botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

סדרי דין וראיות - המצאת כתבי בית-דין

1. המצאת כתבי בית-דין- הדין
תקנות 475 - 484 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כי:

"475. דרכי המצאת כתב בי-דין (תיקונים: התש"ן, התשנ"ז, התשנ"ז (מס' 2), התשס"ה (מס' 2))
כתב בי-דין יומצא באחת הדרכים האלה:
(1) במסירה אישית על-ידי פקיד בית-המשפט, על-ידי עורך-דין, פקידו או שליח מטעמו, או על-ידי אדם אחר שבית-המשפט או מנהל בתי-המשפט הסמיכו לכך בכתב, או על-ידי שליח מטעמו של אדם שהוסמך כאמור (לכל אחד מאלה ייקרא שליח בי-דין);
(2) על-ידי מוסד כאמור בסימן ב';
(3) בדואר כאמור בסימן ג';
(4) בפקסימיליה כאמור בסימן ג'1;
(5) באמצעי אלקטרוני כאמור בסימן ג'2.

475א. המצאה על-ידי בעל דין (תיקונים: התשנ"ז, התשנ"ז (מס' 2))
(א) היה בעל דין מיוצג על-ידי עורך-דין יומצא כתב בי-הדין באחת מן הדרכים המפורטות להלן:
(1) הורה בית-המשפט להמציא את כתב בי-הדין במסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין באמצעות עורך דינו, פקידו או שליח מטעמו, בהקדם האפשרי, זולת אם קבע בית-המשפט מועד מסירה;
(2) לא הורה בית-המשפט על מסירה אישית, ימציא בעל הדין את כתב בי-הדין בדואר רשום עם אישור מסירה, לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו לשם המצאה.
(ב) בעל הדין ישמור ברשותו את אישור המסירה והעתק ממנו יוגש לבית-המשפט כאשר בעל הדין מגיש בקשה לסעד כלשהו נגד בעל דין אחר.

476. המצאה כיצד?
המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי העניין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה.

477. ההמצאה היא לנמען גופו או למורשהו
ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה - דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך-דין, דיה ההמצאה לעורך-הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת.

478. מורשה לקבלת כתבי בי-דין
(א) כל הגר בתחומה של המדינה יכול שיתמנה מורשה לקבלת כתבי בי-דין.
(ב) מינוי כאמור יכול שיהיה מיוחד או כללי וצריך שיהא בכתב חתום ביד המרשה; הכתב, או העתק מאושר ממנו אם היה המינוי כללי, יוגש לבית-המשפט.

479. המצאה לבעלי דין אחדים
(א) כתב בי-דין שיש להמציאו לבעלי דין אחדים יומצא לכל אחד מהם, אם אין הוראה אחרת.
(ב) היו בעלי דין אחדים מיוצגים על-ידי עורך-דין אחד, די בהמצאת כתב בי-דין אחד לעורך-הדין בשביל כל בעלי הדין האמורים.

480. מקום שניתן מען
בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית-המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי.

481. המצאה לבן משפחה או למזכיר ישוב
באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים, ואם היה הנמען תושב קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים או מושב שיתופי (להלן בפרק זה: "ישוב"), די בהמצאת הכתב לידי חבר הוועד או המזכיר של הישוב.


482. המצאה למורשה בהנהלת עסקים (תיקון התשע"ד)
(א) היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת אותו עסק או אותה עבודה באותו אזור שיפוט.
(ב) לעניין תקנה זו, רואים קברניט של אניה כמורשהו של בעל האניה או של שוכרה.

483. המצאה בעניין מקרקעין
(א) היתה התובענה בעניין מקרקעין, כל כתב בי-דין שאי אפשר להמציאו לנמען גופו, די בהמצאתו למורשהו הממונה על המקרקעין.
(ב) היתה התובענה להחזרת מקרקעין פנויים, כל כתב בי-דין שאי אפשר להמציאו בדרך אחרת, די בהדבקת העתק ממנו על דלת בית המגורים או על מקום אחר נראה לעין שבמקרקעין.

484. המצאה לתאגיד (תיקון התשנ"א (מס' 2))
המצאת כתב בי-דין לתאגיד תהא בהנחת הכתב במשרד או במען הרשום של התאגיד, ולתאגיד שהוקם בחוק - בהנחת הכתב במשרדו של מנהל התאגיד; היה התאגיד שותפות שאין לה מען רשום - תהא ההמצאה בהנחת הכתב במקום עסקה הראשי של השותפות או במסירתו לאחד השותפים."

2. המצאה למפיץ בלעדי של יצרן
כאשר מפיץ משמש נציג בלעדי של יצרן או כאשר יש אינדיקציה אפילו במכתב בדבר עובדה זו, רואים המצאת כתבי בית-דין לנציג כהמצאה כדין ליצרן שמקום מושבו בחו"ל. שאלת ה"המצאה" במקרה כזה נדונה ב- רע"א 39/89 General Electric Corp. נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד מב(4), 762 (1989).

בית-המשפט קבע כי:

"1. המשיבות הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה כנגד General Electric Company (להלן: "ג'נרל"), שהיא חברה שמושבה במדינת ניו-יורק בארצות-הברית, "על-ידי ג'נרל מהנדסים בע"מ, רח' משכית הרצליה ב"' (להלן: "ג'נרל מהנדסים"). בכתב התביעה נטען, שהמשיבה השניה (חברת החשמל) הזמינה מג'נרל תושבות ופינים לטורבינות מתוצרת ג'נרל, כי התושבות והפינים לא התאימו להזמנה, ועקב כך נגרם לחברת החשמל נזק של כ- 3 מיליון ש"ח, אותו היטיבה המשיבה 1, שהיא חברת ביטוח. בוצעה המצאה של כתב התביעה וההזמנה לג'נרל מהנדסים, וזו החזירה את ההזמנה למזכירות בית-המשפט ביחד עם מכתב מיום 03.05.80 (להלן: "המכתב"), בו נאמר, כי "איננו מחזיקים בייפוי-כוח כלשהו מטעם (ג'נרל) ואיננו מוסמכים לקבל עבורה או בשמה מסמכי בית-דין או ליצגה בהליכים משפטיים כלשהם". המשיבות עתרו לקבלת פסק-דין על-פי צד אחד כנגד ג'נרל, אך הרשם המלומד (כתוארו אז), השופט א' גורן, הורה לזמן את ג'נרל מהנדסים ואת המשיבות לדיון. ביום 09.02.88 קבע הרשם, שההמצאה לג'נרל מהנדסים היא המצאה חוקית לג'נרל; ביום 29.12.88 דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור על החלטה זו. לפניי עותרת ג'נרל (שהיתה ככל הנראה מיוצגת בערכאות הקודמות והסמיכה את פרקליטה "לצורך בקשה זו בלבד") למתן רשות ערעור על פסק-הדין.
2. שתי הערכאות הקודמות ביססו את החלטתן בדבר חוקיות ההמצאה על תקנה 482 לתקנות סדר הדין האזרחי...
השופט המלומד, כמו הרשם המלומד, קבע, שתקנה 482(א) חלה גם על המצאה של תובענה נגד חברה זרה שמושבה מחוץ לתחום השיפוט, וכי נתקיימו התנאים, לפיהם ניתן לראות את ג'נרל מהנדסים "מורשה" של ג'נרל במשמעות דיבור זה בתקנה 482; בבקשה שלפניי כופרת המבקשת בהנחת היסוד הנזכרת, משיגה על העובדות שנקבעו ועל המסקנות שהוסקו על יסודן וטוענת, שמרכיביה של התקנה האמורה, במשמעותם הנכונה, לא הוכחו.
3. אפתח בתשתית העובדתית. לקראת הדיון לפני הרשם הוגש תצהירו של מר גרבר, שהוא מנכ"לה של ג'נרל מהנדסים (להלן: "התצהיר"), אליו צירף את עותק ההסכם המסדיר את מערכת היחסים בין חברתו לבין ג'נרל. בהסכם זה, הנושא כותרת: International Sales Representative Agreement (להלן: "ההסכם"), מינתה ג'נרל את ג'נרל מהנדסים כנציגת מכירות מוסמכת בשטח מדינת ישראל למה שהוגדר כ- "power generation market" (סעיפים 1 ו- 2); בהסכם התחייבה ג'נרל, בין השאר, גם לשלם לג'נרל מהנדסים עמלה בגין מכירות שבוצעו במישרין על-ידי ג'נרל ללקוחות בישראל, אם בוצעו מכירות אלה כתוצאה ממאמצי ג'נרל מהנדסים (סעיפים 4 ו-6); ג'נרל מהנדסים מצדה נטלה על עצמה התחייבויות שונות, וביניהן התחייבות לקיים קשרים פעילים עם לקוחות בישראל ולדווח לג'נרל על כל הפעילויות הממשלתיות, המסחריות והתעשייתיות וכן על התכניות העשויות להשפיע על מכירת המוצרים נושא ההסכם ללקוחות בישראל (סעיף 5 פסקאות b ו- c). להלן נאמר בהסכם, שהזכויות המוקנות על פיו הן "non-exclusive" ובלתי-עבירות, וג'נרל מהנדסים חייבת להודיע לג'נרל בכתב ומראש על כל שינוי בבעלות עליה. עוד נאמר שם, שג'נרל מהנדסים היא קבלן עצמאי ואינה נחשבת נציגה או שלוחה של ג'נרל לכל מטרה שהיא (סעיף 7). ג'נרל מהנדסים התחייבה למלא אחר כל הכללים וההוראות עליהם תורה ג'נרל בקשר לשימוש בסימני המסחר ושמות המסחר של ג'נרל ולבטא בפרסומיה ומצגיה שהיא נציג מכירות מוסמך של ג'נרל (סעיף 11).
4. בתצהיר כתב מר גרבר, כי מוצריה השונים של ג'נרל נמכרים בישראל על-ידי מספר נציגים בלעדיים, כאשר לכל סוג של מוצרים קיים הסכם הפצה ספציפי (סעיף 3), כי ג'נרל מהנדסים אינה שלוח של ג'נרל ואינה רשאית לפעול בשמה ולקבל עבורה מסמכים (סעיף 5). ג'נרל מהנדסים פועלת בשתי דרכים (סעיף 7); האחת - רכישת מלאי מוצרים של ג'נרל על-ידי ג'נרל מהנדסים ומכירתם על-ידי ג'נרל מהנדסים ללקוחותיה מבלי שלג'נרל יש שליטה על המחיר של הממכר או תנאי המכירה שלו; האחרת:
"תיווך בעסקאות שההתקשרות לגביהן וביצוען נעשית בסופו-של-דבר ישירות בין לקוח בישראל לבין (ג'נרל). בעסקאות מסוג זה אין לג'נרל מהנדסים כל סמכות שהיא לקבוע עבור (ג'נרל) את תנאי העסקה או לחייב את (ג'נרל) בכל אופן שהוא. כל תנאי העסקה חייבים להיות מוסכמים ומאושרים מראש על-ידי (ג'נרל) והיא גם חותמת בעצמה על הסכם הרכישה ובכך מתחייבת כלפי הלקוח. פעילות במסגרת זו אפיינה הקשר שנוצר בין המבקשות לבין (ג'נרל) בעניין נשוא התביעה."
בשלב זה אפסיק רגע את רצף התיאור של החומר העובדתי ואשוב למכתב, בו, כזכור, הודיעה ג'נרל מהנדסים לבית-המשפט, שאינה רשאית לקבל כתבי בי-דין בשם ג'נרל. המכתב נושא כותרת של ג'נרל מהנדסים, אך בקצהו השמאלי מופיע הכיתוב הבא:
"נציגים בלעדיים לישראל General O Electric Products". בין המילים המציינות את שמה של ג'נרל מופיע הסמל שלה. בתחתית העמוד מופיעים שמות של עוד שמונה חברות, שכנראה מוכרת ג'נרל מהנדסים ממוצריהן או עומדת עמן בקשרים שלא נתבררו.
5. מר גרבר נחקר על תצהירו ובין השאר העיד, כי יש לג'נרל מהנדסים קשר ישיר עם ג'נרל; כשהוא קיבל את כתבי בי הדין הוא טלפן לסניף ג'נרל במדריד, המטפל בשירות למשיבה 2, ושאל אותו מה לעשות. איש זה היה בארץ, והלקוח היחיד שלו הוא המשיבה 2. כעבור ימים ספורים טלפן אליו עורך-דין מטעם ג'נרל והודיעו שהעניין נמסר לפרקליטים בארץ ושלא יטפל בעניין. עוד הוסיף מר גרבר ואמר, בין השאר:
"אנשי חברת החשמל היו אצלנו במשרד גם כדי לפטפט וגם כדי לעשות עסקים... הצגנו את עצמנו כמייצגים של (ג'נרל), אך ברור לי שלא תמיד אנו צריכים לנהוג כך... כשאמרתי שאנו מייצגים את (ג'נרל) התכוונתי, שלמרות שיש עוד 8 חברות המוכרות מוצרים של (ג'נרל), אנו מטפלים בכ- 80% מהמוצרים של החברה בארץ. לכן יש לנו רשות לומר שאנו מייצגים את מוצרי ג'נרל, אך אני מודע לכך שחלק מעובדי לעיתים מציגים עצמם כמייצגי החברה. על ג'נרל זה לא מקובל... החשבוניות שאנו מוציאים אחר קניה מוצאות על-ידי ג'נרל מהנדסים ע"ש הקונה. אנו מייצגים את (ג'נרל) בנושא ציוד רפואי, ציוד של (המשיבה מס' 2) וכו'."
6. טענתה הראשונה של ג'נרל היתה, כזכור, שאין תקנה 482 חלה על חברה או על יחיד תושבי חוץ, שלעניינם שומה היה על המשיבות לעתור למתן צו המצאה מחוץ לתחום השיפוט לפי תקנה 500; והא ראיה, שאין להבין את הדיבור "באזור השיפוט של בית-המשפט" בתקנה 482 אלא כאזור השיפוט המקומי; לעניין זה נחלקו הפרקליטים והביאו אסמכתאות ממקומות רחוקים וממקומות קרובים, זה כדי להראות ש"אזור השיפוט" או "תחום השיפוט" משמעותו אזור השיפוט המקומי, וזה כדי להראות ש"אזור השיפוט" או "תחום השיפוט" עשוי לכלול בחובו את שטח המדינה כולה; לדידי, הדין בעניין זה, לעניין הראיה, הוא דווקא עם המבקשת; עם-זאת, הטענה כולה אינה מבוססת.
סימן א' של פרק ל"ב לתקנות דן בהמצאה בארץ למי שנמצא בה, בין בעצמו ובין באמצעות ידו הארוכה; כך, למשל, אפשר לבצע המצאה של כתבי בי-דין למי שמונה מורשה לקבלתם, כאמור בתקנה 478, אף אם אין כל זיקה בין העניין נושא התביעה לבין מדינת ישראל; והוא הדין בהמצאה לעורך-דין לפי תקנה 477 - ב- ר"ע 156/73 Inc. Uniroyal נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד כח(1), 229 (1973) - אפילו לא הוסמך להופיע בבית-המשפט: ע"א 23/83 ס' ר' יוחימק ואח' נ' ת' קדם ואח', פ"ד לח(4), 309 (1984); בהמצאה לאשת הנתבע, המתגוררת כרגיל עמו: ע"א 362/66 הופמן נ'Fordhan Fuel Oil Co Inc, פ"ד כ(4), 222 (1966); ו- ר"ע 526/83 פרושינובסקי ואח' נ' שירסון כלל אינבסטמנט האוס בע"מ, פ"ד לז(4), 485 (1983), לפי תקנה 481; ובהמצאה ל"מורשה" הממונה על המקרקעין, לפי תקנה 483(א): ע"א 403/64 ש' לוינסון ואח' נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד יט(1), 108 (1965) ; והוא הדין בקברניט של אנייה לפי תקנה 482(ב). בכל המקרים הללו עשוי הנתבע, הוא עצמו, שלא להימצא בארץ, ואף-על-פי-כן, אם בוצעה ההמצאה למי שבעיני התקנות נחשב לידו הארוכה, היא תיחשב בת-פועל ללא צורך בהגשת בקשה לפי תקנה 500, ממש כפי שהמצאה לתייר שהגיע באקראי ארצה היא המצאה כשרה, אפילו אין בינו או בין התובענה לבין מדינת ישראל כל קשר ואף אם לא ניתן היה לקבל נגדו צו להמצאה מחוץ לתחום השיפוט. אכן, שאלה אחרת היא, אם מן הראוי שהתובענה תתברר בישראל אם לאו, אך שאלה זו אין בינה לבין תוקפה של ההמצאה ולא כלום: גם אם בוצעה לנתבע המצאה חוקית, אפשר שיהיה בכוחו לשכנע את בית-המשפט להעמיד את הדיון בתובענה על יסוד טענת "פורום לא נאות" או טענות אחרות.
כמו שציינו, צודקת ג'נרל בטענתה, שאזור השיפוט הנזכר בתקנה 482 הוא תחום השיפוט המקומי, אך טענה זו לא תוכל להועיל לה; היא אינה חולקת על תחולתה של התקנה הנזכרת על תאגידים, ואם כך הדבר, נתמלאו התנאים הכלולים בה: ג'נרל אינה "גרה" באזור השיפוט המקומי של בית-המשפט, ולפיכך, אם אך אפשר לראות את ג'נרל מהנדסים כ"מורשה" של ג'נרל בגדר התקנה, ניתן היה להמציא לה את כתבי בי הדין בהרצליה ב', המצויה באותו תחום שיפוט.
7. יש לציין, שתקנה 482, כמו תקנות אחרות הכלולות בסימן א' של פרק ל"ב, אינה קובעת כללים לסמכות הבינלאומית של בית-המשפט, אלא היא דנה רק בכללי ההמצאה. בוצעה בארץ המצאה כדין לפי כללים אלה, קנה בית-המשפט סמכות פרסונאלית על הנתבע. הסמכות הבינלאומית לדון בתובענה נגד נתבע כזה שאובה לא מן התקנה עצמה אלא מעיקרון של המשפט הבינלאומי הפרטי שמחוצה לה, הקובע שיש לבתי-משפט בישראל סמכות בינלאומית על נתבע ה"נמצא" בישראל, והתקנה רק מבטאת יישום טכני של אותו עיקרון; התקנות בסימן א' גם אינן קובעות כללים לסמכות המקומית של בית-המשפט, שהרי כללים אלה מצויים בחלק ב', פרק ב' לתקנות. עם-זאת, עשויה להיות קיימת זיקת גומלין בין כללי הסמכות המקומית לבין כללי ההמצאה; כך, למשל, מי שמנהל עסקים בעצמו או באמצעות אחרים, בתחומי אזור השיפוט המקומי של בית-המשפט, עשוי להיתפס לשיפוטו של אותו בית-משפט לפי תקנה 3(א)(1), וההמצאה ל"מורשה" העוסק בהנהלת אותו העסק מטעם הנתבע באותו אזור תהיה בת-פועל לפי תקנה 482.
לסיכום סוגיה זו מבקש אני להוסיף עוד שתי הערות אלה: ראשית, גם לדיבור "מקום עסקו" בגדר תקנה 3(א)(1) ניתנה פרשנות מרחיבה. כך, למשל, נפסק, שאפשר להגיש תובענה כנגד חברת ביטוח בבית-המשפט של המקום בו פועל סוכן ביטוח עצמאי כסוכנה: ר"ע 501/84 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רוטמן, פ"ד לט(1), (1985); שנית, אין אני נדרש לשאלה, מה היה הדין בענייננו, לו נמצא מקום עסקיה של ג'נרל מהנדסים מחוץ לתחומי השיפוט המקומיים של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
8. שאלה אחרת היא, מיהו ה"מורשה" לפי תקנה 482. לעניין תקנה 483(א) כבר למדנו, שאין מדובר ב"שלוח" כמשמעותו הטכנית של דיבור זה אלא במי שדרגת האינטנסיביות של הקשר שבינו לבין הנתבע הגיעה לרמה כזו, שמותר להניח, כעניין שבדין, שהוא יעביר לידיעתו של הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו; כמו שכתב השופט ברנזון ב- ע"א 403/64 הנ"ל, בעמ' 111:
"... מורשה במובן תקנה 444 (כיום 483(א) - ש' ל') אינו חייב להיות מוסמך גם לייצג את מרשהו בדין. התקנה אינה מטפלת אלא בהמצאת כתבי בי-דין לבעל דין באמצעות מורשה ובהמצאה בלבד, ואין היא דנה כלל בייצוגו של בעל הדין או בהתדיינות בשמו. העיקר הוא שהמורשה יהיה כזה אשר יתן מקום ליצירת הנחה שהוא עומד בקשר עם מרשהו או שיש לאל ידו להתקשר עימו ולהביא לידיעתו את דבר ההליכים שיזמו נגדו. איש לא יעלה על הדעת כי בן משפחה אשר לפי תקנה 445 (כיום תקנה 481 - ש' ל') מותר להמציא לו את הכתב יוכל לפעול כמיופה-כוח של הנמען ולייצגו בפני בית-המשפט, אף-על-פי-כן המצאה לבן משפחה כזה נחשבת כהמצאה חוקית לנמען."
להלן מאזכר בית-המשפט דברים שנאמרו בעניין 1854) (Hope v. Hope) at 539-540 Hope v. Hope (1854) 43 E.R.534 (Ch) לעניין תכליתה "היחידה" של ההמצאה כאמצעי להודיע לנתבע על ההליך שהוגש נגדו; ואני מוכן להסכים עם ג'נרל, שלהמצאה גם תכלית נוספת והיא להחיל על הנתבע, באמצעות האקט הפורמאלי של ההמצאה, את שיפוטו הפרסונאלי של בית-המשפט; ועוד מוכן אני להסכים, ששאלת בירור תוקפה של ההמצאה אינה יכולה, בדרך-כלל, להיחתך על יסוד ראיות בדיעבד על ידיעתו הקונקרטית של הנתבע על דבר ההליך שהוגש נגדו, אלא שיש צורך בהוכחה על קיומם של אותם נתונים אובייקטיביים, העושים את ההמצאה בת-פועל לפי התקנות.
9. השאלה, מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע לבין ה"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת-פועל, היא שאלה שבדרגה, ובכגון דא - אם הערכאות שקדמו לי לא שגו באופן בולט, וכך נראה לי - אין צידוק למתן רשות ערעור; בעניין זה לא הייתי מחמיר עם התובע. מחד גיסא, לא הייתי רואה "סוכן מכירות", הקונה טובין מחברה זרה ומוכרם בארץ על חשבונו הוא, הא ותו לא, כ"מורשה, העוסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העסק"; אך מאידך גיסא, ככל שניתן יהיה לדלות מן העובדות יותר סממנים של שיתוף פעולה עסקי בין הנתבע לבין מנהל "עסקיו" כן תגבר הנטייה לראות ב"סוכן המכירות" "מורשה".
במקרה שלפנינו - כך נראה לי - לא שגו הערכאות שקדמו לי באופן בולט בקובען, שג'נרל מהנדסים הוא "מורשה" של ג'נרל לעניין תקנה 482; לא זו בלבד שג'נרל מהנדסים לא הסתפקה בקניית טובין ומכירתם על חשבונה, אלא היא גם ניהלה עם המשיבה 2 משא-ומתן, שהניב עסקה מסחרית. מכוח ההסכם עם ג'נרל שומה היה עליה לקיים קשרים פעילים עם לקוחות בישראל, לדווח לג'נ'רל על מצב השוק ולציית להוראות שונות של ג'נרל. עובדה היא, שחרף ההגדרה הפורמאלית לסתור הכלולה בהסכם הוצגה ג'נרל מהנדסים בפועל, כלפי חוץ, כמי שמייצגת את ג'נרל, וכך גם הובנה מערכת היחסים על-ידי עובדי ג'נרל מהנדסים ועל-ידי מתבונן מן הצד, והיא נראית משקפת את המציאות.
הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, שהעובדות שהוכחו על רקע הדין החל בענייננו אינן מצדיקות מתן רשות לערער. לפיכך אני דוחה את הבקשה. ג'נרל רשאית להגיש בכת הגנה תוך 30 ימים מיום המצאת החלטה זו ותשלם למשיבות שכר-טרחת עו"ד 7,500 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום."

ב- ת"א (ת"א) 33201-10-13 {מזדה (מצדה) בע"מ נ' FASHION BOX INDUSTRIES S.P.A, תק-מח 2014(2), 2534 (2014)} נדונה בקשה מטעם התובעת - חברת מזדה ("מצדה") בע"מ (להלן: "המבקשת") להצהיר כי חברת אינטר ג'ינס בע"מ (להלן: "אינטר ג'ינס") הינה מורשה לקבלת כתבי בית-דין עבור חברת Fashion Box Industries S.P.Aוחברת Fashion Box S.P.A (להלן יכונו יחד: "הנתבעות").

בית-המשפט קבע כי:

"2. על-פי כתב התביעה, המבקשת הינה חברה ישראלית בבעלות גב' מצדה זאבי אשר הפיצה באופן בלעדי את מוצרי הנתבעות (בגדים ואביזרי אופנה) בישראל.
הנתבעות הינן חברות זרות המאוגדות באיטליה, חלק מתאגיד האופנה האיטלקי Fashion Box, המייצר בגדים ואביזרי אופנה, בין היתר, תחת המותג "Replay".
עסקינן בתביעה כספית על סך 8,823,159 ש"ח שעניינה הפרת הסכם ההפצה בין המבקשת לנתבעות במסגרתו הפיצה המבקשת את מוצרי הנתבעות משך כ- 17 שנים.
3. תמצית טענות המבקשת בבקשה
א. משנת 2007 ועד היום אינטר ג'ינס הינה המפיץ הבלעדי של מוצרי הנתבעות בישראל ובעלת רישיון השימוש הבלעדי במותג "Replay". אינטר ג'ינס מפעילה כ- 5 חנויות הנושאות את שם המותג "Replay".
הקשר בין הנתבעות לבין אינטר ג'ינס הינו הדוק ביותר.
ב. כתב התביעה הומצא למשרדי אינטר ג'ינס ביום 15.10.13. רק כעבור כחודש, ביום 11.11.13 אינטר ג'ינס השיבה את כתב התביעה וטענה כי אינה הכתובת להמצאת כתבי בית-הדין עבור הנתבעות.
אין חולק כי אינטר ג'ינס עדכנה את הנתבעות אודות הגשת כתב התביעה והמתינה להנחיותיהן. הנחיות הנתבעות ניתנו רק כעבור כחודש ולכן אינטר ג'ינס טענה לראשונה כי היא אינה הכתובת להמצאת כתבי בית-דין רק ביום 11.11.13.
ג. בפסיקה נקבע כי מערכת היחסים שבין יצרן לבין מפיצו הבלעדי בישראל הנה מערכת יחסים אשר כשלעצמה מקיימת את דרישות תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").
בענייננו, מערכת היחסים בין אינטר ג'ינס לנתבעות עונה על מבחן האינטנסיביות. כך עולה מהעובדה שאינטר ג'ינס אכן עדכנה בפועל את הנתבעות אודות כתב התביעה וכן מדברי מנכ"ל הנתבעות אשר מתייחס לאינטר ג'ינס כאל נציגתו בהנהלת העסקים בישראל, טורח להשתתף באופן ספונטאני באירוע לעובדים בישראל וטוען בראיון לתקשורת הישראלית כי יש לנתבעות תוכניות ביחס לישראל.
4. תמצית טענות אינטר ג'ינס
א. המבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי בוצעה המצאה כדין לפי תקנה 482 לתקסד"א.
ב. המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את התקיימותו של מבחן הקשר האינטנסיבי. המבקשת לא הציגה כל אסמכתא ממשית לביסוס קשר כאמור ובתאוריות השונות שהעלתה אין כדי לסייע לה.
ג. לצורך הפצת מוצרי הנתבעות, אינטר ג'ינס רוכשת מוצרים מהנתבעות ומצדדים שלישיים ומוכרת מוצרים אלה בישראל באופן בלעדי. תמורת הזכות למכור מוצרים אלה בישראל, אינטר ג'ינס משלמת תמלוגים לנתבעות. כל זאת נעשה בהתאם למנגנונים ברורים וקבועים מראש. זהו מהות הקשר העסקי בין אינטר ג'ינס לנתבעות.
בין אינטר ג'ינס לנתבעות יש הפרדה תאגידית, ניהולית, קניינית וכספית. אינטר ג'ינס אינה מוסמכת לקבל כל החלטה או לבצע כל פעולה בשם הנתבעות וכמובן שגם אינה מוסמכת לנהל את עסקיהן של הנתבעות בישראל.
ד. מהפסיקה עולה כי קיומו של קשר בין מפיץ בלעדי לבין יצרן אינו מספיק כשלעצמו להחלת תקנה 482(א) לתקסד"א ויש לבחון כל מקרה לגופו.
ה. העובדה שבשלב מסויים נודע לנתבעות על דבר כתב התביעה אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו, שכן ההלכה הפסוקה קבעה במפורש כי "כלל ההמצאה" גובר על "כלל הידיעה".
ו. כניסתו של תיקון תקנה 482(א) לתקסד"א לתוקף ביום 22.12.13 חלה לאחר שכתב התביעה נמסר לאינטר ג'ינס אולם כידוע, פרשנות דבר חקיקה אשר תוקן במהלך ההליך יש לבצע בהתאם לרוח ותכלית התיקון שבוצע.
גם בהתאם למבחנים הקיימים היום בפסיקה ברור כי אינטר ג'ינס אינה מהווה "מורשה" כהגדרת תקנה 482(א) לתקסד"א אולם קל וחומר שלאור תכלית התיקון - צמצום הכפפת נתבעים זרים לסמכות הישראלית - המשיבה אינה מהווה מורשה של הנתבעות ואין להכפיף אותן לסמכות בית-המשפט בישראל.
5. בתשובה לתגובה מוסיפה המבקשת וטוענת כדלקמן:
א. אין חולק כי אינטר ג'ינס העבירה בפועל לידיעת הנתבעות אודות הגשת כתב התביעה. די בכך כדי לבסס את מבחן האינטנסיביות ולייתר את הדיון ביתר טענותיה של אינטר ג'ינס.
ב. אינטר ג'ינס הודתה שקיים בינה לבין הנתבעות קשר עסקי אינטנסיבי.
ג. המבקשת עמדה בנטל ההוכחה ואף למעלה מכך. הבקשה מבוססת היטב על הקשר העסקי ההדוק בין אינטר ג'ינס לבין הנתבעות והמבקשת הוכיחה עובדה זו גם בלא הכתבות העיתונאיות אשר צורפו למעלה מן הצורך, ואשר האמור בהן לא הוכחש על-ידי אינטר ג'ינס.
ד. במסגרת הבקשה והתצהיר הובהר כי הקשר בין מפיץ המפעיל חנויות מותג הנושאות את סימן המסחר של היצרן הינו הדוק הרבה יותר מקשר רגיל של מפיץ ויצרן.
ה. תיקון תקנה 482(א) לתקסד"א נועד לדרוש כי התביעה שהוגשה "בעניין עסק או עבודה" תוגש רק נגד מורשה העוסק ב"אותו העסק או אותה עבודה" נשוא התביעה.
בענייננו, אין חולק כי העסק נשוא התביעה, קרי, הפצת מוצרי הנתבעות וקבלת רישיון שימוש בלעדי בסימן המסחר "Replay" בישראל, זהה לעסק בו עוסקת אינטר ג'ינס עבור הנתבעות. לפיכך, יש לראות באינטר ג'ינס כמורשה גם לפי הנוסח החדש שאינו חל בענייננו.
6. הצדדים הסכימו כי תינתן החלטה בכתב, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים (ראה הודעה מיום 08.01.14 והחלטת כב' הרשמת א' נחליאלי חיאט מיום 08.01.14).
7. לאחר שעיינתי בטעוני הצדדים הגעתי למסקנה לפיה דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א. סמכות שיפוט בינלאומית על נתבע זר נרכשת על-פי אחת מהדרכים הבאות: המצאה פיזית לנתבע בעת שהותו בישראל או המצאה למורשה שמונה לקבלת כתבי בי-דין או באמצעות המצאה בהתאם להוראות תקנה 500 לתקסד"א.
ב. באשר לחשיבות דיני ההמצאה וההקפדה כי המצאת כתב בית-דין תעשה כדין, יפים הדברים שנכתבו בספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 45:

"סמכות השיפוט של בית-המשפט נובעת מהמצאת כתב התביעה לידי הנתבע, בין בתוך המדינה ובין מחוצה לה. כל אימת שכתב התביעה הומצא במדינה, כוח השיפוט נתן בידי בית-המשפט המקומי, יהא אשר יהא מקום מושבו של הנתבע;...
ביצוע הזמנתו כדין של נתבע מקנה את הסמכות לבית-המשפט מבחינה בינלאומית."
ג. תקנה 482(א) לתקסד"א החלה בענייננו, כנוסחה טרם התיקון שנכנס לתוקף ביום 21.12.13 (פורסם ברשומות ביום 21.11.13), קבעה כי:
"היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט."
למעלה מן הצורך, יובהר כי בהתאם לנוסח תקנה 482(א) לאחר התיקון דלעיל, ניתן להמציא תובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם אל מחוץ לתחום המדינה, למנהל או למורשה באותו אזור שיפוט, ובלבד שהוא עוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת אותו עסק או אותה העבודה שנגדם הוגשה התובענה.
לעניין זה ראה גם ספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט), 722 נאמר כי:
"כאשר יש לנתבע, שהוא תושב חוץ או חברת חוץ, מורשה בישראל, ניתן לבצע המצאה לידי המורשה ללא צורך הצו-המצאה אל מחוץ לתחום המדינה. השאלה שתיבדק היא אם הנמען הוא אכן "מורשה". השאלה אם פלוני הינו מורשה לעניין התקנה נחתכת לפי מידת האינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, עד שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו."
ד. פסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט לוין ב- רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.08.94) (להלן: "פרשת טנדלר"), עוסק בפרשנות תקנה 482(א) לתקסד"א ובמסגרתו נקבע כי:
"ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו עניין: האחת - שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניין שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו. השניה, על-מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית (וראה גם רע"א 572/90, פ"ד (1), 758, 760 (1990). השלישי, בשאלת דרגת האינטנסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו. יחד-עם-זאת, נקבע באותו עניין כי סוכן מכירות גרידא, שאין בינו לבין הנתבע שיתוף פעולה עסקי של ממש, אינו בגדר "מורשה"."
עוד נקבע בפרשת טנדלר, כי מטרת תקנה 482(א) היא בעיקר להבטיח הבאת דבר ההליכים לידיעת הנתבע, באמצעות מי שמקיים איתו קשרי מסחר באופן שוטף ובמהלך דברים הרגיל. כל עוד מתקיימים תנאים אלה ב"מורשה" אין בכך כל פגם.
כמו-כן, נקבע כי כדי שאדם יחשב למורשה, יש צורך להוכיח תקשורת עסקית שוטפת, וכי, דרישה להוכיח שיתוף פעולה ברמה של קבלת החלטות עסקיות וכושר לחייב את הנתבע, הינה דרישה המחטיאה את מטרת התקנה כאמור.
ב- רע"א 39/89Genenral electric corp נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(4), 762, 768 (1989), נקבע כי השאלה מה מידת האינטנסיביות של הקשר בין הנתבע ל"מורשה" הנדרשת כדי לעשות את ההמצאה בת-פועל, היא שאלה שבדרגה. אין לראות סוכן מכירות, הקונה טובין מחברה זרה ומוכרם בארץ על חשבונו הוא, כ"מורשה העסק אותה שעה מטעם האדם בהנהלת העוסק", אך כאשר מן העובדות עולים סממנים של שיתוף פעולה עסקי בין הנתבע לבין מנהל עסקיו, תגבר הנטייה לראות ב"סוכן המכירות" מורשה.
שאלת אינטנסיביות הקשר ובחינתו בכל מקרה על-פי נסיבותיו היא השאלה המנחה שאומצה בפסיקה על-מנת לקבוע האם קיים מורשה בארץ להמצאת כתבי בית-דין.
ה. לאחר בחינת טענות הצדדים שפורטו לעיל ולאור אמות-המידה שהותוו בפסיקה לבחינת אינטנסיביות הקשר בין המבקשת לבין "המורשה", נראה כי המשיבה לא הוכיחה כי התקיימו תנאי תקנה 482(א) לתקסד"א.
הטענות שהובאו על-ידי המבקשת, אין די בהם כדי לגבש מסקנה בדבר קשר בין הנתבעות לאינטר ג'ינס, המאפשר קביעה לפיה אינטר ג'ינס היא "מורשה" של הנתבעות לצורך מסירת כתבי בית-דין.
בענייננו אין מחלוקת כי אינטר ג'ינס הינה מפיץ בלעדי בארץ של הנתבעות (ראה סעיף 6 לתצהיר מטעם רועי גברא, חשב אינטר ג'ינס, שצורף לתגובה מטעם אינטר ג'ינס).
יחד-עם-זאת, בעובדת היותה של אינטר ג'ינס מפיץ בלעדי של המשיבות אין בכדי ללמד על מידת אינטנסיביות הקשר באופן העונה להגדרת יסודות תקנה 482(א) לתקסד"א.
יש צורך בפרטים נוספים, מלבד לאלה שהובאו על-ידי המבקשת, על-מנת לקבוע כי היותה של אינטר ג'ינס מפיץ בלעדי מסמיך אותה לפעול כמורשה של הנתבעות בישראל.
המבקשת טוענת בבקשה כי הקשר בין אינטר ג'ינס לנתבעות הדוק ביותר ומבססת טענה זו על הדברים הבאים:
- עם קבלת הזיכיון בישראל ופתיחת החנויות, הגיע מנכ"ל הנתבעות לישראל והשתתף באירועי הפתיחה ובהקשר זה מצורפת כתבה מיום 22.10.07 בעיתון הארץ (נספח 1 לבקשה);
- ביום 04.08.11 התפרסם ראיון בעיתון גלובוס עם מנכ"ל הנתבעות (נספח 2 לבקשה) במסגרתו ציין כי הגיע לביקור ספונטני בן 48 שעות בישראל וכי הביקור נולד "כשנודע לו, די במקרה, שכל עובדי החברה בישראל נפגשים למשחק כדורגל משותף במגרש של מכבי תל אביב...". כן צויין בכתבה כי "החל ב- 2007 הזיכיון של חברת ריפליי בארץ מנוהל על-ידי חברת אינטר ג'ונס, היבואנית של סטיב מאדן, תיקי גס ומארק אקו. "אנחנו מאוד מרוצים ממה שקורה בישראל . הזכיין עושה עבודה נפלאה, והביקוש מצויין. יש לנו גם תוכניות לשנה הבאה... התכנון הוא להגדיל באופן משמעותי גם את קולקציית הנעליים שאנחנו מביאים לכאן";

- בכתבה שפורסמה בעיתון גלובוס ביום 25.02.13 (נספח 3 לבקשה) נאמר כי מנכ"ל הנתבעות ביקר בסופ"ש האחרון בישראל ונפגש עם ראשי חברת אינטר ג'ינס - רוני ארדי ויעקב פרץ - ואף הספיק לבקר במסעדות, להשתתף במסיבת ענק בת"א ובחגיגות פורים בעיר.
לא מצאתי כי ניתן לקבוע על סמך החומר המונח לפני כי עלה בידי המבקשת להוכיח קיומם של קשרים אינטנסיביים בין אינטר ג'ינס לנתבעות.
אינני סבורה שיש בכתבות עיתון שהובאו לפני כדי להוכיח קיומו של קשר עסקי רציף והדוק בין הנתבעות לאינטר ג'ינס. לכל היותר, ניתן ללמוד מהכתבות על קשרי ידידות, אשר אף המצהיר מטעם אינטר ג'ינס (מר רועי גברא), מצהיר בעניין זה כי חלק מהגורמים באינטר ג'ינס מצויים ביחסי ידידות עם חלק מהגורמים אצל הנתבעות.
אינטר ג'ינס מתארת בתגובה כי הקשר בינה לנתבעות מסתכם בקניה ובמכירה ותו לא. לא עלה בידה של המבקשת להוכיח כי קיים ביניהן גם קשר הדדי עסקי, משמעותי, אינטנסיבי דיו בדרגה המאפשרת לקבוע כי אינטר ג'ינס מורשה בארץ של הנתבעות להמצאת כתבי בית-דין.
המבקשת לא הביאה בפני ראיות משמעותיות התומכות בקשר כזה כגון מסמכים המעידים על תקשורת שוטפת בין הצדדים בנוגע לדיווחים על מצב השוק בארץ, על שינויים במחיר, דרכי פרסום וכו'.
בנסיבות שלפני, לא מצאתי כי יש בידי לקבוע כי בין הנתבעות לאינטר ג'ינס קיימים קשרים עסקיים העולים מדרגה של מוכר וקונה. לא הוכח כי קיימים ביניהם קשרי ניהול או קשר עסקי שוטף.
לאור האמור לעיל, אין בפני תשתית ראייתית מספקת, על-מנת שניתן יהיה לקבוע כי אינטר ג'ינס "מורשה" מטעם הנתבעות, עוסקת באותה שעה בעצמה, מטעם הנתבעות, בהנהלת העסק או העבודה, באותו אזור שיפוט, כלשון תקנה 482(א) לתקסד"א.
ו. זאת ועוד; כפי שנפסק בפרשת טנדלר, עצם העובדה שהנתבעות יודעות על הגשת התביעה נגדן, אין די בה כדי לקבוע כי נעשה שימוש נכון בדרך ההמצאה הקבועה בתקנות ואין בה כדי להקנות לבית-המשפט בישראל סמכות שיפוט בינלאומית.
ז. בסיכומו-של-דבר, לא ניתן לקבוע כי המצאת כתב התביעה לנתבעות באמצעות אינטר ג'ינס, מהווה המצאה כדין. אשר-על-כן, דין הבקשה להידחות."

3. המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
תקנות 500 - 503א לתקנות סדר הדין האחזרחי, התשמ"ד-1984, קובעות כי:

"סימן ה': המצאה אל מחוץ לתחום המדינה
500. המצאה מחוץ לתחום השיפוט (תיקונים: התשנ"ט, התשס"ו)
רשאי בית-המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה:
(1) מבקשים סעד נגד אדם שמקום מושבו או מקום מגוריו הרגיל בתחום המדינה;
(2) נושא התובענה הוא כולו מקרקעין המצויים בתחום המדינה;
(3) מבקשים לפרש, לתקן, לבטל או לאכוף פעולה, שטר, צוואה, חוזה, התחייבות או חבות בנוגע למקרקעין המצויים בתחום המדינה;
(4) התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו, או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד המקרים האלה:
(א) החוזה נעשה בתחום המדינה;
(ב) החוזה נעשה בידי מורשה העוסק או המתגורר בתחום המדינה, או באמצעותו, מטעם מרשה העוסק או המתגורר מחוץ לתחום המדינה;
(ג) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא.
(5) תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה;
(6) מבקשים צו מניעה לגבי דבר הנעשה או העומד להיעשות בתחום המדינה, או מבקשים למנוע או להסיר מטרד בתחום המדינה, בין אם מבקשים גם דמי נזק בקשר לכך ובין אם לאו;
(7) התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה;
(8) מבקשים לאכוף פסק-חוץ, כמשמעותו בחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958, או פסק-בוררות-חוץ כמשמעותו בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968;
(8א) מבקשים-לבטל פסק-בוררות חוץ כמשמעותו בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שניתן נגד תושב ישראל, אם שוכנע בית-המשפט כי אין למבקש אפשרות לזכות בדין צדק בבית-המשפט של המדינה שבה, או לפי דיניה, ניתן הפסק.
(9) מגישים תובענה על-פי חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), התשכ"ט-1969;
(10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה.

501. הבקשה להמצאה מחוץ לתחום השיפוט
(א) לבקשת רשות להמציא כתב בי-דין לנתבע מחוץ לתחום המדינה יצורף תצהיר המציין כי המצהיר מאמין שיש למבקש עילת תביעה טובה והמפרש באיזה מקום או באיזו ארץ נמצא, או ייתכן שנמצא, הנתבע, וכן נימוקי הבקשה.
(ב) בית-המשפט או הרשם רשאי שלא להיעתר לבקשה לפי תקנת משנה (א) אם ראה מנסיבות העניין שהבקשה הוגשה באיחור בלתי-סביר; לא נעתר בית-המשפט לבקשה, רשאי הוא למחוק את התביעה נגד בעל הדין שלא הומצא לידו כתב בי-דין.
502. בקשה לבטל צו המצאה מחוץ לתחום השיפוט
(א) בית-משפט או רשם המתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה יקבע את המועד להגשת כתבי הטענות, בהתאם לנסיבות, וימסור העתק ההיתר לנמען.
(ב) הומצא לבעל דין כתב בי-דין מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לבקש את ביטול הצו המתיר את ההמצאה או לכפור בכתב הטענות בסמכות בית-המשפט לדון בתובענה, והכל לא יאוחר מהיום שבו הוא טוען לראשונה לגופה של התובענה.

503. המצאת שאר מסמכים מחוץ לתחום השיפוט
(א) התיר בית-המשפט או הרשם להמציא אל מחוץ לתחום המדינה כתב בי-דין שבו נפתח הדיון, יחול היתר זה גם על המצאת שאר המסמכים של אותו משפט, לרבות המסמכים בערעור בו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת.
(ב) רשאי בית-המשפט שלערעור או הרשם להתיר את ההמצאה מחוץ לתחום המדינה של כתבי בי-דין בקשר לערעור, כאמור בתקנה 500.

503א. המצאה לנתבע שכפר בסמכות (תיקון התשע"ד)
כפר הנתבע בסמכותו הבין-לאומית של בית-המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על-פי סימן זה או מינה עורך-דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך-הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין-לאומית של בית-המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה."
ב- ת"א (ת"א) 30230-02-13 {The Hershey Company נ' מור ים שיווק בע"מ, תק-של 2013(4), 32824 (2013)} נדונה בקשה לביטול היתר המצאה מחוץ לתחום, אשר ניתן במעמד צד אחד.

בית-המשפט קבע כי:

"2. רקע עובדתי
המבקשת היא חברה המאוגדת בהתאם לדיני מדינת דלאוור בארה"ב ומושבה במדינת פנסילבניה, ארה"ב. עיסוקה הוא בייצור, מכירה ושיווק מוצרי שוקולד וממתקים.
המשיבה היא חברה ישראלית העוסקת ביבוא, שיווק והפצת מוצרי מזון, בין היתר, של חברות זרות.
ראשיתה של ההתקשרות בין הצדדים החלה בחודש יולי, שנת 2002.
המשיבה (התובעת) עסקה בהפצת מוצרי המבקשת ומכירתם.
בחודש אוקטובר 2012 הודיעה הנתבעת לתובעת על סיום ההתקשרות, תוך מתן התראה של שישה חודשים טרם סיומה, אשר נקבעה לחודש אפריל 2013.
ביום 17.02.13 הגישה המשיבה, התובעת כאן, תביעה נגד המבקשת, על סך של 2,500,000 ש"ח, בין היתר, לאור הפרה נטענת של הסכם ההפצה (המשיבה, התובעת, טענה שהפיצוי המגיע לה עולה על ארבעה מיליון שקלים, אולם מטעמי אגרה העמידה את הסכום כאמור).
התביעה מבוססת, בין היתר, על הפרת ההסכם בעל-פה, עשיית עושר ולא במשפט, העדר תום-לב, עוולת הגזל וזכותה הנטענת למתן הודעה מוקדמת של שנתיים.
עם התביעה, הגישה המשיבה בקשה בכתב להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט.
בהחלטתי מיום 25.02.13 קבעתי כי בסעיף 123 לבקשה המשיבה טוענת לתחולת תקנה 500(4)(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), אולם לא צורף חוזה, לא הוצהר על קיומו של חוזה וכי אי פעם נחתם חוזה. לפיכך, התבקשה המשיבה להבהיר את עילת ההמצאה מחוץ לתחום.
המשיבה הגישה הודעת הבהרה במסגרתה ציינה כי בין הצדדים לא קיים, או לפחות לא אותר אצלה עובר להגשת התביעה, הסכם הפצה בכתב.
המשיבה הפנתה למסמכים שונים המעידים על-כך שקיים קשר מסחרי קבוע ורציף בין הצדדים במסגרתו שימשה כמפיץ בלעדי של מוצרי המבקשת, כאן, בישראל.
בהחלטתי מיום 06.03.13 קבעתי כי לאחר שעיינתי בבקשה, בכתב התביעה ובנספחיהם ובמסמך ההבהרה, ניתן צו המצאה מחוץ לתחום בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי. ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד.
המבקשת הגישה את הבקשה נשוא עניינינו - לביטול היתר ההמצאה.
- מכאן הבקשה:
יצויין כבר בשלב זה כי הדיון בבקשה הוא בהתאם לבקשה גופה, האסמכתאות והתצהיר המצורף לה, בהתאם לתגובה ולתשובה על מצורפותיהן.
הצדדים לא ביקשו את חקירת הצדדים הנוגעים בדבר בעניינינו (ראה תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה ניתן להכריע על יסוד הבקשה והתשובות).
3. עיקרי טענות הצדדים
עיקרי טענות הצדדים יובאו, בקצירת האומר, כדלקמן:
עיקרי טענות המבקשת
1. המבקשת טענה כי קיים הסכם כתוב מחודש יולי 2002, אשר התובעת, המשיבה כאן, חתומה עליו; הסכם זה מפריך את טענות התובעת בתביעה ובבקשה להיתר, מכיוון שבמידה והיתה מצרפת אותו, ההיתר לא היה מתקבל.
2. כמו-כן, עילת התביעה הנטענת נסתרת, על פניה, נוכח ההסכם בין הצדדים, אשר מורה בפירוש כי הדין החל הוא דין מדינת פנסילבניה בארה"ב ולא דין ישראל. עוד נאמר שההסכם סותר את טענות התובעת לקיומן של עילות ההמצאה הקבועות בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי.
3. נטען שהתובעת לא עמדה בהוראות ההיתר ולא ביצעה המצאה כדין בהתאם להוראות ההיתר והדין. התובעת שיגרה את כתבי בית-הדין באמצעות חברת שליחויות ולא באמצעות הרשות המוסמכת, או לכל הפחות בדואר.
4. המבקשת הביאה והפנתה לרקע המשפטי, לדין ולפסיקה, בעניין היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט.
5. המבקשת טענה כי יש לסלק על-הסף ולבטל את ההיתר לאלתר היות וההסכם הוסתר; נאמר שבגוף המכתב שנשלח למשיבה צויין מפורשות דבר קיומו של ההסכם בין הצדדים ואף ציינה כי למרות שההסכם מאפשר לה לסיים את ההתקשרות ללא הודעה מוקדמת, היא בכל זאת מעניקה שהות לפנים משורת הדין, טרם סיומו.
6. אפילו אם נניח שבעת קבלת ההודעה על סיום ההסכם התובעת לא איתרה אותו ולא היה ידוע לה על קיומו, ברור שמעת שקיבלה את ההודעה על סיום ההסכם היא ידעה בהכרח על קיומו והיתה יכולה לבקש ולקבל העתק שלו במהלך ארבעת החודשים הארוכים שחלפו מעת קבלת ההודעה על סיום ההסכם ועד הגשת התביעה והבקשה להיתר.
7. עת מגישים בקשה בעניין היתר המצאה יש לנהוג בגילוי מלא ולכלול כל עובדה רלבנטית. קיומו של החוזה ובחינה של סעיפיו, הם חיוניים לצורך הכרעה שכן אף לשיטת המשיבה החוזה מהווה את המסגרת הדיונית לבחינת שאלת קיום ההפרה הנטענת וניכר שההסתרה היתה מכוונת ונועדה לאפשר את קבלת היתר ההמצאה, או לכל הפחות להקל על קבלתו מבלי לחשוף את מלוא היריעה.
8. עוד נטען להעדר עילה, שכן הדין החל על התביעה הוא הדין הנוהג בפנסילבניה בארה"ב וכך נקבע מפורשות בסעיף 21 להסכם.
9. בהתאם להלכה הפסוקה, כלל ברירת המחדל בדיני החוזים הוא שהדין החל על סוגיה חוזית הוא "דין החוזה" עליו הצדדים הסכימו ורק עת הם נמנעו מלהסכים על דין החוזה, בית-המשפט רשאי לבחון מה הדין הקשור לעסקה באופן האדוק ביותר.
10. בעניינינו הצדדים הסכימו מפורשות על החלת הדין הזר והדין הוא בבחינת עובדה שעל התובעת החובה והנטל להוכיחם והדרך בה יש לעשות כן היא באמצעות מומחה לדין הזר. עת לא עשתה כן, אין הבקשה מגלה עילה בכלל וודאי שלא תביעה ראויה.
11. המבקשת טענה כי למעלה מהצורך בדקה את מהות הדין הזר, ונמצא כי לפיו לנתבעת זכות לסיים את ההסכם והוא שולל את הזכות לפיצויים.
12. עוד נטען כי ההסכם שולל את טענות התובעת, שכן מההסכם עולה שלא בכדי החליטה התובעת שלא לצרפו לבקשת ההיתר; לדוגמה, סעיף 1 להסכם קובע שתנאי בסיסי לצורך מכירת מוצרי הנתבעת לתובעת הוא כי התובעת מאשרת שהנתבעת אינה חייבת למכור לה מוצרים והיא רשאית למכור מוצרים בכל עת, ואף שלא בבלעדיות, לכל מי שתבחר. לפיכך, אין שחר לטענה המבוססת על הסכם הפצה בלעדי ובוודאי שאין המבקשת היתה חייבת למכור מתוצרתה למשיבה במשך שנתיים נוספות.
13. סעיף 22 להסכם קבע כי הוא יעמוד בתוקפו כל עוד לא יבוטל על-ידי מי מהצדדים ללא צורך בהודעה מוקדמת וביטול החוזה לא יקנה זכות לפיצויים או לתשלומים אחרים בגין הביטול.
14. כמו-כן, לא ניתן לטעון למצגים והסכמים בעל-פה, היות והחוזה כלל סעיף במסגרתו נכתב שהחוזה משקף את כלל ההסכמות בין הצדדים ולא יהיה תוקף לכל תיקון אלא על-פי כוונתם המפורשת של הצדדים שהועלתה על ידם בהסכם בכתב.
15. טענות המשיבה מהוות טענות בעל-פה הניצבות למול מסמך בכתב.
16. נוסף על-כך, נאמר שהמשיבה ויתרה על הודעה מוקדמת; הן הדין הישראלי אינו מכיר בעילת תביעה של הפרת חוזה לתקופה בלתי-קצובה בעצם ביטולו. קיימת זכות להודעה מוקדמת או לפיצוי חלף ההודעה. נאמר כי המבקשת נאותה ליתן הודעה מוקדמת של שישה חודשים, אולם המשיבה לא ניצלה זאת ואף הגישה את התובענה טרם תקופת ההודעה המוקדמת ובפעולות אלה גילתה דעתה שהיא מוותרת על ההודעה ולכן אין היגיון בטענה לפיה המשיבה היתה מעוניינת בהמשך ההתקשרות בין מאי 2013 עד לחודש מאי 2015.
17. המבקשת סקרה ובחנה את עילות התביעה העומדות למשיבה וגרסה שבחינתן אל מול התשתית העובדתית שהונחה על-ידי המשיבה, מראה שאין בסיס לתביעה. המבקשת סקרה את הטענה להסכם בעל-פה, עשיית עושר, חוסר תום-לב, עוולת הגזל וטענת ההשתק והמניעות.
18. נאמר שהתביעה הכספית לא הוכחה ואינה מבוססת על ראיות סדורות, כגון צירוף חשבוניות או לכל הפחות אישור רואה חשבון המאמת את הנתונים.
19. המבקשת גורסת שבעניינינו, נעדרת עילת ההמצאה הנטענת לפי תקנה 500(4)(ג) המאפשרת להמציא כתבי בית-דין מחוץ לתחום ביחס לחוזה שחלים עליו דיני מדינת ישראל ככתבו או מכללא.
20. עילת ההמצאה הנטענת לפי סעיף 500(5) שעניינה הפרת חוזה בתחום המדינה היא גם חסרת בסיס היות וחוזה ההפצה לא הופר והמבקשת קיימה אותו כלשונו. עוד נאמר שההפרה הנטענת התרחשה בפנסילבניה ולא בתחומי הארץ, שכן המכתב נמסר לרשויות הדואר שם.
21. תקנה 500(7) לפיה התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה גם אינה חלה היות ואין בעילות התביעה המיוחסות לעניין בסיס והן היות וסיום החוזה נעשה מחוץ לישראל.
22. המבקשת ציינה שלבית-המשפט מסור שיקול-דעת האם להתיר את ההמצאה גם בהתקיימם של תנאי תקנה 500 ועליו להידרש, בין היתר, לשאלת נאותות הפורום. נטען שבעניינינו התובעת אפילו לא התיימרה להרים את הנטל הרובץ לפתחה להוכיח שהפורום המתאים הוא הפורום הישראלי.
23. המבקשת הוסיפה שההמצאה לא בוצעה כדין על-אף ההיתר שניתן לה ושלחה את כתבי בית-הדין באמצעות חברת שליחויות פרטית תוך התעלמות מהוראות הדין ותקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו-1975, שהינן הדרך הבלעדית להמצאת המסמכים. לאור זאת, אין תוקף למסירת המסמכים שבוצעה על-ידי התובעת.
עיקרי טענות המשיבה בתגובתה
1. המשיבה טענה כי ההסכם מיולי 2002 לא נחתם כלל על-ידי המבקשת והוא אינו בתוקף, בין היתר, לאור הוראת סעיף 22 להסכם עצמו. כמו-כן, המבקשת מודה בבקשה שלא נהגה לפי הוראות ההסכם לעניין הודעת הביטול.
2. עיון בהסכם מלמד שהדברים שהביאה בבקשה למתן היתר בקשר להסכם נכונים וההסכם שצורף לבקשה זו אינו חתום כלל על-ידי המבקשת כאן, אלא הוא נושא את חתימתו של מר ג'ק קמינקר מנהל המשיבה בלבד.
3. המשיבה הפנתה את תשומת-הלב לכך שבעמוד הרביעי להסכם הודפס שמו של מר קמינקר, תפקידו (מנהל כללי), ומועד החתימה (16.07.02), וזאת על-ידי הנתבעת שניסחה את ההסכם, אך מנגד נותרו "פתוחים" פרטיו של האורגן מטעם הנתבעת שאמור היה לחייב בחתימתו את הנתבעת. הן בעמוד השני והאחרון של מוצג 2 להסכם חוזרת על עצמה התופעה לפיה הודפסו פרטיו של מר קמינקר, אולם נעדרת חתימה ואין פרטים של האורגן מטעם הנתבעת שאמור היה לחייבה בחתימתו.
4. נאמר כי עיון בסעיף 22 להסכם, שאין חולק שנוסח על-ידי המבקשת, מלמד על כוונתה הברורה שההסכם יחייב רק לאחר ששני הצדדים יחתמו עליו.
5. הן המומחה לדין הזר לא נדרש לסוגיית החתימה ולכן יש להחיל במקרה זה את "חזקת שיוויון הדינים" לפיו עת לא הוכח אחרת יש להניח שהדין הזר זהה לדין הישראלי.
6. נטען שסממנים נוספים העולים מהבקשה עצמה מעידים על-כך שמדובר בטיוטה בלתי-מחייבת. ראשית, עולה כי ההסכם לא הוצג בשלמותו. עיון בכותרתו "הסכם" מלמד כי הוא נחזה להיות נספח א' של מסמך אחר כלשהו והמסמך שההסכם כולו הוא נספח לו, לא צורף על-ידי המבקשת.
7. מדובר במסמך שעוסק בתנאים המסחריים של היבוא ולא בהסכם הפצה מסודר. כמו-כן, במסגרת סעיף 1(1) להסכם מאשר הקונה (התובעת) שהוא אינו פועל כנציג, מפיץ או סוכן של המוכר עבור מוצריה בטריטוריה כמוגדר במוצג 1. כל שניתן היה לאתר בקשר עם מוצג זה היה ציון של המילים תוך ציון קוד כלשהו וללא הגדרת טריטוריה.
8. עוד נאמר כי היות ונעדרת בהסכם הגדרת הטריטוריה בה הוא חל הוא נעדר מסויימות.
9. המבקשת מודה שלא נהגה לפי הוראות ההסכם בעניין סיומו. לגרסתה, חרף היכולת לסיים את ההסכם בכל עת ניתנה "תקופת חסד" של שישה חודשים טרם סיומו ובכך גילתה את דעתה שאין מדובר בהוראות שמחייבות את הצדדים.
10. במידה ובית-המשפט ימצא שההסכם תקף, עולה שלפי הוראותיו, בסעיף 21, בית-המשפט מוסמך לדון בתביעות הנובעות ממנו.
11. היה וימצא שיש תוקף להסכם, יש לצקת תוכן למונח "טריטוריה" ולשם כך יש להתחקות אחר אומד-דעת הצדדים. המשיבה טענה שאין כל פירוש הגיוני למונח מלבד הגדרתה כאותה טריטוריה שבה הפיצה את מוצרי המבקשת במדינת ישראל ועד לסוף 2011 גם שטחי הרשות הפלסטינית.
12. עיון בהסכם מלמד שעניינו הוא פעילות בתחומי האיחוד האירופי, אשר אין לה דבר עם תביעה זו. היות והמשיבה לא מכרה מעולם טובין מחוץ לישראל ולרשות, אשר אינן חברות באיחוד האירופי, ההסכם אינו רלבנטי ולפיכך מסביר מדוע לא נחתם על-ידי המבקשת.
13. נטען כי אין מקום לביטול היתר ההמצאה לפי הדינים החלים ולקבלת היתר יש להוכיח שיש עילת תביעה וקיומה של עילת המצאה לפי תקנה 500. נאמר ביחס לכך ששלב הבקשה להיתר המצאה אינו מהווה תחליף לדיון בתביעה עצמה וכל שעל התובע המבקש להראות בשלב זה הוא שישנה שאלה רצינית לדון בה ולא מדובר בתביעת סרק. המשיבה הפנתה לפסיקה.
14. המשיבה התייחסה לטענות המבקשת ביחס לכשלים הפנימיים בבקשה להיתר. המשיבה חזרה על טענותיה ביחס לטענות שהעלתה המבקשת ביחס להסכם והוסיפה בין היתר בהקשר של עשיית עושר ולא במשפט, שמקומה של הטענה היא בבירור הליך לגופו ולא במסגרת הבקשה דנן. עוד הוסיפה שכאשר חוזה בוטל שלא כדין ניתן לתבוע במקביל הן בעילה של עשיית עושר והניתוח שהביאה המבקשת בעניין אינו מדוייק.
15. ביחס לסוגית תום-הלב נאמר כי מקום הטענה הוא בבירור ההליך לגופו והתייחסה לטענת המבקשת. כך טענה גם ביחס לעוולת הגזל.
16. עוד נאמר שאין למבקשת טיעון של ממש ביחס לטענותיה בעניין מניעות והשתק.
17. באשר לטענת המבקשת לפיה לא הוכח על-ידי המשיבה הנזק, נאמר שאין זה המקום לדון בסוגיה ומעבר לכך, אין למבקשת ראיה נגד תחשיבה המבוסס.
18. המשיבה התייחסה לעילות ההמצאה וגרסה כי בהתאם לניתוח המשפטי שלה היא עונה על הדרישות המנויות בתקנות סדר הדין האזרחי.
19. לעניין שיקול-דעת בית-המשפט והפורום הנאות ציינה שפסיקת בית-המשפט העליון הדגישה שבעידן המודרני, עת אמצעי התקשורת הופכים את העולם לכפר גלובלי, יש נטיה לצמצם את ההיענות לטענה.
20. לעניין הטענה לפיה ההמצאה לא בוצעה כדין נאמר כי אין טענה לפיה המסמכים לא הגיעו ליעדם. עת מדינת היעד אינה מתנגדת לכך, מתירה אמנת האג לשלוח מכתבים במישרין או בדואר.
21. נאמר עוד כי המבקשת טענה שסעיף 10 לאמנת האג מאפשר גם דרכי משלוח נוספות של כתבי בית-דין, תוך הבחנה בין פתיחת הליך והמצאת כתב בית-דין ראשון שניתן לבצע רק באמצעות פקידים משפטיים או מוסמכים אחרים במדינת היעד ובין משלוח של כתבי בית-דין שניתן לבצעם דרך הדואר. נטען על-ידי המשיבה ביחס לכך שאין ממש בטענה לפיה יש להבחין בין כתבי בית-דין ראשונים לבין מסמכים אחרים והפנתה לפסיקה.
עיקרי טענות המבקשת בתשובתה
1. המבקשת חזרה על טענותיה.
2. נאמר כי התובעת הסתירה את ההסכם מבית-המשפט ואין בפיה תשובה לכך.
3. התובעת ויתרה על תקופת ההודעה המוקדמת ומכאן שלא נגרם לה נזק.
4. התובעת לא טענה וודאי לא הוכיחה את הדין הזר ודי בכך כדי להביא לביטול הבקשה להיתר המצאה.
5. נאמר כי ההסכם בין הצדדים תקף וקיים, שכן אין חולק שהתובעת חתמה עליו והיא הסכימה לתנאיו. עוד נאמר שבמישור העובדתי סגן נשיא המחלקה המשפטית של הנתבעת מעיד שהנוסח של ההסכם נשלח לתובעת, וזו תיקנה, השלימה פרטים חסרים, חתמה על ההסכם ושלחה שני עותקים חתומים לנתבעת. נאמר כי סגן הנשיא עיין והוסיף את חתימתו על אחד העותקים תוך שהנחה את מזכירתו להעביר את העותק החתום על-ידי שני הצדדים למחלקה הבין-לאומית של הנתבעת בכדי שיעבור לידי התובעת. נאמר כי בארכיב הנתבעת נותר העותק החתום בידי התובעת בלבד. נטען בעניין זה שלא היה מקובל שסגן הנשיא יוסיף את חתימתו להסכם שנשלח אליו חתום בידי הצד השני ונשמר בידי הנתבעת.
6. הטענה לפיה ההסכם לא הוצג במלואו והוא מהווה נספח אינה נכונה מאחר והכיתוב "נספח" הוסף לצורך סימון הנספחים לתצהיר של מר קלמסון.
7. כמו-כן, ההסכם אינו עוסק בתנאים מסחריים, אלא בתנאים המשפטיים.
8. ביחס לטענה לפיה החוזה נעדר מסויימות מאחר והמונח "טריטוריה" לא הוגדר מפורשות, נאמר שהמונח מתייחס לתחומי מדינת ישראל ואין מחלוקת בין הצדדים בעניין.
9. כמו-כן, אין משמעות לטענה לפיה החוזה אינו רלבנטי לאור ההתייחסות לאיחוד האירופי. ההסכם אכן עוסק, בין היתר, בזכויות המוקנות בטריטוריה וכן בזכויות אחרות שמוקנות באיחוד האירופי ואין בכך כדי לגרוע מתוקף ההסכם.
10. נטען שהארכה שניתנה לקראת סיום ההסכם ניתנה למעלה מהצורך ולא ברור מדוע המשיבה מסיקה מכך שמחווה לפנים משורת הדין מאיינת את תוקף ההסכם.
11. עוד נטען כי אין בסיס לטענת התובעת לפיה ההסכם מצדיק מתן היתר המצאה.
4. דיון והכרעה
א. המסגרת הנורמטיבית
עת בעל דין מבקש לפתוח בהליך נגד נתבע המצוי מחוץ לתחום השיפוט הישראלי, עליו לבקש מבית-המשפט היתר להמצאת כתבי בית-הדין;
מתוקף ההמצאה, ניתנת לבית-המשפט סמכות השיפוט על נתבע זר וכך תחום שיפוטו של בית-המשפט מורחב.
תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, מונה רשימת עילות לפיהן בית-המשפט יתיר את המצאת כתבי בית-הדין מחוץ לתחום המדינה, כאשר על המבקש לצרף לבקשתו תצהיר שמאמת את העובדות נשוא הבקשה (ראה תקנה 501 לתקנות סדר הדין האזרחי).
לאור הדברים, ההחלטה בבקשה למתן היתר ההמצאה ניתנת במעמד צד אחד ובמידה ובית-המשפט נעתר לבקשה, רשאי הנתבע לבקש את ביטול ההיתר (ראה תקנה 502 לתקנות סדר הדין האזרחי)...
המשיבה טענה לתחולתם של הסעיפים - 500 (4)(ג), 500(5), 500(7);
על המבקש היתר המצאה בהתאם לתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי להוכיח שלושה תנאים:
(1) עילת ההמצאה - כי יש לו תביעה הראויה לטיעון הנכללת בגדר אחת מעילות ההמצאה המנויות בתקנה 500 לתקנות;
(2) עילת התביעה - כי עולה "שאלה רצינית שיש לדון בה" לגופו של עניין;
(3) נאותות הפורום - כי בית-המשפט בישראל הינו הפורום הנאות לדון בתובענה.
יודגש כי נטל ההוכחה רובץ לפתחי בעל הדין שהגיש את הבקשה למתן היתר ההמצאה ובבקשת הביטול הנטל עדיין מוטל לפתחו של מבקש ההיתר.
באשר לרמת ההוכחה המוטלת על מגיש הבקשה הודגש ב- ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכניות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.07) (להלן: "עניין אשבורן") כך:
"...הפסיקה האנגלית הבחינה בין רמת ההוכחה הנדרשת לצורכי עילת ההמצאה, לעומת רמת ההוכחה הנדרשת לגבי עילת התובענה גופה כאשר בוחן בית-המשפט את עילות ההמצאה, עליו לבחון האם למבקש "תביעה הראויה לטיעון" (good arguable case). זוהי רמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל, קרי מאזן ההסתברות. בצד הבחינה של עילת ההמצאה, על בית-המשפט לבחון את עילת התובענה גופה.
לעניין זה נקבע בעניין Seaconsar, כי על בית-המשפט להשתכנע שמתעוררת "שאלה רצינית" שיש לדון בה (ראו למשל, זוסמן, 247). מטרת בחינה זו היא לוודא כי התובענה אינה טורדנית או תובענת סרק. זהו סטנדרט נמוך יותר מ"תביעה הראויה לטיעון" (עניין Seaconsar; ראו גם צ'שייר ונורת', 312). הסיבה לכך היא, שמשבא המבקש בגדרי תקנה 500, ומתקיימת עילת המצאה מסויימת, אין סיבה שבית-המשפט ינהל דיון ארוך לגבי עילת התובענה עצמה, ואין סיבה שיטיל על המבקש נטל כבד, בשלב של הליך מקדמי זה (עניין Seaconsar, עמ' 454).
כלומר, אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מלא ומקיף בעילת התובענה, כפי שעוד ייעשה בגדר ההליך העיקרי, אם היתר ההמצאה יעמוד על כנו. רק אם השתכנע בית-המשפט שהתשובה לשתי הדרישות, עילת ההמצאה ועילת התובענה, הינה חיובית בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת, יעניק למבקש את היתר ההמצאה, בכפוף לבדיקת נאותות הפורום."
(...)
חובה לציין, כי בחלק מן העילות המנויות בתקנה 500 קיימת חפיפה בין עילת ההמצאה לעילת התובענה גופה. כך למשל הדבר בתקנה 500(5), העוסקת בתובענה על הפרת חוזה. אם הצליח המבקש להראות כי קיימת לו תביעה הראויה לטיעון בגדר תקנה 500(5), כלומר כי היה חוזה, כי החוזה הופר, וכי ההפרה ארעה בתחום המדינה, הרי ברור שעמד גם בנטל הפחוּת של "שאלה רצינית" לגבי התובענה לגופה.
במקרה של ספק, באשר לתחולת הנסיבות שבתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, בית-המשפט לא יתיר את ההמצאה; יובהר כי באמצעות התקנה מוארכת זרועו הארוכה של בית-המשפט מעבר לגבולותיו ועת כוח השיפוט מוטל בספק ראוי שהנתבע "יהנה" מספק זה (ר' ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995), 241).
נבחן עתה אם אכן התקיימו התנאים בענייננו ביחס לעילות הנטענות.
עילה ראשונה
"500 (4)(ג) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא;"
המבקשת טענה כי ההסכם קובע את תחולת הדין הזר באופן מפורש.
המשיבה טענה בבקשה המקורית כי במקום שבו מדובר במתן זכות ההפצה בישראל וכן כל הפעילות החוזית מתבצעת בארץ, חזקה שהצדדים נתנו דעתם לתחולת הדין הישראלי שהוא הקרוב ביותר לנסיבות ההתקשרות.
המשיבה גרסה בתגובתה כי אין להסכם תוקף ומשכך נשמט גם הסעיף שקובע שיחול הדין הזר. לחילופין טענה כי אילו יקבע שההסכם תקף, יש ליתן נפקות מלאה לסעיף 21 שמעניק מפורשות סמכות לבית-המשפט של הטריטוריה שאין לפרשה אלא כ"מדינת ישראל".
בעניינינו, הצדדים חלוקים בדעתם בדבר קיומו של הסכם תקף ביניהם; המבקשת טענה כאמור כי ההסכם תקף ומחייב ואילו המשיבה גורסת כי היות וההסכם לא נחתם על-ידי המבקשת הוא אינו תקף ולראיה אף המבקשת לא פעלה בהתאם להוראותיו. עוד הוסיפה שעניינו של ההסכם הוא בפעילות בתחומי האיחוד האירופי, אשר אין לכך קשר לתביעה זו.
כן גרסה שעיון בסעיף 22 להסכם מלמד שהכוונה הברורה של הנתבעת היתה שההסכם יחייב רק לאחר ששני הצדדים יחתמו עליו.
בנוסף לכל האמור, קיימים לדבריה סממנים נוספים לפיהם מדובר בטיוטה בלתי-מחייבת - ההסכם לא הוצג בשלמותו, הוא נעדר מסויימות בסיסית היות ונעדרת בו הטריטוריה בה הוא חל ושהיתה אמורה להופיע במוצג מס' 1, אולם הוא לא הוצג בפני בית-המשפט.
גם ובמידה ויוכר בתוקפו של ההסכם, יש לפרש את סעיף 21 להסכם ככזה שמקנה סמכות שיפוט לישראל, היות וקבוע שם שבית-המשפט יהיה זה של "הטריטוריה" ויש להקנות למושג משמעות לפיה מדובר בטריטוריה בה הפיצה המשיבה את מוצרי המבקשת ואין חולק שמדובר במדינת ישראל.
בכדי להרים את נטל ההוכחה ביחס לעילות ההמצאה האמורות, יש להראות שקיים חוזה במידה של "תביעה הראויה לטיעון".
ויודגש:
"כאשר בוחן בית-המשפט שאלה כלשהי לעניין היתר ההמצאה, כגון שאלת קיומו של חוזה, נבחנת אך השאלה האם למבקש ההיתר קיימת תביעה ראויה לטיעון, ככל שהיא נוגעת לקיומו של החוזה. אין בכך משום קביעה סופית בשאלת קיומו של החוזה. ייתכן שבית-המשפט יקבע, למשל, כי יש מקום ליתן היתר המצאה כיוון ששוכנע כי תביעתו של המבקש ראויה לטיעון לאור קיומו של חוזה, אולם משידון בית-המשפט בתובענה עצמה, יגיע הוא, בסופו-של-יום, למסקנה כי כלל לא נקשר חוזה. משכך, כשמתעוררת בשלב הדיון בהיתר ההמצאה שאלה אשר עשויה לעלות שוב במסגרת ההליך העיקרי, על בית-המשפט להיזהר ולא להביע דעה נחרצת לגופו של עניין (כגון בשאלת קיומו של החוזה). אין מקום להפוך את היוצרות ולנהל את המשפט כבר בשלב המקדמי."
(ראה עניין אשבורן, 8-9).
ומן הכלל אל הפרט - המבקשת הפנתה למסמך הנושא את התאריך - 21.07.02 (ראה "APPENDIX A") ונושא את הכותרת - "Terms And conditions to apply to all orders for its products accepted by Hershey foods corporation from mor yam marketing ltd".
יודגש כי על ההסכם חתומה המשיבה בלבד, "מור - ים", כאשר מופיעים שם פרטי החותם, תפקידו והתאריך - 16.07.02; המבקשת אינה חתומה ולא מופיעים פרטי החותם.
המבקשת, הנתבעת, היא זו שניסחה את ההסכם. כך גם על-פי גרסת המשיבה (ראה תגובתה בסעיף 10).
הצדדים הפנו לסעיפים ספציפיים בהסכם, בין היתר, לסעיף 22.
סעיף 22 קובע כך:
"This Agreement is made in two copies, one for each party and comes into force on the date of signature by lawfully authorized signatories of both Seller and Buyer. It is valid unless and until terminated by written notice given by either party but Seller Retains absolute discretion at all times to accept or reject all orders of buyer. Termination shall not alter the accrued rights and obligations of the parties at the date of termination. No compensation or other payment will be due to buyer upon termination in any circumstances."
כאמור, הצדדים חלוקים על עצם תוקפו של החוזה.
לאחר שבחנתי את המסמך ואת טענות הצדדים, ומבלי לקבוע מסמרות לעניין מעמדו וקיומו של החוזה כפי שנאמר בפסיקה, שהרי אנו בשלב מקדמי - שוכנעתי לבכר את טענות המבקשת בעניין קיומו של החוזה.
טרם הדיון לגופו יודגש שמכתב הביטול שנשלח למשיבה מפנה להסכם שלעיל ועל המשיבה היה לנסות ולאתר את ההסכם ולהציגו בפני בית-המשפט עוד בשלב של הבקשה להיתר ההמצאה.
עת ההסכם צויין במכתב שנשלח לא ניתן לומר עוד כי דבר קיומו של ההסכם לא היה בידיעתה.
מעבר לכך ולטענות שהועלו, סבורני, כי חרף טענת המשיבה לפיה היא לא ראתה בהסכם כמחייב, עצם החתימה עליו מהווה "קיבול" של התנאים הכלולים והאמורים בו.
ניתן לומר כי עצם העובדה שהמבקשת ניסחה את ההסכם (ראה על-פי עמדת המשיבה עצמה - שם ציינה כי הנתבעת, המשיבה, ניסחה את ההסכם) היא הציעה הצעה למשיבה וזו קיבלה אותה בחתימתה וכך עם החתימה "השתכלל" המסמך לכדי הסכם במסגרתו המשיבה קיבלה על עצמה את התנאים הכלולים בו.
ניתן לראות בחתימה כדרישה פורמלית גרידא, כאשר במהלך השנים וההתקשרות היא הפכה הדרישה לזניחה והמשיבה קיבלה על עצמה את ההסכם בהתנהגות.
בהתנהגותה לאורך שנים, המשך ההתקשרות עם המבקשת ושתיקתה, היא אימצה את תנאי ההסכם; יתרה-מזאת, עת נשלח אליה מכתב הביטול שם הוזכר קיומו של ההסכם, המשיבה לא התכחשה אליו או פעלה להכחיש את קיומו.
ניסיונה להתנער מתוקף התנאים או להתכחש לקיומו מלכתחילה בנסיבות האמורות אינו ראוי.
לא ברור מדוע המשיבה לא ערכה מאמצים לקבל לידיה את ההסכם, אם לא היה מצוי ברשותה או מדוע לא גילתה אותו ובייחוד כאשר היא מוחזקת ככזו שלכאורה מודעת לקיומו, היות וכאמור במכתב הביטול, אשר אין חולק שהתקבל אצלה, יש הפניה להסכם.
ביחס ליתר טענות המשיבה ביחס להסכם אעיר כדלקמן, מבלי לקבוע מסמרות בעניין - באשר לטענתה הנוספת לפיה היות והטריטוריה לא הוגדרה החוזה נעדר מסויימות, אני סבור, כפי שפורט לעיל, שמטבעו חוזה הפצה נועד להתקיים במדינת המפיץ בדרך-כלל. על-כן, לא ניתן ןומר שהחוזה נעדר את יסוד המסויימות.
כמו-כן, מקובלת עליי טענת המבקשת לפיה ההסכם הוצג במלואו ואין המדובר בנספח. אכן נראה שההסכם סומן במינוח - "APPENDIX A" לצורך הפניה אליו, ולראיה הן המכתב שנשלח למשיבה סומן באופן דומה ("APPENDIX B").
באשר לטענת המשיבה לפיה כותרת ההסכם מעידה על-כך שמדובר במסמך שעוסק בתנאים המסחריים של היבוא ואין מדובר בהסכם הפצה מסודר - מעיון בהסכם ומלשון הכותר שלו, נראה שהוא מסדיר את המערך המשפטי והוא ספציפי לצדדים.
המשיבה הוסיפה כי היות והמבקשת, הנתבעת, עצמה לא פעלה על-פי הוראות ההסכם בקשר לסיומו נוכח מתן "תקופת חסד" של שישה חודשים נוספים לפנים משורת הדין ועל-כן הדבר מעיד שהמבקשת גילתה את דעתה שאין המדובר בהוראות המחייבות את הצדדים - אני סבור כי פרשנות זו דחוקה ולא ניתן לומר שמתן הודעה מוקדמת, על-אף שהמשיבה אינה מחוייבת לכך, מלמדת דווקא על-כך שהיא אינה רואה בהסכם כמחייב.
עד כאן בעניין קיומו של החוזה ותוקפו במערכת ההתקשרות בין הצדדים.
באשר לדין החוזה והמיקום - סעיף 21 להסכם קובע כך:
"This Agreement shall be governed and construed in accordance with the internal laws (excluding the conflict of laws rules) of the Commonwealth of Pennsylvania. Buyer agrees that the venue for any action to enforce the provisions of this agreement shall be either the courts of the Territory or any Federal or state court located in Dauphin County in the Commonwealth of Pennsylvania. In no event shall the united Nations Convention for the International sale of goods be deemed to apply to this Agreement."
הנה-אם-כן, הצדדים הסכימו ביניהם כי על ההתקשרות ביניהם יחול הדין הזר.
על-מנת לתבוע על-פי הדין הזר, יש להוכיחו כעניין עובדתי ועל ידי חוות-דעת מטעם מומחה.
התובעת, המשיבה, לא עשתה זאת והסתמכה על הדין הישראלי; כידוע, הוראות דין זר בית-משפט ישראלי הן בגדר עובדות אותן יש להוכיח בראיות (ראה ע"א 36/50 שור נ' ויצמן, פ"ד ח' 612,615 (1954)).
נוסח הסעיף בעניין הדין הזר ברור ואינו נתון לפרשנות.
באשר למיקום ולסמכות השיפוט
כעת יש להידרש לשאלה האם מדובר בתניית שיפוט ייחודית, אשר מקנה את הסמכות לבית-המשפט בפנסילבניה או האם היא מקבילה ואז לא נשללת סמכות השיפוט בישראל.
מהות התניה נבחנת בהתאם ללשונה.
ביחס למונח "טריטוריה" המופיע בסעיף 21 להסכם - (…) "Buyer agrees that the venue for any action to enforce the provisions of this agreement shall be either the courts of the Territory or any Federal or state court located in Dauphin County in the Commonwealth of Pennsylvania." (...) (ההדגשות שלי - מ.ס).
וכך נאמר ביחס לפרשנות תניית השיפוט:
"מהותה של תנית השיפוט, אם יחודית היא, אם מקבילה, נמדדת על-פי לשונה של ההוראה. מכיון שכך, ממילא עניין לנו בפירושה של לשון התניה (...)
בעניין זה התגבשו בפסיקה שני כללים הרלבנטיים לענייננו:
ראשית, תניית שיפוט תתפרש כתניה יחודית רק אם יש בה לשון מפורשת ובלתי-מסוייגת המעניקה סמכות לבית-משפט פלוני תוך שלילת סמכותם של בתי-המשפט האחרים...
שנית, במקרה של ספק, יש לתת את הדעת למטרת ההוראה ולמגמותיה."
(ראה ע"א 9/79 קרפול נ' הורוביץ, פ"ד לד(1), 260, 267-266 (1979)).
וראה להלן:
"...גם במקרה של ספק מבחינה לשונית נפנה למטרת ההוראה, למגמותיה ולשאר אמצעי העזר הפרשניים, אך גם ניתן ליתן להם משקל מסויים כבר בראשיתה של מלאכת הפרשנות, עם קריאת נוסח החוזה."
(ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת ג.מ.ב.ה, פ"ד מד(3), 600, 612 (1990))
בעניינינו, לא מדובר בתניה ייחודית;
ניתן ללמוד זאת מלשון הסעיף שצוטט לעיל: (…) "either the courts of the Territory or any Federal or state court located in Dauphin County in the Commonwealth of Pennsylvania." (...)
הסעיף מורה כי בית-המשפט יהיה אחד מהשניים - או של הטריטוריה או של בית-המשפט מעבר לים (ר' המילים - "either" ו- "or").
לא ניתן לפרש את התניה לפיה היא ייחודית ואני מקבל את פרשנות המשיבה בעניין זה שהעלתה במסגרת טענותיה החלופיות לפיהן במידה והחוזה חל אזי יש לראות בטריטוריה כזו שחלה בתחומי המדינה.
אחדד את טענותיה ואני סבור כי היות והמבקשת ניסחה את ההסכם בעצמה הפרשנות בעניין היא לחובתה ובגדר "פרשנות נגד המנסח" (ראו ברק פרשנות החוזה, בעמ' 634; גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק כללי - לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), 436 (להלן: "שלו").
ביסוד כלל זה עומדת שליטתו של אחד הצדדים על תוכן החוזה. בחוזה כזה, יש להניח, הצד בעל השליטה דאג להיטיב עם האינטרסים שלו, ולפיכך אין זה ראוי להעניק לו זכויות נוספות בדרך פרשנית (ראו רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4), 70, 75 (1994); ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4), 106, 136 (2004). כלל זה הוא כלל פרשנות משני, אשר בא לסייע בפרשנות חוזה, כאשר כללי הפרשנות הרגילים אין בהם להביא לחקר הכוונה של הצדדים בחוזה (ראה ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' קריסטין הורש, פ"ד סג(3), 248 (2009)).
יתרה-מזאת, המבקשת לא הפנתה ל - "Exhibit 1" שצויין בסעיף 1(1) שם הוזכר המינוח "טריטוריה" ונאמר בסוגריים שם כי הטריטוריה תצויין ב - "Exhibit 1".עת לא הציגה את הדברים הדבר עומד לחובתה.
אינני מקבל את פרשנות המבקשת לפיה ההסכם עוסק ומעניק זכאות לתבוע רק בתביעות לאכיפת הוראותיו ועת המשיבה מעוניינת לתבוע על הפרתו, אז הרי שלא ניתן לתבוע מכוחו. פרשנות זו נראית לי דחוקה ומצמצמת יתר על המידה.
לאור האמור לעיל עולה כאמור כי דין החוזה הוא הדין הזר דווקא.
גם כפי שצויין לעיל שהיותו של הדין שיחול הוא הדין הזר - אינו מעלה ואינו מוריד ויש להוכיח את הדין הזר.
המבקשת טענה כי היא "הרימה את הכפפה" כהגדרתה ובדקה מה קובע הדין הפנסילבני ואף צירפה חוות-דעת לבקשתה שממנה עולה שהדין הזר מכיר בזכאותה לסיים את החוזה ושולל את זכאות המשיבה לפיצויים.
המשיבה טענה ביחס לכך כי הן המומחה אינו נדרש לסוגיית העדר החתימה ועל-כן יש להפעיל את "חזקת שיוויון הדינים" לפיה כל עוד לא הוכח אחרת יש להניח שהדין הזר זהה לישראלי. כמו-כן ציינה שבמידת הצורך המומחה יתבקש להיחקר על חוות-דעתו.
הדין הזר טעון הוכחה ועל המשיבה כתובעת להוכיחו; כמו-כן, יודגש כי מדובר בשלב מקדמי ואין צורך להוכיח את עילות התביעה במידה אליה נדרשים באופן רגיל (ראה הפניה לפסיקה בהמשך).
אמנם המשיבה, התובעת, לא ציינה את הדין הזר ולא הוכיחה אותו אולם אין זה מצדיק את דחיית מתן ההיתר מסיבה זו בלבד.
עת הפגם ניתן לריפוי והיות ומדובר בשלב מקדמי ועוד בטרם הוגש כתב הגנה והתקיים דיון, אין זה מצדיק כאמור את דחיית מתן ההיתר רק מסיבה זו.
לאור האמור לעיל לא מצאתי עילה על-פי תקנה 500(4ג).
עילה שניה
"500(5) תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה;"
המבקשת טענה כי החוזה לא הופר בכלל ולחילופין הן לגישת המשיבה האקט המפר היה סיום ההסכם על-ידי משלוח המכתב.
נטען כי בהתאם לפסיקה חוזה שהופר על-ידי משלוח מכתב הופר במקום בו המכתב נמסר לסניף הדואר (ע"א 254/71) ובעניינינו המכתב נמסר לרשויות הדואר בפנסילבניה.
המשיבה טענה כי ההפרה היא סיום יחסי ההפצה, אשר אין חולק שהם מתקיימים בישראל עת המכתב הוא רק אמצעי להודעה על-כך והן משום שלא ניתן לנתק באופן מלאכותי בין משלוח מכתב הביטול לבין הפסקת הקשר המסחרי בין הצדדים, שהוא בוודאי נעשה בארץ.
כמו-כן, אבחנה את הפסיקה שהביאה המבקשת וטענה כי לא הביאה את הציטוט במלואו, כאשר עולה משם שבית-המשפט הישראלי אינו מחוייב עוד להלכות של בתי-המשפט באנגליה בכלל ולפסיקת הלורדים בפרט ומדובר בהלכה אנגלית נושנה שאבד עליה הכלח.
עיינתי בפסיקה שהובאה - ע"א 254/71 רנביט אימפורט בע"מ נ' אריה לנגלייב, פ"ד כו(2), 12 (1972).
מפסק-הדין אכן עולה כי חוזה שהופר על-ידי משלוח מכתב או מברק, הופר במקום בו נמסרו לרשויות הדואר למשלוח.
ההלכה הסתמכה על הלכה אנגלית טרם תוקנה התקנה האנגלית בשנת 1921. בנוסף, שם הסחורה נמסרה למערערת בחו"ל.
חרף היותה של ההלכה ישנה, אין בנמצא הלכות חדשות ביחס להפרה על-ידי משלוח דבר דואר מהמקום שבו נמסרו לרשויות הדואר.
מבלי להיכנס לעובי הקורה באשר להפרת החוזה בנסיבות דנן, אני סבור כי מעבר למשלוח ההודעה בדואר, ניתן לראות, לכאורה, בהפסקת ההתקשרות הפרה נוספת וגם אם נראה את משלוח ההודעה ככזו שנמסרה בחו"ל ולכן החוזה הופר שם, ניתן לבסס הפרה נוספת או מתמשכת; יודגש כי אינני נכנס לעובדי הקורה ביחס לטענות אלה והכל נקבע באופן לכאורי בלבד.
באשר לעילות התביעה הנטענות, יודגש כי בשלב זה, אין צורך להוכיח את עילות התביעה, אלא די שתהיה עילת התביעה ראויה לטיעון. משמעות הדברים היא שדי בהוכחת עילה ורמת ההוכחה, אם-כן, היא נמוכה מזו הנדרשת באופן הרגיל, קרי מאזן ההסתברויות (ראה בר"ע 210/81 holz נ' זאיד שעין, פ"ד לו(3), 633, 638 (1982)).
מהנימוקים המפורטים לעיל קיימת עילת סמכות על-פי תקנה 500(5)
עילה שלישית
"500(7) התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה;"
המבקשת גרסה כי החלופה רלבנטית רק לעילות של עשיית עושר ולא במשפט וחוסר תום-לב בביצוע החוזה. נאמר כי העילות מופרכות ואין בהן ממש ובכל מקרה טענה המשיבה כי מעשה העוולה הוא סיום הסכם ההפצה בסוף שנת 2012 וכבר נאמר שסיום ההסכם בוצע בפנסילבניה שם נמסר המכתב לרשויות הדואר ולא בישראל. לפיכך, אין בסיס לתחולת עילה זו.
המבקשת טענה כי דיני עשיית עושר אינם חלים במצב דברים שבו קיים הסכם בין הצדדים והפנו לסעיף 6 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 לפיו הוראות החוק יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים. המבקשת הפנתה לספרות ולפסיקה.
ביחס לתום-הלב טענה, בין היתר, כי מקום שהצד הטוען לחוסר תום-לב התחייב בהוראה ברורה בהסכם ונטל את הסיכון על עצמו כי ההוראה תתממש, הוא לא ישמע בטענה לפיה יישום ההוראה מסב לו נזק והוא נגוע כביכול בחוסר תום-לב.
המשיבה טענה כי המבקשת חוזרת על טענותיה הקודמות הן ביחס לעילה זו.
לפי חלופה זו, אין די בכך שהנזק שנגרם עקב המעשה או המחדל קרה בישראל, ועל-מנת שתקום עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה מכוח חלופה זו, יש צורך להוכיח שהמעשה או המחדל בעטיים נגרם הנזק, אירעו בישראל (רע"א 8195/02 שיטרית נ' Sharp Corporation, פ"ד נח(1), 193, 194 ((2003); רע"א 2752/03 Metallurgique de Gerzat S.A נ' ד"ר וילנסקי, פ"ד נז(6), 145, 150 (2003); רע"א 516/00 Allison Engine Co. Inc. נ' אלטר, פורסם באתר האינטרנט נבו) (23.07.00); ע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel’s Explosives Co. Ltd, פ"ד לב(2), 115 (1987)).
בית-המשפט העליון קבע בזמנו מפורשות ב- ע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel’s Explosives Co. Ltd, פ"ד לב(2), 115 (1987) (להלן: "פרשת מזרחי") כי על-מנת לקשור גורם זר, חייב המעשה או המחדל להיעשות בארץ.
תקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי, נועדה, במקור, לכסות עילות תביעה בנזיקין. עם-זאת, היא מאפשרת גם, על-פי לשונה, לבסס סמכות הן במקרים שאינם בגדר עוולות נזיקיות.
באשר לטענת עשיית העושר נפסק כך:
"אין כל מניעה להחיל את תקנה 500(7) גם על עילות תביעה שאינן נזיקיות, לרבות עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ראה את דברי כב' השופט א' גרוניס ב- ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd., פורסם באתר האינטרנט נבו (1987):
"המערערת גורסת, כי מתקיימת עילת ההמצאה שבתקנה 500(7) לתקנות. עילת ההמצאה שבתקנת משנה זו מדברת על-כך ש"התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה". השאלה הראשונה המתבקשת היא, האם ניהול משא-ומתן בחוסר תום-לב בא תחת כנפיה של עילה זו. איננו רואים שום סיבה מדוע אין זה כך. כנראה, שבמקור ביקשה תקנת המשנה האמורה לכסות עילות תביעה בנזיקין. אכן, בתקנה האנגלית, אשר הינה המקור לתקנה הישראלית, מדובר אף כיום על עוולה בנזיקין, כאשר הנזק נגרם באנגליה, או שהוא נבע ממעשה שבוצע באנגליה... משהוכרה בישראל עילה של ניהול משא-ומתן בחוסר תום-לב (סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973)), אין מניעה לקבוע כי לעניין הדינים העוסקים בהיתר המצאה עשויה לבוא עילה זו בגדרה של תקנה 500(7)..."
ראה גם דבריה של טליה קונפינו שר בספרה סמכות שיפוט על נתבע זר (התש"ס- 2000), 106:
"דוגמא חשובה נוספת למקרים בהם נראה כי ניתן לרכוש סמכות מכוח תקנת משנה 500(7) בגין מעשה או מחדל שאינם בגדר "עוולה" הן עילות המשוייכות במסגרת המשפט הישראלי לדיני עשיית עושר ולא במשפט."
(ת"א (ת"א) 1375-09 UTStarcom Irland Limitedנ' יו.טי.אס.אי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.09)).
מעבר לכך, טענה המשיבה לחוסר תום-לב בביצוע החוזה וציינה בבקשת ההיתר את האופן בו התבצעו חילופי תפקידים אצל המבקשת וכיצד רגליה נדחקו בחוסר תום-לב.
המבקשת טענה בבקשה זו כי אין בטענה דבר ויש להוכיח שהצד הנהנה גרם בעורמה לתוצאה הרצויה מבחינתו.
עוד נאמר כי אין כל טיעון או ראיה לפיה מדוע הפסקת ההסכם על-ידי הנתבעת מהווה ניצול זכות חוזית תוך עורמה או תחבולה ובהתאם להסכם עומדת הזכות לסיימו בכל עת ללא מחוייבות למכור למשיבה מוצרים כלשהם או בהיקפים מינימליים בפרט ולפנים משורת הדין ניתנה אף הודעה מוקדמת ארוכה ומכובדת בת שישה חודשים ומכאן שקיים תום-לב לעילא.
סבורני כי הדברים שלעיל ביחס לתקנה 500(7) יפים גם לטענת חוסר תום-הלב.
וכאמור אין צורך להוכיח בשלב זה את עילות התביעה, ודי בעילה הראויה לטיעון, כאשר רמת ההוכחה הנדרשת היא נמוכה.
לפיכך, אינני נכנס לעובי הקורה ביחס לעילות ודי בעילות הראויות לטיעון.
ויודגש גם שבעניינינו אנו נתונים לדין הזר, כך שהדיון הוא תאורטי גרידא.
מכל האמור לעיל עולה שקיימת עילת סמכות על-פי תקנה 500(7).
פורום נאות
ביטול היתר ההמצאה נתון לשיקול-דעת בית-המשפט גם במקרה בו נתמלאו תנאי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, אך שיקולים אחרים מונעים את מתן ההיתר, וכך ראה בית-המשפט העליון לנכון להתייחס לשיקולים מחוץ לגדר תקנה 500 לתקנות.
נפסק ביחס לכך כי:
"בהתקיימותה של אחת החלופות בתקנה 500 אין די, ועל בית-המשפט לשקול האם הפורום הישראלי הינו הפורום המתאים לדון בסכסוך. ההלכה היא כי שעה שבית-המשפט דן בבקשה להיתר המצאה עליו לבחון את הזיקות שבין העניין הנדון לבין הנתבע השוהה מחוץ לגבולות המדינה. ככל שהעניין נושא אופי "ישראלי" רב יותר, כך תהיה הנטייה להתיר את ההמצאה, והיפוכו של דבר, ככל שהעניין נושא אופי שאינו "ישראלי" הנטיה תהיה שלא להתיר את ההמצאה (ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד(4), 545, 550 (1990). בנוסף, על בית-המשפט לשקול גם שיקולי יעילות, על-מנת למלא אחר הציפיות הסבירות של הצדדים (רע"א 3144/03 אלביט הדמיה רפואית בע"מ, פ"ד נז(5), 414 (2003)). בין היתר, נשקלים שיקולים ציבוריים וכן שיקולים המתייחסים לבעלי הדין, לרבות נוחות הצדדים, מקום מגורי העדים, האפשרות לחייב עדים להעיד וההוצאות הכרוכות בהתאם, ציפייתם הטבעית של הצדדים ועוד כיו"ב (רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח בע"מ נ' זריקאת, פ"ד מח(3), 265 (1994); ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1), 365 (1985); בש"א (מחוזי ת"א) 9767/08 הרשות הפלשתינית נ' פלד, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.08)). דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות מאפשרת איפוא, לבית-המשפט שלא להפעיל את סמכותו אם שוכנע כי ישנו פורום זר שהוא "הפורום הטבעי" לדון בתובענה (רע"א 3144/03 בעניין אלביט הדמיה רפואית בע"מ, פ"ד נז(5), 414 (2003)). כדי לקבוע איזהו "הפורום הטבעי" לדון בתובענה יש לקבוע לאיזה מדינה מירב הזיקות לעניין (ראה למשל ע"א 2705/91 אבו ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח(1), 554 (1993))
13. בעניין זה נטל השכנוע חל על הנתבע (המבקשים במקרה זה) ועליו לשכנע את בית-המשפט כי בית-משפט זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה, וכי ב"תחרות" זו שבין בית-המשפט בישראל לבין בית-המשפט הזר, ידו של אותו בית-משפט זר על העליונה והוא הפורום הנאות לדון בתביעה. המבחן לקביעה כי בית-משפט בישראל הינו "פורום בלתי-נאות" אינו אך במאזן נוחות רגיל, שכן רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט בית-המשפט שאין הוא הפורום הנאות לדון בתביעה (רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ, פ"ד נב(1), 109 (1994); ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח(2) 72, 82 (1994); ע"א 2705/91 בעניין אבו-ג'חלה, שם)."
(ת"א (יר') 3251-09 בורגרס בר המושבה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.05.10), פסקה 12).
בית-המשפט העליון (כב' השופטת מ' נאור) ב- ע"א 3299/06 יובינר נ' סקלאר, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.04.09) (להלן: "עניין יובינר") היטיב לבטא את ההלכה המחייבת בסוגיה זו:
"המבחן לקיומו של פורום טבעי אחר הוא מבחן מירב הזיקות. הפורום הטבעי לדיון יהיה הפורום המקומי אלא אם מירב הזיקות הרלבנטיות מכריעות על פורום אחר ואשר לו הקשר האמיתי והמהותי למקרה. לצורך בחינת הזיקות הרלבנטיות בית-המשפט יתחשב, כפי שהוזכר, לא רק בשיקול של נוחות הצדדים ובעלי הדין אלא גם בדין השולט על המקרה, במקום מגורי הצדדים או במקום בו הם מנהלים את עסקיהם. אם הנתבע לא הצליח לשכנע את בית-המשפט בקיומו של פורום כזה, בית-המשפט לא יעכב את הדיון.
(סעיף 18 בפסק-הדין).
מחד, הן החברה הזרה צריכה לקחת בחשבון שכאשר היא מתקשרת עם סוכנים ברחבי העולם היא עלולה להיתבע באחת מהארצות אליהן שיווקה את המוצרים.
מאידך, יש לבחון את זיקת הפעילות המקומית ואת מהותה. לעיתים יתכן מצב בו זיקת הפעילות המקומית היא חלשה לאור קיומן של זיקות הקושרות דווקא את הסכסוך לפורום הזר.
בעניינינו העדים של שני הצדדים במעמד שווה - עדיה של המבקשת נמצאים בארה"ב ושל המשיבה - בארץ, כך שלשני הצדדים קיימת "ההכבדה" להתדיין במקום זר (ראה הסתייגות - רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co ואח', פ"ד נב(1), 109, 114 (1998), שם נאמר כי בעידן המודרני בו העולם הוא "כפר אחד גדול", המרחקים הם בעלי משמעות פחותה ואין להם את המשמעות המכבידה כבעבר. לפיכך, יש ליתן לשיקול זה משקל פחות.
עם-זאת, היות והפעילות העסקית התקיימה ברובה ובמהותה בתחומי הארץ, הזיקה לפורום הישראלי חזקה יותר. סביר להניח שבמצב דברים זה רוב העדים מצויים דווקא בתחומי הארץ;
ראיתי את ההפניה ואת פסק-הדין בעניין ת"א (ת"א) 2293/03Computer Motion Ine נ' צמל יעקב (פורסם באתר האינטרנט נבו (26.04.07), ראה בעמוד האחרון אותו אזכרה המבקשת.
אכן, טבעו של הסכם הפצה הוא להתקיים במדינת המפיץ, שהרי במדינה זו אין לצד המייצר פעילות עצמאית, סניפים או נציגים. מקובלת עליי העמדה בפסק-הדין שם שבדיוק לשם כך נדרש המייצר לשיתוף הפעולה העסקי עם המשווק המקומי ושאין די בכך כדי להביא למסקנה שכל הסכם הפצה דינו לחסות תחת הפורום המקומי בו הוא מתקיים וכי התוצאה אינה הגיונית ואינה נכונה.
עם-זאת, יש לבחון את מכלול הנסיבות.
בעניינינו יש תניית שיפוט מקבילה וחלופות שונות לפיהן לכאורה בית-המשפט רוכש את סמכותו כאן.
מעבר לכך, ההתנהלות העסקית היתה כאמור בארץ ומירב הזיקות נוטות לפורום הישראלי.
ראה גם את רע"א 749/05 Insight VenturePartners נ' טכנו הולד אחד בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.04.05):
"...בימינו, בעידן מטוסי הסילון, הטלפון הסלולרי, הפקסימיליה והאינטרנט, איבדו קשיים אלה חלק ניכר מעוצמתם, העולם כולו הולך והופך ל"כפר אחד גדול" ... לפיכך, אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטיה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך וקטן". ראו גם רע"א 9141/00 Lang נ' מרכס, פ"ד נו(1), 118 (2001), שלפיו בהפעלת מבחן הפורום הלא נאות "על בית-המשפט לתת את דעתו על הפיחות שחל במשקלה של הטענה בדבר פורום לא נאות... על רקע ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום התקשורת המאפשרת לקיים קשר בין מדינות בלא צורך לטלטל עדים ממדינה למדינה"...
את הדגש יש לשים - במצב הנוכחי, שזיקות טריטוריאליות תופסות בו מקום מרכזי - על שיקולים משלימים שאינם גיאוגרפיים, והם בעלי אופי מעשי.
(...)
אין הערת אגב מקום ראוי לקביעת מסמרות בעניין זה, כמובן, אך סבורני כי ככל שהגלובליזציה חודרת ליומיום העסקי והמשפטי, בשעה שצדדים שונים ביבשות שונות משתמשים בערוצי תקשורת אלקטרוניות ובאינטרנט באופן שוטף לניהול פעילותם, ושעה שאנשי עסקים מנהלים את עסקיהם בצינורות אלה ומצודתם פרושה ממקום מושבם על פני יבשות, תוך הסתייעות במסע בן יום ויומיים למדינות אחרות, יש מן ההגיון שבגישה הנוטה להמעיט במשקלה של טענת הפורום הלא נאות. אין הדבר פוטר את בית-המשפט הדן מראיה כוללת של שיקולים פרקטיים, כגון אלה שעליהם מצביע ד"ר קרייני במאמרו, אך זה המקום להידרש לכך, נוכח כל האמור."
ביחס לטענת המבקשת לפיה ההמצאה לא בוצעה כדין ובהתאם להוראות החוק משום שבחרה להמציא באמצעות חברת שליחויות פרטית ולא באמצעות הרשות המוסמכת אני סבור כי עמדת המשיבה והפסיקה אליה הפנתה נכונה ומקובלת.
כמו-כן, לא נטען שכתבי בית-הדין לא נמסרו למבקשת.
כפי שטענה המשיבה, עת מדינת היעד אינה מתנגדת להמצאה בדרך המסויימת ניתן לשלוח את כתבי בית-הדין כפי שנשלחו.
5. סיכום
הבקשה לביטול היתר ההמצאה נדחית."

ב- ת"א (צפת) 48024-06-13 {תובעת נ' נתבעת, תק-של 2014(1), 218 (2014)} נדון עניין הבא:

התובעת, חוליות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, הגישה תביעה כספית בסך של 1,904,292 ש"ח בשל הפרת חוזה נטענת, כנגד חברת Valsir s.p.a חברה הרשומה על-פי חוק במדינת איטליה (להלן: "הנתבעת").

כתב התביעה פורש יריעה עובדתית נטענת של פגישות והתכתבויות, החל ממחצית שניה של שנת 2010 ועד לאוקטובר 2011, בין התובעת לנתבעת, שמטרתם שיווק בלעדי של מוצרי הנתבעת בארץ באמצעות התובעת. על-פי כתב התביעה, ביום 12.10.11, הודיעה הנתבעת לתובעת, במפתיע, שהחליטה להעביר את זכויות השיווק הבלעדיות וההפצה של מוצריה בארץ לחברת מנדלסון ש.בר בע"מ (להלן: "מנדלסון").

התובעת מבקשת להמציא את כתב התביעה לנתבעת באמצעות מנדלסון וזאת בהתאם לתקנה 482א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנה"). הבקשה הוגשה, לאחר שהתקבלה לתיק, הודעת מנדלסון, בדבר חוסר סמכות לקבל לידיה כתבי בי-דין.

בית-המשפט קבע כי:

"לאחר חקירת המצהירים מטעם הצדדים, הוגשו סיכומים בכתב.
התקנה הרלוונטית לענייננו הינה תקנה 482א שזו לשונה:
"היתה התובענה בעניין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית-המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט."
גישת ההלכה לתקנה, הינה גישה מרחיבה ולא מצמצמת, בהתחשב בהתפתחויות הטכנולוגיות והפעילות העסקית - כלכלית בין לאומית של חברות בעולם.
בהתאם נקבע מפי כב' השופט ש' לוין ב- רע"א 2652/94 טנדלר נ' לה קלוב מדיטראנה (ישראל) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.08.94) כדקלמן:
"ראוי לעמוד על שלש נקודות העולות מאותו עניין: האחת - שאין לפרש את הדיבור "מורשה" בתקנה 482(א) במשמעות הטכנית של שלוח אלא המבחן הקובע לעניו שאלה זו הינו קיומה של דרגה כזו של אינטנסיביות של הקשר שבין המורשה לנתבע, שיש להניח כי המורשה יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו כנגדו. השניה, על-מנת להחליט האם המצאת המסמכים הינה אפקטיבית במובן האמור, אין להסתמך על הראיות בדיעבד, דהיינו אין להסתפק בשאלה האם בפועל הגיע דבר ההליכים לידיעת הנתבע, אלא יש לבחון את העניין מנקודת מבט נורמטיבית... השלישית, בשאלת דרגת האינטינסיביות לא ניתן לקבוע מסמרות מראש, ויש לבחון בכל עניין על-פי נסיבותיו."
שאלת אינטנסיביות הקשר ובחינתו בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו, היא השאלה המנחה, שאומצה בפסיקה, על-מנת לקבוע האם קיים מורשה בארץ להמצאת כתבי בי-דין. ראה גם רע"א 11556/05 קמור רכב בע"מ נ' חיים חימו, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.02.06).
בענייננו, הוכח בפני כי מנדלסון הינה משווקת בלעדית בארץ של שתי משפחות מוצרים של הנתבעת, מכלי הדחה סמויים וצינורות HDPE. הדברים עולים מעדות המצהירה מטעם מנדלסון,כשנשאלה, באיזה סוג של יחס בין ולסיר לבין מנדלסון, יש להם עוד משווק בארץ, השיבה: "אנחנו בלעדיים".
עוד העידה לגבי אופן הזמנת המוצרים, מנדלסון שולחת הזמנה לרכישת המוצרים ומשלמת בהתאם לתנאי התשלום שסוכמו עם הנתבעת. בנוסף העידה כי היא לא אחראית עיקרית על הקשר עם הנתבעת אלא זה נעשה בעיקר על-ידי מנהל הרכש, מר ירון מנדלסון.
עדותו של מר שרון ויסמן, סמנכ"ל שיווק ובעלים של חברת שאל ציוד טכני בע"מ, נסמכת על עדות שמיעה בלבד, אין לו כל קשר עם הנתבעת ולא ראה ולא מחזיק בכל מסמך הנוגע לעניין. יחד-עם-זאת, אישר מר שרון ויסמן כי הנתבעת מייצרת מגוון גדול של מוצרים ומנדלסון משווקת משפחה אחת של מוצרים.
לעניין עדותו של מר אריאל אפלויג. על-פי עדותו, מנדלסון הם נציגים בלעדיים של ולסיר לשיווק מוצרים של הנתבעת, ובזה כאמור, אין חולק מטעם מנדלסון.
לסיכום חלק זה של העדויות, אין ספק כי מנדלסון הינה מפיצה בלעדית בארץ של שני מוצרים שמייצרת הנתבעת, מכלי הדחה סמויים וצינורות HDPE, בלבד, מתוך כלל המוצרים שמייצרת הנתבעת, שכאמור בכתב התביעה, מדובר בחברה מהמובילות בעולם, לייצור צינורות ואביזרים לשפכים, מרזבים, מכלי הדחה ומחברי צנרת.
ב- ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבונל בע"מ, פ"ד מד(3), 661 (1990) הוגדר מעמדו של מפיץ בלעדי כסוחר עצמאי בעל עצמאות משפטית, הקונה את המוצרים מהיצרן או הספק, על חשבונו הוא ומוכר אותם בשמו הוא. הוא אינו שלוח במובן חוק השליחות, התשכ"ה-1965. מפיץ בלעדי, כך נפסק, הוא מפיץ שהוקנתה לו זכות להיות הבלעדי באזור גאוגרפי מוגדר. עוד נקבע, שהמפיץ פועל במסגרת כוללת המסדירה את מכלול היחסים בינו לבין היצרן או הספק, וביחסים אלה מהווה המפיץ חלק מרשת השיווק של היצרן ונוצרים בין הצדדים קשרים של אמון הדדי, המחייבים כל אחד מהם להתחשב במשנהו ולהימנע מלפעול באופן העלול לפגוע במי מהם.
סבורתני, לאחר שבחנתי את הנסיבות שלפני, שהקשר העסקי בין הנתבעת למנדלסון הינו קשר בדרגה נמוכה, קשר בין מוכר לקונה, לא יותר מכך, והוא אינו אינטנסיבי דיו. לא הוכח כי בין מנדלסון לנתבעת קיימים קשרי ניהול, לא הובאו ראיות לקשרים הדדים עסקיים העולים מדרגה של מוכר וקונה. לא שוכנעתי מחומר בראיות שלפני, שבכוונת הנתבעת היה ליצור קשר עם מנדלסון ו/או עם מי מאנשי מנדלסון, מעבר לנדרש למכירת מוצריה, במסגרת ההתקשרות שנערכה בינהם.
לטעמי, לא די בעובדה שמדובר במפיץ בלעדי של מוצרים, ובמקרה דנן, של שתי משפחות מוצרים בלבד, כדי לקבוע שקיים קשר אינטנסיבי בדרגה המאפשרת לקבוע כי מנדלסון מורשה של הנתבעת. אין די במתן בלעדיות למפיץ, כדי לקבוע שהמפיץ מורשה של הספק למסירת כתבי בי-דין, ויש להביא ראיות נוספות, על-מנת לבסס את דרגת הקשר בין הספק למפיץ. האם נאמר מעתה, שכל מי שמפיץ בלעדית, מוצר של ספק או יצרן מחוץ לישראל, הופך להיות מורשה לקבלת כתבי בי-דין, בהתאם לתקנה? לדעתי, התשובה על-כך היא בשלילה. כפי שנקבע בהלכה, זוהי שאלה שבדרגה ובנסיבות של כל מקרה.
התובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה, להוכיח קשר עסקי רציף והדוק בין הנתבעת למנדלסון, קשר שיבטיח שמנדלסון תביא לידיעת הנתבעת דבר קיומו של ההליך המשפטי. מדובר בהתקשרות עסקית שקיימת מזה כשנתיים. לא הובאו ראיות מצד התובעת התומכות באינטנסיביות של הקשר, גם לא ראיות הקשורות למוצרים הנמכרים בארץ, כגון, פלח השוק של מוצרי הנתבעת בארץ, מספר מוצרי הנתבעת, שנמכרו באמצעות מנדלסון בארץ, עד כמה שניתן לברר, היכולים להצביע על מספר הרכישות והשכיחות שלהן ופועל יוצא, ניתן היה ללמוד על דרגת הקשר ולבסס את הקשר ברמה הנדרשת להחיל במקרה דנן את התקנה. ככלל, לא הובאו ראיות מצד התובעת המלמדות על קשר שוטף בין הנתבעת למנדלסון. איני סבורה שהצגת תמונות במשרדי מנדלסון של מוצרי הנתבעת, יש בהן ראיות התומכות בעצימות הקשר בין השתיים.
זאת ועוד, ביסוס לקביעה שדרגת הקשר בין הנתבעת למנדלסון נמוכה ולא היתה להם כוונה ליצור יחסים מעבר לנדרש לשיווק המוצרים, אני מוצאת בפנייתה הראשונה של התובעת לנתבעת, במכתב ההתראה שנשלח ביום 25.10.11 (להלן: "מכתב ההתראה"). התובעת טענה בכתב התביעה כי מכתב ההתראה נשלח לנתבעת ולמנדלסון, אך עיון בו מעלה כי הוא הופנה לנתבעת בלבד. תוכנו של מכתב ההתראה שהופנה לנתבעת בלבד, וכאמור, לא לנציגתה בארץ כנטען היום על-ידי התובעת, מלמד כי התובעת לא ראתה במועד שליחת מכתב ההתראה את מנדלסון כנציגה של הנתבעת ולא שלחה לה העתק של המכתב.
למען השלמת התמונה אציין, כי התובעת שלחה מכתב למנדלסון, וזה נלמד ממכתב התשובה של מנדלסון לתובעת מיום 30.10.11. ממכתב זה עולה כי התובעת שלחה למנדלסון מכתב ביום 26.10.11 ולא ביום 25.10.11, וכבר באותו מכתב תשובה, מבקשת מנדלסון מהתובעת להפנות את טענותיה לנתבעת ישירות ולא באמצעותה.
ראוי גם להביא את תוכנו של המכתב, הנושא כותרת כלהלן (מתורגם מאנגלית): 1. הפרת חוזה. 2. צו מניעה זמני, 3. תביעה אזרחית. ב"כ התובעת מצין במכתבו, שהתובעת הסתמכה על הסכם להפצת מוצר של הנתבעת והשקיעה סכומי כסף וזמן לקדם את האינטרס של הנתבעת, במידה והתובעת תפסיד את זכויות השיווק, יגרם לה נזק כספי ונזק למוניטין. בסיום מכתב ההתראה לנתבעת, נאמר על-ידי ב"כ התובעת, כי הוא והתובעת מקווים שהעניין ייפתר ללא פנייה לבית-משפט.
הנתבעת השיבה למכתב ההתראה באמצעות באי כוחה, עו"ד שטריכמן ורובינשטיין ממשרד שביט, בר-און, גל-און, צין, יגור מל אביב ביום 06.11.11. מתשובת הנתבעת עולה כי היא נתנה יייפוי-כוח מוגבל לבאי כוחה להשיב על מכתבה של התובעת ולנהל משא-ומתן (אם נדרש) אך לא לקבל כתבי בי-דין.
עיננו הרואות, שבעצם נכונות הנתבעת להיכנס למשא-ומתן עם התובעת, לשיווק מכלי הדחה באופן בלעדי, באמצעות התובעת, שאכן עסקינן בהסכם הפצה בלעדי של מוצרים מסויימים בלבד שנחתם עם מנדלסון ולא של כל מוצרי הנתבעת והנתבעת מבקשת לקיים פעילות בארץ לא רק עם מנדלסון. עוד נלמד מהמכתב, שהנתבעת מטפלת בעצמה בענייניה המשפטיים ומקבלת יעוץ משפטי מיועציה המשפטיים בארץ ולא באמצעות כל גורם אחר, לרבות מנדלסון. יודגש, גם מכתב הנתבעת לתובעת לא מוען למנדלסון.
נמצא כי ההתכתבויות בין הצדדים, עובר להגשת התביעה, לא מוענו לכל הצדדים, אלא מוענו בנפרד לכל צד וצד, ללא כל מעורבות של האחר, ויש בכך כדי לחזק את טענת מנדלסון.
לסיכום, אני קובעת כי אין בפני תשתית ראייתית מספקת, על-מנת שניתן יהיה לקבוע כי מנדלסון, מורשת מטעם הנתבעת, עוסקת באותה שעה בעצמה, מטעם הנתבעת, בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט, כלשון התקנה. לא הוכח בפני שהקשר בין מנדלסון לנתבעת, אינטנסיבי בדרגה כזו, שניתן להניח כי מנדלסון תביא לידיעת הנתבעת את דבר קיומם של ההליכים כנגדה.
אשר-על-כן, נדחית הבקשה."