציפיה לגבי המשך ההכנסות מן הפעילות עם אותו יצרן, אין הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההתקשרות החוזית עם היצרן. לעומת-זאת, כאשר מתוך מהות הקשר עם היצרן - וללא קשר למידת עצמאותו של המפיץ - קם למפיץ אינטרס ציפיה בדבר הכנסותיו העתידיות (הדגשות שלי - א.ש)., זכאי הוא לפיצויים בעבור ניתוקו של הקשר החוזי עם היצרן. כך הדבר בנסיבות ההתקשרות החוזית שבענייננו" (שם, 22).
אמת-המידה לבחינת הזמן הסביר למתן הודעה מוקדמת, נדונה בפרשת זוהר. פסק-הדין עוסק בביטול חוזה הפצה בלעדית שנמשך כשש שנים, במסגרתו הפיצו המערערות ציוד רפואי, ערכות המשמשות לבדיקות דם על בסיס רדיואקטיביות, פרי יצור חברת אמריקאית.
בית-המשפט, מפי כב' השופטת נתניהו, קבע, כי סבירות ההודעה נבחנת על-פי שני קריטריונים. הראשון, פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לסיומו. פרק זמן זה אמור לאפשר לצד השני "שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן ובעמל, וכן את ההוצאות שהוציא לשם ביצוע". בחוזה הפצה, המפיץ, בדרך-כלל, אינו יכול להנות מפירות השקעתו באופן מיידי, אלא רק לאחר תקופה ממושכת. הקריטריון השני שנבחן הוא סבירות פרק הזמן שנקצב בהודעת המוקדמת, לסיום החוזה. פרק זמן זה "נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינה עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח" (עמ' 673). כאשר ההודעה על ביטול החוזה נמצאת בלתי-סבירה, על-פי לפחות אחד הקריטריונים, הצד עימו בוטל החוזה זכאי לקבל פיצוי עבור נזקיו.
יובהר כי באותה פרשה, עקב חילופי בעלות ביצרן, הוחלט על ביטול חוזה הבלעדיות של המערערות, זאת אף שהבעלים הקודם הודיע להן בכתב, כשנה לאחר שינוי הבעלות, כי לא יחול שינוי במתכונת החוזה עימן. לגישת כב' השופטת נתניהו (אליה הצטרף כב' השופט שמגר), יש לקבל את פסיקת בית-משפט קמא, כי לא נפל פגם בהודעת הביטול, שניתנה כשש שנים לאחר שהצדדים חתמו על הסכם הבלעדיות, ונקבה בהתראה של שלושה חודשים, טרם יגיע החוזה לסיומו. יחד-עם-זאת, קבעה כב' השופטת נתניהו, כי המערערות זכאיות להשבה בגין עשיית עושר ולא במשפט, בגין אובדן הרווחים העתידיים, לו ציפו, ושעם סיום ההתקשרות עימן, המשיבות הן שנהנות מהם. המשיבות, כך נקבע, נהגו בחוסר תום-לב, כאשר מסרו למערערות הודעה על ביטול חוזה הבלעדיות רק שלוש שנים, לאחר שנתקבלה החלטה אצל המשיבות בדבר שינוי מדיניות ההפצה. בית-המשפט הדגיש עוד, כי מוצרי המשיבות לא היו מוכרים בארץ עד להתקשרות עם המערערות, וכי כישוריו וכשרונו של מנהל המערערות הם שהביאו למיצוי כמעט מלא של פוטנציאל השיווק של המוצר בשוק הישראלי. לאור ההצלחה והשבחים להן זכו, היתה למערערות ציפיה, כי ההסכם עימן יימשך, וכי ימשיכו בהפקת הרווחים, בעיקר כאשר ניתנה להם הבטחה בכתב כי כך יהיה. תחת זאת, המשיבות הן אלו שממשיכות להפיק טובות הנאה מהשוק שבנו המערערות, וזאת באופן בלתי-צודק. לגישת השופטת נתניהו, הרי שמכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט, המערערות זכאיות לפיצוי בגין הרווחים שנמנעו מהן, לאורך תקופה של שנה אחת.
לגישת כב' השופט ברק, אליו הצטרפו כב' השופט בייסקי וכב' השופט אור, יש להרחיב את מטרת משך הזמן הסביר, הנמדד ממתן הודעת הביטול ועד לסיום החוזה. כך "הזמן הסביר נועד בנוסף לאלה (למטרות שצויינו על-ידי כב' השופטת נתניהו - א.ש.) גם לאפשר למפיץ לקטוף את פרי מאמציו בביסוס שוק, ולמצות מאמצים אלה." (עמ' 704). במתכונת זו, אין לפצות את המערערות בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, אלא בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, זמן סביר טרם סיום החוזה. הודעה סבירה בנסיבות דנן היא הודעה הנמסרת שנה טרם סיום החוזה. לאור זאת, גם לדידו של השופט ברק, המערערות זכאיות לפיצוי בגין רווחים של שנה אחת, וזאת בשל אי-סבירות ההודעה שנמסרה להן.
לקריטריונים לבחינת סבירות משך הזמן שהוקצב למערערות, ממועד מסירת ההודעה על ביטול החוזה עימן ועד לסיום החוזה, התייחס גם כב' השופט אור:
"מבלי להתיימר להזכיר את כל הגורמים והשיקולים שיש בהם להשפיע על אורכה של תקופת ההודעה מראש, בין שיקולים אלה יש להזכיר את השיקולים הבאים: את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאות וההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן גם לאחר תום ההסכם, אף ללא פעולות ההפצה על-ידי המפיץ או, במלים אחרות, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ (ההדגשות שלי - א.ש.).
החשיבות של שיקול אחרון זה נובעת מהידיעה של הצדדים, שעם תום תקופת ההסכם ביניהם המפיץ, מצד אחד, לא יזכה עוד ברווחים שהיו מנת חלקו בתקופת ההסכם, ואילו היצרן, מצד שני, לא ייהנה משירותי המפיץ, ושאלה חשובה היא, בכמה תיפגע הפצתו שלהמוצר בתנאים אלה."
(שם, 707)
גם במסגרת ע"א 9099/96 הנ"ל, בחן בית-המשפט העליון את משך תקופת ההודעה המוקדמת לה היו זכאים המשיבים, אשר שימשו מפיצים עצמאיים של המערערת. בקביעת משך התקופה התחשב בית-משפט קמא, מחד, במאמצים ובהוצאות הכספיות שהשקיעו המשיבים בשינוי ושיפור מתכונת ההפצה, שאף הביאו לעלייה במספר המנויים של המערערת, ומאידך, בעובדה שבמשך הזמן שחלף מתחילת ההתקשרות, המשיבים טרם הספיקו לקטוף פירות של ממש מהשקעתם הרבה. לאור זאת נקבע, כי ראוי היה להעניק למערערים תקופת הודעה מוקדמת של שנתיים ימים, ואולם לאור העובדה, כי התקופה הסבירה למתן הודעה מוקדמת, כפי שעולה מהפסיקה, הינה תקופה של שנה אחת, החליט בית-משפט קמא, כי כך יהיה גם בנסיבות דנן. בית-המשפט העליון דחה נימוק זה, וקבע, כי תקופת ההודעה המוקדמת תעמוד אמנם על שנה אחת בלבד, ואולם זאת לא משום ההלכה הפסוקה בנושא, אלא משום אורך תקופת ההתקשרות הקצרה יחסית בין הצדדים.
ב- ע"א 355/89, שנדון לעיל, נקבע, כאמור, כי בגין חוזה הפצה בלעדית, על פיו פעלו הצדדים משך כ- 16 שנים, זכאים בניו של בעל עסק הפצה, אשר בפועל ניהלו את עסקי ההפצה בשש השנים האחרונות, לפיצוי המגלם מתן הודעה מוקדמת של שנה מראש.
באותו פסק-הדין נדונה גם שאלת זכאותם של המערערים לפיצויים, בגין הסכם הפצה נוסף. במהלך שנת 1982 רכש האב המנוח זכות להפצה באזור נוסף. על-פי ההסכם היה עליו לשלם למשיבות תמורה של 20% מסך העמלות שהוא מקבל עבור מכירת משקאותיה, וזאת במשך שלוש וחצי שנים. התמורה שולמה במלואה בשנת 1985. כשנה לאחר מכן, הודיעו המשיבות על סיום תוקפו של ההסכם. באשר לסבירות מועד מתן ההודעה, אשר ניתנה רק שנה לאחר תחילת ההסכם, קובע בית-המשפט כי:
"קשה לקבל, כי שנה אחת בלבד לאחר שחינאווי סיים לשלם את תמורת זכות ההפצה באזור החדש יעמוד עליו בעל החוזה ויבקש לנתק את הקשר. אכן, לגבי אזור ספציפי זה - אשר "נקנה" בכסף מלא - דומה שמועד של שנה מראש אינו עונה על ציפיות סבירות וראויות. אין לכחד, כי בנושא זה של קביעת מועדים יש יסוד מה של שרירות... אך נראה לי, שמידת הצדק מורה, כי כנגד כל שנת תשלום - שנה 'רזה', וכאלו היו שלוש שנים וחצי - ראוי להעמיד שנה שרווח מלא בצדה - שנה 'שמנה' - סך הכול שבע שנים."
(שם, 77-76)
בנסיבות האמורות, בגין חוזה הפצה שנמשך כארבע וחצי שנים, ולאור הנסיבות המיוחדות הנוגעות לתשלום התמורה עבור זכות ההפצה, נקבע, כי המערערים זכאים לפיצוי בגין העדר הודעה מוקדמת של שנתיים וחצי נוספות."