האם תלונתו של הנתבע למשטרה מהווה לשון הרע? האם תלונתו של הנתבע היתה תלונה שכל כוונתה לפגוע בתובע ולא לבירור אמיתי של עבירה לכאורה?

11. האם תלונתו של הנתבע למשטרה מהווה לשון הרע? האם תלונתו של הנתבע היתה תלונה שכל כוונתה לפגוע בתובע ולא לבירור אמיתי של עבירה לכאורה?
ב- תמ"ש (ת"א) 33839-12-12 {התובע נ' הנתבע, תק-מש 2014(3), 649 (14.07.2014)} נפסק בפני כב' השופטת מירה דהן כדלקמן:

"פסק-דין
בפני בית-המשפט הונחה תובענה כספית של התובע כנגד הנתבע על-סך של 140,000 ש"ח, תוך שמהות התביעה הוגדרה "כספית, נזיקית".

עובדות כללי:
בסיס העובדות אינו נתון במחלוקת וכדלקמן:

1. התובע והנתבע הינם אחים. בין התובע לבין הנתבע מתנהלים הליכים משפטיים רבים ושונים.

2. א. ביום 18.05.73 חתם התובע על הסכם לרכישת שני אולמות המשמשים בתי מלאכה בנכס הידוע כחלקות -- ו- - בגוש - המצויים ברחוב - ב-- (להלן: "הנכס"). הנכס מהווה מחצית מאולם שהיה ידוע כחלקה - בגוש --.

ב. לטענת הנתבע, למרות שהרוכש המופיע בהסכם הינו התובע לבדו, שילם הוא מחצית מהסכום לרכישת הנכס. לראיה, מפנה הנתבע לעמוד האחרון של הסכם הרכישה שבו הוסיף התובע בכתב ידו על גבי הסכם הרכישה, הצהרה שאף נחתמה על-ידי הצדדים בשוליה ובה צויין כדלקמן:

"אני מצהיר בזה שמחצית מחלקי באולמות (25% מערך האולמות) שייכת לאחי ע.מ מרחוב-- ת.ז-- והוא שילם את חלקו בשווה וכפוף לתנאים שבחוזה."

ההצהרה האמורה נחתמה בשוליה, כאמור, על-ידי כל אחד מהצדדים ביום 01.06.73.

3. א. בכתב התביעה מאשר התובע כי הוא "...מעולם לא הכחיש את העובדה שהנתבע רכש ממנו בשנת 1973 את הזכויות במחצית בתי המלאכה מתוך חלקו של התובע, נהפוך הוא, לאורך כל השנים וכן לאורך כל הליכי המשפט הודה התובע בכתב על הצהרתו בשנת 1973 על רכישת מחצית הזכויות על-ידי הנתבע." (סעיף 15 לכתב התביעה)

ב. לטענת התובע לא עמד הנתבע במלוא התחייבויותיו על-פי ההסכם ומשכך ובהמשך להתחשבנות שערכו הצדדים בוטלה רכישת הנתבע. מאוחר יותר ניאות התובע להעביר לנתבע מחצית הזכויות כעולה מהסכם שנערך ביום 22.04.82 אשר נערך גם בנוכחות אבי הצדדים ובחתימתו. טוען התובע כי בעקבות התנהגותו המחפירה של הנתבע, אשתו של הנתבע ובנם, א., ביטל הוא את המתנה שניתנה לנתבע.

הנתבע מאשר קבלת מכתב מטעם התובע שבו הוא מודיע לו גם על ביטול המתנה אולם לטענתו לא מדובר במתנה אלא ברכישה. הוא שילם עבור הרכישה ומשכך, אין בהודעת התובע ולא כלום. לטענת הנתבע, ההסכמות לעניין העברת הזכויות במתנה היו לצרכי מס בלבד.

4. א. הוברר כי ביום 03.09.01 הגיש התובע תביעה כספית ותביעת פינוי בת"א ---- בבית-משפט השלום בפתח תקווה כנגד ה"ה ---. בכתב התביעה ציין התובע כי הוא הבעלים של הנכס. עוד ציין כי, ביום 20.05.87 נחתם בינו לבין ד.ר (להלן: "השוכר") הסכם להשכרת הנכס. ה"ה י.ר וא.ר חתמו כערבים להסכם (להלן: "הערבים"). התובע ציין כי הסכם השכירות הוארך מדי פעם ופעם בהסכמת הצדדים לו. במהלך התקופה אף הורה התובע לד.ר כי הוא יכול לשלם חלק מדמי השכירות ישירות לנתבע ואף ייפה כוחו של הנתבע לקבל לידיו דמי השכירות.

ב. בכתב התביעה האמור ציין התובע עוד כי:

"7. עקב התנהגותו המחפירה של האח, ע.מ בכל הנוגע למערכת היחסים בין התובע להוריו, ביטל התובע בכתב ... את המתנה שנתן לו בשעתו והודיע לאחיו כי אין לו זכות כל שהיא במושכר ואסר עליו לגבות דמי שכירות...

8. ביום 19.5.00 קיבל התובע בחזרה במתנה, את מלוא הזכויות שהיו לו על הנכס הידוע כחלקה --- בגוש-- מידי אביו בדרך של המחאת זכות כתובה וחתומה על ידו...

9. ביום 18.06.01 מסר התובע ... (למר ר.ד - מ.ד) מכתב שנוסח על-ידי בא-כוחו... במסגרתו דרש לשלם את מלוא דמי השכירות השנתיים ישירות אליו...

10. בניגוד להסכם לא שילם נתבע 1 את דמי השכירות החל מ- 01.07.01 ועד למועד הגשת התביעה..."

ג. לכתב התביעה צירף התובע 4 עמודים של הסכם הרכישה של בית המלאכה. מההסכם "נשמט" או "הושמט" העמוד החמישי שבהסכם המקורי, אשר בו הופיע כיתוב בכתב יד מיום 01.06.73 וכדלקמן:

"אני מצהיר בזה שמחצית מחלקי באולמות (25% מערך האולמות) שייכת לאחי ע.מ... והוא שילם את חלקו בשווה ובכפוף לתנאים בחוזה."

ד. עוד יש לציין, כאמור, כי בכתב התביעה ציין התובע, כי לנתבע היו מחצית הזכויות בבית המלאכה, אולם זכויות אלו בוטלו, לטענתו, בהודעה בכתב.

5. א. טוען הנתבע היא כי הוא לא ידע על ההליך שנפתח כנגד השוכר ועת פגש הוא את מר ד.ר ושוחח עמו על השכירות, סיפר לו השוכר כי אחיו התובע הגיש נגדו תביעה לקבלת דמי השכירות החסרים והוא שילמם במלואם לתובע. הנתבע פנה באמצעות בא-כוחו לבית-משפט השלום בהרצליה בבקשה לצרפו להליך אשר נפתח על-ידי התובע. או אז, התברר לנתבע, כך לטענתו, כי התובע לא ציין אותו כבעל זכויות בנכס. הנתבע פתח הליך בבית-משפט לענייני משפחה ברמת גן (תמ"ש ----) לקביעת זכויותיו בנכס. ביום 03.06.07 ניתן פסק-דין על-ידי כב' השופט (בדימוס) הגב' טליה קופלמן פרדו הקובע כי לנתבע מחצית הזכויות בנכס.

ב. בהמשך לפסק-הדין הגיש התובע ביום 19.03.2008 תביעה נגד הנתבע בבית-המשפט לענייני משפחה תל אביב ב- תמ"ש --- במסגרתה עתר לחייב הנתבע כבעלים נוסף בנכס במחצית חיובי הארנונה בגינו.

ג. לטענת התובע לאחר שראה הנתבע את כתב התביעה האמור גמלה בדעתו החלטה "לנקום, להזיק, להכפיש ולגרום עוגמת נפש לתובע בכל דרך אפשרית כאשר התלונה היא חלק ממהלך מתוכנן ומחושב זה" (-סעיף 45 לכתב התביעה) ולשם כך הוגשה ביום 12.06.2008 תלונה למשרת ישראל על-ידי הנתבע כנגד התובע תוך שהנתבע מאשים התובע בשלושה "סעיפי אישום" שקריים וכדלקמן:
(1) קבלת דבר במרמה;
(2) זיוף בכוונה לקבל דבר;
(3) שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר.

מפנה התובע לכך שבגין תלונה זו נאלץ להתייצב לחקירה מספר פעמים במשטרת כפר סבא. עוד מפנה הוא לכך שרק ביום 28.01.09 נמסר לתובע כי החקירה בעניינו הסתיימה והתיק שמספרו 230924/2008 נסגר מהטעם "לא נמצאה אשמה פלילית במעשיך".

ד. ביום 12.06.08, לאחר פסק-הדין, הגיש הנתבע תלונה במשטרה כנגד התובע בגין זיוף מסמך וקבלת דבר במרמה.

טענות התובע
6. א. לטענת התובע, ביום 05.10.2008 פנתה אליו טלפונית, הגב' ש.י , רס"ב אשר הציגה עצמה כחוקרת משטרתית ודרשה ממנו להגיע למשטרת כפר סבא למחרת היום.

ב. התובע בקש לברר מדוע הדחיפות, והחוקרת השיבה לו כי הוגשה נגדו תלונה והיא אינה יכולה למסור לו הנתונים טלפונית, ואלו יימסרו לו עת יגיע לחקירה.

ג. התובע עתר לקבל זימון בכתב, כמו גם עתר לקבוע כי החקירה תיערך בבסיס משטרה הקרוב למקום מגוריו, שכן לשם התייצבות במשטרת כפר סבא, עליו לנסוע מרחק של כ- 250 ק"מ, הלוך ושוב בכל פעם.

ד. נשלחה לתובע הזמנה בכתב, אולם עתירתו להעברת החקירה לאזור מגוריו לא נענתה בחיוב.

7. א. בהמשך לזימון המועד, התקיימה לתובע חקירה משטרתית ביום 27.10.2008 בשעה 07:00 בבוקר.

ב. מיד עם תחילת החקירה, הודיעה החוקרת לתובע כי אחיו, הוא הנתבע, הגיש נגדו תלונה בגין "זיוף מסמך וקבלת דבר במרמה". נטען כנגד התובע כי זייף הסכם המכר בנוגע לבתי המלאכה משנת 1973 ובכך שמחק בעמוד האחרון של ההסכם את התחייבותו למכור לאחיו, הנתבע, את מחצית הזכויות באולם.

לטענת התובע - לא היה ולא נברא מאום מהדבר הנטען נגדו.

ג. הוברר גם באותו מועד, כך לטענת התובע, כי התלונה הוגשה כ- 7 שנים לאחר שהחלו ההליכים המשפטיים שבין הצדדים.

ד. לטענת התובע, השיב הוא בהרחבה על כל שאלה שנשאל, שכן לא היה לו דבר להסתיר והוא אף הציג מסמכים לאימות טענותיו.

8. א. טוען התובע כי התלונה אשר הוגשה, הינה תלונה כוזבת והנתבע הגיש אותה על-מנת לפגוע בתובע וכחלק מ"מערכת מבישה של ניסיונות לפגוע בו ולהזיק לו בכל דרך אפשרית במטרה להתיש אותו ולהכניעו לרצונותיו ותכתיביו ..." - סעיף 15 לכתב התביעה.

ב. עוד טען התובע כי, הדברים מקבלים משנה-חומרה, נוכח העובדה שהוא מעולם לא הכחיש שהנתבע רכש ממנו מחצית הזכויות בבתי המלאכה ובאולם. אולם, בשל התנהגותם המחפירה של הנתבע, אשתו ובנו ביטל הוא המתנה שניתנה.

9. א. לטענת התובע, הנתבע הגיש נגדו תלונה כוזבת, ביודעין כי זו תגרום לו נזק ותפגע בשמו הטוב. עוד טען התובע כי הוא נאלץ לנסוע מספר פעמים לחקירה בכפר סבא , מרחק של 250 ק"מ כל פעם (הלוך ושוב), זמנו בוזבז ונגרמו לו נזקים כספיים ועוגמת נפש מרובה.

ב. התובע טוען, כי ההליך חיבל באשראי שלו ואף סיכן את חירותו, ובכך בוצעה נגדו עוולת ה"נגישה" על-פי סעיף 60 לפקודת הנזיקין.

ג. התובע הפנה עוד לכך שבסיומו של הליך החקירה נקבע, כי "לא נמצאה אשמה פלילית", עובדה המחזקת העובדה כי לא היה בתלונה ולא כלום.

10. התובע ציין גם כי הוא "... מעריך את הנזקים שנגרמו לו בשל מעשהו הנפשע של הנתבע בהגשת תלונת שווא בזדון בסך של 250,000 ש"ח ולצרכי אגרה מעמיד התובע את תביעתו על-סך של 140,000 ש"ח" - סעיף 29 לכתב התביעה.

טענות הנתבע

11. לטענת הנתבע, תביעה זו היא עוד אחת מהתביעות "המשונות" של התובע (סעיף 1 לכתב ההגנה) ומנגד תלונתו למשטרה היתה על בסיס אמיתי ואיתן והוגשה מתוך אמונה מלאה בצדקתה.

12. מפרט הנתבע כי:
א. בשנת 1973 רכש הוא מהתובע מחצית זכויות בבית מלאכה.

ב. ביום 03.09.2001, הגיש התובע, ללא ידיעת הנתבע, תביעה לפינוי דייר מבית המלאכה האמור, כשהוא מציג את עצמו כבעלים היחיד של בית המלאכה.

ג. עוד ציין הנתבע, כי לכתב התביעה צירף התובע הסכם הרכישה של המחסן באופן חלקי, באופן שיש בו להטעות ובכוונה להטעות.

ד. טוען הנתבע, כי ההצגה החלקית של העובדות על-ידי התובע. דווקא בעת הגשת התביעה לקבלת דמי שכירות המגיעים לו מהשוכר והצגתו כבעלים יחידי של הנכס מלמדת על התנהלות פסולה של התובע.

ה. לשאלות באשר להתנהלותו השיב הנתבע בעדותו בפני בית-המשפט ביום 07.01.2014:

"ש. מתי נודע לך שאחיך הגיש תביעה נגד השוכר?
ת. ב- 2001 משהו כזה
ש. ביקשת גם להצטרף להליך?
ת. נכון
ש. ראית כתב התביעה והמסמכים?
ת. לא. העו"ד שלי אמר שהוא שולח מכתב להצטרף ואח"כ אמר לי תשמע הוא כבר קיבל פס"ד ולקח את הכסף
ש. אבל את התביעה ראית?
ת. לא.
ש. איך ידעת על התביעה?
ת. פגשתי את ר. והוא אמר לי שד. הגיש נגדו תביעה ואז פניתי לעורך-הדין שלי שבדק בשמי ואמר לי שיש פס"ד והכסף נגבה
...
ת. הגשנו בקשה להצטרף ואח"כ הוא אמר לי תשמע הוא קיבל כבר פס"ד ולקח את הכסף ואז הגשתי תביעה לפה אצל השופטת פרדו."
(עמ' 26-25 לפרוטוקול)

13. א. בהמשך לגילוי התנהלותו זו של התובע והודעתו על ביטול זכויות הנתבע בבית המלאכה, נאלץ הנתבע להגיש תביעה להצהרה על זכויותיו בנכס כאמור.

ב. לאחר ניהול ההליך משפטי, קבע בית-המשפט במילים ברורות בפסק-דין מיום 3.06.20070:

"מאחר וקבעתי כי העסקה לא היתה בפועל "עסקת המתנה", חרף המונח בו השתמשו הצדדים בהסכם משנת 1982, ומאחר והתובע רכש את מחצית מזכויות הנתבע בנכס בתמורה, לא יכול היה הנתבע לבטל את ה"מתנה" שלא נתנה. למעלה מהצורך אציין כי גם אם אכן היה מדובר בהתחייבות ליתן מתנה (ואין חולק כי מדובר בהתחייבות בלבד מאחר והעסקה לא הסתיימה ברישום) לא הוכיח הנתבע את ההתנהגות המחפירה של התובע כלפיו, בעטיה הוא זכאי לבטל את התחייבותו על-פי סעיף 5 לחוק המתנה.
משקבעתי את שקבעתי זכאי התובע אף למחצית הסכומים שגבה הנתבע משוכרי הנכס עבור התקופה שמיום 01.07.01 ועד ליום 30.06.02 דהיינו לסך של 13,300 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה. הנתבע לא התייחס לסעד זה, לא בכתב ההגנה ולא בסיכומיו.
סוף-דבר התובענה נעתרת. ניתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי לתובע מחצית מזכויות הנתבע בנכס, ככל שישנן. כמו-כן על הנתבע לשלם לתובע את הסך של 13,300 ש"ח כשסכום זה צמוד ונושא ריבית מהמועד בו שלם התובע אגרה כדין ועד למועד התשלום בפועל."

דהיינו, בית-המשפט ,אשר מלוא הראיות באו בפניו, קבע כי הנתבע רכש מחצית מזכויות התובע בנכס ומשכך יש לו מחצית מזכויותיו של התובע בנכס ולהודעת הבטול של התובע אין כל משמעות והתובע צריך לשפות הנתבע במחצית הסכומים אשר גבה.

14. א. טוען הנתבע, כי לאחר שהתבהרו העובדות לאשורן בפסק-הדין מיום 03.06.2007 ולאחר שהוברר כי התובע גבה כספים אשר לא הגיעו לו תוך התעלמות מזכויות הנתבע, הגיש הוא תלונה אשר הועברה וטופלה על-ידי המשטרה בהתאם לכללי עבודתה, והוא לא זה שקבע היכן תתבצע החקירה.

ב. טוען הנתבע, כי התובע "אינו טלית שכולה תכלת", וכי "לצד פעילותו הברוכה של הנתבע בוועד ההורים בשנת 2004, הוא צבר עבר פלילי מכביד למדי, הוא הורשע בעבירה חמורה ונגזרו עליו 6 חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות ..." - ראה סעיף 26.2 לכתב ההגנה.

ג. לטענת הנתבע, דווקא החקירה שהתנהלה בריחוק משמעותי ממקום מגוריו של התובע, שמרה על שמו הטוב של התובע באזור מגוריו.

ד. עוד טען התובע, כי מדובר בתלונה אשר היתה מוצדקת ומבוססת, הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית וקיימת לו הגנה שבדין.

עילת התביעה

15. א. התובע הוא אדון התביעה והוא שהגדיר את העילות בגינן נתבע הפיצוי על-סך של 140,000 ש"ח.

ב. בכתב התביעה ציין התובע מספר ראשי נזק אשר נגרמו לו לטענתו בשל התנהלות הנתבע:

- התובע טוען כי הנתבע הגיש תלונה כוזבת בידיעה שהיא כזו ובידיעה שהדבר יגרום לו עוגמת נפש מרובה - סעיף 23 לכתב התביעה.

- הליך זה חיבל באשראי של התובע, בשמו הטוב ואף סיכן את חירותו, תוך בצוע עוולת נגישה כנגד התובע - סע' 25 לכתב התביעה.

- הגשת התלונה הכוזבת גרמה לתובע לחרדות, לנזקים כספיים, איבוד זמן רב לריק ועוגמת נפש מרובה - סעיף 28 לכתב התביעה.

ג. בסעיף 29 לכתב התביעה ציין התובע כי הוא מעריך את הנזקים שנגרמו לו בשל מעשהו הנפשע של הנתבע , בהגשת תלונת השווא בזדון, ע"ס 250,000 ש"ח אולם לצרכי האגרה הועמד סכום התביעה ע"ס של 140,000 ש"ח.

ד. לשאלת כב' הרשמת בדיון מיום 23.01.2013 הכיצד הגיע הוא לתביעה ע"ס של 140,000 ש"ח השיב התובע:

"על-פי החוק יש פיצוי 140,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. הוא הגיש נגדי זיוף, מרמה וניסיון לקבל דבר. כל סעיף כזה מדובר על 50,000 ש"ח שאני לא צריך להוכיח הוכחת נזק. התלונה הוגשה בכוונת זדון . המשטרה סגרה את זה. הנזק שלי הוא עוגמת הנפש וחרדה כפי שכתבתי בסעיף 34 בבקשה."
(עמ' 5 שורות 12-6 לפרוטוקול)

ה. בישיבת ההוכחות טען ב"כ התובע: "לעניין זה אבקש לומר כי מדובר בתביעה משולבת כאשר העוולה העיקרית היא עוולת נגישה שמשלב בתוכה עוולת לשון הרע. ההגנה היחידה שיכולה להיות בלשון הרע היא אמת דיברתי או תום-לב . אין עדות אופי".
(עמ' 12 שורות 5-1 לפרוטוקול)

ו. בכתב הסכומים מטעם התובע ועת בא זה להגדיר העילות בגינן נתבע הסך הכספי ציין זה:

"55. התובע עבר גיהינום של ממש בכל אותם חודשים מעת התחלת החקירה ועד לסיומה בחלוף כשמונה חודשים. הנתבע האשים את התובע במעשים פליליים חמורים ביותר בעוד ידיו של התובע נקיות והתוצאות הסופיות של התלונה ידועות , המשטרה זיכתה את התובע והודיעה כי אין כל אשמה במעשיו.
56. הנתבע פגע בשמו בשמו הטוב של התובע בשלושה עניינים לפחות (קבלת דבר במרמה, זיוף וכן שמוש במסמך מזוייף בכוונה לקבל דבר) ולפיכך מן הדין לחייב את הנתבע בגין רכיב זה של הוצאת לשון הרע לשלם לתובע 150,000 ש"ח (50,000 ש"ח X 3), כשלכך יש להוסיף עוולות נוספות שביצע הנתבע ובנוסף סבל ועוגמת נפש מרובים."

16. מסיכום העתירות מטעם התובע עולה כי עיקר טענות התובע והפיצוי הנתבע הינו בגין הוצאת שם רע לנתבע תוך התייחסות גם לעוולת הנגישה כמו גם טענה בדבר סבל שעבר התובע ועוגמת נפש מרובה.

המצב המשפטי:
לשון הרע

17. א. סעיף 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"),מגדירים לשון הרע כדלקמן:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

2. (א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."

ב. בכתבי הטענות מטעם התובע נמנע הוא מלקטלג את ה "פרסום" ולהבהיר לאיזה מן החלופות האמורות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מתייחס הוא. יחד-עם-זאת דומה כי אין חולק שהתלונה למשטרה אותה הגיש הנתבע יש בה לפגוע באדם כנגדו הוגשה, היא עלולה להשפילו בעיני הבריות ולפגוע בעיסוקו או במשלח ידו.

ג. האם ניתן לומר, כי כל אימת שפלוני הגיש תלונה במשטרה נגד אלמוני, התקיימה חקירה והתלונה נסגרה, קמה לאלמוני עילה נזיקית בעוולת לשון הרע כנגד פלוני? נהיר כי התשובה לכך שלילית. אדם המתלונן במשטרה כנגד אחר עומדת לו הגנה על-פי סעיף 15 שבחוק. הרציונל של הגנה זו מבוסס על האינטרס הציבורי שיש לחברה על-מנת להגן על פרסומים שונים שפורסמו בתום-לב בסיטואציות המנויות בסעיף 15 לחוק. "אין ספק, כי הגשת תלונה למשטרה בתום-לב צריכה להיות מוגנת, ואל לה להיות תלויה בתוצאותיו של הליך פלילי שייפתח על בסיס התלונה. שאם-לא-כן, מי יעז, יהמר ויתלונן? לא יעלה על הדעת כי החלטה בהליך הפלילי, תשמש כנגד המתלונן, בהליך הנזיקי. כל זאת כמובן - כפוף לעקרון תום-הלב".
(ראה: דברי כב' השופט מנחם הכהן ב- תמ"ש 17506/99 א.א נ' ח.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (29.6.2014))

18. א. חוק איסור לשון הרע במהותו ומשמעותו משקף איזון בין שתי זכויות יסוד באותו מדרג, האחת, חופש הביטוי הכוללת גם את זכות הציבור לדעת ומנגד הזכות לכבוד ולשם טוב. כטבעו של צורך לאזן בין זכויות "נהרות של דיו נשפכו, קולמוסין נשברו ומקלדות נשחקו עד דק בכתיבה אודות האיזון".
(ראה דברי כב' השופט עמית ב- ע"א 2141/05 עופר שרון נ' גיורא פישר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.2007)

ב. נקבע עוד כי המבחן לקיומה של לשון הרע אינו מתמצה בכוונת המפרסם או בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט המלין אלא יסודו אובייקטיבי, דהיינו, השפעת דברים אלו על הערכת אותו פרט בעיני הבריות. אין צורך שאדם המלין הושפל בפועל, אלא די בכך שהפירסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. ראה לעניין זה דברי כב' השופט א' פרוקצ'יה ב- רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.11.2006): "אמירות מהוות לשון הרע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשינאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו ועל-פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הוא אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמת-המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על-ידי הנפגע... עם-זאת, מימד הפגיעה הסובייקטיבית עשוי להקרין על היסוד האובייקטיבי של הדברים, ועל שאלת היותם לשון הרע בעיני אדם הסביר. המבחן האובייקטיבי של האמירות הפוגעניות בוחן את מידת ההשפעה שיש ללשון הרע על ההערכה לה זוכה אדם בעיני הבריות... אין קורלציה הכרחית בין המטען השלילי שאומר לשון הרע מייחס להתבטאויותיו הוא, לבין האופן שבו הן מתקבלות על-ידי הנפגע ועל-ידי הציבור הנחשף להן. המעטת ערך משקלם הפוגעני של הדברים על-ידי אומרם אינה מפחיתה כהוא זה מהפגיעה, מקום שבמימד האובייקטיבי, בעיני האדם הסביר, היא נושאת עוצמה שלילית ניכרת. לגיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות; די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו...".

בכתב הסיכומים מטעם התובע ריכז זה טענותיו והפנה לכך שביום 12.06.08 הגיש הנתבע תלונה כוזבת נגדו בידיעה שהיא כוזבת בגין ביצוע מרמה, זיוף וקבלת דבר במרמה וזאת במזיד ובמתכוון כדי לפגוע בתובע. לטענת התובע תלונה זו פגעה בשמו הטוב ולפיכך, מן הדין לחייב את הנתבע לפצותו בגין הוצאת לשון הרע.

19. א. טוען הנתבע כי גם אם עסקינן בהתבטאות אשר יכולה להוות לשון הרע על-פי אחת החלופות שבסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, עדיין מדובר בפרסום המוגן על-פי החוק באופן השומט את בסיס התביעה ובהתייחס לחלק מההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע וכדלקמן.

ב. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע שכותרתו "הגנת תום-לב" קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
...(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;..
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר."

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מגבש הגנה נוספת ונפרדת, שעניינה הגנה מיוחדת על מתלוננים בפני רשויות החוק, לאמור:

"(8) הפרסום היה בהגשת תלונה של הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוחדין או חוזה, או תלונה שהוגש לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כעדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

ג. לטענת הנתבע חלות בענייננו ולטובתו ההגנות האמורות. התובע והנתבע, הצדדים להליך, הינם אחים, שותפים בנכס אשר אחד מהם לבדו נהג בו מנהג בעלים בטענה כי הוא בלבד בעליו. בית-המשפט קובע אחרת והשותף הנפגע מגיש תלונה למשטרה בשל התנהלות האחר. לטעמו של הנתבע אין יותר סביר והגיוני מהתנהלותו בעניין והגשת התלונה שכן מדובר בהגנה על עניין אישי וכשר בהתייחס לזכויות בנכס אשר נוצלו על-ידי התובע לאורך שנים.

ד. יש לומר לעניין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע כי תום-הלב נקבע לא על-פי המניע שהביא לתלונה אלא על-פי האמונה באמיתות תכנה. ודוק, גם כאשר המתלונן מונע על-ידי מוטיב של זדון , אך למיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם , תעמוד לזכותו הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע מתוך הכרה בכך ש"לעיתים קרובות למדי לא נעשה הדווח מתוך מטרה נעלה של הגשמת שלטון החוק אלא מתוך מטרה של פגיעה . אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין כי מי שמוסר מידע שהוא מאמין בנכונותו ייהנה מהגנת החוק, שאם-לא-כן עשויים בני הצבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן".

השופט א' ברק ב- ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2), 141.

נטל ההוכחה
20. לעניין נטלי ההוכחה קובע הדין כך:

"16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.

(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

21. הנטל להוכחת רכיב תום-הלב שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מוטל על המפרסם, במקרה זה, על הנתבע. כדי לבסס הגנת תום-לב בתובענה בגין פרסום לשון הרע, על הנתבע להוכיח שניים אלו:

א. כי הפרסום נעשה על ידו באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק.

ב. כי הפרסום לא חרג מן הסביר באותן נסיבות כמפורט בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע.

אולם אם הוכיח התובע כי מתקיימות אחת משלוש החלופות שבסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע, אזי מתהפכת הקערה על-פיה וקמה חזקה הפוכה שהפירסום נעשה שלא בתום-לב ואם הנתבע לא יסתור את העובדות עליהן נסמכת אותה חזקה אז יימצא חייב בדין.
(ראה: ע"א 184/89 יעקב טריגמן נ' טיולי הגליל (רכב) 1966 בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.12.89); ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ו- 2 אח' נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2), 169)

מן הכלל אל הפרט

22. א. לאור שנאמר לעיל, על-מנת לבחון תחולתה של הגנת תום-הלב על המקרה דנן יש לבחון איפוא, האם האמין הנתבע באמיתות התלונה שהוגשה על ידו כנגד התובע או שהתלונה הוגשה בזדון, ללא אמונה באמיתות הדברים. הבחינה האמורה היא בחינה ראייתית.

ב. ככל שתוכח אמונתו של הנתבע באמיתות תלונתו, הרי שתלונה למשטרה שהינה רשות מוסמכת אינה חורגת מתחום הסביר, ובהתייחס להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, ובמקרה כזה תקום לזכותו החזקה האמורה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע ולפיה "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב".

23. א. מהעובדות כפי שבאו בפני דומה כי הנתבע האמין ומאמין בכל מאודו כי התנהלותו של התובע היתה במטרה לנשלו מהנכס. גם אובייקטיבית, במבחן הראיות שהונחו בפני בית-המשפט דומה כי היה בסיס לחשש ו/או חשד זה.

ב. הנתבע שילם עבור רכישת חלק מהנכס. לשיטת התובע - הנתבע לא עמד במלוא התשלומים ואילו הנתבע טוען כי שילם כל המגיע ממנו. לטענת התובע, למרות שהנתבע לא שילם מלוא חיוביו העניק הוא לו זכויות במתנה ובשל התנהגותו המחפירה ביטל המתנה.

ראה דברי התובע בעמ' 13 לפרוטוקול שורות 25-13:

"...העניין הוא בזה שבשנת 1973 רכשתי את שני בתי המלאכה. כעבור חודש וחצי הוא רכש את בית המלאכה הקטן, לא שילם את כל הכסף אלא בהתאם לתנאים ובסופו-של-דבר לא שילם את כל הכסף. ב- 2001 הוא הרעיל את אמא נגד אבא ונגדי. הוצאתי לו מכתב בחודש יוני 2001 עוד טרם הגשת התביעה הגשתי מכתב בו אני מבטל לו את זה לאור ההתנהלות שלו מול אמא שלי. בשנת 82 ערכנו חשבונות וגם זה מופיע פה ואני תיכף אמצא את זה. במסמך שאבא שלי כתב... הנה, ביטול המתנה זה מצורף לתיק המוצגים אצל השופטת פרדו. במסגרת התחשבנות ביני לנתבע ב- 1982 ערכנו חשבון ביננו ואבא שלי ערך הסכם ביני לבינו שאח"כ הוא ניסה להכחיש שחתם ואח"כ הודה. עשינו את ההסכם בו התחשבנו והוא היה חייב לי כספים. כתוצאה מזה הוא נאלץ להביא לי חזרה את האולם הקטן. במהלך ההסכם הזה אבא ביקש ממני לתת לו את זה במתנה, להחזיר לו. אז עשינו את ההסכם אותו אני מציג..."

הנתבע טען מאז ומתמיד כי נוכח הרכישה היו ויש לו זכויות בנכס.

ראה לעניין זה עדות הנתבע והתייחסותו בעמ' 27 לפרוטוקול משורה 5:

"ש. הוא אומר שהגרסה שלו היא שהוא ביטל את העסקה איתך?
ת. היא ביטל כי הוא שלח לי מכתב. אבל זה גם שלי.
ש. התובע טוען שאין לך זכויות , אתה יודע שזה מה שהוא חושב?
ת. זה מה שהוא חושב...
ש. הרבה לפני התלונה אתה יודע כבר מ-2001 שד. שלח לך מכתב ובמהלך הדיונים שהוא ביטל את ההצהרה הזו:
ת. כן. הוא אומר. אני אומר שזה לא נכון. אני יודע מזה אבל זה לא נכון."

ג. התובע הגיש תביעה לתשלום דמי שכירות עבור הנכס בלא שהוא משתף את הנתבע בכך שהוגשה תביעה והוא אשר גבה לבדו את הסכום הכספי שהתקבל. לציין גם כי בדיעבד הוברר לנתבע כי לכתב התביעה הוצג רק הסכם חלקי והעמוד בו מצויינות זכויות הנתבע לא צורף לכתב התביעה.

מפנה לעניין זה לעדותו של הנתבע בעמ' 27 לפרוטוקול שורות 20-17:

"ש. ..ז"א שב- 2005 ד.ע לא מתכחש לזה. הוא מדבר על זה.
ת. נכון . אני רוצה להגיש שהתלונה שלי היתה למה הוא לא הכניס את החוזה המקורי שאני מופיע ש- 50% שלי בתביעה שהוא הגיש נגד ר. . בזמנו ב-73 שילמתי כסף..."
ומעמ' 28 לפרוטוקול משורה 22:

"ת. הוא יודע שאני לא חייב לו כסף, איך הוא יכול לבטל את המתנה שנתן לי? הוא חתום על זה ששילמתי לו את הכסף בשנת 80.
ש. אתה יודע מה גרסתו של ד., הוא אומר שלך אין זכויות בנכס ויש אחרי זה פס"ד. הוא אומר שאחרי זה היו דברים שביטלו את אותה הסכמה, אז על מה הגשת תלונה?
ת. האמת שראיתי את המסמך הזה ואמרתי למה הוא לא הכניס אותי בזמנו אצל ר.. התביעה אצל ר. היתה ב-2001 והתלונה הוגשה ב-2008.
ש. אחרי 7 שנים אדם קם להגיש תלונה?
ת. אני למעלה מ- 15 תביעות מקבל ממנו במשך השנים. לא יכול לזכור הכל. במקרה כשהלכתי לתביעה הזו של ה- 137 אלף בשנת 2008 ראיתי שהוא גם לא הכניס את החוזה המקורי, זו כל התלונה שלי היתה.
ש. אבל ידעת מה הגרסה שלו?
ת. אבל היא לא נכונה
ש. אבל מה יש לרוץ למשטרה אחרי 7 שנים?
ת. לקבל את התשובה למה הוא לא הכניס."

התובע נשאל ישירות מדוע לא צירף לכתב התביעה את העמוד בהסכם המלמד על זכויותיו של הנתבע בו והשיב תשובה מתחמקת. ראה עמ' 17 שורות 29-9 לפרוטוקול:

"ש. וזה מסביר את זה שבתביעה שהגשת נגד השוכר לא צירפת את העמ' בו יש לכאורה זכויות לנתבע?
ת. לא. אמרתי שלא היה לי את הדף הזה. המקור עד היום נמצא אצל הנתבע ומקור נוסף נמצא אצל ר.פ השותף שלי.
ש. זה לא צורף משום שלא היה לך?
ת. לא היה
ש. אם היה היית מצרף?
ת. גם לא היו זכויות, שני הדברים...
ש. את אותם שאלות שאלתי כשנחקרת אצל הרשמת. למה אצלה לא אמרת שהנספח הזה לא היה ברשותך?
ת. אני לא זוכר מה היה
ש. רוצה שאראה לך את הפרוטוקול?
ת. אה מותר לך להשתמש בפרוטוקול?
ש. מפנה לעמ' 4 לחקירתך בפני הרשמת. שאלתי שם בדיוק את אותה שאלה, מצטט את שורות 4-3. למה אז לא אמרת לי שלא היה לך את עמ' 5?
ת. לא ראיתי את החוזה
ש. הראתי את החוזה ואז מה?
ת. לא סתרתי את עצמי.
ש. בתביעה הזו בנספח ב' לכתב ההגנה נגד ר. השוכר קיבלת פס"ד וגבית את כל הכסף שהגשת נגד השוכר בתביעה?
ת. נכון."

ד נוכח התנהלות התובע והתכחשותו לזכויות הנתבע נאלץ הנתבע להגיש תביעה אזרחית לקביעת זכויותיו בנכס, בפסק-הדין של כב' השופטת פרדו נקבע כטענות הנתבע והוכרו בפסק-דין זכויותיו הנטענות בנכס.

ה. משכך, ולאחר שהוברר כי בדין טענותיו של הנתבע וכי יש לו זכויות בנכס לגביו התנהל התובע בהתעלמות מזכויות הנתבע, פנה הנתבע לרשות החקירה, משטרת ישראל והגיש תלונה בגין התנהלותו של התובע.

ו. התובע עותר לקבוע כי תלונתו של הנתבע למשטרה מהווה לשון הרע ואינה חוסה תחת ההגנות שבדין שכן תלונתו של הנתבע היתה תלונה שכל כוונתה לפגוע בתובע ולא לבירור אמיתי של עבירה לכאורה.

הנתבע השיב לשאלות ב"כ התובע לעניין זה וכדלקמן:

"ש. אתה מגיש תלונה על קבלת דבר במרמה. איזה דבר התקבל במרמה?
ת. לא יודע לא אני ניסחתי את זה. אני אמרתי בסה"כ שאני מבקש לבדוק למה הבנאדם לא הכניס את השם שלי והחוזה המקורי.
ש. לשאלת בית-המשפט, נניח והייתי שואלת אותך למה אתה חושב שכך, מה תענה?
ת. כי הוא חושב שזה שלו...
ש. אתה מאשים את אחיך שקיבל דבר במרמה. רצת לשוטר ואמרת לו שזו טעות ואתה לא מתלונן על זה?
ת. קראתי את זה ויצאתי החוצה. הסברתי לשוטר מה הבקשה שלי שיבדקו למה הוא לא הכניס את החוזה...
ש. עו"ד שלח אותך להגיש את התלונה?
ת. לא. אני הלכתי לבד.
ש. זו היתה נקמה על זה שד. מגיש נגדך תביעות?
ת. חס וחלילה, אין לי שום דבר נגדו תאמין לי.
ש. כתוב פה זיוף. התלוננת על זיוף?
ת. אמרתי לך, ביקשתי מהשוטר שיבדוק לי למה הוא לא הכניס אותי לתביעה שלו...
ש. ב- 2001 אתה כבר יודע שהוא לא צירף אותך והגשת בקשה להצטרף?
ת. קיבלנו פסק-דין.
ש. אז מה אתה הולך למשטרה?
ת. ראיתי את הדבר הזה והלכתי.
ש. איפה היית עד אז?
ת. בבית.
ש. ב- 2001 אתה יודע שהוא לא צירף אותך?
ת. למה הוא הכניס את החוזה שאני לא מופיע שם? זה הכל...
ש. הגשת תלונה כוזבת במטרה לפגוע באחיך למרות שלא היה לך שום בסיס להגשת התלונה?
ת. אני לא מחפש לפגוע בו. הוא פוגע בי לא אני בו."

דהיינו, בתיק זה נמצאים אנו במצב בו הנתבע פנה למשטרה להגשת התלונה וזאת אך לאחר שבית-המשפט הכריע בזכויות וקבע כי לנתבע מחצית מזכויות התובע בנכס.

הנתבע, שלמד כי התובע התעלם מזכויותיו בנכס, כך שהגיש לבדו תביעה כנגד השוכר וגבה לבדו את דמי השכירות, בחר ללכת בדרך הארוכה, הגיש תובענה לקבלת פסק-דין הקובע ומצהיר על זכויותיו בנכס, ולאחר שאלו אושרו ונקבעו בפסק-הדין פנה והגיש תלונה לרשויות החוק על התנהלותו של התובע אשר הצריכה אותו להגן על זכויותיו - אך גם בסוף הדרך הזו המתין לו התובע בתובענה זו.

24. א. התובע טוען כי העובדה שהתלונה למשטרה נסגרה בגין "היעדר אשמה" יש בה ללמד כי ההליך אשר נפתח במשטרה באמצעות התלונה שהגיש הנתבע מהווה תלונת שווא והליך זדוני שהתנהל נגדו.

ב. אלא שלא ניתן להתעלם מכך שזכויותיו של התובע בנכס הוכרו בפסק-הדין של השופטת פרדו. זכויות אשר מהם התעלם התובע בתביעה הכספית שהגיש נגד השוכר.

עוד יש לציין כי יש שוני ואבחנה בין רמת הראיות הנדרש בהליך אזרחי לבין זה שבהליך פלילי.

"הטעם לכך נעוץ בכך שלצורך הרשעה בהליך הפלילי יש צורך לבסס את ההרשעה בדרגת ודאות של "מעבר לספק סביר", בעוד שבהליך אזרחי, לא נדרשת רמת הוכחה של "מאזן הסתברויות"."

(ראה: ת"א (יר') 1291/99 יוסף עדאווין ואח' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.02.2004); י' קדמי על ראיות, חלק שלישי (תש"ע-2009), 1549-1555)

ג. מכל מקום, יכול והמימד הנפשי אשר נדרש לצורך קיום העבירה הפלילית לא היה קיים ועל-כן נקבע בחקירה כי אין אשמה, אולם אין זה אומר כי התנהלותו של התובע בעניין זה היתה ללא מתום.

25. לאור כל שנאמר לעיל, בחינת כתבי הטענות שמיעת הצדדים ובחינת ההלכה והדין ומשהתרשמתי מכנות תלונתו של הנתבע ואמונתו , הנתמכת בפסק-הדין האזרחי כי התובע התעלם מזכויותיו בנכס ונטל לעצמו כספי השכירות אשר הגיעו גם לו , אני קובעת כי הגנת תום-הלב שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע עומדת לזכות הנתבע ודוחה התביעה בגין עוולת לשון הרע.

עוולת הנגישה:

26. התובע טען גם כי מגיע לו פיצוי שכן הנתבע עוול נגדו. ב"נגישה" כמשמעותה בדין.

סעיף 60 לפקודת הנזיקין קובע כי:

"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל - למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת - של הליך נפל, נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."

27. בכל האמור לעוולת הנגישה חל במקרה דנן הסיפא לסעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) לפיו: "... לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישׂה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".

במקרה דנן מדובר בהגשת תלונה למשטרה - שהיא רשות מוסמכת על-פי החוק אשר פתחה בהליכים לבדיקת התלונה. הוראה זו פורשה בפסיקה כמעמידה הגנה גם למי שמסר מידע כוזב בזדון לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים, מתוך הנחה כי עצם מסירת המידע לרשות המוסמכת והמשך נקיטת הליכים של אותה רשות מנתקת את הקשר בין התלונה לבין הנזק שנגרם לתובע. לאור האמור, אין לקבל את התביעה בגין עוולה זו.
(ראה לעניין זה: בג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל, פ"ד מז(5), 653 (1993); ת"א (ב"ש) 7214-06 נרקיס רואימי נ' סברינה דרמון, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.11.2011))
עוגמת נפש ונזקים נוספים

28. מאחר והתובע הבהיר לא אחת כי תביעתו מבוססת על הסעד הכספי ללא הוכחת נזק שבסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, אין מקום להידרש לנזקים אחרים אשר דורשים הוכחת נזק ואלו לא הוכחו.

טענת התובע בדבר פגיעה בעיסוקיו ובתפקידים שביצע לא הוכחה באמצעות עדים חצוניים ואף לא הוכח הנזק הנטען.

גם אם ניתן לטעון לנזק שאינו ממוני, וכגון עוגמת נפש בגין התלונה במשטרה והחקירה בגינה, דומה כי לא ניתן ללמוד מהחומר שהוצג על אלו ובמיוחד מקום שתביעה זו הוגשה כ- 3 שנים לאחר סגירת התלונה המשטרתית נגדו (תביעה קודמת שהגיש התובע נמחקה בהיעדר התייצבות).

סוף דבר

29. לאחר שבחנתי כלל הנתונים כמפורט לעיל מצאתי כי טוב היה לה לתביעה זו שלא הוגשה משהוגשה. אולם משהוגשה ולאחר שבחנתי כלל הטענות - אין לי אלא להורות על דחיית התובענה.

30. מחייבת התובע בהוצאות ההליך ע"ס 15,000 ש"ח."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

האם תלונתו של הנתבע למשטרה מהווה לשון הרע? האם תלונתו של הנתבע היתה תלונה שכל כוונתה לפגוע בתובע ולא לבירור אמיתי של עבירה לכאורה?