טענות בדבר הגשת תלונה שיקרית במשטרה וטענות להצגת האיש כאיש משתמט מזונות לבנו בפני אנשי לשכת רווחה ופתיחת הליך לגביית חוב מזונות בהוצאה לפועל

8. טענות בדבר הגשת תלונה שיקרית במשטרה וטענות להצגת האיש כאיש משתמט מזונות לבנו בפני אנשי לשכת רווחה ופתיחת הליך לגביית חוב מזונות בהוצאה לפועל
ב- תמ"ש (נצ') 33511-12-11 {התובע נ' הנתבעת, תק-מש 2014(4), 838 (24.12.2014)} נפסק בפני כב' השופטת ג'מילה ג'בארין כליפה כדלקמן:

"פסק-דין
לפני תביעה לחיוב אישה-הנתבעת בתשלום פיצוי כספי לגרושה-התובע, בגין עוולת לשון הרע ועוולת הנגישה.

רקע עובדתי
1. התובע והנתבעת נישאו בשנת 2002, ולהם בן משותף יליד 2003 (להלן: "האיש/האישה").

מערכת היחסים ביניהם התערערה, כל אחד לפי גרסתו. התנהלו ביניהם מספר הליכים משפטיים לרבות גירושין, משמורת ומזונות. בתוך זה הגישה האישה בשנת 2004 תלונה במשטרה נגד האיש בגינה הוגש כתב אישום אשר בוטל לאחר מכן.

בין לבין, בתאריך 2007 הגיעו הצדדים להסכם בעניין הגירושין בבית-הדין הרבני ולפיו, הוסכם כי האיש ישלם לאישה עבור סילוק כתובה סך של 12,000 ש"ח ב- 12 תשלומים שווים; בית-הדין הרבני אשר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין.

בתאריך 2007 התגרשו הצדדים זה מזו.

האיש, שילם לסילוק הכתובה, סכום כולל של 7,000 ש"ח, ובאשר ליתרת הסכום, נקטה האישה בהליך בהוצאה לפועל.

2. בין הצדדים התגלע סכסוך עקב טענות של הוצאת לשון רע כלפי האיש, וגם סכסוך בקשר לסוג ההליך בו נקטה האישה בהוצאה לפועל בעניין גביית יתרת סכום הכתובה.

3. על רקע זאת, הגיש האיש שתי תביעות, אחת תביעת חוב בסדר מהיר על-סך של 27,025 ש"ח בבית-משפט השלום בחדרה. והשניה תביעה על-סך 75,000 ש"ח בגין לשון רע ונגישה בבית-משפט השלום בעפולה.

שתי התביעות הועברו לבית-משפט לענייני משפחה כאן, כאשר תביעת החוב קיבלה מס' 34173-12-11. ואילו התביעה בגין לשון רע ונגישה, קיבלה מס' 33511-12-11, תביעה בה עסקינן.

בהחלטה מ- 04.04.12 נעתר בית-המשפט לבקשת האישה, והורה על איחוד הדיון בשתי התביעות.

בהמשך, בתביעה מס' XXXנתן בית-המשפט ב- 2013 פסק-דין, המורה על מחיקת התביעה וזאת בהתאם לבקשת האיש התובע, תוך חיוב בהוצאות בסך 3,000 ש"ח. בהמשך בית-המשפט בהחלטה מיום 2013 ולאור בקשה ב"כ התובע לבטל פסק-הדין, מצא כי אין לשנות מפסק-הדין אך העמיד את ההוצאות על-סך של 1,800 ש"ח לאוצר המדינה כאשר מועד תשלומם יידחה עד למתן פסק-דין בתביעה בה עסקינן.

כך עומדת בפניי היום התביעה בגין לשון רע ונגישה.

תביעה לשון רע ונגישה
4. האיש עותר במסגרת התביעה כאן לחייב את האישה לשלם לו פיצוי בסך של 75,000 ש"ח. הוא מבסס את תביעתו על שתי עילות, אחת לשון הרע והשניה עוולת הנגישה.

5. לשון רע - האיש מייחס לאישה הוצאת לשון רע בשני אירועים מרכזיים:

א. אחד, הגשת האישה בחוסר תום-לב ותוך תכנון מראש, תלונה שווא שקרית למשטרה בתאריך 05.08.04, בגינה הוגש כתב אישום אך כתב האישום בוטל בתאריך 27.01.09.

ב. שנית, הצגתו כסרבן מזונות: לשיטת האיש, מעשי האישה, בכך שפתחה בזדון במרמה ובחוסר תום-לב, הליך לגביית חוב הכתובה כחוב על-מנת להציגו כסרבן מזונות במטרה לפגוע בשמו הטוב ולהשפילו, וגם הצגתו בצורה זו גם בפני עובדי שרות הרווחה בישיבה מיום 23.01.2011, שם דרשה ממנו בצעקות לחתום על אזהרות ב"תיק מזונות" - דברים מהווים לטענתו הוצאת דיבה ולשון רע.

6. עוולת הנגישה - לטענת האיש, פתיחת האישה בתאריך 20.09.07 את תיק הוצאה לפועל כתיק לגביית חוב מזונות, כאשר הוא לא חייב לה כל חוב מזונות, הינו פתיחת הליך סרק וזוהי עוולה נגישה כהגדרתה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין. במצב זה, ומבלי לגרוע מעילות אחרות, זכאי האיש לפיצוי בגין עוולת הנגישה הקבועה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין.

למותר לציין כי האיש בכתב התביעה (סעיף 26) ייחס עוולת נגישה גם בשל הגשת כתב אישום נגדו, אם כי זנח זאת בסיכומיו.

7. האיש עותר לחייב את האישה בפיצויים בגין מעשיה (לשון הרע ועוולת הנגישה) בסכום כולל של 75,000 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט.

טענות האישה - הנתבעת
8. האישה מצידה מבקשת לדחות את התביעה.

האיש לא הוכיח עוולת לשון הרע. לשיטתה, היא הגישה בתום-לב תלונה במשטרה בגין מעשי האיש כלפיה, אשר לתחושתה חייבו הגשת תלונה זו על-מנת לקבל הגנה.

כך גם באשר למעשים המיוחסים לאישה בישיבה לתכנון טיפול מתאריך 23.01.2011, אינם מהווים לשון רע; לטענתה, אין פסול במסירת התראה של תיק הוצאה לפועל לאיש בפגישה זו אף בנוכחות אחרים, ובכל מקרה אין בכך משום הוצאת דיבה או "פרסום" אסור לפי חוק לשון הרע, כאשר בפועל נמצא שהאיש חב בכספים לאישה והיא נקטה כדין בהליך בהוצאה לפועל נגדו.

9. האיש לא הוכיח את יסודות עוולת הנגישה; לטענת האישה, היא נקטה בהליך כדין לגביית כספים שהאיש חב לה, כאשר האיש אף חוייב לשלם את החוב בתיק זה על-מנת לסגור אותו וכך עשה. טענת האיש כי היא פתחה בהליך של גביית מזונות בעוד שהיה עליה לפתוח בהליך גביה של תיק כספי בשל חיוב כתובה, אינה מעלה ואינה מורידה; לטענתה, האיש חב לה כספים והיא נקטה כדין בהליך של גביית כספים אלה בהוצאה לפועל, כאשר לא משנה אם מדובר בחוב מזונות או חיובי כספי. בכל מקרה, לשיטתה היא פתחה תיק הוצאה לפועל באופן עצמאי ללא ייצוג, כאשר פקידה בהוצאה לפועל סייעה לה בכך והדריכה אותה.

10. האיש העיד לעצמו ומטעמו העידו אביו, עו"ד XXX, חוקרת פרטית גב' XXX. האישה העידה לעצמה. הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

על המדוכה
11. האם בנסיבות מקרה דנן מתקיימת עוולה לפי חוק איסור לשון הרע?

במרכז סוגיה זו עומדת טענה של הגשת תלונה שקרית במשטרה, וטענות להצגת האיש כאיש משתמט מזונות לבנו, בפני אנשי לשכת רווחה ופתיחת הליך לגביית חוב מזונות בהוצאה לפועל.

12. האם בנסיבות מקרה דנן מתקיימת עוולת הנגישה כאמור בסעיף 60 לפקודת הנזיקין?
הגשת תלונה למשטרה, מעשה של לשון רע?

13. אישה מגישה תלונה למשטרה נגד בעלה, בהמשך מוגש כתב אישום, מתנהל הליך פלילי חלקי, אשר מסתיים בהסכמה לביטול כתב אישום, כעת טוען האיש כי מדובר בתלונת שווא שקרית שיש בה משום הוצאת דיבה עליו. האמנם? זוהי השאלה הראשונה שבמחלוקת.

14. לשיטת האיש הגשת תלונה שקרית ובחוסר תום-לב מהווה מעשה של לשון רע כלפיו; לדידו, התלונה השקרית וההליך הפלילי פורסמו ברבים, התלונה הועברה בהסכמת האישה ובחתימתה במשטרה לרשויות הרווחה (מפנה למוצג נ/6) להוריה ולמשפחתה (מפנה לנ/13-נ/15). כן בחודש 9/2004 ובשל תלונה שווא זו, זומן ללשכת הרווחה בעפולה, שם נפגש עם עו"ס, בפגישה נכחו גם הוריו, ונאמר לו כי האישה סיפרה כי הוא בן אדם אלים והוא נשאל בשל כך אם הוא רוצה לקבל טיפול המיועד לגברים אלימים (ראה גם סעיף 32 לתצהירו, וסעיף 33 לתצהיר האב); לדידו של האיש, בשל עלילת השווא הוא הורחק מביתו ומבנו, הוגש נגדו כתב אישום שבוטל לאחר מכן. הוא עבר טראומה קשה, בוזה והושפל ברבים ואף נאלץ להתפטר ממקום עבודתו ונגרמה לו פגיעה קשה בפרנסתו.

15. האישה מנגד טוענת כי אין בהגשת התלונה משום מעשה של לשון הרע, היא הגישה בתום-לב תלונה במשטרה בגין מעשי האיש כלפיה, אשר לתחושתה חייבו הגשת תלונה זו על-מנת לקבל הגנה. המשטרה מצאה ממש בתלונתה והגישה כתב אישום. כאשר ביטול כתב האישום לאחר מכן אין משמעו כי האישה לא חוותה אלימות או שהתלונה במשטרה לא היתה אמת. בכל מקרה, המשטרה היא שנקטה בהליכים נגד ולא האישה, כאשר לאישה אין יכולת או שליטה על ההליך הפלילי לרבות הגשת כתב אישום, ניהול ההליך, וביטול כתב האישום, והעניין הוא בסמכות המשטרה; לשיטת האישה, אין בפנייתה למשטרה כדי להוות "פרסום" כמשמעו בחוק לשון הרע ובכל מקרה קמה לה הגנה מכוח סעיף 15(8) לחוק לשון הרע, שכן היא הגישה תלונה בתום-לב לרשות מוסמכת כאשר האמינה ועודנה מאמינה בצדקת תלונתה.

לשון הרע - מצב משפטי
16. "הדין העוולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה... שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם..." ע"א 4534/02‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ''ד נח(3), 558.

17. חוק איסור לשון הרע קובע כי שימוש בחופש הביטוי שיש בו לשון הרע, לפי ההגדרות בסעיף 1 לחוק, מהווה עוולה אזרחית (ע"א 4534/02 לעיל)
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, מגדיר מהי לשון רע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית."

ודוק, סעיף 1 לחוק "עוסק במישור האחריות... באופן כללי, יש לברר אם הביטוי הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר." (ע"א 4534/02 לעיל)

סעיף 2 ממשיך ומגדיר פרסום מהו:

"(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

הכרעה
18. בנסיבות של מקרה דנן, דומני כי הגשת האישה תלונה במשטרה נגד האיש בגין עבירת התקיפה והאלימות הינו מעשה העלול לפגוע באיש, להשפילו ולבזותו ברבים ובעיני הבריות ועלולה לפגוע בעיסוקו, בשל המעשים המיוחסים לו, ובכך יש לראות כלשון רע נגדו כמשמעו בסעיף 1 לחוק.

ב- ע"א 3199/93‏ קראוס‎‎נ' ידיעות אחרונות ואח'‏, פ''ד מט(2), 843 נקבע:

"זאת ועוד, משנקבע כי מסירת תלונה במשטרה על חשד שפלוני מעורב בביצוע מעשים פליליים באה, מבחינה עניינית, בגדרו של סעיף 1 לחוק (ובעניין זה ראה ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי (2); ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר (3)), קל וחומר פרסום החוזר על אותה תלונה והסוקר את התפתחות החקירה המשטרתית."

כן לפי סעיף 2 לחוק, פרסום לשון הרע ייחשב כפרסום אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והוא הגיע לאותו אדם וכך היה במקרה דנן כאשר התלונה הוגשה למשטרה, גוף שלישי זולת האיש הנפגע.

אם-כן הגשת התלונה במשטרה הינו מעשה פרסום לשון הרע כמשמעו בסעיפים 2-1 לחוק איסור לשון הרע;

תום-הלב
19. עתה יש לבחון אם קמה לאישה הגנה מכוח סעיף 15(8) לחוק כטענתה. ולמעשה זוהי המחלוקת העיקרית בסוגיה זו.

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע לאמור:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
(1) ...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

20. לאדם המגיש תלונה במשטרה כנגד אחר, עומדת הגנה על-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. הרציונל העומד בבסיס הגנה זו, הינו האינטרס הציבורי שיתאפשר לכל אדם להגיש תלונה ללא חשש שמא ייחשף בעתיד לקובלנה פלילית או תביעה אזרחית, כך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים עליהם הן מופקדות (השווה ע"א (חי') 2141/05 מחוזי חיפה), וגם אינטרס ציבורי להגן על פרסומים שונים בתום-לב כהגדרתם בסעיף 15 לחוק (תמ"ש 17506/99 א.א. נ' ח.א.), ואינטרס ציבורי בקיום מנגנון של בירור תלונות על-ידי רשות ציבורית מוסמכת (השווה ת"א 5001/06 פורסם באתר האינטרנט נבו).

21. בנסיבות מקרה דנן, הגשת תלונה נופלת למסגרת סעיף 15(8) לחוק ובלבד שהיא נעשתה בתום-לב:

מדובר בתלונה שהוגשה למשטרה -לרשות המוסמכת לקבל תלונות ולחקור בהן (לעניין משטרה כמוסמכת ע"א 310/74 אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי, פ''ד ל(1), 389) והשאלה המרכזית הינה: האם האישה הגישה תלונה לרשות מוסמכת - המשטרה בתום-לב?

22. באשר לדרך הראויה לפירושו של מושג תום-הלב בסעיף 15(8), קבע כב' השופט ברק כתוארו דאז ב- ע"א 788/79‏ ‏ אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ''ד לו(2), 141:

"נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום-הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם-לא-כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת-זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו."

נטל ההוכחה של "תום-לב"
23. סעיף 16 לחוק איסור לשון רע קובע:

"(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

24. כדי לבסס לכאורה הגנת תום-לב, נקבע ב- ע"א 184/89 יעקוב טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו, כי, די לו לנתבע, להוכיח שתיים אלו:

"א. הפרסום נעשה על-ידיו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15לחוק;
ב. והפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות, כאמור בסעיף 16(א) לחוק."
אולם, "אם הוכיח התובע אחת משלוש חלופותיו של סעיף 16(ב) לחוק, כי אז מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה, שהפרסום נעשה שלא בתום-לב, ואם הנתבע איננו סותר את העובדות עליהן נסמכת חזקה זו, כי אז יימצא חייב בדין".

25. ב- רע"א 10520/03‏ ‏ איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, ובהתייחס לסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, נקבע, כי:

"מחוקק חוק איסור לשון הרע יצק תוכן למושג "תום-הלב" בהקשר ללשון הרע באמצעות חזקות הוכחתיות שקבע, המצביעות, בין על דרך החיוב - מתי מתקיימת דרישת תום-הלב, ובין על דרך השלילה -באלו נסיבות היא נשללת.
סעיף 16 לחוק קובע..,,,
הפן החיובי של החזקה בוחן האם ניתן לומר כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, שאז חזקה שנתקיים במפרסם תום-לב, אלא אם הוכח אחרת; הפן השלילי בוחן האם ניתן לומר כי המפרסם התכוון על-ידי הפרסום לפגוע בנפגע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15. הפן החיובי של חזקת תום-הלב עניינו יסוד אובייקטיבי של סבירות הפרסום בהינתן נסיבותיו של העניין. הפן השלילי של החזקה עניינו יסודות סובייקטיביים ואובייקטיביים המשולבים זה בזה, הבנויים מכוונה סובייקטיבית של המפרסם לפגוע בנפגע, בדרך החורגת מן המידה הסבירה (האובייקטיבית) הנדרשת להגנת הערכים המוגנים בסעיף 15."

26. ובהמשך נקבע ב- רע"א 10520/03‏ איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, כי:

"יסוד הסבירות בחזקת תום-הלב מחייב בחינה של מידתה ואיכותה של הפגיעה, על רקע נסיבות המקרה, והערכה נורמטיבית האם הפגיעה ראויה להגנה (ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5), 865, 900) (להלן: "פרשת פלוס"). להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בשעת הפרסום, ולאחריו משמעות בעלת משקל בהקשר לסבירות הפרסום.טיב הפרסום ותוכנו גם הם משליכים על סבירות הפרסום. פרסום שנועד כל כולו לפגוע,להעליב ולבזות עשוי להיחשב חורג מן הסביר, וחזרה על התבטאויות פוגעניות בהזדמנויות נוספות עשויה לשלול תום-לב."

דיון והכרעה
27. עתה יש לבחון האם בנסיבות מקרה דנן, האם האמינה האישה בתום-לב באמיתות התלונה שהגישה נגד בעלה, או שמא מדובר בתלונה שהוגשה בחוסר תום-לב?

28. לאחר ששמעתי את הצדדים, בחנתי את חומר הראיות, דומני, כי האישה בראיה שלה, האמינה באמיתות תלונתה בשעה שהגישה אותה וגם היום.

עדות האישה - התלונה במשטרה
29. כאמור, האישה הגישה תלונה בתאריך 05.08.04; היא אישרה חתימתה על הודעתה במשטרה נ/2 (עמ'21).

האישה נחקרה בפניי בחקירת שתי וערב לגבי אירוע התלונה; היא הותירה עליי רושם חיובי ומהימן. מסרה עדותה בפשטות ובכנות; ניכר היה מעדותה בפניי גם היום, בחלוף מספר שנים רבות לאחר האירוע, כי היא האמינה, ועדיין מאמינה בכנות ובלב שלם באמיתות תלונתה, כאשר לא התרשמתי כי היא התכוונה לחרוג מגדר תלונת אזרח לרשות, מגדר תלונה של אישה כנגד בעלה בגין אירוע אלימות שעברה.

30. אמנם האישה לא זכרה פרטים מסויימים, אך היא זכרה את עיקרי אירוע התלונה, תוך שהיא מדגישה כי מה שרשום בהודעתה במשטרה זה מה שהיה (עמ'25 ש27 עמ' 31 ש29, ש34).

האישה מסרה בעדותה, כי באירוע נשוא התלונה, האיש תקף אותה (עמ' 30 ש6) נתן לה אגרוף במרכז הראש (עמ' 30 ש16), ו "היתה שקית שבאתי אתה ועל זה הוא נלחם איתי...", (עמ' 30 ש3) בשקית היו דברים אישיים שלה ולא רצתה לתת לו(עמ' 30 ש5-12) אישרה כרשום בהודעתה כי האיש נתן לה בעיטה (עמ'31 ש33-34), וכי בתוך האירוע זרק האיש מצלמה (עמ' 32 ש7); לדבריה "אני פחדתי ממנו והרגשתי מאוימת ממנו, אני זוכרת שבכללי הוא איים עליי... קילל אותי, זרק דברים" (עמ'31 ש3-4).

האישה הוסיפה"...הדחקתי חצי מחיי אחרי מה שעשה לי" (עמ' 31 ש19); דברים אלה מדברים בעד עצמם.

31. לטעמי, אין לבוא בטרוניה כלפי האישה. האישה שראתה במעשי האיש כלפיה כמעשי אלימות, הגישה תלונה במשטרה. האישה השתמשה בזכותה הטבעית להתלונן בפני מי שמוסמך לכך .משהרגישה האישה כי היא מאוימת והותקפה על-ידי האיש הרי הפניה למשטרה היא הפעולה הטבעית והסבירה ביותר ואין להלין עליה. זכותה לבקש הגנה ולהגיש תלונה שגרתית למשטרה.

32. סבירות החלטת האישה לפנות למשטרה מתיישבת אף עם התנהלות המשטרה בעניין; המשטרה לא מהרה ופתחה בהליכים על יסוד דברי האישה בלבד, אלא גבתה הודעות מהורים שלה ואחותה, בין לבין אף חקרה האישה עקב חשד במסירת הודעה כוזבת בעניין ארוע התלונה שהגישה (בהתאם לתלונת האיש) - נ/9, בדקה ובהמשך החליטה להגיש כתב אישום לנהל הליך פלילי בבית-המשפט עד לשמיעת חלק מעדות האישה וביטול כתב האישום. משמע, הגשת התלונה למשטרה, לא היתה מופרכת וחסרת סבירות או יסוד.

ב- עא 788/79 נקבע, כי:

"כדי לבחון סבירות שיקוליו של המנוח גם ניתן להשוות תגובתו עם זו של המשטרה. זו האחרונה לא פתחה בהליכים על יסוד דבריו של המנוח בלבד, אלא שמעה הסבריו של המערער וגבתה הודעות, לרבות הודעות של העדים מטעם המערער, ואף ערכה למערער בדיקת פוליגרף, שאימתה את גרסתו. מסתבר, כי למרות זאת היה בנסיבות האובייקטיביות, כגון כמות החלקים שנתגלתה וכיוצא באלה, כדי להניע את המשטרה לנקוט הליכים משפטיים. משמע, העלאת החשדות על-ידי המנוח לא היתה מופרכת וחסרת סבירות,והא ראיה, שהמשטרה ראתה לאמץ חשדותיו אחרי בדיקה יסודית של העניין, והוא, כמובן, עד לחזרתה מחלק מן האישום בעת המשפט. בהיעדר ראיה נוספת אין על-כן להסיק, כי כל שהיה סביר בעיני המשטרה לא צריך היה להיות סביר בעיני המנוח."

33. זאת ועוד, על-מנת ללמוד אם מדובר בפרסום המהווה הוצאת לשון רע, נפנה למכלול הנסיבות שסבבו את דבר הגשת התלונה - הפרסום.

רע"א 2572/04‏ ‏רפאל פריג' נ' "כל הזמן"‏, נקבע:

"זאת ועוד. כידוע, הקביעה כי פרסום מהווה הוצאת לשון הרע אינה נלמדת אך מן המילים הפוגעניות כעומדות לעצמן, בפני עצמן. היא נלמדת בראש ובראשונה ממכלול הנסיבות שסבבו את הפרסום. לא המילים לעצמן יוצרות את לשון הרע אלא הקונטקסט והנסיבות,המעניקים למסכת העובדות את עוצמתה, את צבעיה, את טעמה וריחה. לא לחינם נקבע טיבו הדיבתי של הפרסום בהתאם למובנן הטבעי והרגיל של המילים, כמו-גם על-פי הקשר הדברים(השופטת פרוקצי'ה, עניין בן-גביר, פסקה 6). בדרך זו זוכה חופש הביטוי להגנה מהותית, תוך יכולת "לסנן" ביטויים שאין כל אינטרס ממשי בהגנה עליהם חרף הפגיעה שהם נושאים עימם, מחמת שאין בהם כדי לקדם או להגשים כל ערך מערכי הדמוקרטיה. "

ובמקרה דנן נפנה למערכת היחסים בין הצדדים, באותה תקופה;

לשיטת האישה, כפי שעולה מתצהיר האישה התומך בבקשתה לפטור מאגרה (צורף לסיכומי האיש) ותצהיר התומך בבקשתה לצו מניעה זמני נ/8), האיש לא דאג למשפחתו ולא לצרכיהם, והא אף נהג באלימות והשפלה כלפיה ובתוך זה מספרת על אירוע התלונה, כאשר בשל התנהגותו האלימה היא אף עזבה את הבית. בהמשך היא אף הגישה תביעת גירושין; גם בעדותה בפניי, מסרה האישה, כי היחסים ביניהם באותה תקופה לא היו טובים וזאת בלשון המעטה, הוא התעלל בה (עמ' 30 ש' 23).

מול זאת, טוען האיש כי הינו אדם נורמטיבי משכיל ואינו אלים כלל, מעולם לא נעצר ולא נחקר במשטרה ואין לו רישום פלילי. הוא בתורו העלה טענות באשר להתנהגות האישה כלפיו, כך למשל ,ׁ וכפי שעולה מכתב התביעה לגירושין מ- 2003 נ/7ׂׂׂ) טענות של התנהגות משפילה כלפיו לרבות צעקות וקללות ואף אלימות פיזית, אי-קיום חובותיה ליחסי אישות, היעלמותה מהבית לשעות רבות, והתערבותה בקשר שלו עם בנם הקטין, כאשר בין לבין נעשו מספר ניסיונות לשלום בית אך ללא הועיל, בסוף הגיש תביעה לגירושין; כן בהמשך טוען האיש כי הגיש תביעה נוספת לגירושין ב- 04.08.04.

בכל מקרה, ברור לשיטת שני הצדדים, כי מערכת היחסים ביניהם לא היתה תקינה אלא מעורערת ומאופיינת בהאשמות הדדיות של השפלות ואלימות אחד כלפי השני, בתוך זה היו ניסיונות לשלום בית שלא צלחו, כאשר האיש הגיש שתי תביעות לגירושין, והאישה הגישה בתורה תביעה לגירושין.

דומני, כי במצב זה של יחסים מתוחים ומעורערים בין הצדדים, הרי אין לראות בהגשת תלונה במשטרה כמקרה "חריג" ביחסים של הצדדים, שלא היה לו יסוד כלל.

34. בנסיבות אלה, התרשמתי כי האישה הגישה את התלונה בתום-לב ובאמונה מלאה בצדקתה, משכך היא זכאית להגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק.; כן פניית האישה למשטרה היתה פעולה טבעית וסבירה ביותר, ולא חרגה מהסבירות באותן נסיבות (סעיף 16(א) לחוק, מה גם שהדיווח ללשכת הרווחה בוצעה לפי הדין על-ידי המשטרה, והוריה ואחותה של האישה נחקרו בעניין זה על-ידי המשטרה.

35. כפי שאפרט בהמשך, האיש לא הצליח להעלות ספק בתום-לב האישה שעה שהגישה את תלונתה.

36. מסקנה: האישה הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה כאמור בסעיף 16 לחוק, והוכיחה כי הגישה בתום-לב תלונה לרשות המוסמכת/המשטרה ומתוך אמונה מלאה באמיתות, כאשר בנסיבות מקרה דנן, הגשת התלונה לא חרגה מן הסביר.

מול זאת, האיש לא הצליח להוכיח כי מדובר בתלונה שקרית כפי שאפרט להלן.

האיש לא הצליח להפריך את גרסת האישה ולהוכיח כי מדובר בתלונת שווא.

37. לשיטת האיש, מדובר בתלונה שווא שהוגשה בחוסר תום-לב תוך הוצאת דיבה עליו, להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, ולראיה מפנה לנסיבות שאפפו הגשת התלונה בעיקר מועד הגשתה וטוען כי זו הוגשה תוך תכנון מראש; מפנה לניהול ההליך הפלילי וביטול כתב האישום, ולראיות נוספות לרבות קלטת החוקרת ועוד.

38. לעניין תום-הלב הנדרש בסעיף 15(8) לחוק , ציין אורי שנהר בספרו דיני לשון הרע (1997), עמ'303 כי: "כוונה לפגוע בנפגע וזדון מצידו של המפרסם ישללו בדרך-כלל את קיומו של המרכיב תום-הלב הדרוש במסגרת הגנות סעיף 15, אולם בפרשת ריימר נ' עזבון רייבר נפסק כי כוונה לפגוע בנפגע לא תשלול כשלעצמה את ההגנה על הגשת תלונה במשטרה וזאת כאשר המתלונן האמין באמיתות הפרסום".

למותר לציין כאן כי ב- ר"ע 57/86 נגר נ' הראל, הפנה בית-המשפט לאמור ב- ע"א 788/79 וציין, כי:

"מן האמור לעיל עולה כי יש לנקוט זהירות רבה בהסקת המסקנה בדבר היעדר תום-לב ככל שהדבר מתייחס למעשהו של מי שמתלונן במשטרה על ביצועו של מעשה עבירה. אולם במקרה שבפנינו שוכנע בית-המשפט של הערכאה הראשונה שהמבקש לא פעל בתום-לב אלא בגדר רצון לנקמה ותו לא ואך מובן הוא שאם הרצון לנקמה הוא היסוד היחידי והבלעדי לאמירת דברים למשטרה, הרי נעדר תום-הלב ולעניין זה אין בדרך-כלל נפקא מינה אם הדברים נאמרו למשטרה באופן יזום או בתשובה לשאלה של החוקר."

39. בשים-לב לפסיקה לעיל בדבר המניע להגשת התלונה והשלכתו על דרישת תום-הלב, הרי במקרה דנן , לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי למסקנה, כי האיש לא הצליח להפריך את גרסת האישה, ולהוכיח את גרסתו הוא כי מדובר בתלונה שקרית שהוגשה בחוסר תום-לב. הוא לא הצליח להוכיח כי האישה הגישה תלונה בכוונה ובזדון, לפגוע ולבוז את האיש, עד כדי להטיל ספק בתום-לב האישה ואף לשלול אותו.

וזאת מהנימוקים הבאים:

עדות האיש והעדים מטעמו
40. האיש לא הצליח בעדותו בפניי להוכיח את גרסתו הוא;

האיש הגיש תצהיר עליו נחקר בפניי; בחקירתו לא מצאתי תימוכין של ממש לגרסתו כי מדובר בתלונה שקרית. הוא חזר ומסר כי מדובר בתלונה שקרית (עמ' 20 ש' 30-29) כאשר לשיטתו האישה "תפרה" לו תיק מהתחלה כאשר עוד מ- 3/2004 הכינה את הקרקע לתביעת גירושין במסגרתה ניסתה להציג אותו כאדם אלים, כאשר המעשים של האישה הם שגרמו למשטרה להגיש נגדו כתב אישום (עמ'21 ש 6-3). ולשיטתו בדיון הפלילי הבין שלא יוכל להוכיח את חפותו (עמ' 20 ש- 8).

מלבד זאת לא נמצא בעדות האיש התייחסות עניינית ספציפית לגרסתו העיקרית כי התלונה הינה שקרית. הוא לא התייחס כדבעי בעדותו לנסיבות האירוע נשוא התלונה לפחות מבחינתו הוא ,ולא הציג גרסה עניינית משלו למה שקרה באותו יום.

41. גם בעדויות מטעם האיש לא נמצא תימוכין אובייקטיבי לגרסתו.

א. עדות מר א.ר., עו"ד במקצועו, אביו של האיש, אין בה כדי לסייע כאן. מעדותו של א' עולה כי לא היה נוכח באירוע נשוא התלונה במ5.8.04 (עמ'28) כך שלא יוכל למסור דבר בעניין זה.

ב. האיש מפנה לקלטת ותמליל שיחה בין האישה לבין החוקרת XXX (נספחים מ'1-מ'2 לתצהיר האיש); לטענתו בהקלטה (מפנה לעמ'18 לתמליל ש 2-1 לטענתו) הודתה האישה כי האיש מעולם לא הרביץ לה וכי הוא לא אדם אלים.

אין בתמליל השיחה בכדי להוכיח או להוות ראיה כי התלונה של האישה בגין האירוע הנטען הינה שקרית.

ראשית, החוקרת אישרה בחקירתה כי הקליטה את האישה בשתי שיחות ב- 22.12.2004 והשניה ב- 23.12.04. (עמ' 13 ש 23-20). אולם בפני בית-המשפט הוצג תמליל שיחה אחת בלבד וכשנשאלה לגבי תמלול השיחה השניה אמרה שהעבירה את החומר לצד השני לפני כ- 10 שנים (עמ' 13 ש' 27-24 ועמ' 14 ש' 3-1). כן בהמשך חקירתה הוסיפה כי היתה עוד שיחה , וגם פגישה שלא תעדה (עמ' 14 ש 14 ש 13-8). כן החוקרת אשרה כי היא שוחחה עם האישה במסווה ראיון לעבודה (עמ' 14 ש' 4-3).

בנסיבות אלה, במיוחד כאשר אין בפני בית-המשפט תיעוד מלא לשתי השיחות והפגישה שהתנהלו בין האישה לבין החוקרת, הרי ברור כי בפני בית-המשפט הוצגה גרסה חלקית למה שהיה בין החוקרת לבין האישה כאשר לא הוברר מה היה בשיחה ובפגישה הנוספים!

שנית, מעיון בתמליל השיחה עולה כי האישה נשאלה על-ידי החוקרת באם הבעל הרביץ לה או משהו כזה והאישה השיבה:

"לא, הוא לא בן אדם אלים. הוא עשה דברים שהוא לא היה צריך לעשות."
(שורות 2-1 עמוד 18 לתמליל השיחה מיום 23.12.2004 נספח מ' 2 לתצהיר התובע)

האישה נחקרה מפורשות בעניין זה במשטרה , וכפי שעולה מהודעת האישה במשטרה נ/9, בעניין חשד למסירתה הודעה כוזבת בדבר התלונה נשוא התביעה; האישה אשרה כי אמרה לחוקרת שבעלה אינו אלים וזאת מאחר והיא לא הכירה אותה מספיק כדי לספר לה את האמת כאשר בושה היא לספר דבר כזה (עמ'1 ש' 13-12) מה גם שהיא פחדה שלא תקבל אותה לעבודה (עמ' 2 ש' 20).

לטעמי, מדובר בהסבר משכנע וסביר ביותר והוא מקבול עליי, במיוחד משהחוקרת דיברה איתה במסווה של ראיון לעבודה.

שלישית, גם מעיון בתמליל השיחה, האישה מאשרת כי היו בעיות בינה לבין בעלה על רקע התערבות הוריו, כך לדוגמה:

"אבל לא, היה איזה קטע פעם אחת ובלגן רק בגלל ההורים שלו, אמרתי לך אין לנו כלום, הכל רק בגלל ההורים שלו."
(עמוד 17 שורה 17)

"בתכלס, אני והוא יכולים להיות בסדר גמור, הבעיה, הדבר הכי כואב והמעיק עלינו וכל הזמן היינו מתווכחים עליו וכל הזמן עשה לנו שחור זה רק ההורים" (עמוד 8 שורות 22-21 לתמליל)

42. אין בעדות האיש עצמו ועדויות מטעמו, כדי לבסס את הגרסה כי מדובר בתלונה שווא שהוגשה בחוסר תום-לב.

נפנה עתה לראיות אחרות המעידות לשיטת האיש כי מדובר בתלונה שקרית.

תכנון מראש להגשת תלונה
43. לשיטת האיש, בחינת מועד הגשת התלונה והנסיבות שאפפו אותה, מעיד כי האישה תכננה מראש ובחוסר תום-לב, הגשת תלונה שקרית והוא מסביר:

האישה, עוד לפני הגשת התלונה, הכינה מבעוד מועד את הקרקע לתביעת מזונות וגירושין, בתוך זה חתמה על יפוי-כוח לעו"ד וייס גלר בתאריך 14.07.04, אישור קבלת ייצוג ניתן בתאריך 28.07.04; כן בתאריך 04.08.14 חתמה האישה על הרצאת פרטים וכתב התחייבות עצמי בקשר לבקשה לעיקול זמני (נ/3) כאשר בתאריך 05.08.2004, חתמה בפני עו"ד וייס על תצהיר לתביעת מזונות קטין ואישה, תצהיר תמיכה לבקשה לפטור מאגרה, תצהיר תמיכה לבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ ותצהיר תמיכה לבקשה לעיקול זמני (נ/8).

בתצהיר התומך בבקשתה לפטור מאגרה, (סעיף 6) הצהירה כי ביום 05.08.04 הגישה תלונה למשטרה נגד התובע וכי (סעיף 7) התובע נעצר והורחק לתקופה של 14 ימים! לעומת-זאת, התלונה הוגשה בתאריך ב- 05.08.04 כאשר תחילת רישום התלונה היתה בשעה 20:13 בלילה, כאשר בתום הגשת התלונה האישה הלכה לבית הוריה!!

האיש שואל ותוהה כיצד האישה ידעה מראש והצהירה עוד בטרם הגשת התלונה, כי היה אירוע אלימות, כי הגישה תלונה למשטרה ב- 05.08.04?! ועוד יותר תמוה בעיניו כיצד האישה ידעה שהאיש נעצר והורחק לתקופה של 14 ימים, זאת בשים-לב לכך שלאחר שהוא הזמין ניידת משטרה כדי להכניסו לביתו ב- 07.08.04, עוכב והורחק רק בתאריך 08.08.04 (ראה דו"ח עיכוב ודו"ח פעולה שהוגשו).

לשיטת האיש, במצב דברים זה, ברור כי האישה הגישה את התלונה תוך תכנון מראש ובחוסר תום-לב, תוך הוצאת דיבה על האיש, לבזותו, להשפילו ולפגוע בשמו הטוב.

לא רק זאת, האיש מפנה לעדות האישה בהליך הפלילי שם מסרה כי בעת שהגיעה להגיש תלונה במשטרה , היא כבר ידעה כי בעלה הגיש נגדה תביעת גירושין וכי ידעה עוד לפני הגשת התלונה כי הוא היה אצל עו"ד, וכי פנתה לעו"ד וויס גלר כי הרגישה "שהתובע מבשל תכנית" (מפנה לדיון 25.12.2008 ב- ת"פ 4230/05 שצורף לכתב התביעה).

לשיטת האיש, במצב דברים זה כאשר האישה עצמה מודה כי "הרגישה" כי האיש מבשל לה תכנית, בקשה להקדים תרופה למכה ולתפור לו תיק על-ידי הגשת הליכים נגדו לבית-המשפט ובתוך זה הזדרזה והגישה נגדו תלונה שקרית במשטרה בכדי להרחיקו מביתו וילדו, וזאת יום לאחר שהגיש תביעת גירושין ולאחר שנודע לה דבר הגשת תביעת גירושין זו.

44. איני מקבלת גרסה זו של האיש; גרסה זו לגופה אינה משכנעת ואינה סבירה בנסיבות העניין, ובכל מקרה לא נתמכה בראיות אובייקטיביות ואמינות.

לדידי, גם אם נקבל הגרסה לפיה, האישה הרגישה שהאיש "מבשל לה תכנית", וכי פנתה לעו"ד וויס טרם הגשת התלונה וחתמה על מסמכים שונים, וכי התלונה הוגשה לאחר שבהנחה- ידעה - ואיני קובעת זאת - כי האיש כבר הגיש ב- 04.08.2004 תביעת גירושין, אין בכל נסיבות אלה ביחד כדי להוכיח כי האישה תכננה מראש ובחוסר תום-לב, להגיש נגד האיש תלונה שקרית למשטרה.

הצדדים נמצאים בסכסוך משפחתי, כאשר קודם להגשת התלונה, כבר הוגשה קודם ב2003 תביעת גירושין ראשונה על-ידי האיש, ומערכת היחסים ביניהם ממלא טעונה ומעורערת, כך שפניית האישה בהמשך ב- 2004, לעו"ד מטעמה והגשתה לתלונה במשטרה, אינו מקרה חריג או מקרה מתוכנן בשים-לב למערכת היחסים ששררה ביניהם, כאשר הגשת האיש לתביעת גירושין שניה בתקופה זו דווקא מעיד על היחסים העכורים והרעועים בין הצדדים.

45. בכל מקרה האיש לא הוכיח את גרסתו זו בראיות אובייקטיביות ואמינות.

האיש לא הוכיח כי רק לאחר שידעה האישה דבר הגשתו לתביעת הגירושין השניה 04.08.2004, היא הגישה למחרת תלונה במשטרה בתכנון מראש.
האישה נחקרה בדיון הפלילי מתאריך 25.12.2008, בשאלת מועד ידיעתה להגשת תביעה גירושין שניה נגדה. היא מסרה כי כשהגישה תלונה במשטרה לא ידעה כי האיש הגיש תביעה גירושין-שניה - נגדה, אלא ידעה זאת רק במשטרה(עמ' 2 ש' 31-14), אך ידעה שהוא היה אצל עו"ד (עמ' 3 ש' 6)

בעדותה בפניי מסרה כי אינה זוכרת אם בעת שפנתה למשטרה, ידעה כבר שהאיש הגיש תביעת גירושין, אך הוסיפה כי אם קבלה תביעת גירושין אז כן ידעה ואם לא אז לא (עמ'29 ש' 24).

בכל מקרה גם אם ידעה האישה שהאיש הגיש תביעת גירושין והגישה יום לאחר מכן תלונה במשטרה, אין בכך כשלעצמו או ביחד עם נסיבות נטענות אחרות, כדי להראות כי היה כאן מעשה של תכנון מראש.

ידוע כי בני זוג לא ממהרים להגיש תלונות במשטרה על כל אירוע המתרחש ביניהם כל עוד שמערכת היחסים תקינה יחסית, אך כאשר היחסים מעורערים וצד נוקט בהליך גירושין, הגשת התלונה למשטרה יותר שכיחה, ואין בכך להעיד עם אי-אמיתות האירוע הנטען או התלונה שהוגשה.

46. האיש לא הוכיח כי האישה פנתה לעו"ד מטעמה מתוך תכנון מראש להגיש תלונה למשטרה:

א. באשר לסיבת פניית האישה לעו"ד וויס: האיש מפנה לעדות האישה בהליך הפלילי בהקשר זה.

עיינתי בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי ושם האישה נשאלה לגבי עדותה בבית-הדין הרבני שם מסרה כי הרגישה שהאיש "מבשל לה תכנית", והיא השיבה "אם אתה אומר שאמרתי כן, הוא בישל כל היום תכניות הוא עשה הכל כדי לעשות רע לי ולבן שלי..." (עמ' 4 ש' 26-25); האישה הוסיפה, כי אינה זוכרת מתי פנתה לעו"ד וויס (עמ' 4 ש' 8) וכי פנתה לעו"ד וויס להתייעץ איתה כי הרגישה "שהוא רוצה לעשות לי דברים רעים" ואט-אט זה הפך להיות בקשות למזונות וגירושין (שם, עמ' 5 ש 25-19).
בכל מקרה, לטעמי, פנייה אישה הנמצאת במערכת יחסים מעורערת כאשר היא מתארת את חששה מהאיש, לעורך-דין, גם אם בסמוך להגשת תלונה נגד בעלה, הינה פעולה טבעית וסבירה ואין בה כדי להעיד כי היא מתכננת מראש להגיש תלונה שקרית נגדו.

ב. כך היה. האישה פונה לעו"ד עוד מחודש 7.2004 וככל הנראה במטרה להתייעצות.

כאן האיש תולה את יהבו בתאריך הצהרת האישה; אולם אין בכך כדי להושיע לו:

האישה בתצהירה התומך בבקשתה לפטור מאגרה, מתאריך 05.08.04, (צורף כנפסח לסיכומי האיש) מוסרת מפורשות (סעיף 5) כי "לפני מספר ימים חזר הנתבע לדירת המגורים... נהג כלפי באלימות פיסית קשה ביותר", ובסעיף 6 הוסיפה, כי "... ב- 05.08.04 הגשתי תלונה במשטרה בגין תקיפת בת זוג ואיומים כלפי; מצ"ב... אישור בדבר הגשת תלונה..." וכי (סעיף 7) "המשיב נעצר ונאסר עליו להתקרב אלי לתקופה של 14 ימים"; ראה גם סעיף 7 לתצהיר התומך בבקשתה לצו עיקול זמני מ- 05.08.04.

אולם, במצב דברים זה, כאשר לא יכולה להיות מחלוקת, כי האישה הגישה תלונה ב- 05.08.04 בשעה 20:13 בערב, כאשר האיש הורחק ב-08.08.04 ל- 14 ימים (ראה דו"ח פעולה ודו"ח עיכוב), והאישה מצהירה על כל כך מפורשות ומספרת על אירוע "לפני מספר ימים" תוך צירוף – רשום - אישור בדבר בגשת התלונה, הרי מסתבר יותר ההסבר של האישה בסיכומיה (סעיף 17) כי מדובר בתאריך שגוי בעניין המועד לאישור התצהיר בפני העו"ד, כך שהתצהיר לא ניתן יום 05.08.2004 אלא במועד מאוחר לאחר שכבר הוגשה תלונה והאיש הורחק, אך ככל הנראה נפלה טעות ברישום תאריך אישור התצהיר.

האיש הרחיק לכת במסקנות רחוקות ואף דמיוניות המבוססת בעיקר על "רישום תאריך" בתצהירים!!

גרסת האיש כאן אף אינה הגיונית. כיצד אישה, גם אם מתכננת להגיש תלונה, תיקח סיכון ותצהיר על עובדות כאלה הניתנים לבדיקה, כאשר התצהיר גם מאושר על-ידי עו"ד!!! מה גם שבתצהיר ישנה עובדות בעניין מועד הגשת התלונה, מתי הורחק על-ידי המשטרה ותקופה ההרחקה, הרי שברור שעובדות אלה היה ידועות לאישה אחרי שאירעו ולא היתה יכולה לנבא אותם לפני כן, וכך מסתברת יותר טענתה כי נפלה טעות בתאריך אישור התצהיר בפני עו"ד.

ג. אמנם עו"ד וויס לא הוזמנה להעיד בעניין זה, אולם אין לזקוף זאת בהכרח לחובת האישה ולא האיש; האיש הוא זה שהעלה טענות בעניין תכנון הגשת התלונה והיה עליו הוא לדאוג להזמין את עו"ד וויס להוכיח טענותיו.

ד. לפני סיום אתייחס גם לטענת האיש (סעיף 11 לסיכומים) כי בהרצאת פרטים מ- 04.08.04, האישה מוסרת הצהרה כוזבת כי הגישה בעבר בקשה לצו הגנה וכי היו אירועי אלימות שהגישה עליהם תלונה במשטרה, דבר לא היה מעולם, כאשר בתלונה נשוא תביעה כאן (נ/2) היא מוסרת כי זו פעם ראשונה שמגישה תלונה במשטרה.

גם כאן מדובר בניסיון להיתלות באי-דיוקים. אמנם בטופס הצהרת פרטים בתיק העיקרי נ/4, סימנה האישה ב "כן" לנתונים בדבר אלימות במשפחה (סעיף 5), אם כי מבלי לפרט כלום בעניין זה כנדרש באותו טופס. אולם בנסיבות ספציפיות של מקרה זה, ומבלי להפחית מחשיבות מסירת פרטים נכונים ומלאים בטפסים כאלה, אין לדעתי לראות בכך משום סתירה של ממש שיש בה כדי לפגום במהימנות האישה; האישה מסרה בפניי באופן חד וחלק, כי הגישה פעם אחת תלונה במשטרה (עמ' 29 ש' 15), שזאת התלונה שבנדון כאשר לא התרשמתי כי מנסה להסתיר דבר.

ה. בנסיבות אלה, לא מצאתי בפניית האישה לעו"ד וויס, משום כל רבותא, ובוודאי אין בכך כדי להעיד כי היה כאן מעשה של תכנון מראש להגיש תלונה שקרית.

47. לאור הנימוקים לעיל אני קובעת כי האיש לא הוכיח כי האישה תכננה מראש הגשת תלונה שקרית נגדו.
דרך ניהול הליך פלילי וביטול כתב האישום
48. האישה הגישה תלונה במשטרה בתאריך 05.08.04, בשעה 20:13 בערב; המשטרה הגישה כתב אישום, התנהל הליך פלילי בבית-המשפט השלום בנצרת, לאחר שנשמעו חלק מן ראיות המאשימה לרבות עדותה של האישה אשר חקירתה הנגדית לא הושלמה, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר ביטול כתב האישום.

בית-המשפט החליט ביום 27.01.2009 כי "נוכח הסכמת הצדדים, אני מורה על ביטול כתב האישום בהתאם להוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב 1982". בית-המשפט הוסיף וציין בהחלטתו כי "שמתי-ליבי לשלב בו הגיעו הצדדים להסכמה הנ"ל, כפי העולה מהצהרתם דלעיל.רשמתי בפניי את התחייבות הנאשם שלא לחזור לתביעה בתביעה כספית בגין ההליכים דנן..."

49. לשיטת האיש, דרך ניהול ההליך הפלילי מעידה כי מדובר בתלונה שווא; לדידו, האישה התחמקה מלהגיע להעיד במשך שנים, וכשהגיעה לעדות היא התחמקה מלהשיב לשאלות, כאשר זמן קצר לאחר תחילת חקירתה הנגדית ועוד לפני סיומה ולפני שמיעת שאר עדי התביעה, פנו בית-המשפט והתביעה לאיש ולחצו עליו להסכים לכך שהמדינה תחזור בה מכתב האישום וכתב האישום יבוטל, תוך שהאיש יתחייב שלא יתבע את המדינה בהליך שווא, האיש מצדו התעקש לנהל את ההליך עד לסופו אך בית-המשפט והתביעה לחצו עליו פעם אחר פעם, אם כי בסוף הסכים בלית ברירה כאשר בית-המשפט הבהיר לו כי מדובר למעשה בזיכוי מוחלט, התנהלות זו מעידה כי לבית-המשפט ולתביעה התברר כי מדובר בתלונה שקרית שאין לה בסיס; האיש מפנה לפרוטוקול דיונים בהליך הפלילי ולעדות עו"ד גל זייד שייצג אותו שם.

50. לאחר בחינת טענות האיש בעניין זה, שמיעת עו"ד זייד ועיון בפרוטוקול הדיונים בהליך הפלילי, סבורני כי אין בכך כדי לסייע לאיש.

א. מהחלטת בית-המשפט מ- 25.12.2008 בהליך הפלילי ב- ת"פ 4230/05 (צורפה לכתב התביעה) אכן עולה, כי התביעה באה בהצעה לחזור מכתב האישום תוך התחייבות האיש לא להגיש תביעה, אך האיש עצמו לא הסכים ובקש זיכוי מוחלט, בית-המשפט חזר על ההצעה שוב ושוב כאשר הבהיר לאיש כי זה מעין זיכוי, אך האיש נשאר בעמדתו, וכך עד העלאת טענת פסלות שבית-המשפט מצא שאינה נכנסת בגדר עילות הפסלות, אם כי ראה לנכון לפסול את עצמו ולהעביר את התיק לשופט אחר. ובפני השופט האחר הגיעו הצדדים להסכמה בדבר ביטול כתב האישום.

ב. עו"ד זייד ייצג את האיש בתיק הפלילי. הוא מסר בעדתו כי האישה התייצבה לעדות רק לאחר 4-3 פעמים שלא הגיעה לבית-המשפט, וכשעמדה למתן עדות לא השיבה לעניין (עמ' 15 ש' 15 עד 21).

עו"ד זייד הוסיף ותיאר כיצד בית-המשפט הפעיל, פעם אחר פעם, לחצים ושכנועים על האיש במטרה שיסכים לחזרת התביעה מכתב האישום וביטולו תוך התחייבותו לאי-תביעת המדינה, אך האיש לא הסכים ועמד על המשך ניהול התיק, עד למצב של העלאת טענת פסלות שופט ובעקבותיה הועבר התיק לשופט אחר, כאשר בסופו-של-יום האיש נשבר והסכים.

לדברי עו"ד זייד בתיק כזה לא נתקלתי (עמ' 15 ש' 6), כאשר התביעה אמהר לו כי מדובר "בתיק חרטה" (עמ' 16 ש' 13).

51. אולם לדידי, אין בדרך ניהול ההליך הפלילי מתחילתו (הגשת תלונה) ועד לסיומו (ביטול כתב האישום), משום ראייה לכך שהאישה לא האמינה באמיתות תלונתה כאשר הגישה אותה.

מדובר בתלונה, המופנית אל הרשות ושומה עליה לבדוק כל תלונה לפני שהיא נוקטת צעדים משפטיים; התביעה היא האחראית להגיש כתב אישום אם לאו, היא האחראית לבחור בדרך ניהול ההליך פלילי (לחזור בה מאישום או להמשיך) כאשר בית-המשפט הוא המחליט בסופו-של-יום בהליך הפלילי.

בנסיבות מקרה דנן, ניתן לראות בהגשת המשטרה לכתב אישום, ניהול הליך פלילי-חלקי בבית-המשפט, הגם שבסופו-של-דבר בוטל כתב האישום, כאינדיקציה להתרשמות - ולו ראשוני של המשטרה מאמינות האישה ואמיתות תלונתה.

שינוי בעמדת התביעה לאחר תחילת ההליך הפלילי, משיקולים שלה, והצעה לחזור מכתב האישום וביטולו, עדיין אין משמעותו האוטומאתית זיכוי לאיש, ובדאי אין בו משום ראיה לכך שהאישה לא האמינה באמיתות תלונתה או כי התלונה היתה שקרית.

ובאשר לניהול ההליך הפלילי עצמו, בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על בית-המשפט שהתנהל בפניו ההליך הפלילי. מתוקף כך אינו יכול לבחון את טענות האיש בעניין התנהלות האישה שם, ו/או טענות בדבר המצב שהביא בסוף להסכמת האיש לביטול כתב האישום; בכל מקרה, אין בטענות האיש בעניין זה כדי לסייע לו; ניסיון האיש להראות כי לאחר מכבש לחצים ושכנועים מצד התביעה ובית-המשפט, הוא "נשבר" והסכים לביטול כתב האישום, אין בו להעיד כי האישה לא האמינה באמיתות התלונה.

כידוע, בית-המשפט מוסמך לנסות להביא את הצדדים להסכמות והדבר תלוי בצדדים עצמם בלבד, או שמסכימים או שלא; האיש כאן הסכים לביטול כתב האישום ואף התחייב שלא לחזור אל התביעה בתביעה כספית בגין ההליך הפלילי. ומשכך אין לו אלא להלין על עצמו כאשר טענות של הסכמה לביטול כתב האישום תחת לחץ לא יושיעו לו בהליך בפניי ואין בהם כדי להוכיח בהליך כאן כי התלונה היתה שקרית.

52. בכל מקרה, יש להדגיש כי קיים הבדל בין ההליך האזרחי לפלילי, כאשר בהליך הפלילי נדרשת רמת הוכחת היא "מעבר לכל ספק סביר", ואילו בהליך האזרחי רמת ההוכחה הנדרשת מן התובע היא מאזן הסתברויות. מכאן, שאין בעובדה שההליך הפלילי הסתיים אף בזיכוי איש כדי להצדיק קביעה אוטומאתית שהתובע עמד בנטל ההוכחה עליו על-פי מבחן ההסתברויות שאכן האישה שיקרה בתלונתה. (השווה ת"א 4780/05 עיד נ' עיד; ע"א 8817/96 רלפו (ישראל) בע"מ נ' מדינת ישראל, אגף המכס ומע"מ, פ''ד נו(6), 392).
הדברים נכונים קל וחומר במקרה דנן, כאשר ההליך הפלילי הסתיים בביטול כתב האישום, כך שאין בתוצאות ההליך הפלילי כדי ללמד בהכרח כי תלונת האישה הינה שקרית.

כך למשל ב- תמ"ש‏ (יר') 17506/99, תמ"ש (יר') 17506-*-99‏ ‏ א' א' נ' ח' א'‏:

"האם ניתן לומר, כי כל אימת שפלוני הגיש תלונה במשטרה נגד אלמוני, התקיים הליך פלילי ואלמוני זוכה, קמה לאלמוני עילה נזיקית בעוולת לשון הרע כנגד פלוני? דומני, כי התשובה לכך הינה באופן נחרץ - שלילית. אדם המתלונן במשטרה כנגד אחר עומדת לו הגנה על-פי סעיף 15 שבחוק. הרציונל של הגנה זו מבוסס על האינטרס הציבורי שיש לחברה על-מנת להגן על פרסומים שונים שפורסמו בתום-לב בסיטואציות המנויות בסעיף 15 לחוק. אין ספק, כי הגשת תלונה למשטרה בתום-לב צריכה להיות מוגנת, ואל לה להיות תלויה בתוצאותיו של הליך פלילי שייפתח על בסיס התלונה. שאם-לא-כן, מי יעז, יהמר ויתלונן? לא יעלה על הדעת כי החלטה בהליך הפלילי, תשמש כנגד המתלונן, בהליך הנזיקי. כל זאת כמובן - כפוף לעקרון תום-הלב.

ומעבר לכך, דחיית תביעה נזיקית שהוגשה על-פי חוק איסור לשון הרע, אין בה כדי לסתור ולכפור בתוצאות פסק-הדין הפלילי, שני ההליכים מטפלים בסיטואציות שונות ובאיזון זכויות שונה. ההכרעה שבפני איננה עוסקת בשאלה האם התובע הפעיל אלימות כלפי הנתבעת או לא, אלא בזכותה של הנתבעת להגיש תלונה במשטרה בתום-לב."

53. אמנם אין לאפשר ניצול לרעה של מנגנון התלונה, ככלי ניגוח או נקמה, וכאשר אין בתלונה כל אמת, אולם לטעמי, נסיבות מקרה דנן אינן נכנסות בגדר אותם מקרים בהם המתלוננת פועלת בזדון ומגישה ביודעין ובכזב תלונה שקרית במטרה לפגוע באיש.

54. כן איני מתעלמת מכך שהגשת תלונה וניהול הליך פלילי גם אם חלקי שהסתיים בביטול כתב אישום נגד האיש, הינו מהלך קשה ובלתי נעים, אך יש לזכור כי הגשת תלונה למשטרה בתום-לב הינה זכות לגיטימית וחוקית העומדת לאדם המרגיש עצמו מאויים.
55. מסקנה, לא מצאתי בדרך ניהול ההליך הפלילי ותוצאותיו משום ראיה לכך שבמבט לאחור, האישה הגישה את תלונתה בחוסר תום-לב.

ראיות נוספות
56. האיש מפנה לראיות נוספות שלשיטתו מעידות כי מדובר בתלונת שווא (עמ' 4-3 לסיכומים). אולם, לאחר שבחנתי אותם לא מצאתי בהם ממש.

א. העובדה כי האיש הוא זה שהגיש פעמיים נגד האישה תביעת גירושין, בהן פירט לדידו את ההתעללות והתעמרות של האישה בו. כאשר מאידך האישה היא שפנתה לבית-הדין הרבני וביקשה שלום בית בשתי תביעות הגירושין שהגיש נגדה.

אמנם מחומר הראיות עולה, כי האיש הגיש שתי תביעות גירושין, אחת ב- 2003 נ/7 והשניה לטענת האיש ב- 2004, אך גם מאידך גם האישה הגישה תביעה גירושין (ראה סעיף 12 לתצהיר בקשה לפטור מאגרה). האישה אשרה בעדותה בפניי גם כי היא פנתה לבית-המשפט בתביעת לשלום וכדבריה "כן פניתי לבית-המשפט לצורך שלום בית. אני זוכרת את האיומים שלו ואת ההתנהגות שלו" (עמ' 23 ש' 31-26).

בכל מקרה, לדידי בן זוג שפותח בהליך גירושין אינו משמעו בהכרח כי אין לו חלק בפירוק התא המשפחתי וכי ה"האשם" הוא בן זוג האחר. בכל מקרה, לדידי בנסיבות מקרה דנן, אין בכך שהאיש הוא זה שיזם ופתח בשתי תביעות גירושין כאשר האישה בקשה שלום בית, כדי להעיד כי התלונה הינה שקרית.

ב. התייחסות השתלטנית מזלזלת של האישה כלפי האיש, שאינה מתיישבת עם אישה שספגה אלימות. לראיה מפנה האיש לכתב תביעת גירושין (נ/7) כאשר לטענתו היא מתייחסת אליו כאל סמרטוט;האיש מפנה גם לתמליל שיחה של האישה עם החוקרת שם מספרת האישה כי הוא "ילד ממש", "שלחתי אותו לעבוד", "נראה אותו לא עובד", כי אהבה את האופי שלו וכי רוצה להיות איתו וכו'; כן מפנה ל"פתקים" בדבר ביצוע "פקודות" בבית, לעדותה בדבר תיאור האיש כאיש חלש ותלוי.

איני מסכימה עם האיש גם כאן; הוא לא הוכיח בראיות אובייקטיביות כי האישה היא זאת שהתייחסה באלימות כלפיו או היתה שתלטנית עליו, דבר שיש בו להעיד כי התלונה שקרית.

אמנם האישה בעדותה בפניי אשרה כי אמרה לפקידת הסעד כי האיש הינו בחור חלש ותלותי בהוריו והוסיפה כי "כל מה שאומרים לו לעשות הוא עושה. אין לו עמוד שדרה" (עמ' 27 ש- 23) כן היא מסרה כי כתבה לו "גניחת" שם החבה שהיה להם (עמ' 32 ש' 19). ולא שללה כי רשמה לו בפתקים מה עליו לעשות כולל במטלות הבית (עמ' 25 ועמ' 26 ש' 3-1), אולם, ומתוך ראיה כוללת, לא מצאתי בדברים אלה בכדי להוות ראיה כי התלונה של האישה היתה שקרית.

העובדה שהאישה מעלה טענות כנגד האיש, התנהגותו ותלותו בהוריו אין בה להעיד שהתלונה שקרית. גם העובדה שנתנה לו "פקודות" ומטלות מה לעשות בתוך התא המשפחתי, אין בה כלום בנסיבות מקרה זה, שכן הרי מדובר בעזרה של האיש לאישה בכל הקשור למטלות הבית. גם אם תמצי לומר, כי האישה בחרה בצורה שגויה להעלאת בקשותיה ודרישותיה מהאיש, אולי אף בצורה נוקשה, מוגזמת, וביקורתית, וגם אן נניח כי האישה בעלת אופי קשה וחזק, אולם מכאן ועד להסיק מהתנהגות זו כי האישה הגישה תלונה שקרית והעלילה עליו עלילת שווא, רחוקה הדרך, רחוקה מאוד.

סיכום ביניים
57. לאור כל הנימוקים האמורים לעיל, מתחייבת המסקנה לפיה, האיש לא הצליח להפריך את גרסת האישה כי הגישה תלונה בתום-לב, ולא הוכיח את גרסתו הוא כי מדובר בתלונה שווא ושקרית.

58. בנסיבות אלה, אני קובעת כי לאישה עומדת הגנה הקבועה בסעיף 15(8) והיא הגישה תלונה למשטרה בתום-לב.

לשון רע - סרבן מזונות
59. לשיטת האיש, מעשה נוסף של לשון רע הינו בכך שהאישה הציגה אותו כסרבן מזונות לבנו ואב חסר אחריות ,כאשר פתחה בזדון ובחוסר תום-לב הליך של גביית מזונות בעוד שאינו חייב בכך; ובכך שהציגה אותו כך בפני שרות הרווחה בישיבה מ- 23.01.11:

א. האיש הסביר, כי לפי הסכם בעניין הגירושין בבית-הדין הרבני מתאריך 18.06.2007. הוסכם כי האיש ישלם לאישה עבור סילוק כתובה סך של 12,000 ש"ח ב- 12; התובע, שילם לסילוק הכתובה, סכום כולל של 7,000 ש"ח, (מפנה לאישורי בנק בדבר העברת הכסף) ובאשר ליתרת הסכום בסך 5,000 ש"ח הוא שלח לאישה כטענתו הודעת קיזוז בסכום זה וזאת מאחר והיא חבה לו חלקה בחובות משותפים (מכתב הודעת קיזוז מ- 14.02.08 צורף לתביעה).

כן בדיון מיום 25.12.08 בבית-המשפט בנצרת, האישה לא בקשה ממנו לחתום על אזהרה בתיק הוצאה לפועל בתיק "המזונות" שפתחתה ולא חשד במעשיה, כן לא הביעה בפניו התנגדות לקיזוז יתרת הכתובה ומהתנהגותה הסיק כי הסכימה לקיזוז לכך.

ב. אולם, טוען האיש כי בהמשך התברר לו בדיעבד, כי האישה מצידה פתחה בתאריך 20.09.07 תיק הוצאה לפועל מס' XXX, לגביית יתרת הסכום, וזאת בדרך של "בקשה לביצוע פסק-דין בעניין מזונות" (צירף את הטופס לתביעה)!! בעוד שלא קיים חוב למזונות (מפנה גם לטופס נתוני חישוב קרנות בתיקי מזונות "שצורף לתביעה)!

האיש הסביר (ראה סעיפים 22, 26-25 לתצהירו, וגם סיכומיו) כי רק בישיבה מתאריך 23.01.2011, לתכנון טיפול בקשר לבנם המשותף, במחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית הגליל התחתון, נודע לו לראשונה כי האישה פתחה נגדו את תיק ההוצאה לפועל; לדבריו, בתום הישיבה ובפני כל העובדות הסוציאליות ועובדי שרתי הרווחה, האישה הציגה לו שתי אזהרות בהוצל"פ בתיק מזונות -"מזונות ביד", ודרשה שיחתום עליהם תוך שהיא צועקת, משפילה אותו ומציגה אותו כשקרן וכאב משתמט מתשלום מזונות וחסר אחריות, כדי לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצידם, כאשר האיש ובשל התעקשות האישה וההשפלה שספג ממנה, חתם מבלי להתווכח על שתי האזהרות; (האיש הפנה להקלטות הישיבה שצופרו לתצהירו כנספחים יט1 ו- יט2, צילומי טפסי האזהרה ואישורי המסירה - נספחים כ1-כ2 לתצהירו).

למחרת היום ב- 24.01.2011 הנתבעת אף הגישה בקשה להגדלת חוב מזונות!!

לשיטת האיש (עמ' 6 לסכומים), העובדה כי האישה בחרה לבצע מסירת אזהרות בתיק הוצאה לפועל דווקא בנוכחות אנשי רווחה, כשתיק הוצאה לפועל נפתח 3 שנים קודם לכן, מעידה כי פעלה על-מנת להציגו כסרבן מזונות לבנו במטרה להשפילו, כאשר מנגד היא לא הוכיחה את טענתה כי ניסתה במשך 3 שנים לבצע מסירות והוא סירב. מה גם שהיא יכלה למסור את האזהרה בדיון מיום מ- 25.12.08, אך היא לא עשתה כן!

בהמשך, בתאריך 09.02.11 הגיש האיש בקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל בטענת פרעתי. רשם הוצאה לפועל מחק את הבקשה בטענת פרעתי, מאחר ומדובר בחוב שנוי במחלוקת.

לשיטת האיש, מעשי האישה, בכך שפתחה בזדון במרמה ובחוסר תום-לב, הליך כוזב של גביית מזונות בעוד שלא היה חייב בכל חוב מזונות (כשהיא מודעת לשוני בין הליך אכיפה של חוב מזונות לחוב חוב רגיל) על-מנת להציגו כסרבן מזונות במטרה לפגוע בשמו הטוב ולהשפילו, וגם הצגתו בצורה זו גם בפני עובדי שרות הרווחה בישיבה כמתואר לעיל, מהווים הוצאת דיבר ולשון רע.

60. האיש בעדותו חזר וטען כי האישה הציגה אותו ברבים כסרבן מזונות כאיש שאינו רוצה בטובת בנו ואינו דואג לו ובכך הכבישה את שמו, כאשר חשוב לו שבנו ידע את האמת (עמ' 19 -20).

הכרעה
61. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים (ע"א 4534/02‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ''ד נח(3), 558):
א. "בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות-המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ..."

ב. "יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק..."

ג. "בהנחה שעברנו את המשוכה השניה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק." ...

ד. שלב הפיצויים
62. ובאשר לפרשנות פרסום נקבע ב- ע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון, פ''ד נו(2), 607, נקבע, כי:

"פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו...

ככלל, על-מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם-זאת לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר...

הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע ...."

דרך פתיחת התיק בהוצאה לפועל
63. למעשה גרסת האיש כאן מורכבת משניים, פתיחת הליך בהוצאה לפועל, ואמירות האישה בפני לשכת הרווחה. נתחיל בראשון:

64. אין מחלוקת כי בהתאם להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין מ- 08.06.2007, היה על האיש לשלם לאישה כתובה בסך 12,000 ש"ח. כן לא יכולה להיות מחלוקת כי האיש שילם לסילוק הכתובה, סכום כולל של 7,000 ש"ח ובאשר ליתרת הסכום בסך 5,000 ש"ח הוא לא שילם זאת, אלא הוא שלח לאישה כטענתו הודעת קיזוז בסכום זה וזאת מאחר והיא חבה לו לטענתו חלקה בחובות משותפים.

האישה בתורה פתחה בתאריך 20.09.07 תיק הוצאה לפועל מס' XXX, לגביית יתרת הסכום בסך 5,000 ש"ח; התיק נפתח כתיק לביצוע חוב מזונות.

השאלה המתעוררת כאן, היש בפתיחת הליך בהוצאה לפועל נגד האיש לגביית חוב כתובה, אך זאת כחוב מזונות ולא כחוב רגיל, משום כוונה לפגוע באיש תוך הוצאת דיבה עליו?

כאן נפלה מחלוקת עזה בין הצדדים, בעוד שהאיש טוען כי האישה פתחה בזדון ובחוסר תום-לב את התיק זה כתיק מזונות במטרה להציגו כסרבן מזונות ולהשפילו, לעומתו טענה האישה כי פתחה בהליך לגביית חוב פסוק בעזרת והדרכת פקידת הוצאה לפועל, ללא כל כוונה זדונית וללא כוונה לפגוע בשמו.

65. האיש לא הצליח להוכיח כדבעי את גרסתו בעניין זה. הוא לא הוכיח כי האישה פתחה בזדון ובחוסר תום-לב בהליך הוצאה לפועל כהליך מזונות וגם לא הוכיח כי מטרת פתיחת תיק הוצאה לפועל בדרך זו הינה להציגו כאדם סרבן מזונות במטרה לבזותו ולהשפילו; לגרסה זו אין שמץ של ראיה בחומר הראיות שבפניי.

66. מנגד גרסת האישה בעניין זה הינה הגיונית ומקובלת עליי.
אני מקבלת גרסת האישה בכתב הגנה ובתצהירה לפיה, היא פתחה תיק לגביית חוב פסוק בהוצאה לפועל, וזאת במילוי טופס בעזרת והנחיית פקידה בהוצאה לפועל. היא סברה שסכום כתובה הינו חלק מהמזונות בהם חוייב האיש כאשר אין כל משמעות מבחינתה אם מדובר בחוב רגיל של הכתובה או בחוב מזונות, שכן היא פשוט פעלה לגביית הכסף שחב לה האיש, כשאין כל כוונה מצידה לפעולה בזדון ובחוסר תום-לב.

מדובר בגרסה הגיונית וסבירה ביותר שלא נתערערה; התרשמתי כי לאישה היה חשוב לגבות החוב בסך 5,000 ש"ח, כשהיא לא ייחסה חשיבות לסוג ההליך; היא גם לא היתה מיוצגת - ולא ידעה להבחין אם מדובר בחוב רגיל או חוב מזונות, ומשכך נעזרה בפקידת ההוצאה לפועל.

הדברים נכונים במיוחד נוכח מערכת היחסים בה היו נמצאים הצדדים במיוחד האישה. כזכור, באותה תקופה, ניהלו הצדדים הליכים משפטיים של גירושין ומזונות אישה וקטין; הם התגרשו ב- 7/2007 - כאשר תיק הוצאה לפועל נפתח כחודשיים בלבד לאחר מכן ב- 9/2007 - והאיש חוייב לשלם כתובה לאישה. במקביל היה חיוב נוסף בדבר תשלום מזונות לבנו הקטין.

בהמשך, מחומר הראיות ועדות האישה עולה, כי האישה בתקופה הרלוונטית פתחה בשני הליכי הוצאה לפועל:

א. האיש לא שילם יתרת הכתובה והאישה פתחה בהליך הוצאה לפועל, נשוא תביעה דנן.

ב. וכן באותה תקופה וכפי שניתן להסיק מעדותה של האישה בפניי, האישה פתחה בהליך הוצאה לפועל נוסף בדבר חיוב האיש בתשלום מזונות הקטין, משלא שילם המזונות בזמן או שילם באיחור; האישה לא זכרה מועדים בדבר אי-תשלום המזונות אם כי הסבירה "באותה תקופה בנוגע למזונות הוא לא שילם הרבה זמן ואיך שהגשתי תביעה למזונות להוצל"פ הוא התחיל לשלם..." ( עמ' 28)

בנסיבות אלה, כאשר האישה עוברת הליך גירושין ומוצאת עצמה לבד עם בנה הקטין, ומאידך האיש מצידו אינו משלם לה את יתרת הכתובה וגם מאחר בתשלום מזונות הקטין, ואז עליה לנקוט מחדש בהליכים משפטיים נוספים לגביית הכספים, סביר להניח כי אישה כזו נמצאת תחת לחץ ודאגה לצרכיה היא ובנה הקטין, לא ייחסה חשיבות לסוג ההליך שתנקוט בו לצורך גביית החוב כאשר עיקר דאגתה לקבל את הכסף לצורך קיומה היא ובנה הקטין, ומבחינתה כשהיא ניהלה שני הליכי הוצאה לפועל, ללא ייוצג, ככל הנראה "התבלבלה" ולא דייקה בהליך ההוצאה לפועל נשוא הכתובה.

אמנם נמצא רישום חוזר של סוג תיק כמזונות בטופס "בקשה לביצוע פסק-דין בענייני מזונות", טופס נתוני חישוב קרנות בתיקי מזונות, בטופס אזהרה ואישור מסירה, וגם בבקשה להגדלת חוב, אולם לטעמי אין ברישום חוזר זה כדי להעיד כי האישה פתחה בכוונה ובידיעה ובתכנון הליך מזונות - ולא חוב רגיל- כפי שמנסה האיש לשכנע; להפך, במסמכים אלה ועל-אף העלאת טענות בדבר "מזונות" האישה עצמה מפנה לחיוב בדבר הסך של 12,000 ש"ח שהינו חיוב כתובה, ומאשרת גם שהאיש שילם סך 7,000 ש"ח ונותר חייב בסך 5,000 ש"ח. טיעון זה מפי האישה עצמה מעיד דווקא כי היא לא ידעה בתמים להבחין בין סוגי החובות וגם מעיד על כנות כוונותיה.

67. בסופו-של-יום, התיק בהוצאה לפועל נסגר לאחר תשלום החוב.

האיש לא הגיש בקשה מתאימה לסגור את הליך הוצאה לפועל שנפתח לטענתו כהליך לא נכון כשנודע לו הדבר.

אלא מה, בתאריך 09.02.11 הגיש בקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל בטענת פרעתי. רשם הוצאה לפועל מחק את הבקשה, מאחר ומדובר בחוב שנוי במחלוקת (ראה החלטה מ- 06.12.11 שצורפה לתביעה)

בהמשך הגיש האיש טופס בקשה לביטול הליכים וסגירת תיק; לה צירף קבלות בדבר תשלומים לצורך איפוס החוב בתיק ההוצאה לפעול נשוא התביעה דנן ובקש לסגור את התיק שנפתח על חוב מזונות במקום חוב כתובה; כב' רשם ההוצאה לפועל בהחלטה מ- 03.02.12 קבע כי "נוכח איפוס החוב הנני מורה על סגירת התיק" (מסמכים צורפו לסיכומי האישה).

ודוק, התיק בהוצאה לפועל, נשוא תביעה דנן, נסגר לאחר תשלום מלוא החוב, ולא בשל סיבה אחרת.

68. בנסיבות אלה שוכנעתי כי האישה פתחה בהליך הוצאה לפועל, נשוא תביעה, לצורך גביית חוב של האיש כלפיה, מבלי להבחין בתמים בסוג ההליך. כן התרשמתי ושוכנעתי כי האישה לא התכוונה לפתוח בהליך הוצאה לפועל כמזונות במיוחד, במטרה להציג את האיש כסרבן/משתמט מתשלום מזונות ומתוך מטרה לפגוע בשמו ולבזותו. כאשר מאידך האיש לא הצליח להפריך גרסה זו.

69. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שלאיש יש שני חיובים, חיוב במזונות קטין וחיוב בכתובה, הרי אדם סביר ורגיל, לא היה רואה בפתיחת אישה בתמים הליך הוצאה לפועל לא נכון (תיק מזונות במקום חוב רגיל) בגין חוב קיים, כמעשה שנועד להציג אותו כאדם משתמט מתשלום מוזנות ואב חסר אחריות תוך מטרה לבזותו להשפילו או לפגוע בו בהתאם להגדרה בסעיף 1 לחוק לשון הרע.

התנהלות האישה בישיבה בלשכת הרווחה
70. ובאשר לרכיב השני: האם התנהלות האישה בישיבה מתאריך 23.01.2011, לתכנון טיפול בקשר לבנם המשותף, במחלקה לשירותים חברתיים במועצה האזורית הגליל התחתון, הינה בגדר לשון רע כמשמעם בסעיפים 2-1 לחוק איסור לשון הרע?

71. מה ארע בישיבה זו?
א. כמפורט לעיל, לשיטת האיש, בתום ישיבה זו ובפני כל העובדות הסוציאליות ועובדי שרותי הרווחה, האישה הציגה לו שתי אזהרות הוצל"פ בתיק מזונות -"מזונות ביד", ודרשה שיחתום עליהם תוך שהיא צועקת, משפילה אותו ומציגה אותו כשקרן וכאב משתמט מתשלום מזונות וחסר אחריות.
תימוכין לכך מפנה להקלטות ולעדות אביו.

ב. האב בתצהירו (סעיף 20-18) מסר כי הוא נכח בישיבה מ- 23.01.11 בפני לשכת הרווחה ומסר גרסה התומכת בגרסת בנו; הוא הוסיף והסביר בעדותו, כי הוא הגיע עם בנו לישיבה בעניין נכדו, ובתוך ישיבה זו הבין משאלת גב' ש' וגב' ז' כי שכנראה האישה טענה שבנו אינו משלם מזונות, כן שמע אישית מהאישה אומרת שאינו משלם מזונות. לשיטת האב, האישה שאמרה כי אינו משלם מזונות ואינו מטפל בבנו וגם מסרה בתום הדיון שתי אזהרות בטענה שאינו משלם מזונות, בעשותה כן הכבישה את שמו של בנו וגם הוא אישית כאביו של התובע הרגיש מושפל שכן הוא בעצמו שילם את המזונות (עמ' 19).

ג. האישה בכתב הגנה הכחישה את גרסת האיש באופן כללי וטענה כי ביצעה מסירה במקום שמבחינתה היה נכון לבצע לאחר שהאיש סרב לקבל כל דבר דואר ממנה ולא עדכן את הכתובת שלו, כאשר לשיטתה (בתצהירה וסיכומים) אין כל פסול בכך.

72. לא מצאתי לקבל טענות האיש בהקשר זה.

ראשית, האיש לא הוכיח כי האישה צעקה והשפילה אותו בפני אנשי הרווחה והציגה אותו כאב לא אחראי המשתמט מתשלום המזונות כטענתו.

האיש לא הזמין לעדות אחת מאנשי לשכת הרווחה אשר נכחו בישיבה, שהינה עדות רלוונטית וחיונית לשאלה שבמחלוקת והיא יכולה היתה להעיד על נסיבות התנהלות האישה באותה ישיבה ודרך בה התייחסה לאיש. משלא עשה כן ללא הסבר סביר ומשכנע לכך, הדבר עומד בעוכריו הוא ולא היא.

שנית, הקלטות הוגשו שלא בהתאם לכללי הגשתם והוגשו אף ללא תמלילים, אך משהאישה לא התנגדה להגשתם, נתקבלו כראיה בתיק.

לאחר שהאזנתי לקלטות, לא מצאתי בהם סיוע או חיזוק לגרסת האיש בכל הקשור להשפלות מטעם האישה.

מהקלטות עולה כי בתחילה נכח האיש ואביו עם פקידת הסעד (לא ברורה זהות העו"ס או מספר העו"ס כמה נכחו בישיבה וכו') ויותר מאוחר הצטרפה האישה.

תוכן הישיבה היה בעניין אבחון וטיפול לקטין המשותף של הצדדים לרבות אבחון פסיכולוגי לצורך חידוש הקשר בין הקטין לאביו.

מהקלטת עולה כי בתום הישבה הציגה האישה ככל הנראה לאיש שתי אזהרות בתיק ההוצאה לפועל וביקשה ממנו לחתום עליהם, פקידת הסעד נשמעת כי היא מבקשת מהצדדים לעשות זאת מחוץ לחדר כי זה לא קשור לעניין.

גם משמיעת הקלטות עולה, לכאורה, כי הצדדים התווכחו בניהם לעניין מהות המסמכים, אך לא נשמעו צעקות או קללות או השמצות מטעם האישה במיוחד, נשמעו קולות כי מתבקשת חתימת האיש על שתי אזהרות במעמד זה מאחר והאישה הרבה זמן אינה מצליחה לאתר כתובת של האיש ולמסור לו האזהרות בדרך הרגילה. גם נשמע קול מטעם האישי או אביו (ככל הנראה) לפיו הוא אומר שמדובר בחוב כתובה ולא חוב מזונות.

73. השאלה עתה הינה האם התנהלות האישה ומסירה האזהרות לאיש, בפני אנשי רווחה המטפלות, בפני אביו של האיש ואולי גם בפני אביה, יש בהם משום הוצאה דיבה כנגד האיש? דומני כי התשובה הינה שלילית.

74. אני מקבלת את גרסת האישה העקבית בכתב הגנה ובתצהירה, כי לא הצליחה למסור אזהרות לידי האיש בעטיו של האחרון ולא היא. והיא ראתה בישיבה זו כהזדמנות למסור לו את האזהרות ביד; האישה בבקשתה להגדלת חוב בהליך הוצאה לפועל שצירף האיש לתביעתו, מתארת כיצד הקשה עליה האיש ולא עדכן אותה בפרטיו במטרה שלא לאתרו, וכך ספירה על מסירת האזהרות בישיבה זו: "היה מקרה ומזל" (עמ' 1 לבקשה), כאשר מאידך גרסתה בעניין זה לא הופרכה על-ידי האיש.

אם-כן האישה נתנה הסבר משכנע וסביר ביותר למסירתה את האזהרות לאיש בישיבה זו; והתנהלות זו הינה התנהלות בתום-לב שאין בצידה כל כוונה פסולה או כוונת פגיעה באיש.

התרשמתי כי האישה לא ביקשה לפגוע באיש או להשחיר את דמותו, לא אלה השיקולים שהניעו אותה.

גם אם האישה אמרה בפני העו"ס כי האב אינו משלם מזונות או העלתה טענות בעניין זה כלפי האב וביקשה ממנו שיחתום על אזהרות בהוצאה לפועל הרי בנסיבות אלה, מנקודת מבט אובייקטיבית של האדם הסביר והרגיל, ובהתחשב בהקשר שבו הועלו, סבורני כי אין בכך משום ביטוי פוגע או מעשה המכוון לבזותו ולהשפילו בפניהם.

מה גם שלא הוכח כי היא אמרה זאת בצורה מתלהמת וקיצונית ופוגעת או השתמשה בביטויים קשים ובוטים, כך שסביר להניח כי אמירות אלה של האישה לא חרגו מעבר לסביר.

אדם סביר השומע אמירות כאלה של אם כלפי אב בעניין הנוגע בעיקר לבנם הקטין בישיבה בשירות הרווחה בעניין הבן, לא יראה בהן משום ביטוי הפוגע באיש או ביטוי המשפיל אותו בעיני הבריות או עושה אותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; נהיר מההקשר כי אמירות אלה אינן עומדות בפני עצמם ויש להבינם לאור ההקשר בהם נאמרו מבלי לייחס להם משמעות זרה אחרת.

ודוק העיקר כאן אינו מה היה כוונת האישה אלא מה משמעות דבריה בעיניו של אדם הסביר: "המבחן הקובע לעניין לשון הרע איננו מה היתה כוונת הנתבע אלא המבחן הוא אובייקטיבי, כיצד היו הדברים מתפרשים על-ידי האדם הסביר..." (ע"א 740/86‏‎יגאל תומרקין‎‎נ' אליקים העצני, פ''ד מג(2). 333).

75. יש להדגיש, כי טענותיו של האיש לתחושת השפלה נוכח התנהלות האישה אינה הקובעת שכן בית-המשפט אינו בוחן את תחושותיו והרהורי ליבו של האיש כי אם משמעות המעשים ו/או הביטויים במבחן אובייקטיבי;

כך נקבע ב- ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ו- 3 אח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, שכן נקבע:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט-התובע בעיני הבריות."

76. מסקנה: אין במעשי האישה בישיבה בפני לשכת הרווחה מ- 23.01.11, משום לשון רע כמשמעה בסעיף 1 לחוק.

תוצאה
77. האיש לא הצליח להוכיח את עילת תביעה בגין לשון רע.

עוולת הנגישה
78. לטענת האיש, פתיחת האישה בתאריך 20.09.07 לתיק הוצאה לפועל כתיק לגביית חוב מזונות, כאשר הוא לא חייב לה כל חוב מזונות, הינו פתיחת הליך סרק וזוהי עוולה נגישה כהגדרתה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין. לשיטתו, האישה פתחה בהליך כוזב זה כהליך מזונות, ביודעין בזדון, בחוסר תום-לב ושלא כדין, כאשר מדובר בהליך סרק שהיה בו כדי לסכן את חירותו ורכושו של התובע, ואף פגעה בפועל בשמו הטוב כאמור.

79. האישה טענה כי האיש לא הוכיח את יסודות עוולת הנגישה; לטענת האישה, היא נקטה בהליך כדין לגביית כספים שהאיש חב לה, כאשר האיש אף חוייב לשלם את החוב בתיק זה על-מנת לסגור אותו וכך עשה.

הכרעה
80. בנסיבות מקרה דנן, האיש לא הצליח גם להוכיח עילת נגישה בגין הליך הוצאה לפועל.

סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע לאמרו:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."

עוולה זו כוללת מספר יסודות מצטברים: פתיחת הליך; פתיחת ההליך בזדון וללא סיבה סבירה; ההליך סיכן את חירותו או חיבל באשראי או בשמו הטוב של התובע; וההליך הסתיים לטובתו.

דא עקא במקרה דנן, עצם פתיחת הליך הוצאה לפועל, אינה נכנסת לגדר סעיף 60 לפקודת הנזיקין, שכן כאמור בסעיף עצמו מדובר בהליך בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, ולא הליך הוצאה לפועל.

מה גם שיתר תנאי יסודות העוולה לא הוכחו כדבעי, כאשר הגעתי למסקנה כמפורט בהרחבה לעיל, כי האיש לא הוכיח כי האישה פתחה בזדון וללא סיבה סבירה את הליך הוצאה לפועל בדרך בה נפתח, ולא הוכיח כי כוונתה היתה לפגוע בשמו של האיש, כאשר ההליך בהוצאה לפועל לא הסתיים לטובתו שכן הוא שילם את מלוא החוב ולאחר מכן נסגר ההליך.

81. ודוק האיש הסתפק בטענה כי פתיחת הליך סרק בהוצאה לפועל הינו מעשה עוולה נגישה כאמור בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, אם כי מבלי להתייחס לשאלת סוג ההליך אם הוא נכנס בגדר סעיף 60 לפקודת הנזיקין אם לאו. אך הפנה באופן כללי לפסיקה הדנה בסעיף 60 לפקודת הנזיקין.

82. כאמור לשון הוראת סעיף 60 לפקודת הנזיקין ברורה וחד-משמעית. והיא חלה רק בהליך בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק. כך גם קבעה הפסיקה בעניין לרבות הפסיקה אליה מפנה ב"כ האיש.

א. כבר נקבע ב- ע"א 688/68 טייכמן נ' מנוביץ, כי:

"יתר-על-כן, מתעוררת גם שאלה יותר יסודית בדבר הגדרתה של עילת תביעתם של המערערים. לכל הדעות זו תביעה בנזיקין. פקודת הנזיקין שלנו מכירה רק בעילת נזיקין בשל תביעת שווא (״נגישה״, בלשון הסעיף 60 של הנוסח החדש), אך עוולה זו קיימת רק לגבי הליכים פליליים (ובפשיטת רגל ובפירוק), ולא לגבי הליכים אזרחיים."

ב. פסק-דין צוטט שוב ב- ע"א 732/80‏‎מיכאל ארנס ואח'‏‎‎נ' ‏‎"‎בית אל - זכרון יעקב"‏, פ''ד לח(2), 645, אליו הפנה האיש בסיכומיו, שם נקבע:

"עוולת הנגישה, כפי שהיא מוגדרת בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מצומצמת בהיקפה ואינה משתרעת על הליכי הוצאה לפועל, ומכל מקום הטלת עיקול אינה מעשה של המבקש אלא מעשהו של בית-המשפט."

הגשת כתב אישום/הליך פלילי
83. האיש בכתב התביעה (סעיף 26) ייחס עוולת נגישה גם בשל הגשת כתב אישום נגדו, אם כי זנח זאת בסיכומיו. ומשכך יש לראותו אותו כמי שוויתר עליה.

"...דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית-המשפט לא ישעה לה."
(ע"א 447/92‏ רוט‎‎נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ''ד מט(2), 102)

84. למעלה מן הצורן אציין כי גם לגופו של עניין בנסיבות מקרה דנן, לא תעמוד לאיש עילת נגישה בגין כתב אישום וההליך הפלילי.

בנסיבות מקרה דנן חלה הסיפא של סעיף 60 לפקודת הנזיקין "אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

במקרה דנן האישה הגישה תלונה למשטרה - רשות מוסמכת שפתחה בהליכים נגד האיש ובמקרה זה אין עילה נגישה כנגד האישה.

ב- בג"ץ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פ''ד מז(5), 653, (1993) נקבע:

"בסיפא לסעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) נאמר כי לא תוגש תובענה בעוולה של נגישה, רק משום מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע נמנה פרסום בתום-לב על-ידי הגשת תלונה לרשות מוסמכת עם הפרסומים שעליהם חלה ההגנה מפני תביעה על-פי חוק זה.

הרעיון המונח ביסוד הגנות אלה הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. לכן, אפילו נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על-פיו..."

פסיקת בית-המשפט למטה פירשה הוראה סיפא של 60 לפקודת הניזקין תוך הפניה לפסק-הדין לעיל, כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים וזאת מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות המוסמכת והמשך נקיטת הליכים של אותה רשות מנתקת את הקשר בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע, ועילת הנגישה נדחתה, ראה ת"א (ב"ש) 7214-06 נרקיס רואימי נ' סברינה דרמון; תמ"ש 17506/99 א.א. נ' ח.א.; תמ"ש 33839-12-12 ד.מ. נ' ע.מ.; השווה גם, ת"א 4780/05 עיד נ' עיד, ו- ת"א 23310/06 פדל נ' לילך).

לאור האמור אני דוחה את העילה של עוולת הנגישה.

85. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי האיש לא הוכיח גם עילת תביעה בגין עוולת הנגישה.

מאחר והאיש התייחס בסיכומיו בעיקר רק לעוולת הנגישה ולשון הרע, וזנח שאר העילות האחרות שהעלה בכתב התביעה באופן כללי לא מצאתי להתייחס לטענות אלה.

סוף דבר
86. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

87. אני מחייבת את התובע לשלם הוצאות משפט בסך כולל של 8,000 ש"ח."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

טענות בדבר הגשת תלונה שיקרית במשטרה וטענות להצגת האיש כאיש משתמט מזונות לבנו בפני אנשי לשכת רווחה ופתיחת הליך לגביית חוב מזונות בהוצאה לפועל