הכללים לפרשנות החוזה הפאושלי

סעיף 25(א) לחוק החוזים קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד-דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד-דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

לשון החוזה היא נקודת המוצא בניסיון לתור אחר אומד-דעתם המשותף של הצדדים, אולם אין היא נקודת הסיום.

חוזה מתפרש על-פי אומד-דעתם של הצדדים. אומד-דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. על אומד הדעת למד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו. שני מקורות אלה "קבילים" הם. בעזרתם מגבש הפרשן את אומד-דעתם המשותף של הצדדים {ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2), 265 (1995), (ייקרא להלן גם "הלכת אפרופים")}.

חוזה מתפרש על-פי תכליתו. תכלית זו היא מושג נורמאטיבי. זו קונסטרוקציה משפטית. היא כוללת בתוכה תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית היא אומד-דעתם של הצדדים. אלה הם המטרות, האינטרסים והתכליות אשר הצדדים גמרו בליבם ונתנו לכך ביטוי חיצוני בהתנהגותם.

יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלבנטי אינו אומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת המשותף לשניהם, או לפחות כוונה {סובייקטיבית} של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה על-ידי הצד האחר.

על-כן, אם אומד הדעת {הסובייקטיבי} של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד-דעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה על-פי תכליתו האובייקטיבית.

התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך אופיה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים.

זהו מבחן אובייקטיבי. הוא מושפע מעקרון תום-הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא ונגזר משיקולים של היגיון.

כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית, או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על-פי "ההיגיון הכלכלי" או "ההיגיון המסחרי".

התכלית האובייקטיבית נקבעת על-פי שיקולים של סבירות. בגיבוש התכלית האובייקטיבית יש להתחשב ביעילות עסקית, וכיוצא בזה שיקולים כפי שצדדים הוגנים המגנים על האינטרסים הטיפוסיים, מעצבים אותם.

הנה-כי-כן, לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא ברורה של חוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי-פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה.

חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות.

הנה-כי-כן, בבסיסו של הליך הפרשנות עומד ניסיונו של הפרשן לעמוד על אומד-דעתם המשותף של הצדדים. אומד-דעת זה נלמד מלשון החוזה, מחד גיסא, ומהנסיבות שהובילו לכריתתו, מאידך גיסא {ת"א (יר') 1260/99 סאסי קבלני בנין עפר וכבישים (1986) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2006(3), 6928 (2006)}.

התהליך הפרשני הוא "רצף". הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני {א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001), 490; ע"א 6253/03 כפר מל"ל מושב עובדים נ' הרמן, דינים עליון, כרך עג 377 (2005)}.

ביום 11.05.06 ניתן על-ידי בית-המשפט העליון, בהרכב מורחב של תשעה שופטים, פסק-דין שבו, למעשה, ניתנה גושפנקא מלאה להלכת אפרופים על-ידי בית-המשפט העליון {דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.06), (ייקרא להלן: "פרשת ארגון מגדלי הירקות")}.

אין כאן המקום לדון בחילוקי הדעות או בהבדלי הגוונים של השופטים באותה פרשה, לנסיבותיה, שכן די לנו לענייננו לעמדת בית-המשפט לפיה דרך הפרשנות של הלכת אפרופים היא המחייבת והיא הגישה המקובלת אשר על פיה יש לפרש חוזים.
ואולם, לאחר פרשת ארגון מגדלי הירקות קבע בית-המשפט כי בבואו של בית-המשפט לפרש הסכם כתוב, נפתח תמיד תהליך הפירוש בלשון החוזה כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, זאת מכוח הוראת סעיף 25(א) לחוק החוזים {ראה למשל ע"א 10849/07 חסיב נעים פוארסה נ' שאוקי יוסף פוארסה ואח', תק-על 2009(4), 2256 (2009)}.

מקום שבו לשון החוזה ברורה וחד-משמעית, חזקה עליה כי היא משקפת את אומד-דעת הצדדים ולכן יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנותו ולתת לחוזה את המשמעות הפשוטה והברורה העולה מלשונו {ראה גם ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.08); ע"א 5925/06 אלי בלום נ' אנגלו סכסון סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.02.08)}.

נעיר כי בהמשך לאותה פסיקה כמפורט לעיל, מצא גם המחוקק להורות על שינוי סעיף 25 לחוק החוזים {תיקון: תשע"א}, במסגרתו נקבע כי חוזה יפורש לפי אומד-דעתם של הצדדים, כפי שהוא מתשמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד-דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

ב- ת"א (ת"א) 43516/06 {אריאל גבאי קידוחים בע"מ נ' גאון-חברה לבנין והשקעות בע"מ ואח', תק-של 2009(2), 31055 (2009)} נדונה השאלה האם מדובר בהסכם "פאושלי" או בהסכמה המתייחסת לכמות מסויימת של קידוחים ואם כמות הקידוחים תקטן בשליש, כך גם התמורה תוקטן בשליש?

בית-המשפט קבע כי עיון בהצעת העבודה מעלה, שאין בה התייחסות לכמות הקידוחים או לאופי הקידוחים ולא נקבע בה מחיר למטר אורך, שהרי אין זה סביר לתמחר באותו סכום בורות בעומקים שונים. מדובר על מחיר כולל וסופי עבור העבודות, על-פי "תכניות שיקבל" מנהל התובעת. אין מדובר על תכניות שקיבל, אלא על תכניות שיקבל בעתיד.

יתרה-מזאת, הנתבעים מחקו מיוזמתם את ה"תנאים הכלליים" של הצעת העבודה, לרבות את סעיף 11 בו נאמר, כי "דפי רישום כלונסאות... יחייבו את הצדדים... הכמויות המצויינות בדפי הרישום כלונסאות יהוו אישור סופי ומוחלט לצורך כל דבר ועניין. החישוב על פיהם יחשב כסכום סופי קצוב".

סעיף זה מתייחס להצעת עבודה הבנויה על מספר הקידוחים המבוצעים בפועל. אם אכן הוסכם בין הצדדים, שהתמורה תשולם על-פי מספר הקידוחים, מדוע מחקו הנתבעים את סעיף 11? כפי הנראה, גם הם סברו, שמדובר בסכום כולל וסופי עבור העבודה בכללותה.

הנתבעים גם מחקו את המספר 300, שנרשם על גבי הזמנת העבודה המקורית, כאשר הם טוענים שהכוונה היא למספר הקידוחים על-פי התכנית המקורית. אם התמורה מתייחסת ל- 300 קידוחים, מדוע מחקו הנתבעים את המספר? לנתבעים הפתרונות.

לאור כל האמור, בית-המשפט קיבל את גרסת התובעת, שהוסכם על תמורה כוללת לכל הקידוחים באתר, ללא חישוב כמויות העבודה שבוצעה בפועל ובמקרה זה, מספר הקידוחים, קוטרם ועוביים. עוד יצויין בהקשר זה, שהקידוחים שלא נעשו הם הקידוחים הקטנים יותר ולגרסת התובעת, הם מהווים בין 4% ל- 5% מסך הכל הכללי "של הקובים".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הכללים לפרשנות החוזה הפאושלי