botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

סמכות מקומית ועניינית - העברת דיון

1. סמכות מקומית ועניינית - מפיץ
ב- ת"א (ת"א) 4499-11-12 {אחמד חמדיה ואח' נ' נגה גלידות, שותפות מוגבלת, תק-של 2013(4), 25015 (2013)} נדונה בקשה להעברת הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע מחמת היעדר סמכות מקומית ועניינית.

המשיבה (להלן: "התובעת") היא שותפות מוגבלת העוסקת בייצור, מכירה ושיווק של מוצרי גלידה, שלגונים וכו' (להלן: "המוצרים"). המבקש 1 (להלן: "הנתבע 1") התקשר ביום 11.01.09 בחוזה לפיו הוא יפיץ את מוצרי התובעת במגזר הבדואי באזור הדרום, באמצעות מתקן קירור שהושאל לו על-ידי התובעת והורכב על המשאית אשר בבעלותו (להלן: "הסכם ההפצה"). המבקש 2 (להלן: "הנתבע 2") הוא בנו של הנתבע 1, סייע בידו בשירותי ההפצה לתובעת. המבקשים 3 ו- 4 (להלן: "הנתבעים 3 ו- 4") ערבים באופן אישי לשטר חוב שחתם הנתבע 1 לקיום כל התחייבויותיו כלפי התובעת על-פי הסכם ההפצה.
על-פי האמור בתביעה הנתבעים 1 ו- 2 הפרו את הוראות סעיף 8 להסכם ההפצה, הקובע שהנתבע 1 ישווק וימכור את מוצריה של התובעת בלבד במהלך תקופת ההתקשרות (12 חודש מיום חתימת הצדדים על ההסכם), בכך שהפיצו מוצרים של גלידה אלסקה בע"מ (שהיתה הנתבעת 5), חברה מתחרה, באמצעות משאיות אשר נשאו את סמליה המסחריים של התובעת. הנתבעים השתמשו במוניטין של התובעת באופן המהווה הפרה של זכויות הקניין הרוחני שלה על-פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). הפרות אלה והפרות נוספות של הסכם ההפצה הובילו בסופו-של-דבר לביטולו על-ידי התובעת ביום 26.07.12. עוד טוענת התובעת שגם לאחר ביטול הסכם ההפצה, המשיכו הנתבעים 1 ו- 2 לעשות שימוש בסמליה המסחריים.
התובעת תבעה 100,000 ש"ח בגין פגיעה בקנייה הרוחני על-פי חוק עוולות מסחריות, פיצוי מוסכם על-פי הסכם ההפצה, תשלום יתרת חוב בסך 135,082 ש"ח, השבת הציוד השייך לתובעת ואשר נותר בידיו של הנתבע 1 ובקשה לצו עשה להורות לנתבעים ולגלידה אלסקה לחדול מהפצת מוצריה ושימוש בסימניה המסחריים.
בתחילה הגישו הנתבעים בקשה להעברת הדיון, מחמת העדר סמכות מקומית לבית-המשפט שלום בבאר-שבע, אך שבועיים לאחר מכן הוגשה הבקשה שלפניי לפיה יש להורות על העברת הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע.
בית-המשפט קבע כי:
"5. במסגרת הדיון שהתקיים ב - 02.01.13, במסגרת בקשה לצווים זמניים, הצהיר ב"כ הנתבעים כי כל התמונות והסימנים המזהים של התובעת הוסרו זה מכבר מהמשאית הנהוגה על יד הנתבע 1. ב"כ התובעת הצהיר כי הושב לידיה מתקן קירור וציוד נוסף השייך לה ושהוחזק על-ידי הנתבעים, וכי עניין זה אינו עומד עוד על הפרק.
6. ביום 16.10.13, נחתם הסכם פשרה בין התובעת לגלידה אלסקה (שהיתה הנתבעת 5), לפיו התחייבה גלידה אלסקה שלא להוסיף ולעשות שימוש בסמליה המסחריים של התובעת.
סמכות מקומית
7. לטענת הנתבע 1, סעיף 28 להסכם ההפצה הקובע:
"לבתי-המשפט של תל אביב יפו יהיה השיפוט הבלעדי והייחודי בכל הקשור להסכם זה", מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, כאמור בסעיף 4(9) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים האחידים"), ועל-כן הוא בטל.
זאת ועוד; הגשת התביעה לבית-משפט זה איננה עולה בקנה אחד עם החלופות השונות המנויות בתקנה 3א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. (להלן: "התקסד"א") מקום מושבם של הנתבעים הוא בתל שבע, הפצת מוצריה של התובעת יועדה על-פי ההסכם לאזור באר שבע, ואף שטר החוב נחתם בבאר שבע. לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה שאף לתובעת יש סניף בבאר שבע. הנתבעים 4-2 לא חתמו על הסכם ההפצה, ממילא תניית השיפוט לא חלה עליהם.
לפיכך לבית-המשפט בבאר שבע הסמכות המקומית לדון בתביעה.
8. התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה לאור תניית השיפוט הייחודית הקבועה בהסכם ההפצה, הגוברת על הוראות תקנה 4-3 לתקסד"א, מקום השיפוט הוא בתל אביב. תניית השיפוט חלה כלפי כל הנתבעים שכן אין חולק כי הנתבע 2 פעל מטעמו של הנתבע 1. הנתבעים 3 ו- 4 חתמו על שטר חוב המצורף להסכם ההפצה ומהווה חלק בלתי-נפרד ממנו. בכל מקרה, ניתן להגיש את התובענה כנגד הנתבעים 3 ו- 4 בתל אביב, גם מתוקף תקנה 3(ב) לתקסד"א הקובעת כי במקרה שישנם מס' נתבעים ניתן להגיש את התובענה לכל בית-משפט שאליו ניתן להגישה כנגד אחד מהם. שיקולי יעילות אינם תומכים בפיצול הדיון באופן שהתביעה כלפי הנתבעים 1 ו- 2 תדון בתל אביב וכלפי הנתבעים מס' 3 ו- 4 בבאר שבע, כפי שנקבע גם בפסיקה.
9. תקנה 3(א) לתקסד"א קובעת חמש חלופות של סמכות מקומית בתובענה שאינה במקרקעין, הכול לפי ברירת התובע.
תקנה 5 לתקסד"א קובעת:
"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית-המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית-המשפט שבאותו מקום או לבית-משפט אחר לפי תקנות 3 או 4."
ב- ע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון נ' זוהר חי, פ"מ מו(3), 777 (1992)) נקבע כי במקרה של התנגשות בין תקנה 3 לתקנה 5, עדיפות הוראות תקנה 5 על פני הוראות תקנה 3, ובלשונו של כב' הנשיא ברק:
"כללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחיות, ובגדרם מוכן בית-המשפט, בדרך-כלל, לתת תוקף להסכמת בעלי הדין למקום שיפוט, אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגילים של הסמכות המקומית."
10. אני סבורה שלשון תניית השיפוט בסעיף 28 להסכם ההפצה, ברורה, בהירה וחד-משמעית. מדובר בתניית שיפוט ייחודית (ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת, פ"ד מד(3), 600 (1990) הגוברת על תקנה 3 לתקסד"א. אין ממש בטענת הנתבעים שעסקינן בחוזה אחיד. טענה זו נטענה באופן לקוני, ללא כל נימוק או הסבר.
11. אבל אפילו והייתי מקבלת את הטענה שבחוזה אחיד עסקינן, על הנתבעים רובץ הנטל להוכיח שתניית השיפוט הינה מקפחת. בית-המשפט קבע שתנאי מקפח הוא תנאי הפוגע באופן מהותי בזכות להתדיינות משפטית. לא מספיקה תחושתו הסובייקטיבית של מי מהצדדים (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א קהילת ירושלים נגד קסטנבאום, פ"ד מו(2), 464 (1992)) החלת מבחן זה בענייננו מביאני למסקנה כי התניה שבהסכם אינה בלתי-סבירה, לכל היותר מדובר באי-נוחות קלה שתיגרם לנתבעים אך בוודאי שאין בה פגיעה מהותית בזכותם המהותית להתדיינות.
12. אני דוחה את טענת הנתבעים 4-2 לפיה תניית השיפוט הייחודית אינה חלה עליהם, מאחר ואינם חתומים על הסכם ההפצה. אין מחלוקת שהנתבע 2 פעל ביחד עם הנתבע 1, שטר החוב הוא חלק מהביטחונות על-פי ההסכם ההפצה (19(2)) וצורף לו. ועל-כן תניית שיפוט הייחודית חלה גם על הנתבעים 4-2. (רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט(2), 731, 734 (1995)). לכך יש להוסיף את שיקולי היעילות הדיונית והעדר הצורך לפצל את הדיון בין שני בתי-משפט שונים.
13. נוכח האמור לעיל, לבית-משפט באזור תל אביב, יש סמכות מקומית לדון בתביעה.
סמכות עניינית
14. לטענת הנתבעים על-פי סעיף 40(4) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, (להלן: "החוק") ובפרט לאור תיקון 34 לחוק, הסמכות לדון בתביעה שעניינה בקניין רוחני, גם אם נכלל בה סעד כספי, היא לבית-המשפט המחוזי.
15. מנגד טוענת התובעת כי הפרשנות שנותנים הנתבעים לסעיף 40(4) לחוק היא מוטעית. הטענה לקיומם של סעדים מתחום הקניין הרוחני הועלתה בתביעה בשל הדרישה לפיצוי בסך של 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, וכן בשל צווים זמניים שהתבקשו והתקבלו לחדול משימוש בסימניה המסחריים של התובעת.
היום לא עומדת להכרעה אף בקשה לצו הנוגע לקניין רוחני, והסעד המבוקש היחיד המתבסס על דיני הקניין הרוחני, הינו במסגרת התביעה לפיצוי כספי. אשר הסמכות העניינית לדון בו נתונה לבית-משפט השלום על-פי סכומו.
16. סעיף 40(4) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד 1984 קובע:
"תביעה בענייני קניין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית-המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניין קניין רוחני" - תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן: ...
(ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999."
17. במסגרת התביעה עתרה התובעת להורות לנתבעים 5-1 לחדול משימוש בסמליה המסחריים, להסירם לאלתר מכל מתקניהם ולשלם לה פיצוי בגין השימוש בהם.
בשלב זה רוב הסעדים אינם רלבנטיים לאור הצהרות הצדדים בדיון שהתקיים במסגרת הסעדים הזמניים. כיום הסעד היחידי שנותר, הוא הסעד הכספי.
18. הלכה היא כי המבחן המקובל לקביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, הוא מבחן הסעד, לאחר שנדחו מבחני העילה או מהות הסכסוך (ע"א 2846/03 ריצ'רד אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.11.04); ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3), 561 (1977); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי פ"ד מא(3), 200 (1987); ע"א 4796/95 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 812.
בעניין אלדרמן, כב' הש' גרוניס (כתוארו אז) אמנם מציין כי קיים חסרון במבחן הסעד בעיקר בתביעות הנוגעות לקניין רוחני במקרים בהם נדרש סעד של צו מניעה קבוע בנוסף לסעד הכספי שהוא בסמכות בית-משפט שלום, שאז לאור סניף 40(4) לחוק, הסמכות היא לבית-המשפט המחוזי.
אולם כאמור, סייג זה אינו מתקיים בעניינו.
19. יפים לעניינו קביעת בית-המשפט המחוזי ב- ת"א 41598-05-10 פרידמן צעצועים וספורט בע"מ נ' סקטור סנטר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.11), אשר נסיבותיו דומות. באותו מקרה הוגשה התביעה בטענה שהנתבעים עושים שימוש בתמונה של התובע. הסעדים שהתבקשו היו צו שיורה לנתבעים להפסיק לעשות שימוש בתמונה וכן פיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח. גם שם במועד מתן פסק-הדין הופסק כבר השימוש בתמונה על-ידי הנתבעים והצו ניתן באופן פורמאלי בלבד. בית-המשפט קבע בין היתר כדלקמן:
"ההנחה של סעיף 40(4) לחוק היא, שהתביעה מצויה בסמכות בית-המשפט המחוזי, הואיל ונתבקש צו מניעה קבוע או צו עשה או צו למתן חשבונות שלא ניתן להעריך את שוויו, אך כאשר ברור לחלוטין ששוויי התביעה, כולל הצו המבוקש, נופל בסמכות בית-משפט השלום, יש להגיש את התביעה שם... כאשר מוגשת תביעה בקניין רוחני וברור ששוויה אינו מגיע לסכום מתקרב לסך 2.5 מיליון גם אם היא כוללת סעד שלא ניתן להעריכו מבחינה כספית בצורה מדוייקת, הסמכות לדון בתיק היא לבית-משפט שלום.... כאשר אין עוד מחלוקת בין הצדדים לגבי צו עשה יש להעביר את התיק לבית-משפט זה."
20. לאור כל האמור לעיל, לבית-משפט השלום גם הסמכות העניינית."

2. תניית שיפוט ייחודי
ב- ת"א (ת"א) 47134-12-12 {אין ספיי אייר בעמ ואח' נ' MAX-FI BV, תק-של 2013(3), 37613 (2013) נדונה בקשה של הנתבעים (להלן: "המבקשים") לסילוק התביעה שהגישה נגדם התובעת (להלן: "המשיבה") על-הסף, מטעמים של תניית שיפוט ייחודי, המקנה לבית-המשפט ההולנדי סמכות לדון בתובענה, וכי בית-המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. כמו-כן טוענים המבקשים לסילוק התביעה על-הסף מטעמים של היעדר יריבות ושימוש לרעה בהליכי בית-המשפט.

1. בתביעה עותרת המשיבה לחיוב המבקשים בהחזר הסכומים ששילמה המשיבה לרכישת משדרים מהמבקשת, בטענה שהמשדרים לא סופקו לה.

2. המשיבה התאגדה בהולנד בשנת 2008, משרדיה נמצאים ברוטרדם שבהולנד, והיא עוסקת בתחום שידורי ה- WIFI ואינטגרציה של רשתות מחשוב.

המבקשת 1, חברת אין ספיי אייר (להלן: "המבקשת"), עוסקת בייצור והרכבה של משדרים בתחום ה- WIFI, והיא התקשרה עם המשיבה בהסכם באמצעות נושאי המשרה בה, הם יתר המבקשים.
המשיבה טוענת כי המבקש 2 שימש מנכ"ל ובעל מניות במבקשת, וחתם על ההסכמים עם המשיבה, וכי המבקש 3 שימש מנהל ובעל מניות במבקשת, הצהיר בפני המשיבה ומנהליה כי המבקשת רשמה פטנט ופיתחה תוכנה ייחודית לשידור אינטרנט לטווחים גדולים, במטרה לגרום למשיבה להתקשר בעסקה עם המבקשת, שעה שידע כי אין ביכולתה של המבקשת לעמוד בהתחייבויותיה.

3. לטענת המשיבה, ביום 27.05.08 נחתם בינה לבין המבקשת הסכם הפצה לפיו המשיבה תשמש כנציגה עולמית (למעט בישראל) בלעדית של המבקשת למכירה והפצת מוצריה, ובעקבות זאת רכשה ממנה משדרים שלא סופקו לה, בסך כולל של 393,700 יורו.

4. המשיבה טוענת כי המבקשים, יחד ולחוד, פעלו להטעות אותה, והציגו בפניה מצגי שווא תוך שידעו שההסכמים לא יכובדו, הכל במטרה להוציא מהמשיבה כספים ולגרום לה לרכוש מהמבקשת משדרים בסכום של 393,700 יורו (כשני מיליון ש"ח).


בית-המשפט קבע:

"1. דין הבקשה להתקבל, מטעמים כמפורט להלן:
2. באשר לטענה כי יש לסלק את התביעה על-הסף בשל היעדר יריבות בין המשיבה למבקשים 2 ו- 3, בכתב התביעה נטענות טענות שיש בהן כדי יריבות לכאורה על-פי הדין הישראלי (מבלי להביע דעה לגופו של עניין), כאשר בירור הטענות, מקומו בשלב ההוכחות. בין היתר נטען בכתב התביעה הציגו המבקשים 2 ו- 3 בפני המשיבה מצגי שווא שבהתבסס עליהם רכשה המשיבה מהמבקשת משדרים, שילמה תמורתן, אך לא קיבלה אותם, כאשר עוד בעת הצגת המצגים ידעו המבקשים 2 ו- 3 כי אין בכוונתם ובכוונת המבקשת לעמוד בהתחייבויות המבקשת על-פי ההסכם. בקביעה זו נסמכתי על טענות המשיבה בכתב התביעה ולא על טענות חדשות שהועלו על-ידי המשיבה בתשובה לתגובה לבקשה, ואשר לא נתמכו בתצהיר.
3. עם-זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בשל תניית שיפוט זר ייחודי ופורום לא נאות של בית-המשפט בישראל לדון בתובענה.
ג.1. תניית שיפוט ייחודית
1. בין המשיבה ובין המבקשת נכרת הסכם הפצה בשפה האנגלית. סעיף 26 להסכם ההפצה קובע כי הפרשנות של הסכם ההפצה וכל הסכם אחר שיבוא על פיו או בהקשר הסכם ההפצה, תעשה על-פי הדין ההולנדי.
2. סעיף 27.1 להסכם ההפצה קובע שכל סכסוך בקשר עם הסכם ההפצה או בקשר עם הסכם אחר שבא בעקבות הסכם ההפצה, יהיה נתון לסמכות שיפוטית ייחודית של בית-המשפט שברוטרדם.
3. סעיף 27.2 להסכם ההפצה קובע כי הגשת התביעה לבית-המשפט שבתחום שיפוט כאמור בסעיף 27.1, לא תגביל את זכותו של המפיץ לנהל תביעה משפטית נגד החברה (המבקשת) בכל בית-משפט בעל סמכות שיפוט מתאימה.
4. המחלוקת בדבר תניית שיפוטית ייחודית מתעוררת לאור חוסר ההתאמה, לכאורה, שבין סעיפים 27.2 ו- 27.1 להסכם ההפצה. אולם, מעיון בסעיפים 27.1 ו- 27.2 להסכם ההפצה, בשים-לב לסעיף 26 שבהסכם ההפצה ובשים-לב לסעיף 12.1 להסכם הנאמנות שנכרת בין המשיבה למבקשת עובר להסכם ההפצה (שאמנם אינו קובע סמכות שיפוט לגבי הסכם ההפצה אך מהווה אינדיקציה לכוונת הצדדים בהסכם ההפצה), עולה כי כוונת הצדדים היתה להחיל את הדין ההולנדי על כל מחלוקת שתתעורר בין הצדדים להסכם ההפצה וכי תביעה בקשר עם הסכם ההפצה תוגש לבית-המשפט שבסמכות השיפוט של רוטרדם שבהולנד. פרשנותה של המשיבה שמה לאל את כוונת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בתניית השיפוט הייחודי ואיננה סבירה בהתחשב בכך שהצדדים ציינו במפורש את מקום השיפוט המוסכם עליהם, קבעו, מפורשות, שמדובר בסמכות שיפוט ייחודית, ובהתחשב ביתר נסיבות העניין שיפורטו להלן בדיון בפורום הנאות לדון בתובענה. המבקשים טוענים כי סעיף 27.2 להסכם ההפצה לא בא לגרוע מתניית השיפוט הייחודי אלא רק למקרים חריגים בהם תהיה המשיבה מחוייבת לפעול באזור ישפוט אחר מזה של הולנד, לדוגמה במקרה של הליכי פירוק. פרשנותם המבקשים, לעומת פרשנות המשיבה, אפשרית לא פחות על-פי לשון הכתוב, ונותנת תוקף להסכמה כה מהותית ומפורשת, כפי שיש לפנינו, בעניין מקום השיפוט.
5. זאת ועוד, פרשנות המבקשים הגיונית לנוכח כלל תנאי ההסכם שבין הצדדים. מקום מושבן של המשיבה והמבקשת ברוטרדם שבהולנד. גם נושאי המשרה ובעלי המניות שלהן מתגוררים בהולנד או בבלגיה, סמוך לגבול הולנד-בלגיה (ראו סעיפים א' ו- ג' לכתב התביעה).
ג.2. הפורום הנאות לדון בתובענה
1. הפורום הנכון לדון בתובענה הוא בית-המשפט בהולנד.
2. על-פי ההלכה הפסוקה, ישנם שלושה מבחנים לפיהם ניתן לעמוד על הפורום הנאות להגשת התובענה:
א. מבחן מירב הזיקות;
ב. מבחן ציפיות הצדדים הרלוונטיים;
ג. מבחן היעילות והאפקטיביות.
3. להלן ייבחנו נסיבות העניין על-פי המבחנים השונים.
מבחן מירב הזיקות
1. בעניינינו, מירב הזיקות הן לבית-המשפט ההולנדי ולא לישראלי. הסכם ההפצה קובע כי הדין שיחול עליו הוא הדין ההולנדי. אין מתאים יותר מבית-המשפט בהולנד, לדון במחלוקות שתתעוררנה בקשר עם ההסכם על-פי הדין ההולנדי. אכן, במקרים מתאימים גם בית-משפט בישראל יכול לדון על-פי דין זר, בעניינינו - הדין ההולנדי, ואז יש צורך בהוכחת הדין הזר, דבר שיכביד על הצדדים, יסרבל וייקר את ההליך באופן משמעותי. הסכם ההפצה וכן המערכת ההסכמית שקדמה לו, נכרתו בהולנד. כך גם מערך ההפעלה עתיד היה לפעול מהולנד. המשיבה מודה, עוד בכתב התביעה, כי היא חברה שהתאגדה בהולנד וכי משרדיה מצויים בעיר רוטרדם שבהולנד (סעיף א' לכתב התביעה). כמו-כן, רוב רובם של העדים הרלוונטיים לבירור התובענה, לרבות אלה מטעם המשיבה, מתגוררים בהולנד ובבלגיה, סמוך לגבול הולנד. וכאמור, גם הסכם ההפצה קובע כי לבית-המשפט ההולנדי ברוטרדם סמכות שיפוט ייחודית.
2. העובדה שבעל השליטה במשיבה הוא ישראלי לשעבר אינו מקנה זיקה מיוחדת לישראל, מה גם שהמשיבה עצמה, עוד בכתב התביעה ציינה כי אותו בעל שליטה, מר משה רבנו, הוא אזרח הולנד (סעיף ג' לכתב התביעה).
3. באשר לטענת המשיבה לפיה התשלומים לרכישת המשדרים הועברו לחשבון המבקשת וכי מקום ביצוע ההתחייבות הוא בישראל, הרי שבכך אין די כדי שהפורום הנאות לדון בתובענה יהיה בישראל. גם אם טענות אלה נכונות (ולא צורפו לכך אסמכתאות, הרי שבמאזן שבין הזיקות עליהן הצביעו המבקשים - לבין הזיקות האמורות הנטענות על-ידי המשיבה, מירב הזיקות מורות כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בית-המשפט בהולנד.
ציפיות הצדדים הרלוונטיים
מכלול הנסיבות בעניינינו מוביל למסקנה כי הציפיות הסבירות של הצדדים היו שההתדיינות בקשר להסכמים תהיה בהולנד, בין היתר העובדה שהמשיבה והמבקשת הקימו חברה משותפת בהולנד. גם הקמת המשיבה כחברה בהולנד מלמדת על ציפיות הצדדים עצמם כי מערכת המשפט המקומית בהולנד תהיה הפורום הנאות לבירור המחלוקות ביניהם.
מבחן היעילות והאפקטיביות
גם מבחן זה מלמד כי הפורום הנאות הוא בית-המשפט שבהולנד. רוב רובם של העדים הרלוונטיים לתובענה הם מהולנד או מבלגיה, סמוך להולנד. הבאתם ארצה ובמספר מועדים תפגע ביעילות ניהול התובענה ותכביר על הצדדים הוצאות שלא לצורך. כן יש להניח כי רוב הראיות, לרבות מסמכים המצויים במשרדי המבקשת והמשיבה, מצויים בהולנד. כן יש לציין כי המבקשים טוענים כי בכוונתם להגיש תביעה נגד המשיבה, כך שאם התובענה שלפני היתה מוגשת בהולנד, אזי ששתי התביעות, הקשורות קשר הדוק, היו מתבררות במאוחד. בנוסף, ככל שתוגש תביעת המבקשים נגד המשיבה בהולנד, הרי שעלול להיווצר מצב של מתן הכרעות סותרות בתביעות, דבר היכול לפגוע ביכולת לבצע את פסקי-הדין שיינתנו על-ידי שני הפורומים השונים.
ד. לסיכום
לאור כל האמור לעיל, מתקבלת הבקשה לסילוק התביעה, נגד כל הנתבעים, על-הסף על-פי תקנה 101(א) לתקנות."